יצירה מקורית

סיפורי רכבת משובחים במיוחד

מבחר סיפורי רכבת שנשלחו לתחרות

אוקטובר 15, 2018  

שמחנו לקבל לתחרות סיפורי רכבת טקסטים מעניינים, מפתיעים, מקוריים וקצביים; כאלו שלקחו את הנושא ושיחקו אתו בצורה ספרותית-אמנותית נהדרת. לצד הסיפור הזוכה במקום הראשון, בחרנו לחלוק עמכם/ן טקסטים נוספים שזכו לאהדת הקהל ומערכת “הפנקס”.

כיוון שגם ילדים וילדות שלחו טקסטים לתחרות, מערכת “הפנקס” החליטה לבחור סיפור אחד מוצלח במיוחד שנכתב על ידי ילד וזיכה אותו בעותק מאסופות “הפנקס” החגיגיות. זהו הסיפור הראשון שמופיע לפניכם.

רכבת החלומות

היה זה ערב יום שבת, היום האחרון של החופש הגדול. דני, שלא רצה לעלות לכיתה א’, כי מאוד לא אהב ספרים, ישב על הספה וראה טלוויזיה. השעה היתה 7 בערב. אבא של דני אמר לו שהוא ראה מספיק טלוויזיה היום וכיבה לו את הטלוויזיה. דני היה רגוע ושאל את אבא שלו, “למה כיבית לי את הטלוויזיה, אבא?” אבא של דני ענה לו, “כי ראית היום הרבה טלוויזיה וזה לא בריא.” דני עדין היה רגוע ושאל, “מה אני עוד יכול לעשות? משעמם לי.”

“תקרא ספר,” אמר לו אבא והושיט לו ספר שעל הכריכה היה כתוב “רכבת החלומות”. דני כבר לא היה רגוע וצעק, “אבא, זה היום האחרון של החופש. מחר אני עולה לכיתה א’ ואני לא מתכוון לעשות לעצמי את היום האחרון של החופש גרוע,” אמר דני והדליק בחזרה את הטלוויזיה. אבא של דני סגר את הטלוויזיה ואמר, “כשאני הייתי קטן לא היו טלוויזיות.” דני הסתכל על אבא שלו ואמר, “באמת?” “כן,” ענה אבא. דני שאל, “אז מה הייתם עושים כל היום?” “בבוקר היינו נפגשים כמוכם אבל במקום לחזור בצהריים הביתה ולראות טלוויזיה היינו קוראים ספרים. והספר הזה,” אבא של דני הושיט את הספר ממקודם, “היה הספר האהוב עלי.” “לא אכפת לי,” אמר דני, אבל בלב חשב דני שזה כנראה ספר מעניין.

דני סגר את הדלת של חדרו ונכנס למיטה. אבא של דני נכנס כעבור כמה דקות ואמר, “אני רק שם את הספר פה למקרה שתרצה לקרוא אותו,” והלך. דני חיכה שאבא שלו יתרחק ומיד קם מהמיטה ולקח את הספר. והתחיל לקרוא. הספר סיפר על רכבת שעוברת בין חדרים של ילדים ולוקחת כל ילד לקרון שהכי מתאים לאותו ילד. דני קרא על קרון שיש בו כדורגל ועל קרון אחר עם סוסי פוני, ועל קרון שדני הרגיש שמתאים לו כי היום דני גילה שהוא אוהב לקרוא ספרים וזה מה שהיה בקרון. הוא נשאר כמה דקות בעמוד של הקרון עם הספרים ודמיין שהוא יושב שם וקורא אותם.

פתאום טוק טוק טוק. דני קם מהר, שם את הספר על השידה, חזר למיטה וכיבה את האור ואמר, “יבוא.” אבא נכנס לחדר ואמר, “דני, השעה כבר 8, צריך ללכת לישון.” “בסדר,” אמר דני. כשאבא יצא מהחדר דני הדליק את האור ולקח את הספר מהשידה. הרכבת המשיכה לכל מיני חדרים של ילדים, ופתאום טוו טוו – דני הרים את עיניו מהספר ולא האמין למראה עיניו: הרכבת הגיעה לחדרו. הוא קם מהמיטה והנהג שאל אותו, “לאיזה קרון אתה?” דני לא חשב פעמיים וענה, “לקרון של הספרים.” “בחירה טובה,” אמר הנהג.

דלת גדולה נפתחה ודני נכנס פנימה. בדרך לקרון שלו ראה קרון של ריקוד וחשב, “זה קרון רק של בנות.” כשהרכבת התחילה לנסוע דני לקח ספר על פילים וכשסיים אותו לקח ספר על ציפורים, וכשדני בא לקחת ספר על ציפורים הוא שמע “קום.” הוא הסתכל בחלון הימני ולא ראה דבר. ואז עוד פעם, “קום.” דני הסתכל בחלון השמאלי ולא ראה דבר, ואז כשפתח את עיניו, ראה את אבא שלו אומר לו, “קום.” דני קם ושאל, “מה, כל זה היה חלום?” “כן,” ענה לו אבא, “זה מה שמיוחד בספר הזה. קצת קוראים לפני השינה וחולמים על הקרון שהכי היית רוצה להיות בו.”

אבא שאל את דני, “דני, מה תרצה בסנדוויץ’ – שוקולד או חמאת בוטנים?” דני לא ענה ושאל את אבא שלו, “אבא, לאיזה קרון אתה נכנסת כשהיית קטן?” אבא של דני ענה לו, “לקרון של הריקודים.” דני התפקע מצחוק וכשנרגע אמר, “אבא, אני רוצה שוקולד.” אבא של דני אמר, “רגע, אולי עגבנייה?” דני אמר, “אולי גיליתי שאני אוהב ספרים אבל לעולם אני לא אוכל עגבניות.”

כשדני פתח את קופסת האוכל שלו בארוחת הבוקר חיכה לו סנדוויץ’ עם שוקולד כמו שביקש, וליד היתה רכבת קטנה משוקולד חלב. דני אמר בלבו, “תודה, אבא, תודה.”

הארנבת יוכבד

כשהארנבת יוכבד הייתה בת שנתיים, היא קיבלה מהוריה מתנה – אופניים. זוג אופניים יפים בצבע של ענפים, עם גלגלי עזר בצבע של גזר.
אמרו לה אבא ארנב ואימא ארנבת: “בבקשה, יוכבד, סעי בזהירות ולא במהירות. ולא לאזורים מרוחקים.”
קפצה על האופניים הבוהקים, רכבה בין שבילי היער הירוקים.
יום-יום רכבה על אופניה הנוצצים. כשהתעייפה, נחה לה בין העצים. היא רכבה ונעזרה בגלגלי העזר, עד שהגיעה לגיל עשר. אחרי כל כך הרבה שנים נהיו האופניים ישנים.
החליטה יוכבד ללא היסוס, שהיא רוצה לרכוב על סוס. חשב והציע אבא ארנב: “נשאל אם יסכים שתרכבי עליו.” נפנף הסוס בזנב בשמחה: “על גבי יש מקום לכל המשפחה.”
יצאו החיות מתוך המחילות, כולן נרגשות, כולן צוהלות: יושבת יוכבד בין ההורים, ובלב היער שלושתם דוהרים.

בוקר אחד התעוררה יוכבד, וכשכרסמה חסה וקש, צץ בראשה רעיון חדש: אחרי שרכבה שנים על סוס, היא רוצה לנסוע באוטובוס.
עלתה על גבעה מאוד גבוהה. מעבר לעננים צצו בתים לבנים. התחילה לקפץ מהר, הגיעה למקום אחר. שפע חנויות, המון מכוניות, פיפ-פיפ צופרים הצופרים, לאן כולם ממהרים.
נכנסה לאוטובוס, ברכה את הנהג בנימוס והתיישבה במושב האחרון. נסעה ונסעה עד שראתה קרון ועוד קרון. הבינה הארנבת שהגיעה לתחנת רכבת. אנשים אצים-רצים, מתרוצצים. מדברים או שותקים, עם מזוודות ותיקים. קפיץ-קפוץ דילגה בששון, עלתה התיישבה בקרון הראשון.
‘שיק-שק’ שקשקה הרכבת, והארנבת… הביטה דרך החלון. מולה שורת עצי אלון. כה ירוקים, כה יפים. נוסעים-נוסעים ולא מתעייפים. ויוכבד, צמודה למקומה ברכבת. כל כך נלהבת. יושבת ועוקבת. הנה עדרים לרגלי ההרים. כבשים ועגלים ורועים מטיילים בפיהם חלילים: לי-לי-לי-לים.
“אני כל כך אוהבת לנסוע ברכבת!” קראה הארנבת החביבה, עד שהרגישה שהיא רעבה. ‘הופ’ דילגה בין האנשים, אולי תמצא קצת נשנושים. כרסמה פירות יבשים. אחר לעסה קליפות גזר מתוק ומלפפון אחד ירוק.
הסתובבה, התיישבה וחשבה. וכבר ‘שיק-שק’ הרכבת התקרבה.
‘טו-טו-טו’ צפרה צפירה ונעצרה.

כאשר נפתחה הדלת וכולם מיהרו לרדת, קפצה קפיצה קטנה, הגיעה לתחנה. ומה גילתה? שהיא נמצאת במקום שממנו עלתה. ואת מי ראתה? מי הייתה שם וחיכתה? אימא ארנבת דילגה לקראתה: “נסעת ברכבת כל כך ארוכה.” חיבקה אותה ונישקה.
“אימא, נחשי מה אני הכי אוהבת.” התרגשה בתה הארנבת. אימא חשבה וזקפה זוג אוזניים:
“אולי… לרכוב על אופניים?”
“לא ולא.” הניעה בראשה פעמיים.
“לא?! אופניים יפים בצבע של ענפים, עם גלגלי עזר בצבע של גזר.”
“אתן לך רמז אחד או שניים: אוהבת יותר מאופניים, יותר מאוטובוס ואפילו מסוס.”
שתיהן קיפצו מיד, אחזו יד ביד, מיהרו לבדוק באיזו שעה תצא הרכבת הבאה.

הרכבת לבאר-שבע

בבוקר יום ו’ ברבע לשבע
יוצאת הרכבת לבאר-שבע.
משפחת אלוני ממהרים
להספיק לרכבת. הם קצת מאחרים.

רוני נפרדת מהבובות:
בתיה, ימימה, ג’ים-הרובוט,
לָני-עצלני, זהבה, ניצן,
רפי-ג’ירפי, דובי, ליצן.

כל הבובות נשארות במיטה,
ואחת מכולן היא לוקחת איתה.

“אתם מוכנים?” – אמא שואלת,
וכבר היא עומדת בפתח הדלת.
אך אבא מזכיר: “לפני שיוצאים,
אנחנו צריכים להשקות עציצים!”

איך יכולנו לשכוח לדאוג לצמחים?!
וכולם כבר רצים למלא מַשפכים.

אלוורה, קִיסוֹס, לואיזה ונענע,
רוזמרין, לענה, למון גראס, אורגנו,
לָבֶנדֶר, רקפת, יסמין ומרווה,
גרניום, פיקוס, עץ האהבה.

הושקו הצמחים וסוף-סוף כבר יוצאים,
יורדים לרחוב ולאוטו רצים.
“סליחה, רק דקה!” – אימא נזכרת:
“מאכילה חתולים וחוזרת”.

הם רצים לקראתה בזנבות מורמים:
מיצי, פלפלת, לולי וטים,
שומשום, עליזה, ג’ולייטה ופוּק,
יוּקה, סבסטיאן וחבקוק.

אמא חוזרת, נוסעים ומהר!
בזהירות ומהר כדי לא לאחר.
ואיזה מזל שהיום יום שישי:
ביום השישי – ריקים הכבישים!

ללא הפקקים הדרך קצרה
ולתחנה מגיעים במהרה.
קונים כרטיסים ועולים לרכבת
הו, מה נעים ברכבת לשבת!

הרכבת שורקת שריקה ארוכה
וברבע לשבע יוצאת לדרכה.

בבוקר יום ו’ ברבע לשבע
יצאה הרכבת לבאר-שבע.
עליה נוסעים משפחת אלוני:
מביטים בחלון אבא, אמא ורוני.

לפי התכנון, בשמונה ורבע
הרכבת תגיע לבאר-שבע.
נוסעים… אך לפתע עוצרים, לא זזים:
על הפסים שיירַת ברווזים.

אמא בראש ואיתה אפרוחים:
שניים נוגים ושניים שמחים,
אחת שובבה ואחת חולמנית,
אחת ביישנית ואחת סקרנית.

השיירה עברה בשלום,
ממשיכה הרכבת לכיוון הדרום.
והנה תחנה, עוצרים ועומדים,
עומדים ועומדים, למה לא מתקדמים?

מפני מה הרכבת שוב מתעכבת?!
כי תזמורת סימפונית עולה לרכבת!
שמונים נגנים עם הכלים:
ששה קונטרבסים, ארבעה חלילים,

עשר ויוֹלות, שלושים כינורות,
ארבע קַרנות יער, שש חצוצרות,
שני קְלָרינֶטים, שני בָסוֹנים,
שני אַבּוּבים, ארבעה טְרוֹמְבּונים,

שמונָה צֶ’לִי, תוף וקְסילוֹפוֹן…
ועד שכולם עלו לקרון –
עמדה הרכבת, המתינה בלי נוע,
ואז היא יצאה והמשיכה לנסוע.

הרכבת נוסעת, מעשן הקטר,
ופתאום מאיטה: לא רואים שום דבר!
ירד ערפל, בחלון רק ענן…
אבל רוני רואה חד-קרן לבן,

על גבו רכובות שתי פיות אמיצות,
דולקות אחרי חבורת מפלצות,
וטרול שברח, התנשף, השתעל,
עד אשר התפזר הערפל…

נהג הקטר מאיץ בזהירות
בזהירות, בזהירות מעלה מהירות.
כי צריך להגיע לבאר שבע
כמתוכנן, בשמונה ורבע.

בבוקר יום ו’ בשמונה ורבע
הרכבת הגיעה לבאר-שבע.
משפחת אלוני יוצאים לרחוב,
ומי מחכה להם שם? סבא דב!

“מה טוב לראותכם, נראים מצוין!
נהדר! איזה כיף שבאתם בזמן!”
ורוני לאוזן של סבא קרבת,
לוחשת: “גם דובי נסע ברכבת!”

ניבה מציירת רכבת

ניבה מציירת רכבת.
ניבה עכשיו עסוקה.
הרכבת של ניבה מאוד ארוכה –

אחד
שניים
שלושה
ארבעה
חמישה קרונות!

וגם קטר.

ומי בקטר נוהגת?
ניבה.
ניבהלאן הרכבת נוסעת?
לשום מקום.
והיכן הפסים?
נשארו בבית.

ומתי הרכבת תגיע?
היא הרי כבר כאן.
ומה בקרונות היא הביאה?
מטען.

ניבה מציירת:
בקרון אחד – שוקולד.
בקרון השלישי – יתושים.
אך מה בקרון השני?
שששבקרון השני ישנים.
מי ישן?
נמר מסוכן.

ובקרון הרביעי?
גלידה בגביעים בטעם משמש.
ובמספר חמש מה יש?
קשקושים.
וגם אלף שישים ומיליון וארבעים
צעצועים.

ומי ישחק בכולם?
כל הילדים מכל העולם.
ועכשיו להתראות.

ניבה קמה.

את הרכבת היא שמה
במגירה
והולכת לשחק עם חברה.

ארבע דקות על הגשר

אחרי שחיברו את הפסים, את המחסומים ואת פנסי האזהרה, הושיבו האח הגדול והאח הבינוני את נהג הקטר הזעיר ליד ההגה, ואת הנוסעים עם הסלים והמזוודות על המושבים הצבעוניים. לאחד הנוסעים היה כלבלב חום, מושלם עד לשערה המצוירת האחרונה בזנבו. מבקר הכרטיסים עם כובע המצחייה ומנקב הכרטיסים הקטנטן בידו, קיבל את הנוסעים בכניסה לקרון. כשהכול היה מוכן, הושיבו האחים את התינוק במרכז עיגול המסילה, הפעילו את הרכבת וכיבו את האור.

הרכבת זמזמה, נסעה סביב-סביב והתיזה ניצוצות. מדי פעם נדלקו הפנסים באדום. התינוק נבהל מהחושך ומהניצוצות ובכה. האחים עצרו את הרכבת, והאח הבינוני הרים אותו בזרועותיו.

אל תבכה, אמר. נכון שהרכבת יפה? כשהיא מסתובבת בעיגול, היא מזמזמת שיר.

התינוק הסתכל על הפסים. מלמעלה ראה את האח הגדול כורע ליד הרכבת ומצמיד בסרט בידוד פנס כיס קטן, דולק, לגג הקטר. הפנס היה גדול ובלט החוצה, אבל הקטר החזיק מעמד ויצא שוב לדרך, עם הפנס המאיר על גגו. עכשיו אפשר היה לראות היטב את הפסים, רגע מוארים ורגע שוב חשוכים.

התינוק נרגע והאח הגדול נתן לו להחזיק את בובת מבקר הכרטיסים, כדי שישמרו זה על זה. התינוק ישב במרכז עיגול המסילה ועקב במבטו אחרי אורו של הפנס. בעיקר בעיקולים היה זמזומה של הרכבת על המסילה חרישי ומרגיע, כמו שיר ערש.

כשגדל, אהב לשחק בשדה שמאחורי הבית. בכל שעה עברה שם רכבת. הוא עמד בעשב עד מתניו על שפת הפלג והסתכל בראשנים ששחו במים, מטבעות שחורים, חיים ושטוחים ולכל אחד מהם זנב מתפתל כמשוט. צפרדעים קרקרו על הגדה.

הוא שמע את הרכבת לפני שראה אותה. מהמקום שבו עמד לא ראו את הגשר, והרכבת שטה באוויר בקו ישר, שקוף, הקרונות נמתחים אחרי הקטר כמו זנב של עפיפון ברוח מלאה.

כשכבר היה אבא צעיר בעצמו,  נסע בכל יום לעיר לעבודה. הוא לא אהב לרדת למטה, אל תחנת הרכבת שמתחת לאדמה. היה חשוך שם והאוויר עמד. למרות שירד אל התחנה הזאת יום-יום, ותמיד מיהר, היה עוצם עיניים בכל פעם שהניח למדרגות הנעות לשאת אותו למטה, עד לכניסה לרציף ואז לקראת הציפייה לרכבת. כל עוד נסעו מתחת לאדמה, נשם בזהירות וניסה לחסוך חמצן.

הוא אהב את הרגע שבו עלתה הרכבת על פני האדמה ועברה שלוש תחנות על פני מישורים ונופים משתנים. גגות התחלפו בשדות והרכבת נסעה ביניהם, ואחר כך, במשך ארבע דקות, עברה על גשר.

בכל פעם שהגיעו אל הגשר היה הצעיר מוציא את הכרטיסן הזעיר מכיסו, ושניהם היו מסתכלים רחוק, אל השדות הנמתחים עד האופק.

בדרך לדהרמסלה

ליבי הסתכלה דרך החלון על הלכלוך שזז על המסילה. לא ירד גשם ולא נשבה רוח, אז מי משחק עם השקיות ושאריות האוכל שנזרקו לשם? היא נשענה על חלון הרכבת ובחנה בריכוז את ההתרחשות. אלה היו חולדות! עם רגליים ועיניים ואפים רוטטים. “אימא!” היא קראה, “תראי,” והצביעה על כמה חולדות שנשנשו תירס. אימא שלה הרימה את המבט מהטלפון ואמרה, “לא יאומן! הכול פה אפשרי!”.

הכרוז השמיע מילים מהירות בשפה שהיא לא הבינה, והרכבת המשיכה בדרכה. אבל לא לפני שנדחסו אל הקרון עוד ועוד אנשים עם מזוודות ושקיות וקופסאות אוכל ריחניות, ואפילו סל עם תרנגולות. מדי פעם אחת מהן קרקרה לאות מחאה.

רוח חמה נכנסה דרך החלונות הפתוחים. העיר המבולגנת נשארה מאחור עם החולדות, ונוף של שדות ירוקים נפתח בפני ליבי. היא החזיקה את הכרטיסים וחיכתה שתגיע הביקורת, זה היה התפקיד שלה. אחרי כמה דקות קצרות התחילה לאבד את הסבלנות. “אימא, מתי תורי לשחק בטלפון?” שאלה. “עוד מעט,” אימא שלה מלמלה מתוך המכשיר. אוף. משעמם.

פתאום נעצרה לידן דמות גדולה. ברגע הראשון היא ראתה רק כובע ועניבה תואמים אז הניחה שזה הכרטיסן. אבל זה לא היה בדיוק כרטיסן, זו הייתה זיקית. זיקית ירוקה וענקית. משני צדי הראש כל עין נעה לכיוון אחר, עד שהשמאלית קלטה את הכרטיסים ביד של ליבי. הראש הגדול פנה אל עבר היד, ולפני שהיא הספיקה למשוך בחולצה של אימא לעזרה, נפתח הפה של הזיקית, לשון ורודה התגלגלה במהירות החוצה, נדבקה אל הכרטיסים והתקפלה חזרה לתוך הפה שנסגר בחבטה. עם הכרטיסים. “אוי לא!” קראה ליבי, אבל אימא שלה אמרה, “סבלנות. אימא עסוקה.” כעבור רגע נפתח הפה הגדול שוב, הלשון התגלגלה החוצה הישר אל היד שלה והדביקה אליה את הכרטיסים שנהיו קצת ריריים. היה עליהם גם ניקוב בצורת וי רחב, כמו הפה של הזיקית. הזיקית מצידה החלה לטפס בנחת על התקרה כדי לעבור מעל קבוצה גדולה של נוסעים.

אימא שלה התמתחה ושאלה, “רוצה להצטלם?” ליבי הנהנה, עדיין קצת המומה מהזיקית הכרטיסנית, והן הצטלמו על רקע הקרון. “כל כך צפוף פה, איך הכרטיסנים מצליחים בכלל לעבור?” אימא שלה צחקה וליבי הסתכלה בתמונה. בקצה הקרון מאחוריהן בצבץ קצה זנב ירוק ומפותל. “אז עדיין משעמם לך?” אימא שלה שאלה, והיא חייכה. “דווקא לא כל כך משעמם כמו שחשבתי שיהיה.” אימא שלה חיבקה אותה חזק, “אם ככה, באמת הכול פה אפשרי.”

יהושע נוסע ברכבת

יהושע עלה על הרכבת לירושלים. הוא התרווח במושבו והציץ בתרמילו. היו בו שני כריכים, מאפה שזיפים, וסוכריות לימון בקופסת פח עגולה. יהושע חשב לעצמו: כמה טוב שהבאתי עמי צידה לדרך. כך אוכל לנסוע בנחת, להתבונן בנוף ולהרהר את הרהורַי.

הקטר צפר. הרכבת החלה נוסעת. היא חלפה על פני שדה חמניות. פרות רעו במרעה. לפתע הגיחה אל הקרון נערה עם עגלה, וקראה: “מאפים חמים! מאפים חמים!” יהושע אהב מאוד מאפים חמים, ולכן מיהר וקנה שלושה. הוא לא שאל מה יש בהם, כי אהב הפתעות והרפתקאות. הוא נגס במאפה הראשון, שהיה ממולא בתפוחי אדמה. המאפה השני היה ממולא בתרד ובגבינת קשקבל, והיה מגולגל כשבלול. המאפה השלישי היה ממולא בפטריות יער. לאחר זמן קצר לא נותרו מהמאפים אלא פירורים. יהושע ריווח מעט את חגורת מכנסיו וחשב לעצמו: כמה טוב שאכלתי. עתה אוכל לנסוע בנחת, להתבונן בנוף ולהרהר את הרהורַי.

מבעד לחלון נשקפו הרים וגבעות, צמרות אורנים נעו ברוח, ולהקת חסידות עפה בשמיים. לפתע הופיעה שוב הנערה עם העגלה המלאה, והכריזה: “ארוחת צהרים, ארוחת צהרים!” יהושע הזמין ספגטי ברוטב עגבניות, ולקינוח שלף מתרמילו סוכריית לימון. הוא ריווח מעט את חגורת מכנסיו וחשב לעצמו: כמה טוב שאכלתי. עתה אוכל לנסוע בנחת, להתבונן בנוף ולהרהר את הרהורַי.

קופסת הסוכריות כבר כמעט והתרוקנה. לפתע נכנסו לקרון שלוש ילדות, ובידיהן שקיות חטיפים מלוחים. יהושע חשב לעצמו: תמיד אחרי שאוכלים מתוק – מתחשק משהו מלוח. אחת הילדות, אביגיל שמה, הבחינה במבטו וכיבדה אותו בחטיף בוטנים. הוא הודה לה בשמחה, ריווח מעט את חגורת מכנסיו וחשב לעצמו: כמה טוב שאכלתי. עתה אוכל לנסוע בנחת, להתבונן בנוף ולהרהר את הרהורַי.

אחר כך אכל יהושע את הכריך הראשון שהיה בתרמילו.

אחר כך אכל יהושע את הכריך השני שהיה בתרמילו.

אחר כך אכל יהושע את מאפה השזיפים שהיה בתרמילו.

כשהגיעה הרכבת לירושלים, קם יהושע ממושבו ונטל את תרמילו. אך כשניסה לצאת, לא הצליח לעבור מבעד לדלת. הכרטיסן אמר: “עליך להישאר בקרון שלושה ימים ושלושה לילות, עד שתרזה ותוכל לצאת.”

“לא ולא!” ענה יהושע. “יש לי עיסוקים חשובים מאוד בירושלים.”

לילדה אביגיל היה רעיון: היא ביקשה מהאנשים בקרון לעמוד בטור מאחורי יהושע, וביקשה מהאנשים שמחוץ לקרון לעמוד בטור לפני יהושע, ממש כאילו היו רכבת. היא סימנה לכרטיסן, והוא שרק במשרוקית. כל האנשים מחוץ לקרון משכו את יהושע, וכל האנשים מתוך הקרון דחפו את יהושע, עד שיהושע יצא מן הקרון. הוא הודה לאביגיל ולשאר האנשים, ונפנה לעיסוקיו החשובים בעיר ירושלים.

סִפּוּר עַל סַפְסָל, צִפִּיָּה וְרַכֶּבֶת

הַבֹּקֶר חַמִּים, הַשֶּׁמֶשׁ מַזְהֶבֶת –
לְתוֹךְ תַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת
נִכְנֶסֶת
יַלְדָּה
וּשְׁמָהּ טַל

יַלְדָּה
לְבַדָּהּ
זֵר פְּרָחִים בְּיָדָהּ –

וּכְפִי שֶׁהוֹרְתָה לָהּ אִמָּהּ
הִיא נִגֶּשֶׁת מִיָּד
אֶל בִּיתָן הַזְּכוּכִית
בּוֹ יוֹשֶׁבֶת פְּקִידָה –

בְּנִימוּס יַלְדוּתִי
הִיא שׁוֹאֶלֶת אוֹתָהּ
“סְלִיחָה,
מָתַי הָרַכֶּבֶת צְרִיכָה –”

קוֹטַעַת אוֹתָהּ הַפְּקִידָה וְאוֹמֶרֶת:
“מִצְטַעֶרֶת,
הָרַכֶּבֶת כְּכָל הַנִּרְאֶה
מִתְעַכֶּבֶת.”
מַצְבִּיעָה הִיא לְעֵבֶר סַפְסָל מְיוּתָם,
עִם מִשְׁעֶנֶת לַגַּב
מַצִּיעָה לַיַּלְדָּה:
“כְּדַאי לָךְ לָשֶׁבֶת.”

טַל אוֹמֶרֶת “תּוֹדָה,”
וְנִגֶּשֶׁת אֵלָיו.

לֹא חוֹלֶפֶת דַּקָּה
וְהִנֵּה טַל רוֹאָה
אִישׁ צָבָא –
רַב חוֹבֵל בְּמַדִּים;
כֻּמְתָּה בַּכּוֹתֶפֶת
רוֹבֶה וּמִשְׁקֶפֶת,
“יַלְדָּה,” הוּא שׁוֹאֵל
בְּנִימָה זְעוּפָה,
“אַתְּ יוֹדַעַת הַאִם
הָרַכֶּבֶת חָלְפָה?”

“לֹא,” טַל אוֹמֶרֶת
וְאָז מוֹסִיפָה:
“הָרַכֶּבֶת כְּכָל הַנִּרְאֶה
מִתְעַכֶּבֶת.”

“זֶה בִּלְתִּי נִסְבָּל!” הוּא רוֹטֵן, מִתְנַשֵּׁף,
וְטַל מַצִּיעָה, “כְּדַאי שֶׁתֵּשֵׁב.”

יוֹשְׁבִים וּמְחַכִּים
עַל סַפְסָל תַּחֲנָה:
רַב חוֹבֵל וּלְצִדּוֹ
יַלְדָּה קְטַנְטַנָּה,
בְּיָדָהּ: זֵר אָדֹם
מִפִּרְחֵי הָעוֹנָה.

בְּתוֹךְ כָּךְ, בִּשְׁנִיָּה
בְּרִיצָה מְהִירָה
מַגִּיעָה
בְּחֻלְצַת גּוּפִיָּה וְעָלֶיהָ סִפְרָה –
בַּחוּרָה
גְּבוֹהָה כְּמוֹ תִּקְרָה
וְעַל צַוָּארָהּ,
מַגֶּבֶת קְצָרָה.

מַבִּיטָה כֹּה וְכֹה,
נִרְאֵית מְאֻכְזֶבֶת:
“סְלִיחָה,
מָתַי מַגִּיעָה הָרַכֶּבֶת?”

“הָרַכֶּבֶת כְּכָל הַנִּרְאֶה מִתְעַכֶּבֶת.
אֲבָל,”
טַל מוֹרָה עַל מָקוֹם בַּסַּפְסָל,
“אִם רַק תִּרְצִי,
אַתְּ מֻזְמֶנֶת לָשֶׁבֶת.”

יוֹשְׁבִים עַל סַפְסָל:
רַב חוֹבֵל זַעֲפָן
עִם רוֹבֶה וּמִשְׁקֶפֶת
יַלְדָּה וּשְׁמָהּ טַל,
זֵר פְּרָחִים שֶׁאָסְפָה
וְכָעֵת הִצְטָרְפָה
שַׂחְקָנִית כַּדּוּרְסַל.

כַּעֲבֹר זְמַן קָצָר
מתְקַדֵּם לְעֶבְרָם
חֲצוֹצְרָן
כְּבַד מִשְׁקָל
מוּל הַשְּׁלוֹשָׁה נֶעֱצַר
“הָרַכֶּבֶת עָבְרָה?”
הוּא שׁוֹאֵל בִּקְצָרָה,

טַל מִסְתַּכֶּלֶת עָלָיו וְאוֹמֶרֶת:
“הָרַכֶּבֶת כְּכָל הַנִּרְאֶה מְאַחֶרֶת.”

גַם הָאִישׁ, (וְגַם כְּלִי הַנְּגִינָה)
מְקַבְּלִים הַזְמָנָה,
וּבְדִיּוּק כְּמוֹ קוֹדְמָיו
הֵם אֵינָם מְסָרְבִים
וְיוֹשְׁבִים.

בְּתוֹךְ כָּךְ, עוֹד נוֹסְעִים מַגִּיעִים:
שְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים
וּמוֹכֵר כַּעַכִים,
לוּלְיָנִית בַּקִּרְקָס וְצַיָּר
גַּם זְקֵנָה עִם סַלִּים
וּזְקֵנָה בְּלִי סַלִּים,
נְזִירָה בְּשִׂמְלָה
אֲרֻכָּה וּשְׁחוֹרָה
“סְלִיחָה,”
הֵם כֻּלָּם שׁוֹאֲלִים,
“הָרַכֶּבֶת עָבְרָה?”

וְכֻלָּם מְקַבְּלִים אֶת אוֹתָהּ הַתְּשׁוּבָה:
“הָרַכֶּבֶת
כְּכָל הַנִּרְאֶה מִתְעַכֶּבֶת.
אַתֶּם מֻזְמָנִים
כָּאן אִתָּנוּ לָשֶׁבֶת.”

לְפֶתַע פִּתְאוֹם
נִשְׁמַעַת צְפִירָה
אֲרֻכָּה, מְיַבֶּבֶת…

נִדְמֶה כִּי סוֹף סוֹף
מַגִּיעָה הָרַכֶּבֶת.

וְאָכֵן הָרַכֶּבֶת
נִרְאֵית מִתְקָרֶבֶת
מְאִטָּה וְחוֹנָה:
דְּלָתוֹת הַבַּרְזֶל
נִפְתָּחוֹת, מַזְמִינוֹת –
וְכָל הַנּוֹסְעִים
נִגָּשִׁים לַקְּרוֹנוֹת.

נִכְנָסִים וְעוֹלִים:
חֲצוֹצְרָן כְּבַד מִשְׁקָל
הָאַחִים, הַצַּיָּר
שַׂחְקָנִית כַּדּוּרְסַל
הַזְּקֵנוֹת, הַסַּלִּים

מִתְרוֹקֵן הָרָצִיף
מִתְמַלֵּאת הָרַכֶּבֶת –
רַק טַל
לְבַדָּהּ
נִשְׁאֶרֶת לָשֶׁבֶת.

חוֹשֶׁבֶת:
מְעַנְיֵן אֵיפֹה סָבְתָא?
מָתַי הִיא תּוֹפִיעַ?
כְּבָר הָיְתָה בְּהֶחְלֵט אֲמוּרָה
לְהַגִּיעַ.

וְאָז, כְּמוֹ בְּקֶסֶם
אֶת מִי טַל רוֹאָה?
אֶת סָבְתָא אֶסְתֵּר
קְרֵבָה וּבָאָה.
כְּתָמִיד צַמָּתָהּ סְבִיב מִצְחָהּ מְתוּחָה
עַל פָּנֶיהָ שְׂרוּעִים חִיּוּכִים לִרְוָחָה,
“סָבְתָא אֶסְתֵּר!”
קוֹרֵאת הַיַּלְדָּה בַּשִּׂמְחָה.

טַל נוֹתֶנֶת לְסָבְתָא
חִבּוּק וּפְרָחִים,
“הִנֵּה אַתְּ! הִנֵּה אַתְּ!”
בְּתוֹךְ כָּךְ מֵרִיעָה:
“הִתְיָאַשְׁתִּי כִּמְעַט…
כַּמָּה טוֹב שֶׁהִגַּעַתְּ!

רכבת

שוב היה חורף קר וחשוך,
ושוב התקרב אלי יום ההולדת.
וכששוב כולם שאלו בחיוך,
מה אני רוצה או מה אני אוהבת,
שוב עניתי את אותה התשובה בדיוק:
“רכבת,
תביאו לי רכבת.”
וכששוב כולם הביאו לי בובות לבושות ורוד,
ניסיתי נורא להראות שמחה,
אפילו נלהבת.
אבל עמוק עמוק בתוך הלב
שוב הייתי
מאוכזבת.

מח-בו-אים!

שחר ודורון נסעו ברכבת לבקר את סבא בעיר אחרת.
בספסלים התיישבו
ואחרי שאכלו חטיפים
שתו ממיץ הענבים
שיחקו בקלפים
שחר הצהיר:
“מחבואים!”

דורון ספרה עד עשרים
ומיד יצאה למסע חיפושים.

חיפשה פה
וגם פה
ו… פה
“איבדת משהו?” שאלה זקנה והוציאה משקית נייר בייגלה עם סומסום ונגסה ביס גדול.
דורון גרדה בראשה והזקנה חשבה שהיא רעבה
“רוצה חתיכה?”
“טוב.”
“איזה עיניים יפות! טפו… טפו… טפו!
לי הרבה נכדים ברוך השם!
באים לבקר! שיהיו בריאים!
תודה לאל!”

אמרה הזקנה והשתעלה
לפתע דורון שמעה צחוק מרחוק
שהתגבר כשהדלת הקרון נפתחה,
במהרה דורון חצתה לקרון הבא.

מאחורי הספסל השלישי ישבו נערות שהסתכלו בנייד וצחקו.
אחת ראתה את דורון וקראה: “תעאלי!”* וסימנה לה לבוא. (*בערבית: בואי!)
דורון התיישבה ביניהן ויחד צפו כולן בסרטונים מצחיקים
עד ש… דורון נזכרה בשחר שמתחבא
וקפצה מהכיסא.

באחד המעברים ישב כלב חום.
דורון ליטפה אותו והכלב נעמד וקשקש
“שב! הרצל!” נזפה בחורה ומשכה חזק ברצועה
“שב, אמרתי!”

הרצל התיישב מקופל
דורון התכופפה
ולחשה לו סוד
והרצל נתן לה נשיקה.

דורון המשיכה לחפש
וחלפה בין ספסלים עמוסים במזוודות גדולות
ולפני דלת קרון השנייה, ישב על הרצפה חייל.

דורון הסתכלה על רצועת הבד הצבעונית
שהייתה קשורה לחולצתו.
היא משכה בה,
ועזבה
הרצועה חזרה למקומה.

שוב משכה
והחייל הפנה את מבטו לעברה

“את רוצה כבר להיות חיילת?” שאל.
דורון עזבה והרצועה חזרה.

“אבי גאה בי שאני ביחידה הזו!” הצביע על הרצועה
החייל גם הוא משך ברצועה
ועזב
הרצועה חזרה למקומה.

“אבל הכי הייתי רוצה לטייל בעולם!
כשאצא מהצבא אטוס לוויאטנם!
ומשם… אלוהים גדול!
אבל בטוח אהיה גם אבא!
ואת? מה היית רוצה?”

“למצוא את שחר!
אנחנו משחקים במחבואים!”
דורון הכריזה,
נפרדה מהחייל
וחצתה לקרון הבא
כשהדלת נפתחה.

ליד השירותים עמד איש שהתנדנד בעניים עצומות.
סביב ידו נקשרה רצועה שחורה,
ובינה לבין הזרוע הייתה מונחת קופסה קטנה
ועוד אחת על המצח.
דורון הסתכלה על האיש
ומבטה התנדנד גם.

פתאום הרגישה שהיא מתגעגעת לשחר
ושבכלל היא לא אוהבת מחבואים
אז היא החליטה לחזור למקום.

היא חלפה על פני
החייל שנרדם
וליד הרצל עמד ילד
שנתן לו במבה
והבחורה שוחחה בנייד
הנערות כבר לא היו,
והזקנה – השתעלה.
אך הפעם היה זה מין שיעול מוזר
כזה שעושים
כשרומזים

בזמן שהשתעלה
האישה שישבה לידה עם כיסוי ראש פרחוני
וקראה בעיתון
צחקה

ואת הצחוק הזה דורון הכירה היטב.

“שחר!”

האישה הורידה את העיתון
ושחר התגלה לדורון!

שחר החזיר לזקנה את הצעיף והעיתון
ודורון רצה בהתרגשות למקום וקראה:

“חתשתימשלוש שחר! תורך!”

הורדוס נוסע אל ההתחלה

כשנכנסו לרכבת היה הורדוס מוחבא תחת מעיל הילדה. היא הגניבה אותו אל מתחת למושבה, והוא הקפיד שזנבו לא יבלוט. הוא הבין שהוא הפתעה. ברגע המתאים בוודאי תשרוק לו, ואז יֵצא לקול צהלות מופתעות, כפי שעשה פעמים רבות.
הרכבת יצאה לדרך, העצים חלפו בחלונות. הורדוס התכרבל וחיכה לשריקה שצלילה הוא כמו חיבוק ואוכל וגירוד בגב וליטוף ביחד.
“התחנה הבאה: שדה התעופה,” הכריז הרמקול. ידי האם הושטו למזוודה. נעלי הספורט הלבנות של הילדה נעו, היא התכופפה להורדוס, מעילה מוכן להחביאו.
הרכבת עצרה. הדלתות נפתחו.
“בואי מהר! מה יש לך שם?” זרזה האם והתכופפה. עיניה המחייכות פגשו בעיני הורדוס והזדעפו.
“לא לא!” הזדקפה וגררה את בתה לדלת, “בשום אופן! אמרתי לך אלף פעמים שאי אפשר לקחת אותו! החבאת אותו במקום להביא אותו לכלבייה? עכשיו הוא יישאר כאן!”
הורדוס היסס. צריך לצאת רק כשהיא תשרוק.
אבל הן כבר היו בחוץ. והדלת נסגרה.
מבעד לזגוגית ראה את הילדה מכווצת שפתיה לשריקה, אבל הרכבת נעה.
מה קרה פה?
הרציף נעלם. אנשים, עמודים, שדה, עצים, מסילות… עכשיו הבין שטעה. שהיה צריך לקום ולצאת. הוא זינק והתרוצץ מול הדלת הסגורה. נבח, יילל. הרכבת נעה הלאה, הלאה.
“שקט!” בעט איש לעברו. מבולבל, נדחף שוב מתחת לספסל ושכב, עוצר את היללות הבוקעות מעומק לבו.
והרכבת הלאה. שדות, בתים, שדות. יבבה חרישית וארוכה נמלטה מפיו. שממית הביטה בו מהקיר בסקרנות.
הרכבת עצרה.
“הגענו לסוף,” לחששה השממית.
ככה נראה הסוף! נואש הורדוס. סוף עצוב.

לפתע החלה הרכבת לנסוע לכיוון ההפוך.
“לאן?” נדהם.
“להתחלה,” לחששה השממית.
להתחלה! גאתה תקווה בהורדוס. ההתחלה זה מה שהוא צריך! לחזור אחורה, להתחיל מהתחלה, והפעם להתנהג אחרת. הפעם לרדת עם הילדה!
נסעו אחורה. הורדוס הרגיש רענן יותר ויותר, כאילו כל מה שקרה נעלם. הוא מוכן. נרגש. תכף יגיעו והילדה תהיה שוב.
הדלתות נפתחות, הורדוס זוקף אפו ואוזניו, מרחרח.
מוזר. הכול כמו שהיה, אבל שונה. זו לא אותה התחלה.
והרכבת יוצאת שוב לכיוון השני. “עכשיו אל הסוף!” הסבירה השממית.
מוחו התרוקן.
מיואש, עצם עיניו.
שעות רבץ מתחת לספסל, ורק השממית מודיעה לו בכל פעם שהרכבת משנה את כיוונה. “לסוף!” “להתחלה!” “לסוף!” “להתחלה!” “לסוף!”

באחד הסופים, הרגיש שמישהו עלה לרכבת ומביט בו. הוא פקח עין. נעלי ספורט לבנות. גדולות יותר. מעליהן עיניים טובות. זקנות יותר. “בוא חמוד,” אמרה הקשישה. ושרקה לו.
שריקה!
הוא ניגש בהיסוס. חיבוק ואוכל וגירוד בגב וליטוף.
הורדוס הבין. עכשיו היא זקנה כי הם בסוף. הם ייסעו יחד להתחלה. אולי לא לאותה התחלה שהייתה. אבל להתחלה כלשהי.

נסיעה ברכבת

יום אחד התחשק לי לנסוע ברכבת לתימן. הוצאתי את המזוודה הישנה שלי מתחת למיטה. שמתי בתוכה: שני זוגות תחתונים, מכנסיים ארוכים, מכנסיים קצרים, שתי חולצות ושמלה. אני אף פעם לא לובשת שמלות, אבל כשנוסעים ברכבת אי אפשר לדעת מה יכול לקרות… השארתי את הכלב אצל השכנה, הזמנתי מונית ונסעתי לתחנת הרכבת. בתחנת הרכבת היו המון אנשים, ממהרים לכל הכיוונים. לא הכרתי אף אחד. “שלום,” אמרתי לאישה בקופה, “אני רוצה כרטיס הלוך ושוב לתימן.” האישה לא הסתכלה עלי ואמרה: “חמישים שקלים, בבקשה.” נתתי לה שטר של מאה שקלים והיא החזירה לי עודף. אמרתי תודה והלכתי לקנות מיץ. התיישבתי על ספסל ושתיתי מיץ תפוזים עם קשית. הסתכלתי על האנשים הממהרים וחשבתי מחשבות מעניינות. פתאום הודיעו ברמקול: “הרכבת לתימן יוצאת בעוד חמש דקות מרציף מספר 7.” לקחתי את המזוודה ומיהרתי אל הרכבת. אני לא אוהבת למהר. עליתי על הקרון הלא נכון ועברתי כמעט ארבעה קרונות כדי להגיע למושב שלי. ליד החלון ישב איש עם כובע שחור ומעיל שחור. “סליחה,” אמרתי, “אולי נוכל להתחלף? אני רוצה לשבת ליד החלון.” האיש חייך. היה לו גם שפם שחור, עבה. “לא,” הוא אמר, “לא מחליף.” נאנחתי והתיישבתי לידו. הרכבת התחילה לנסוע. “טווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו,” עשה האיש קול של רכבת. צחקתי. האיש לא צחק. הוא הוציא מהתיק תפוח עץ ירוק והחל לקלף אותו בעדינות רבה. אחר כך הוא חתך אותו לארבעה חלקים שווים והציע לי רבע. אמרתי “תודה” בנימוס ולקחתי את התפוח. הוא היה מאוד חמוץ, אבל אכלתי אותו עד הסוף. שאלתי את האיש לאן הוא נוסע והוא אמר שהוא נוסע למקום שהוא לא מכיר. “גם אני,” אמרתי בשמחה. אחר כך האיש הוריד את הכובע ושם אותו על השולחן, הוא הסיר גם את הכפפות ואת המשקפיים ושם אותם על השולחן. “כעת אני רוצה לנמנם מעט,” הוא אמר, “אם אשתי תבוא, תגידי לה שאני אוהב אותה.” הוא עצם את העיניים והחל לפזם לעצמו בשקט שיר ישן, בשפה לא מוכרת. גם אני נרדמתי. כשהגענו לתימן כבר היה חושך.

רכבת גן החיות

כל ג’ירפה ברמת גן יודעת שלא משנה כמה גבוהה תהיה, ברגע שתעבור בשבילי גן החיות הרכבת, עיני הילדים המתפעלות מיד יסתובבו אליה, וזהו.
נגמר.
אין יותר ילדים.
העיניים, השפתיים, האצבעות שלהם, שרק לפני רגע קראו: “ג’ירפה!” עכשיו יגידו רק דבר אחד: “רכבת!”
גם הפילים יודעים, והתוכים, והקרנפים והקופים וכל השאר.
“הרכבת הזאת,” מתלחשות ביניהן החיות. “מוכרחים לעשות משהו בעניין הרכבת הזאת.”

אבל מה?
“נתקע לה בננה בצינור המעשן של הקטר,” מציעים הקופים.
“ננקב לה חורים בגלגלים,” הדובים משחיזים ציפורניים.
והפינגווינים מבטיחים: “נציף לה את המנוע במים!”
מתוך שינה עמוקה ניעורה הצבה הגדולה, בת התשעים, לוחשת דבר מה באוזני השלדג וחוזרת לנמנם.
“הצבה ביקשה שאמסור לכם שהם יתקנו את הרכבת,” השלדג מצייץ. “שהם תמיד מתקנים אותה כשהיא מתקלקלת. שככה זה היה מהיום הראשון.”
אף אחד לא מעז להתווכח עם הצבה.
“אבל מה הרכבת הזאת יודעת לעשות יותר טוב מאתנו?” שואלת הפילה.
“גם אני יכולה להרכיב ילדים על הגב!” מתרגזת הזברה.
“אני יכול להכניס אותם לכיס הקטן!” קורא הקנגורו.
“אז מה הסיפור? קצת עשן? כמה גלגלים? מוכרחים לעשות משהו. כולם – לחשוב!” הפילה מצווה.

החיות חושבות. חושבות עוד ועוד. אפשר ממש לשמוע את הגלגלים במוח שלהן מסתובבים, קליק-קלאק, רכבת של מחשבות יוצאת מחוץ לכלובים, עושה סיבובים, פורצת את השער אל הדשאים של רמת גן, מגיעה לכביש הראשי, וחוזרת עם רעיון. זה רעיון כל כך נהדר וקשה לשמור אותו בסוד, “אבל מוכרחים,” מסבירה אמא תוכית לתוכון הכי פטפטן שלה, “כדי לא להרוס את ההפתעה.”

לפי הפלסטרים אפשר לראות שהחיות עבדו קשה. הג’ירפה למדה לנסוע על סקייטים, התנין על סקייטבורד, הדוב שולט יופי בקורקינט והקרנף נוהג בבימבה בלי ידיים. רק הפילה עוד נופלת שוב ושוב מהאופניים ומבקשת סליחה, וכשהברך כואבת מאוד היא בוכה. החיות שומעות את הבכי, רטוב, ורועד ורועש, חורקות גלגלים ובאות מיד.
“לא צריך אופניים,” הן אומרות לפילה. “לך יש תפקיד מיוחד!”

והנה כבר בוקר. הכלובים ריקים. “איפה החיות?” שואלים הילדים. אבל אז – הפילה בראש, היא מתחילה לצעוד, עם חדק זקוף, עליו יושב קוף מעשן מקטרת, ואחריה היתר, כמו קרונות בשרשרת, לרגליהם עשרות גלגלים, נותנים יד לסנפיר וזנב לטלף. להקת ציפורים מלווה בשירה, והתוכון שואל: “אמא – כבר מותר לגלות?”
התוכית מחייכת לכל הילדים: “לסגור את הפה, אתם לא דגים! אפשר לעלות, יש מקום לשבת. מה זה, אף פעם לא ראיתם רכבת?”

רכבת

היה היתה פעם אמא שהבטיחה לקחת את ילדתה המתוקה נתנאלה לנסיעה ברכבת, ולא קיימה.
בהתחלה הבטיחה אמא שיסעו בחופש הגדול ונתנאלה חיכתה בסבלנות חורף, אביב ומעט קיץ, עד סוף השנה.
כשהגיע החופש, הבטיחה אמא שיסעו בסוף החופש, ונתנאלה חיכתה וחיכתה עוד כמעט חודשיים.
כשהגיע סוף-סוף סוף החופש הגדול, כשנתנאלה היתה כבר מוכנה כמו סברס בשל עם קוצים בטוסיק, אמרה אמא שהיא מבטיחה באמת, באמת, שהנה, באחד הימים הקרובים הן עושות יום כיף עם נסיעה ברכבת ושרק תמתין עוד קצת.
כשהגיע היום האחרון של החופש (שבכלל לא היה גדול הפעם אלא ארוך ומשעמם כמו שיעורי בית עם המון תרגילים בחשבון), הבינה נתנאלה שהנסיעה ברכבת כבר לא תקרה בקרוב וכל קוצי הציפייה נשרו ממנה. החיוך שלה ממש נרקב.
נתנאלה החמודה אהבה רכבות מאז שהייתה קטנה, שיחקה בלי סוף עם הקטר, הקרונות, בנתה דרכים משונות ממסילות העץ שקיבלה מאבא (שלפני שנה נפרד מאמא וממנה ועבר לגור רחוק במדינת גרמניה, בה יש המון רכבות).
אמא שלה, גברת מגונדרת, אהבה לגרוב גרביונים מניילון והן צחקו יחד בכל פעם שנתנאלה גילתה קרע רכבת חדש שאמא לא שמה לב אליו.
בנסיעות במכונית, כמעט תמיד היתה לנתנאלה בחילה, היא לא נהנתה מהדרך, לא מהנוף, רק רצתה להגיע ושאלה שוב ושוב שאלות של שעון קוקייה (כך קראה להן אמא) – עוד כמה זמן נגיע? מתי נגיע? כמה דקות נשארו? נו, למה עוד לא מגיעים? היא שמעה שברכבות (רגילות, לא נגיד רכבת הרים או שדים) לא סובלים מבחילות, או לפחות סובלים פחות.
בכל חתונה או אירוע בו היו ריקודים, שמחה נתנאלה כשהגיע החלק בו אוחזים בכתפיים של האדם מלפנים ונעים עם המוזיקה בטור משותף. גם את הרכבת הזו אהבה.
נתנאלה צעקה על אמא המון צעקות כשהבינה שהנסיעה ברכבת נדחית עוד פעם. אמא ענתה שאין מה לעשות – לא תמיד מקבלים מה שרוצים, שלפעמים גם היא מאוכזבת מאיזה אמא לא טובה היא, שלפעמים רכבת מתעכבת וצריך לחכות המון זמן בתחנה, או שיכול לקרות מצב שכשהיא כבר מגיעה אין מקום לשבת כי כל המקומות נתפסו על ידי אנשים מרושעים שעלו בתחנות הקודמות.
הן התחבקו, ולמרות שנתנאלה עדיין כעסה, היא הצחיקה את אמא כשסיפרה לה סיפור המתחיל כך:
היה היתה פעם ילדה חכמה מאוד, נתנאלה שמה, שהבטיחה לאמא שלה לא לבקש יותר לנסוע ברכבת, ולא קיימה.

 

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה