3 כללי

• פתוח לציבור

פרופיל אמנית – אלינה גורבן

ראיון מילולי - ויזואלי על תהליך יצירתה של המאיירת, סגנונה ובחירותיה האמנותית

“הפנקס” גא להציג פרופיל אמנית של המאיירת אלינה גורבן. גורבן סיימה את לימודיה בשנקר, וכיום לומדת לתואר שני. היא מאיירת ספרי ילדים, רומנים גרפים וקומיקסים, ועבודות שלה הופיעו בתערוכות, בעיתונים, במגזינים וכאמור, בספרים. איירה שני ספרים מאת מאירה פירון (טל-מאי) – “ריגול, חיטוט ושוקו חם” ו”בנים, בנות וסודות כמוסים”, את הספר “החוקים הסודיים של אביגיל” מאת רונית רוקאס (כנרת) ולאחרונה ראה אור הספר “מארי קירי” שכתבה תמי שם טוב (כנרת), עם איוריה. אלינה גורבן היא המאיירת השלושים בפרויקט “פרופיל אמן“, שבו אנו מבקשים להעמיק את ההיכרות עם המאיירים המוכשרים של ספרי הילדים בארץ.

 

אלו ספרים מאוירים את זוכרת כילדה?

 עליתי לארץ מחבר העמים בגיל שש, ולכן הספרים שאני זוכרת בתור ילדה הם כולם ברוסית. רובם לא אתי יותר כי הם לא עברו לאחיינים הלא-קוראי-רוסית שלי בהורשה, ולכן אבדו בדרך. מאלה שהצלחתי למצוא היו “סיפורי פושקין” שאייר אולג זוטוב. אהבתי מאוד את האיורים בספר הזה, אני זוכרת שאהבתי שיש מלא פרטים קטנים ואפשר להסתכל עליהם שעות.

 

ספר נוסף היה “סיפורים קסומים” של שארל פרו ,שאייר בוריס דחטרייב (אני מקווה שאני מתרגמת את זה טוב), בעיקר אהבתי את האיור של כיפה אדומה עם הזאב.

 

אלו אמנים השפיעו ומשפיעים עלייך?

 אני אוהבת מאוד אמנים ראליסטים, בעיקר כאלה ששולטים כל כך טוב במציאות שהם מרגישים נוח לכופף אותה. לדוגמה: ג’יימס ג’ין, תומר חנוכה, צ’ארלס ברנס. אני אוהבת מאוד את הקומיקס של אסף חנוכה, “הריאליסט“. יש לי המון הערכה אליו ולאיך שהוא יכול לאייר את המציאות הכי פשוטה ולהפוך אותה למשהו שנוגע בכולם.

 

אני אוהבת את דניאל קלוז, ג’ולי דוסט, כריס וור – כולם אמני קומיקס שיודעים לספר סיפור פשוט ומציאותי אבל מלא בדמויות עגולות ובמורכבויות. אני גם מושפעת מאוד מאבא שלי, מיכאל גורבן, שגם הוא אמן. יותר מאשר מהסגנון שלו, שכבר טמון עמוק בתוכי, אני מושפעת מהדרך שלו; מאיך שהוא הגיע למה שהוא היום, מכוח הרצון וההתמדה. כרגע אני נמצאת בלימודי התואר השני שלי באיור ומושפעת בעיקר מתהליך היצירה עצמו. אני מנסה כמה שפחות להסתכל על אמנים אחרים. כבר ראיתי ובחנתי את מה שאני אוהבת ולא אוהבת, עכשיו אני בשלב החיפוש אחרי משהו חדש. אני מרגישה שזה חשוב להסתכל פנימה ולנסות להוציא מעצמך משהו מקורי שנשען על כל ההשפעות שכבר יש לך בראש.

 

דוגמאות להשפעות ביצירתי:

נא פרטי על תהליך עבודתך, משלב קבלת הטקסט ועד התוצאה הסופית.

 כשאני מקבלת טקסט לספר חדש אני קודם כל מדפיסה אותו מהמחשב, כי אני רוצה להחזיק אותו, להרגיש שקיבלתי עבודה בצורה פיזית. אז אני קוראת אותו פעם ראשונה בשביל הכיף. זה אומר שאני מנסה שלא יהיה שום כלי כתיבה לידי כדי שבאמת אוכל להתרשם מכל הסיפור ולא למהר לחשוב על איורים. אז אני קוראת אותו עוד לפחות חמש פעמים ורושמת לי הערות ורעיונות לאיורים בצד. בשלב הבא אני מכינה ליי-אאוט של כל הספר על דף אחד ומציירת על זה את הסקיצות. אני חושבת שזה חשוב מאוד לעבוד על ספר בתור מקשה אחת ולא כדפים נפרדים, רק ככה אפשר לראות את היחסים בין כל האיורים, לראות איפה משהו חסר או מתי זה יותר מדי. אחרי שהעורכת והסופרת מאשרות את הסקיצות אני מתחילה לסיים את הספר; שזה אומר להתחיל לעשות את האיורים הסופיים, שזה תהליך בפני עצמו שמשתנה מטכניקה לטכניקה.

 

באלו טכניקות את עובדת?

 הטכניקות שלי משתנות כל הזמן. בספרים שאיירתי עד כה עשיתי את הסקיצות במחשב ואת האיורים בעט רפידוגרף, ואז חזרתי למחשב לצבוע או להוסיף הצללות. בספר שאני עושה כרגע בלימודים אני משתמשת בסקראצ’בורדים שאני מכינה בעצמי עם פסטלים וצבע שעווה שחור, שאותו אני מגרדת/מחסירה מהציור, זה תהליך הפוך מלצייר על דף לבן. כרגע אני כמעט שלא נוגעת במחשב, לא כי יש לי משהו נגד, פשוט התחלתי ליהנות ללכת הביתה עם ידיים מלוכלכות מצבע. זה גורם לי להרגיש שיש לי עבודת כפיים אמתית, כמו צבעי או בנאי, זה נורא כיף.

עבודותייך נעשות לרוב בצבעי שחור ולבן. האם הסגנון הזה דורש התמקצעות שונה מאיור צבעוני? האם יש קווים מנחים לאיור מוצלח בסגנון שכזה, ומה משך אותך לאייר כך?

אני לא חושבת שיש התמקצעות שונה לשחור-לבן, זה משהו שאתה לומד לשחק אתו אם אתה עושה את זה הרבה. רוב הספרים שלי היו בשחור-לבן בגלל בחירה של ההוצאה מלפני שנכנסתי לתמונה. אני מאיירת גם בצבע, אבל זה נכון שאני אוהבת להשתמש בהרבה שחור. אני אוהבת ניגודים חזקים באיור וכנראה שגם בחיים האישיים שלי. קשה לי לחיות בגוונים האפורים והפסטלים, אני אוהבת קונטרסטים.

 

 

 

 

כיצד את מחליטה איך לעצב את הדמויות, בדגש על הדמות הראשית? מה לדעתך התפקיד של האיור בעיצוב ואפיון דמות?

אני חושבת שהתהליך שאני עוברת בעיצוב דמות הוא קצת כמו להיות מלהקת ושחקנית בו זמנית. כשאני קוראת את הסיפור אני מנסה להכניס את עצמי לשם, להיות הדמות. כמו שחקנית שמנסה למצוא את נקודת החיבור שלה עם הדמות כדי להפוך אליה על הבמה. תוך כדי זה אני עוברת בראש על כל הפרצופים שהכרתי בחיי שמתאים שלהם יקרה משהו כזה. עד עכשיו, בספרים שאיירתי, הגיבורות היו בנות והסופרות של הסיפורים נשים, אז היה די קל להתחבר. התפקיד של האיור הוא לתת לדמות את האופי הפיזי שלה; זה אומר שהסופרת מתארת את הדמות ואני מקימה אותה לתחייה.

 

כיצד את תופסת את היחסים בין טקסט ואיור בספרים המיועדים לילדים בגילי בית הספר, בספרי “ראשית קריאה”?

 בספרי ילדים לגיל הרך יותר, האיור משמש כנושא לשיחה בין ההורים והילדים וכמשהו שהילד/ה צולל/ת לתוכו בזמן הקריאה. בספרי ראשית קריאה, אני מרגישה שהאיור מספק משהו מיידי יותר, מעין קריצה לקורא/ת, בדיחה פרטית ביני לבין הילד/ה. בגיל הזה כבר יודעים לקרוא ומתעסקים במילים; האיורים צריכים לתת מנוחה לרגע, לספר משהו קצת אחר, קצת קליל יותר כמו פיסת שוקולד אחרי ארוחה – צריך את האוכל המזין בשביל לגדול אבל גם צריך משהו מתוק בשביל לחייך. לדעתי שניהם חשובים באותה מידה.

