רכבת הקשב שלי

יש לי רכבת בגוף. המוח שלי הוא הקטר, שגורם לגוף לפעול ולזוז ממקום למקום, הוא אומר להם מה לעשות, איך ומתי. הוא המחליט הראשי.
יש לי המון קרונות בתוך הגוף:
יש קרונות שרואים אותם: ידיים, רגליים, אוזניים, אף, פה ועוד הרבה קרונות שרואים אותם
יש גם קרונות שמרגישים אותם: הלב, הריאות, הקיבה ועוד הרבה קרונות שמרגישים גם אם לא רואים אותם ואני יודעת שהם קיימים אצלי.
אם כל הקרונות האלו לא היו עובדים ביחד והרכבת לא תיסע, אני לא אוכל לחיות. אז הרכבת תמיד נוסעת ואף פעם לא עוצרת.
יש קרון אחד שאני לא כל כך אוהבת, קוראים לו קרון הקשב. הוא קיים אצלי בגוף, אי אפשר לראות אותו אבל אני מאוד מרגישה אותו.
לפעמים בקרון הזה עולים המון אנשים:
עולה האיש שעושה רעש כי הוא נוסע באמבולנס
עולה הילד שעושה רעש עם מכונית הצעצוע שלו
עולה השוטר שעושה רעש עם האזעקה של המכונית כי הוא ממהר
עולים אימא ואבא שצועקים ומדברים כי לא הקשבתי להם.
הם עולים כולם ביחד לרכבת, מתיישבים להנאתם באותו הקרון, עושים לי המון רעש בראש.

ואז אני לוקחת תרופה שעושה שקט בקרון.
הרכבת עוצרת.
כל האנשים שעלו יורדים.
יש לי שקט בקרון.
שקט. דממה. שלווה. רוגע.

עוברות כמה שעות.

שוב כל האנשים עולים, לפעמים אותם אנשים, לפעמים אנשים שונים.
והנה שוב מתחיל הסיפור על קרון הקשב, שאותו אני לא כל כך אוהבת.
הוא בא כל יום מחדש קרון הקשב.
אז אמנם אני לא כך אוהבת אותו אך למדתי להסתדר איתו.
רק את הקרון הזה אני לא אוהבת, את שאר הקרונות ברכבת אני אוהבת. הם תמיד נוסעים…

***
מוקדש באהבה לילדת הקשב וריכוז שלי שכל יום מלמדת אותי דברים חדשים.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה