שלושים ושתיים

"אמא, אני הולך לבית ספר, לא למחנה צבאי," אמר עידו בזמן שאימו ניסתה לדחוף את הר האוכל שהכינה לתוך תיק קטן.
"שלום לכל שלושים ושתיים התלמידים שלי!" אמרה המורה. עידו שנא טעויות בעברית, הדבר שעידו הכי רצה לעשות היה לתקן אותה אבל הוא עצר בעצמו. מה הילדים יחשבו על הילד שתיקן את המורה ביום הראשון? לא, הוא העדיף לשבת בשקט מאשר לסבול את הצחקוקים ומבטי הלעג שבטח היו מעיפים לעברו.
סוף סוף, אחרי שכל מורה בבית הספר הציג את עצמו, הגיע הזמן ללכת הביתה. לראשונה בחייו, אמא של עידו הרשתה לו ללכת הביתה ברגל. הדרך הביתה היתה יפהפיה. הוא הספיק ללטף שתי כבשים לפני שראה את הרכבת. מוזר, עידו חשב, זה העתק כמעט מדויק של הרכבת שהיתה לו כשהיה קטן, רק שזאת היתה הרבה יותר גדולה ועם ארובה שחורה במקום אדומה.
"מה אפשר לעשות עם רכבת נפלאה ויפה שכזאת?" מילמל עידו לעצמו, ואז, בדחף פתאומי התיישב על הפסים מול הרכבת והסתכל. הוא הסתכל על הארובה השחורה, על שורת הגלגלים הגדולים, על הקטר הכביר. ואז, הוא התחיל לדבר.
"שלום רכבת," אמר בקול חזק ובטוח, "אני עידו ואני לומד בבית ספר "איילים". זה פה קרוב אם לא ידעת."
וככה זה המשיך. עידו סיפר לרכבת על הבית החדש, על אמא שלו ואפילו על כמה ילדים שנראו נחמדים מהכיתה החדשה שלו. אחרי שיחה ארוכה ומעניינת התחיל להחשיך.
"טוב, אני צריך לחזור הביתה, אמא שלי בטח מתה מדאגה, אבל אם תשארי פה עד מחר, אני לא רואה סיבה שלא ניפגש שוב."
למחרת עידו חזר כועס מבית הספר. בלי לבזבז שניה הוא התיישב מול הרכבת והתחיל לדבר.
"כבר פעמיים!" הוא אמר בכעס, "כבר פעמיים ברצף שהמורה אומרת שלושים ושתיים תלמידים במקום שלושים ושניים. האישה מחנכת כיתה! מבין כל האנשים דווקא היא עושה טעות מטופשת כזאת?!"
עידו הסתכל על הרכבת. הרכבת הסתכלה על עידו ובאותה שניה, בתיאום מושלם, שניהם התחילו לצחוק.
"שלום לכל שלושים ושתיים התלמידים שלי!" אמרה המורה ביום שלמחרת.
"האמת," אמר עידו, "שאומרים שלושים ושניים, המורה."
"תודה רבה על התיקון, עידו," היא אמרה בחיוך.
אף אחד לא צחק עליו!
בסוף היום עידו רץ אל הרכבת. היא תאהב את הסיפור הזה. היא תהיה גאה בו. אבל כשהגיע למקום, הרכבת לא היתה שם.
עידו היה בהלם, הוא רצה לבכות, הוא רצה לצרוח, הוא רצה לשכב על הרצפה ולא לקום לעולם. אבל אז הוא עצר וחשב, רכבת היא…רכבת, וזה מה שרכבות עושות לא?
נוסעות.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה