תעלומה ברכבת לתל אביב

הכל התחיל, כשאבא שלי הפתיע אותי בנסיעה ברכבת לתל אביב ליום הולדתי. חג סוכות. צפיפות עליזה בקרונות הרכבת. פה ושם ילד, שנוסע בפעם הראשונה, פוער את עיניו בתדהמה מגודל החוויה ולא מאמין שניתן לרוץ לאורך הקרון, תוך כדי נסיעה. אבי הוציא את הלחמניות המפורסמות שלו ובקבוקי מים וערכנו פיקניק קטן על שולחן הרכבת. לאט לאט משתנה הנוף. מכיוון, שיצאנו מבאר שבע, יכולנו לראות את הצבעים משתנים. הצהוב המדברי לאט לאט הופך לירוק בהיר וכהה, כשהשדות נפרשו לפנינו. לפתע קרעה צעקה את השלווה.

״אתה גנבת לי את הארנק. גנב. גנב! תעצרו את הרכבת״.

נער צעיר, עיניו פתוחות באימה, מתחנן ״ לא נגעתי בארנק שלך. אני נשבע. בחיים של אמא שלי אני נשבע!״

גבר גבוה מתרומם ממקומו, וצועק ״אני נרדמתי ואתה גנבת לי את הארנק״.

הנער מתבונן סביבו. מחכה שמישהו יעיד, שלא גנב דבר. האנשים מסתכלים עליו, מסתכלים על הגבר הגבוה, שעכשיו הופך סמוק כולו. כל השלווה האופיינית לנסיעה ברכבת מתפוגגת. הנופים המדהימים בדרך משמשים לחלק מהנוסעים כתרוץ להתבונן החוצה, מבעד לחלונות הענקיים. לפצע קם אבי, מתקרב אל הגבר והנער ומנסה כהרגלו לסייע.

״האם ישבתם זה ליד זה?״ הוא שואל. הנער, תקווה מסויימת בעיניו, לוחש ״כן. כן. רציתי לשבת ליד החלון אבל הוא הקדים אותי. ראיתי שהוא נרדם וכל כך השתדלתי להיות בשקט ואז הוא פתאום קפץ וצרח עלי.״

הגבר התבונן באבי ואז בנער ושאל: ״אז היכן הארנק שלי? רק אתה יכולת להעלים אותו. אני מכיר ילדים כמוך. חיכית שארדם ואז…״ לא סיים את האשמה שריחפה באוויר.

״האם הארנק שלך חום ובאמצע פס זהב?״ שאל פתאום אבי.״

הגבר לטש בו את עיניו. ״איך אתה יודע?״ שאל בחשד. תסתכל מתחת למושב שלך. בין המושב של הגבר והמושב שאחריו, נח לו ארנק חום ופס זהוב לו באמצעו.

הנער מיהר להרימו. ״קח. קח. אתה רואה. סתם האשמת אותי!״

הגבר לקח את הארנק נבוך. לפתע הוציא שטר של עשרים ש״ח.

״קח. קח.״ אמר לנער. הנער הסתכל בשטר האדום ולא נגע בו. הוא הלך ועמד ליד דלת הקרון בשקט. הקרון כולו השתתק. רק שקשוק הקרונות והגלגלים נשמע.

״התחנה הבאה – השלום״ הכריז הכרוז. הגענו ליעד.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה