רכבת

היו היתה פעם אמא, שהבטיחה לקחת את ילדתה המתוקה נתנאלה לנסיעה ברכבת, ולא קיימה.
בהתחלה הבטיחה אמא שיסעו בחופש הגדול ונתנאלה חיכתה בסבלנות חורף, אביב ומעט קיץ עד סוף השנה.
כשהגיע החופש, הבטיחה אמא שיסעו בסוף החופש ונתנאלה חיכתה וחיכתה עוד כמעט חודשיים.
כשהגיע סוף סוף- סוף החופש הגדול, כשנתנאלה היתה כבר מוכנה כמו סברס בשל עם קוצים בטוסיק, אמרה אמא שהיא מבטיחה באמת, באמת, שהנה, באחד הימים הקרובים הן עושות יום כיף עם נסיעה ברכבת ושרק תמתין עוד קצת.
כשהגיע היום האחרון של החופש (שבכלל לא היה גדול הפעם אלא ארוך ומשעמם כמו שעורי בית עם המון תרגילים בחשבון), הבינה נתנאלה שהנסיעה ברכבת כבר לא תקרה בקרוב וכל קוצי הציפייה נשרו ממנה. החיוך שלה ממש נרקב.
נתנאלה החמודה אהבה רכבות מאז שהייתה קטנה, שיחקה בלי סוף עם הקטר, הקרונות, בנתה דרכים משונות ממסילות העץ שקיבלה מאבא (שלפני שנה נפרד מאמא וממנה ועבר לגור רחוק במדינת גרמניה, בה יש המון רכבות).
אמא שלה, גברת מגונדרת, אהבה לגרוב גרביונים מניילון והן צחקו יחד בכל פעם שנתנאלה גילתה קרע רכבת חדש שאמא לא שמה לב אליו.
בנסיעות במכונית, כמעט תמיד היתה לנתנאלה בחילה, היא לא נהנתה מהדרך, לא מהנוף, רק רצתה להגיע ושאלה שוב ושוב שאלות של שעון קוקייה (כך קראה להן אמא)- עוד כמה זמן נגיע? מתי נגיע? כמה דקות נשארו? נו, למה עוד לא מגיעים? היא שמעה שברכבות (רגילות, לא נגיד רכבת הרים או שדים) לא סובלים מבחילות או לפחות סובלים פחות.
בכל חתונה או אירוע בו היו ריקודים, שמחה נתנאלה כשהגיע החלק בו אוחזים בכתפיים של האדם מלפנים ונעים עם המוזיקה בטור משותף. גם את הרכבת הזו אהבה.
נתנאלה צעקה על אמא המון צעקות כשהבינה שהנסיעה ברכבת נדחית עוד פעם. אמא ענתה שאין מה לעשות- לא תמיד מקבלים מה שרוצים, שלפעמים גם היא מאוכזבת מאיזה אמא לא טובה היא, שלפעמים רכבת מתעכבת וצריך לחכות המון זמן בתחנה או שיכול לקרות מצב שכשהיא כבר מגיעה אין מקום לשבת כי כל המקומות נתפסו על ידי אנשים מרושעים שעלו בתחנות הקודמות.
הן התחבקו ולמרות שנתנאלה עדיין כעסה, היא הצחיקה את אמא כשסיפרה לה סיפור המתחיל כך-
היו היתה פעם ילדה חכמה מאד, נתנאלה שמה, שהבטיחה לאמא שלה לא לבקש יותר לנסוע ברכבת, ולא קיימה.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה