2 ספרות

זאת עם הכתם השחור / עמליה רונזבלום

בלעדי - פרסום פתיחת הספר "זאת עם הכתם השחור"

יוני 13, 2014  

לכבוד שבוע/שבועיים/חודש הספר אנו שמחים להציג בפניכם הצצה לשלושה ספרים חדשים. השני הוא ספרה החדש של עמליה רוזנבלום, “זאת עם הכתם השחור” (סדרת “מהעולם האמתי”, הוצאת כנרת זמורה ביתן). זהו ספרה השני של רוזנבלום לקוראים צעירים. קדם לו “עד קצה המושב” שזכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער.

תקציר הספר: החיים של לילי, נערה מחוננת מ”בית טוב”, מתהפכים כשההורים שלה מודיעים לה שהם נפרדים. ברגע של בלבול ומצוקה לילי מאמצת כבשה, ומתחילה להאמין שלכבשה כוחות על-טבעיים. בעזרת היצור המופלא שלצדה היא מקווה להחזיר את ההורים זה לזו וגם להרשים את המורה שבו היא מאוהבת. אבל הטיפול באורחת המסתורית מסתבך, ולילי נאלצת לבקש עזרה מזוהר, נער רחוב יפה ומתעתע עם כשרון לקעקועים ועם סודות משלו. בין השניים נרקמת חברות, אבל דרכה של לילי ממשיכה להתפתל כלפי מטה. הנערה שהיתה פעם “הילדה המושלמת” להוריה הגאים מסתבכת בסודות ושקרים, בעוד הוריה עסוקים מדי בעצמם, מכדי להבחין במתרחש.

עטיפת הספר (יח"צ), איור: דוד פולונסקי

עטיפת הספר (יח”צ), איור: דוד פולונסקי

 

“זאת עם הכתם השחור”

2=1+1. אבל לא תמיד. מה שנכון במספרים, לא נכון באנשים. באנשים, 1+1 נשארים 1+1. זוג הוא בסך הכול שתי יחידות מחוברות, שתמיד יכולות להיפרד. אני יודעת כי זה קרה להורים שלי, ואני נשארתי באמצע, סימן חיבור שמנסה לאחד ביניהם ללא הצלחה. אבל זה לא מפתיע — מאז ומתמיד הייתי טובה יותר במספרים מאשר באנשים.

הם לקחו אותי למקס ברנר כדי לספר לי. באופן טבעי נעשיתי חשדנית. אמא שלי מעודדת אכילת מתוק רק בימי הולדת או כשמישהו מת. וזה לא היה יום ההולדת של אף אחד מאיתנו, וסבתא שלי מתה כבר לפני חצי שנה. לכן ישבתי מודאגת מול ופל בננה־ספליט, מחכה לשמוע מי מת. אז נודע לי שהמשפחה שלי מתה.

שלושתנו נשארנו בחיים, אבל המשפחה שלנו לא. מתו זינוקי הבוקר לתוך מיטת ההורים, כשכל אחד מהם דוחף אותי לעבר השני. מתו הצחקוקים מחדר השינה שלהם בזמן שאני כבר מנסה להירדם. מתו אפילו הוויכוחים במכונית לגבי הדרך הנכונה להגיע למשתלה, והריבים המשתתקים בפעמים שהייתי מתעוררת בלילה ויוצאת למטבח לקחת כוס מים. כל אלה מתו, ומקום קבורתם לא נודע. הוצאתי את הטלפון.

אביחי שלח לנו במייל רשימת שאלות בונוס לחופש פסח. הייתי חייבת לחשוב על משהו אחר. השאלה הראשונה היתה:

מסטיק וסוכרייה עולים ביחד שקל ועשרה. הסוכרייה עולה שקל יותר מהמסטיק. כמה עולה המסטיק?

המחשבה הראשונה היא כמובן שמסטיק עולה עשר אגורות, אבל זאת לא התשובה הנכונה. אביחי לא היה נותן לנו שאלה כל כך קלה.

“לילי, אני לא חושבת שזה זמן מתאים להסתמס,” אמא שלי אמרה.

“תעזבי אותה, נועה,” אבא שלי אמר.

חשבתי על זה קצת, ואז ממש ראיתי את זה:

אם המסטיק עולה עשר אגורות:

X=0.10

והסוכרייה עולה שקל יותר מהמסטיק:

Y=X+1.00

אז הסוכרייה עולה שקל ועשרה:

Y=0.10+1.00=1.10

וביחד הם עולים שקל ועשרים:

Y+X=1.10+0.10=1.20

וזה לא מה שנתון בחידה. לפי החידה, מסטיק וסוכרייה עולים יחד שקל ועשרה. התשובה הנכונה היא, אם ככה, שמחיר המסטיק הוא חמש אגורות:

X=0.05

ומחיר הסוכרייה הוא שקל וחמש אגורות:

Y=X+1.00=0.05+1.00=1.05

וביחד הם עולים שקל ועשרה:

X+Y=0.05+1.05=1.10

עכשיו הרגשתי הקלה. ישבתי מול הוופל החם והפכתי במזלג שלי את הבננות בטופי. דמיינתי שהן ג’וקים מתים ששוכבים על הגב ולא מצליחים להתהפך בחזרה. בדיוק אז התקרבה אלינו המלצרית השמנמנה ושאלה בחיוך, “הכול בסדר?”

באותו לילה אבא שלי כבר לא ישן בבית. לפני השינה הדפסתי את דף השאלות של אביחי וסימנתי וי ליד השאלה הראשונה. השינה שלי היתה דקה כמו נייר. ראיתי דרכה את הצללית של אמא שלי, שוכבת במיטה, המחשב הנייד על ירכיה והיא רואה בו פרק אחרי פרק של אותה סדרה. שמעתי את נעימת הפתיחה שוב ושוב, במחזורים של חצי שעה, עד ששתינו נרדמנו, עטופות בשמיכה אחת של צער שנפרשה מחדר השינה — שלה? שלהם? — ועד החדר שלי.

כשהתעוררתי בבוקר נשארתי עוד רגע במיטה, מנסה להיאחז בזמן האחר של השינה, שבו דברים עוד לא קרו. זכרתי שקרה משהו רע, אבל ברגע הראשון הפרטים עוד לא חזרו אלי. אבל אז הם היו שם: הוופל החם, הבננות ההפוכות כמו ג’וקים, מסטיק וסוכרייה בשקל ועשרה, “יש לנו משהו לספר לך”. ידעתי שאסור לי לתת לזה לקרות.

 *

כשיצאתי לסלון מצאתי את אמא שלי אורזת מזוודה קטנה. לרגע חשבתי שאולי גם היא עוברת לגור במקום אחר. אולי הם משאירים אותי לבד בבית והולכים להתחיל חיים חדשים במקומות אחרים, שם אף אחד לא ידע שהיו להם פעם ילדה ובית עם חצר ומקרר עם מגנטים ועליו מערכת השעות של נוער שוחר מדע ופתק שכתוב עליו בגדול “לצלצל לגבי המים” וכבר דהה מזמן.

אמא שלי אמרה, “תחשבי מה את רוצה לקחת לצימר, יכול להיות שם קר.” והחזירה אותי לְמַטָה כמו בלון שמושכים לו בחוט. לפני הוופל והבננות, בחיים הקודמים שלנו, תיכננו לבלות את ליל הסדר בצימר, כי לא רצינו לשבת בבית ולהתגעגע לסבתא.

כל הדרך לצימר רציתי להתקשר לאבא, רציתי לשאול איפה הוא ישן אתמול בלילה ולאן הוא ילך הערב, כי ליל הסדר, אבל ידעתי שאמא תקשיב וזה היה מוזר מדי. במקום זה כתבתי ומחקתי אימייל לנטשה. היא נסעה עם ההורים שלה לטיול בארצות הברית. היא סיפרה במיילים שאבא שלה אירגן את הכול באופן מאוד צבאי. הם קמו בכל בוקר בשעה שש אפס אפס, ובשעה שבע אפס אפס כבר היו במכונית. הם גמאו בממוצע ארבע מאות קילומטר ביום. הטיול שלהם, היא כתבה, הוא בעיה באלגברה־קיומית: מכונית יוצאת ממפלי הניאגרה בשעה שבע בבוקר ונוסעת במהירות של מאה ועשרים קמ”ש ליעד הבא. אם מותרת הפסקת פיפי אחת בלבד, חשֵב עד כמה סובלת הילדה במכונית. התחלתי לכתוב לה משהו, אבל לא ידעתי איך לספר לה על מה שקרה מבלי להפוך את זה עוד יותר לעובדה. עילי סימס לי מקייטנת האסטרונומיה במצפה ברקת ושאל אם אני יכולה לסכם את הניסוי שראינו ביוטיוב ולשלוח לכל חברי הצוות שלנו את הסיכום. אני שייכת לצוות שמכין הצעת מחקר בנושא: “האם בחלל החיצון קר מכדי שיתקיימו שם חיים?” עילי הוא ראש הצוות. הוא מאוד ממוקד. התכוונתי לענות לו, אבל גם את זה לא עשיתי.

כשהגענו לצימר, אמא שלי הלכה לעשות אמבטיה. אני לא אוהבת להתרחץ בבתי מלון, ובטח שלא אעשה אמבטיה במקום שכל כך הרבה אנשים אחרים נכנסו אליו לפני. על עור של אדם בריא יש 1,012 חיידקים, וזה בלי לקחת בחשבון את הפטריות. אבל אמא שלי לא חושבת כמוני. היא אמנית.

בזמן שאמא שלי מילאה לעצמה את האמבטיה, בחנתי את החדר. הוא היה נעים ואפלולי, בנוי מקירות אבן עבים עם תקרה גבוהה. בפינה אחת של החדר, ליד החלון, היתה מיטה זוגית, ומעליה עליית גג פתוחה שסולם הוביל אליה. שם, מתחת לגג המשופע, היתה עוד פינת שינה עם מזרן רחב ומזמין. זאת כנראה היתה אמורה להיות המיטה שלי.

מזגתי לי כוס מים. ליד הכיור עמדה סבונייה מחרס ובתוכה שני סבונים ריחניים עטופים בנייר עם ציור של עלה זית. על השולחן בפינת האוכל ניצבה סלסילה עם פירות וקצת שוקולדים מפתים בעטיפות מרשרשות. כששמעתי את אמא שלי סוגרת את המים ונכנסת לאמבטיה, לא התאפקתי ורוקנתי את הסבונייה ואת הסלסילה אל תוך התיק־גב שלי.

אחר כך הנחתי על השולחן את המזוודה שארזנו, והוצאתי את הדברים שלי. הבגדים שלקחתי התאימו זה לזה עוד פחות מהרגיל. הסתכלתי על הראיות לטעם הגרוע שלי: מכנסי ג’ינס ארוכים מדי; חולצות בית ספר — אחת אדומה עם שרוולים ארוכים ואחת לבנה עם שרוולים קצרים; חצאית כחולה עם סרטים, שאמא שלי אומרת שמבליטה את הברכיים המחודדות שלי; וז’קט שהשרוולים שלו קצרים מדי והוא גם לא כל כך נוח. איפה ילדות אחרות לומדות להתלבש? גם אני רואה טלוויזיה ומדפדפת בעיתונים, אבל שום דבר מזה לא נשאר לי בראש.

ליד הבגדים הנחתי את כלי הרחצה שלי: דיאודורנט של אבא, כי שלי נגמר ואת שלו הוא כנראה שכח לארוז; מברשת שיניים; סבון פנים נגד חצ’קונים, שמייבש לי את העור למרות שכתוב עליו בפירוש שהוא לא מייבש; ומברשת שיער שעוזרת לי לפתוח את הקשרים, והיא חשובה במיוחד בימים שבהם אני לא חופפת. מתחת לכלי הרחצה היתה חוברת המבוא לאסטרונומיה מהקורס של נוער שוחר מדע. החוברת היתה משומשת. בעמוד הראשון שלה מישהו הקיף את המשפט “לשאלות רבות אין תשובה ודאית אחת”. פתחתי אותה והוצאתי את דף החידות של אביחי שתחבתי לתוכה.

לקחתי את כוס המים ואת הדף, עליתי בסולם לעליית הגג ונשכבתי על המזרן, מביטה בדף שאביחי נתן לנו. אביחי הוא רכז המתמטיקה בבית הספר שלנו. הוא דוקטורנט במדעי המחשב ויש לו סטארט־אפ שמבוסס על בינה מלאכותית. הוא רוצה שבשנה הבאה ניגש למבחן A באוניברסיטת תל אביב. זה המבחן הראשון בסדרת מבחנים, שמי שמצליח בהם יכול להתחיל ללמוד מתמטיקה לתואר ראשון כבר בתיכון. יש לאביחי עיניים חומות, ריח טוב, ואני חושבת שהוא הולך למכון כושר. השאלה השנייה היתה:

אפרסק עולה שקל וחצי ועוד חצי אפרסק. כמה עולה אפרסק?

אבל למרות העיניים החומות של אביחי, זה לא היה הזמן לחצאי אפרסקים. בעליית הגג היה חלון קטן. הנחתי את הדף בצד והסתכלתי על השדות מלמעלה. יכולתי לדמיין שאני עפה. נעמדתי על צמרת עץ שנעה ברוח. משם המשכתי לגדר שלא גידרה כלום. משם לחוט חשמל. ממש הרגשתי את הרטט של הזרם החשמלי, כשאמא יצאה מהאמבטיה וקראה לי לחזור.

עפתי בחזרה דרך החלון, נוחתת על המזרן. היא ביקשה שארד ואשב קצת לידה. ירדתי, מחזיקה את דף השאלות בידי. “את לומדת?” היא שאלה, “לא רציתי להפריע לך.”

“זה בסדר,” אמרתי.

היא נשכבה על המיטה, עטופה בחלוק הלבן של הצימר, עצמה עיניים ואמרה לי, “ספרי לי משהו שאת לומדת, מה יש לך שם בדף?”

“זה ישעמם אותך,” אמרתי לה.

“לא, זה לא. אני מתעניינת בך. אני רוצה לדעת על מה את חושבת.”

אני חושבת איך זה להיות ציפור ולעמוד על חוט חשמל.

הסתכלתי על הדף. השאלה על האפרסקים לא היתה בשבילה. היה צריך למצוא משהו שיעניין אותה. קראתי לה את השאלה השלישית:

“בעיר אחת היה סַפָּר, שנדר לספֵּר אך ורק את תושבי העיר שלא מספרים את עצמם.”

“אוקיי,” אמא שלי מילמלה, להראות לי שהיא מקשיבה.

“השאלה הראשונה היא: האם הוא צריך לספר את עצמו?”

היא חשבה על זה.

“את מבינה,” הסברתי לה, “מצד אחד, אם הוא לא יספר את עצמו, אז הוא שייך לקבוצת האנשים שלא מספרים את עצמם — ואז הוא חייב לספר את עצמו.” היה נדמה לי שאני רואה על שפתיה חיוך רפה. “ומצד שני, אם הוא כן יספר את עצמו, אז הוא שייך לקבוצת האנשים שמספרים את עצמם, ואז אסור לו לספר את עצמו.”

היא לא אמרה דבר, ולרגע חשבתי שהיא אפילו לא נושמת.

“השאלה השנייה היא: האם זה פרדוקס?”

קראתי לה. שתקתי לרגע, כמו שהמורים שותקים כשהם מחכים לתשובה, אבל הבנתי שהתשובה לא תגיע והמשכתי, “זה לא באמת פרדוקס,” אמרתי, “זה רק נדר שאי־אפשר לקיים. פרדוקס אמיתי הוא…” השתתקתי שוב. נאלצתי להודות בפני עצמי שהיא נרדמה.

נגעתי בה. היא לא זזה.

רציתי לכסות אותה בשמיכה, אבל היא שכבה על כיסוי המיטה והיתה כבדה מדי. למה נדמה שאנשים כבדים יותר כשהם ישנים? הסתפקתי בלהדק את חגורת חלוק הרחצה שלה. כשעשיתי את זה נפל מכיס החלוק ריבוע כסוף קטן. הרמתי אותו מהרצפה. זאת לא היתה העטיפה הריקה של התרופה הרגילה שלה נגד אלרגיה, וגם לא של האספירין שהיא לוקחת לפעמים נגד כאב ראש. היה כתוב עליה שם של תרופה שלא הכרתי. הוצאתי את הטלפון. באינטרנט היה כתוב שזאת תרופת מרשם לטיפול בכמה סוגים של התקפים אפילפטיים “שמשמשת גם תרופה נוגדת חרדה”. תופעות הלוואי האפשריות, היה כתוב שם, הן נמנום, בעיות ריכוז ובעיות התנהגות. באזהרות נכתב שהשימוש בתרופה עלול לפגום בערנות “ועל כן מחייב זהירות בנהיגה ברכב, בהפעלת מכונות מסוכנות ובכל פעילות המחייבת ערנות מרבית”.

הבטתי באמא שלי ישנה כמו אבן על המיטה. לא היה חשש שהיא תנסה להפעיל מכונות מסוכנות בזמן הקרוב. אבל אם לזה הם קוראים נמנום, לְמה הם קוראים שינה? הייתי יודעת אם היא היתה סובלת מאפילפסיה, ולכן נשארה רק האפשרות שהיא לקחה את הכדור הזה נגד חרדה. החזקתי את האריזה הכסופה, שהכדור הותיר בה קצת אבקה ורודה־כתמתמת, והרגשתי לא טוב. ממש־ממש לא טוב. זה אולי היה כדור נגד חרדה, אבל הוא לא נָגד את החרדה שלי, להפך, הוא רק העצים אותה.

חזרתי לדף שלי וסימנתי וי ליד שאלת הספּר.

ליד השאלה הרביעית היה ציור של טבעת מוֹבְּיוּס.

מתחת לציור נכתב:

כשמתחילים ללכת על צדה האחד של טבעת מוביוס, מגיעים תמיד לצד השני. הגדירו במילים שלכם מהי טבעת מוביוס.

קיפלתי את הדף, הנחתי אותו לידה ויצאתי מהחדר.

“זאת עם הכתם השחור” מאת עמליה רונזבלום, עריכה: יעל גובר. סדרת “מהעולם האמתי”, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2014.

כתיבת תגובה

2 תגובות:

  1. לי עברון-ועקנין הגיב:

    כתוב מעולה! בא לי לקרוא.

  2. […] מהעולם האמיתי", שרובה מתורגמת. והנה גם פרק ראשון לטעימה. לבני 11-14."זאת עם הכתם השחור" מאת עמליה רוזנבלום […]

כתיבת תגובה