12 כללי

ילד ישראלי / טלי כוכבי

תפיסות ילדוּת וייצוגיה בספרות ילדים ישראלית עכשווית

נובמבר 29, 2012  

אני רוצה להפגיש אתכם עם חמש ילדות וארבעה ילדים: יונתן, אלעד, יותם, אור, גליה, נעמי, כרובינה, נינה ונונה.

הילדים והילדות האלה נולדו בתוך תשעה ספרי ילדים ישראלים שיצאו לאור בשנתיים-שלוש האחרונות: בחרתי בספרים טובים, לטעמי, ומשמעותיים, ובעיקר – בספרים שבמרכזם עומדים ילדים. זה לא מחקר אקדמי ואין כאן מדגם מייצג, וגם לא יכול להיות מדגם מייצג כשמדברים על ספרות. אבל אני מקוה שהספרים שנבחרו יוכל להאיר מגמה או כיוון מסוימים בספרות הילדים הישראלית העכשווית.

הספרים שינותחו במסגרת המאמר הנוכחי הם "יונתן בלש ממש" שכתב דויד גרוסמן ואייר גלעד סופר (עם עובד),"על הגשר הקט" שכתב עילם בן דרור ואייר שחר קובּר (מטר), "הרפתקה בתאטרון" שכתבה עדנה מזי"א ואיירה אורנה סמורגונסקי (כנרת), "הסוס הכי מהיר בעולם" שכתבה נרי אלומה ואייר נעם נדב,(הקיבוץ המאוחד) "בדרך של גליה" שכתבה רונית רוקאס ואייר דיויד הול, (כנרת) "נעמי ואפרוח לא" שכתבה אבירמה גולן ואיירה רעיה קרס (כנרת), "כרובינה" שכתבה ואיירה תמר הוכשטטר (מטר), "סעודה אצל המלכה" שכתבה ואיירה רותו מודן (עם עובד) ו"נונה קוראת מחשבות" שכתבה אורית גידלי ואיירה איה גורדון-נוי (כנרת).

לכל אחד מהספרים האלה יש מאפיינים סגנוניים, ספרותיים ואיוריים. אבל הפעם אני רוצה "לגזור" לרגע את הילדים מתוך הסיפורים שבתוכם הם נולדו, להפוך את העלילות לגיבורות משנה, ולנסות לברר מי הם הילדים והילדות האלה ואיזו ילדות מיוצגת בספרות ילדים ישראלית עכשווית של הכאן ועכשיו.

מאחורי כל יצירה שעוסקת בילדים ומיועדת לילדים מסתתרות מחשבות על מה זה ילד או ילדה, מה מאפיין ילדים ואיזה תכונות או אלמנטים משמעותיים בחייהם. ספרי הילדים משקפים את תפיסות הילדות של היוצרים ובכך הם אומרים משהו על מה זה אומר להיות ילד בישראל של היום, וגם, במידה מסוימת מעצבים את תפיסות הילדות של הילדים שקוראים את הספרים או מאזינים להם ושל המבוגרים שמקריאים אותם.

מאפיינים סוציו-אקונומיים

בואו ננסה להכיר קצת יותר טוב את תשעת הגיבורים והגיבורות שלנו: לרובם יש שמות ישראלים פופולריים, ולמעט אור, רובם גם שמות שמשויכים לג'נדר חד משמעי. ביניהם מסתתרות נינה בעלת הניחוח הבינלאומי וגם הכינויים כרובינה ונונה. כולם ילדים לבנים ובהירים; כרובינה ואור לא סתם בהירים אלא ג'ינג'ים מובהקים, והייתי מעיזה ומנחשת שכולם אשכנזים. בשניים מהספרים מצאתי דמויות עם עור כהה יותר – אלה, חברה של אור, שלוקחת חלק פעיל בעלילה, והדמויות שכרובינה רואה ליד "אוטו גלידה". אבל הגיבורים הראשיים – כולם יהודים, חילונים, ילידי ישראל. יונתן גר בבית פרטי עם גינה שעשוי להימצא ביישוב כפרי, אבל עד כמה שהצלחתי להבין מהאיורים, כל השאר גרים בעיר.

מהתבוננות בבתים ובחפצים קל לנחש שכל הילדים שייכים למעמד הבינוני, אין ביניהם לא עשירים מופלגים ולא עניים. שווה לסטות לרגע מענייננו ולהתעכב על הרכוש של כרובינה: יש לה המון צעצועים וחפצים שאמא שלה מכנה "השטויות שממלאות לך את החדר", וכרובינה עצמה מגדירה בתור "כל הדברים היפים והחשובים שמלאו את החדר שלה". אם מסתכלים היטב בערימה המרשימה הזאת, אפשר לגלות ערבוב מכוון, ומבורך, לדעתי, בין חפצים שמשויכים מסורתית לבנות כמו בובות, חומרי יצירה, בבושקות ותחפושת, לבין חפצים שמשויכים מסורתית לבנים כמו כדורגל, סל לקליעה, דינוזאור, מכוניות וכו'. אבל העיקר כאן, מבחינת הדיון שלנו, הוא השפע הרב שמודגם היטב בחדרה של כרובינה אבל מאפיין גם ילדים ספרותיים נוספים ובעיקר – ילדים ישראלים בשר ודם ממעמד סוציו-אקונומי דומה.

מתוך "כרובינה". איור: תמר הוכשטטר

רוב רובם של הילדים ברשימה שלנו – עד כמה שהצלחתי לפענח – גדלים במבנה משפחתי מסורתי עם זוג הורים נשואים הטרוסקסואלים. לא תמיד זה רלבנטי לסיפור, כמו אצל יותם, שבזמן הסיפור מתארח אצל דודתו ולכן אין לנו מידע על משפחתו הגרעינית. או כרובינה, שברור שיש לה אמא אך סיפורה אינו מספק מידע על קיומם של בני משפחה נוספים. לגבי גליה אנחנו יודעים בוודאות שיש לה אמא ואחים, אבל אין מידע מילולי או חזותי לגבי קיומו של אבא. כל השאר גדלים במשפחות עם אבא ואמא שחיים ביחד ולמעט אור וגליה שגדלים עם אחים נוספים, שאר הגיבורים, לפחות על פי המידע המסופק בספרים, הם ילדים יחידים.

סוגים שונים של לבד

המאה העשרים אמנם נגמרה כבר די מזמן, אבל השפעתה של התקופה שכונתה "המאה של הילד" עוד לא עברה מהעולם, וגיבורי הספרים אמנם עומדים במרכז, אבל עומדים שם לבד. הם ילדים יחידים, ולא רק בגלל שלרובם אין אחים ואחיות. הם אינדיבידואליים שמונעים בידי ה"אני" וכולם פועלים ללא שום התייחסות ל"אנחנו", פרט לאור שמשחק ופועל באופן קבוצתי לצד חבריו. גם גליה, שיש לה אח גדול ואחות קטנה, פועלת לגמרי לבד והאחים שלה רק מגבירים ומחריפים את תחושת הלבד ולא יוצרים כל תחושת ביחד.

העצמאות היא אחד מהאלמנטים הבולטים בילדוּת הספרותית שלנו. מדי פעם יש לבד של בדידות, כמו הלבד של אלעד שיושב אומלל ליד גזע עץ אחרי שפנה בעצמו לכל החיות שפגש ולא הצליח ללמוד מהן איך למצוא את הדרך חזרה אל הגשר שממנו התחיל את הטיול. אבל המצוקה והלבד הם רק פאוזה של בדידות שמתרחשת בעיצומה של הרפתקה עצמאית, ועדיין, הלבד והבדידות משמשים כמנוע לפעולה, כשאלעד נעמד, מזדקף, ומגלה שבלי לשים לב הוא הצליח למצוא בכוחות עצמו את הדרך אל הגשר הקט (ואל ההורים שמחכים לו שם).

מתוך: "על הגשר הקט". איור: שחר קובר

הלבד של גליה הוא לבד נחשק של פרטיות. היא מנסה לצייר או לבנות ארמון מקוביות ואחותה התינוקת בוכה ומפריעה לה. בתגובה, גליה בוחרת באסטרטגיה אסרטיבית, עצמאית, אקטיבית ואפילו פמיניסטית – היא יוצאת החוצה, מנהיגה את חתולתה תקווה ומוצאת בעצמה פתרון על ידי בניית ארמון גרוטאות לכבוד הנסיכה. היא מתחילה מלרחם על עצמה אבל לא שוקעת ברחמים עצמיים אלא בוחרת לנתב את הקושי שלה לפעולה וליצירה תוך הצגת עצמה בפני עצמה כגיבורה של ממש.

מתוך: "בדרך של גליה". איור: דיוויד הול

מחוץ לבית מחכה לגליה ולחתולה עורב שחור שמוגדר כאויב וגליה הופכת את עצמה ואת חתולתה ללוחמות –היא אומרת לחתולה: "תקוה, הוא חושב שיצליח לנצח אותנו. בואי, זה בסדר, לא צריך לפחד. אנחנו גיבורות". וההמשך מתואר במושגים מיליטריסטיים – "זה היה הרגע שהשתיים הסתערו – ילדה אחת, לא כל כך גדולה, וחתולה. גליה הניפה את החרב שלה באוויר כדי שהאויב יבין שהיא מסוכנת. תקוה שלפה ציפורניים והשמיעה קול מפחיד נורא… [גליה] החליטה לתת דוגמה אישית והתקדמה בזהירות בין המלכודות שהאויב השאיר בדרך". 

מתוך: "בדרך של גליה". איור: דיוויד הול, טקסט: רונית רוקאס

האויב, שהוא בסך הכל עורב תמים, נבהל ומתעופף אבל גליה מתחילה לרקוד את ריקוד הניצחון ואז חוזרת למשימת בניית הארמון לנסיכה ומשיגה את הניצחון האמיתי – היא משכיבה בתוך הארמון ברוב פאר והדר את אחותה התינוקת, וזוכה בפרטיות המיוחלת.

גם יותם בוחר באסטרטגיה דומה של הפיכה לגיבור לוחמני: אף על פי שהוא מוצג בתחילת הספר כילד ביישן במיוחד שמתחבא מתחת לבגד של דודתו כשהוא מגיע איתה לתיאטרון בו היא עובדת, ברגע שהוא נתקל במצוקה, הוא מתגבר על הביישנות ויוצא לפעולה עצמאית, אסרטיבית ונועזת. יותם נשאר מאחורי הקלעים וצופה מהצד בהצגה שבה משחקת דודתו. כשהוא מזהה את מה שהוא מפרש בטעות כמצב חירום וחושב שעומדים להעלות את דודתו האהובה על המוקד, הוא הופך את עצמו לגיבור-על ויוצא למבצע הצלה – "הוא כמעט פורץ בבכי אבל מצווה על עצמו להתאפק. יש לו משימה! הוא חייב להציל את דודה אלישבע!!!"

מתוך: "הרפתקה בתאטרון". איור: אורנה סמורגונסקי

יותם משרטט תכנית מתוחכמת, משקר למנהלת ההצגה, אותה הוא תופס בתור "האויבת החמוצה" ואומר לה שהוא רק הולך לעשות פיפי כשלמעשה הוא מתחמש בחרב שמצא מאחורי הקלעים, תופס חבל ו"מתעופף כמו טרזן ונוחת בגלגול באמצע החדר הגדול. בלי היסוס הוא מניף את החרב באוויר, מוכן ומזומן לקרב". הוא לא באמת מציל את דודתו ממוות בשרפה. היא שחקנית, והדמות שהיא משחקת נתונה בסכנה בדויה. אבל המעשה ההרואי שלו מתקבל על ידי הקהל בחיוך ובהתלהבות, ובסופו של דבר הוא אכן נתפס בעיני המבוגרים כמי שהצליח להציל את ההצגה המשעממת ואת דודתו המככבת בה.

גם כרובינה מצטרפת לשרשרת המצילים, אבל באופן אחר: המצוקה שלה היא מצוקת לבד קלאסית – שעמום ביום חופש, והיא יוצרת קשר חד משמעי בין כסף לבין אושר, ובדומה לשאר הילדים הפעילים והאסרטיביים בספרים הללו – היא יוזמת ומנתבת את הקושי לפעולה: "אוף! חשבה כרובינה לעצמה, משעמם לי, ואני רוצה להתעשר. אם יהיה לי כסף משלי, אוכל לקנות סוס פוני ונחשי גומי וטרמפולינה. היא החליטה לצאת לרחוב ולמכור משהו".

כרובינה מייחסת חשיבות לכסף אבל היא לא מודעת לערך הכלכלי ה"מבוגר" שיש לחפצים וכך נחשי גומי נראים לה שווי ערך לטרמפולינה וסוס פוני. היא שואלת את אמה מה אפשר למכור אבל מהר מאוד היוזמה חוזרת לידיה. היא לא רוצה סתם כסף, היא רוצה כסף משלה. כלומר, כסף שהיא תוכל לשלוט בו ולהחליט מה לעשות בו.

מתוך: "כרובינה". איור: תמר הוכשטטר

כרובינה היזמית הופכת לפרסומאית ולסוחרת אבל לקראת סוף הספר היוזמה שלה מקבלת פנים נוספים, דומים הרבה יותר ליוזמות ההצלה שראינו אצל גליה ואצל יותם. אחרי שהיא מנסה לשווא למצוא קונה שישלם מחיר ראוי עבור הברווז שלה, היא מוצאת לקוחה שמוכנה לשלם את המחיר המלא ואפילו יותר. ואז, כרובינה, שניסתה להיפטר מהברווז ותוך כדי כך נזכרה כמה היא אוהבת אותו וכמה הוא שווה – לא כסחורה אלא כצעצוע אהוב, יוצאת למלחמת חורמה בלקוחה.

הדיאלוג שמתנהל ביניהן תרבותי ומנומס, אבל האיור ממחיש את עוצמת המלחמה על הברווז, כמעט משפט שלמה, וכרובינה היא לא ילדה שתסכים לוותר על מה או על מי שחשוב לה. לכאורה, יש פה ילדה שרצתה למכור צעצוע ישן והתחרטה ברגע האחרון, אבל כרובינה רואה את המעשה שלה כאקט הירואי ודרמטי ואומרת לברווזון שלה – "איזה מזל!… כמעט לקחו אותך ממני! איך היית מסתדר בלעדי עם הרגל שלך והלכלוכון החמוד שיש לך על המצח? מזל שהצלתי אותך ממש ברגע האחרון!" ובכך היא לא רק מציגה את עצמה כגיבורה אלא גם מעלימה מעצמה (ומהברווזון) את העובדה שהיא לא רק זו שהצילה אותו, אלא גם זו שהעמידה אותו למכירה והכניסה אותו לסיטואציה המסוכנת מלכתחילה.

 

מתוך: "כרובינה". איור: תמר הוכשטטר

לשלושת הגיבורים האמיצים שלנו מצטרף עוד גיבור עצמאי, והפעם לא לוחם אלא בלש. אחרי שמהבית של יונתן נעלמים חפצים, הוא משוחח עם הוריו ונוקט יוזמה – בהתחלה רק ברמת ההצהרה: "אם יש גנב, אני אתפוס אותו!" הוא מקבל מינוי רשמי מאבא שאומר לו "מצוין, מעכשיו אתה תהיה הבלש של הבית!" ויוצא למשימה.

 זה מתחיל כמו משחק כשיונתן הולך על קצות האצבעות ומחפש בכל מיני מקומות שגנב יכול להחביא בהם דברים, ממשיך בהתחפשות ואז, בעקבות משחקי הבילוש, מגיעה גם המשימה האמיתית – "פתאום היה ליונתן רעיון, רעיון בלשי אמיתי". ואף על פי שעניין הבילוש התחיל בשיחה משפחתית, יונתן חושב על הרעיון בעצמו וגם מבצע אותו לגמרי לבדו. הוא עושה עצמו נרדם ואז עוקב אחרי ביבה, כלבתו האהובה כשהיא לוקחת את השלט של הטלוויזיה ויוצאת לחצר.

מתוך: "יונתן בלש ממש". איור: גלעד סופר, טקסט: דויד גרוסמן

הוא מתמודד עם רגע קשה – לבד בגינה, בחושך "יונתן חשב מהר: להיכנס לשם או לא להיכנס? ומה יש שם? ואולי זה מסוכן? והוא נשם נשימה עמוקה, והוא נכנס, הוא נכנס אחרי ביבה, לתוך השיחים". הוא פותר את התעלומה ומגלה שביבה אכן לקחה את כל החפצים האבודים. יונתן מתגלה לא רק כבלש אמתי אלא גם כפסיכולוג של כלבים, ואולי פשוט כחבר, כשהוא מבין שהכלבה לקחה את כל החפצים כדי להכין לעצמה בית קטן. אבל הנקודה הרלבנטית מבחינתנו היא שכמו אלעד, גליה, יותם וכרובינה – גם יונתן מגלה אומץ לב ופותר את הבעיה לגמרי בעצמו.

מתוך: "יונתן בלש ממש". איור: גלעד סופר, טקסט: דויד גרוסמן

בעיות בינאישיות

אחדים מהילדים ברשימה שלנו מתמודדים עם בעיות מסוג אחר – בעיות חברתיות. אך גם אצלם בולטת העצמאות כאבן דרך מרכזית בפתרון הבעיה. המצוקה של נונה היא מצוקה חברתית. היא נעלבת מילד שצוחק עליה בגן והתגובה הראשונית שלה, בניגוד לילדים שפגשנו עד כה, היא לספר לאמא. אמא נותנת לנונה מכשיר קסמים מיוחד. שאפשר לפרש כחלק ממכשיר להכנת בועות סבון, אבל מוטב, בעיניי, להבין שמדובר במכשיר קסמים אמיתי שמסוגל "לראות מתחת למה שאנשים אומרים גם את מה שהם חושבים אבל לא אומרים". הסיפור, לתפיסתי, מציג בפני קוראיו בעיניי את שתי האופציות –ניתן לראות במכשיר בועות הסבון חפץ שנונה מתייחסת אליו כאל מכשיר קסמים אבל בעצם אין לו כוחות קסם או מכשיר קסם אמיתי. האיורים מראים מה האנשים חושבים, כלומר מתייחסים אל כוח הקסם כאל כוח אמיתי. הסיפור מציג בו זמנית את שתי האופציות ומשחק ביניהן, וזה מה שעושה אותו מעניין במיוחד.

היוזמה אמנם אינה של הילדה, אבל היא זו שמסתכלת בעולם דרך מכשיר הקסמים ומבינה בעצמה למה האנשים מתכוונים, ובהתאמה – היא גם פותרת לבדה את הקונפליקט עם הילד שהעליב: "אני יודעת מה לעשות! אמרה נונה. היא ניגשה לילד המעליב ואמרה לו מה היא באמת חושבת עליו: שיש לו חיוך יפה. והיא אפילו הזמינה אותו לבקר אצלה אחר הצהרים.'טוב', אמר הילד". נונה אומרת לאמא "אני כבר יודעת לעשות קסמים בלי מכשיר" ובכך היא מראה לנו שוב שהפתרון היה כולו שלה, ומה שאמא שלה עשתה היה קצת כמו להרים ילד קטן על הידיים כדי שיוכל להדליק את האור לגמרי בעצמו.

מתוך: "נונה קוראת מחשבות". איור: איה גורדון-נוי

גם הבעיה של נינה נובעת מתחום יחסי האנוש. למרות נימוסי השולחן הקלוקלים שלה, היא מקבלת הזמנה פתאומית ממלכת אנגליה, ומוצאת את עצמה בין כל האצילים, הנסיכים והדיפלומטים. כשמגישים לשולחן מאכלים מתוחכמים ויוקרתיים שהיא לא אוהבת, נינה הנבוכה מבקשת מהמלצר, בנימוס מופגן, את המאכל האהוב עליה –'אוכל ילדים' אולטימטיבי – פסטה עם קטשופ. אבל אין לה מושג באיזה מכלי האוכל הרבים היא אמורה לאכול: "נינה היתה מיואשת. היא כבר היתה ממש רעבה אבל לא רצתה להעליב את המלכה". גם במקרה זה, היא שוב מחלצת את עצמה בעצמה מהסיטואציה המביכה. נינה אמנם שואלת את האדמירל שיושב לידה מה לעשות, אבל כיוון שמדובר באיש זר לחלוטין, אני מפרשת את עצם הפניה אליו כאקט של יוזמה ואסרטיביות.

כשהוא מייעץ לה לאכול איך שהיא רגילה, נינה פוצחת בחגיגה ילדותית של התענגות על הפסטה, בלי גינונים וכמעט בלי סכו"ם. ואז, במה שאפשר להגדיר כמחווה לילד מ"בגדי המלך החדשים", נינה שוב מחלצת את עצמה מן המבוכה באמצעות האמת הילדותית הפשוטה, כשהיא מסבירה למלכה שככה האוכל הרבה יותר טעים ומצליחה לשכנע אותה ואת אורחיה המכובדים להתענג על האוכל ולאכול בידיים בכיף, כמו ילדה קטנה מישראל.

מתוך: "סעודה אצל המלכה". איור וטקסט: רותו מודן

הבעיה של אור היא בעצם בעיה של אבא שלו: אבא של אור מרכיב אותו ודוהר בתור "הסוס הכי מהיר בעולם" והחברים שמגיעים לביקור מצטרפים לחגיגה ורוכבים גם הם על אבא שלו. כולם נהנים מהמשחק אבל הסוס-אבא, שמרכיב על גבו ארבעה ילדי גן, מתעייף וקורס. הרבה הורים יכולים להזדהות עם אפיסת הכוחות ההורית הזאת כשהילדים עדיין נמצאים בעיצומו של משחק סוער, אבל אנחנו לא מתמקדים בדמותו של הסוס, כלומר האבא, אלא בילדים.

אין ספק שהבעיה של אור וחבריו קלה הרבה יותר מהבעיות שפגשנו אצל הילדים האחרים, אבל עבור חבורת ילדי גן שמשחקת בהתלהבות ברכיבה על סוס, פרישה של הסוס באמצע המשחק היא בעיה גדולה. בהתחלה הם מנסים למשוך את אבא של אור ולהכריח אותו לחזור ולשחק איתם. אפשר לראות באיור שהאסרטיביות גולשת ממש עד רודנות פיזית של הילדים כלפי המבוגר, מה שבולט עוד יותר כשנזכרים שרק אחד מהם הוא אכן בנו של האיש העייף.

מתוך: "הסוס הכי מהיר בעולם". איור: נעם נדב, טקסט: נרי אלומה

אבל האסטרטגיה הזאת נכשלת, והילדים – שלפני רגע היו כמעט אלימים – מטפלים באבא של אור כמו חבורה של אחיות רחמניות, כאילו הוא הילד והם ההורים. ואז, כשאבא-סוס זוכה במנוחה המיוחלת, אור מתגלה כגיבור בעל יוזמה, תושייה ואומץ, הוא ממשיך את הקו של היפוך תפקידים ומכריז על עצמו בתור סוס כדי להמשיך במשחק. מרתק לחלץ מההתרחשות הזאת את תפיסות הילדות המוטבעות בה, וכך אפשר לראות שהילדים אמנם רוכבים על האבא ומשתמשים בהבדל הפיזיולוגי ביניהם לבינו לצורך משחקם, אך היחסים שלהם כלפיו רחוקים מלהיות היררכיים. ראשית, הילדים, שכאמור רק אחר מהם הוא בנו של ה"סוס", מרשים לעצמם "לרכב על האב" – גם פיזית אבל לא רק פיזית. הדרך הרודנית בה הם מנסים לגרום לו בכוח להמשיך במשחק מעידה על רמת החופשיות שהם חשים כלפיו אך גם על תחושת ה"מגיע לי" מצד הילדים כלפי המבוגר. מצד שני, לבטחון העצמי ולאסרטיביות יש צד שני שבא לידי ביטוי במסגרת היפוך התפקידים כאשר הילדים מגלים חמלה הורית כלפי האב ומטפלים בו במסירות. האקט הסופי, בו אור תופס את מקומו של האב ומרכיב בעצמו את חבריו ואת אחיו הקטן על גבו, ממש מייתר את מקומו ותפקידו של המבוגר ומראה שהילדים, לפחות על פי תפיסתם, יכולים להסתדר גם בלעדיו. לצד המשמעויות החברתיות הרדיקליות שהמסקנה הזאת טומנת לגבי המציאות שמחוץ לדפי הספר, היא מוסיפה את אור כחוליה נוספת בשרשרת הילדים העצמאיים שכבר סקרנו.

מתוך: "הסוס הכי מהיר בעולם". איור: נעם נדב, טקסט: נרי אלומה

נעמי הפעוטה היא הקטנה ביותר בחבורה שלנו, ולכן, יש לה פחות הזדמנויות למעשים נועזים ועדיין, בדרכה, היא פעילה ועצמאית ביותר. כיוון שאנחנו עוסקים כאן רק בילדים, אני עושה לספר הזה מעשה שלא ייעשה וכמעט מתעלמת מחצי ממנו- החצי שמתאר את מעשיו של האפרוח, אבל נעמי עצמה פעילה ואקטיבית מאוד לכל אורך הסיפור, גם אם מדובר בפעולות אקטיביות של היומיום: בצהרים "נעמי מחזיקה כפית ביד ואוכלת הכל לבד לבד" והעצמאות והדעתנות שלה מודגשים כשהיא הולכת עם אמא לחנות בדרך מהגן ובוחרת בעצמה איזה יוגורט לקנות וכמה ("ויוגורט-נעמי בוחרת- 'עוד אחד' היא אומרת").

מתוך: "נעמי ואפרוח לא". איור: רעיה קרס

אקטיביות קרובה הביתה

הילדים הספרותיים שלנו אקטיביים, אבל בניגוד לרוחות הצדק החברתי שנשבו פה לאחרונה, כולם רחוקים מלהיות אקטיביסטים והיוזמות שלהם לפעולה מתמקדות רק בבעיות שמעסיקות אותם אישית או את הקרובים להם ביותר, ואף אחד מהם אינו מנסה לעזור לילד אחר, למבוגר, או לחיה. ההתמקדות בסביבה המיידית מקבלת גם משמעות במרחב הפיזי, כשחלק גדול מהסיפורים מתרחש בבית ובסביבתו.

ההרפתקה של יותם מתרחשת בתיאטרון, שנמצא במרחק קצר מהבית התל אביבי של דודתו; יונתן, כרובינה וגליה פועלים בחצר הבית ובסביבתו; נונה, אור ונעמי הולכים לגן, וגן הילדים משחק תפקיד מרכזי בסיפורים שלהם – נונה נעלבת מילד בגן, מה שמביא אותה להפעלת מכשיר הקסמים; אור מגיע לגן רכוב על גב הסוס-אבא, וכך נזרע הזרע למשחק שמתרחש אחר הצהרים, בבית; נעמי הקטנה עושה הרבה פעולות בגן – משחקת, אוכלת, ישנה וממחישה בעיקר את סדר היום של רבים מהילדים שגדלים כאן ועכשיו. אם הילדים שגדלו פה כשאני הייתי ילדה יכלו לשיר "אתמול בחמש אחרי הצהרים, הלכנו עם אמא למכולת ובדרך ראינו שהגן שלנו סגור", הרי שבמציאות העכשווית – העצובה, לטעמי – רק לקראת חמש אמא חוזרת מהעבודה ושתיהן הולכות ביחד לחנות כשהגן בקושי מספיק להיסגר…

מתוך: "נעמי ואפרוח לא". איור: רעיה קרס, טקסט: אבירמה גולן

היחידה שמתרחקת מאוד מהבית היא נינה, שמתחילה בארוחת ערב במטבח ומגיעה עד ארמון בקינגהם שבלונדון. זאת באמת טיסה לא שגרתית, מה גם שההורים אמנם מנפנפים לעומתה בשמלה חגיגית ומברשת שיניים אבל היא טסה לארמון לגמרי לבד, מלווה בדיילת זרה. אפשר ללכת נגד הסיפור ולטעון שהביקור בארמון הוא רק טיעון רטורי, תשובה ניצחת לשאלה "ומה תעשי אם מלכת אנגליה תזמין אותך לארוחה בארמון בקינגהם?" אבל אני מעדיפה ללכת יד ביד עם הסיפור ולהאמין שנינה באמת קיבלה הזמנה לארמון ובאמת טסה לשם, אבל הטיסה הזו היא חריגה לעומת ההיצמדות לסביבת הבית של שאר הילדים והילדות.

מתוך: "סעודה אצל המלכה". איור וטקסט: רותו מודן

הסיפור של אלעד הוא היחיד שמתרחש רחוק מהבית, כשהוא מטייל לבדו על הגשר הקט. בניגוד לגליה או יונתן שה"חוץ" שלהם הוא גינת הבית, אלעד מטייל בטבע ממש: הוא הולך על גשר מעל נחל ופוגש בעלי חיים שאין סיכוי לפגוש בסביבה עירונית בת זמננו. אלעד נראה כילד עצמאי שמטייל לבד והוא מחזק את הרושם הזה כשבפנייתו אל החיות הוא אומר "אין איש מסביב והיום מעריב" אבל למעשה, כמו שמתברר מהאיורים האחרונים, הוא לא היה לבד אפילו לרגע, אבא ואמא עמדו בצד כל הזמן והשקיפו על הטיול שלו.

מתוך: "על הגשר הקט". איור: שחר קובר

הנוכחות ההורית הסמויה הזאת בולטת במיוחד במקרה של אלעד, אבל כיוון שכל שאר הילדים (למעט נינה שהוריה מרשים לה לטוס לבד לארץ זרה) פועלים במרחב הסמוך לבית, אני מנחשת שגם ההורים שלהם משקיפים עליהם מבעד לחלון או לפחות נמצאים במרחק ממנו יוכלו להשקיף כשירצו. נדמה לי שזה מאפיין מאוד לא רק את הילדות של הילדים הספרותיים אלא גם את הילדות המציאותית של הילדים שגדלים כאן ועכשיו: ילדות שהחופש והטבע שיש בה דומים יותר לשמורת טבע מגודרת – מותר לשחק, להשתולל ולרוץ, אבל מול שלל האיומים, הסכנות והחרדות שמסביב, לילדים, המציאותיים והספרותיים, אין ברירה אלא לשחק ולרוץ במרחב חופשי של "טבע", תחת עינם הבוחנת והפיקוח ההדוק של המבוגרים.

איורים מתוך הספרים (לפי כיוון השעון) – "סעודה אצל המלכה" (רותו מודן), "יונתן בלש ממש" (גלעד סופר), "נונה קוראת מחשבות" (איה גורדון-נוי) ו"על הגשר הקט" (שחר קובר)

קבוצת הילדים שלנו כוללת ילדי מעמד בינוני עצמאים, דעתנים, אסרטיביים וחזקים שעושים כמעט הכל בעצמם. ילדים בעלי שפע רכוש שמוכרים בעצמם, עולים על הבמה בעצמם, פותרים תעלומות, ויוצאים בחירוף נפש להגנה על דלת אמותיהם. ילדים שמדברים עם מבוגרים בנחישות ובגובה העיניים בלי להתבלבל, אפילו אם מדובר במלכת אנגליה בכבודה ובעצמה. אבל הם עדיין ילדים, והילדותיות הזאת מתבטאת בכמה אלמנטים נוספים.

