2 איור

• איור תחילה

איור תחילה – נטלי וקסמן-שנקר

פרויקט כתיבת טקסט בהשראת איור

במסגרת פרויקט חגיגי של “הפנקס”, המבוסס על המהלך של איור תחילה, שבו האיור קודם לטקסט (והיווה הנושא של אסופה שהפקנו בעבר), הוצאנו קול קורא לציבור: כתיבת טקסט (שיר או סיפור) בהשראת איור של נטלי וקסמן-שנקר. מטרת הפרויקט היא עידוד כתיבה בעת הנוכחית, ועל כן כל הטקסטים פורסמו, ללא עריכה, אלא כפי שנכתבו על ידכם/ן, ובסדר אקראי.

תודה לכל המשתתפים והמשתתפות, ואין לדעת – אולי ייצא מזה ספר!

 

יובל ששון / הבית של סבתא וסב

כשסבתא עלתה לארץ עם סבא היא אמרה לו: בנה לי בית, כמו שהיה לנו שם, בגלות, מעץ, עם חצר, בלי גדר, רק עשה זאת מהר, שיהיה לנו בית לגדל בו משפחה. סבא לא התעכב, הזדרז ובית בנה, מעץ, עם מרפסת מקורה ושביל שמוביל מהדרך לכניסה, עם שסק בגינה, בדיוק כמו שסבתא ביקשה. וכל יום הוא יצא לעבוד בחצר, עם הטרקטור דוהר וחורש ושומר, על חלקת האלוהים הקטנה שהקימו יחדיו, הוא וסבתא, סבתא וסב.

לפי זה שאמרתי שהם סבתא וסב, אפשר לנחש שנולדו ילדים, שלושה, ונכדים, שמונה, ועכשיו אני אל הבית מביאה את הנין הראשון של סבא וסבתא, להציג להם את ראשיתו של הדור הרביעי, והדור החדש שיכיר את שני הצעירים, שבמרפסת יושבים, מביטים אל הנוף ונזכרים, איך בנו חיים, בבית שסבתא רצתה שסבא יבנה לה כשארצה עלתה.

 ניר סופר-דודק / עין-דוב

“אני לא בטוח, אבל נדמה לי שראיתי דוב נוסע בטרקטור,” הוא אמר לי.

“אני לא חושבת,” עניתי. “לאן כבר דוב יכול לנסוע בטרקטור?”

“לא יודע, אולי לסידורים?”

“לסידורים לא נוסעים בטרקטור. וחוץ מזה, איזה סידורים יכולים להיות לדוב?”

“אולי הוא נסע לתקן את הטרקטור של הקיבוץ. הרי לא סתם קוראים לקיבוץ שלנו עין דוב.”

“זה לא בגלל שיש כאן דובים,” התעקשתי. “אפילו קוראים לנו אין-דוב.”

“אה, זה סתם טעות בניקוד. למדנו את זה בבית-ספר אתמול. כשאין משהו, זה באלף, וכשיש משהו, אז זה בעין.”

הוא היה בכיתה ג’ ואני רק בכיתה ב’, אז לא באמת יכולתי להתווכח עם זה.

“את רוצה לבוא לראות?” הוא שאל אותי.

אז עוד לא ידעתי שיום אחד הוא יהיה אבא שלכם. אבל בכל זאת אמרתי כן.

 

חגית מנדרובסקי / הגמד הנחמד מן הכפר הוורדרד

בבקתת העץ שבלב הכפר, בישל טורשיק הגמד נזיד נהדר.

בחוץ הטרקטור טירטר, תנור הפחמים חרק וחירחר.

לסיר השליך טורשיק קליפת קינמון ופרי הדר, הוסיף קמצוץ וניל והיה מאושר.

בקצה השביל, היכן שעצים גבוהים ניצבו מעבר לכפר

רחרח פרנצי הסנאי את הנזיד ונאנח בצער מר:

“הו כמה גורלי אכזר, לו רק יכולתי לטעום כף או שתיים,” חשב מהורהר.

פרנצי נרדם לבסוף על ענף וחלם על נזיד שריחו מילא את האף.

משהקיץ משנתו גילה כי לא היה זה חלום.

טורשיק הגמד הביא לו קערית מן הנזיד עד הלום.

בבקתת העץ אשר בלב הכפר, גמד בשם טורשיק גר –

לבו יהלום, נדיב ושופע, גם לזר. גם לרע.

פרנצי הסנאי וכל חבריו, שבעים מחויכים ומרוצים עכשיו.

הידד לטורשיק ולנזיד המפואר

שמחמם את הבטן וטעמו לאורך זמן בלב נשמר.

 

עדי פלד-שריג / אל תקשיבו לנו, ילדים

אֶת הַדֻּבִּי הִשְׁלַכְנוּ

סָמוּךְ לְאֵיזֶה פַּח זֶבֶל

אֶת הַכַּדּוּר שָׁכַחְנוּ

בְּאֵיזֶה מִגְרָשׁ, אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֵיזֶה שָׂדֶה.

תַּגִּידוּ, מָה זֶה טְרַקְטוֹר?

מַהוּ בַּיִת?

מַהוּ לֵב?

אַל תַּאֲמִינוּ לְמָה שֶׁכֻּלָּם אוֹמְרִים

לְמָה שֶׁבָּעִתּוֹנִים

לְמוֹרִים לֹא נֶחְמָדִים.

זֶה לֹא נָכוֹן שֶׁעֲנָנִים הֵם מַיִם שֶׁהִתְאַדּוּ

שֶׁמָּתֶמָטִיקָה זֶה חָשׁוּב

שֶׁמֶּזֶג הָאֲוִיר הוּא מִבַּחוּץ

שֶׁאָסוּר לִצְעֹק.

 

חִלְצוּ אֶת הַכְּלָלִים שֶׁלָּנוּ

וּבְרֶגֶל יְחֵפָה צְאוּ הַחוּצָה

הִתְמַלְּאוּ בֹּץ

טַפְּסוּ עַל עֵץ גָּבוֹהַּ

(זֶה בְּסֵדֶר לַחְשֹׁשׁ מִלִּפֹּל)

צַעֲדֵיכֶם הַקְּטַנִּים יִשְּׂאוּ אֶתְכֶם

לִמְקוֹמוֹת שֶׁאָנוּ כְּבָר לֹא יוֹדְעִים לַחְלֹם.

 

אִמְרוּ לָנוּ אַתֶּם מָה מֻתָּר וּמָה

רָאוּי לִחְיוֹת

הֱיוּ הַכֹּל אוֹ לֹא כְּלוּם

הֱיוּ כְּסִילִים

לָטְפוּ חַיּוֹת

שְׁהוּ מוּל מָסַכִּים

קִרְאוּ סְפָרִים

אוֹ לֹא.

הַטּוּ אָזְנֵיכֶם רַק לְשִׁירַת יַּעַר

לְמִלְמוּלֵי כּוֹכָבִים

לַיֶּדַע הֶחָבוּי בַּחוֹל הָרַךְ לְיַד הַבַּיִת

לַיֶּדַע הַנִּסְתָּר בִּפְנִים.

 

נועה וכטנברג / האישה הזקנה מרחוב מסטיק

אצלנו בקצה השכונה

מתגוררת לה אישה זקנה

אני קורא לה

“האישה מרחוב מסטיק”

כי ברחוב שלה

איכשהו

יש שמיים ורודים

ואוויר ורוד

ושיח שמריח טוב מאוד

(גם כן ורוד)

וברחוב של האישה מסטיק יש

אדמת מסטיק

ועץ מסטיק

שאפשר לנגוס ממנו בנגיסות גדולות

ויש אבני מסטיקים שמוליכות אל בית

שחור משחור.

 

הזקנה מרחוב מסטיק יושבת בביתה

ומחכה לנכדים

שינגסו בעץ המסטיק

ויצעדו באבני המסטיק אל הבית

אבל אלה

לעולם אינם באים.

אמא אומרת שגברת מסטיק בטח לא רצתה שום ילדים.

אבל אני חושב שהילדים שלה התעופפו למקומות רחוקים.

 

חשבתי שהם נורא בודדים

עצי המסטיק המחכים לנכדים

ואין מי שייתן בהם ביס

הצעתי לאמא שאולי

אני אהיה הנכד של הזקנה מרחוב מסטיק

ואנגוס בענני המסטיק

המשתקפים באדמה

ונראים טעימים-טעימים

אבל אמא אמרה

“כבר יש לך סבא וסבתא,

וגם הם צריכים ביקורים”

 

וזה נכון

יש מספיק נכדים בעולם

אבל איכשהו

החצר של גברת מסטיק

נראית לי עצובה בגללם

 

נופיה בר ניצן / מישהו

בשביל הבית עקבות

ממש עד הכניסה

של מי הן יכולות להיות?

שליח, ילד, או סוסה?

 

אני אחקור ואגלה!

זכוכית מגדלת ופנס

אל החצר אני יוצא

לא שוכח גם פנקס

 

הרחוב שומם וריק

מסביב הכל שקט

לא אנשים ולא חיות

רק אני

מוזר מאוד

 

אולי זה מישהו נעלם

רואה ואינו נראה

אולי הוא עומד בדיוק שם

בשקט בי צופה

 

“הי מישהו,” אני צועק

“רוצה לבוא ולשחק?”

רוח נושבת לידי

אני יודע – הוא איתי

 

אני ומישהו חברים

רצים בחוץ וצוחקים

הוא מתחבא, אני מחפש

אני בורח הוא תופס

 

כשהשמש מתחילה לשקוע

מישהו צריך לנסוע

הנה אנחנו נפרדים

וכולי געגועים

 

“אל תדאג יהיה בסדר,”

מישהו מעודד

“מחר כבר יגמר הסגר

ונזמין גם את עודד.”

 

לְבָנָה מוֹשׁוֹן / היה פה דב

דֹּב רָעֵב מֵהַיַעַר יָצָא

הֵצִיץ מִבִַּעַד לַגָּדֵר וְרָאָה –

בַּיִת חוּם וּלִיְמִינוֹ אָסָם רָם

לְאַפּוֹ הִגִּיעַ רֵיחַ מַֿאֲפֶה חָם.

דָּחַק בַּדֹּב  – הַרָעָב הַמִסְתַּעֵר

וּלַבַּיִת נִכְנָס חֵרֵשׁ, וְהִסְתַתֵר.

אֶשֶׁת הָאִיכָּר, בְּסִינָר מְשֻֿׁבָּץ,

עָמְדָה וְשָׁרָה לָה בַּמִטְבָּח הַמוּאָר:

” אִם אַתָּה פּוֹגֵשׁ דֹּב רָעֵב,

חָשׁוּב שֶלֹא תָּזוּז, הִשָּׁאֵר שָׁלֵו,

תֵּן לוֹ אֶת הַלֶחֶם, תֵּן לוֹ הַכֹּל,

בִּלְבַד שֶׁיִסְתַּלֵק וְיֵלֵךְ לִישׁוֹן”.

בַּחוּץ הִקְשִׁיב לָה הָאִיכָּר הַשָׁב,

מְהַטְרַקְטוֹר אֵלֵיהַ קָרָא נִלְהָב:

“הוֹי, אִשְּׁתִּי הַמְתוּקָה, אֵיךְ יָדַעְתְּ,

שֶׁהַדֹּב הַיָקָר שֶׁלָּךְ חָזַר,

הוּא עָצוּם וְרָעֵב

וְיִטְרוֹף כָּל דֹּב מִתְחֲרֶה.

הוּא יַגִּיד לָךְ תּוֹדָה

הַלֶחֶם יֹאכַל

וְיִשְׁכַּב בַּמִטָּה הַנוֹחָה.”

מִהֲרָה הָאִשָּׁה שִׂמְלָתָה לְהַחְלִיף

לְהִתְכּוֹנֵן לַאֲרוּחָה שֶׁתַגִישׁ

וְהַדֹּב הַרָעֵב

נִבְהָל וְהִתְבַּלְבֵּל מְהַדּוב הָאַחֵר

וְעַל בְּהוֹנוֹתָיו חָמַק לַיַעַר הֶאָפֵל.

 

נתי בית / דרכים

יש הרבה דרכים בעולם,

כבישים, נתיבים ושבילים,

נפרשים מפה עד אי-שם,

ישרים ועקלקלים.

 

יש דרכים לא סלולות במדבר,

נתיבי אוניות בלב ים,

משעולי יעלים עלי הר –

לא דרכה בהם רגל אדם.

 

אלך ואסע בדרכים,

בנתיבים, בצירים, בכבישים,

ואפגוש חברים ותיקים,

ואכיר חברים חדשים.

 

ואלף פלאים אראה,

ואלף דברים אדע,

ומשהו טוב יקרה –

על כול אלה אכיר תודה.

 

יש הרבה דרכים בעולם,

נתיבים שמושכים אותי,

ויש שביל האהוב מכולם –

השביל שמוביל אל ביתי.

שחף ארז / הבית בקצה המושב

הדיירים החדשים שעברו לבית בקצה המושב,

לבשו בגדים מצחיקים ודיברו בשפה שונה ומוזרה.

הייתי בטוחה שהם מרגלים מארץ רחוקה.

 

אמא אמרה שאני סתם מגזימה,

ושהדמיון שלי גורם לסערה בכוס מים.

ואני חשבתי שזה נכון שלפעמים הדמיון שלי משתולל,

אבל שגם סערה בכוס מים היא עדיין סערה,

ובטח שאף אחד לא היה רוצה לשתות מכוס כזו.

 

בשביל לחשוף את רשת הריגול, הכנתי רשימה של ממצאים חשודים:

דלת שחורה, מנורה שבורה, עשן סמיך מיתמר מתוך הארובה.

 

לפתע הבחנתי בזוג עיניים גדולות וסקרניות, מתבוננות בי מבעד לחלון.

ותוך רגעים ספורים עמד לידי ילד, שנראה פחות או יותר בגילי.

 

הוא הראה לי איך מסתכלים במשקפת למרחקים,

וכיצד רושמים עם שעווה כתב סתרים.

 

וביחד שיחקנו בלי מילים,

בחפש את המטמון, באבירות ודרקונים, במגלי ארצות נועזים.

 

ותוך כדי שמתי לב שאנחנו דומים בהרבה דברים:

שנינו מתעטשים תמיד פעמיים.

שנינו עושים פרצוף מצחיק כשאנחנו מוצצים לימון.

ולשנינו זורח חיוך על הפנים, רגע לפני שצץ לו רעיון מדהים.

 

רויטל גולדשמידט / האביר השלומיאל והסבתא עם הגרביים

פעם הגיע אביר שלומיאל ובר מזל אל בית בקצה היער. יום אחד טיפס האביר על הגג ו… הווווווו בום! נפל למטה ובאמצע הדרך נתקל בחוט עם פסים שנראה כמו גרב ארוכה מאד שנמתחה סביב הבית. הנסיך החזיק בגרב וגלש בביטחה לאדמה.

מהחלון הציצה סבתא זקנה עם כדור צמר גדול. “שלום לך אביר.”

“למה את סורגת גרביים ענקיות מסביב לבית?” שאל האביר.

“פעם הייתי נסיכה ומכשפה כישפה אותי להיות סבתא זקנה שסורגת גרביים. רק ביום שאסיים לעטוף את כל הבית בגרב גדולה – הכישוף יעלם ואחזור להיות נסיכה.”

“איזו אגדה משונה,” אמר האביר. “אין פה נסיך ולא טירה ולא דרקונים ויש פה סבתא. אבל בכל זאת הצלת אותי ואני חייב לך טובה.”

האביר גייס את כל השכנים והחברים וכולם סרגו יום ולילה. וכשהגרב הגדולה כיסתה את הגג – הגיע משב רוח חזק, הגרב התמלאה באויר והבית ובתוכו הנסיכה והאביר המריאו אל האגדה שלהם והם חיים באושר וסורגים גרביים לכל מי שבא לבקר.

ורד סער / ריח של בית

שוב היא חוזרת
לבית החד קומתי,
המוקף גינה רחבה,
אין גדר, אין חומה
רק שורה של ברושים
למול הרוחות.
ובלילה שותק
תתעטף סדין מעומלן
ותניח ראשה
על כרית מלאה של נוצות.
ומבין חריצי

תריסי עץ ירוקים,
יתגנבו בגלים
ריח אדמה רטובה
וריח עצים קשישים
העייפים מלשאת
פירות הדר מתפקעים.
ובשעת בוקר ורוד ותכלת
דלת נגררת, שיעול משאית
ושוב סבתא תכין לה
צלוחית עם זיתים
ובורקס גבינה.

טל חן / חוות מעשיות

אי שם בקצה הערבה

מספרים, ישנה חווה

ושמה חוות מעשיות

לא מגדלים בה עגבניות

לא חיטה, לא צנוניות

שם יש תבואות מיוחדות:

שלל סיפורים ואגדות

לילדים וילדות

צומחים לגובה בשדות

עם שחר בחווה יוצאים

אל השדות, עומלים, זורעים

במחרשה חורשים שמועות

ובתלמים מילים שקועות

ומפזרת מזרעה

רעיונות והשראה.

 

מערכות ההשקיה

מזמזמות “היה היה”

בעונג מדשנים פרטים

נבטוטים של משפטים

 

כך צומחות העלילות

גבוהות, סבוכות ומתפתלות

עד שלקצור אותן יגיע

חרמש חמוש בסוף מפתיע

 

כל התוצרת הברוכה

אורזים בדפים ובכריכה

ממלאים את השקים

ושולחים אל השווקים

 

ולעת ערב, עם שקיעה

אל כל בית מגיעה

אגדה או מעשיה

מן השדה, טרייה-טרייה

 

אבל אומרים בערבה

המעשיה הכי טובה

היא דווקא זו העתיקה

משובחה ומתוקה

 

ובחוות מעשיות

במחסן, כמו יינות

יש אגדות שממתינות

וישנות ומתיישנות

עד שהופכות עסיסיות

שם בחוות מעשיות

 

וכשאותן סוף סוף יקריאו

המילים שהן יוציאו

מתוקות, כמו ריבות

“לפני שנים, רבות… רבות…”

 

דורין כהן / במקום בו אני גר

במקום בו אני גר, כולם כמעט דומים אבל לא אותו הדבר. ואני, שונה מכולם. קוראים לי אדריאן ובבית שלי יש כפתור מיוחד שמדליק ומכבה את השמש. ככה אחי הגדול אומר. בגלל זה אסור ללחוץ עליו לעולם. אני שומר עליו, לא נותן לאיש להתקרב. סבא אומר שזה בגלל שהשמש שבתוכי מאירה לי את הלב. אני קצת מאמין לו.

בכל מקום צריך להיראות אותו הדבר ודווקא פה הדומה הוא אחר. גם את זה סבא אומר. יש לו אוזן רגילה והשנייה בצורת חצוצרה. לשכנה יש תקרה מפירה ולדוד נוח, רצפה ממכסים של ריבה.

סבא אומר שאלוהים הוא קוסם ועשה שדווקא אצלנו לא יהיה משעמם. כל מה שרואים קיים בצבע של איך שמרגישים. היום אני עצוב, אז השמיים חיוורים. מחר אולי אהיה שמח ותראו איך הם פתאום מקושקשים.

אני אוהב את המקום בו אני גר, ואם תבואו לבקר, תעקבו אחרי השביל שמוביל לביתי. אראה לכם את הכפתור של השמש, אם תישארו לשחק קצת איתי.

ישורון ברטוב / בית בקצה היער

 

 בין תחילתו של היער לקצה הישוב,

נמצא בית גדול, קצת יפה, קצת עזוב.

כבר שנים שאין אנשים בו גרים,

וכל הילדים ממציאים סיפורים.

 

“זה בית מסתור,” כך אומרת ליאל,

“למרגלים ששומרים על ביטחון ישראל.”

“הוא של מדען מסתורי,” טוענת ליאת,

“ניסויים סודיים הוא עושה שם בלאט.”

ואיתן הקטן לא שואל שאלות,

אבל הוא באוח שבבית גרות שתי פיות.

ורק לישי הסוד די ברור,

כי הוא לקח את השלט “מבנה לשימור”.

 

אלון בלוך / הבית של רון 

הוא אהב לעקוב אחרי רון קונן, כל יום אחרי הלימודים. מבעד לחלון של הבית השלו עם חיפוי העץ, היה נראה שיש לו משפחה חמימה ואוהבת, שאוכלת ארוחת ערב משותפת יחד, כל יום. היו להם כרבוליות מגולגלות בסלסילה בסלון, שהשם “קונן” רקום עליהן, כמו מזמינות אותך להתכרבל איתן.

הם אמרו כל הזמן כמה שהם אוהבים אחד את השני, והתחבקו. ונטע, כשצפה בהם מבעד לזגוגית המבריקה, רצה באופן בלתי מוסבר להיות חלק מהמשפחה הזו. הוא רצה לפסוע על שביל האבנים האדומות, להיכנס בדלת בלי לדפוק, להתיישב ליד רון בשעת ארוחת הערב, ולחייך לכולם באהבה. לנטע לא היו חיים רעים. הוא אהב את המשפחה שלו, ושמח בהם. כשחזר בערב, הוא הרגיש בבית מיד. ובכל זאת, הוא תמיד חלם על הגינה של משפחת קונן, ועל איך שהיו עובדים בה יחד בימי שישי בצהריים. הוא הרגיש שהם כמו המשפחות האלו ששמים בפרסומות, כשרוצים לשווק בית חדש, וידע, שהיה קונה אותו, אם רק היה יכול.

 

שני מילרד / הבית עם החוט הורוד

ביום אחד מואר,

הופיע בשכונה בית מוזר.

היה לו קיר ירוק עם קווים

וליד דלתו היה שביל אבנים.

מארובתו הוציא שובל של פיח,

אשר הקיף את סביבתו בריח מסריח.

 

היו עומדים מולו הילדים

ותוהים מי היה משקה את שיח הורדים.

היה תלוי הרבה זמן חוט ורוד, בלי סיבה,

אולי הם עשו שם מסיבה?

עמדו שם מול הבית בנים ובנות, כמה וכמה,

מנסים להבין למה.

 

מאחד הקירות התקלף הצבע השחור

והיה ניצב כיסא עץ ישן מאחור,

מאחורי הבית הלא כל כך צבעוני

ואולי, הם תהו, גר שם תמהוני?

 

איש עצבני, עקשן?

מפלצת מסיפור ילדים ישן?

מכשפה שאוכלת ילד וילדה?

מי היה בבית? זאת הייתה חידה.

 

יום אחד הם הפסיקו לעמוד,

הבית היה נראה מפחיד מאוד.

עד שילד אחד העז לדפוק בדלת,

אותה פתחה קשישה מתולתלת.

 

אמרה לו בחיוך “שלום!” והחזיקה מגש,

עליו היו עוגיות חמאה ודבש.

כאשר סיים לאכול אמרה “אתה מוזמן לפה תמיד!”

ופתאום, הבית לא נראה כל כך מפחיד.

 

נתי קורן / חומר אפל

היא שכרה ת’מחסן שבקצה החלקה,

“בית אריזה” בפי זקני המושב,

שלא דלת לו ולא זגוגית,

ודייריו רק אבק וכיילים חלודים,

ולטאות ועכבישים כך חשבו הילדים.

 

ראו אותה גוררת מין תנור יצוק קטן

(היא לא ביקשה עזרה)

אבל כן ביקשה רשות

למתוח צינור מברז בגינה.

 

הייתה באה מוקדם לפני קריאת השכווי

ועוזבת כשכבר רעדו כוכבים.

מים נגרו תחת הקיר

ובוץ שחור בפינה רבץ.

מתוך הגג פיית צינור נבטה

ועשן סמיך אל-על פלטה.

 

אמא אמרה שהיא מסכנה,

וסבא רטן שהיא בטח גרושה.

עמי חשב שהיא נורא זקנה,

ותמי דמיינה שהיא מכשפה.

 

פעם עמיתמי התגנבו חרישית,

כמי שפוחדים להפוך לצפרדע,

ואל מתחת לחלונה סחבו ארגז.

עמי הזדקף כסמור,

ותמי מצמצה ופקחה עיניים כתנשמת.

 

בפנים היה די חשוך וחלון התנור הפיץ נוגה אדום.

האישה רכנה על שולחן קטן ולשה גושים של בוץ.

סביב סביב לה, על מדפים ושולחן ורצפה,

דמויות כתמתמות – של אנשים קטנים, יצורים וחיות, ארחו לה חברה.

וצלליהם ריקדו חרישית לרעד הלהבה.

פנינה סופר / לילה טוב גילי

“מָה אַתְּ עוֹשָׂה שָׁם, גִּילִי?!” שׁוֹאֶלֶת אִמָּא.

גִּילִי שׁוֹמַעַת אֶת חֹסֶר הַסַּבְלָנוּת שֶׁבְּקוֹלָהּ

וּבְכָל זֹאת

נִשְׁאֶרֶת לַעֲמֹד לְיָד הַחַלּוֹן.

הַשָּׁמַיִם מְרַפְרְפִים וְרַדְרַדִּים בֵּין הַגַּגּוֹת,

וְאֶת הַמַּרְאֶה הַזֶּה הִיא לֹא רוֹצָה לְהַפְסִיד.

 

לֹא הַכֹּל יוֹדַעַת אִמָּא, חוֹשֶׁבֶת גִּילִי.

הִנֵּה – לַמְרוֹת שֶׁסְּתָו בַּכֹּל,

פָּנָס הָרְחוֹב פּוֹרֵחַ!

וְגַם הָאֹרֶן הַבּוֹחֵר לוֹ אֲדָמָה קֵרַחַת

מִשְׁתּוֹקֵק לַחֲבֵרִים!

גִּילִי שׁוֹמַעַת אוֹתוֹ מְשַׁטֵּחַ מְחָטָיו

וּמְעַרְסֵל צִפּוֹרִים קְטַנְטַנּוֹת בֵּין עֲנָפָיו.

 

“נוּ, מָה אַתְּ עוֹשָׂה שָׁם?!”

עַכְשָׁו שׁוֹמַעַת גִּילִי אֶת חֹסֶר הַסַּבְלָנוּת

גַּם בַּצְּעָדִים הַמִּתְקָרְבִים.

הִיא רוֹצָה לְהִתְבּוֹנֵן בָּעֶרֶב יוֹרֵד

וּמַלְבִּישׁ לָעוֹלָם אֶת כְּתֹנֶת הַלַּיְלָה,

אַךְ אֵינֶנָּה יְכוֹלָה.

“שָׁלוֹם,” הִיא לוֹחֶשֶׁת.

הַשָּׁמַיִם בְּאַבְנֵי-הַמִּדְרֶכֶת

שׁוֹלְחִים אֵלֶיהָ אוֹר וָרֹד חַיְכָנִי.

“שָׁלוֹם,” מְטַרְטֵר גַּם הַטְּרַקְטוֹר

וְנוֹשֵׂא אֶת נִפְנוּפָהּ

עִם רֵיחוֹת שֶׁל שָׂדוֹת וַאֲדָמָה טְלוּלָה.

 

עַד שֶׁחוֹזֶרֶת גִּילִי לְהָצִיץ שׁוּב בַּחַלּוֹן

כְּבָר מְכַסָּה שְׂמִיכַת הַחֹשֶׁךְ אֶת הָעוֹלָם.

“יֹפִי שֶׁבָּאתָ, לַיְלָה,” הִיא מְחַיֶּכֶת.

מוּל יָרֵחַ נוֹטֵף חָלָב הִיא עוֹצֶמֶת עֵינַיִם.

עַכְשָׁו יֵשׁ לָהּ שֶׁפַע זְמַן לְהַקְשִׁיב לַלֵּב.

 

אורי נוימן / שמיים בצבע גומי לעיסה

ידעתי לצחצח שיניים ולקשור שרוכים, אבל לא ידעתי לקרוא שעון עם מחוגים.
שאלתי את אימא אבל בהתחלה, גם היא לא ידעה בהתחלה מה לעשות. עד שפתאום חשבה על טריק. ככה זה אצל אימהות.
לא הבנתי כל כך מה אימא עושה, כשהיא ניגשה, פתחה לי את כף היד והניחה שם גומי לעיסה.
“כשלשמיים ולגומי לעיסה יהיה אותו גוון – אז תדע שהאוכל שלך מוכן.”
בחוץ, אני וטומי שיחקנו מחבואים, תופשת וגם זרקנו אחד על השני שסקים רקובים.
לאט-לאט ראיתי את הגוון הכחול של השמיים נמרח בפסים אדומים.
רציתי להוציא את הגומי לעיסה מהכיס, אבל הוא לא היה שם בכלל. טומי ראה בעיניים שלי כמה אני מבוהל.
“את גומי הלעיסה אתה מחפש? אתה מתכוון לזה? הוא הצביע אל פיו. “זה שאני לועס?” ברגע הראשון רציתי את טומי לחנוק, אבל משום מה תוך רגע התחלתי לצחוק.
“לא נורא,” אמרתי כשראיתי אותו עושה בפה בלונים. אני מקווה שלפחות היה לך טעים.

תמר בראון אלקלס / הבית של יערה

 

יום אחד, אימא ואני נעצרנו ליד דוכן ציורים ברחוב, שמאחוריו עמד איש, ששיערו ארוך, הוא לבש אוברול ונעליו היו מלוכלוכות בבוץ.

“מה זה? זה נראה כמו צמר גפן מתוק אבל ירוק,” שאלתי בצחוק והצבעתי על אחד הציורים.

“אלו עצים,” חייך המוכר.

“עצים? מה עושים איתם?” שאלתי.

“אוהו, הרבה דברים! אפשר לחבק להם את הגזע, לטפס עליהם, אפשר לנוח בצל מתחתם, או להקשיב לציוץ הציפורים שנחות על ענפיהם,” אמר האיש והצביע על הציפורים.

“זה נעים להקשיב לציוץ הציפורים?” שאלתי.

“אין מנגינה יותר יפה,” השיב האיש.

“לאן נעלמו כל המגדלים? ואיך זה שהשמיים פה לא אפורים?” התפלאתי.

“במקום הזה גרים בבתים כמו זה,” ענה האיש והצביע על בית העץ בציור. “וכשהשמש שוקעת היא צובעת באדום את כל השמיים.”

“זה מקום אמיתי?” שאלתי בהתלהבות.

“אל תכניס לילדה שטויות לראש,” אמרה אימא שלי בכעס ומשכה אותי משם.

כשחזרנו הביתה, ציירתי את הבית הזה, עם השמים האדומים, העצים והציפורים וכתבתי על הציור: הבית של יערה.

 

מורן קבסו / הבית ההוא

אף אדם לא הסכים להיכנס אל הבית ההוא, הנטוש, שניצב בלב חצר שוממת בעיירה שלנו בפולין. שיח ורוד שנחשים התגנבו לתוכו צמח לא הרחק מדלת הכניסה, שהייתה אפלה ומאיימת. עשן שחור, מבשר רעות, בקע מן הארובה. הילדים האחרים טענו שמכשף אכזר הפך את יושבי הבית לעצים אומללים והשתלט על המקום.

אבל אני ידעתי שלשם אבא היה בורח, כשהוא לא רצה לשמוע את צחוקם הלעגני של השכנים, שקראו לו “צולע”. גם אני קיוויתי להימלט מהילדים האחרים, שקראו לי “גמד” וזרקו עליי אבנים. נהניתי להסתתר בין ענפי העץ, להתבונן בו בשעות שהיה נוהג בטרקטור הירוק, ולדמיין שאני יושב לצדו ואנו עובדים יחד בשדה, עוברים באומץ בין הבתים והעצים הכהים, אב ובנו שצוחקים על העולם.

ואז, המלחמה פרצה, וכל השכנים נלקחו אל החזית. אף אחד לא חזר. העצים ניצבו סביבי, אילמים. רק אבי ה”צולע” ואני ה”גמד” נשארנו בבית הנטוש, מנסים לחמם את ידינו הקפואות מול האח.

 

דפנה חיימוביץ’ / עקבות וורודים

בלב המושב,

צריף עץ גדול ניצב.

ארובת עשן שחורה

מיתמרת מעליו.

עקבות וורודים בשלג

מובילים היישר אליו.

מי צעד ונכנס לצריף

מבעד לדלת הפתוחה?

 

אולי זו נסיכה

שמארמונה המפואר

הסתלקה וברחה?

או גמד אחד נחמד

שנדד מיער עד?

אולי פסעה לה

חתלתולה כחולה,

או ארנבת סגולה?

 

ואולי…

באו לביקור קצרצר

חיפושית וצרצר.

הצטרפו אליהם חגב וצב,

נכנסו כולם לצריף הניצב

בלב המושב.

אחרונה חביבה הגיעה צפרדע.

באמת?

רק נהג הטרקטור יודע.

 

אדוה מגל-כהן

ובלילה כשכבר נרדמתי, כלומר כשהפסקתי לקרוא לאימא להביא לי מים או לבקש לפתוח את הדלת שייכנס קצת אור או להתעקש להחליף לי שמיכה כי זאת קצת מגרדת לי, כשסוף-סוף שתקתי לעצמי במיטה, הקשבתי לקולות הלילה שהתקרב אלי יותר ויותר.

טרקטור אחרון חזר מהשדה ודפנה השכנה שלנו עוד סידרה את הסירים הגדולים שלה במגירות המטבח. אבא הגביר את הטלוויזיה למרות שאימא לחשה לו, “תחליש, אתה לא נותן לה להירדם”. וגם את המוסיקה מהבית של גידי שמעתי. מהמרפסת שלו היא זלגה עד לחריץ שבחלון החדר שלי. אבל הכי אהבתי לשמוע את הינשוף. הינשוף על העץ, הינשוף שלא ראיתי אף פעם ולא תמיד הצלחתי לשמוע קולו, אבל תמיד המתנתי לו, ל”אוּ-אוּ-אוּ-אוּ…” הארוך שלו. את העלים הנעים על העץ לפעמים גם שמעתי, אבל רק אחרי שאבא החליש את הטלוויזיה. וביד, מתחת לשמיכה, אחזתי את האבן השווה שמצאתי אתמול בשביל ליד הבית. וכשליטפתי אותה שמעתי אותי. ונרדמתי.

 

אפי הלפרין / מיקרוסקופּ

“אבא, למה אין אף אחד בחוץ?” הקשתה רחלי בעודה מביטה מהחלון אל המגרש השומם שמול ביתם.

“כי יש עכשיו נגיף מסוכן שגורם להרבה אנשים להיות חולים, ולכן ביקשו מכולנו להשתדל שלא לצאת החוצה.”

“מה זה נגיף?”

“זהו יצור מאוד קטנטן שאותו אפשר לראות רק במיקרוסקופּ מיוחד.”

“ומה זה מיקרוסקופּ?”

“זהו מכשיר שכאשר מסתכלים דרכו הוא הופך דברים קטנטנים לגדולים. מה דעתך, מתוקה, לבוא למטבח ולעזור לי לאפות עוגה?”

“לא מתחשק לי לאפות. אני רוצה ללכת לגן השעשועים.”

“אבל הגן נמצא בקצה השני של השכונה ולנו מותר להתרחק רק מאה מטר מהבית.”

“כמה זה מאה מטר?”

“זה כמו מפה ועד לכביש הראשי.”

“אז אני יכולה ללכת עכשיו לשם?”

“לא, אסור לך לבד כי את עדיין קטנה והכביש מאוד מסוכן. אבל כשאסיים להכין את העוגה נצא ביחד לטייל קצת מסביב לבית.”

“אבא, אולי תסתכל עלי דרך המיקרוסקופּ שלך וככה גם אני אהיה כבר גדולה?”

“בסדר, ילדה חכמה שלי. בואי נלך.”

 

לאה צבי (דובז’ינסקי) / זרעי אושר

יַלְדָּה קְטַנָּה

הוֹשִׁיטָה כַּף יָד לְאִמָּה

וְאָמְרָה” קָנִיתִי לָךְ זַרְעֵי אֹשֶׁר”

פְּנֵי הָאֵם זָרְחוּ

וְיַחְדָּיו פָּסְעוּ לַגִּנָּה הַקְּטַנָּה

חָפְרוּ בּוֹרוֹת קְטַנִּים

וְשָׁתְלוּ זְרָעִים שֶׁל אֹשֶׁר.

בָּאָבִיב הֵנֵצוּ נִצָּנִים

בִּצְבָעִים יְפֵהפִיִּים

הָאֵם וּבִתָּהּ הִבִּיטוּ

וּמִיָּד הוֹפִיעַ חִיּוּךְ

וּפְנֵיהֶם קַרְנוֹ מֵאֹשֶׁר.

 

שני אגמית מגירה