המלצות "הפנקס" לפסטיבל חיפה להצגות ילדים 2014

פסטיבל חיפה להצגות ילדים מציג השנה שש הצגות מקוריות שנעשו במיוחד עבור הפסטיבל, המתקיים בתאריכים 16-18.4.2014. חמש מתוכן הן הצגות המתחרות זו מול זו במגוון קטגוריות (מבימוי ועד תאורה) ואחת, "מסע הדוד מקס", היא הצגת הדגל של הפסטיבל שנעשתה בהפקת תיאטרון חיפה. כל ההצגות השנה כוללות שירים ורבות מהן כתובות בחרוזים מתחילתן ועד סופן. ההצגות נוגעות בעולמות של פנטזיה ואבסורד הן בטקסטים הן בעיצוב. מתוך שש ההצגות בחרו נציגות "הפנקס" את ההצגות המוצלחות והמעניינות יותר, בהן אנו ממליצות לצפות.

סוף, התחלה וחתולה – זוהי ההצגה הראשונה בפרויקט המסקרן של ירדן בר-כוכבא ודידי שחר, שבו הם יוצרים הצגות מוסיקליות לילדים. העלילה מבוססת על מעשיית האחים גרים "נגני העיר בְּרֶמֶן", על ארבע חיות מזדקנות שמחפשות דרך להתפרנס בכבוד ומחליטות להקים להקת זמרים. יכולתם הבימתית של ארבעת השחקנים הוותיקים – רוברטו פולק, ישראל גוריון, אלברט כהן ונירה רבינוביץ'- מזדהרת אי-שם מעל שחקני ההצגות האחרות, ועובדה זו מעצימה פי כמה את המסר על החן והקסם שמתלווים להזדקנות. המימיקה ושפת הגוף, כמו גם השימוש החכם במצלול, הופך את הטקסט (לא מחורז בניגוד לרוב ההצגות, תודה לאל) לנגיש ומדויק עבור הילדים שמתגלגלים מצחוק. הנאתם נובעת גם מתחושת היחד שנוצרת כאשר גם ההורים והסבים נהנים מההצגה. המבוגרים בקהל שמחים (ואולי אף חשים הקלה מסוימת) לצפות בשחקנים מוכרים שמעבירים בחן ובלי קושי עלילה פשוטה ונבונה. לכן כנראה מלווה כל סיום שיר בפרץ מחיאות כפיים. השירים מלווים על ידי גיטריסט וחלילנית – שנהנים מההצגה לא פחות מהקהל – והם שובי לב גם אם מעט חלשים יותר מבחינת הטקסט השירי. חבל רק שהצגה כל כך יפה לא מטופלת מן הפן הוויזואלי ומציגה תפאורה תמוהה, שמזכירה אלמנטים באפליקציה לפעוטות, השונה לחלוטין מהעדינות הניכרת במשחק ובמוסיקה. אם ההצגה הזו תמשיך לרוץ מעבר לימי הפסטיבל (ויש סיבה להניח שכך יהיה) מן הראוי שיעניקו לה תפאורה מדויקת ומכבדת יותר.

סוף התחלה וחתולה

כתיבה: אלדד כהן וירדן בר-כוכבא הלפרין בימוי: ירדן בר-כוכבא הלפרין שחקנים: ישראל גוריון, רוברטו פולק, נירה רבינוביץ', אלברט כהן מוסיקה ושירים מקוריים: דידי שחר הפקה: ניחותא- תיאטרון מוסיקלי לילדים בשיתוף ג'וינט ישראל - אשל 

נובח על הירח - בהצגה מככבים חמישה כלבים שמשפחותיהם מתגוררות בשכנות והם מבלים את ימיהם יחד. הדמויות כוללות פודלית יפה ונחשקת על ידי כלבי השכונה, דלמטי עטור פרסים על התנהגותו ויופיו, כלב מבוגר ששירת בעבר ביחידת משטרה ומפקד על הגזרה, ורוטוויילר נבזי שמשליט טרור בשכניו. אל השכונה מגיע גיבור הסיפור, שפיץ, כלב רחוב אמיץ שזוכה לכבוד ואהדה מצד הכלבים המקומיים. שפיץ מצליח להתחבב על הפודלית הנערצת ואף מוצא חן בעיני הרוטוויילר האלים, שלומד ממנו כיצד יש להתנהג אל סובביו. בהצגה משולבים שירים רבים ונהדרים בעלי לחן קליט ונעים. שחקני ההצגה הם זמרים בחסד, כך שהמוזיקה הופכת לחלק בלתי נפרד מההצגה, ובצדק. הצגות רבות בפסטיבל שילבו שירים שאינם מוסיפים דבר לחוויית הצפייה, בעוד שבהצגה זו השירים הם חלק מהנה ובלתי נפרד מהעלילה.

הקסם של ההצגה אינו טקסט בחרוזים ואינו תפאורה מפוארת. להפך, היא מהנה בגלל שאינה מתיימרת להיות משהו שהיא לא. הטקסט נהיר וקליל, התפאורה אינה זוהרת או מנצנצת ונעשה שימוש מתוחכם בתאורה כדי 'להדליק' ירח או להמחיש תחושה של סכנה או רומנטיקה. השחקנים מאמצים את דמות הכלב באופן מלא ואמין – מקפיצות עדינות של פודל ועד תנועות רגליים בלתי נשלטות כשמגרדים מאחורי האוזן. הסיפור שעומד בבסיס ההצגה רומנטי ומסוכן, מרגש ומצחיק – כל האלמנטים שמייצרים חווית צפייה שמותירה טעם של עוד. מי שגידל בעבר חיית מחמד יצחק בהנאה והזדהות מבדיחות על תולעים, מחסומי פה וקונוסים רפואיים. מי שלא – יצחק בכל מקרה מטקסט מלא הומור ושחקנים עם תזמון קומי מדויק. ההצגה מבקשת להראות את היכולת של השונה, המלוכלך או הלא מחונך להתגלות כגיבור, למצוא משפחה וחברים שמקבלים אותו על אף הפגמים. להמלצה מצטרפת אזהרה שכולי תקווה שתתגשם – מודגשת החשיבות באימוץ חיות שזקוקות לבית במקום ההסגר העירוני, כך שבמידה ואין לכם כלב ייתכן ותיווצר דרישה מצד הילדים לאמץ שפיץ אמיץ משלכם.

נובח על הירח

כתיבה ובימוי: עופר שפריר מוסיקה: ליאורה שלזינגר שחקנים: אסף שגב, עדי אייזנמן, מאיר טולדנו, מאיה בוכובסקי/ אנאל בלומנטל, גיא ברכה

יואל אמר –  במקום הצגה עם שירים נכון יותר לומר ש"יואל אמר" הוא שירים עם הצגה. כל שיר נולד ממשפט שכתב יואל הופמן בספר "בפברואר כדאי לקנות פילים", ספר אבסורד ונונסנס האהוב בעיקר על מבוגרים וזכה כבר לכמה פרשנויות איוריות. הדיאלוגים בין שני השחקנים-זמרים תופרים את השירים זה לזה ויוצרים רצף נעים ומדויק שמוגש בקלילות לקהל. נדמה שכל המופע הזה מתהלך ללא קושי על חוט שקוף – ללא תפאורה, כמעט ללא אביזרים ושני שחקנים שמוצגים בשמותיהם המקוריים – רונית וסיימון. גם כאן ההצגה כולה מועברת בחרוזים אך המשקל המשתנה מעביר תחושה של שיחה טבעית ולא מכביד על ההאזנה. יואל, שמוזכר רק בשם משפחתו, מצטייר כחברה הדמיוני של רונית אך גם כמוזה המפעילה אותה יצירתית. ככל שהמופע מתקדם מתבהר שהוא לא עומד להגיע ובמקומו מצטרף סיימון, חבר-נגן קונטרבס בעל מבטא אוסטרלי, שמשחק עם רונית במשחקי הדמיון הטקסטואלים שלה. בין ותוך כדי השירים נרקמת החברות שלהם ועל אף ממשותה היא אינה מחריבה את קיומו הבלתי-נראה של יואל. החן של רונית קנו וסיימון סטאר הוא זה שעושה את המופע למוצלח כל כך, בעיקר לילדים קטנים שנהנים מהבדיחות והשירים ולא מתבקשים לעקוב אחרי קו עלילה. עבורם ועבור הוריהם המופע המוסיקלי יהיה שעה של הנאה מזוככת.


יואל אומר

 

כתיבה ולחנים: רונית קנו שירה נגינה ומשחק: סיימון סטאר ורונית קנו בימוי: מרית בן ישראל הפקה: תיאטרון הקרון

בקצה הרחוב

למעלה מעשרים טקסטים שכתבה איריס ארגמן פורסמו בטור הרחוב שהושק ב"הפנקס" ב-2010 וסופו לא נראה באופק… לצד מספר רשימות הבוחנות ייצוגים של רחוב בספרות ילדים, התמקדה ארגמן בתיאור פרוזאי ופואטי של הרחוב על האנשים, החנויות, ההפתעות, המסתורין והקסם הגלום בו, וכל זאת באמצעות דמותו של ילד שובה לב. טור הרחוב הפך לאחד המיזמים האהובים ביותר ב"הפנקס" ואיירו אותו מאיירים ומאיירות רבים: תמר הוכשטטר, מרינה גרצ'אניק, צחי פרבר וכנרת גלדר.

עטיפת הספר (עיצוב גרפי של הספר: מיכל מגן)

עטיפת הספר (יח"צ)

עתה רואה אור בהוצאת "מטר" (בעריכתה של נעה סמלסון) הספר "בקצה הרחוב" עם איוריו הנהדרים של שחר קובר, הכולל שירים שפורסמו ב"הפנקס", לצד טקסטים שטרם ראו אור. על העיצוב אחראית מיכל מגן ועל ההפקה רעות בן-יעקב. אנו שמחים לפרסם שלושה טקסטים מתוך הספר.

ספסלים

ספסלים 2

ציור

ציור

 

המחבוא

סבתה של אלזה, ששמה דוניה, מגוללת באוזניה את סיפור ילדותה בתקופת השואה, ומתארת את קורותיה וקורות אלו שסבבו אותה. הפורמט הספרותי של קומיקס מאפשר ליוצרים (כתיבה: לואיק דווילייה, ציור: מארק ליזנו, צביעה: גרג סלסדו) להציג סיפור קורע-לב, מסעיר ומרגש באמצעים אמנותיים שירתקו את הקוראים והקוראות הצעירים והצעירות. הספר, שזכה באחד-עשר פרסים, בהם פרס הקוראים הצעירים במסגרת פסטיבל אנגולם לקומיקס, רואה עתה אור בתרגומו של ניר רצ'קובסקי בהוצאת כנרת.

אנו מציגים בפניכם/ן את פתיחת הספר המעניין והחשוב הזה.

INT_ENFANTCACHEE_Hebrew

INT_ENFANTCACHEE_Hebrew2

INT_ENFANTCACHEE_Hebrew3

INT_ENFANTCACHEE_Hebrew4

INT_ENFANTCACHEE_Hebrew5

INT_ENFANTCACHEE_Hebrew6

 

INT_ENFANTCACHEE_Hebrew7

 

INT_ENFANTCACHEE_Hebrew8

 

INT_ENFANTCACHEE_Hebrew9

INT_ENFANTCACHEE_Hebrew10

INT_ENFANTCACHEE_Hebrew11

INT_ENFANTCACHEE_Hebrew13

INT_ENFANTCACHEE_Hebrew14

בילבי הולכת לבית הספר

מתוך גב הספר: בְּחֹרֶף 1941 שָׁכְבָה קָרִין בַּת הַשֶּׁבַע, בִּתָּהּ שֶׁל אַסְטְרִיד לִינְדְגְרֶן, חוֹלָה בַּמִּטָּה וּבִקְשָׁה לִשְׁמֹעַ סִפּוּר עַל בִּילְבִּי גֶּרֶב־בֶּרֶךְ. וְאַסְטְרִיד הֵחֵלָּה לְסַפֵּר. כָּךְ נוֹצְרָה בִּילְבִּי, הַיַּלְדָּה בַּעֲלַת הַנֶּפֶשׁ הַחָפְשִׁית וְחַסְרַת הַמַּעְצוֹרִים, וּמֵאָז וְעַד הַיּוֹם דּוֹרוֹת שֶׁל יְלָדִים אוֹהֲבִים אוֹתָהּ וּמִזְדַּהִים עִמָּהּ. בִּשְׁנַת 1957 פֻּרְסְמָה בָּעִתּוֹן לִילָדִים "קְלוּמְפֶּה־דּוּמְפֶּה" תּוֹסֶפֶת מַרְעִישָׁה: לְכָל גִּלָּיוֹן נוֹסְפָה רְצוּעַת קוֹמִיקְס שֶׁכָּתְבָה אַסְטְרִיד לִינְדְגְרֶן בְּעַצְמָהּ וְאִיְּרָה בְּכִשָּׁרוֹן רַב אִינְגְרִיד וַנְג נִימֶן - עַל בִּילְבִּי גֶּרֶב־בֶּרֶךְ וְעַל חֲבֵרֶיהָ טוֹמִי וְאַנִּיקָה.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

הספר שרואה עתה אור בתרגומה של דנה כספי (הוצאת עם עובד), "בילבי באה העירה וסיפורים נוספים", כולל את רצועות הקומיקס שיצרו לינדגרן וונג נימן, והוא מספק נדבך נוסף ליצירתה הענפה של לינדגרן המתורגמת לעברית. לפניכם סיפור אחד מתוך הספר.


בילבי-הולכת-לביס-1

בילבי-הולכת-לביס-2בילבי-הולכת-לביס-3

בילבי-הולכת-לביס-4

פורמט מנויים ב"הפנקס"

קוראות וקוראים, יקרות ויקרים,

לפני ארבע שנים הקמנו את "הפנקס" מתוך אהבה רבה לספרות ילדים ומתוך רצון למצוא שותפים לשיחה על התרבות המוגשת לילדים. בלי שהבנו איך בדיוק זה קרה, גילינו עוד ועוד "משוגעים" לדבר, ועם כל קורא נוסף רבתה השמחה והרצון להמשיך ולהגדיל את הבית הקהילתי הזה שהתהווה בין חוטי המרשתת. כתב-העת "הפנקס" הפך למקום. מקום לשוחח, להציג אמנות ושירה, להחליף רעיונות ודעות. כל שבוע, כבר ארבע שנים, אנחנו מפרסמים רשימות, מאמרים, ביקורות, תערוכות וראיונות. כל שבוע מחדש מתרגשים משיר שנשלח אלינו, הוגים פינה חדשה, מתרגמים שאלות ליוצר אהוב מחו"ל ונחושים להיות תמיד עם היד על הדופק של מה שקורה בארץ ובעולם בתחומי התרבות לילדים.

על מנת להמשיך ולהתקיים המתכונת החינמית של "הפנקס" משתנה. בקרוב תוזמנו להירשם כמנויים של כתב-העת בעלות חודשית של 15 שקלים או בתשלום שנתי חד-פעמי של 150 ש"ח. את התשלום למנוי ניתן לבצע באמצעות כרטיס אשראי במערכת הסליקה המאובטחת שתוטמע באתר, בהעברה בנקאית ובשליחת שיק. בקרוב יתפרסם תקנון המסביר את הפרטים הטכניים של מהלך זה.

"הפנקס" יוסיף להיות פתוח במידה חלקית, ומי שיבחר לא להצטרף ל"מועדון החברים" יוכל עדיין לקרוא שתי רשימות בחודש ואת מדור היצירה המקורית שיישאר פתוח לכול. ככל שיצטרפו מנויים רבים יותר כך נוכל להוסיף על העשייה השוטפת, לשדרג את האתר, לעצב מחדש, לשפר את הארכיון המתהווה של "הפנקס", לשלם לכותבים ומאיירים, לתרגם מאמרים מכתבי-עת מן העולם, ועוד ועוד.

אנו מקווים שתצטרפו אלינו למסע החדש הזה, שיאפשר לנו להמשיך את הפרויקט הייחודי ובתקווה גם ירחיב אותו למחוזות נוספים.

יותם ותמר, עורכי "הפנקס"

ארבע-שנים-הפנקס-באנר

המהדורה המקוצרת

ספרים רבים רואים אור במהלך השנה, ועל מנת לתת מענה והתייחסות ליצירות שיש מה לומר עליהן וחשוב שיהיו חלק מהשיח על אודות ספרות הילדים, החלטנו להשיק את מדור "המהדורה המקוצרת" שיתפרסם מעת לעת, בהתאם לצורך והעניין, ובו יופיעו לפחות שלוש רשימות קצרות מהנהוג ברשימות ביקורת על ספר בודד המתפרסמות ב"הפנקס". אנו מקווים כי מהלך זה יאפשר בחינה רחבה יותר של ספרות המקור והתרגום המוצעת לילדים ובני נוער, תוך התייחסות לטקסט ואיור במידה שווה.

"אוטו – אוטוביוגרפיה של דובון צעצוע" / טומי אונגרר

בעת שהעולם חוגג את ספרו החדש והמעולה של טומי אונגרר, "Fog Island", אלינו מגיע תרגום ראשון לספר שפורסם בגרמנית בשנת 1999, "אוטו – אוטוביוגרפיה של דובון צעצוע" בתרגומו המוצלח של מיכאל דק. אפשר להלין על הפערים בתזמונים, אבל יש לשבח את הוצאת "צלטנר" המוציאה לאור בקביעות את מיטב יצירותיו של אונגרר, מהיוצרים החשובים של ספרות הילדים העולמית, שאף מדף שמכבד את עצמו לא שלם בלי ספריו. "אוטו" מסופר בלשונו ומנקודת מבטו של דובון שנוצר בגרמניה ונמכר לראשונה לילד יהודי בשם דוד לכבוד יום הולדתו. אך אז פרצה מלחמת העולם השנייה, ודוד השאיר את אוטו למשמורת אצל חברו הטוב, אוסקר, כאשר "גברים במעילים שחורים ובמדים הרעידו את חדר המדרגות [...] ולקחו את דוד ואת ההורים שלו." מנקודה זו מתגלגל אוטו מיד ליד; נמסר, נלקח; נזרק; ננטש, ומגיע עד ארצות הברית. כשהוא כבר זקן, וסוחר העתיקות שקנה אותו מניח אותו בחלון הראווה, אוסקר המבוגר עובר שם, רוכש את הדובון, ובסצנת הסיום המאושרת מתקיים איחוד של אלו עם דוד, שהיה היחיד מבני משפחתו ששרד את השואה, והשלושה מחליטים לחיות יחד כדי שדרכיהם לא יתפצלו לעולם.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

סיפור המעשה נמסר בשני מישורים: המישור הקונקרטי-עובדתי של תיעוד קורותיו של אוטו – לאן הגיע, מי אסף אותו, מה קרה לו. מישור זה נמסר בשפה די לאקונית, ללא פרשנויות להתרחשויות או ציון מצבים רגשיים. המישור השני הוא מינורי ואף סמוי, מבליח בין השורות, ומציג את המצוקות החוזרות ונשנות ואת תחושת אי-הוודאות (למשל, בניסוחים: "לא הבנתי מה קורה בעולם" או: "אבל האושר שלי לא נמשך זמן רב" או: "וכך ישבתי לי וראיתי את העולם חולף על פניי"). מישור זה כמעט נבלע ברצף המידע הקונקרטי הנמסר בדחיסות וללא שהות, שכן הסצנות הקשות (הפצצות, קרבות מלחמה, אלימות של כנופיית ילדים) רודפות זו את זו. אך די באמירות אלו כדי להעניק עוצמה רגשית חזקה לטקסט, המעורר לא פעם בהלה וחרדה נוכח העולם הקודר, האלים והרדוף שמתאר אונגרר.

שני איורים של מצבים קשים מתוך הספר: טומי אונגרר

שני איורים של מצבים קשים מתוך הספר: טומי אונגרר

כוחו של הסיפור בכך שהוא אינו מייפה את המציאות, ומציג את אימת השואה והאלימות בכלל כמות שהיא (בטקסט ובאיור – חזקה במיוחד סצנת מאוירת של חיילים מתים). הנימה התכליתית, נטולת האמוציות, משרתת היטב את אונגרר בהבניית עולם שהכאוס שולט בו ושהרגש נעדר ממנו. זהו עולם חסר היגיון שבו דובון נקרע מילד בגלל מלחמה, שכנופיית ילדים זורקת אותו חבול והרוס לפח האשפה – סתם כך, ושאישה חסרת בית מוצאת אותו ומוכרת אותו בשביל כמה פרוטות. אבל זה גם עולם שבו ילד נוצרי אינו הולך בתלם התפיסות הגזעניות של המבוגרים ונשאר נאמן לחברו היהודי; עולם שבו – בצירוף מקרים מדהים – הדובון, כחפץ המסמן תום ילדי ואחווה, מציל את חייו של חייל. כלומר, התיאור של אונגרר אינו חד-ממדי. האלימות אינה מתקיימת רק בשואה, אלא גם בשכונה בארצות הברית, וכך גם האחווה והחמלה הן אוניברסאליות. אונגרר נע בין שני העקרונות הללו, ובאמצעות שימוש בדמותו של הדובון, הוא מעורר הזדהות, מחשבה ומישיר מבט אמיץ וכן אל החיים. בתמונת הסיום של איחוד חברי הילדות הוא יוצר מעין מעגל קסמים של חברות ואחווה, המותיר את הנמענים הקטנים עם תחושה טובה.

איור: טומי אונגרר

איור: טומי אונגרר

עבודתו של אונגרר כמאייר בספר זה אינה מהמוצלחות ביותר שלו. הריאליזם אמנם משרת היטב את הנימה הקונקרטית ואת סיפור המעשה, אך הוא מעצים את הקדרות של הטקסט, בשל הצבעים העכורים משהו וסגנוּן הדמויות. טוב עשה אונגרר ששמר על עיצוב דמותו של הדובון כצעצוע שנזרק ונחבל, ושבר זאת באיור האחרון, המראה את אוטו כותב את סיפורו במכונת כתיבה, כשברקע (האיור מייצג זאת באופן מוחשי) מהדהד בעוצמה זיכרון "ילדותו" מהמלחמה. זהו גם דימוי וויזואלי לאונגרר עצמו, שהצהיר לא פעם כי זיכרונות הזוועה מהמלחמה כילד נחרתו בו והשפיעו עליו ועל תפיסת עולמו לנצח.

"אוטו – אוטוביוגרפיה של דובון צעצוע" – כתב ואייר: טומי אונגרר, תרגם: מיכאל דק. סדרת קצרים מאוירים, הוצאת צלטנר, 2014.

"הסיפור על תכלת הצב ועל ילד מחמד" / תהילה גולדברג

הסיפור העדין והחביב (בעל השם המתנגן) שכתבה ואיירה תהילה גולדברג, שזהו ספרה הראשון, הוא סיפור על משפחה וחברות. צב קטן בשם תכלת שחי עם האמהות שלו בגן מאיר בתל-אביב רואה יום אחד ילד שיושב עם שתי האמהות שלו בגן. "מצאתי ילד!" הוא צועק בהתרגשות, "הוא קטן והוא מתוק והוא כל כך מתאים לי." תכלת מבקש לגדל את הילד, שיהיה "ילד המחמד שלי." האמהות מסבירות לו ש"ילדים מעדיפים לגדול עם המשפחה שלהם", אבל מציעות לו להתחבר אתו. כשתכלת והאמהות שלו מתקרבות לילד, הלה מבקש את אותו הדבר – לגדל את הצב שהבחין בו. האמהות חוזרות על אותה רפליקה שנמסרה קודם לכן על-ידי הצבות, ובסופו של דבר – הצב והילד מתיידדים ו"ארבע האמהות ליוו אותם במבטן וחייכו."

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

הסיפור של גולדברג אינו יצירה ספרותית מעולה. אמנם הכתיבה נעימה לאוזן בעת ההקראה ועדנה שורה על סיפור המעשה, אך הטקסט פשוט ונעדר תנופה של ממש, האיורים ברמה בינונית ותו לא, השימוש בצבעים יוצר אווירה חיוורת למדי, והמבנה העלילתי הכפול אצל שתי המשפחות המוביל לסיום טוב, הוא מבנה מוכר מאוד. אולם אף על פי שגולדברג אינה מבצעת מהלכים חדשניים או מאתגרים מבחינה ספרותית היא נותנת ביטוי לשני ערכים ראויים, ועושה זאת לשמחתי ללא דידקטיות משמימה. ראשית, היא מציגה כוליות משפחתית שאחד מעקרונותיה הוא חירות הפרט. זוג האמהות הכפול מדרבנות את ילדם להעז, להכיר, להתחבר, אך בהחלט לא לשעבד; לא לפתח מערכת יחסים מתוך עמדה של כוח אל מול השני. כיוון שעמדה זו מובעת על-ידי הצבות והנשים גם יחד – משום שהצב הקטן והילד מבקשים את אותו דבר – לא ניתן לצמצם את האמירה הזאת רק כלפי עמדת הכוח של בני אדם על בעלי חיים. בשל כך מתגבשת תפיסה אוניברסאלית יותר המדברת על חירותו של הפרט להיות הוא עצמו במסגרת שנכונה ומתאימה לו, ובמקרה הזה – מדובר בתא המשפחתי, שניצב בחזית הסיפור.

טקסט ואיור: תהילה גולדברג

טקסט ואיור: תהילה גולדברג

הערך השני – שנגזר מהראשון – קשור לייצוג של זהות חד-מינית. בשונה מספרים רבים אחרים, שייצוג שכזה מועבר בהם למרכז העלילה וסביבו נסוב הסיפור, ב"הסיפור על תכלת הצב ועל ילד מחמד" הייצוג של משפחה חד-מינית שבה שתי נשים אינו רלוונטי לסיפור כלל (לפחות לא מבחינת הנרטיב), וניתן – לצורך הדוגמה – להחליפו בכל ייצוג אחר. הוא מצוין בטבעיות, ללא צורך בהסבר ותיווך או עיסוק בו, ומשום הייצוג הכפול – של הצבות והאמהות – מתעצמת תחושת הכוליות והאוניברסאליות שעולה מהסיפור. הסימביוזה בין העמדות, התפיסות והרגישויות של זוג האמהות הכפול מגיעה לשיאה בסצנת הסיום, שהיא מעין וריאציה חיננית למעשיות שבהן הנסיך והעלמה רוכבים לעבר השקיעה אל עתיד טוב יחדיו. כפי שנשמרה הרמוניה בין האמהות (בין אחת לשנייה ובין שתי הזוגות) כך גם ההתגברות על הקונפליקט של שני הילדים (שניהם בנים/זכרים, ואולי לא בכדי) מובילה לסיום הרמוני ומשמח שמרמז על אחווה, הבנה וכבוד הדדי מעתה ועד עולם. וגולדברג טווה את המהלך הזה בצורה יפה ומשכנעת.

"הסיפור על תכלת הצב ועל ילד מחמד" – כתבה ואיירה: תהילה גולדברג. הוצאת פשוש, 2014.

"לוויתן הסערה" / בנג'י דיוויס

מעשה בילד בשם תום שגר "עם אבא שלו ועם שישה חתולים ליד הים". האב הוא דייג שיוצא מדי בוקר לעבודתו ותום נשאר לבדו (באיור מכמיר לב נראה הילד מביט מחלון הבית על אביו המתרחק, כאשר החתולים – המופיעים שוב ושוב באיורים – אינם מספקים לו נחמה). לילה אחד השתוללה סערה ותום מוצא לוויתן קטן שנסחף אל החוף. הוא רוצה להצילו ובתושייתו הרבה מצליח להביאו אל הבית, מכניס אותו לאמבט עם מים, מספר לו סיפורים כדי שירגיש בנוח, אך כשאביו חוזר בלילה ומגלה את הלוויתן הוא מסביר לו שחייבים להחזיר את הלוויתן לים כי "לשם הוא שייך". בכפולה המרהיבה ביותר בספר, נראים האב ובנו ישובים בסירת הדיג הקטנה, כמעט ונבלעים בים העצום, וסנפירו הקטן של הלוויתן מבצבץ לאחר ששחררו אותו, בעוד בטקסט מצויין: "תום ידע שזה הדבר הנכון לעשות, אך הפרדה הייתה קשה. הוא שמח שאביו היה שם אתו."

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

"לוויתן הסערה" (איזה שם פיוטי!) הוא ספר יפהפה מבחינה וויזואלית. הדמויות מעוצבות בצורה מוצלחת מאוד (בעיקר שובה לב דמותו של הילד), והאיורים המתארים את מרחבי החוף ואת הים עצמו הם לא פחות מעוצרי נשימה, ויש בהם רגש רב. דיוויס היטיב לבחור מתי לאייר כפולות מלאות, מתי לאייר מספר סצנות בדף אחד, מתי לאייר פרטים רבים ומתי להניח את האיור על רקע לבן, כיצד להשתמש בצבעוניות חכמה ובקומפוזיציות שהולמות את ההתרחשות, ובמיוחד – איך להביע את האווירה בכל סצנה וסצנה. הטקסט, לעומת זאת, חלש ממנו.

אחד הפורזצים היפים בספרי ילדים בעת האחרונה

אחד הפורזצים היפים בספרי ילדים בעת האחרונה

חולשתו של הטקסט אינה נובעת מכתיבה גרועה, אך הוא נעדר תנופה ועניין. מהותית במיוחד היא סצנה אחת – אחרי שהאב מגלה את הלוויתן – שבה נכתב "אביו של תום לא כעס. הוא היה עסוק כל-כך עד שלא שם לב שתום היה בודד." זהו טקסט בעייתי כיוון שהוא מוסר את מה שאסור היה למסור במישרין. יותר מכול זהו ספר על בדידות; על ילד שאביו הולך "השכם בבוקר" וחוזר "בלילה" (ציוני הזמן הספציפיים הללו משמעותיים להבהרת משך הזמן שבו נמצא הילד לבדו) ושאמו נעדרת. ציון נושא הבדידות שומט את הקרקע מתחת לכל מה שדיוויס ביקש להעביר, ומנטרל את הפואטיות והרגישות שעוברות עד סצנה זו בין השיטין, בנימה ובתיאור התנהלותו של הילד. מהלך זה שגוי מאוד כיוון שגם אין שום צידוק עלילתי לכתיבתו. הרצון של הילד להציל את הלוויתן ולשמור עליו בבית אינו מתקשר בהכרח לבדידותו, והסתרתו מהאב מובנית מאליה מתוקף דמותו של הלוויתן, כך שהבחירה לכתוב בנקודה זו את תובנתו העמוקה של האב מטשטשת את האמינות ומסבירה "בכוח" את מניעיו ואופיו של הילד. במקום שהשבתו של הלוויתן לים יחד עם האב תוביל למפנה ביחסיהם (נוכח הבנתו של האב את המצב, מבלי שהדבר יוסבר לנו), המהלך הזה כבר מוצג ומופגן קודם לכן ומצמצם את הכוח הרגשי של הטקסט.

טקסט ואיור: בנג'י דיוויס

טקסט ואיור: בנג'י דיוויס

התמקדותי בנקודה זו מהותית משום שהיא אף פוגמת בזיהוי הלווייתן כדימוי לכמיהה של הילד בחברה שתפיג את בדידותו, כיוון שדימוי טוב אינו זקוק לתיווך ולהסבר (דוגמה טובה לכך היא הספר "רוני מצייר מפלצת" מאת פיטר מק'קרטי). הדימוי הזה מגיע מהים (שאחראי להיעדרותו הארוכה של האב מדי יום), גם הוא – בתור ייצור – בודד ונטוש, והוא אמנם קטן אך היותו לוויתן מסמל כמה גדולה הכמיהה של הילד, והעובדה שאינו באמת מתקשר עם הילד מדגישה את הצורך של האחרון להפיג את בדידותו. שחרור הדימוי בים – שהוא מרחב גאוגרפי חיצוני שכאמור מסמל את ההעדר, מוביל לכך שבמרחב הביתי – שהוא מרחב גאוגרפי משפחתי שעד אותה נקודה גם כן נכח בו ההעדר – חל שינוי, והאיור מראה (בדומה, למשל, לספר "גור חתול אדם ארוך שיער" של אתגר קרת ואביאל בסיל) אחווה מחודשת בין האב לילדו, בתמונת מראה של איור מוקדם יותר המתאר את המרחב הזה בעת עזיבתו של האב. איור זה הוא הראשון משלושה איורים עוקבים החותמים את הסיפור, ומראים את ההפנמה של האב את המצב של בנו והרצון למלא את החסר על-ידי עריכת טיול משותף לחוף הים, שבמהלכו מפציעים של זנבות מהים – של הלוויתן הקטן ואמו או אביו, המהווים אנלוגיה לאיחוד בינדורי מחודש המרמז על עתיד טוב יותר.

הכפולה היפה ביותר בספר. טקסט ואיור: בנג'י דיוויס

הכפולה היפה ביותר בספר. טקסט ואיור: בנג'י דיוויס

הבדידות, אם כן, מופרת באמצעות חיבור של הילד לעולמו של האב, ומעשה טוב משותף. הנימה המלנכולית משהו לאורך הספר (בטקסט ובאיור), עד נקודת המפנה, מיטיבה להעביר את מצבו של הילד, אך היעדרו של סגנון ייחודי בכתיבה, הניסוח הבעייתי שצוין קודם לכן, ופתרון הקונפליקט בצורה חדה כל כך ולאקונית מנמיכים את כוחו של הסיפור. "לוויתן הסערה" נוגע בנושא חשוב ומעניין, אך בשונה מספרו של מק'קרטי שהוזכר או "הבקבוק והלב" של אוליבר ג'פרס למשל, הוא אינו מתגבש לכדי יצירה עמוקה, מרגשת ומיוחדת, ומותיר אותנו בעיקר עם הנאה מהאיורים היפים, שבמידה רבה לא זקוקים כלל לטקסט, וייתכן שהספר היה מרוויח מהיותו מאויר בלבד.

"לוויתן הסערה" – כתב ואייר: בנג'י דיוויס, לא צוין שם המתרגם/ת. הוצאת שוקן, 2014.

יותם שווימר - עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים.

הילד שלא רצה לאכול מרק הוכנס למכונת הכביסה

רשימת הדעה הנ"ל נכתבה בעקבות קריאת המאמר "על מה צחקו האומפה-לומפה?" מאת יחיעם פדן, שפורסם ב"הפנקס".

פעם, לפני הרבה שנים, היו ההורים מאיימים על הילד: "אם לא תגמור מהצלחת יבוא שוטר ו…" ומכאן נותרה השאלה פתוחה מה יהיה גורלו של הילד כאשר כוחות החוק יפרצו לבית. האם יאלצו אותו לסיים את המרק? האם ייקחו אותו למעצר? היום, כמובן, השאלה אינה רלוונטית שהרי הדיאלוג כבר מזמן השתנה. ראשית גמרו על המילה "תגמור", שהיא כידוע בעלת קונוטציות מיניות  - במיוחד לילדים בגיל הגן. במקום זאת צצה לה מילה מכובסת – לסיים. אבל כך וגם כך הגיוני יותר שהילד יאמר להוריו: "אם תתעקשו שוב שאוכל את המרק הלא טעים הזה אני אזמין עובדת סוציאלית שתאשים אותכם בהתעללות רגשית." או: "אם עוד פעם  תגיו לי להישאר בחדר בגלל שהרבצתי לאחי הקטן אני אתלונן על כליאה לא חוקית ומעצר על ידי מי שלא הוסמך."

אבל לא תמיד הדברים היו כך. פעם היה דווקא מקובל לחנך ילדים באמצעות הפחדה. הפחדה אמרנו? אבל בעצם אנו מתכוונים להפחדה במושגים שלנו, של המאה ה-21, שהיא המאה שבה הסמכות ההורית הרעועה קרסה לחלוטין ובמקומה צצה רודנות ילדית אשר משום מה נתפסת בעיני ההורה החדש כתורה מסיני. אך נחזור רגע למאה ה-19, או ליתר דיוק לשנת 1844. רופא גרמני, ד"ר היינריך הופמן, יורד לחנות הספרים השכונתית ומחפש ספר מתנה לבנו אך כל מה שנגלה לעיניו הנם ספרים חמורי סבר, דמויי הוראות הפעלה לחינוך ואילוף הילד. הוא מסתפק ברכישת מחברת ריקה ועליה הוא כותב ומצייר ספר משעשע לילדים עד גיל 6 (כך לפחות הוא כותב בהקדמה לספר וכך גם מתקבל הספר באותן שנים); ספר משעשע ומצחיק, ויש שיאמרו אפילו עד דמעות. הספר זוכה להצלחה עולמית ואף תורגם לעברית ב-1941 בשם "יהושע פרוע". בשנות ה-70 התפרסם תרגום מחודש הקרוי "יפתח המבולבל", עליו חתום אורי סלע.

עטיפות המהדורות שראו אור בעברית

עטיפות המהדורות שראו אור בעברית

מעולם לא חזיתי בגרסה הגרמנית המקורית, אך בביקור במוזיאון יפני בפארק לינקולן בסן-פרנסיסקו צדו עיניי את רעמתו הפרוע של יהושע\יפתח, ועד מהרה אחזתי בידי את התרגום החדש ביותר לאנגלית של הספר "Struwwelpeter"' אשר יצא בשנת 2010  בהוצאת ספרים אנגלית לילדים, Pavilion. נרגש ונלהב התחלתי מרפרף בין דפי הספר והגעתי לסיפור על הילד שלא רצה לאכול מרק. קראתי פעם אחת ופעם שנייה והרגשתי שזיכרוני מתעתע בי. עיינתי בטקסט, בדקתי את הציורים ולא מצאתי מנוחה בנפשי עד אשר חזרתי לביתי ועיינתי בגרסה העברית. אכן, לא טעיתי.

גיליתי כמה טובי לבב אנחנו היהודים, ולא בכדי קרויים אנו רחמנים בני רחמנים. הנה, שפטו בעצמכם: שם השיר בגרסה האנגלית הוא The story of Augustus who would not have any soup (הסיפור על אוגוסטוס שלא רצה לאכול מרק) והוא פשוט מאוד: אוגוסטוס הבריא מחליט לא לאכול, הוא מרזה מיום ליום עד שביום החמישי הוא פשוט נופח את נשמתו וסופו מתחת לקבר של צלב. הנה היא לפניכם:

מתוך המהדורה באנגלית

מתוך המהדורה באנגלית

ומה בגרסה הישראלית, או שמא מן הראוי לכנותה היהודית או אפילו "האם הפולנית"? כאן אוגוסטוס הוא ברק המפונדרק, הוא גם לא אוכל מרק אבל הוא כמובן ילד חכם – לא כמו הגוי המטופש – ועל כן בסופו של דבר הוא מתרצה, ובמקום למות כנדרש הוא חוזר להתענג על מרק מכובס ואולי על פולקה גם.

מתוך המהדורה בעברית

מתוך המהדורה בעברית

כמה יפה שהתרגום העברי אינו "מפחיד", וכמה נפלא שהוא אינו מטמא את נפש עוללנו הרכים בסמלים שאינם הולמים את הדת היהודית, שמא חלילה יתפתו לסגוד לסמלי עגל הזהב של הכנסייה שנואת נפשנו. והרי אלמלא היו משמיטים את הצלב מהאיור לבטח היו ילדינו דוהרים לירדן להטביל עצמם לנצרות ומביאים לחורבנו של העם היהודי. כה רב הפחד מהצלב עד שגם בימינו אלו בכיתות הרכות של בתי הספר הממלכתיים (כיתה א' לפחות) הילדים לומדים לכתוב את סימן החיבור (פלוס בלעז) בצורה הבאה "﬩" ולא בצורה המקובלת על שאר אומות העולם שהיא "+". במלים אחרות, סימן ה-"+" עבר גיור כהלכה והוכשר כדת משה וישראל על-ידי ברית מילה שקצצה את עורלתו התחתונה. השאלה שמטרידה אותי אם אכן תפקיד מתרגם שירי הילדים הנו גם הכשרת וגיור השירים, ואם אין זו התעללות לשמה ביצירה.

אלכס פז-גולדמן – בוגר מדעי המחשב בטכניון וסמנכ"ל בכיר בחברות הייטק וכן ובעל תואר MA במחקר תרבות הילד מאוניברסיטת תל-אביב. כתב וערך עם בנצי לופו את המדור הסטירי העולם הבא של "העולם הזה". ספריו "הרפתקה בחולות" (בשיתוף עם איריס ארגמן) ו"המרגל האבוד והשמלה הירוקה" נבחרו למצעד הספרים של משרד החינוך . ספרו "הילדים האבודים והאפונים הירוקים" אמור להתפרסם בספטמבר 2014.

שיא השיאים בדחיית מטלות

נכתבו כבר ספרים על ילדים שלא אוהבים לקרוא (למשל, "גברת גרים אוהבת ספרים (ואני לא!)" מאת ברברה בוטנר ו"האגדה על מרפי בטטה" מאת אואן קולפר), אבל זו הפעם הראשונה שאני נתקלת בספר שעוסק בילדה שמאוד אוהבת לקרוא ובכל זאת משקיעה כמות עצומה של אנרגיה בהימנעות מקריאה. למרות הנאמר בכותרת, לא נכון לקבוע שמוקסי מקסוול לא אוהבת את "סטיוארט ליטל" (ספר מאת א. ב. ווייט, שתורגם בעבר לעברית בשם "סטיוארט קטינא"), בשל העובדה הפשוטה שהיא לא קראה אותו. מדובר, בעצם, בספר על ילדה שלא קראה ספר. אבל לא סתם לא קראה, אלא השקיעה מאמצים עצומים, רעיונות מקוריים ושלל ניסיונות סרק, במשך כמעט חודשיים, בלא לקרוא את הספר.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

מוקסי בת התשע אוהבת לקרוא, אפילו מאוד אוהבת, אבל כילדה עצמאית, דעתנית וחזקה, היא שונאת שאומרים לה מה לעשות ושונאת שאומרים לה מה לקרוא. מרגע שהכריחו אותה לקרוא את "סטיוארט ליטל" במהלך חופשת הקיץ כדי להיבחן עליו ביום הראשון ללימודים, היא עושה הכול, אבל הכול, כדי לדחות את מטלת הקריאה. מצד אחד,קשה לי להאשים את מוקסי: גם אני שונאת שמכריחים אותי, וכאוהבת ספר אני חושבת שאין דבר הרסני יותר לאהבת הקריאה וחדוות הקריאה מאשר קריאה כפויה, בטח לא קריאה שבסופה מבחן בקיאות. ספר הוא חוויה, הוא הרפתקה, הוא מפגש ייחודי בין קורא לבין סיפור – וכשמבחנים, בתי ספר וחובות אחרים נכנסים לתוך החוויה האינטימית הזאת, היא מתקלקלת. ומצד שני, לא פעם במהלך הקריאה, מצאתי את עצמי, לצד ההשתאות מכושר ההמצאה והדמיון של מוקסי, כמעט צועקת עליה באופן בלתי מעודן – "נו כבר, מה אכפת לך? תקראי כבר את הספר הזה ותיפטרי ממנו במקום לבלבל את המוח!"

צילום: ולורי פישר, טקסט: פגי גיפורד

צילום: ולורי פישר, טקסט: פגי גיפורד

כי מוקסי מעדיפה לסדר את החדר, ולענות לטלפון, ולהמציא "רעיון פרוע כל כך, מפתיע כל כך, כביר כל כך, שכשספרה עליו אחר כך, אמר לה אביה החורג בקול מוכה תמהון: 'חשבת על זה לגמרי לבד?' הרעיון המופלא של מוקסי היה לכבות את הטלפון הנייד, כדי שתוכל להתרכז בקריאה של סטיוארט ליטל". מוקסי, כמובן, לא מממשת את הרעיון הנפלא הזה, כי היא מחליטה שהוא קיצוני מדי, או אולי בעצם כי היא עסוקה כל כך בלמצוא סיבות למה לא לקרוא, שבאמת אין לה זמן להתיישב ולפתוח את הספר.

הנימה הייחודית של המספרת (שנוכחת, במידה מסוימת, כדמות בעלת דעות ופרשנויות משלה) מצליחה לשלב בין הזדהות עם הלך הרוח של מוקסי להזדהות עם הדמויות הסובבות אותה (שמאבדות, במידה זו או אחרת, את עשתונותיהן למולה). השילוב בין מסירת עובדות לבין אירוניה דקה, ריבוי הפרטים הקשורים לעניין ואלה שאין להם שום קשר אליו ורצף האירועים שאין אלא להגדירו כמופרך, יוצרים יחד דרמה קומית משפחתית קטנה שסובבת, לכאורה, סביב ילדה אחת שמסרבת לקרוא ספר אחד, אבל מצליחה להעביר בפרקים קצרצרים תמונת עולם מדויקת ומורכבת של דמותה הסוערת, האינטליגנטית, רבת הדמיון והתושייה, הנצלנית והמעצבנת (כן, מדובר בספר שהגיבורה שלו היא אמנם מקסימה, לפרקים, אבל גם מעצבנת ממש, וגם בכך יש חידוש מרענן) של מוקסי ולפרוש את רוחב היריעה של משפחת מקסוול כולה (אמא, אב חורג, בן ובת תאומים ואחות קטנה, בתוספת החבר הכי טוב של מוקסי ושני כלבים).

צילום: ולורי פישר, טקסט: פגי גיפורד

צילום: ולורי פישר, טקסט: פגי גיפורד

שטף המחשבות והאסוציאציות של מוקסי מוביל אותה בסופו של דבר למחשבה ההגיונית ששליחת חברה הצעיר ואחותה הקטנה לנטוע מטע אפרסקים בגינה הוא מעשה יעיל ורציונאלי הרבה יותר מקריאת הספר, והרעיון המוזר הזה מוביל לרצף טרגי-קומי של אירועים שבשיאם נהרסת גינת הפרחים הנהדרת של אמא של מוקסי. סגנון הכתיבה שומר על הלך רוחות אסוציאטיבי, מהיר ומצחיק במקביל לזה של הגיבורה, וכך אפשר למצוא בספר פרקים לא אחידים באורכם, כמו הפרק ששמו "פרק 7 ובו אמא של מוקסי אומרת לא" הכולל מילה אחת בלבד: "לא."

הפורמט הקטן והקומפקטי של הספר נעים לקריאה ומתאים לידיהם של קוראים צעירים, וגם העיצוב רענן, מקורי ומוצלח במיוחד. בספר משולבים צילומי שחור-לבן שצולמו, כביכול, בידי מארק, אחיה התאום של מוקסי. הצילומים מוסיפים מקוריות ורעננות לסיפור והם אכן נראים כיציר כפיו של ילד – הפריימים לא שלמים ונקודות המבט מקוריות, משעשעות וילדיות, אבל הבחירה המודעת לא להציג בשום צילום את דמותה המלאה של מוקסי צרמה לי. אפילו על עטיפת הספר הגיבורה מצולמת כשהיא חבושה בכובע ים ועל עיניה משקפי שחייה כך שאי אפשר להבחין בתוויי פניה המלאים. כמו שאני זוכרת את הילדה הקוראת שהייתי פעם, אני בטוחה שכילדה, ההימנעות מהצגת גיבורת הספר הייתה מפריעה לי אפילו יותר ממה שהיא מפריעה לי עכשיו, בעיקר בספר שלמרות מופרכותו הוא לגמרי ריאליסטי, ובעיקר בשל הנימה התיעודית שהצילומים וכרוניקת האירועים מעניקים ליצירה כולה.

צילום: ולורי פישר, טקסט: פגי גיפורד

צילום: ולורי פישר, טקסט: פגי גיפורד

טוב עשתה ההוצאה שהשקיעה בעיבוד גראפי של חלק מהצילומים ושיבצה בהם טקסטים בעברית במקום המקור האנגלי (תקריב של מילון שבו מוקסי מחפשת את פירוש המילה "השלכות", פתק שאמה השאירה לה על המקרר, ועוד), אבל חבל שלא ניתן קרדיט לבעל/ת המקצוע שהיו אמונים על המלאכה המוצלחת הזו. הערה קטנה אך חשובה: לבי-לבי למתרגמת מאירה פירון, שאני בהחלט מבינה מדוע לא היו לה הרבה ברירות אחרות בנוגע לתרגום הכותרת, אבל למרות שאני עצמי מתקשה לחשוב על פתרון אפשרי אחר, כותרת הספר עלולה להציב מכשול של ממש בפני קהל היעד הפוטנציאלי של הספר – ילדים בשלבי ראשית הקריאה, בשלב שבו מפענחים ומצרפים הברה להברה, עלולים להירתע מכותרת הכוללת ארבע מילים לועזיות ארוכות ולא מובנות. ולמרות זאת, "מוקסי מקסוול לא אוהבת את סטיוארט ליטל" הוא ספר ראשית קריאה מרענן, מוצלח, פרוע, מצחיק, כייפי ומקורי ואני יכולה רק לקוות בכל לבי ששום מורה לא יחליט לחייב את תלמידיו לקרוא אותו…

 

"מוקסי מקסוול לא אוהבת את סטיוארט ליטל" מאת פגי גיפורד, צילומים: ולורי פישר. מאנגלית: מאירה פירון. הוצאת טל-מאי בשיתוף ידיעות ספרים, 2014.

טלי כוכבי - אוהבת ילדים, אוהבת תרבות וספרות, אוהבת תרבות וספרות ילדים. בעלת תואר שני בחינוך, עורכת, מבקרת ולפעמים מתרגמת ספרי ילדים וספרים בכלל, כותבת את הבלוג "עכשיו תורי". לאחרונה ראה אור ספר הביכורים שלה, "ביום שמש בהיר" (הוצאת איגואנה וכנרת).

על מה צחקו האומפה-לומפה?

לא פעם נשאל רואלד דאל (1990-1916) מה הניע אותו לכלול בסיפוריו את הדמויות האקסצנטריות שמאכלסות אותם ואת מעשיהן התמוהים. משעשע להיווכח כי השיב על מכתבי קוראים בהיענות רבה ועם זאת התחמק משאלות רבות. באחת התשובות ששלח סירב לענות על השאלות, ואז המשיך: "בכפר שלנו גרה אישה זקנה שיש לה זקן. שאלתי אותה למה אינה מגלחת אותו, והיא ענתה, 'אילו גילחתי אותו, איש לא היה מבחין בי.'" בפסקה הבאה כתב: "איכר אחד הגר לא רחוק מכאן מגדל עכברים לבנים. הוא מטגן אותם בחמאה לארוחת הערב שלו. 'הם טעימים,' ככה הוא אומר."

דאל מוּכר כסופר שנון לילדים ולבני נוער; ולשנינויות ולביקורת החברתית שלו בספריו לנוער אייחד את המאמר הזה. הוא נודע גם בסיפורי הזוועה והאימה שכתב למבוגרים. ידועה פחות העובדה שהיה תחילה טייס קרב, וכי אי-אז היה גם בארץ-ישראל. בסיפור "האורח", שבו מופיע לראשונה "דודי אוסוואלד", כשם ספרו הפורנוגרפי והמשעשע (1979), מתוארת נסיעה בחצי האי סיני השאובה מהזיכרון: גם דאל עשה את דרכו לפני שמונים שנה מקהיר דרך צפון סיני, גם הוא נאלץ לחנות בלב המדבר עקב תקלה – ורק החוויה המיוחדת ותוצאותיה הן תוספות פרי דמיונו: הדוד נוסע במכונית רולס-רויס, ועליו להמתין למאוורר הנחוץ לתיקונה; למזלו נקלע למקום אדם הנוהג אף הוא ברולס-רויס, ומזמין אותו לביתו; בשעת הארוחה מבין האורח כי בתו של האיש נענית לו, וגם שבבית נמצאת בת אחרת, מצורעת ומידבקת; הדוד נכנס לחדרה של אחת מהן…[I]

מהדורת הספר בעברית

מהדורת הספר בעברית

בספרי הילדים והנוער התרחק דאל ממיניות. ועם זאת רבים מותחים עליו ביקורת קשה בשל הסצנות האכזריות שכלל בהם. מוחים, למשל, על הנימה הקלילה שבה הוא כותב כי "יום אחד נסעו הוריו של ג'יימס ללונדון, לערוך אי-אלו קניות, ודבר נורא קרה: שניהם נטרפו פתאום (לאור היום, תארו לעצמכם, וברחוב הומה אנשים!) על-ידי קרנף ענקי וזועם, שנמלט מגן-החיות הלונדוני." ("ג'ימס והאפרסק הענקי", 1961; תרגם אוריאל אופק, 1975). אחרי מותם נפל ג'יימס המסכן לידיהן של דודה עצילה ודודה גרומה, "אנוכיות, עצלות ומרושעות", והן הכו והעליבו אותו – וגם העבידו אותו בפרך. משצמח אפרסק ענקי על עץ בגינתן, גבו הדודות שילינג מכל מי שבא לראותו, ומחיר כפול ממי שביקש לצלמו. בלילה פגש ג'יימס את היצורים שיהיו חבריו למסע, ובבוקר ניתק האפרסק מהענף והחל להתגלגל במורד הגבעה. בדרכו אל הים, המשתרע בתחתית הגבעה, עלה האפרסק על הדודות. "נשמע קול מעיכה. ואחר כך נשתררה דממה. האפרסק התגלגל הלאה. ומאחוריו שכבו הדודה עצילה והדודה גרומה על העשב – מגוהצות עד דק, שטוחות ונטולות רוח חיים."

לצערי, עליי להוסיף שאחרי הפרקים המרתקים הראשונים, ממות ההורים ועד מות הדודות, ההמשך אינו מסעיר באותה המידה. הספרים הבאים שכתב דאל מעניינים יותר ויותר, ביקורתיים מאוד כלפי מבוגרים וילדים כאחד, וגם זאת: אחרי הספר השני לילדים, "צ'רלי והשוקולדה" – שהשנה ימלאו חמישים שנה להופעתו – מיתן דאל מעט את מינוני האכזריות בספריו. האמירה כאן מחייבת הסבר, כי הקורא בתרגום לעברית של "צ'רלי" יתקשה לגלות איפה האכזריות, מפני שדאל במקור (1964) בוטה הרבה יותר מאשר בתרגומו של אוריאל אופק (1976), ומייד נמחיש זאת.

מתוך העיבוד הקולנועי לספר

מתוך עיבוד קולנועי לספר

ילדים מגעילים (גם הוריהם)

צ'רלי נעים ההליכות, הלא-גיבור (בדומה לדייוויד קופרפילד של דיקנס), הוא אחד מחמשת הילדים שזכו לראות את מפעל השוקולדה האגדי מבפנים. דאל אינו מחבב את ארבעת האחרים – האחד גרגרן חסר תקנה, האחרת לועסת מסטיק ללא הפסקה, שלישי מכור לטלוויזיה והאחרונה בת עשירים תובענית. בסיפור העלילה המותח והמשעשע משובצים שירים שמזמרים בני האומפה-לומפה, עובדים קטנים וחרוצים המפעילים את בית החרושת. אל החרוזים שלהם מנקז דאל את תיאורי האכזריות, אבל רק במקור: כמו שתיווכחו, המתרגם – אוריאל אופק עדין הנפש (הדברים נכתבים ללא שום ציניות) – בחר להשמיט כמה חרוזים בשל אכזריותם, ועשה זאת במיומנות גאונית, אבל ללא שום הצדקה, לדעתי.

בשיר הראשון נופל אוגוסטוס הזללן לנהר השוקולד, ובני אומפה-לומפה מספרים מה יקרה לו. במקור הם מבטיחים שהילד ישתנה במעבד המזון: "שיני מכונה יתחילו לרסק ולטחון; מאה סכינים חותכים, חותכים, חותכים…"[II]  ואילו בתרגום: "אם כי (נאמר לכם בסוד)/ הוא ישתנה הרבה מאוד. הוא יעבור בגלגלים,/ הוא יקבל שם טיפולים – ברש שפשף, מרק ולטוף,/ וזרם עז אותו ישטוף…" "לרסק ולטחון" הפך ל"לטוף"!

השיר הבא הוא פרודיה על הנאומים נגד לעיסת מסטיק ללא הפוגה. גברת אחת לעסה בלי הפסק, שרים בני האומפה-לומפה, ובאין מסטיק לעסה את הלינולאום או את האף של החבר שלה. שרירי הלעיסה גדלו, עד שהסנטר הענקי בלט מפניה ככינור. לילה אחד שכבה במיטה ולעסה "כמו תנין מכוונן" (רמז לתנין בפיטר פאן?) אבל גם משהניחה את המסטיק בצלחת מיוחדת ונרדמה – לסתותיה האדירות המשיכו ללעוס ולבסוף חתכו את לשונה לשניים! בתרגום הלסתות אכן פועלות מתוך שינה, "וזה היה דבר איום – כי רות לועסת עד היום, והיא לועסת בלי הפסק/ גם אם ל'פסיק היא תשתוקק…" בעברית – ללשון שלום.

מהדורת פופ-אפ של הספר

מהדורת פופ-אפ של הספר

שיר נוסף ממליץ לסלק את מכשירי הטלוויזיה מחיינו, כי הם מטמטמים את מוחם של ילדים.[III] איך נבדר את הילדים? שואלים האומפה-לומפה – ומשיבים: "ילדים אז קראו ספרים מופלאים/ על דרקונים, צוענים, מלכות ולוויתנים, על איי מטמון וחופים רחוקים שאליהם חתרו בסירות מבריחים… ואוכלי אדם רקדו סביב קדרה, בוחשים, בוחשים בה תבשיל נורא. (אכן הריח נהדר, אוי מה עשינו, זאת הגר!)" – בוודאי ניחשתם: מהתרגום נשמטה ההלצה על אוכלי האדם. ולא זאת בלבד, השיר מביע ספק אם הילד שנשאב לתוך הטלוויזיה ישוב לגודלו הראשון; ואם לא – זה מגיע לו, אומרים האומפה-לומפה. התרגום הופך את היוצרות: "על כן נגדיל את קומתו – לראות מה יתרחש אתו…"

תקווה להשבת כבוד הממזריות של דאל נצנצה לרגע לכל מי שייחל, כמוני, לתרגום שיהיה מושחז וארסי כמו במקור: לאה נאור תרגמה את הספר "שירים עליזים וחרוזים פוחזים", ובו מיטב חרוזיו של דאל. בעניין הלשון חל שינוי לטובה: "ובלילה זה עצוב,/ לשמוע שוב ושוב ושוב/ ביס-ביס סנאפ-סנאפ וטר-טר-טר/ הפה נפתח, הפה נסגר,/ לאט לאט, מהר מהר,/ ואז נפתח הרבה יותר/ ו-טרח – נסגר בנשיכה –/ את הלשון שלה חתכה." וכך גם סוף המעשה בטלוויזיה: "נ"ב. ומייק טי-וי? מסכן כל כך,/ הוא ישתחרר מן המסך?/ האם יחזור למלוא גודלו?/ אולי כן ואולי לא./ אם לא – אז זה מגיע לו."

צר לי להודות כי בעניין הזללן גם המתרגמת המופלאה לאה נאור ריחמה על אוגוסטוס: "הגלגלים יתגלגלו/ יסלסלו, גם יטפלו:/ מאה סכינים קטנים/ ילושו גוף וגם פנים…" ילושו?! הסכינים?! ובשיר האחר שוב הוחמצה בדיחת הקניבלים: "(הריח טוב. מה מתבשל?/ רק אגדות, תודה לאל.)" לא ייאמן? מתברר שרק מעטים יכולים להקשיח את לבם כמו דאל…

עטיפה אחת מיני רבות שנוצרו עבור הספר

עטיפה אחת מיני רבות שנוצרו עבור הספר

תשאלו, למה צריך להגן על ילדים מפני אמירות אכזריות בספרו של מחבר נפלא? הרי גם ילדים מבינים היטב שהכול בצחוק! לא זה העניין: אם חשוב בעיני לשמור אמונים למקור, אין זה רק מפני שכך נהוג, אלא מפני שחבל על מה שאבד בתרגום המגונן, אשר – בין היתר – מסרס את כוונת המחבר בגלל השקפה חינוכית. בעניין הטענות נגד "צ'רלי" אוסיף כי דעתי היא שהאומפה-לומפה אינם מנוצלים לרעה במפעל השוקולדה, אלא להפך. לא זו בלבד שהם מפיקים תועלת רבה מחייהם בגן-העדן-בזעיר-אנפין, אלא שהם מנצלים את יכולת האבחנה שלהם וצוחקים על התרבות המערבית ועל יומרותיה. ואולי עושה זאת רואלד דאל, המשתמש בהם להסוואה בעודו כלוא לכאורה בלול תרנגולות מעופש וכותב שם את יצירותיו.

חוואים מגעילים

צ'רלי הוא לא היחיד שהשתנה בתרגום. ב-2003 ערכתי מחדש את "מר שועל המהולל" (ראה אור ב-1970, התרגום מ-1977), והתברר לי שכמה מהתיאורים המבחילים ביותר לא זכו לתרגום. אם כתוב, למשל, "בוני חיטט באפו קלות (delicately) באצבע ארוכה", בתרגום "בוני שיפשף (!) את אפו בין האצבע והאגודל". בהמשך נאמר במקור, "בוני חיטט באוזנו, הוציא משם דבר-מה קטן ושחור והעיף אותו ממנו והלאה." ובתרגום? "בוני חיטט באוזנו". וזהו. וכשכתוב בהמשך, בגרסה העברית, "בוני חייך בהנאה", מובן מאליו שבמקור נאמר "על פניו של בוני זרח חיוך נבזי של הנאה". בפרק הרביעי נכרת זנבו של מר שועל. בתרגום, הירייה אינה כה קטלנית (מבחינת הזנב), ותמצאו שמרת שועל "ליקקה את קצה זנבו"אף על פי שבמקור נאמר כי היא "ליקקה את קצה זנבו של בעלה כדי להפסיק את הדימום".

איור של קוונטין בלייק מתוך הספר

איור של קוונטין בלייק מתוך הספר

מן הראוי להזכיר, לפחות על קצה המזלג, אחדים מספריו האחרים של דאל מ-1966 ואילך. התרגומים שלהם לא סבלו מעידונים; ואולי התיאורים בהם מרוככים מלכתחילה, לאחר שהמחבר השנון למד מהניסיון המר (מוציאים לאור באנגליה סירבו להדפיס את ספריו); או שהרשעות פשוט מובלעת במקום להיות גלויה לעין:[IV])

  • באמצעות אצבע הקסם, בספר שזה שמו, גיבורת הסיפור מטילה עונשים מידתיים על ה"רעים", בייחוד הציידים.[V]
  • הנסיך כורת את ראש האחיות של סינדרלה ב"חרוזים נלוזים", והנערה המזועזעת נישאת לאדם שאינו צמא דם. היחידים שדאל אינו מבכה את מותם הם שני זאבים רצחניים בסיפורים הבאים בקובץ.[VI]
  • לנוכח מעשיהם של הענקים זוללי האדם, שעליהם אנחנו יודעים רק מפי העי"ג, בספר הנקרא כך, העונש שמטילים עליהם אינו נורא כלל.[VII]
  • המכשפות השונאות ילדים אינן הורגות אותם, בדרך כלל, ועונשן הולם את מזימתן.[VIII]
  • ואפילו עונשם של המנהלת טְרופְדְרוס ושל ההורים של מטילדה  די קל.[IX]

 

דווקא על "דני אלוף העולם" (הודפס ב-1975, תרגמה זֹהר שביט, 1984), החף מכל פנטזיה, אין האכזריות פוסחת, במקור או בתרגום – המורה המלמד את דני מכה אותו על ידיו, והילד אינו יכול להשתמש בהן. מאחר שמדובר בספר זה בציד אסור של פסיונים, היו שתהו על גישתו המוסרית של דאל. ראשית, אציין כי בסוף הסיפור רוב הפסיונים מעופפים בשלום אל היער; ושנית, בגרסה קודמת (למבוגרים) של הסיפור, "אלוף העולם", הילד אכן מטיח באביו שהוא גנב; ואילו בספר לבני הנוער התשובה של האב (המושלם) היא כי ציד-בלי-רשות הוא ספורט מוכר וידוע. לכו תתווכחו עם האנגלים.

איור: קוונטין בלייק

איור: קוונטין בלייק

אין לי תשובה הולמת לטענה בדבר התיאור האכזרי של גיהוץ הדודות ב"ג'יימס", חוץ מזה שהוא מצחיק. נוסף על כך, הדודות איומות – ודאל חף מגישה חינוכית מדי בספריו, גם לבני נוער, מלבד בתחומים החשובים בעיניו, כמו צמחונות. לעומת הדודות של ג'יימס, די ברור שהקורא ב"צ'רלי" מנחש כי הילדים הלא מנומסים אולי נעלמו, אבל לא מתו. נגיד עוד, כי מה שמפחיד באמת הוא לא הספר "המכשפות" אלא הסרט בכיבובה של אנג'ליקה יוסטון (1990); ומה מצחיק? הסוף ה"טוב" של הסרט: המפיקים שינו את הסוף הנפלא של דאל, שחשב כי להיות עכבר זה דווקא מדליק. כמו הסרט שנעשה לפי "דני אלוף העולם" (1989; נקרא בעברית "ילדות בכפר") – גם "המכשפות" מרהיב ומרתק.

אנטישמיות? לא בסיפורים

לא אחת נשמעה הטענה כי דאל היה אנטישמי. האוהבים לסווג בני אדם לפי דעותיהם מצטטים מה אמר דאל בפאב או בבית הקפה, אבל אינם מביאים הוכחה של ממש מן הספרים לילדים ולנוער.[X] אגיד על כך רק זאת: אהד זמורה, שהוציא לאור כמעט את כל ספרי דאל בעברית, תיעב כל גילוי של אנטישמיות. אילו היה שמץ ממנה בספרים – הם לא היו רואים אור. גם לא ספריו למבוגרים. הטענה בדבר גזענות, לעומת זאת, הבאה לידי ביטוי בהופעתם החיצונית של האומפה-לומפה ב"צ'רלי", השפיעה על דאל ועל צייריו לשנות מעט את הפרטים שאִפשרו לראות בהם פיגמים מאפריקה. גם בהופעתם החדשה – עורם נעשה לבן ויש להם שיער זהוב – נשמרת להם הזכות לבוז לכולנו על נטיותינו. האם השינוי הזה היה נחוץ באמת? לדעתי – לא. הרי גם כשדאל תיאר ב"מטילדה" את אכזריותה של המנהלת וסיפר על חלומה הרטוב – בית ספר בלי תלמידים – לא הקימו הסתדרות המורים וגופים מסוגה זעקות שבר. בספרים הבאים משתתפים יצורים-מן-הדמיון כמו הקריצים החרקוזואידים ב"צ'רלי ומעופפלית הזכוכית" (ראה אור ב-1972, תרגם אורי בלסם, 1982); וכמו ענקים זוללי ילדים ומכשפות השונאות אותם. איש לא נזעק בגינם. לעומת זאת, מה אמרו בהתאגדויות של ציידים בעקבות מה שנכתב עליהם ב"אצבע הקסם" אוכל רק לנחש…

יחיעם פדן - סופר, עורך ומתרגם, חוקר בתחום ספרות הילדים והנוער ומרצה גם בתחומים נוספים. ערך את סדרת "מרגנית" בהוצאת זמורה-ביתן, את "הסדרה הצעירה" ואת סדרת "ראשית קריאה" בהוצאת כתר, עורך עם איילין מוסקוביץ את סדרת "מפרש" לבני 18-16 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ספרו "אודיסאוס" ראה אור בהוצאת כתר בשנת 2007. מחקריו בתחום ספרות הילדים והנוער נדפסו בבמות ספרותיות שונות וכן כנספחים בספרים רבים שתרגם וערך.

  1. הסיפור נכלל בספר שלא תורגם, Switch Bitch, 1974, ובו עוד שלושה סיפורים מסוגו. []
  2. תרגום מילולי (שלי). []
  3. מעניין לציין שבשנת כתיבתו לא הייתה טלוויזיה בישראל, וגם כשתורגם עדיין לא היו די תכנים בטלוויזיה החד-ערוצית שלנו; דווקא היום, חמישים-שנה-אחרי, יש בכך הרבה אמת. לאו דווקא בעניין הקריאה. התרגום להלן – שלי. []
  4. דוגמה קטנה מתוך העי"ג (1982) בתרגום אורי בלסם (1987): הענק-הידידותי-הגדול מגלה לסופי כי הענקים האחרים יוצאים לילה-לילה לזלול ילדים בכל העולם – למען הגיוון: "כל קטנית-אדם יש לה טעם שונה. יש פריכמיצים ויש איחסיפיכסים. קשמיר מלאה איחסיפיכסים. שום ענק לא יאכל קשמירים אף פעם… כי הקשמירים קשים ומרים… למשל, פרוסה של פרסי – יש לה טעם חזק של שטיח." (ומובן שאין מנוס מהתאמות: במקור לילדים מניו זילנד יש טעם של מגף; בגלל מגפי ולינגטון, החולקים אותו השם עם בירתה של מדינה זו. בעברית טעמו של המגף דבק בילדים מאיטליה. []
  5. "אצבע הקסם", 1966, תרגמה מאירה פירון, 2010. []
  6. "חרוזים נלוזים", 1982, תרגמה נימה קרסו, 1997. []
  7. "העי"ג", 1982, תרגם אורי בלסם, 1987. []
  8. "המכשפות", 1983, תרגמה טלי נתיב-עירוני, 2003. []
  9. מטילדה, 1988, תרגמה יעל ענבר, 2000. []
  10. ייתכן שיש הערה אנטישמית בסיפורים למבוגרים, אבל גם כמרים יכולים לחשוב שדאל שנא את הממסד הדתי-נוצרי… []

בעקבות ההומניזם

יש מעט מאוד ספרים שגורמים לי להזיל דמעה בכל קריאה חוזרת. כמה וכמה שורות של אלתרמן, הסיום, מלא החמלה, של ""האמן ומרגריטה". לפעמים מילותיו האחרונות של המינגווי ב"וזרח השמש" – "הו ג'ייק, איזה חיים יפים היינו יכולים לראות יחד…" בכותל המזרח של המועדון המצומצם הזה מצויה "הקומדיה האנושית" של ויליאם סרויאן. לכן, כששמעתי שיוצא לאור תרגום חדש, מיהרתי לקחת אותו לידי, ולבדוק אם הקסם הישן עודו פועל.

עטיפת הספר (יח"צ), איור: בתיה קולטון

עטיפת הספר (יח"צ), איור: בתיה קולטון

את הספר לא קראתי כילד, אלא כמתבגר; מבוגר בשלוש או ארבע שנים משמעותיות מאוד מגיבורו בן ה-14 של סרויאן. עברו כמה וכמה עשורים מאז ביקרתי בעיירה איתאקה, זו שגרים בה יוליסס והומר, המנסים לתמוך במשפחתם בעוד האב נפטר מספר שנים קודם לכן, והאח הגדול נשלח לשדות הקרב של מלחמת העולם השנייה. אבל מייד כשפתחתי את הספר, שב הקסם הישן ופעל את פעולתו, למרות האווירה הזרה שיצרו איוריה של קרן תגר, שהנם שונים מאוד מהאיורים הקלאסיים של רון פרימן להם הרגילה אותי המהדורה הישנה של הוצאת "עם עובד". כשהגעתי אל הקטע שבו מבשר הומר, העובד כשליח במברקה, לאם המקסיקנית שבנה נפל בשדה הקרב, לא הייתי יכול להימנע מבכי. כך גם בעוד מספר קטעים במהלך הספר, ובמיוחד בסופו. התרגום של יהודה אטלס, בשונה מאיוריה של קרן תגר, קרוב מאוד ברוחו לתרגום המוכר והאהוב, אך הוא שידרג אותו לעברית עכשווית וזורמת, אך כזו שאינה מתיילדת, ושומרת על רמתה הגבוהה.

יש הרבה מאוד נושאים שניתן לכתוב עליהם בסקירה של הספר. רובם כוסו היטב באחרית הדבר שכתב אטלס לתרגומו החדש, המספרת על הסופר ויצירתו, על התרגום הישן של יצחק עברי, ועל ההיסטוריה של הספר ונוסחיו השונים. השאלה שנותרה פתוחה אצלי, לאחר קריאת הספר והאפילוג, היא האם ימצא הספר הזה קוראים גם בדור הקוראים של המאה ה-21? אני נמצא במקום מעולה לענות על השאלה הזו. אבי, יליד שנת 1942, נמנה ודאי עם דור הקוראים הראשון של הספר, שנכתב ב-1943, ויצא לאור ב-1945. בני הוא כיום בגילו של הומר, גיבור הספר. עפולה של שנות ה-50 שבה חי אבי בעת שקרא את הספר לא הייתה שונה בהרבה מאיתקה שבקליפורניה עליה נכתב בספר. מציאות שבה צריך ילד בן 14 לעבוד לפרנסתו, הקהילה הקטנה והתומכת המתוארת בספר, הסביבה הכפרית, בית הספר הקטן ובו כיתה אחת, כמעט והיו ללא שינוי כאשר גדלתי אני באותה הסביבה כרבע מאה לאחר מכן.

איור: קרן תגר

איור: קרן תגר

בני גדל במציאות שונה לגמרי. לא נתתי לו לקרוא את הספר. עדיין. אבל אני בטוח שלו היה עושה את זה היה נתקל בבעיות הבנה קשות מאוד כבר בתחילה. מהו 'מברקן'? מדוע יש צורך ב'מברק'? זו מן הסתם הייתה השאלה הראשונה שהיה שואל. רבות אחרות היו באות בעקבותיה. המציאות הפנטסטית של גיבורי-העל והארי פוטר, החיים ביקומים ארכאיים לחלוטין, פרי הדמיון והפנטזיה הטהורים, קרובה בהרבה לעולמו של בני מאשר המציאות המפגרת טכנולוגית אך במעט של הומר מקאולי, שחי את חייו הספרותיים אך 70 שנה לפניו.

מיהו, אם כן, קהל הקוראים המיועד של הספר? כאן אנו מגיעים לעוצמתו הגדולה של הספר. ההומניזם שלו. כמו סופרי הילדים הגדולים באמת מאותה התקופה, מאריך קסטנר ועד אסטריד לינדגרן, ספוג הספר בהומניזם ובאהבת אדם. המציאות שהוא מתאר היא מזוויעה, הדילמות בהן הוא מעמיד את גיבוריו בלתי אפשריות. הומר הוא ילד בן 14 שעליו מוטל התפקיד הבלתי אפשרי להודיע למשפחות החיילים החיים בעיירה כי בנם נהרג בשדה הקרב, וכל זאת בציפיה להודעה המתקרבת ובאה, עד שלבסוף היא מתממשת במלוא עוצמתה, כי אחיו האהוב אף הוא לא ישוב. ועדיין, מציאות זו מתוארת באופן כה אוהב אדם, כה אמפתי, שהתחושה אינה של זוועה אלא של כאב מתקתק. המוות, כמו הרוע, נוכחים מאוד בספר. אך הרוע הנוכח בספר אינו רוע מוחשי, כבספרי הפנטזיה העוסקים בטוב המוחלט והנגלה הלוחם ברע המוחלט והנגלה, אלא רוע רחוק, המגלה את נוכחותו אך במברקים שנשלחים מעבר לים. המאבק עם הרוע הוא ממשי מאוד, ובמידה רבה קשה יותר מהמאבקים של הארי פוטר ודומיו. והניצחון אף הוא אינו חד-משמעי.

איור: קרן תגר

איור: קרן תגר

אומר זאת מפורשות: ילד שגדל על דיאטה ספרותית של גיבורי-על ו"משחקי הרעב", הוא ילד עני יותר מילד שטעם את הארוחה הכבדה של "הקומדיה האנושית". הרכיב התזונתי של הומניזם מרווה כל עמוד. אהבת האדם של סרויאן היא מדבקת. הרגש גלוי וחשוף לעין. וזו הסיבה שהקורא האידאלי של הספר הוא אכן – ילד. מבוגרים יותר ימצאו כי האנלוגיות שקופות מדי (החיבור ל"האודיסיאה" הגלוי משמות הגיבורים. הגיבור המושיע הנקרא 'כריס' כאיזכור לישוע הנוצרי, ואיזכורים רבים אחרים), המסרים הפוליטיים מפורשים מדי, מנגנוני הסחיטה הרגשית גלויים מדי, ואף הקלישאות קלישאתיות מדי. יתכן שבקריאה של בוגר, ייראו התפרים הגסים הללו כפוגמים ביצירה, ויאפילו על היופי הרב שבה. באפילוג קורא יהודה אטלס לספר "ספר מבוגרים לכל דבר". זה אינו ספר מבוגרים לכל דבר. זוהי ספרות ילדים, ספרות ילדים גדולה. ילד שיהיה מוכן להתגבר על הסיטואציה הזרה – זרה יותר מבית ספר לקוסמים, או גמדים המחפשים אחר טבעת – ייתקל בעולם קסום ועשיר, בעושר של רגש, וייטען בערכים של אהבת אדם והומניזם. מבוגרים, לעתים, איבדו את היכולת הזו, לקרוא את הספר בקריאה התמימה והתמה שהוא ראוי לה. היה לי את המזל שנתקלתי בספר בספריית הורי בטרם איבדתי אף אני את היכולת הזו, ולכן בקריאה נוספת, כמבוגר, הייתי יכול להתחבר אל התמימות הזו, שאבדה זה מכבר. אני מקווה שדור חדש של נערים ונערות יתחבר אף הוא לאותו מעיין נובע עשיר שהביאו לנו סרויאן ואטלס. אם יש משהו שהחברה שלנו זקוקה לו זהו הומניזם ואהבת אדם. כאשר מביאים לנו מקור בלתי נדלה, מן המוכן, זוהי תשורה שאין לזלזל בה.

"הקומדיה האנושית" מאת ויליאם סרויאן, איורים: קרן תגר, תרגום: יהודה אטלס. הוצאת אוקיינוס בשיתוף עם הוצאת מודן, 2014.

גל אמיר - סופר ועורך-דין. מספריו: "לילה אדום", "רוח צפונית" ו"תגובת שרשרת".

תמונת פרופיל – נטלי בטלהיים

נטלי בטלהיים היא בוגרת המסלול לאנימציה ב"בצלאל". סרט הגמר שעשתה יחד עם שרון מיכאלי, "Howl", זכה בפרס הסטודנטים ב-Animix. הספר הראשון שאיירה, "הרואים בעננים" שכתב קובי ניב (הוצאת כנרת), ראה אור לאחרונה. בטלהיים היא המאיירת השתיים-עשרה בפינת "תמונת פרופיל", שמטרה היכרות עם מאיירים מבטיחים ומקוריים, שספר הביכורים שלהם ראה אור לאחרונה. אנו מקווים כי פינה זו תהווה פלטפורמה לחשיפה של המאיירים וסגנונם, ותאפשר הצצה לכישרונות חדשים בקרב המאיירים והמאיירות בארץ.

 

היי נטלי, ספרי קצת על עצמך. איך נהיית מאיירת?

בתור ילדה בכלל לא חשבתי שאעסוק באמנות. רציתי להיות אסטרונאוטית, מהנדסת אווירונאוטיקה, או לפחות אינדיאנה ג'ונס. בדרך משונה הדברים השתלשלו לזה שלמדתי אנימציה ב"בצלאל". אנימציה זה תחום שקרוב מאוד לאיור; אפשר לומר שזה בעצם איור בתנועה. ומתוך התעסקות עם תחום שהמהות שלו הוא הצגת סיפור באמצעים ויזואליים, הגעתי גם לאיור, כמו הרבה אחרים שיצאו מלימודי אנימציה.

האם יש לך סגנון מובחן, האם את מתמקדת בטכניקה מסוימת?

אני לא יודעת אם יש לי סגנון מובחן; מבחינתי סגנון הוא מדיום בפני עצמו ואני משתדלת לגוון בו ובטכניקה כמה שיותר. אבל לכל מאייר יש את הנטיות שלו בעבודת האיור, כמובן, כך שבסופו של דבר מבחינים באיזה קו מנחה שנניח שאפשר להגדיר כ"סגנון". אני מרגישה שהסגנון שלי רק בהתחלה של תהליך התגבשות. בשנים האחרונות אני נמשכת יותר למינימליזם, משתמשת לרוב בטכניקה דיגיטלית (בעיקר בגלל שיקולים של זמן ויעילות, לצערי, ורגישות לאדים של טרפנטין), אבל שואבת השראה מתהליך העבודה במדיומים מסורתיים.

אלו ספרים אהבת בילדותך, והאם היה ספר שהשפיע עלייך או זכור לך במיוחד?

בגילים מוקדמים אהבתי מאוד את "ארץ יצורי הפרא", "פחדרון בארון" וספרים עם הרבה פרטים, כמו ספריו של ריצ'ארד סקרי. אהבתי מאוד גם ספרים מצחיקים עם סיפורי בדיה כמו "סיפורי ככה-זה'"של קיפלינג, ו"מכפראש ועד רגלצבע" של הלבריטר, שהיה מלא בחיות מוזרות ומשחקי מלים שטותיים.

2986

אהבתי לקרוא סיפורי הרפתקאות ופנטזיה כמו "טרזן מלך הקופים" וספרים של ז'ול ורן, ואהבתי מאוד גם ספרי אגדות ומעשיות, בעיקר סיפורים מפחידים, ותמיד התאכזבתי שיש בהם מעט מדי איורים. את הספר "ההוביט" של טולקין הכרתי בגיל 7, כשאבא שלי היה מתרגם לי אותו מאנגלית בהמשכים כסיפור לפני השינה. הוקסמתי כל כך מהסיפור שחזרתי אליו מייד כשיכולתי לקרוא מספיק טוב והוא היה אחד הספרים הראשונים שקראתי בעברית. הגרסה ממנה אבא הקריא הייתה גרסה משנות השבעים עם איורים בצבעי מים שאייר טולקין עצמו, שאהובים עליי עד עצם היום הזה.

raftelves

15-01-041-11

tm

שני ספרים אהובים עליי גם עכשיו ותמיד נמצאים בסביבת העבודה שלי; ספרים שאני חוזרת אליהם שוב ושוב לקבל השראה: "האיליאדה והאודיסאה" עם איורים של אליס ומרטין פרובנסן.

2960915886_4561524e9d_z

וספר עם ציורים של הירונימוס בוש, שהסתובב אצלנו בבית ויכולתי לחקור בו במשך שעות כילדה, ועדיין שובה אותי כל פעם מחדש.

Temptation-of-St-Anthony-central-panel-of-the-triptych

ספרי על תהליך העבודה על הספר "הרואים בעננים". כיצד הגעת לאייר אותו? מהי הטכניקה שבה אויר הסיפור? כיצד התנהל הדיאלוג סביבו?

"הרואים בעננים" היה הפרויקט האיורי הראשון שעשיתי אחרי שסיימתי את הלימודים ב"בצלאל". קובי ניב ראה את סרט הגמר שלי והחליט לתת צ'אנס למאיירת מתחילה. נפגשנו לדבר על הסיפור יחד עם תמי הראל העורכת, והראיתי להם סקיצות של העולם והדמויות, ואחרי זה רוב העבודה נעשתה מול תמי. השלב הראשון בעבודה, עוד לפני ההחלטה על הטכניקה, היה מציאת הדמויות והעולם. זהו השלב האהוב עליי באיור (וגם באנימציה, שם הוא נקרא "פרה-פרודקשן"). בשלב הזה ציירתי סקיצות ראשוניות של שלושת הכפרים מתוך מחשבה איך כל כפר מבטא את אופי תושביו, ואיך לבדל אותם זה מזה על מנת להקל על קריאת הסיפור.

s01_sketch

vilages

sketchbook1

color_test2

porat-parade_color

color

Untitled-25s

כשהיה לי ברור פחות או יותר מה אופיו של כל כפר ניסיתי סגנונות שונים של דמויות, עד שהתגבש מתוך הסקיצות סגנון מסוים, ואז התמקדתי בעיצוב הדמויות הראשיות מהכפרים השונים ובניסיונות ראשוניים של מציאת טכניקה וצבע.

characters_watercolor_test

characters_s

קיבלתי את הסיפור בפורמט דומה לתסריט, עם הנחיות "בימוי" של קובי (שכידוע, הוא תסריטאי), ואת הלייאאוט של הספר עיצבתי בהתאם להנחיותיו.

book_layout_v01 copy

אחרי שהלייאאוט אושר היה צריך להחליט על טכניקה, ושם היה לי קשה מאוד. פתאום הבנתי שהכמויות העצומות של הדמויות והאורך של הספר יאלצו אותי לוותר על הרבה פרטים ולהניח בצד סגנונות שנמשכתי אליהם, כמו עיפרון וצבעי מים או דיו.

s03_sketch

s06b

התחלתי לחפש דרך חסכונית, ומכאן הגיע הסגנון המינימליסטי. העבודה נעשתה בפוטושופ; בחרתי בפלטה מוגבלת של צבעים לכל כפר, עם כמה צבעים בסיסיים שיחברו ביניהם, והחלטתי על טכניקה של כתמים עם כמות מינימלית של קוים וקצת טקסטורות.

s02_crop

s16

באיורים המורכבים, כמו סצנת הקרב, ציירתי קודם את הפוזות של הדמויות בספר סקיצות, סרקתי, ויצרתי מהן קומפוזיציה בפוטושופ.

sketchbook2

s12_sketch

s12

s12_right

s12_left

תוכלו לנחש שבשלב די מוקדם הבנתי שהניסיון להימלט מהעבודה הסיזיפית של האנימציה לא הצליח כמו שציפיתי. לא הצלחתי להבין עד היום למה לא בחרתי בספר עם דמות בודדת או שתיים לספר הראשון כמאיירת. כנראה שהסיזיפיות היא בדמם של אנימטורים.

לסיפור שלושה נרטיבים המסופרים במקביל, כיצד התנהל תהליך התכנון והאיור "בעבודה המשולשת" הזאת?

החלק הקשה ביותר בספר מבחינתי, היה ההתמודדות עם כמויות עצומות של דמויות, כפרים שלמים. קודם כל, היה ברור שצריך לבדל בין הכפרים גם בצבעוניות וגם באופי. רציתי ליצור לכל כפר תרבות אחרת – 'ניר פורים' הוא כפר חקלאי גא ודי פשיסטי, שתושביו כמעט בלתי נבדלים – גם במראה וגם בשמות (אדום); 'עמודי יללות' הוא כפר של דייגים ארוכי שיער, מלנכוליים ונוגים (כחול), ו'עין עוד' השמח והצוהל הוא כפר של היפים שאוהבים לעשות מסיבות יער במיטב המסורת של ברוייגל (ירוק).

s08

במרכז הסיפור מתרחשת הקריאה השנתית בעננים, וגם שם צריך היה ליצור מתוך תמונת עננים אחת שלוש נקודות מבט שונות הנסמכות על אותה נקודת מוצא ויזואלית. האיור של הקריאה בעננים היה מאתגר במיוחד כי הייתי צריכה לקחת בחשבון כל הזמן את שלושת הווריאציות הנוספות, ולכן דרש המון חשיבה וביצעתי אותו כמה פעמים מחדש.

s05_sketch

clouds_variations1

"הרואים בעננים" כתוב בשפה גבוהה ובסגנון של מעשייה ומשל. האם הדבר השפיע על עבודת האיור שלך?

 ההשפעה העיקרית הייתה על בחירת העולם שבו מתרחש הסיפור. קובי דמיין למשל את תושבי "ניר פורים" כקיבוצניקים, אך השפה והסגנון הסיפורי גרמו לי לדמיין כפריים מצחיקים בסגנון ברוייגל ובוש, כך שבחרתי למקם את האיורים בעולם פנטזיה ימי-ביניימי. ניסיתי למצוא סגנון שישלב בין סגנון המשל של הסיפור לבין ההומור שקיים בשמות הדמויות ובטקסטים שלהם. לכן מצד אחד ניסיתי ליצור משהו אפי, ששואב ממקורות של אגדות ומיתולוגיה, ובו זמנית משהו משעשע ועליז. עיצבתי את הפונט של שם הספר, למשל,  כך שיזכיר רונות עתיקות ומעשיות עמים, ואת ההומור ניסיתי להכניס בפרטים קטנים ובסיטואציות שמתרחשות בין הדמויות.

cloud_watchers_cover_s

אלו מאיירים וספרים את אוהבת מהתקופה האחרונה, ממי את מושפעת ומקבלת השראה?

אני מושפעת מהרבה מאוד מקורות, רובם לא בני זמננו ולא בהכרח קשורים לתחום האיור. מאיירים מהתקופה האחרונה שהשפיעו עליי הם ג'ון קלאסן (שגם מעצב לאנימציה ועשה איורים נהדרים לסרט קורליין), מייק מינולה ושון טאן. אני כמובן גם מושפעת מאוד מאנימציה וקולנוע, בעיקר מאמנים כמו מיאזאקי, סאטושי קון ז"ל, טרי גיליאם, מישל גונדרי וצ'ארלי קאופמן.

tales-from-outer-suburbia

birthdayanimals

 ספרי קצת על סרט הגמר שלך ב"בצלאל". האם העיסוק באנימציה משפיע על עבודתך כמאיירת?

 "HOWL" הוא סרט הגמר שלי ושל שרון מיכאלי. הסרט נעשה באנימציה קלאסית, שאת רובה הגדול צייר שרון בעיפרון על גבי דפים, כמיטב המסורת. אני הייתי אחראית על הבימוי, העיצוב והקומפוזיטינג, ועל כמות אינסופית של רקעים. מי שמעולם לא יצר סרט אנימציה לא יבין את כמות המאמץ המושקעת בכמה דקות בודדות, ובשבילי המעבר לאיור מקל מאוד מהבחינה שהתוצר הוא לרוב הרבה יותר מיידי. בתור אדם שהתוכן של העבודה שלו, הסיפור, הוא הכי חשוב, מאוד קשה לי לשמר מוטיבציה בעבודה על החלקים הטכניים בהפקה, ובאיור – החלק של הביצוע יותר מצומצם בהיקף ובאורך שלו, וזה מקל עליי.

howl2

howl4

howl6

יש הרבה דברים שאני לוקחת אתי לעבודת האיור מתוך העיסוק באנימציה (בעיקר מהיעדר השכלה פורמלית באיור), אבל אני חושבת שעוד לא איירתי מספיק בשביל להגדיר בדיוק במה זה מתבטא.

האם את עובדת על פרויקטים איוריים או אנימטיביים אחרים שברצונך לספר עליהם?

 בזמן האחרון מנסה בעיקר להתמקד בהכנה של חומרים ראשוניים לכמה פרויקטים אישיים, חלקם בתקווה יצליחו להתממש בסופו של דבר.

מהו פרויקט החלומות שלך?

היה יכול להיות נחמד להוציא רומן גרפי ואז לכתוב ולביים סרט אנימציה באורך מלא שמבוסס עליו, ולעבוד עם אנשים מעוררי השראה.

שירי רועים כמייצגי מהפכה תרבותית ואמנות צלילית

החברה של ראשית היישוב במדינה הייתה חברה שבה התנועה הציונית שאפה לגבש מעין יהודי חדש, הדבק בעבודת אדמה ויוצא מהגלותיות המנוונת את שריריו וסוגרת אותו בחדרי חדרים של לימוד תורני. לפיכך, שירים וסיפורים שהעמידו במרכז ערכים מסוג זה היו חיוניים. בין כל הז'אנרים הנפוצים בעת הזאת נוצר ז'אנר שירי רועים – שירים שנכתבו על פעולת רעיית הצאן, שהייתה המרכיב המרכזי ביצירת האתוס הציוני החדש בסמלה את העם כעדר פזור המתקבץ שוב במולדתו. רעיית הצאן שכה אפיינה את תקופת המקרא ואת עיסוקם המרכזי של אבות האומה, כאילו ושבה לתחייה עם שיבת ציון. כותבי שירי הרועים, שכתיבתם נשאה לרוב מסרים חינוכיים ודידקטיים, נצמדו לצרכים החברתיים ועסקו בהוויי החיים ובנוף הארץ-ישראלי.[I] בשירתם נמצא ביטוי לחייהם של הילדים בהתיישבות העובדת, מוטיבים של עבודה, חיי כפר וטבע ותיאורים של מעשי גבורה. ספרות הילדים שימשה מכשיר אידיאולוגי רב-עוצמה, שבאמצעותו ניתן היה לרתום את הילדים ל"עגלת האידאולוגיה הלאומית" של המבוגרים.[II]

המטרה הייתה לחולל מהפכת תרבות ולהבטיח שדור ההמשך ימשיך במאבקם של ההורים. יש אפוא להבין את חלקה של הספרות העברית לילדים בהבניית הזהות הקולקטיבית וביצירת דימויים נרטיביים ואתוסים לאומיים משותפים. ספרות שנכתבה בשנות היישוב שמה לה לדגל את ההיצמדות לערכים לאומיים ציוניים ולכן לא הילד הוא המרכז בספרות זו, אלא הערך, החברה, המדינה. היחשפות לספרות ילדים מתחילה בגיל הינקות. בזמן זה, הילד איננו מבין טקסט כתוב וכל הפעילויות שעושים עם הילד מבוססות על תבניות מסוימות כגון: מקצבים בשירי אמירה ומשחק, סיפורים חוזרים, וכד'. כל אלו ועוד מכינים את הילד הרך לקראת ספרות הילדים הכתובה. ולכן היא מכונה בשם "טרום ספרות".[III] טרום ספרות מתחלקת לשלושה חלקים עיקריים: ספרי תמונה, ספרי רצף ושירי אמירה ומשחק. שירים אלו כוללים חרוזים, דקלומים, שירי אצבעות ושירים שבהם מופעלים חלקים שונים מאיברי הגוף השונים; אצבעות, ותנועה כללית של הגוף. שירים אלו מושמעים גם בשלבים מאוחרים יותר, אך על שם המפגש הראשוני של התינוק עמם, הם מסווגים בחלק זה של הספרות.

במאמר זה אעסוק בשירי רועים של אמירה ומשחק, שהם הסוג הספרותי הראשון שהילד פוגש. שירים אלה מופקים עבור הילד בשלב שהוא איננו מבין את מילות השיר, ובמצב שבו יש אינטימיות גדולה בין הילד והמבוגר המאפשרת שחרור מספר אל עבר קשר עצמאי המעניק ביטחון וחוויה טובה עבור שניהם. בנוסף, ישנם ערכים רבים וחשובים שהפעוט לומד מסוג ספרותי זה: תקשורת בינו לבין המבוגר באופן מהנה, פורקן ושחרור ביומיום, הנאה חושית-תנועית, העשרת השפה, וחיזוק הרגישות לצלילים ולמקצבים.

סוד כוחן של היצירות בעובדה שהגיבור הבדוי הוא ילד והסיטואציה השירית שבה הוא מופיע נותנת ביטוי למשחקיו, ליחסיו הרב-צדדיים עם סביבתו האנושית והפיסית כאחד, לשמחותיו ומצוקותיו – לכל אותם חומרים מהם עשוי עולמו. שירי משחק בנושא רעיית צאן היו מרכזיים בשירת הילדים של ראשית המאה שעברה, נושא שכבר אינו רלוונטי לשיר משחק בימינו. להלן נכיר חלק מהם ונעמוד על המשמעויות המסתתרות בהם.

"חד גדיא" / לוין קיפניס*

עַל גֶּבַע רָם, עַל רֹאשׁ הַתֵּל
חֲלִיל רוֹעֶה שָׁם מְחַלֵּל
מִזְמוֹר חָדָשׁ לְיִשְׂרָאֵל.

וְלָרוֹעֶה רַק אֹהֶל בַּד
וְלוֹ רַק גְּדִי, גְּדִי אֶחָד.
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא!

בָּא כֶּלֶב-הַב צוֹהֵל-שׁוֹאֵל:
"הַאֵין מָקוֹם גַּם לִי בַּתֵּל?
שָׁמוֹר אֶשְׁמֹר יוֹמָם וָלֵיל!"

עָנוּ בְּזֶמֶר פֶּה אֶחָד:
"תֵּן יָד, חָבֵר, הַב לָנוּ יָד!"
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא!

קָפַץ וּבָא חָתוּל בִּילֵל:
"פַּנּוּ גַּם לִי מָקוֹם בַּתֵּל,
מְיָאוּ לֹא אֵשֵׁב בָּטֵל!"

עָנוּ הַשְּׁנַיִם פֶּה אֶחָד:
"בְּחֵפֶץ לֵב, חָתוּל נִכְבָּד!"
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא!

עַל גֶּבַע רָם, עַל רֹאשׁ הַתֵּל
חֶרְמֵשׁ נוֹצֵץ וּמְצַלְצֵל
צְלִילֵי קָצִיר לְיִשְׂרָאֵל.

נָרִימָה זֶמֶר פֶּה אֶחָד,
נָנִיפָה עֹמֶר בְּשִׁיר הֵידָד!
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא!

*לקוח מאתר "זמרשת".

זהו שיר צביר, האהוב במבנהו על ילדים בגיל הרך – לגדי מצטרפים הכלב והחתול. השיר אסוציאטיבי לפיוט חד גדיא של חג פסח. "על גבע רם על ראש התל" הוא המשפט השירי החוזר שנועד להגביה את הסיטואציה השירית למימד אחר של זמן ומקום אל עבר עולם דמיוני שבו קיימת האנשה של בעלי החיים בשיר. תכונת הפרסוניפיקציה של הסביבה על-ידי הילד היא אחד מציריה המרכזיים של שירת הילדים, ויחד עם ההגבהה מהעולם הארצי אנו נעים בתוך סביבה "מדברת", "מרגישה" ומתנהלת על-פי חוקים מוכרים מהעולם האנושי. בשיר מתנהלים מספר דיאלוגים – תבנית של שאלות ותשובות הבאות מתוך עולמו של הילד המקבל או הדוחה לחברתו את הזר, האחר והשונה. השימוש במלים "תן יד", "בחפץ לב" ו"פה אחד" מעידות על קבלה והכלה לכינון יחסי חברות טובים בין הידידים הנפגשים בשיר. הערכים הללו תואמים את ערכי המבוגרים החלוצים בתקופה זו, שנתנו יד אחת ובלב אחד הפריחו את השממה.

המלה "חרמש", המוכרת כל כך לילדי תקופת קום המדינה, היא מלה הטעונה הסבר לילדי שנות האלפיים. אני בספק אם תוכל הגננת להשיג חרמש של ממש לגן ולהציגו באופן מוחשי לפני הילדים, אך גם תמונת חרמש יכולה לסייע בהבנת המושג. הצלילים החוזרים של ש', צ' בשורה זו מחקים את צליל תנועת החרמש בקציר החיטה – "חרמש נוצץ ומצלצל". סימני הקריאה הרבים בשיר הם סימני עידוד, דרבון והתלהבות לעבודת האדמה.

"דוד הרועה" / לוין קיפניס*

כִּנּוֹר עָשָׂה דָּוִד הַקָּט,
דָּוִד רוֹעֶה יְפֵה עֵינַיִם.
נִגֵּן דָּוִד, נִגֵּן לְאַט –
כָּרַע הָעֵדֶר עַל רַגְלַיִם!
טִירִירִירִי – כִּנּוֹר נֶחְמָד,
נִכְרַע כֻּלָּנוּ אַט לְאַט!

*לקוח מאתר "זמרשת".

התופעה הפונטית הבולטת ביותר בשירי הרועים לילדים מתבטאת בחזרה אינטנסיבית של צלילים הבאים לחקות קול חליל, ובמקרה זה – קול כינור. כלי הנגינה השכיח בקרב הרועים הוא אמנם חליל אך מכיוון שהדמות המרכזית בשיר זה היא דוד המלך, המזוהה יותר עם נגינה על כינור, הומר צלילו של החליל בצליליו של הכינור: "טירירירי", בניגוד לשירים אחרים בהם צלילי החליל באים לידי ביטוי בקולות אחרים: "לילילי". שכיחותה של החזרה האונומטופיאית בקרב משוררי שירי הרועים לילדים קשורה באופן הדוק במאפיינים מובהקים של לשון הילדים, המתאפיינת בחזרות רבות ובחיקוי קולות. יש והעיבוי הצלילי בשיר בא לחקות קולות של בעלי-חיים הנשמעים בסביבה הקרובה, כמו קולותיהם של הכבשים: "מי-מי-מי" או "מה-מה-מה", ויש והקולות באים לחקות את קול נגינת הרועה. על החזרה וחשיבותה בשירה לילדים צעירים כותבת מ' ילן-שטקליס: "הילד אוהב את החזרה, הוא זקוק לה. אין הוא להוט אחר החדש. בשמעו דבר המוכר לו, הוא מרגיש ביטחון, שמחת ניצחון על החומר הסובב אותו, על העולם הרבגוני המאיים על נפשו. תנו לו את הביטחון הזה".[IV]

"שירת הרועה" / יצחק קצנלסון

אָחוּ זֶה הוּא חֶדְרִי,
כִּסְאִי – זֶה הָהָר;
וּמִשְׁפַּחְתִּי – עֶדְרִי,
רוֹעֶה פֹּה בַּכָּר.

מֶה-מֶה! –
לִי גּוֹעִים שׁוֹר וָשֶׂה.

אִתִּי גַּם חֲלִילִי,
אִתִּי גַּם הַשּׁוֹט;
מַה-לִּי עוֹד וּמִי-לִי,
מַה-לִּי, מִי-לִי עוֹד?

מִי-מִי! –
לִי גּוֹעִים עֵז וּגְדִי.

אִתִּי גַּם הַכֶּלֶב –
גָּדוֹל, קַל וָעַז;
בּוֹאוּ, זְאֵבִים אֶלֶף, –
כַּלְבִּי יִגְבַּר אָז!

הַב-הַב –
כַּלְבִּי אוֹהֵב קְרָב!

הוֹ פָּרוֹת וַעֲגָלִים,
הוֹ תַּיִשׁ, סוּס וּסְיָח;
מַיִם שְׁתוּ מִנְּחָלִים,
אִכְלוּ עֵשֶׂב רַךְ!…

הָהּ-הָהּ!
הָעֶרֶב הִנֵּה בָּא!

עוֹד חֲלִילִי הוֹמֶה,
עוֹד הוּא הוֹמֶה שִׁיר;
שֶׁמֶשׁ יָרַד תְּהוֹמָה,
הוֹ עֶדְרִי, אֶל הָעִיר!

מוּ-מוּ –
הָעִירָה לְכוּ וּגְעוּ!…

עָשָׂה דָּוִד לוֹ גַּם חָלִיל,
דָּוִד רוֹעֶה יְפֵה עֵינַיִם.
חִלֵּל דָּוִד, חִלֵּל בְּגִיל –
קָפַץ הָעֵדֶר עַל רַגְלַיִם!
טְרִילִילִילִי – אַךְ זֶה חָלִיל,
נִקְפֹּץ יַחְדָּיו בְּשִׁיר וָגִיל!

גַּם תֹּף עָשָׂה דָּוִד, גַּם תֹּף,
דָּוִד רוֹעֶה יְפֵה עֵינַיִם.
תָּפַף דָּוִד, תָּפַף בְּלִי סוֹף,
יָצָא הָעֵדֶר בִּמְחוֹל מַחֲנַיִם!
בִּים-בָּם בִּים-בָּם מַכֶּה הַתֹּף,
נִרְקֹדָה-נָא, הֶאָח, מַה טּוֹב!

שיר זה הופיע לראשונה בספרו של יצחק קצנלסון, "גן ילדים" (ורשה, האור, 1918), שהוא קובץ של שירי משחק לילדים. השיר נקרא בשם "הרועה ועדרו" ורק מאוחר יותר שונה שמו ל"שירת הרועה". בסוף השיר יש הוראות ביצוע להפעלת הילדים בתנועה. השיר, הארוך יחסית מבין כל שירי הרועים לילדים, מכיל בתוכו גם תבנית של שיר סיפורי: קיימת המסגרת הכללית של הילד המשחק בחדרו את משחק רועה הצאן ותוך כדי משחקו הוא מספר גם סיפורו של דוד המלך כנער רועה צאן המחלל בחליל ומכה בתוף. הדמיון בעולמו של הילד מופיע במרכז שירו של קצנלסון. הוא מכיר את הילד, קשוב לדמיונו העז הבורא לו מציאויות, אותן הוא מאכלס בסיפורי אימים על זאבים ובסיפורי גבורה על הכלב האמיץ הנלחם בהם בשעת רעיית הצאן, נופח בהם חיים, מדובב אותם וגוזר על מציאויות אלו חוקים משלו. המשחק כחוויה דומיננטית בחיי הילד מוצג כפעילות סוחפת להכרת גופו, הנוגע בחלקי גופו השונים, תוך אמירת טקסט קצבי מתאים.

"שיר נער רועה" (הנוסח המקורי) / מחבר אנונימי

פֹּה עֲלֵי שִׂיא הַגֶּבַע בֵּין פִּרְחֵי הַחֵן
מַה יִּנְעַם לִי שֶׁבֶת עֵת אֶרְעֶה הַצֹּאן
חַי לִי לִי לִי…

אֵין עָשִׁיר כָּמוֹנִי, הָרוֹעֶה הַדַּל
יֵשׁ לִי אֹהֶל תְּכֵלֶת, שָׁמַיִם מֵעַל
חַי לִי לִי לִי…

יֵשׁ לִי כּוֹבַע זָהָב – זוֹ שֶׁמֶשׁ הָאֵר
סַפִּירִים – דּוּדָאִים, לִי אֶקְלַע לְזֵר.
חַי לִי לִי לִי…

מַה יָפֶה מִיצוּעִי הַמְּרֻקָּם הָרַךְ
וּרְאִי כֶּסֶף הֶבֶל מוּל רְאִי פֶּלֶג זַךְ
חַי לִי לִי לִי…

כִּשְׂחוֹק לִי שְׁאוֹן קֶרֶת וּשְׂשׂוֹן יוֹשְׁבֵי עִיר
עִם צִפּוֹר הַיַּעַר מִגִּיל אָשִׁיר שִׁיר
חַי לִי לִי לִי…

"נער רועה" /  גרסת נח פינס

פֹּה עַל שִׂיא הַגֶּבַע בֵּין פִּרְחֵי הַחֵן
מַה יִּנְעַם לִי שֶׁבֶת עֵת אֶרְעֶה הַצֹּאן
חַי לִי לִי לִי…

אֵין עָשִׁיר כָּמוֹנִי, הָרוֹעֶה הַדַּל
יֵשׁ לִי אֹהֶל תְּכֵלֶת, שָׁמַיִם מֵעַל
חַי לִי לִי לִי…

 

"נער רועה" / גרסת ניסן כהן מלמד

מַה לִי אַרְמוֹן מַה בַּיִת
תּוֹךְ שְׁאוֹן רַעַשׁ עִיר
פֹּה בְּצִלּוֹ שֶׁל זַיִת
אֵין אִישׁ כָּמוֹנִי עָשִׁיר
לִי לִי לִי לִי…

מַה לִי יָקָר בַּר-עֵרֶךָ
מֵעֶדְרֵי צֹאנִי
וּמֵרוֹזֵן וּמֶלֶךְ
מַה מְאֻשָּׁר אֲנִי
לִי לִי לִי לִי…

אֵין מַאֲכָל וּמֶגֶד
טוֹב מֵחֲלֵב צֹאנִי
אֹהֶל לִי יֵשׁ וּבֶגֶד
מִצַּמְרֵי צֹאנִי
לִי לִי לִי לִי…

רֹן חֲלִילִי יַשְׁמִיעַ
עֵת אָנֹכִי עָצוּב
הוּא לְבָבִי יַרְגִּיעַ
טוֹב כְּמוֹ נֹפֶת צוּף
לִי לִי לִי לִי…

בשיר המקורי של "הנער הרועה" (מתוך השירון "הזמיר", אודסה, הוצ. מוריה, תרע"ד) המתאפיין במשלב לשוני גבוה ("קרת", "דודאים", "יצועי") ובשתי הגרסאות של פינס ושל כהן מלמד אנו נתקלים שוב באחד היסודות הבולטים בשירת רועים לילדים המגביר את העוצמה הריתמית-מוסיקאלית של השיר מחד גיסא, ומאיר בכל פעם מחדש מוטיב, רעיון או מסר העומדים במרכז. החזרה על הצלילים "לי לי לי לי" ו"חי לי לי לי" תורמים לאווירת הפשטות הנעימה שבה מוצא הרועה מרגוע לנפשו ומעדיף אותה על פני ארמון או בית. הניגודיות בין "תכלת שמיים" כגג לראשו לבין "שאון רעש עיר", הדלות מול העושר האמתי, שאינו מבוסס על עושר חומרי אלא עושרו של הטבע המתגלה במלוא הדרו בשעת רעיית הצאן, כל אלה יוצרים את הלך הרוח הכללי השיר – תום, הסתפקות במועט ושלווה פנימית – הערכים המרכזיים שהוקנו לילדי ראשית היישוב החדש בארץ.

סיכום

בשירי הרועים שהוצגו במאמר זה, עמדתי בעיקר על המלים והצלילים החוזרים שיצרו את המצלול המיוחד בשיר. באופן טבעי ילדים חושבים על מלים בזוגות, הן מצד משמעותן (הקבלה או ניגוד) הן מצד צליליהן. החרוזים שבסופי השורות מפנים את תשומת לבם של הילדים "הקטנים והגדולים" אל הצלילים החוזרים. הטור השירי (השורה בבית שירי) מרכז בתוכו את המשמעות של הבית השירי כולו. הטור השירי נקלט בלב השומע והמאזין טוב יותר, בין אם המאזין הוא מבוגר הקורא את הסיפור השירי הזה ובין אם הוא ילד הקולט את השיר מפיה של אמו או הגננת בגן הילדים. העיון שערכתי ביצירת שירי רועים לילדים האירו את ייחודיותם הפיוטית של היוצרים בתיאור מראות הילדות, בהם שולטים יסודות של משחק ודמיון, של התבוננות וגילוי, של תמימות. יש לשער כי החזרה על צלילים מקבילים או זהים הביאה את הילדים לחיקוי וחזרה מילולית וגרמה להם הנאה גדולה, המלווה בביטחון של פגישה באלמנטים שכבר אינם מוכרים לעולמם של ילדי שנות האלפיים, כפי שהיו טבעיים ומוכרים בעולם הילדים של ראשית קום המדינה. החזרות הצליליות סייעו בידי הילדים לקלוט את עולמם קליטה סנסומוטורית (המאפיינת את התפתחותו הראשונית) ולהתביית בתוכם. מכאן, ברור היה למשוררי התקופה שטקסט ספרותי שלא יהיה עשיר בצליל, בקצב ובתנועה, לא ייקלט על-ידי הילד הצעיר – וכפועל יוצא מכך לא ייהפך לחלק בלתי נפרד ממטענו התרבותי. מעבר לאמצעים האמנותיים, בפן הרעיוני והאידאולוגי – כותבי שירי הרועים לילדים בתחילת המאה שעברה ייצגו את הקונצנזוס התואם את רוח התקופה ואת ההשקפה בדבר חשיבות הקולקטיב, עבודת האדמה, ההתערות בארץ, החזרה להוויה היהודית של ימי התנ"ך שבהם עסקו אבותינו בעיקר ברעיית צאן, והחלת כל אלה על דור ההמשך.

ד"ר ניצה דורי - ראש החוג לגיל הרך ומרצה לספרות ילדים, המכללה האקדמית הדתית "שאנן", חיפה.

  1. ברגסון, ג' (1966), שלושה דורות בספרות הילדים עברית. []
  2. משיח, ס' (2001), ילדות ולאומיות: דרכה של הספרות לילדים בבניין הזהות הלאומית, ספרות ילדים ונוער 28, עמ' 4. []
  3. יסעור, ח', קרמר, ע' (1998), לגדול עם ספרים : בניית הקשר בין הילד לספרות. []
  4. גרון, ר' (תשס"ה),  ייחודיותה הפיוטית של חיה שנהב לילדים צעירים, הד הגן, חוברת א' תשרי. []

העמוד הבא »