הדמיון ככלי מרכזי

הדמיון משחק תפקיד משמעותי אצל כולם. כל עלילותיו של אור הם משחק בכאילו, הוא וחבריו רוכבים על אבא בסלון הבית אבל בדמיונם מרחיקים לעולמות מופלאים; כרובינה מדמה את הלקוחות שלה לבעלי חיים (למשל, איש הנראה בעיניה כ"זבוב בחליפה", אישה הנדמית כחסידה או אחרת שנראית כעז קשישה); יותם יוצא למשימת ההצלה שלו אחרי שהוא מגיע למסקנה ש"אין ברירה. בדמיונו עשה מעשים נועזים יותר"; נוּנה משתמשת בפתרון קסם שכולו דמיון ומצליחה לראות בעזרת מכשיר קסמים את מחשבותיהם הכמוסות של בני אדם; נינה יושבת בסיטואציה דמיונית לכשעצמה – ארוחת ערב אצל מלכת אנגליה, ומדמיינת מה יקרה אם יענישו אותה על נימוסי השולחן הקלוקלים שלה.

מתוך: "סעודה אצל המלכה". איור וטקסט: רותו מודן

יונתן מדמיין את הגנב המסתורי שמסתובב לו בבית, נעמי הקטנה אמנם מדגישה באמבטיה שהיא לא דג ולא ברווז אלא ילדה שמתרחצת, אבל האפרוח הנוכח-נפקד שלאורך כל הספר לא עושה מה שנעמי עצמה עושה, יוצר כר פורה לחגיגה שכולה דמיון; גליה מדמיינת שהעורב הוא אויב אכזר ונורא ותופרת סיטואציה דרמטית שלמה סביב סצנה עירונית יומיומית ופשוטה, ונראה לי שאפשר לפרש גם את השיחות של אלעד עם בעלי-החיים שהוא פוגש כהתרחשות דמיונית. הדמיון כל כך נוכח בחייהם של הילדים הספרותיים שלנו, שלמרות שכל הסיפורים מעוגנים במציאות ריאליסטית יומיומית, מבחינת הילדים, הדמיון הוא חלק אינטגראלי מהמציאות.

מאפיין בולט נוסף שמעיד על תפיסות הילדות המשתקפות בספרים, הוא הממד הרגשי. הילדים אמנם עצמאים ופועלים לגמרי לבדם, אבל גם הילד העצמאי והחזק ביותר זקוק לחום ואהבה, ומעניין לבדוק את היחס הרגשי שהילדים הספרותיים שלנו זוכים, או לא זוכים לו.

ההורים של אלעד, כאמור, שומרים עליו מהצד ומאפשרים לו לחוות עצמאות מוגנת, והם גם מחבקים אותו בחום בסוף ההרפתקה שלו. אמא של נונה תומכת בה במצוקתה – היא מקשיבה לה באמפטיה, מציעה לה פתרון ומחבקת אותה בחום גם כדי לנחם אותה במצוקתה וגם מתוך גאווה ואהבה, וגם האב שאינו נוכח לאורך הסיפור מגיע לקראת הסוף ומצטרף לגילויי החום והאהבה המשפחתיים. אבא של אור מרכיב אותו על כתפיו ועל גבו ונותן לו גם חום פיזי וגם תמיכה ושיתוף פעולה עם עולם הדמיון של אור ושל חבריו. אמא של אור ניצבת, אמנם, מהצד, עם אחיו הקטן, אבל גם היא שולחת מהצד חיוכים ונפנופים של עידוד, תמיכה ואהבה. הוריו של יותם אינם מוזכרים בסיפורו אבל דודתו אלישבע היא דודה חמה, אוהבת, מחבקת ותומכת וגם הוריה של נעמי הקטנה מחבקים אותה, גאים בה ושמחים בה ואיתה. אמא של גליה לא מחבקת אותה במהלך הסיפור ולא מספקת לה הבנה או אמפתיה, אבל היא גם לא מוצגת באופן שלילי וברגע המכריע, כשגליה צריכה להביא את אחותה התינוקת לארמון שבנתה, היא צועקת בקול "אמא!" והעזרה מגיעה. ההורים של יונתן משוחחים איתו בגובה העיניים ומשתפים אותו בבעיותיהם, אבל אין בספר אזכור לגילויי חיבה וחום מצידם כלפיו. עם זאת, כיוון שלב ההרפתקה של יונתן מתרחש בגינת הבית, בחושך, אפשר לשער שההורים שלו, בדומה להוריו של אלעד, משגיחים וצופים מן הצד. ולמרות זאת, גילויי החום, האהבה והחיבוק המשפחתי בספר הזה מתרחשים בין יונתן לבין הכלבה.

איורים מתוך הספרים (לפי כיוון השעון) – "על הגשר הקט" (שחר קובר), "נעמי ואפרוח לא" (רעיה קרס), "הסוס הכי מהיר בעולם" (נעם נדב), "כרובינה" (תמר הוכשטטר), "נונה קוראת מחשבות" (איה גורדן-נוי)

מצבה של כרובינה דומה, אך קיצוני יותר: אמא שלה, שאינה מופיעה באיורים בשלמותה, אמנם משוחחת איתה ומציעה לה התחלה של פתרון, אבל היא דוקא אמא לא חמה ולא מבינה שמתייחסת לחפצים החשובים של כרובינה כאל שטויות. בהכירי את מציאות החיים העירוניים בתקופה בה אנו חיים אני יכולה לדמיין גם את אמא של כרובינה משקיפה מהחלון כשהילדה עושה עסקים בשדירה הסמוכה לבית, אבל אין לזה כל אזכור בספר ובדומה ליונתן שמתחבק עם כלבתו, כרובינה מתחבקת בסוף הספר עם ברווזון הצעצוע שלה ולא עם בני משפחה בשר ודם.

ההורים של נינה גוערים בה ומאפשרים לה לטוס לבדה לאנגליה, אבל למרות שנינה מרבה להרגיש רגשות כמו מבוכה, דאגה, פחד וגעגועים, איש לא מחבק אותה, והדאגה ההורית כלפיה מצטמצמת לשמלה ומברשת השיניים שהוריה מנופפים כלפיה לפני הטיסה. ראינו כאן, אם כן, מודלים שונים ומגוונים של יחסי משפחה, אבל מכולם ברור שילדים זקוקים לחום ואהבה, לחיבוקים ולהקשבה, ותובנה זו עולה גם מהילדים שזוכים לכל אלה מהוריהם וגם מאלה שרק מייחלים לתמיכה והחיבוק האלה.

הילדים שלנו עוסקים בעניינים של גדולים כמו בילוש, מכירה, לחימה, בנייה והצלה – ילדים אמנם משחקים ומתנסים בהם אבל בעולם המבוגרים מדובר במקצועות ועיסוקים של ממש ומבחינת הילדים הם לא רק משחקים בכאילו אלא ממש עוסקים בעיסוקי הגדולים שלקחו על עצמם. הם ילדים עצמאיים, חזקים ואסרטיביים והם מדברים בביטחון ובגובה העיניים עם מבוגרים, אפילו כשמדובר במלכת אנגליה בכבודה ובעצמה. למרות זאת, חשוב היה לכותבים והמאיירים להזכיר לעצמם ולנו שהם בכל זאת ילדים, ואת זה הם מבטאים באמצעות מאפיינים כמו ישירוּת, שובבות, ואפילו חוצפה, מצופה במתיקות וקסם אישי: כרובינה השובבה מחליטה לשמור מלפפון מפלסטיק כי "אפשר לתת אותו לאנשים והם יחשבו שהוא אוכל וינסו לקחת ממנו ביס. זה יכול להיות מצחיק…" וכשדיצה לא רוצה לקנות את הברווזון היא עונה לה בתגובה ילדית הולמת ומוציאה לה לשון.

מעניין לגלות שמה שנתפס בעיני הכותבים כהתנהגות ילדותית הוא דבר והיפוכו – גם מניפולציה ברורה וגם כנות וישירוּת. כשנונה מתבוננת – בסצנה מקסימה – מבעד למכשיר הקסמים שלה היא חושפת את המניפולציה שהילד ברחוב מפעיל על אמא שלו כדי לזכות בשוקולד.

מתוך: "נונה קוראת מחשבות". איור: איה גורדון-נוי, טקסט: אורית גידלי

כשלנינה מתחשק משהו מתוק – היא פשוט מבקשת קינוח בצורה הכי ישירה והכי מפורשת, בחן של ילדה שמרשה לעצמה להגיד בדיוק מה שהיא רוצה, וגם לקבל את זה. החן עוזר גם ליותם לגנוב את ההצגה וגורם לקהל למחוא כפיים בהתלהבות כשהוא מתפרץ לבמה. נדמה לי שהחן הזה מאפשר לילדים להישאר ילדים גם כשהם פועלים כל כך לבד וכל כך בעצמם, ואולי החן הזה הוא גם אחד מחומרי הקסם שגורמים לכולנו לאהוב ספרות ילדים.

מתוך: "הרפתקה בתאטרון". איור: אורנה סמורגונסקי

ראינו, אם כן, שתשעת הגיבורים והגיבורות שלנו הם באמת גיבורים – הם עצמאיים, הם חזקים, הם אקטיביים, הם פותרים בעיות בעצמם או כמעט בעצמם, והבעיות שלהם מתמקדות בדלת אמותיהם בלבד. כולם ילדים וילדות לבנים, יהודים, אשכנזים ששייכים, ככל הנראה, למשפחות מסורתיות מהמעמד הבינוני העירוני, וכמעט כולם גם מרגישים לבד ופועלים לבד. כולם זקוקים לחום ואהבה וחלקם התברכו בהורים שמעניקים להם חום ואהבה, ורובם נעזרים בדמיון ומשתמשים בו ככלי מעשי המתפקד בטבעיות בחיי היומיום שלהם.

מעניין לגלות שאף על פי שהילדים המציאותיים בני זמננו חיים בסביבה עתירת טכנולוגיה – רעשים ואורות מלאכותיים,  הטלוויזיה, הטלפון הנייד והמחשב ממלאים תפקיד משמעותי אצל רובם – הרי שאצל מקביליהם הספרותיים הטכנולוגיה נעדרת כמעט לחלוטין, וייצוגיה היחידים הם ייצוגים שוליים ברקע הדברים: שלט הטלוויזיה שגונבת כלבתו של יונתו והמחשב עליו עובדת אמא של גליה (שאפילו אינו נוכח בטקסט ומופיע באיור בלבד).

מובן שאין ברשימה הזאת משום תמונת ראי חד משמעית לילדות הישראלית בת זמננו, ויש לזכור שעל מדף ספרי הילדים נמצאים גם ספרים ותיקים שנכתבו בתקופות שונות וגם ספרים שנכתבו בארצות אחרות ותורגמו לעברית. ועדיין, אני מקווה שיש בכוחה של הרשימה שלעיל להאיר משהו מהילדות המשתקפת בספרי ילדים שנכתבו כאן ועכשיו.

המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה בכנס "הפנקס" בתאריך ה-5.11.2012. תודתנו נתונה לבתי ההוצאה לאור על הסיוע בשליחת האיורים.

טלי כוכבי  אוהבת ילדים, אוהבת תרבות וספרות, אוהבת תרבות וספרות ילדים. בעלת תואר שני בחינוך, עורכת, מבקרת ולפעמים מתרגמת ספרי ילדים וספרים בכלל, כותבת את הבלוג "עכשיו תורי".

כתיבת תגובה

12 תגובות:

  1. […] שירי ילדים מהמאה העשרים, רגילה לשירים נאיביים שנכתבו לילדים במובן הכי מודרני של המילה. שירים חינוכיים, מתוקים ונטולי תסביכים (חוץ מלילה לילה […]

  2. שועי הגיב:

    טלי יקרה,
    הרצאה יפה וקולחת, לא קראתי את הספרים האמורים (גם לא לבני הקט), ועם זאת, שמתי לב לכך שגיבורי הספרים לא זאת בלבד שהם מתאימים מאוד למכנה משותף ישראלי גדול הניבט בכל ערב מעם פרסומות הטלוויזיה, אשר גיבוריהם גם-כן על פי רוב בעלי חזות בהירה משהו, ומאפיינים של מעמד בינוני גבוה היכול לאפשר לעצמו לרכוש ולרכוש.
    דבר אחר, מדיי פעם אני מתהרהר על החינוך לאינדיבידואליזם ולסינגולאריות של כל אדם. זה בודאי עדיף על חינוך לפיו על האדם לאמץ דפוסים המונחים לו על ידי המדינה/החברה/המשפחה/המפלגה, ובכל זאת, לעתים אני חושב כי אינדיבידואליות וייחודיות הן פירות של מאמץ עצמאי, של לימוד ארוך, התבוננות, ולא פעם גם בדידות, כאב וכן המילה ההיא שלא אומרים (כמו וולדמורט): סבל.
    דומה כאילו ספרי הילדים העכשוויים שהבאת מוחקים לחלוטין את המימד המתבקש הזה באישיותם של הילדים, ודומה כאילו הילדים פשוט בקעו לאוויר העולם נטולי קשיים, דעתנים, מקוריים, מבריקים, שנונים ומלאי המצאות.
    אולי זהו החלום ההורי המושת על הילדים; אולי זה הנוסטלגיה אל ארץ הילדות שמפעמת (אולי יותר מדיי) בכתביהם של מבוגרים הכותבים לילדים, ובכל זאת אני חושש כי כפי שהדברים הוצגו למעלה, אין באף אחד מן הספרים הנדונים, התבוננות על תבונתו וכושר המצאתו של גיבורם, כפרי של תהליך ארוך, הכרוך לעתים גם בתחושות בלתי נעימות, או בחוויות יסוד שיסודן אינו רקום בפז ותכלת.

  3. […] מאמר מומלץ להפליא בנושא תפישׂת הילדוּת בספרות ילדים ישראלית עכשווית מאת חברתי היקרה טלי כוכבי. […]

  4. טלי הגיב:

    הלינק הזה של גולה מרצון מוביל לפוסט מרתק, גם אם כזה שאין לו שום קשר למאמר הנוכחי שלי…(אבל הוא באמת מרתק- תודה!)

    שועי יקירי, כמה טוב לפגוש אותך פה (-:

    אני חושבת שבנך הקט יכול להנות מאוד מ"על הגשר הקט" וכשיגדל מעט יותר גם מעוד כמה ספרים ברשימה הזאת.

    אני נאלצת להסכים איתך לגבי המראה הישראלי הלבן והשבע שמאפיין לא רק את ספרי הילדים אלא, כמו שכתבת, גם את העולם הבדיוני של הפרסומות שמקיפות אותנו.

    אני מסכימה גם לגבי האינדיבידואליזם אבל לילדים שסקרתי כאן דוקא יש לא מעט מצוקות. הם בודדים, הם חוששים, הם נבוכים, הם נעלבים, נכון שמתוך המצוקות האלה נובטים נצחונות, אבל בהחלט יש שם קשיים ואפילו סבל. לא סבל מהסוג שעליו קוראים בעיתונים, אבל כן סבל.

    ולגבי התהליך הארוך- מבחינת החיים מובן שאתה צודק, אבל בסיפור ילדים שאורכו מוגבל יש חשיבות לתהליך אבל קיומו של תהליך ארוך-דמוי חיים- נראה לי כמעט בלתי אפשרי.
    ותודות! (-:

  5. רחל הגיב:

    הרשימה של טלי הובילה אותי לחשוב שבעצם הספרים האלו, יותר משהם מעידים על הילדים של תקופתנו, הם מעידים על כותבי ספרי הילדים של תקופתנו, וגם – על בעלי התפקידים בהוצאות לאור שבחרו בטקסטים הללו והביאו אותם לדפוס… עד כמה יכול כותב להיכנס באמת לנפשו של ילד – הבעיה הזו תמיד מדוברת ונכתבת ולטעמי אין לה פתרון. הפתרון של הכותבים הוא לחזור ולהיזכר בילדות של עצמם, וגם לשאוב מהתבוננות בילדים ובנכדים שלהם. בכל מקרה זה אינו הדבר האמיתי אלא רק קרוב אליו. אולי מהסיבה הזו אין כמעט אזכור למכשירים טכנולוגיים שנוכחים מאד בילדות של היום אבל לא היו קיימים בילדות שלנו (של המבוגרים ושל הכותבים). נדמה לי שכל כותב כותב את עצמו, והמצב אינו שונה גם בספרים לילדים.

  6. רותו הגיב:

    מאמר (והרצאה) מענין. היוצרת אוהבת לחשוב שהיא כותבת מתוך נהמת ליבה האינדיבידואליסטית, ומגלה שהיא בעצם "ברוח התקופה".
    אני מסכימה, חלקית לפחות, עם הניתוח. הילדות של היום שונה מהילדות שהיתה לנו, הילד הרבה יותר במרכז והתוצאה: לילדים היום (בהכללה)ביטחון עצמי עצום מצד אחד, ומצד שני-ההורים יושבים לילדים על הוריד הרבה יותר ממה שאני זוכרת מהילדות שלי.
    גם הבדידות שהילדים נמצאים בו בסיפורים, משקפת את המציאות. בהעדר חוץ בטוח (מכוניות, פדופילים ואובר פרוטקטיבנס של ההורים), אין כבר חבורות רחוב, במובן הילדותי של המילה. כל ילד בבית שלו, מחכה להורים שחזרו מהעבודה.
    בקשר להעדר הטכנולוגיה-הסיבה לדעתי שונה-סיפורים מענינים אם הגיבור הוא אקטיבי, חייבת להיות פעולה כדי ליצר דרמה. הטכנולוגיה ברוב המקרים מייצרת ילד פאסיבי ולא מענין לכתוב על זה וגם לא לצייר את זה.

  7. דפנה הגיב:

    ההרצאה והרשימה שנכתבה בעקבותיה מעניינות ומעוררות מחשבה. ראויה לציון העובדה המעודדת, ששניים מהספרים הנזכרים נכתבו ע"י כותבים שזה ספרם הראשון והוצאת 'מטר', הקטנה יחסית, האמינה, העזה ואיפשרה להם לצאת לאור. שני הספרים אכן משובחים לטעמי.

  8. דינה הגיב:

    תודה על הרשימה המרתקת. לצערי, החמצתי את הכנס ואת הרצאתה של טלי, אך הגיעו אלי הדים. ההרצאה הוזכרה ע"י אנשים אחדים כמעניינת במיוחד. אמנם כך.

  9. […] נינה, גיבורת הסיפור, עיצבה מודן על פי בת של חברים, ילדה שהיא […]

  10. […] נינה, גיבורת הסיפור, עיצבה מודן על פי בת של חברים, ילדה שהיא […]

  11. […] כבר דובר על היעדר ייצוג הולם בספרות הילדים הישראלית לדמויות שאינן לבנות. האחים […]

  12. […] כבר מדברים על המציאות ועל ייצוגה בספרות הילדים העברית, חידוש נוסף של הסיפור הוא התרחשותו בלוקיישן הבלתי […]

כתיבת תגובה