23 ספרות

ביטוי קולו של היחיד / צחי פרבר

חלקו הראשון של מאמר הדן בדמותו וביצירתו של יעקב אשמן

אפריל 6, 2011  

אל יעקב אשמן התוודעתי עם מותו. כלומר, הייתי ילד אז, אחרי המלחמה, מלחמת יום כיפור, ואבא שלי שהיה מנוי באותה התקופה על עיתון ‘הארץ’ עשה לי מנוי על עיתון הילדים ‘הארץ שלנו’ (בהערת אגב אני רוצה לומר כי אין מדובר כאן באידאולוגיה או בקו מחשבתי כלשהו.

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

23 תגובות:

  1. הוי, איזה חשק עשית לי להיות שוב ילדה ולחכות שסבא שלי יחזור מהקיוסק עם הארץ שלנו…
    כל כך יפה כתבת. והמצחיק והמעורר געגועים הוא שגם אתה וגם אשמן וגם פנחס שדה וגם אליעזר שמאלי נשמעים כמו אריך קסטנר כשהוא משוחח עם קוראיו… היום מדברים איתם אחרת. איך אחרת? איני יודעת (ועכשיו גם אני יכולה להצטרף אליכם).
    אבא שלי היה תלמיד של שמאלי. פעם ראיינתי אותו על ילדותו והוא סיפר לי איך משפחתו עברה לתל אביב ואיך הוא ואחותו גילו את שמאלי
    “הגענו לתל אביב והסתובבנו בעיר והיינו צריכים בית ספר. עברנו ליד איזה חצר עם גדר. ואנחנו רואים קבוצה גדולה של ילדים משחקים בכדור, וכל אחד צועק “שמאלי, שמאלי…” זה מצא חן בעינינו, שיגעון, שהילדים קוראים לו בשמו… חזרנו הביתה ואמרנו: אנחנו רוצים ללמוד בבית ספר שקוראים למורה שמאלי. הסתבר אחר כך שזה לא היה כל כך פשוט. זה היה בית חינוך לילדי עובדים… ניסוי פדגוגי חינוכי שניתן רק לקרם דה לה קרם של תנועת הפועלים. יצחק רבין ומשה נצר…”

  2. עינת הגיב:

    קראתי את המאמר כמה פעמים כדי לוודא שלא פספסתי כלום. בטוח שפספסתי בילדות כשקראתי בכלל את דבר לילדים. בכל מקרה זה מאמר מרתק.
    אגב, אני מקנאה בך שיש לך את השולחן של אליעזר שמאלי (מבלי שראיתי אותו).

  3. צחי פרבר הגיב:

    שלום מרית, ותודה על תגובתך.
    אז אבא שלך הצליח לבסוף ללמוד אצל שמאלי?
    אמרתי ליותם, עורך האתר, כי אני חושש שהקוראים לא ימצאו עניין ביעקב אשמן היקר והנשכח… הלוואי וטעיתי.
    וגם את אליעזר שמאלי למרבה הצער, כבר לא הרבה זוכרים.
    חנוך לוין אמר פעם, כי רק כשנמות גם אנו, כאשר יכבה מוחנו בחשכת המוות, ישתחררו הדמויות הכלואות שם, והן יצאו משם קלות ומרחפות, חופשיות מאזיקיהן, אל השמיים הכחולים, שם ידאו ויתרחקו כמו ציפורים קטנות עד שייעלמו.
    ואני חושב כי כל עוד אנו זוכרים אותם, את יעקב אשמן, אליעזר שמאלי, ואת הורינו וסבינו המנוחים, אנו נותנים להם עוד מעט חיים.

  4. צחי פרבר הגיב:

    תודה עינת.
    השולחן ישן כמובן, חום כהה, מרוט במקצת, פלטת זכוכית מכסה את חלקו העליון (פעם, בביתם של סבא וסבתא, הם היו נוהגים להניח תחת זכוכית דומה תמונות משפחתיות), ומתקן מוזר מברזל, שבור למחצה (אולי מעין מקום לאכסון ציפורן כתיבה), נמצא בחלקו השמאלי התחתון.

  5. כן, הוא היה בכיתת “בני היורה”. אמא של יצחק רבין סדרה את זה… היא היתה מיודדת עם סבא שלי וכיוון שהיתה בין מקימי בית הספר היתה לה השפעה. שמאלי היה קורא להם את “אנשי בראשית” מכתב היד. מסתבר שהספר נכתב על/בהשראת אלכסנדר זייד, שגם הוא היה חבר טוב של סבא שלי. הרבה מהזכרונות היותר מצחיקים או טובים קשורים לאלכסנדר זייד או לאלכסנדר פן.

  6. צחי פרבר הגיב:

    כשקראתי עליו מעט, כוונתי לאליעזר שמאלי, הבנתי כי בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת הוא סולק מההוראה בבית הספר לילדי זרם העובדים בנשר, עקב שיטות הלימוד המתקדמות שלו. הוא העדיף לקיים את השיעורים בחיק הטבע ולא בכיתות הסגורות, וטען כי כך ניתן להעמיק את הידע של הילדים. שנה לאחר מכן הוא הגיע לכפר הילדים שבכפר יחזקאל, ולאחר מכן לבית החינוך לילדי עובדים בתל-אביב. ועדיין, למעלה מתשעים שנים אחרי, כואב הלב על שעלבו בו וסילקו אותו מנשר. רק לקרוא את ההספד שלו על יעקב אשמן ולהבין איזה אדם עדין וטוב הוא היה….

  7. גם אבא שלי מספר באהבה ובגעגועים על שיעורי טבע בחיק הטבע, על אחווה מורית-תלמידית ועל קריאת ספרות מתחת לעץ התאנה. (וכיוון שהוא נדד כמה פעמים בילדותו, זה לא נוסטלגי אלא אמיתי. בתי הספר האחרים אינם זוכים לשום אידאליזציה). ובסופו של דבר שמאלי כן זכה להכרה ממסדית. בית חינוך לילדי עובדים בתל אביב היה בית ספר מאד מאד יוקרתי ומבוקש וגם מאד יקר במושגי אותם הימים… (וזו חת’כת סתירה וצרימה שלמקום הכי אידאליסטי וכיפי אי אפשר היה לחדור בלי פרוטקציה וכסף)

  8. צחי פרבר הגיב:

    אני מבין מרית מדברייך, שאביך היה בתל-אביב הקטנה, והכיר אישית את הנפשות בה.
    הסבא שלי (אייזיק – מצד אבא) זה שכתב את היומן, הגיע בשנות השלושים מרוסיה לאחר ששהה בבתי כלא בסיביר, סרב להצעת חברו להפוך לבעל חנות בשר ברחוב דיזנגוף, וטען כי כאדם ציוני הוא רוצה לעבוד את אדמת הארץ – ואכן, כל ימי חייו הוא היה עובד אדמה ונהג משאית, תוך כדי שהוא מנצל את כוחו הפיזי הרב (שימי לב בצילום המופיע למעלה איזה כפות ידיים אדירות היו לו גם כשהיה כבר זקן).
    הסבא השני (יצחק – מצד אימא) היה אדם דתי עד מאוד ורב, עד שנרצח בשנת 1951 במושבה גן-יבנה, אבל זה כבר סיפור אחר… הוא בא ממשפחת וינגוט, משפחת רבנים שחיו דורות על גבי דורות בצפת (אביו היה רבה הראשי של העיר).

  9. נורית הגיב:

    צחי פרבר ,אהבתי במיוחד את יחסך המיוחד לסבך אייזיק , הגדולה שלו כאיכר מצליח בארץ מתבטאת כנראה בגודל אפו. ואילו סבתה ציפורה עם המתפחת על הראש מקבל בקריקטורה דמות קטנה מיניליסטית עם אף קטן טן . כך זוכר הנכד את הסב הגדול וסבתו הקנטנה.
    לרגע נפעמתי כששמעתי שאתה מצייר על השולחן שאליעזר שמאלי הסופר המפורסם בילדותנו.

  10. עינת הגיב:

    היום קניתי לבת שלי את “אל עצמי” של גלילה רון-פדר ובפנים יש הקדשה ליעקב אשמן…האם הוא היה הראשון לפרסם את הסיפורים?

  11. צחי פרבר הגיב:

    שלום נורית.
    נכון, סבא אייזיק היה איכר גדול מימדים, ולעומתו סבתא ציפורה הייתה אישה קטנה עד מאוד.
    זכור לי כי הייתה לה צליעה מסוימת, אבא שלי טען כי בזמנו בעטה בה פרה בעת החליבה, אבל ביומנו של סבא דבר הבעיטה כלל לא מוזכר, אלא רק מסופר אודות הניתוח שהיא עברה.
    השולחן של אליעזר שמאלי הוא נעים ונוח, מסקרן אותי בן כמה הוא וכמה שנים שירת את הסופר (מי יודע? אולי הוא קנה אותו כבר משומש), בכל אופן יש לו מראה עתיק, כשולחן של סבא טוב.

  12. צחי פרבר הגיב:

    עינת, ראשית, זהו רק חלקו הראשון של המאמר. החלק השני אותו ערכתי על פי תחקיר שהביא אלי אשד למוזיאון, והכולל מידע אינפורמטיבי על סדרות הקומיקס לילדים שכתב (לא צייר) יעקב אשמן, יעלה בשבוע הבא.

    שנית, אני זוכר מילדותי את ‘אל עצמי’ של גלילה רון-פדר, מאותה התקופה אותה אני מביא כאן, כלומר תחילת-אמצע שנות השבעים, מעט לפני מותו של אשמן.
    הוא ערך את סיפוריה.
    תחילה את ‘יותם – בלש פרטי’, ולאחר מכן את ‘אל עצמי’.
    בזמנו היא ספרה, שלאחר ששת הפרקים הראשונים בסיפור ‘אל עצמי’ (אודות ציון כהן, ילד שנולד בשכונת מצוקה בבית שאן למשפחה הרוסה, ומועבר למשפחה אומנת בחיפה), הגיע אליה מכתב מיעקב אשמן (מסתבר כי עניין המיילים והאינטרנט לא היה מפותח דיו אז), בו הוא כתב שנדמה לו כי ממש מתבקשת דמות של ילדה בסיפור. לאחר שקראה את המכתב פעמים מספר, צפה ונולדה בדמיונה דמות של ילדה שלא הייתה בו קודם כלל, ומיד בעקבותיה פנה לו המשך הסיפור למסלול אחר מששיערה קודם, וכבר היא לא הבינה איך בכלל יכלה לתאר לעצמה אותו משתלשל אחרת.
    היא אמרה שהיא וגיבורי סיפוריה חבים תודה ליעקב.

  13. עינת הגיב:

    מדהים…איך הכל מתחבר. זה ממש צירוף מקרים מדהים שבדיוק רכשנו את הספר לספרייה הפרטית שלנו. ואם אני מבינה נכון, אז מדובר על דמותה של בתיה שנוספה לסיפור.
    מחכה בכליון עיניים לחלק ב’…

  14. אני שמחה מאוד שסופכלסוף יש תיעוד מושקע וטוב לכל האנשים שפעלו בעבר עבור ילדים ותרבות הילדים העברית. כל פעם אני תוהה איך הדברים לא עלו עד עכשיו – ואיזה מזל שהפנקס הפך לזירה שבה תיעוד הוא דבר מהותי ומקוּדם. תודה לך צחי ותודה למערכת הפנקס!

  15. צחי פרבר הגיב:

    תודה עינת, ואם כבר דיברנו על ‘אל עצמי’, אולי זה יעניין אותך ואת ביתך (אם אתן לא יודעות עדיין) כי ציון כהן מבית-שאן, היה ילד אמיתי שנקרא במציאות מיכה ביטון משדרות, והסוף (לצערי רק שלו בינתיים) הוא סוף טוב:
    http://reshet.ynet.co.il/%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%95%D7%AA/News/programs/FridayNewscast/allfriday/Article,45428.aspx
    אני מקווה שהלינק עובד.

    תודה גם לך ‘תרבותניקית’, ובהתייחס לדברייך אני מנצל את ההזדמנות הזו בכדי לומר לך שמחקרך על חיים האוזמן היה מופתי ממש.

  16. נורית הגיב:

    השם דמותו בספר של מיכה ביטון מביא אותי קרוב אל עצמי. אותו מיכה ביטון התחנך בקבוצי בחברת הנער שם אימי נתנה את מירב שנותיה הטובות כמטפלת בחברות עלית הנער,ניצולת שואה ששם ראתה את יעודה בנתינה לאחר ,לילדי ישראל השונים מבתים שהזדקקו. אולי מה שלה לא ניתן בפולין של לפני השואה ובזמן השואה. למרבה הפלא ולצירוף המכרים בעלי אבי ילדי שמו ציון כהן ,אך לא מבית שאן ממקום אחר . ממשפחה שילדיה התחנכו בתוכה ולא נאלצו לצאת החוצה. הידיעה שמיכה התחנך בקבוצי וכאילו השמות הודבקו עליו ולא במקרה מביאה אותי אל עצמי ואולי רצון לפגוש את אתה גלילה הסופרת. כאן לא ציון כהן הזמר המזמר ,אלה דווקא אני בעלת הקול הזך. וזמרתי ברוב שנותי בקבוץ ומחוצה לו במסגרות של מקהלה וסולו, על אף שלא הגעתי לבמות גדולות כמיכה. גם שירתי היא “שירת היחיד “או “ביוטי של היחיד” .

  17. נורית הגיב:

    “לתיקון ביטויו של היחיד” גם בשירה וגם בכתיבה. אשמח ליצור קשר עם גלילה רון פדר

  18. צחי פרבר הגיב:

    שלום נורית וניר,
    תודה לכם על תגובותיכם.

  19. […] החלק הראשון של המאמר יש ללחוץ כאן. 'לולו', אלישבע נדל-לנדאו, 1958, הוצאת […]

  20. טלי הגיב:

    וואו, איזה רוחב ועושר יריעה!
    לאיזה מסע לקחתם אותי בדקות האלה עכשיו (כן, צחי, זה מה שאני אוהבת באינטרנט, גם אחרי שהמאמר ירד מזמן מהעמוד הראשי…(-: ), קודם אתה- צחי, ואחר כך גם מרית וכל השאר!

    אני מודה ומתוודה שלא ידעתי כלום על יעקב אשמן.

    השם צלצל לי מעט מוכר אבל לא ידעתי מי הוא היה ומה היה פועלו, והנה אני מוצאת את עצמי מתעצבת עליו…ומתעצבת על דודך התינוק, צחי, ועל סבך וגם מתרגשת מאוד מביה”ס (בתי”ס אחרים ואיכותיים תמיד מרגשים אותי) ומכך שאבא של מרית זכה ללמוד שם ומשולחן הכתיבה, ולפחות מי זה אליעזר שמאלי אני כן יודעת, קראתי את אנשי בראשית בכיתה ג’. היום זה נראה לי מוזר, שקראתי את זה בגיל כה צעיר, אבל קראתי וגם אהבתי.
    איזה יופי!

  21. צחי פרבר הגיב:

    תודה טלי.
    במסגרת הקורס שלי בבצלאל על תולדות הקומיקס העברי (אותו אני מעביר במחלקה להיסטוריה ותיאוריה בצוותא עם ד”ר ברוך בליך), אני מארח את אמני הקומיקס החיים ומדבר על המתים.
    אני מנסה להאיר את הנשכחים, ולתת להם חיים, ולו מעט…

  22. טלי הגיב:

    וטוב שכך, ועוד יותר טוב ששיתפת גם אותנו ולא רק את פרחי המאיירים של בצלאל…

כתיבת תגובה