תאטרון, טיול ושיר / סתיו פלטי-נגב

ביקורת על ההצגה "איפה גברת גבאי?" בתאטרון הקרון

ההצגה איפה גברת גבאי? מיוחדת מעצם מיקומה. זו אינה הצגה המוצגת באולם, בו נוכל לשבת בחושך (לפעמים לנמנם) ולחוות סיפור המוצג לפנינו. איפה גברת גבאי? היא הצגה הדורשת את השתתפותנו המלאה כצופים. אין נמנומים ואין זיופים. כאן מדברים, מביטים בעיניים, נשאלים ומצופים גם לענות. זוהי הצגה שמתרחשת תוך כדי תנועה, תוך טיול בשכונה הציורית ימין משה. ימין משה היא בין השכונות הירושלמיות הראשונות שנבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה (בסמוך לשכונת משכנות שאננים). את השכונה ייסד משה מוניטפיורי, והיא יועדה למגורי חינם לנזקקים. עם זאת, אלו שהעזו לעבור הפגינו אומץ רוח, משום שהשכונה החדשה חשפה אותם לסכנות רבות, והיו באמת הרבה סיבות לפחד: סיפרו שתנים ואריות מסתובבים שם בחוץ, מחכים רק לטרוף כל מי שיצא, כמו גם כנופיות שזיהו את האפשרות לתקוף את השכונה החדשה שאינה מוגנת בחומות.

יוצר ההצגה, ג'ק שווילי גדל בשכונה. סבו וסבתו היו מהאמיצים הראשונים, וזיכרונותיהם וחוויותיהם שזורות בסיפורי ההצגה, יחד עם זיכרונותיו של שווילי הילד, על ימים לא רחוקים כך כך, אבל כאלה שבהם הייתה ישראל אחרת, משפחתית וקטנה.

השאלה שמהווה את שם ההצגה היא גם השאלה המניעה את המסע כולו. איפה גברת גבאי? וגם: מי היא גברת גבאי? כדי לסייע לקהל במציאת הפתרון, ניתנים רמזים לאורך ההצגה. הנה מבחר לפניכם, ונראה אם אתם תצליחו לנחש (כי ילד קטן אחד וחמוד, עמית שמו, דווקא גילה את התשובה מיד. אולי גם אתם תצליחו):

"ראשה בשמיים/ שמלתה ארוכה/ ארבע זרועות לה, כמו מניפה/ והיא מחליפה את עונות השנה."

זהו תיאורה של גברת גבאי. וכדי להצליח למצוא אותה צריך גם לגייס אומץ (כי המסע לא קל), לאסוף רמזים ולצאת למסע קצר אחורה בזמן. נו, יודעים? לא? אולי בכל זאת? אם ככה נראה שתצטרכו להצטרף אלינו למסע.

גיבורי ההצגה הם תני ותולי. תני קצת פחדן (הוא מיילל כמו תן למראה כל סכנה מתקרבת), ותולי הרפתקן יותר, מופיע ונעלם כמו חתולי השכונה. אליהם מצטרף גיבור שלישי- ג'ינג'י, החתול של גברת גבאי. ג'ינג'י היה החתול הראשון שיצא מהחומות, והוא כבר חתול זקן ביותר. הוא עשוי ממזוודת עור ישנה, לה שפם ועיניים מחייכות, ובקצה השני זנב ארוך ומתפתל. ואת גברת גבאי חייבים למצוא כדי להחזיר את ג'ינג'י הביתה.

המסע נפתח על עץ זית. תני (אבי כהן) יושב על ענף גבוה, מיילל יללת תן ארוכה ומנגן בגיטרה. הילדים מתאספים סביבו, ולפתע הוא מבחין בהם, מופתע, מופרע משלוותו. "אולי אתם יודעים איפה תולי?" כל הילדים נרתמים לחיפוש וקוראים ביחד: "תולי, השמיע קול", ותולי (ג'ק שווילי) המופיע מאחורי שיח, עונה "קוקוריקו תרנגול", ומופיע, ובידו ג'ינג'י, החתול והמזוודה. זוהי ההתוודעות הראשונית ליוצרים ולמספרים, והיא טומנת בחובה גרעין של כל מה שיתפתח ויגדל במהלך ההצגה: עולמו של הסיפור הפנימי, חלקו הפעיל של הקהל בהתרחשות, ומשחקי הילדות של פעם. ההצגה מלווה בכל חלקיה בשירה ונגינה- תני מנגן על מבחר כלים, שמותקנים על צווארו- מפוחית, קאזו וצפצפה, ובידו הוא אוחז גיטרה. תזמורת שלמה של איש אחד. השירים הם לעיתים שירים שחוברו במיוחד להצגה (אך קליטים כל כך שכולם מזמזמים אותם מיד, ואפילו ממשיכים להזדמזם אצלי גם עכשיו- כמו השיר על גברת גבאי), ולעיתים שירים המוכרים לכל. בכניסה אל הבוסתן העשיר והפורח שבשכונה שרים תני ותולי את "ליבלבו אגס וגם תפוח" והמבוגרים מתלווים אליהם באנחות געגוע. בבוסתן מתבקשים הילדים לאסוף את שבעת המינים (רק עלה אחד מכל שיח, אל דאגה), שבעת המינים הם תנאי למציאתה של גברת גבאי. תנאי נוסף הוא למצוא שבעה שערים מסביב לשכונה. הילדים מתבקשים לפתוח את עיניהם היטב, ולהודיע מיד על כל שער שנראה באופק. (והילדים משתפים פעולה בהתלהבות, רצים ועולים מדרגות רבות רק בשביל הסיכוי שימצא שער בסופן, ושבים להוריהם בקריאות גיל). זהו חלק מסוד הקסם של ההצגה, היא מצליחה לפנות בגובה העיניים גם למבוגרים וגם לילדים, ולהציע בו זמנית עניין לכל אחת מקבוצות הגיל.

אחד הרגעים המקסימים, הוא רגע בו מצליחים תחומי העניין של ההורים והילדים להשתלב זו בזה. הסמטאות הצרות מתפתלות, ומובילות לפתע לכיכר גדולה. תני ותולי מבקשים מהקהל לנחש למה שימשה הכיכר הזו בילדותם. נזרקות שלל הצעות, עד שאמא אחת מבינה- זה היה מגרש המשחקים! נכון, צוהלים כולם, ועכשיו גם נשחק. תני ותולי שולפים אגו'אים מקופסה (גוגואים בעגה לא ירושלמית), ומחלקים אחד לכל ילד והורה, וכולם מוזמנים לנסות את מזלם בקליעה לקופסא. מי שיצליח יקבל חמישה (תני ותולי שרים: "הבולק אחד מקבל חמש"). הילדים מסתדרים בשורה לקלוע, מתלהבים מההזדמנות למשחק. להפתעת כולם, ילדה אחת קטנה מצליחה לקלוע. ומיד אחריה גם אחותה. ובהמשך- עוד ילד. תני ותולי נראים מופתעים ביותר, כמו גם המבוגרים שלא מצליחים בעצמם. כאן תני ותולי מחליטים שהגיע הזמן להפסיק את המשחק, הם יוצאים מופסדים. במקום, הם שולפים חבל קפיצה ארוך. תחילה הם קופצים בעצמם ומספרים איך היו קופצים כל ילדי השכונה, ועל השירים שהיו שרים, ובהמשך פותחים את החבל לכל אורכו ומזמינים את כולם להצטרף. ההיענות הגדולה ביותר נרשמת מצד האמהות, שמיד זורקות את תיקיהן אל הקרקע, נעמדות במרכז החבל וקופצות כאילו לא עברו שנים רבות מאז בית הספר היסודי. משחקי הילדות מצליחים לגרום לכולנו להרגיש שוב תחושה אבודה, התלהבות שלא תלויה בדבר, רק מעצם המשחק. בהמשך ישחקו איתנו תני ותולי גם "דום שתיקה" (שזה בעצם דג מלוח). תני ותולי צועדים ומנגנים, וברגע שהם פוסקים עלינו להפוך ולהיות "הפסל הכי מצחיק בעולם" או "הכי ביישן בעולם" וגם "הכי מפחיד בעולם". וכולם כולם משתתפים. פשוט אי אפשר שלא. השמחה רבה.

וכל מה שסופר כאן, הוא רק מבחר קטן משלל ההפתעות שמציעה ההצגה הנהדרת הזו. יש גם תאטרון בובות, ואפילו הקרנת קולנוע חיה (מערבון!), ועוד המון המון שירים. ותעלומה כמובן, שהפתרון לה ימצא בסוף המסע. הצגה לגדולים ולקטנים, שמצליחה לחמם את לב המבוגרים, להעיר זכרונות רדומים, ולעורר געגוע לילדות שהייתה פעם. ובלב הקטנים, אני מקווה, לנטוע זכרונות חדשים, שיום אחד יבשילו וישארו איתם כרגעי יופי, גם של הילדות שלהם, וגם של עולם הקסם שתאטרון יכול להציע.

ואם עוד לא גיליתם בעצמכם- התשובה כאן. ואת ג'ינג'י השבנו הביתה, אל דאגה.

"איפה גברת גבאי?", יצירתו של ג'ק שוילי. משחק והפעלה: ג'ק שוילי ואבי כהן. רעיון וכתיבה: שמיל מעיין, תאטרון הקרון.

סתיו פלטי-נגב -

מבקרת התאטרון של מגזין טיים אאוט ירושלים וסטודנטית לתואר ראשון בחוג ללימודי התאטרון ובחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית. ערכה והגישה את תוכנית הרדיו לילדים "תיבה מזמרת" בגלי צה"ל. כותבת מחקר על גישות משחק בתאטרון לילדים.