רכבת מחשבות

שעת צהריים, תחנת הרכבת כמעט ריקה מאדם.

ברציף, ילדה בשמלה צהובה, מהלכת הלוך ושוב. נעליה טופפות, מהדהדות בכל צעד.

על הספסל ישב ילד כבן 10, ראשו מושפל מעט, מבטו מרוכז בקוביה הונגרית שאחז בידיו.

"נו, די כבר שירלי", הוא הפטיר ברוגז לפתע, "תפסיקי ללכת מצד לצד, את מפריעה לי לחשוב".

שירלי נעצרה והביטה בו מופתעת, אחר הניחה כפות ידיה על מותניה והנידה בראשה.

"אני לא מפריעה למחשבות שלך מר יפתח, זה אתה מפריע לעצמך. תתרכז בשלך, ואני אתרכז במחשבות שלי, ודאי יועילו לנו יותר מן הקוביה הצבעונית".

"הונגרית!" רטן יפתח בינו לבין עצמו, שירלי צחקה.

יפתח הרים מבטו אליה, היא השיבה בחיוך. הוא הבחין בעיניה המרצדות. כבר מכיר היטב את הברק השובב המקפץ בעיניה כאשר היא מתכננת דבר מה.

ידיו האוחזות בקוביה נשמטו והוא תלה בה מבט שואל. שירלי רק הוסיפה לחייך, תוך שהיא מפנה מבטה לפסי הרכבת.

"מה קורה שירלי? את רוצה לספר לי משהו? לאן רכבת המחשבות שלך נוסעת הפעם?" שאל.

שירלי הרצינה לפתע: "אנחנו נחכה לרכבת שתגיע…"

יפתח חיכה להמשך דבריה, אך היא לא הוסיפה דבר.

"את מוציאה אותי מדעתי", גער בה, "נחכה לרכבת שתגיע ו…מה?"

"ואז נראה אם הטריק של דורותי יעבוד גם לנו", אמרה ופרצה בצחוק.

יפתח גילגל את עיניו לשמיים "חיה על ענן", אמר, "קוראת יותר מידי ספרים…" הוא פלט אנחה ושב לעיין בקוביה ההונגרית.

נדמה ששירלי לא התרגשה מדבריו, וחזרה להלך לאורך הרציף.

כעבור מספר דקות נכנסה הרכבת לרציף בשאון גדול.

יפתח הזדקף ממקומו, הרים את התיק אל כתפו והצטרף לצד שירלי שהתבוננה בקרונות החולפים ומאטים תנועתם.

בעוד הם ממתינים לעצירתה המלאה של הרכבת, נקשה לפתע שירלי בעקביה שלוש פעמים ואמרה בקול: "אין מקום כמו הבית".

יפתח הסב אליה מבט מופתע, דלתות הקרונות נפתחו.

שירלי זקפה סנטרה וליכסנה אליו מבט מחוייך, שוב ריצד הברק השובב בעיניה.

מרוצה מעצמה נכנסה לקרון ויפתח, שנותר חסר מילים, מיהר בעקבותיה.

הדלתות נסגרו אחריהם ובשאון גדול הרכבת חידשה תנועתה.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה