22 ספרות

תעלומת מתח בגן הילדים / יותם שווימר

רשימת ביקורת על ספרם החדש של דויד גרוסמן וגלעד סליקטר, "בובה תותי"

אוגוסט 7, 2017  

את קול המספר-האב המכיל, התומך והמחבק, מחליף קול דיווחי משהו, המרבה בציון פעולות ובשטיחת ההתרחשות בנימה עובדתית ומאופקת לרוב, שאינה מתערבת (פרט ל”מוזר מאוד” מינורי) ואינה נוקטת עמדה.

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

22 תגובות:

  1. kseal הגיב:

    העובדה שתינוקות מצליחים להתרומם מן הרצפה על אף ראשם העצום – גודל הראש אצל תינוקות הוא רבע מגודל גופם (אצל מבוגרים הוא מהווה רק שמינית) – הוא מופלא למדי. נדמה שאין עוד משקל שמונח על כתפי יצורי אנוש כמו זה שבילדוּת (אטלס מייצג אותו נאמנה – בציורים עתיקים אטלס נושא את העולם כמו ראש שני, וגודלו כרבע מגודלו של אטלס), ודוד גרוסמן הוא מאלה שמפליאים להבין את כובד המשקל הזה ולפרק אותו (ותוך כדי כך גם לפרוק אותו, סוף סוף).

  2. שהם סמיט הגיב:

    שיבוש לשוני בפסקת הפתיחה מקשה לעמוד על כוונת המחבר. דברים עשויים ‘לעלות בקנה אחד’, כלומר להתיישב/לתאום, או , לחילופין, לעמוד בשורה אחת, כלומר, להיות קרובים זה לזה ברמתם או במידת חשיבותם. גם אם נניח שיציר הכלאיים הלשוני מכוון למקרה השני, עדיין מגולמות בו שתי אפשרויות: האחת היא שהסופרים שצויינו בשמותיהם כותבים לילדים במידת רצינות דומה לזו שבה הם כותבים למבוגרים ( מתוך רובה היצירה הדו-קני שלהם), והשנייה, שרמת ספרותם לילדים אינה נופלת מרמת ספרותם למבוגרים. בשני המקרים, הקביעה הנחרצת כי הם “הבודדים ש- ” חוטאת למציאות שפועלים בה סופרים נוספים שכתיבתם לילדים איננה בגדר חלטורה (למשל, רות אלמוג, אתגר קרת) . כמו כן, ואם מדברים על ‘הצבה בשורה אחת’, ספרי הילדים שכתב סמי מיכאל בעשור האחרון נופלים מספריו הוותיקים לבני הנעורים ( ויש לכך השפעה על מקומו בשורה). ולאחר כל זה – הצדק איתך, ומיעוט הכותבים למבוגרים הרואים בכתיבה לילדים שליחות – היינו מסממני הפיחות במעמדה של ספרות הילדים בעת הזו.

  3. שהם סמיט הגיב:

    ותודה על רשימה מעניינת ומעמיקה המעוררת חשק לקרוא את הספר.

  4. לי עברון הגיב:

    איזו רשימה מרתקת, ומותחת בפני עצמה!
    לא קראתי את הספר, אבל לפי התיאור שלך הסיפור הזכיר לי את משפט שלמה. זאת ששועה למצוקתה של התינוקת/הבובה היא האמא האמיתית… 🙂 ובובה תותי גם מאוירת נהדר, ובכלל האיורים נראים נהדרים.
    וכשדויד גרוסמן כותב על המתרחש בגן ילדים אני לא יכולה גם שלא להיזכר בגן ריקי המונומנטלי שלו. מעניין לראות איך הראייה שלו השתנתה והתרככה עם השנים.
    ו-kseal, כמה יפה מה (ואיך) שכתבת!

  5. דפנה חיימוביץ' הגיב:

    רשימה מעניינת ומחכימה, איורים עדינים ומלאי הבעה.

  6. יותם שווימר הגיב:

    תודה, שהם, על עניין השיבוש הלשוני – תיקנתי 🙂 נכון, גם אתגר קרת נכלל ברשימה זו, בהחלט, ורות אלמוג – על אף שנדמה לי שקולה דומיננטי פחות. מסכים אתך גם לגבי ספרי הילדים של סמי מיכאל בעשור האחרון, אך יש אצלו בכל זאת המשכיות.
    אגב, האם תאריך פטירתה של לאה גולדברג אינו רק סמלי, אלא באמת היווה תפנית בגישה הכללית (של סופרים למבוגרים, ואולי בכלל) כלפי ספרות לילדים?

  7. דינה וולוך הגיב:

    רשימה מרתקת ומעמיקה. אהבתי גם את ההתיחסות לאיורים והקשר ביניהם ובין הטקסט. עכשיו אני הולכת לקנות את הספר!

  8. עטרה אופק הגיב:

    עוד לא קראתי הכל, אבל אם כבר לתקן – אנא: בין-דורי. בן-דורך הוא מישהו מהדור שלך

  9. עטרה אופק הגיב:

    אני עוד לא החלטתי אם אני מתלהבת מהספר הזה או לא… כמו כל ספר של גרוסמן (אחד מסופרי הילדים הבודדים שלנו שאפשר להמליץ על כל ספר שלו בעיניים עצומות), הוא ראוי בהחלט – אבל אלמלא הכיתוב על הכריכה, לא הייתי מנחשת שהכותב הוא גרוסמן דווקא.
    מציעה לשים לב לסמליות בשם הילדה – לי-לך… גם לי וגם לך.
    ועוד הערה: רמז *מטרים* (מהמלה “טרום”), כלומר מקדים – אם כי הטעות יפה כשלעצמה, כי הרמז המטרים אכן תורם לסיפור 🙂

  10. kseal הגיב:

    אוי, התגובה שלמעלה היא בעצם שלי, אהמ…
    ואם כבר לי – לי הזכירה בשיחה את הקשר של הסיפור למשפט שלמה על שתי האמהות הרבות על התינוק. באחד האיורים רואים זאת בבירור, כשהבובה מאיימת להיקרע בגלל המשיכות משני צדיה. ואמנם, אחת האמהות בסיפור התנכ”י מצהירה – “גם לי גם לך לא יהיה” (לי – לך). דוד גרוסמן, לעומת זאת, אופטימי 🙂

  11. עטרה אופק הגיב:

    נכון, שכחתי לציין שהתפעלתי מהאבחנה היפה והדקה של לי עברון על משפט שלמה. מקסים

  12. kseal הגיב:

    לי – לך זה נהדר (ועכשיו אני אומר זאת בשמי, בניגוד לטעות המביכה שתוקנה…)
    וגם: פנקסאים יקרים, יש אפשרות שנוכל להוסיף קישורים לתגובות….?

  13. kseal הגיב:

    …ובעקבות הדברים, אני מקוה נורא שהסיפור הוא לא אלגוריה פוליטית
    (לי, תודה רבה 🙂 )

  14. לי עברון הגיב:

    קסילופון כוכבי, בעיני מה שיפה אצל גרוסמן גם כאן (אם זו אכן אלגוריה וכו’ – נראה כשהספר יגיע) וגם באיתמר פוגש ארנב שהאלגוריה הפוליטית מתקיימת במישור אחד והסיפור על מלוא רבדיו במישורים אחרים והיא לא משטיחה אותם. שזה גם ולא במקום.
    עטרה, תודה!

  15. kseal הגיב:

    לי 🙂 , אני רק חושש שהסיפור – המעשה האמנותי, יהפוך רק לְ –
    A Spoonful of sugar
    שֶ
    helps the medicine go down
    אבל את צודקת. יתכן ששני חלקיו-רבדיו ניצבים זה לצד זה במקביל מבלי שאף אחד מהם יינזק. וההצפנה בשם “לילך” היא אכן מופלאה.

  16. עטרה אופק הגיב:

    אני מתאפקת ומתאפקת, ומרגישה קצת כמו איה מ”פו הדב” שתובע קרדיט על מציאה של חלקת דרדרים, אבל מי שציינה את ההצפנה בשם לילך היא אני, וקוראים לי עטרה 🙂

  17. רחל סטולרו חיים הגיב:

    רשימה נהדרת ומעוררת מחשבה. לא קראתי את הספר אבל בזמן קריאת הרשימה נזכרתי דווקא בג’יין אייר. כי גם שם יש מבוגרים שאינם חכמים וצודקים ויש דרמות שמתחוללות בין הבנות. נדמה לי שבכל הספרים שליוו את ילדותי המבוגרים היו פגומים ואנושיים ועיוורים לחוסר צדק. זה גרם לי לחשוב עד כמה שונה דמות המבוגר בספרי הילדים של היום.

  18. kseal הגיב:

    עטרה, בטח! כשכתבתי ש”ההודעה למעלה היא שלי”, התכוונתי לטעות המביכה שעשיתי כשכתבתי הודעה תחת שמה של לי – לא אכנס לנסיבות… 🙂 – הודעה שכבר נמחקה בטובם של הפנקסאים.
    קודם לכן גם הוספתי שמה שאמרת מתחזק בגלל שאחת הנשים בסיפור התנכ”י אכן מצהירה “גם לי גם לך לא יהיה” – ואם כבר בעצם התכוונת לפסוק הזה, סליחה.
    בכל אופן, הפרשנות שלכן, שלך ושל לי, נהדרת (ופו תמיד צודק 🙂 )

  19. עטרה אופק הגיב:

    🙂

  20. לי עברון הגיב:

    קניתי את הספר להדר וקראנו ונהנינו מאוד. באמת ספר נהדר, טקסט ואיורים כאחד. מאוד מצא חן בעיני שעמליה אומרת פעם אחת “היום אני לא הבאתי את ארנבי” (כשהגננת שואלת) ואחר כך שוב אומרת, “היום אני שכחתי את ארנבי בבית” (אני מצטטת מהזיכרון, אולי לא מדויק.) כל הרגשות והמהומה הפנימית האצורים מאחורי האמירות המוגבלות יחסית, העובדתיות האלה. זה מאוד נאמן למשא הילדות כפי שהפליא לתאר בתגובה הראשונה כסילופון כוכבי.
    ויפה מה שכתבה פה רחל סטולרו חיים על המבוגרים הלא צודקים והשינוי בדמות המבוגר בספרות. הגננת בספר דמות מאוד מעניינת, וגם האופן שבו היא מאוירת גורם ממש להרגיש אותה.

  21. kseal הגיב:

    אני חייב לומר שהעניין המגדרי בסיפור מציק לי, ויש לו שני פנים – מצד אחד כובדו של הסיפור המיתולוגי שהופך שתי ילדות המשחקות בגן לשתי אמהות קטנות שרבות על תינוקן, ואת הבנים לעדת פראים; מצד שני, ישנו סאבטקסט משלים שמצהיר שרק ילדות-נשים יוכלו לעשות שלום. כובדם של שני הצדדים מעיק עלי במקצת, ולזה התכוונתי באלגוריה.

  22. עטרה אופק הגיב:

    אחרי שקראתי את הספר וגם דיברתי עם כמה אמהות שקראו אותו, אני מוכרחה להגיד שהספר העציב אותי (מעבר לעובדה שלא הייתי מנחשת שהוא של גרוסמן, ורק בדיעבד הייתי מוצאת בו רמזים גרוסמניים). גן הילדים מצטייר כמקום קשה, שבו ילד עלול להיאלץ להיות עורך-הדין של עצמו מול גננות/ים שאינם מבינים ואינם קשובים אליו – מה שתואם אולי את המציאות המצערת – אבל לא מצאתי בסוף הספר שום נחמה אמיתית, כמו שהתרגלתי למצוא בספרי הילדים של גרוסמן. כזו שממיסה ומחבקת את הלב. הסוף הוא טוב אבל התחושה שנשארת היא עצב.

כתיבת תגובה