 

לצד עבודתך כמאיירת את גם מעצבת. האם שני “הכובעים” הללו מאפשרים לך חירות גדולה יותר כמאיירת, האם הדבר משפיע על האופן שבו את עובדת על ספר, וכיצד?

 אמנם עימדתי את האיורים שלי ברוב הספרים שאיירתי, אבל אני חייבת לציין שאני לא מתייחסת לעצמי כמעצבת. יש לי ידע וניסיון בעיצוב, אבל היחס שלי לטקסט הוא כאל חלק מהאיור, כלומר, כשאני עובדת על ספר ה”כובע” היחידי שאני לובשת הוא כובע המאיירת. כשאני עושה את הסקיצות לספר אני משתמשת בטקסט כחלק בלתי נפרד מהקומפוזיציה. אני מציירת את הקווים שמסמנים את המיקום של הטקסט או משתמשת בטקסט עצמו כחלק מהסקיצה. שני האלמנטים הללו בלתי נפרדים בספר והטקסט לפעמים מכסה יותר מחמישים אחוז משטח העבודה שלי, לא להתייחס אליו, זה כמו להיות על במה ולא להתייחס לתפאורה בכלל.

 

מה דעתך על תחום ספרי הילדים בישראל מבחינת האיור? האם יש כאן פתיחות לסגנונות חדשים, למאיירים צעירים?

 זו שאלה טובה וטעונה מאוד, לפחות מבחינתי. אני חושבת שמבחינת הפתיחות אנחנו במצב טוב. ההוצאות נותנות הזדמנויות למאיירים צעירים, כמו שאני קיבלתי הזדמנות ממש קצת לאחר שסיימתי ללמוד. אבל, וזה אבל גדול, המחיר שהמאיירים בארץ ובעיקר אנחנו המאיירים הצעירים, צריכים לשלם הוא גבוה מאוד. ואני כמובן מתייחסת לשכר, שלא הולם את כמות העבודה על ספר ילדים. כמעט כל המאיירים שאני מכירה צריכים ללקט פרויקטים שונים כדי לגמור את החודש או לעבוד בעוד עבודות שלא קשורות לאיור. בנוסף לכך, בתור מאיירת צעירה, קשה לעמוד מול חוזה שכתוב על ידי עורך-דין שגורם לך לוותר על המון זכויות שאמורות להיות לך בתור יוצרת, כמו תמלוגים, זכויות לספרים אלקטרונים וכדומה. אני מבינה שחלק מהבעיה היא ששוק ספרי הילדים בישראל קטן וזו לא תעשיה שמגלגלת מליונים. אבל אלה דברים שגורמים להמון תסכול, אחרי הכול אי אפשר לקנות אוכל עם ציורים. אנשים חושבים שאמנות נעשית לשם אמנות אבל זה יכול להיות רק כשמדובר בתחביב, האמנות המקצועית לא חפה מכסף. כדי לצייר טוב צריך לאכול ולישון טוב וכל זה נהיה מאוד קשה בשביל הקולגות שלי למקצוע ולדור שלי בפרט.

 

מהו פרויקט החלומות שלך?

פרויקט החלומות שלי הוא ספר שאני כתבתי ואיירתי, שלאו דווקא מיועד לילדים. מכיוון שהחלום שלי היה תמיד להיות אמנית אז אפשר להגיד שכמעט כל פרויקט שאני מקבלת הוא פרויקט חלומות. כרגע אני עושה המון פרויקטי חלומות קטנים בלימודי ההמשך שלי. אני אוהבת שיש לי את האפשרות לעשות מה שאני רוצה, קשה לי שאומרים לי מה לעשות. גיליתי שהשיטה הכי טובה להימנע מזה, זה לעשות משהו ממש טוב ולא להתפשר גם בפרויקט הכי קטן. זה מה שאני מנסה לעשות, להוציא מעצמי את הכי טוב שאני יכולה.