רכבת העתיד

המיניבוס האוטונומי חנה מתחת לשלט מהבהב: “תחנת רכבת חיפה”. שי יצא אחרון. הוא הביט בחבריו להרכב הברייקדאנס שקיפצצו לפניו בהתרגשות. גם הוא התרגש. הם היו בדרכם להופעה הבינלאומית הראשונה שלהם. לא רחוקה מאוד, ממש מעבר לגבול, ובכל זאת.

שי הציץ בנייד. לא היו הודעות חדשות. הוא הרגיש צביטה בלב. הם עלו במעלית שקופה לרציף. קרונית רכבת האטה ועצרה מולם. הגג נפתח. שי התיישב ליד החלון. הגג נסגר. הקרונית יצאה לדרך. היא ריחפה על גבי המסילה. גגות העיר חלפו על פניהם, הים נעלם, הם היו בדרכם מזרחה.

שי ניסה להתרכז בנוף, אבל הנוף התחלף במהירות כה רבה, עד שהכול הפך לסלט. בנייני הבטון התערבבו בשלטי הפרסומות, בעננים, במחשבות שלו, שלא נתנו לו מנוח. בדיוק בשעה זו נפתחת תחרות הג’ודו, ובמקום להיות שם על המזרן, כמו בכל השנים האחרונות, הוא בחר להיות פה ברכבת יחד עם הרכב הברייקדאנס.

שי בדק שוב את הנייד. מסך ריק. ריק וצורב כמו המדף בסלון אתמול בערב, אחרי שאבא הוריד ממנו בכעס את כל הגביעים. עד אתמול זה היה המדף שלהם. אבא ובן. בן אלוף ואבא שתמיד היה שם בשבילו, דחף, תמך, רב עם שופטים.

שי העריץ את אביו. שנים רבות הוא חשב שאבא שלו הוא סוג של אל. אבל אתמול בערב זה נגמר בתוך מבול של צעקות. “ברייקדאנס זה לאנשים שמחפשים את עצמם, זה ריקוד רחוב! אתה ג’וּדוֹקָה! מה לך ולכל זה???”. ושי באמת לא ידע מה לו ולכל זה. הוא רק ידע שזה אמיתי. הוא הרגיש את זה בידיים שלו, ברגליים שלו, מהרגע הראשון שהוא פגש את ההרכב בפסטיבל אומנות הרחוב בקיץ שעבר. יוני, מאמן ההרכב, ראה אותו עומד שם והזמין אותו. שי הצטרף למעגל הנערים ומאז לא הפסיק. הוא התחיל להופיע עם ההרכב ברחבי הארץ, ולחפף באימוני הג’ודו. אבא לא הבין אותו, אבל התייחס לכל העניין כשטות חולפת. גם שי לא היה בטוח. הוא התלבט. עד אתמול בערב. מבול הצעקות הסתיים בשלוש מילים ששקלו טון: “אבא, אני נוסע”.

מערכת הכריזה קטעה את מחשבותיו של שי. “הרכבת נכנסת לתחנה, נא לא לשכוח חפצים”. מחיאות כפיים נשמעו ברחבי הקרונית. שי הביט מהחלון בזמן שהקרונית האטה ונעצרה מול שלט מהבהב: “תחנה מרכזית דמשק”. שי לקח נשימה עמוקה. הוא צריך לשים את הכול מאחור ולהתרכז עכשיו בהופעה. צלצול הודעה. שי הביט במסך הנייד. זה היה אבא. הוא איחל בהצלחה. עוד צלצול. עוד הודעה. אבא הוסיף: “בשוק אל־חמידיה יש גלידת מסטיק מעולה! שווה לטעום.”