20 יצירה מקורית

לצייר ילדה שהיא תנין / ליאורה גרוסמן

על תהליך העבודה על הספר "עמליה רוצה תנין"

מאי 21, 2014  

לאור הדיון המעניין והפורה שהתקיים בהמשך לרשימה על ספרן החדש של יעל איכילוב וליאורה גרוסמן, “עמליה רוצה תנין” (הוצאת עם עובד), ביקשנו מגרוסמן לחשוף את תהליך העבודה על הספר ובחירת הייצוגים הספציפיים המופיעים בו.

הדבר הראשון שאני מתבקשת להגיש כשאני מאיירת ספר הוא סקיצת קונספט, שאצלי תמיד מגובה בסקיצות דמות. תהליך העבודה על הדמויות בספר “עמליה רוצה חיה” היה ממושך מאוד, מפני שהטקסט הציב בפני אתגר רציני: איזו מין ילדה תרצה תנין כחיית מחמד? “ילדה שאבא שלה פיראט ואמא שלה בתולת ים”, היתה התגובה המיידית של הילדה הפרטית שלי כשסיפרתי לה את סיפור העלילה. זה לא עבר, כמובן, אבל זה הצית בי איזה ניצוץ. הבנתי שמבחינתי – עמליה לא יכולה להיות ילדה שגרתית.

משפחה 2 ל.ר.

למעשה, הבנתי כבר אז שילדה כזו צריכה להיות “ילדה עם שיניים”. התנין, כך חשבתי, הוא לא רק חיית מחמד. תפסתי אותו כמין אלטר אגו של הילדה, ולכן חיפשתי בכיוון הזה. רציתי ילדה שהיא מתוקה אבל מתוחכמת, אולי גותית, אולי יאפית, לא ידעתי בדיוק.

עמליה ג

באותו זמן יצא שלצורך השלמת התואר שלי ב”בצלאל”, למדתי קורס בפרסום יפני אצל הסנסאיי שלי, שלו מוקדש הספר הזה – ד”ר אורי ברטל (היום ראש מחלקת היסטוריה ותיאוריה ב”בצלאל”). עבורי ועבור אורי הקורס התרחב, נוצר דיאלוג רחב וחילופי מידע. בסוף כתבתי עבודה סמינריונית בנושא החיבור בין תכנים מיניים ומראה ילדותי באמנות יפנית פופולרית. ראיתי אלפי דימויים של שוג’י – נערות מתוקות בבגדים שחורים וצבעי שיער מוזרים, והבנתי שזה בדיוק מה שאני רוצה.

חשוב להגיד אגב, שהתפיסה של הילדה ורודת השיער ושחורת השמלה שיצרתי כדמות “מינית” נובעת מפרשנות מערבית שתפסה אותי די בהפתעה. דמויות כאלה קיימות כחלק מזרם ה”קוואי” – חמדמדות, ומייצגות את כל מה שנחמד ומעוצב (זה נושא רחב מאוד – של כתבה בפני עצמה-  ויש בו הפרדה מוחלטת בין מיניות ומתיקות. התפיסה היא לגמרי שונה .זרם הקוואי, שהיה כה חזק בשנות השמונים, בא בעצם להגן על הבתוליות וחוסר הבשלות של האישה היפנית, מפני שבשלותה היה בעצם סוף חייה המקצועיים והמגוונים. נישואיה היו גם יציאה לגלות. אני גם לא מבלבלת בין ילדות קוואי לילדות מז’אנרים אחרים במנגה – כמו הנטאיי, למשל. קוואי בא קודם והשפיע על מה שקרה אחר כך, הזרמים ההם לא היו מקור השראה שלי).

liora

רציתי לצייר ילדה שהיא תנין. ילדה “עם שיניים”, שהיא ורודה ומתוקה, ובו זמנית יש בה עוקץ, איזה שונות וחריגות. השיער הורוד די הדהים את דלית לב, עורכת הספר, ואת יעל איכילוב, הסופרת, אבל אחרי השוק הראשוני הן הבינו את הראש והתאהבו. היה ויכוח מר על הסרט השחור: יעל חששה מאוד מקונוטציה מינית, והסרתי אותו. אחר כך הראיתי את תהליך העבודה במהלך הרצאה לילדות שכבת א’-ג’ בבית הספר הדמוקרטי בהדסים. “איפה הסרט”? שאלה ילדה אחת. “צריך להוריד אותו”, אמרתי לה. “לאאאאאאאא!” שאגו ארבעים ילדות זועמות. הסרט נשאר.

עמליה א לואורז

השלב הבא היה להגדיר את המשפחה שלה. מי ההורים שיקנו לילדה שלהם תנין? פה היה לנו תהליך ארוך מאוד. בדקנו את הכיוון הבורגני, הרגיל, הנהוג בספרי ילדים, והוא לא נראה לנו. משהו שם לא עבד עם הראש של הילדה הזו.

liora2

ניסינו הורים בורגנים, הורים יאפיים, הורים נובו-רישים, ואפילו הורים גותיים (מי אמר אוזי ולא קיבל?). ניסינו עוד עמליות. לא עבד. החלטתי לנסות לבדוק איך נראים השכנים ולפצח את המשפחה הזו ככה. בהתחלה הלכתי בדיוק לפי הראש של יעל א. – שכנים שהם בני המעמד הבינוני הנמוך, האנשים ברחוב שלי ושלכם.

liora3

כמובן שאהבנו אותם. הם חמודים, אבל הם לא היו הדבר הנכון. דלית דחפה אותי לחפש הלאה. החלטתי לעלות מעמד סוציואקונומי אחד למעלה.

liora4

זה כמעט היה שם. כמעט. במקרה באותו שבוע יצא לי לסעוד ב”רביבה וסיליה” במגדלי “ביג”. המקום המם אותי. קודם כל, המעגליות של הבניינים. אבל גם הסטריליות, האליטיזם, תחושת ה”מתחם שלנו”. זה מאוד מצא חן בעיני. לא ראיתי עד היום מרחב כזה בספר ילדים ישראלי. זה הסתדר לי – הורים עשירים, שכנים עשירים, קוויאר, אמבטיות שמפניה, חלב ציפורים, תנין. לא חשבתי שעמליה בהכרח היא ילדה מפונקת. חשבתי שאורח החיים הזה יכול לכלול בתוכו כל דבר מוזר. עליתי עוד קומה עם המעמד הסוציואקונומי. הבאתי את הסקיצה הבאה.

קונספט לר

שימו לב – האבא באיור הזה הרבה יותר צעיר, האמא הרבה פחות מוקפדת והרבה יותר מיואשת. בינתיים גם דלית ויעל אכלו ב”רביבה וסיליה”. הן הסכימו אתי שזה המקום הנכון. (יעל רצתה במקור משהו כמו המרכז המסחרי של רמת-אביב והסתייגה מאוד מהעוזרת. בסוף התפשרנו על טבחית שרואים רק את הידיים שלה). דלית חשבה שהאבא הוא ז’לוב, והאמא לא נראית מספיק עשירה. “לכי לראות את הסדרה הזו, מעושרות”, אמרו לי. וכך, מרוחה של ניקול ריידמן, נולדה אמנו ורודת השיער.

אמא ל.ר.

זה הזמן להוסיף שהאמא היא לא ישות פסיבית כל כך. היא זו שמביאה לעמליה את התנין, היא זו שיוצאת לעבודה כשאבא של עמליה יוצא לטיולים ברחוב המעגל.

liora5

האבא התגלה כאגוז קשה במיוחד לפיצוח. יעל רצתה אבא צעיר – אני רציתי אבא מבוגר. אבא ואמא צעירים הם סטנדרט בספרי ילדים, ואני ביקשתי לצאת קצת מהקווים. בכל זאת רציתי גם שיעל תשמח, אז עשיתי אודישנים נרחבים מאוד.

אבא ל.ר.

 ממש-ממש נרחבים.

פנים של אבא ל.ר.

האבא שנבחר בסוף על ידי כולנו הוא זה שעוצב בהשראתו האינסופית של נוחי דנקנר, שפניו קישטו אז את כל העיתונים. סוף-סוף הבנו עם מי יש לנו עסק. אפשר היה להתחיל.

1.3

כפולה 1

ההחלטה למקם את הספר ב”ארמון מודרני” נבעה כמובן מההחלטה למקם את הסיפור במתחם סגור, עשיר ואקסצנטרי. האמת היא שעושר קיצוני מסקרן אותי. לא ניגשתי אליו מנקודת מבט שיפוטית דווקא. למעשה, הפזרנות המטורפת, האפשרות לעשות כל דבר, מופרך ככל שיהיה, מוצאת חן בעיני. חשבתי שזה מתאים לסיפור אבל גם עניין אותי לחקור את זה: איזו מין מעלית יש בבניין כזה? איזו מין דירה? נמאס לי כבר מכל הדירות הקטנות שציירתי בעבר, כל החדרים “הרגילים”, עיצוב הפנים שאין לו אישיות של ממש. רציתי, כאמן, לעשות משהו חדש.

7

כאמור, אני לא שופטת את המשפחה הזו, שבוחרת להכיל ולממש פנטזיה מטורפת של ילדה קטנה ושונה. אני רואה בזה ספר על חירות ועל פנטזיה (גם על עושר בלתי נתפס – הרי במה מסתיימות כל האגדות אם לא ב”והם חיו להם באושר ועושר”). ההורים של עמליה אוהבים אותה ואחד את השני. זו לא משפחה אשכנזית מנוכרת מסריחה מכסף, והירוק בוודאי שאינו מסמל כסף. הירוק הוא הצבע של הטבע – התנין הוא חלק מהטבע. כשחשבנו, דלית ואני (בשלב הזה יעל עברה לגור בחו”ל) מה עמליה רוצה באמת במתחם ההזוי והבנוי לעייפה הזה, הבנו שהיא מתגעגעת לג’ונגל טבעי ופרוע. כל החלקים הירוקים בסיפור הם ייצוג של טבע מאולף, עד הכפולה האחרונה שהיא מין פשרת חצי-חצי בחלום משותף של עמליה והתנין.

כפולה 6

רציתי להראות דווקא את האספקט הכייפי של המפגש בין התנין לעמליה, שלדעתי לא בא לידי ביטוי במאמר עליה. עמליה באמת אוהבת את התנין שלה, ובאמת שהוא מתאים לה בדיוק. גם אני הייתי רוצה לצחצח שינים לתנין שלי.

amalia and the croc 1

ולגבי הכפולה הלפני האחרונה – זו עם ונוס של בוטיצ’לי שהיא גם מדוזה. חיפשנו מה לשים לילדה כזו בחדר. מעבר לעובדה שזו כפולת לילה, ואין בה “אקשן” )ואני רציתי שהיא תהיה מעניינת( חיפשנו הקשר. נשאלה השאלה – מה בעצם יביא את עמליה לבקש דווקא תנין? במקור, דלית חשבה שיהיה מעניין אם תהיה תמונה גדולה, כמו שיש בבתי עשירים, של הסבתא-רבתא של הילדה עם חיה ירוקה. לקחתי את זה הלאה. בדיוקנאות עתיקים בעל החיים בחיק האישה המצוירת סימל משהו מהטבע שלה. החלטתי לצייר כמות אדירה של דיוקנאות של נשות המשפחה המלוות בחיות הירוקות שלהן. הרגשתי שמכיוון שתנין הוא חיה פראית, טורפת לא שגרתית – תהיה חיבה משפחתית לסוג הזה של חיות. מין אחוות נשים שונות, שכמו השיער הורוד והמוזר, עוברת מדור לדור. אני אישית, כמי שחוותה זרות רבה גם כעולה חדשה (כשהייתי ילדה) וגם כאמן –  הזדהיתי עם המסר הזה לגמרי. הכפולה שיצרתי נראתה ככה:

amalia's croc 2

בסופו של דבר דלית הרגישה שזה לא מובן מספיק. היא הפנתה אותי לחפש דימוי שעשוי להיות מקור ההשראה של הילדה, ועלתה עם הרעיון הנפלא לדעתי של מדוזה. דמות קטלנית עם שערות נחשים. לא היה לי נוח פשוט לצייר את מדוזה – רציתי שהיא תהיה השראה אמתית לקומבינציה של חדות ויופי שיצרתי בעמליה, והפכתי את ונוס של בוטיצ’לי (ציור שאני אוהבת כל כך) למדוזה. א-ב-ל שימו לב: השארתי לה את העיניים עצומות. לא לעמליה ולא לונוס הזו יש באמת פוטנציאל להרוג. ואני אסיים בפריים האהוב עלי ביותר – זה שבו כל המשפחה מאוחדת באהבה, גם התנין, שיעל דימתה את החרדה מפניו וההשלמה אתו לחשש מפני ילד שני.

12Aכפולה

אני רוצה להגיד שאני בטוחה שאפשר היה לצייר את “עמליה רוצה חיה” אחרת. אפשר היה לעקר את כל המתח מהסיטואציה, ואת כל מה שמעורר בנו אי-נוחות (והאם אי הנוחות הזו נובעת מהאיורים או נובעת מהתפיסות המקובעות שלנו כמבוגרים?) אבל בשביל זה צריך היה כנראה לפנות למאייר אחר. אני גאה ביצירה שלי. אני שמחה שהיא מעוררת מחשבה. אני מקווה שמי שממש יטרח ויקרא את הספר עצמו יראה אותו כפי שאני רואה אותו – אקסצנטרי, מעניין, נחמד ומצחיק. הספר הבא שלי, אגב, “טיפה וטיפונת” מאת סמי מיכאל, בעריכתה העדינה של יעל גובר, בהוצאת” כנרת” – הוא אחר לגמרי. רך, עדין, רגיש, ונטול שפיצים לחלוטין…

ציור 2 ל.ר.

כתיבת תגובה

20 תגובות:

  1. תודה רבה על הטור המעניין והמרשים. האיורים שלך נהדרים (חולשות הספר נמצאות במקומות אחרים).

  2. עטרה הגיב:

    מקסים! ומאלף! והספר מעלף.

  3. ליאורה גרוסמן הגיב:

    קראתי שוב, וראיתי שקצת לא ברור מה שסיפרתי על קוואי והנטאי, אז הנה מילון מונחים למי שצריך אותו:
    א. קוואי – בעברית “חמדמדות”. סגנון מתוק וחסר אונים של דמויות – למשל “הלו קיטי” של חברת סנריו, שהפך לזרם אופנתי אדיר ביפן של שנות השמונים. הקוואי חדר לכל מקום – מוצרים, בתים, אופנה, מוזיקה.
    ב. הנטאיי – זרם הקצה במנגה פורנוגרפית – בו מסורות יפניות פוגשות פורנוגרפיה הארד קור ואלימות ברוטאלית. כמו זרמים אחרים רבים במנגה, הדמויות המרכזיות בו, לרוב נשים – מעוצבות בסגנון קוואי (שיער צבעוני, עיניים עגולות ענקיות וכו’), מה שמבעית עוד יותר – בגלל החיבור בין הדימוי הילדי לאנומליה מינית בלתי נסבלת.
    ג. כמו שאמרתי – קוואי, ממנו שאבתי את ההשראה המקורית שלי לעמליה, היה שם קודם, ומאחר והוא הפך לתופעה חברתית ולהגדרה של כל מה שיפה ביפן של אז (כמו שאנחנו מסכימים למשל על ונוס של בוטיצ’לי) – הוא חדר למנגה בסערה. איורי נשים עם שיער צבעוני, בגדים פרובוקטיביים (או בלי בגדים בכלל) ועיני עגל תוהות-בוהות הן הדמויות המשמשות בכל סוגות המנגה בלי יוצא מן הכלל.
    ד. ההבדל בין קוואי ומה שעשו ממנו אחר כך מאד פשוט – במנגה למבוגרים מצויירות נשים ולא ילדות קטנות. לא לבלבל בין הסגנון (הוא אידאל היופי המקומי) לבין המהות.
    ה. זה מה שאני הבנתי מהקורס שלי, ומעבודת המחקר שעשיתי עבור אורי ברטל (שאני מזמינה אותו לקרוא את הכתבה עוד היום). אם חסר לי משהו – אני מקווה שהוא ישלים אותו.

  4. יונתן הגיב:

    מרתק. ליאורה גרוסמן, עשית עבודה מעולה, והצגת את הדברים כאן יפה. היה מעניין לקרוא את נקודת המבט שלך אחרי הרשימה האחרונה שהתפרסמה כאן.

  5. מימי בילו הגיב:

    עבודה נפלאה ומרגשת

  6. דקלה הגיב:

    מרתק ומהפנט. תודה.

  7. זה מקסים מה שכתבת ועוד יותר משוקק (אפשר להגיד ככה?) לראות את הספר. אבל נוספה גם צביטה על האבא פירט והאמא בתולת ים. אצלם הייתי רוצה לבקר.

  8. ליאורה גרוסמן הגיב:

    מרית, בוריאציה מסויימת – אבא פיראט ואמא בתולת ים עשויים להיות נושא קלאסי למנגת הנטאיי… תחשבי על זה. איך נולדה להם ילדה?

  9. עקבתי אחרי תהליך העבודה כבר בפייסבוק של ליאורה, אבל איזה כיף לראות את כולו!
    אני ממש אוהבת את החיפושים, הניסיונות וההשראה, ואת אדירה.

    שמרי את ההורים הגותיים לספר אחר, אולי ״אמא של איתן בכת השטן״?

  10. אני חושבת וחושבת 🙂

  11. גלעד הגיב:

    ליאורה, כמו תמיד אצלך התהליך מרתק, מעמיק ומעשיר, והתוצאה הסופית מהממת, לא פחות.

  12. הדס גרטמן הגיב:

    ליאורה, קראתי את המאמר הקודם, ואת התגובות, וקראתי עכשיו, גם אני כבר משתוקקת להחזיק את הספר ולראות הכל מקרוב (שאקפוץ לביקור?) אבל בעיקר התרגשתי מהדרך שבה הסברת כל-כך בבהירות ובאופן רחב, את תהליך העבודה ואת הדרך שבה נוצרה עמליה. זה מרתק ומקסים ומעורר השראה.

  13. רונית הגיב:

    כתבה מרתקת, תודה על השיתוף בתהליך היצירה

  14. רונית רוקאס הגיב:

    ליאורה, ההסבר ותהליך העבודה מענגים ממש, והם מדגישים את מה שהיה נדמה לי כל הזמן – כל עבודת האיור ביקשה לטעון משמעות במקום שבו היא היתה חסרה בטקסט.

  15. ליאורה גרוסמן הגיב:

    רונית (רוקאס) – אני לא רואה את זה ככה. אני אגיד לך מה ראיתי כשקיבלתי את הטקסט, שבעיני הוא מכונן ונפלא – מצב הפוך. טקסט קצר מאד, פתוח מאד, על סף האניגמטי, שנועד להכיל את האיור (אני לא מדברת על הפרשנות שלי, אלא על איור בכלל), ליצור איתו מערכת יחסים מרתק, להשאיר לאיור את הבמה ובו זמנית לתת לו משמעות ותוכן. בשבילי, כמאיירת – זו היתה מערכת יחסים חדשה לגמרי עם טקסט, ועם סופרת שבעיני היא מכוננת. אני חושבת שהספר הזה שובר מוסכמות גם במובן הזה (ולא אני בניתי אותו ככה). במקום שהטקסט יצעד לבד בראש המצעד, כמו שאנחנו רגילים מקדמת דנן – הטקסט של יעל הולך יד ביד עם האיור, לפעמים לוקח רגע אחורה, מבליט את האיור, וחוזר לעמוד לצדו. יעל איכילוב, שבעיני היא סופרת מחוננת, לא פחות – לא לקחתה בהיבריס הידוע של סופרים, שמבקשים לתאר כל סיטואציה, להסביר כל מצב רוח, ולפעמים – לבחור את הצבעים, להחליט איזו סיטואציה תהיה במרכז האיור, ובאופן כללי להחזיק למאייר את היד ולהגיד לה לאן ללכת. היא יצרה מערכת יחסים אמיתית, שבה אני, כמאיירת לא הייתי צריכה “לחתור” תחת הטקסט, מפני שיעל השאירה לי מקום גדול מאד להגיד, או יותר נכון לצייר, את מה שבא לי.

  16. ליאורה גרוסמן הגיב:

    התכוונתי שיעל היא סופרת מחוננת אבל גם מכוננת זה טוב.

  17. מיכל הגיב:

    נהניתי לקרוא את דברייך, האיורים נפלאים, הדמויות פשוט מושלמות, חבל כל כך שכמה מהאבות שלא עברו את האודישן יעלמו לנצח מהדפים. במאמר הקודם ראיתי את התמונה של המשפחה בזמן הארוחה, עם ספינת הסושי וחליצת הבקבוק, זה היה מהמם! איך לא חשבו על זה קודם??
    מעבר לזה, מעניין לקרוא את מקורות ההשראה שלך (ניקול ראידמן ונוחי דנקנר, בלי לשים לב מחלחלים לחיינו מכיוונים לא צפויים:) ובמיוחד מעניין לקרוא על ההשראה היפנית, הייתי שמחה מאוד לקרוא כאן מאמר שלם בנושא.

  18. טלי הגיב:

    מרתק, מרתק, מרתק!

  19. גילה רונאל הגיב:

    ליאורה יקירתי,
    כתבה מאלפת כמו הציורים והספר. אני שמחה על המהומה, שכן היא גורמת תמיד לשיח פורה בין טקסט ואיור, מבט שמרתק אותי תמיד. אני מבקשת להאיר נקוד שעלתה באחת הכתבות על הספר והיא השיח ההורי עם עמליה. בעוד עמליה הוצגה כילדה מניפולטיבית שהוריה נעתרים לגחמת ליבה וקונים לה רחמנא ליצלן תנין, אני חוויתי בסיפור שני הורים, שנענים לתשוקת הלב של ביתם, ובינינו, מי מאיתנו לא רוצה שיהיה עבורו מישהו בעולם שיעזור לו להגשים תשוקת לב?. דווקא חוסר הדידקטיות של הספר משכה את ליבי. כאמא לשניים גדולים וכמי שעובדת עם הורים כבר הרבה מאוד שנים, אני בעד סמכות הורית אבל גם בעד שובבות והומור. הספר מביא פנטזיה לחיים ונותן תקווה למי שאינו רוצה לחיות חיים שגרתיים, מי שכמה להכניס לחייו…. תנין זה או אחר.

  20. ימה הגיב:

    רשומה נפלאה
    כמה מרתק ומעניין להיחשף לתהליך שלם של יצירה
    במיוחד מה לא נכנס לתוצר המוגמר ולמה
    תודה !

כתיבת תגובה