על הדבש ועל העושר / יותם שווימר
רשימת ביקורת על ספרן של יעל איכילוב וליאורה גרוסמן, "עמליה רוצה חיה"
מאי 15, 2014
ספרן החדש של יעל איכילוב וליאורה גרוסמן, “עמליה רוצה חיה” (הוצאת עם עובד), הוא במידה רבה ספר מקומם. הוא גם ספר מטריד מנוחה ומעורר מחשבה, ולפיכך מעניין. בשיטוט ברחוב המעגל, רואה הילדה עמליה שלכל הסובבים אותה יש חיית מחמד, אז גם היא רוצה. אביה מסכים מייד, ובארוחת הערב, כשההורים מייעצים לה לבחור בחיה קטנה, חמודה, רכה, שלא עושה הרבה לכלוך ורעש, מחליטה עמליה שהיא רוצה תנין. “הבטחות יש לקיים”, כותבת איכילוב, שכן חרף הבהלה הראשונית של ההורים, ביום למחרת אמה של עמליה מביאה לה תנין. הוא כמובן זורע הרס בבית, אבל ההורים – במהלך מפתיע למדי – אומרים: “עמליה, את צדקת… ואנחנו טעינו… תנין יכול להיות חית מחמד נהדרת.” הסוף.
הספר נשמע מרתק. כשסיפרת את הסיפור בהתחלה זה נשמע לגמרי פנטזיה של ילדה, בייחוד השיא שבו ההורים מודים בטעותם על אף הדירה החבולה. ואז באו האיורים בצינתם החברתית-ביקורתית וכמו בטלו את האפשרות מכל וכל (?). מעניין אותי מאד לדעת איך הטקסט היה כשנולד, לפני שפגש באיור. ובהמשך לתנועה בין פנטזיה לחינוכיות – התמונה שמעל למיטה היא לא רק מדוזה אלא גם ולגמרי ונוס של בוטיצ’לי http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%AA_%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%A1#mediaviewer/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Birth_of_Venus_detail.jpg אלה התלתלים שלה בתרגום לנחשית. (והתעוזה המתמשכת של דלית לב העורכת פשוט עוצרת נשימה).
נראה לי שהיית אדיב מדי בייחוס רעיונות למחברת כמו “ה’אין סיפור’ הוא הסיפור” ו”הפלקטיות של הדמויות מוסיפה למתח”. המתח מינימלי, הביקורתיות מינימלית, ובסך הכל יש רעיון מקסים שלא עובד מספיק והוצא עשר דקות לפני הזמן מהתנור.
האיורים של גרוסמן, לעומת זאת, נפלאים פשוט.
שלוש מחשבות:
1. תנין שמופיע על חולצת לקוסט (מקורית) במערכה הראשונה דורש התפתחות לתנין-מחמד במערכה השלישית (או השניה במקרה הזה). לובש החולצה הוא האב שעל פי שערו המכסיף ניתן להסיק שאלו הם לא נישואיו הראשונים, דבר המעניק לו זמן (פנסיה) לבלות עם בתו הקטנה, וממון שיקנה לה כל שתחפוץ.
2. שני רמזים מעידים על כך שאולי מדובר בסדרה: המילה עמליה מופיעה בגדול ותחתיה המילים “רוצה חיה” והאייקון המאויר שתחתיו מופיעה הכותרת “סיפורי רחוב המעגל”. קשה להאמין שגם ספרי הסדרה הבאים יעסקו בעלילות נטולות קונפליקט ברחוב המעגל הסגור (כלומר שאין לו יציאה לעולם החיצון והוא מוגן במצלמות אבטחה) כי כמה אפשר ללעוג לילדי הארץ בכל השפע הפסטלי הזה? ומצד שני, בשל הסגידה הנוכחית לעושר אולי לא מופרך לחכות לכותרים “עמליה רוצה מכונית ספורט” ו”עמליה רוצה להיות אייקון אופנה” (בסדר, אמר אבא).
3. השם עמליה נשמע אירוני עד שקוראים את ההקדשה.
והרי ידוע שהיוצר יוצר מתוך עולמו – הפנימי והחיצוני…
טוב, עוד כמה הערות (לא אחראיות, כי לא קראתי את הספר, רק את הפוסט).
1. בסיפור חינוכי באמת (כלומר כזה שהוא נגד עמליה, ולא יעזור, סיפורים חינוכיים תיכף מכניסים את הילדה הפנימית שלי למגננה ומחתרת) עמליה היתה מואסת בתנין ורוצה משהו אחר.
2. הכפולה האחרונה לעומת זאת, מתרחשת באותה כיכר (כולל עציצי הכבש והציפור) שבה התעוררה בעמליה התשוקה לחיה. זו תמונה של אחרית הימים, כולל “וגר זאב (תנין) עם כבש” ו”נער קטון (עמליה) נוהג בם”. מה ששוב מחזיר אותי לפנטזיה.
3. ליאורה גרוסמן היא מאיירת מחוננת, באמת. אבל זו הפעם השנייה ברציפות שהדחף החינוכי שלה נתקע לי בגרון. בפעם הקודמת זה היה בספר היפה של טלי כוכבי, ביום שמש בהיר. מצד אחד לא יכולתי להינתק מציורי האור הנפלאים של גרוסמן, שהזכירו לי את השמשות המתפוצצות של אדוורד מונק. (למשל http://www.wikipaintings.org/en/edvard-munch/the-sun-1916#supersized-artistPaintings-185477) ומצד שני, היא הרשתה לעצמה, על פי עדותה שלה, ובעצם ניצלה את ההזדמנות – להגניב לקח חינוכי לקוראים הצעירים בעניין שאין לו שום קשר לתודעתה של הגיבורה, וזאת בספר, שהטקסט שלו כולו מרוכז בתודעתה, תושיתה וחמלתה.
וייתכן גם שאני סתם קופצת למסקנות ומשליכה על ליאורה את החינוכיות של הפעם הקודמת…
מרית, פגשתי את הטקסט הזה (ועוד שני סיפורים, זו אכן סדרה) לפני שנתיים, כשהסופרת ביקשה ממני לערוך אותו, והאמת שלא היה מה לערוך – הוא היה מושלם: מינימליסטי לגמרי, כשעיקר ההתרחשות מובעת באיורים. אהבתי אותו מאוד. ביקשתי מהסופרת לכתוב לי מה היא מדמיינת שיראו באיורים, ותיאוריה היו תמימים למדי – בלי שום רמז להרס ולכאוס ולהשתלטות הטוטאלית של רצון הילדה על העולם שסביבה.
הספר עוד לא הגיע לידי, אבל לפי התמונות כאן נראה לי שהטקסט נשאר כפי שהיה. מה שכן, אני לא בטוחה שאני מחבבת את הכיוון החתרני שהאיורים מספקים לעלילה… הגישה שלי לספרי ילדים כנראה שמרנית בהרבה, אני מודה.
עטרה, אבל הפעם אני עומדת לידך ולא מולך. זה בדיוק מה שחשדתי. שהסיפור היה תמים ולא שפט את הילדה או את הוריה. ואילו האיורים (שאני לא הייתי קוראת להם חתרניים אלא חינוכיים) הוסיפו (בין השאר) את ההקשר הכלכלי-חברתי שהפך את ההורים לעשירים חסרי חוט שידרה וגבולות ואת הילדה לרודנית קטנה ואגוצנטרית. הסיפור לא מחויב לכל הריאליזם הזה. הוא בבסיסו פנטסטי ורגשי, סיפור על “חמוד זה מה שאוהבים”. תנינים הרי לא נקשרים לבני אדם וגם ההורים הרכרוכיים ביותר לא יתנו לבתם לישון עם תנין גדול ללא זמם.
הם נתנו לבתם לישון עם תנין עם זנב ארוך ארוך. ומדוזה/ונוס עם הנחשים למעלה. אולי הרמיזה של יותם נכונה ויש כאן התבגרות מינית?…
תודה לכולכן על ההערות והמחשבות.
אותי מעניינת בעיקר נקודת המפגש של הטקסט והאיור, כיוון שללא הפרשנות הספציפית של גרוסמן לטקסט, היה מתקבל סיפור אחר לחלוטין. עדנה, בפעמיים הראשונות שקראתי את הספר חשבתי שהוא אכן לא מספיק מבושל או אפוי, ואז נגלו (בין היתר תוך כדי שיחה מעניינת עם תמר), רבדים נוספים, ומלאכת הפענוח הפכה למרתקת, וזו כבר נקודת זכות גדולה לספר (והרי את יודעת כמה ספרות שטחית מתפרסמת).
מרית, כמוך, ניסיתי לבחון את הספר דרך הפריזמה של תודעת הילדה. זו הייתה האינטרפרטציה הראשונית שלי. אבל האפשרות הזאת מנוטרלת בעיקר בסצנת הסלון ההרוס, בשל הדיאלוג בין הטקסט והאיור. את צודקת, גרוסמן נעה בין הפנטזיה לבין החינוכיות, אין ספק, וכספר שמעלה פרשנות ביקורתית כלפי מעמד חברתי או תופעה בינדורית, הוא גם בעל אג’נדה חינוכית. אבל מה שמעניין הוא שהאג’נדה הזאת (וסליחה על השימוש במילה הטעונה כל כך), מובעת על-ידי הדיאלוג המדובר ובמידה מסוימת יש לחצוב אותה מהסיפור; היא לא בולטת מייד.
בואו נחשוב על מצב שבו האיורים היו שונים. ניתן היה לקרוא את הטקסט בלבד ככזה שמתאר סיטואציה שבה ילדה רוצה משהו חריג, בעל פוטנציאל הרסני (פוטנציאל שחברת המבוגרים ונורמות חברתיות הגדירו ככזה), וההורים החביבים שרוצים בטובתה של הילדה, למדים כי הם טעו. זה היה יכול להיות סיפור חביב (גם אם לא מעניין במיוחד) על ניצחון הילדות והדמיון על נורמות של מבוגרים. אבל ייצוג של מצב זה לכשעצמו אינו מספיק, לדעתי, לסיפור. אם האיורים היו של משפחה בורגנית (סטייל המשפחה ב”סיפור אחרי השינה”, שהוא הרבה יותר ברור ומצחיק, אגב, מבחינת הסאטירה והקומדיה), או של הורים קפדניים ו”חולי ניקיון” והתנין היה גם כן הורס את הבית וההורים היו מבינים שגם אם קצת מבלגנים עדיין אפשר ליהנות – היה מתקבל סיפור חביב גם כן, דומה לזה שכבר ציינתי, עם ביקורת מינורית כלפי הדפוסים המקובלים של המבוגרים.
אבל גרוסמן לקחה את הטקסט המינימלי הזה, שמבחינה עלילתית לא קורה בו הרבה, ושמה אותו במערך חברתי וסוציואקונומי ספציפי מאוד, ועיצבה מתוך כך (אפילו בהקצנה) את מערכת היחסים בין ההורים והילדה כמושתתים על פינוק, קבלה מוחלטת של הרצונות וביטול עצמי, ואת דמותה של הילדה כאסרטיבית (על אף הוורוד בכל מקום, אין כמעט שום דבר נעים ונחמד בדמותה של הילדה). ההרס שהתנין עושה בסלון של ההורים העשירים אינו מנפץ באופן סימבולי את הבורגנות וגם לא את הסדרים המקובלים של עולם המבוגרים. התגובה של ההורים – שאין לה צידוק בסיפור, פרט לעובדה שההורים תמיד “בצד” של הילדה – מנכיחה, לדעתי, את הדומיננטיות האבסולוטית של הילדה, ומתוקף הסטטוס החברתי של המשפחה אי אפשר שלא לראות בכך ייצוג של תופעת דורסנות של המעמד הגבוה. נכון, זה חינוכי וביקורתי ויוצא מגבולות התא המשפחתי והבינדוריות, ובין אם זה מהלך מוצלח מבחינה ספרותית או לא – הוא מעניין, לדעתי, משום שהוא מוליך לכיוון הזה בתהליך הפענוח והפרשנות את הספר.
ובנוגע למדוזה וונוס – את צודקת כל כך, מרית! ובכן, גם ונוס, כמו מדוזה – רק בדרכה שלה – כישפה את הסובבים אותה, תמיד הייתה במרכז, והיא דמות איקונית, אלילה, שיעשו הכול בשבילה. בדיוק כמו הילדה בסיפור, שתמיד תקבל מה שהיא רוצה, שתרוקן את כל הרחוב מבני אדם ובעלי חיים רק בגלל שלה יש תנין. זה מקומם, ועל כן מעניין.
יותם, א. מעניין, ברור שמעניין. אחרת לא הייתי מסירה את כובעי בפני דלית לב.
ב. אני לא יודעת לגבי מידת הבולטות של האג’נדה, הראדאר הרגיש שלי מזהה אותן ממרחקים.
וג. גם הפרשנות האוהדת שלך כבר נגועה בשיפוטיות של האיור. תחשוב על האגריד שומר הקרקעות של הוגוורטס למשל, ועל משיכתו לדרקונים ושאר חיות מסוכנות ואסורות שהוא מגדל שוב ושוב, ועל החיבה המחוייכת והבלתי מסוייגת שבה ג’יי קיי רולינג מספרת על זה.
ודאי שהפרשנות שלי נגועה בשיפוטיות של האיור. השיפוטיות היא מה שהופכת את הספר למעניין יותר בעיניי, גם אם מקומם או מרעיש מבחינת האג’נדה או החינוכיות. יש איזה מתח שעובר טוב מאוד מחוץ לסיפור, שמעורר את החושים. אגב, האהדה שלי היא בעצם לקיומו של המתח.
אוף, נמחקה לי תגובה! בעיקר כתבתי שם שהרמיזות הארוטיות באיורים ממש מפחידות בעיני, ולא נותר לי אלא לתהות (בנאיביות?) אם היוצרות והעורכת היו מודעות לזה.
ובתגובה ליותם ולמרית – לא תמיד ספר ילדים “מעניין”, שמזמין דיון מרתק, מתאים בהכרח לקהל היעד. יש לא מעט ספרי ילדים כאלה שלטעמי צריך להרחיק מילדים קטנים, בעיקר מפעוטות (כאן מרית בטח תחלוק עלי) 🙂
תחלוק, תחלוק, עטרה 🙂 (ואם היית יודעת מה אני מבשלת לך…)
אה, נזכרתי מה כתבתי קודם:
כשהטקסט הגיע אלי (לפני שנתיים, כאמור) הרגשתי שהתנין הוא כל מה שפראי ולא מבוית אצל הילדה, וההסכמה של ההורים לתנין (שלא באה בקלות) מבטאת הכלה וקבלה טוטאלית של ילדתם הגדֵלה, על כל רבדיה המפתיעים והלא-תמיד-נעימים, כהליך התבגרות הורי שהם עוברים – כהורים חדשים, וכמי שמן הסתם לא חוו הכלה וקבלה כזאת מהוריהם שלהם. זה מנחם מאוד לקורא הצעיר, ושולח הדהוד מעורר מחשבה להורה המקריא, ולכן אהבתי מאוד את הטקסט העירום.
מה, מה את מבשלת לי, מרית? אני סקרנית… רמז?
סבלנות, זה יקח עוד קצת זמן. ברצונך או שלא – הפכת לנמענת 🙂
וזה יפה מה שכתבת על התנין, פראות של ילדוֹת עדיין זקוקה להכרה.
מרית, אמתין בסבלנות ובסקרנות. לכבוד הוא לי שהפכתי לנמענת – גם אם התבשיל שלך לא ימתק לי, אז מה? (איזה כיף, אהבת משהו שכתבתי!) ♥
עטרה – מה שכתבת באמת יפה, אף על פי שאני חושב שהטקסט לא “מחזיק” כל כך את העומק של רבדיה המפתיעים והלא-תמיד-נעימים, כלשונך. אבל זו פרשנות יפה מאוד, שאיורים אחרים ודאי היו יכולים לבטא.
או-אה! איזו סערה! אני התבקשתי להתראיין, אז אני אשמור את רוב מה שיש לי להגיד לסוף – אבל אתייחס רק לדבר אחד, שהוא מרכזי בעיני. מעולם לא התכוונתי, ואוי לי אם כך יצא – לשום רמזים מיניים. הדמות של עמליה נבנתה בעמל רב, נחצבה מעשרות דוגמאות, ובסופו של דבר בחרנו בדמות שמושפעת, כפי שאמר יותם משוג’י – ילדה במנגה יפנית. הבחירה נעשתה מפני שעמליה נתפסה בעיני כחדה, מיוחדת, הרפתקנית ועזת מבע, ובו זמנית גם ילדה מתוחכמת מאד, בעלת מודעות אופנתית. היו חילוקי דעות מהותיים לגבי סרט הצוואר שלה, שיש לו אכן, בתפיסה המקומית לפחות, איזה קונוטציה כזו. מי שפסקו בסוף היו ילדות שכבת א’-ג’, בבית הספר הדמוקרטי בהדסים, שכשאמרתי להן שהסרט יורד – צעקו פה אחד: “לאאאאא!”. אני אשמור את השאר לראיון שתמר רוצה לערוך איתי.
ועוד משהו שמיועד למרית בן ישראל. למה הבחירה שלי למקם את הסיפור לא בבית הפועלי, הרגיל, הפשוט, הנפוץ בכל ספרי הילדים לאורך ולרוחב – הוא מייד “נסיון לחנך”?
ואני, סתם קוראת, בורה בלי תואר ובלי הדר פשוט רואה בעיני רוחי איך אני מקריאה את הסיפור לילדים כמציבה להם מראה אבסורדית של עצמם, על הדרישות שלהם מההורים שלפעמים לא הגיוניות, או בלתי נגמרות, ורואה איך אנחנו מתגלגלים מצחוק ביחד ומבינים ביחד, שלפעמים הם מגזימים ושההורים בוודאי לא יכולים ולא צריכים למלא את כל דרישותיהם, כלומר הפוך על הפוך. ולגבי האיורים הילדים יראו בהם איורים יפים ומושקעים ביותר כי הם מאוד עכשוויים ולא בטוח שיכנסו לדקויות של אבא יותר מבוגר, או שיש במטבח מבשלת וכו’. והרי הספר מיועד לילדים לא?
מותר גם לי, שאני לא מה”בראנז’ה” שלכם, להגיב ?
כשקראתי את הביקורת בפנקס, מייד חשבתי על הבת האישית שלי, שגם היא כמו עמליה מתאימה בדיוק לתיאור שלך:”חדה, מיוחדת, הרפתקנית ועזת מבע, ובו זמנית גם ילדה מתוחכמת מאד, בעלת מודעות אופנתית” . תהיתי, אם חשבת גם עליה (מהיכרותך עם סיפורי הפייסבוק שלי על ההתמודדות היומיומית שלי כאמא עם החוזק שבו היא דורשת ממני דברים מסויימים). מצד שני, אני בטוחה שהתשובה על שאלתי היא לא! לא עליה אישית חשבת. אין לך מספיק היכרות עמה. כאן טמון הקסם של האיורים ושל הסיפור! הצלחת לגרום לי , כאמא, להזדהות אמיתית.
מצד שלישי (כמה צדדים ספרתי כאן?) אני חושבת על בני הצעיר, בן 4.5, ומנסה לנחש את תגובתו לסיפור כשיקשיב לו. אני בטוחה שהוא יוקסם (כמו כולם) מהאיורים, ולא פחות מהסיפור , מהבחירה של עמליה בתנין, ומההסכמה של ההורים שלה עוד יותר! אני כבר מדמיינת בעיני רוחי את החיוך שימרח לו מאוזן לאוזן כשיראה מה התנין מעולל לבית, ואת הסיפוק שלו מההורים המאפשרים הללו (שלא כמו הוריו הפרטיים שמציבים לו גבולות יום וליל…)
ואחרון חביב (?) – דימויים אירוטים – מצטערת, אך לא ראיתי כאלה בכלל. ילדה רוכבת על תנין נתפסה בעיני כילדה רוכבת על תנין. ותו לא ! אולי אני ילדותית מדי ולכן לא רואה את זה יותר ממה שזה …
ליאורה, יותם ענה על זה מראש. אנשים עשירים מעוררים מטבע הדברים פחות אהדה כי נראה שהם תמיד מקבלים מה שהם רוצים. ילדה עשירה שמקבלת את כל מה שהיא חושקת בו ישר נתפסת כרודנית קטנה ומפונקת. ואם לאבא שלה לא איכפת מהזולת כשהוא מטייל ברחוב (אף שאני חושבת שיותם קצת הגזים עם הפחד, חלק מהאנשים בחלון הראווה נראים סתם סקרנים ונדהמים) הדרקון ישר הופך לג’יפ דורסני ארבע על ארבע. יש משהו מאד מעניין ונועז בבחירה שלך (ואני רואה גם את הצד השני, ששיאו באחרית הימים), ועדיין היא מזמינה הרבה צקצוקים ושיפוטים.
(וגם אני לא חשבתי שזה מיני)
תענוג עילאי הטקסט הזה, כתיבה מבריקה. גם התגובות מרתקות. גם אני קצת הסתייגתי מהקונוטציות המיניות כפי שכתבה ליאורה גרוסמן, הבטתי ארוכות באיור ולא ראיתי מיניות, אבל זו אחת הביקורות החדות ומעניינות שקראתי על ספרות ילדים.
קצת אוף טופיק, לאור הדיון שהתעורר, אבל לי הסיפור הזכיר את הספר הנפלא “היפופוטמית על הגג” של דניאלה כרמי (איורים: הילה חבקין). גם שם לילדה יש חיית מחמד לא קונבנציונלית, אבל שם כן מתעורר קונפליקט עם הסביבה – גם כשעצם העיסוק של דנה הילדה בגידול ההיפופוטמית מפריע לסביבה (להורים, לשכנים), אבל גם בניגוד בין ההיפופוטמית, השקטה, שלא עושים בחברתה כלום, לבין העולם הביתי הרועש ועסוק ופרודוקטיבי תמיד.
אם אני לא טועה, לא הרבה אנשים מכירים את הספר היפה ונוגע ללב הזה (קניתי אותו לעצמי עוד לפני שנולדה לי ילדה), ואני ממליצה עליו בחום לכולם.
אבל מרית – יש פה איזה מקום לבדיקה עצמית לא? דווקא כעת, מאחר ואני אוצרת תערוכה שנוגעת במקומיות באיור ישראלי – אני רואה כמה המאיירים נזהרים לא לדרוך על קרטון הביצים הזה. אין תיאורים של עוני נורא באף ספר. אני מניחה שזה הספר הראשון (אני לא מתחייבת, לא ראיתי הכל, אבל ראיתי הרבה) שמתואר בו עושר נורא. למה? בדיוק בגלל זה. הנחת העבודה הזו שעושר הוא בסדר גמור בארצות אחרות (למשל “אלואיז”), אבל גוד פורביד – לא בבית ספרנו, השוויוני, הצנוע, שתמיד כמה לאחידות ואחדות, בספרים לפחות. יש בזה משהו מעט צבוע. ילדים, ובטח ובטח מבוגרים מפנטזים על עושר וחושקים בו. עושר ופרסום אם לדייק. כל ספר אגדות המכבד את עצמו מסתיים במשפט “והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה”. אני לא שופטת את העושר כשלעצמו. בעיני יש משהו קסום, אקסצנטרי ונפלא לגור ביקום סגור, שבו אני יכולה לקבל כל דבר שאני מסוגלת לחלום אותו. למשל תנין. אני כן שופטת את השחיתות שבאה עם העושר, אבל זה לא ספר על אנשים מושחתים. אנחנו אלה שמקשרים גבר מבוגר ואשה צעירה לגולד דיגרית ושוגר דדי. האמנם אין הורים עם פער גילאים גדול ביניהם? או שפשוט עדיין לא ציירו כאלה? אני אישית הקפדתי לצייר אבא ואמא אוהבים, ששותפים לגידול הילדה שלהם, ואוהבים גם את התנין שלה. אין להם בעיה עם הבית ההרוס – לא כי הם עשירים, אלא כי הם אוהבים את התנין כמו ילד, ומקבלים את מה שהוא עשוי לעשות. ראיתי כבר בתים נהרסים יותר על ידי עדר ילדים בבית בורגני, שחוזרים מזיעים מאימון כדורסל. יותם ראה את ההרס, אבל פספס את האבא האוחז בתנין הרטוב באהבה, בעוד האמא אוחזת בילדה – שניהם רק יצאו מהאמבטיה. אני יצאתי פה מהקוים. שברתי מוסכמות. נכון. אבל לא הדעות וההשקפות שלי הן המוטות.
סוניה, אכן הספר שהזכרת נפלא. שופע רוך ועדינות, הטקסט והאיורים. ההיפופוטמית שעל הגג כל כך פיוטית. היא מסתכלת לשמיים וסופרת כוכבים בלב. ערב אחד בני המשפחה עולים אליה לגג ואוכלים איתה ארוחת ערב: “אמא לוקחת את החביתות ואת הצ’יפס ודודו את הסלט, ודנה לוקחת את הלחם ופותחת את הדלת…על הגג הם מתיישבים על שמיכה ואוכלים ארוחת ערב עם ההיפופוטמית…השמיים כבר כהים-כהים אבל הכוכבים זוהרים והרוח קלה…”
למרות שהספר נכתב ב2001 (הוצאת הקיבוץ המאוחד), רחוק ‘שנות דור’ מתוכניות הריאליטי (המקדשות את ההתעשרות הקלה ומבוססת על הדחות, השפלות ומה לא למען פולחן הרייטינג), קל לי להזדהות עם הסיפור בו הכוכבים הם בשמיים.
את צודקת, יש משהו מרענן בסביבה הזאת ואפילו נועז (וכבר הסרתי את הכובע, ונדמה לי שגם יותם), ויש משהו צדקני ומשומש בהימנעות ממנה. זה פשוט ביש מזל שהסיפור הראשון עוסק בילדה שמקבלת כל מה שהיא מבקשת, זה מתחרז בקלות רבה מדי עם הדעות הקדומות על ילדי עשירים. אני מצפה בסקרנות להמשך.
אז אני לא קוראת ביקורות טיפוסית. הגעתי לפוסט הזה מתוך פרסום של ליאורה (שאני מאוד אוהבת באופן אישי, כך שאני משוחדשת אינספק)
ובתור פשוטת העם רוצה להוסיף כמה מחשבות:
1. ילדי גדולים ובוחרים את הספרים שלהם בעצמם. אבל כשהיו קטנים, אהבתי מאוד לקנות ספרי ילדים והרבה פעמים בחרתי לפי האיורים, אחד הדברים שהם מאוד אהבו לעשות הוא קודם כל לדפדף בספר, להתבונן באיורים, להתרשם, לדמיין ולספר את מה שהם רואים, ורק אחר כך הייתי מקריאה את הסיפור.
2. בחוויה שלי עבור כל ילד הבית שלו הוא מבצר וארמון, גם בית פועלים טיפוסי (יש דבר כזה?) עבור כל ילד הבית שלו גדול וענק ויש בו פינות קסם מוזהבות ומסתוריות
3. סושי זה כבר לא אוכל של עשירים ומורמים בלבד…
4. פרשנות/תובנות הוריות מהסיפור הן בעייני המתבונן, לא מעט בחירות של ילדי שנראו לי בתחילה כתוהו ובוהו, לא שייכות ומפחידות התגלו כאפשריות וגרמו לי לפרוץ דפוסי מחשבה.
5. להרגיש שמנהלים אותי – זו בחירה. אפשר גם לנהל ולהנהיג ועדיין לאפשר בחירה
6. בכל מקרה נראה לי שאחפש את הספר, מתנה מתאימה לאחיינית שלי 🙂
מבלי לדעת דבר על כוונת המכוון (או המכוונת) באיורים, כדאי לשים לב למשמעות הפמיניסטית הגלומה בהם. בניגוד לילות הטובות בסיפורי הילדים המאוירים, שמתקשות לשלוט ולו בכלבלבים קטנים, עמליה של יעל וליאורה רוצה תנין (בחירה לא קונבנציונלית שעומדת בניגוד למודלים של נשיות שמשודרים לבנותינו מכל עבר), נתקלת (לפי האיורים) בבעיה גדולה, אבל בסוף משתלטת על התנין ומובילה אותו כרצונה. יותר מכך, התנין מתגלה כחיית מחמד פונקציונלית להפליא (יכולה לשמש ככרית, כרכב או כמגלשה). לכן, בניגוד לסטראוטיפ של ילדה מפונקת, כשהיא נתקלת באתגר גדול, היא לחלוטין יודעת איך לנהל אותו. הדמיון בין תנין לארכיטיפ הדרקוני ממנו יש להציל נסיכות גם הוא בולט לעין. בקיצור, הסיפור החתרני שליאורה מציעה יכול להקרא גם בעין לגמרי אחרת. נראה שההקשר והפרשנות הם בעיני המתבונן ובזה כוחם.
אם מותר לי רגע.. להרגשתי, אחת מהבעיות שיצרה התרבות ההחומרנית של ימינו היא שוויתרו על פנטאזיות מבוססות דמיון. כל הפנטזיות שייכות לדברים הטובים ביותר שבאמת אפשר להשיג. ומה עם דמיון פרוע ומשולל רסן? הרי זה ישנו שם וזה כייף! למה כל ספרי הילדים חייבים להיות דידקטיים? לגור בוילה מצחיקולה לבד עם סוס וקוף, לא ללכת לבי”ס ולכייף כל הזמן זה דידקטי? ובכל זאת בילבי הוא ספר מופת אהוב, ועוד לא שמעתי על ילדה שניסתה לממש את הפנטזיה הזו. גם לחלום צריך לאפשר. ולהורים שחוששים שיאלצו להכנע להכנסת תנין הביתה – או שתגדלו חוט שידרה או שתאכלו את הדייסה ככה… או כמובן שלא תקנו את הספר.. גם זו אופציה אבל זה לא יפתור את בעיית הגבולות.
בינתיים הספר הגיע אלי, ואני לוקחת בחזרה את כל הביקורתיות שלי על האיורים. אולי ארחיב פה בהמשך ואולי במקום אחר
ובמשפט קצר אחד: יופי של ספר.
חייבת להשיג את הספר! נראה מקסים.
טוב, עם קצב האינטרנט שלי- קודם ראיתי בפייס רמז לכך שיש פה סערה סביב הספר הזה, בדיוק אז הגיע אלי הספר ורק אחרי כמה קריאות, הגעתי לקרוא את הביקורת המרתקת הזו והדיון המרתק שבעקבותיה(ואת המאמר של ליאורה טרם קראתי, מגיבה פה בטרם…).
הספר השאיר גם אותי במבוכה מסוימת, ולא הצלחתי לגמרי לשים את האצבע על ה”למה”. לא הבנתי לגמרי מה הכוונה- היה לי ברור, ועכשיו אני חושבת שאולי בטעות, שיש פה כוונה נסתרת, מסר סמוי, ושהוא לא מספיק חד. חיכיתי שאו שהתנין לגמרי יהרוס את הבית ומישהו יודה בטעותו, או שלהיפך- הבחירה בתנין תסתבר כמופלאה ונכונה עד הסוף בכל הרמות(וגם אני מאלה שרואים באיורים אמריה אחרת לגמרי- על כך שהוא מחריב את כל הבית ושזו לא בחירה נכונה בכלל…) הרגשתי שהסיפור היה צריך ללכת צעד אחד נוסף קדימה- לכיוון כלשהו.
כך או כך, הבחירה לאייר ילדה ממגדלי יוקרה היא אמיצה, נועזת וגם מתבקשת- הרי גם שם יש ילדים, והיא מבורכת מבחינת הגיוון שהיא מוסיפה לנוף הקיים והמוכר בספרי ילדים. הבחירה לעשות את זה דוקא בספר הזה היא מצד אחד מנומקת וטבעית לגמרי ומצד שני- יוצרת את האנטגוניזם שהזכיר יותם, ולכן היא אולי מוגזמת, אני לא בטוחה באיזה צד אני כאן.
אני מודה שלא חשתי בסקסיות של הילדה (למרות שאחרי שקראתי את הפרשנות הזו אני מתקשה שלא להבחין בה ולהצטרם -יש מילה כזאת?- ממנה), כן שמתי לב- והתענגתי- מנוכחותו של תנין לה קוסט שתמר היטיבה להגדיר את תפקידו בכוח.
יש עוד ילד אחד בספר- אחת מהדמויות שמסתכלות בתנין מחלון המספרה- המבוגרים מבועתים למראה התנין אבל הילד מבסוט לגמרי, גם זאת אמירה, וכזו שאני אוהבת.
הורוד- יש בו משהו מכשף ומקסים ולצידו משהו שמרגיז אותי(אם זה טבעי, זה ייצוג פנטסטי שלא מתחבר לי לשאר העולם ואם זה צבע – אז זה כבר ממש מרגיז אותי ברמת המי זאת לכל הרוחות האמא שצובעת שיער לילדה כזו קטנה…) ומצד שלישי, כייצוג חלומן הרטוב של ילדות- זה לגמרי עובר מבחינתי.
בעיני האיור הסוגר הוא דוקא לא השתלטות של עמליה על המרחב השכונתי כולו אלא פשוט חלום- אני קראתי את זה כהמשך ישיר לאמירת הלילה טוב בעמוד הקודם.
היו אצלי אתמול חברים והספר הוקרא לבן שנתיים ורבע (שלי), בת ארבע ובן שש. חברתי ואני ניהלנו בינינו לבין עצמינו דיונים סוערים ולא מספיק מגובשים בנסיון להחליט מה אנחנו חושבות על הספר הזה ושלושת הילדים- בגילאים שונים מאוד זה מזה- הסתכלו עלינו ולא הבינו מה לעזאזל אנחנו רוצות מחייהם, כולם לא רצו להגיד על הספר כלום, אבל כולם אהבו אותו וצחקו ממנו (והפרטי שלי גם הודיע שהוא רוצה תנין…).
ועוד שתי תהיות- מרית, מה פספסתי? איפה הרגשת שליאורה חינכה יתר על המידה את הספר שלי?
וכולם- היתכן שבדיון כזה ארוך ומפותל עם משתתפים כה נכבדים ומלומדים, רק אני (וחברתי אילת שהיתה פה אתמול) ראינו את המחווה לקריקטור?!? לא יכול להיות (-:
מסתבר שלא מעט ספרי ילדים מתארים קשרים מיוחדים עם חיה לא שגרתית ו’מפחידה’:
‘קריקטור הנחש הטוב’ של טומי אונגרר, כפי שהזכירה טלי, שנכתב ב1958 ומתאר את יחסיה של מאדאם בודו עם נחש בואה שקיבלה ליום ההולדת מבנה. ‘קורות קרוקודייזי’ שנכתב בידי נורית זרחי ב2005 ומתאר את יחסיה של גברת דייזי עם הלטאה שמגדלת באפריקה, ‘גורילה’ של אנתוני בראון מ2003 על הילדה חנה ש”בלילה שלפני יום-ההולדת שלה, הלכה לישון נורא נורא נרגשת-היא ביקשה מאבא שלה שיביא לה גורילה!” והגורילה צעצוע הפך להיות “אמיתי”. ואחרון חביב הספר שהוזכר ‘היפופוטמית על הגג’ שכתבה דניאלה כרמי ב-2001
אה…. טלי…. דפנה…. הייתי מאד רוצה להגיד שעשיתי הומאז’ אמנותי חכם – אבל… אה… פעם ראשונה שמעתי על זה. הולכת לראות על מה אתן מדברות…
ליאורה, אני מוצאת באיורים שלך מקוריות, ‘שבירת מוסכמות’, יופי, מחשבה והשקעה רבה. לגבי התימה של הטקסט, לפי דעתי אפשר לחזור ולכתוב מיליון פעמים על אותו נושא במיליון היבטים. לדעתי, מה שבעיקר חשוב-איך כותבים. הרי אינסוף יצירות נכתבו ונכתבות על אהבה למשל מאז ועד עולם. ולא רק בכתב ביטאו אותה אלא בכל תחומי האמנות.
ואם נזרוק את המחשבה עוד יותר רחוק…. ונוסיף את ההגות של תורת הסוד בה יש לתנין לתפקיד מהותי בהפיכה שלפני הגאולה, וגם נזכר במשל על הילדה שושנה ממכתב הרב קוק לבוריס ש”ץ. נראה שלפנינו בעצם ספר ריאקציוני הקורא לגאולה שלמה כמיטב המסורת של התנועות המשיחיות האקטיביסטיות ביותר!
[…] הדיון המעניין והפורה שהתקיים בהמשך לרשימה על ספרן החדש של יעל איכילוב וליאורה גרוסמן, "עמליה […]