רכבת

חגי אוהב לנהוג ברכבת החשמלית שלו.
כשנאוה והוא משחקים, היא מרכיבה את הפסים והגשרים, שמה את החיות, העצים והאנשים, והוא מפעיל את הקטר.
פעם התעקשה נאוה להיות הנהגת.
"אין כזה דבר נהגת של קטר", התרגז חגי.
"דוקא כן", היא צעקה ועיניה התמלאו דמעות.
היא חזרה לבית שלה ואמרה לאבא שהיא שונאת לשחק עם חגי.

***
בלילה, בשעת ההשכבה, הציעו אבא ואמא שבפעם הבאה, היא תגיד לחגי לעשות 'החלפות'.
"ואם הוא לא יסכים?" היא שאלה.
"אמממ", הם אמרו ביחד, "אם הוא לא יסכים אז"…
"אז אני אספר לו את הסיפור על אמא ובינה הפרה מבנימינה", צעקה נאוה בשמחה.
"זה רעיון מצויין", הריעו שניהם, וכיבו את האור.

***
אמא של נאוה היתה נהגת קטרים. אבא ונאוה היו גאים באמא מאד. לא לכל משפחה יש אמא שהיא נהגת קטרים.
פעם כשנסעו יחד ברכבת 'של אמא', שאלה נאוה:
"אבא, למה קוראים לרכבת, רכבת?"
"אם אני לא טועה" אמר אבא מהורהר, "זה בגלל שרכבת היא בעצם שיירה של רכבים."
הם חלפו על פני שדות ופרדסים שניצבעו בורוד וכתום של שקיעה. בקרני האור האחרונות ניתן היה להבחין בכמה חמורים שליחכו את העשב.
"נאוי, את יודעת שלשיירת חמורים קוראים חמרת?" אמר אבא והצביע על החמורים.
נאוה פרצה בצחוק.
"באמת," הוא הוסיף בחיוך, "ולשיירת גמלים קוראים גמלת."
"אבל איך זה שלא שמעתי על זה, ועל רכבת כן שמעתי?" שאלה נאוה משהרצינה.
"אולי זה מפני שאף פעם אמא לא רכבה על גב של חמור או של גמל" ענה אבא והציץ בנייד.

***
בפעם הבאה שחגי הציע לשחק ברכבת, נאוה אמרה לו שקודם היא צריכה לספר לו משהו.
חגי, שאהב סיפורים אפילו יותר מרכבות, התיישב על השטיח והקשיב בשקט.
"זוכר את הפרה בינה מבנימינה*?" היא שאלה.
"בטח, אני זוכר אותה טוב מאד" ענה חגי.
"אז יום אחד, בדיוק בזמן שהרכבת של אמא שלי עברה בבנימינה, בינה החליטה להתישב על הפסים, ואמא שלי היתה צריכה להחליט מה לעשות".
חגי הביט בנאוה בחוסר אמון ואמר:
"אבל רק הנהג יכול להחליט".
"נכון" אמרה לו נאוה, "אבל אמא שלי היתה הנהגת".
מרוב תימהון חגי לא ענה, ורק הקשיב.
"אז אמא שלי החליטה לעצור את הרכבת, כדי לא לדרוס את בינה, והיא לא היתה בטוחה שהיא תספיק לעצור, אז היא הפעילה את המעצור וצפרה… ובסוף בינה זזה."
"אבל איך אמא שלך ידעה שזאת היתה בינה?"
"כי אחרי שהיא עצרה, היא קראה לה, ובינה באה".

* בינה נוסעת מבנימינה / יונה טפר

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה