4 כללי

המהדורה המקוצרת / יותם שווימר

על ארבעה ספרי ילדים חדשים

דצמבר 9, 2015  

ספרים רבים רואים אור במהלך השנה, ועל מנת לתת מענה והתייחסות ליצירות שיש מה לומר עליהן וחשוב שיהיו חלק מהשיח על אודות ספרות הילדים, החלטנו להשיק את מדור “המהדורה המקוצרת“. המדור יתפרסם מעת לעת, בהתאם לצורך והעניין, ויכלול לפחות שלוש רשימות קצרות מהנהוג ברשימות ביקורת על ספר בודד המתפרסמות ב”הפנקס”. אנו מקווים כי מהלך זה יאפשר בחינה רחבה יותר של ספרות המקור והתרגום המוצעת לילדים ובני נוער, תוך התייחסות לטקסט ואיור במידה שווה.

“איש ירח” / טומי אונגרר (תרגום: מיכאל דק)

נפתח בזה:

IMG_0613

האיור הראשון בספרו הראשון של טומי אונגרר, “איש ירח”, אומר כמעט הכול. במקום דימוי מקובל של איש על ירח, מפתיע אותנו הסופר/מאייר המבריק ומאחד בין האובייקט הגשמי לבין הדמות, גיבור הסיפור, שכן איש ירח ממלא את הירח כולו; או אולי נכון יותר לומר – הוא הירח והירח הוא – הוא. אונגרר יוצר כבר בפתיחה הקבלה מבחינה וויזואלית לשם הספר – “איש ירח” (במקור Moon Man). לא “האיש על הירח” או “האיש שבירח”, אלא צירוף מלים שהוא כמעט מלה אחת, בדומה ל Picturebook –  שני אלמנטים שכרוכים זה בזה ולא ניתן להפריד ביניהם.

אותו איש ירח שובה לב כמה להצטרף לאזרחי כדור הארץ בחגיגותיהם הרבות; הוא “התמלא קנאה באנשים העולזים ורוקדים”, ולאחר שתפס טרמפ על שובל בוער של כוכב נופל, הגיע אלינו. אולם הופעתו על כדור הארץ לא היתה עליזה כלל. “המדינאים, המדענים ומפקדי הצבא שנתקפו בהלה… קבעו שהאורח המסתורי הוא מסתנן”, וכלאו אותו. כאן מבצע אונגרר מהלך יפה, שכן איש ירח מצליח לחמוק מהכלא משום שהוא התכווץ ככל שהירח בשמיים הלך והתכווץ, בהתאם להתקדמות הזמן בחודש והראייה שלנו את הירח מכדור הארץ. שרשרת של אירועים דרמטיים נמשכת לאורך הסיפור, עד חזרתו הבטוחה של איש ירח אל מקומו במרומים, מסופק ושמח.

IMG_0606

הסיפור, שראה אור בשנת 1966, וסימן את תחילתה של קריירה ענפה, רבת השפעה ושערוריות, עוסק בסוגיות שעניינו את אונגרר והופיעו ברבים מספריו. יהיה זה מקומו של הזר והמוזר הנתפס כדמות שלילית, ועיוורונה של החברה אל האינדיבידואליות שלו (כפי שעשה למשל – מכיוון אחר – גם ב”קריקטור הנחש הטוב”); האיוולת שבשרירותיות המהלכים של משרתי המשטר והחוק (כמו גם ב”החיה של מסיה רסין”) – אלו מובעים גם ב”איש ירח” בתבנית סיפורית הנקראת כמעין מעשייה מודרנית. קריאה עכשווית-אקטואלית בטקסט מהדהדת למצב העגום של הפליטים, בישראל ובעולם, ולפיכך הופעתו של התרגום הראשון של הספר לעברית דווקא עתה – היא בעלת חשיבות חברתית, מלבד החשיבות האמנותית-תרבותית בהיחשפות ליצירת הביכורים המוצלחת של אחד מגדולי היוצרים לילדים במאה העשרים.

IMG_0610

למי שמתקשה לקבל את תעוזתו של אונגרר כמאייר, על שלל הקריצות האבסורדיות שנמצאות ברבים מספריו, “איש ירח” הוא הזדמנות לחזות בעבודת האיור המעולה של אונגרר, כשהוא עדיין “ילד טוב” מבחינה איורית. אונגרר מציג עולם משכנע, מרהיב מבחינת הביצוע, ובסגנון שמהדהד את הפופ-ארט. כבר בספר זה ניכרת השליטה שלו בדרמה של הפיכת הדף, במימוש נרטיב וויזואלי מסקרן, בהדגשה של האווירה וביצירת דמות ראשית בלתי נשכחת.

“איש ירח” – כתב ואייר: טומי אונגרר, תרגום: מיכאל דק. הוצאת צלטנר, 2015

 

“קרבט והטחנה המכושפת” מאת אוטפריד פרויסלר (תרגום: נירה צפריר, איורים: לנה גוברמן)

קרבט, גיבור ספרו המסעיר והמותח של אוטפריד פרויסלר, כבש את לבותיהם של קוראים רבים בגרמניה ובאירופה, כשראה אור לראשונה בשנת 1971. גם אלינו הוא הגיע, בסוף שנות ה-80, אך מאז סיפורו נשכח ולא הותיר חותם של ממש. בדומה לספרים האחרים של אחד מגדולי הסופרים הגרמניים לילדים של המאה העשרים – “השודד הוטצנפלוץ”, “איש המים הקטן” ו”המכשפה הקטנה” – שכולם מצוינים ממש, גם במקרה זה לא שפר מזלו של פרויסלר להפוך לסופר מוכר בכל בית בישראל. עתה רואה אור בהוצאת “עם עובד” מהדורה חדשה של הספר. התרגום של נירה צפריר נותר, והוא עדיין מלא חיות, וגם אם לעתים יש בו משהו מעט ארכאי, הרי זה הולם את הסגנון של הסיפור והאווירה השורה בו. על העטיפה החדשה המצוינת אחראית לנה גוברמן, שגם הוסיפה איורים בראשי השערים.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

“קרבט והטחנה המכושפת” נפתח כסיפור גותי של ממש. האווירה בו קודרת, אפלה; פרויסלר מוביל אותנו אל ביצת קוזל המאיימת, ומוליך את גיבורו, נער עני בן 14, לעבר טחנה הממוקמת על גדות המים השחורים. הוא מצטרף לאחד-עשר הפועלים שעמלים שעות רבות בעבודות קשות, תחת השגחתו של האדון האפל, שבהמשך נגלה כי הוא מכשף המלמד את הפועלים את זרי הכישוף. מהטחנה אי אפשר באמת להימלט, כמו גם מהגורל האכזר המצופה לפועלים. אך סדק נפער בכלוב הכשפים הזה, וקרבט עתיד להוביל מזימה כנגד האדון.

ההרפתקה שמניח פרויסלר בכישרון כה רב רחוקה כל כך מהדרמטיזציה הסכרינית של “ספרות הערפדים” העכשווית. זוהי עלילה אפלה באמת, רוויה בהקשרים אמוניים-נוצריים, בלחשי כישוף מצמררים ובעיצוב אקס טריטוריה מאיימת ואווירת מחנק בלתי נגמרת. פרויסלר מגיש טקסט מסעיר באמת, כפי שצוין בהתחלה. טקסט שצריך אמנם להתרגל לסגנונו בהתחלה, אך עד מהרה הוא שובה אותך משל היית לצד קברט התמים, המחפש את דרכו בנפתולי העלילה הסבוכה.

“קרבט והטחנה המכושפת” מאת אוטפריד פרויסלר, תרגום: נירה צפריר, איורים: לנה גוברמן. הוצאת עם עובד, 2015

 

“היום האחרון של פורים” / מאת: יוסי ואסה, עיבוד לקומיקס: ירדן ואסה

רבות כבר דובר על היעדר ייצוג הולם בספרות הילדים הישראלית לדמויות שאינן לבנות. בני הזוג יוסי ואסה וירדן ואסה מבקשים לשנות זאת, בספר הביכורים שלהם – קומיקס בשם “היום האחרון של פורים”, שכתב יוסי ועיבדה ואיירה ירדן. היצירה הזאת, שהיא פורצת דרך במידה רבה ותוספת מבורכת למדף הקומיקס המקומי שעדיין אינו מתפקע מספרים, מספרת את סיפורו של יוסי, נער אתיופי, ומשפחתו. אחיו, דסה, נשלח, כמו רבים אחרים, לישיבה; אחותו הגדולה מתגוררת עם האם שמתקשה להתרגל למציאות הישראלית, והאב, שהיה פעם הדמות הדומיננטית ביותר במשפחה, הופך לחלש בה ביותר, ועובד בעבודת כפיים שאין בה עניין של ממש. זהו סיפור קטן, אינטימי ומרגש על הגירה. על האופן שבו הזרות משתחלת לחיי היומיום ולרגעים הקטנים ביותר; זהו סיפור על חרדה, עצב ובדידות, סיפור על כמיהה ורצון להשתייך, למצוא את מקומך במקום שאינו טבעי לך.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח”צ)

אולם תחימת “היום האחרון של פורים” למסגרת סיפור הגירה וייצוג לעדה האתיופית, יעשה עוול ליצירה, כיוון שהוא עלול להותיר אותה כסמן (מוצלח, אבל עדיין סמן) של ביטוי אמנותי דידקטי. ואילו יוסי וירדן ואסה יצרו פה בראש ובראשונה סיפור נוגע ללב על ילד בודד, שתודעתו ומעשיו נמצאים בהתנגשות תמידית בין ההווה לעבר, בין מה שהיה מוכר וידוע לבין החדש, המאיים והבלתי מובן. הרצון של יוסי להשתייך מובע בסיפור על ידי תשוקתו להתחפש לנינג’ה, כמו עופר, חברו לכיתה. מצד אחד, יש כאן כוונה ברורה להידמות לכאן ועכשיו (מבחינת התאמת התחפושת), ומצד שני, נטווה הקשר מרגש לילדותו באתיופיה ולזיכרון שלו את אחיו הגדול כגיבור שנשאר לבדו בשדות המפחידים. כך, גיבורי על, שהם כמעט שם נרדף לקומיקס, מקבלים ביצירה מקורית זו ביטוי חדש, ספציפי ואינטימי בהרבה.

טקסט: יוסי ואסה, איור: ירדן ואסה

טקסט: יוסי ואסה, איור: ירדן ואסה

הסיפור מעניין לכל אורכו, דווקא משום נקיטת טכניקה של צמצום בטקסט הכתוב ונימה כמעט דיווחית בתיאור ההתרחשויות (ההולמת, כמובן, גם את המדיום), ורק סופו לוקה בבעייתיות מסוימת, בשל הקטיעה החדה מדי. עבודת האיור בספר מצוינת. ואסה מוכיחה שליטה בפורמט של הקומיקס ומספקת גיוון וויזואלי רב מבחינת הקומפוזיציות וחלוקת הפריימים על גבי הדפים, והמשחק החכם בין איורים בשחור-לבן ואיורים בצבע. יפות במיוחד הן “הכפולות השקטות” שבספר, במיוחד בפתיחתו, שמעצימות את הדרמה והאווירה דווקא בשל מיעוט הטקסט או היעדרו המוחלט. זוהי יצירת ביכורים מרשימה, שמותירה טעם של עוד ליצירות הבאות של שני היוצרים המוכשרים.

טקסט: יוסי ואסה, איור: ירדן ואסה

טקסט: יוסי ואסה, איור: ירדן ואסה

טקסט: יוסי ואסה, איור: ירדן ואסה

“היום האחרון של פורים” מאת יוסי ואסה וירדן ואסה. עריכה: מיכל פז-קלפ, גרפיקה: סיון טולדו. הוצאת כנרת, 2015

 

“אגדת אסטריד” / שהם סמיט, איורים: סשה נאומוב

הילדה אסטריד אוהבת את החופשות, “והכי מכולן את חופשת חג המולד. חג המולד הוא ההמצאה הכי טובה בעולם! […] בסוף השנה, כשהמורה נפרדת מן התלמידים ומאחלת להם חופש נעים, אסטריד ממש צריכה להתאפק כדי לא לבכות. היא אוהבת את המורה ויודעת שעכשיו לא תראה אותה עד לשנה הבאה. אבל ברגע שמתחיל החופש היא שוכחת. כי גם החופש הגדול הוא ההמצאה הכי טובה בעולם!”

הקטע המלבב הזה לקוח מתוך הביוגרפיה לילדים של אסטריד לינדגרן. ביוגרפיה שלא נכתבה על ידי סופרת שוודית ותורגמה עתה לעברית, אלא על ידי סופרת ישראלית, שהם סמיט, שביקשה להכיר לילדים ולילדות בישראל את אחת הסופרות החשובות והאהובות ביותר בעולם, שהיתה מועמדת לפרס נובל לספרות, ומי שבזכות פעולתה אף נחקק בשוודיה חוק נגד אלימות כלפי ילדים.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח”צ)

אגדת אסטריד“, שאייר סשה נאומוב, הוא ספר נהדר! נהדר ראשית משום המהלך הספרותי עצמו: ביוגרפיה של סופרת. ועוד סופרת שאינה ישראלית. ביוגרפיות על מדענים ואישים חשובים כבר יש לנו, ניצה שאול מביאה לנו כבר שנים סיפורים על מלחינים חשובים, ומה עם הסופרים והסופרות? אלו שיצרו לילדים עצמם את הספרים שהם אוהבים כל כך? עתה, בזכות הטקסט הקולח והמעניין של סמיט, ילדים יכירו טוב יותר (או לראשונה, בעצם) את לינדגרן. יתוודעו לקורות חייה, מילדות עד מוות, להשקפות העולם שלה, המהלכים הדרמטיים שהובילה מבחינה חברתית, וכמובן, בל נשכח – הספרים שכתבה!

וזהו אחד הדברים המהנים ביותר בספר: ההתמקדות הכלל לא מובנת מאליה בסיפורים שכתבה. “בילבי”, “מיו מיו שלי”, “רוניה בת השודד”, “האחים לב ארי”, “קרלסון המעופף”, ואחרים – על כולם מספרת סמיט בהרחבה, ולא בקיצור נמרץ כפי שנהוג לא פעם בביוגרפיות של אישים משפיעים המיועדות לילדים. דומה כי לרוב, כאשר מגיעים ללב היצירה עצמה (ויהיה זה ספר או ניסוי מדעי), ממהרים הביוגרפים לשרבט כמה משפטים שאמורים להניח את הדעת מהדבר המשמעותי, החשוב והמרכזי באמת – היצירה עצמה, מה שהפך את הדמות הזו למשפיעה כל כך. סמיט מתרכזת ביצירה האמנותית, ויחד עם זאת מתייחסת לנקודות דרמטיות בחייה של לינדגרן ומשפחתה. היא גם אינה משמיטה את ההיריון של לינדגרן בגיל צעיר, את עקירתה מהעיירה הקטנה אל העיר הגדולה כדי להתרחק מדעות שמרניות הרסניות, ואת החלטתה של לינדגרן למסור את ילדה למשפחת אומנה עד שתוכל לטפל בו. היא אף משתפת את הילדים בכך שפרטים אלו לא הוזכרו פעמים רבות בהקשר של חייה של לינדגרן, ובכך הופכת אותם לשותפים לא רק לאמת עצמה, אלא גם לאופן הבעייתי שבו תופסת החברה את מי שחורג מהמקובל.

איור: סשה נאומוב

איור: סשה נאומוב

ככלל, סמיט מגלה בספר זה רגישות רבה והבנה חכמה מאוד לגבי האופן שבו נכון לספר את הסיפור של לינדגרן. היא מספרת את הסיפור בצורה כרונולוגית, אך במבנה של קטעים באורכים שונים, שדרכם היא מבטאת ערב רב של תכנים: עובדות ביוגרפיות יבשות (הנמסרות בחן רב), הסברים נעימים ופשוטים, תיאורי פרטני של היצירות שכתבה לינדגרן, ציון שמחות לצד ציון אירועים עצובים, ואפילו מזמינה לביקור כמה דמויות ספרותיות שכתבה לינדגרן במהלך חייה. כך נוצר תמהיל מעולה שמרתק מאוד לקריאה, ועבור הבוגרים שבינינו, שכבר קראו את ספריה של לינדגרן, מדהים להיזכר כמה ספרים טובים היא כתבה וכמה דמויות בלתי נשכחות הביאה לנו.

איור: סשה נאומוב

איור: סשה נאומוב

על אף החיבה הברורה וההערכה הגדולה של סמיט לאסטריד, הספר אינו נקרא כשיר הלל לסופרת ותו לא. יש בו ערך ספרותי-אמנותי, גם מבחינת סגנון הכתיבה שיקסום מאוד לילדים ולילדות משום השימוש הרווח במבע שהולם את עולמם ושפתם. האיורים של נאומוב אינם אחידים ברמתם, חלקם טובים מאוד ומעבירים היטב את התקופה והסגנון האמנותי, וחלקם חלשים יותר מבחינת הביצוע עצמו (כמו למשל האיור שעל גבי העטיפה). אולם האיורים במקרה זה, לטעמי, הם משניים לתנופה המוצלחת שבה כתוב הסיפור, שבו יש משפטים נהדרים כמו: “מלחמות מסתימות ביום שבני האדם מחליטים להפסיק לירות אלו באלו. והילדוּת, האם גם היא מסתיימת כך, לפתע פתאום ביום אחד? ואם כן, מתי? והאם כל הילדויות מגיעות אל קצן באותו הגיל?” אסטריד יודעת את התשובה. קראו, וגלו גם אתם.

“אגדת אסטריד” מאת שהם סמיט, איורים: סשה נאומוב. סדרת “בימת הסופרים”, הוצאת צלטנר, 2015

 

יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי.

כתיבת תגובה

4 תגובות:

  1. שהם סמיט הגיב:

    “היום האחרון של פורים” הינו ללא ספק אחד מספרי הילדים העבריים המקוריים האינטליגנטים, ומעוררי ההזדהות שנראו כאן לאחרונה, ובסוגת הקומיקס לצעירים הינו בגדר חריג יפהפה – קומיקס אמנותי , בשפה אישית (מגוונת מאוד) שמקופלת בו בקורת חברתית.
    אל תוטעו ממראה הנינג’ה האוחז בחרב שעל השער. זהו ספר עדין ומעודן.

  2. הילה הגיב:

    תודה על הסקירות. אשמח אם תצרפו לרשימות גילאי יעד.

  3. שהם סמיט הגיב:

    להערכתי, תשע הינו גיל המינימום של נמעני ספרי “אגדת אסטריד”, שנכתב למען ילדים ובוגרים גם יחד.

  4. […] וחיברה ביוגרפיות מורכבות ומעמיקות על לאה גולדברג, אסטריד לינדגרן וסיפורים ביוגרפיים מטא אמנותיים טרום טרנד הביוגרפיות […]

כתיבת תגובה