רכבת הקסמים

לפני שנים רבות בכפר ששכן לצד יער קסום חיה משפחת איכרים ולהם ילד אחד ששמו אושר. חלומו של אושר היה לנסוע ברכבת-הקסמים. רכבת הקסמים היתה רכבת שעברה בכפר בכל שבוע, עפה באוויר דרך יער הפיות – עד גינת הירק ובחזרה.

הוריו של אושר ידעו שחלומו הוא לנסוע ברכבת הקסמים אך בכל פעם שאושר היה מבקש מהוריו שיקנו לו כרטיס התשובה היתה זהה: "אושר, אין לנו מספיק כסף לכרטיס לרכבת הקסמים, כי אנחנו צריכים לדאוג לקנות מזון ובגדים".

כמו בכל יום שישי בצהריים, אושר ישב על אדן חלון חדרו וראה את רכבת-הקסמים עפה בשמיים, הוא תהה כיצד יוכל להשיג מספיק כסף לכרטיס?, והחליט: בכל יום אחרי בית הספר הוא ילך לעבוד בפרדס עם אביו ויחסוך את הכסף שירוויח. אביו הסכים בתנאי שזה לא יפגע בלימודיו של אושר.

לאחר כחודש של עבודה בפרדס, אושר והוריו ישבו לספור את כספי החיסכון. "זכור אושר, כרטיס לרכבת הקסמים עולה עשרים וחמישה מטבעות כסף, בבקשה אל תתאכזב אם עדיין לא הצלחת לחסוך את הכל. עבדת קשה ואנחנו גאים בך" אמרה אמו של אושר ואביו הסכים בחיוך. לבו של אושר פעם בהתרגשות, הוא הוציא מטבע-מטבע מצנצנת החיסכון שלו והניח על השולחן: "אחד…שניים…שלושה…" האם באמת יהיו לו מספיק מטבעות לקנות כרטיס? "ארבע….חמישה…שישה…" אושר המשיך לספור: "עשרים ושלושה…עשרים ו…ארבעה?!" קרא אושר והתחיל לבכות. הוא לא הצליח לחסוך בדיוק עשרים וחמישה מטבעות כסף וכעת חלומו לא יתגשם. הוא יצטרך להמשיך לחסוך ולעבוד קשה. "אושר" קרא אליו אביו ואושר שחפן את פניו בכפות ידיו הרים את ראשו והביט באביו, אביו החזיק מטבע כסף אחד אחרון: "זו מתנה מאיתנו" הוא אמר וחיבק את אושר.

למחרת בבוקר אושר והוריו הלכו לקופת כרטיסי רכבת-הקסמים וקנו כרטיס. אושר עלה לרכבת. הוא כל כך התרגש שהוא לא שם לב לדיילים שעברו בין הקרונות וחילקו ממתקים לכל הנוסעים. הרכבת התחילה לנסוע במהירות, אושר הסתכל מבעד לחלון וראה כיצד הרכבת מתנתקת מהקרקע, מתחילה לרחף וכיצד הכפר הופך לקטנטן. לפתע הוא שמע דפיקות קטנות כמו גשם על זגוגית החלון, רק שזה לא היה גשם, אלו היו עשרות פיות שעפו ודפקו בשובבות על חלונות הקרונות. אושר הרגיש שזה הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים. מסעו של אושר המשיך עד לנחיתה בגינת הירק שם הוא וכל הנוסעים יכלו לקטוף פירות שאושר מעולם לא ראה. כשאושר חזר הביתה בערב הוא סיפר להוריו את כל מה שחווה והם שמחו מאוד.

"אנחנו שמחים שנהנית" אמרה אמו. "גם אני!" ענה אושר בשמחה, "מתי אפשר שוב?"

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה