דורון זהרי מאיירת את “הנער הצהוב” מאת חגית גרוסמן
ספטמבר 10, 2012
הַיּוֹם, בַּגִּנָּה הַצִּבּוּרִית, לְעֵת צָהֳרַיִם רָאתה איילה נַעַר צְהֹב שֵׂעָר מְרַחֵף בַּשָּׁמַיִם. הוּא עָלָה עַל רֹאשׁ הַנַּדְנֵדָה וְקָפַץ לְאָחוֹר עַד שֶׁפָּגְעוּ רַגְלָיו בַּחוֹל הַצָּהֹב. אַיילה הביטה בּוֹ ואמא שלה נִדְנדה אוֹתָה עֵיניה הִשְׁתַּהוּ לְמַרְאֵהוּ. הוּא טִפֵּס וְקָפַץ שׁוּב וָשׁוּב שָׂמַח בְּעֵיניה הַצּוֹפוֹת. הוּא הָיָה נַעַר שֶׁזָּקוּק לְעֵינַיִם. השיטה שלי לעבוד על איור לטקסט, היא שפשוט…
לי הילד הצהוב נראה קצת עצוב..
קצת בודד..
אוהבת את הראש שלך!
אני אוהבת את הרעיון של התחפושות ושל הכנפיים המרוטות שנשארו מפורים. אבל דווקא לא בגלל שהילד משוויץ, אלא בגלל שהכנפיים האלה נותנות לו תקווה ובבדידות שלו הוא יכול לדמיין שהוא עף איתן למקומות אחרים, בהם כולם מתבוננים בו, הרי הוא צריך עיניים שיתבוננו בו ויתנו לו ממשות.
אני לא בטוחה שתמיד הצורך בתשומת לב הוא סימן לבדידות או מצוקה, יש אנשים כאלו וילדים כאלו שמתנהגים כך כי זה משהו באישיות שלהם. אולי פרויד לא יסכים איתי.
נושא הממשות מעניין בעיני, כי אולי הנער הזה הוא פרי דימיונה של איילה והיא הילדה הבודדה שנמצאת לבד בגינה עם אמא שלה וכמהה לחברת ילדים אחרים, שההורים שלהם אומרים להם שצהריים זה לא זמן להיות בחוץ בגינה…
דורון אני נהנית לקרוא את המחשבות שלך. השיר הזה לא מרגיש לי עצוב. גם אם הוא מדבר על בדידות זה לא מתוך מקום מסכן שמחפש רחמים אלא בצורה מאד מינימליסטית, בלי שום השתפכות. פשוט מתאר מצב קיים והתנהגות מסויימת. לבד זה לאו דווקא עצוב.
דורון, מרתק לראות איך הראש שלך עובד. מצפה לראות את המשך התהליך!
מרינה, התחלתי לעבוד על זה, הקשר בין מה שכתבתי למה שיוצא לי, מקרי ביותר. אבל חשדתי בעצמי שזה מה שיקרה בסופו של דבר
[…] במסגרת תערוכות קבוצתיות ואישיות, השתתפה באסופת "להישיר מבט", מאיירת לכתב העת לילדים "עיניים", מאיירת […]