6 ספרות

תעלומה בחלל (הבית ספרי) / יותם שווימר

רשימת ביקורת על הספר "המקרה המוזר של יודה מאוריגמי" מאת טום אנגלברגר

נובמבר 22, 2012  

טומי הוא קול אחד – מרכזי ומוביל, יש לציין – בשלל הקולות המוצגים בספר. זהו מעין יומן חקירה של טומי, אשר ביקש מחבריו ומכריו לכיתה לכתוב את קורותיהם עם אותה בובה מסתורית שדווייט, הילד המשונה שמביך אותם לרוב, הכין והלביש אותה על אצבעו. אך העניין לא מסתכם בכך, ודווייט מתחיל לדבר בשמו של יודה (תוך שהוא מבצע חיקוי גרוע שלו) ולתת עצות לילדים. העצות הללו מתבררות כמעט תמיד כמועילות, ויותר ויותר ילדים מתחילים לבקש עזרה מיודה.

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

6 תגובות:

  1. שהם סמיט הגיב:

    ואני חוששת שהספר הזה הוא סינתזה מדעית בין "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", לבין "יומנו של חנון".
    התוצאה אף היא סינטטית למדי.
    אבל כשיחפשו בגוגל את "המקרה המוזר" ההוא, יעלה גם הספר הזה.
    זו דוגמא מצויינת לאופן שבו פועלים כיום סופרים רבים. תחילה עורכים סקר שוק ורואים מה הולך. אחר כך מתיישבים לכתוב – לאור הנתונים שנאספו.

  2. רונית רוקאס הגיב:

    שהם, אל נא תגזימי.
    כבר הספקת לקרוא את הספר? אלי אפילו לא הגיע העותק. אולי זה המרחק בין תל אביב עד לכאן, הערבות הרחוקות של מודיעין.
    כעורכת של הספר וכמי שבחרה אותו לעם עובד אני חייבת לומר שלא מגיע לו כל הכעס הזה.
    זה ספר בעל חן רב, כפי שיותם כתב, משעשע, ובעיקר מהסוג שאולי יגרום לילדים לקרוא ואף ליהנות מהקריאה.
    לא משהו, אני מקווה, שאת נגדו.
    אבל אני גם ביומנו של חנון, הראשון לפחות, מצאתי כמה צדדים חיוביים:
    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,608,209,54178,.aspx

  3. שהם סמיט הגיב:

    הי רונית,
    דווקא קראתי.
    ואני לא כעוסה. רק מצביעה על תופעה שחשוב להצביע עליה , באתר המוקדש לספרות ילדים.
    הספר כשלעצמו אינו מזיק. כל ספר שכזה כשלעצמו אינו מזיק. אך ביחד הם מצטרפים לתופעה, לסוגה, שהולכת וצוברת כוח , על חשבון תופעות אחרות, רצויות יותר (לטעמי, כמובן).
    ( אפשר שאני כן שמץ-כעוסה?)

  4. רונית רוקאס הגיב:

    שהם,
    ספרות טובה חיה תמיד לצד ספרות פופולרית. אין בזה שום דבר חדש. אני חייבת לומר שכילדה לא קראתי כמעט סוגה עילית ונמנעתי כמעט מקלאסיקה. לא קרה לי כלום, אגב, ועם השנים – תיכון? – עזבתי את צ׳יפופו לטובת סול בלו ומלמוד ועמוס עוז.
    ילדי לא קוראים המון, אבל כשהם כבר עושים את זה – הוא נצמד לספרי פנטסיה, והיא לא נוגעת במה שאיננו קלאסיקה קאנונית. לפעמים הייתי רוצה שטעמם הספרותי קצת יתערבב.
    עם זאת, בהחלט, יוצאת היום – כמותית בוודאי – פחות ספרות טובה.

  5. אורית הגיב:

    שוהם ורונית,
    לגבי שם הספר, די ברור שזה ניסיון שקוף לתפוס טרמפ על הצלחתו המסחרית של הספר ההוא. מאוד יכול להיות שהמו"ל הציע שם זה כטריק שיווקי. אני מתייחסת לכך בסלחנות רבה, כי זה מאוד אנושי בעיניי שמי שכותב ספר ילדים ירצה שמישהו גם יקרא אותו. מי כמוכן יודעות כמה קשה למכור ספר הפונה לגילאים האלו.
    באשר לספרות מהנה לגיל הזה, כילדה חיפשתי ספרים שידברו באופן ישיר אל עולמי הרגשי ויאפשרו לי הזדהות קלה ומיידית עם הדמויות. ספרים שיהיו חפים מכל מה שנתפס בעיני כניסיון חינוכי. התרחקתי מספרים מאתגרים יותר, אבל חווית הקריאה המהנה בגילאים אלו איפשרה לי לעשות את המעבר לספרות מורכבת ועשירה בשלב מאוחר יותר (בסביבות גיל חמש -עשרה).

  6. טלי הגיב:

    אני מודה שהיחס שלי לספר הזה הושפע, לטובה, מכנס הפנקס.

    אחרי שקראתי בזמנו את הספר הראשון בסדרת יומנו של חנון תייגתי אותו לעצמי בתור "ג'אנק". יודה מאוריגמי נראה, במבט ראשון, דומה ליומנו של חנון ולספרים דומים המספרים סיפורים לילדים בגילאי טרום התבגרות תוך שימוש בהרבה גרפיקה ואלמנטים של קומיקס, ושמבחינת התכנים לא שונים בהרבה מסיטקומים טלויזיוניים אמריקאים.

    אבל בזכות ההרצאה של מיכל פז קלפ בכנס הפנקס, הצלחתי לראות קצת מעבר למבט הראשון ביודה מאוריגמי.
    ההרצאה הורידה אותי, במידה מסוימת, ממגדל השן בו ישבתי בנחת והראתה לי את הערך הרגשי והחברתי שעשוי להיות בספרים כאלה, בעיקר עבור ילדים שלא קוראים שום דבר אחר.
    מה שהיא אמרה על שיחות שהיו לה עם ילדים לגבי "נגיעת הגבינה" – תופעה חברתית אלימה וקשה שמופיעה ביומנו של חנון – נשאר לי בראש כשקראתי את יודה מאוריגמי.

    אין ספק שיש דרכים ספרותיות עמוקות ואיכותיות יותר לטפל בבעיות חברתיות של ילדים בגיל הזה- עפרה גלברט אבני היא דוגמא טובה, בעיניי, למשל. אבל יש גם ילדים שלא יתקרבו לספר של עפרה גלברט אבני ועבורם, ספר כמו יודה מאוריגמי, עשוי לשמש כהזדמנות לחשיבה מחודשת על תופעות חברתיות של נידוי, לעג, פופולאריות ומקוריות – בין אם הם מהצד המנדה או מהצד המנודה, הספר הכאילו קליל הזה יכול לעזור להם לחשוב, וזה מבורך.

    אני לא חושבת שביודה מאוריגמי יש בשורה גדולה מבחינה ספרותית, למרות המהלכים המעניינים שיותם מציין כאן ברשימתו ולמרות שהעניין העומד במרכזו- בובות האוריגמי שמשמשת כמעין אורקל הוא בהחלט מקורי, אבל אני כן חושבת שזה ספר נחמד שכיף לקרוא ושיש בכוחו לעורר מחשבות משמעותיות בקרב ילדים שלא יעזו להתמודד עם מחשבות כאלה במסגרת ספר שנתפס כפחות קליל ו"קולי".

כתיבת תגובה