יער משלך / תמר הוכשטטר

על עצמאות, פנטזיה ושודדים בספר "רוניה בת השודד" וקריאה משווה עם דמותה של בילבי

תקציר הספר: רוניה היא בתו היחידה והאהובה של מטיס, מנהיג שבט שודדים ביער. בלילה בו נולדה, ביקעה מכת ברק את הטירה לשני חלקים נפרדים ופערה את "בקע הגהנום". כשמלאו לרוניה אחת-עשרה שנים, יצאה לראשונה ליער המקיף את הטירה ומאז בילתה שם את כל שעותיה. "היא לא תיארה לה שאכן קיימים יערות ענקיים כאלה ונהרות מאלי מים, ולכן צחקה לעצמה." יום אחד היא נתקלת בבֶּרק, בנו של בורקא, אויבו המושבע של מטיס ומנהיג הכנופיה היריבה. מתברר לה שגם הוא נולד בליל הסופה. לאחר חשדנות ואיבה ראשונית (וכמה מעשים הירואיים) מתחברים הילדים והופכים אחים בנפש.
כשנודע הדבר להוריהם הם מחליטים לברוח ולגור במערה ביער. הם לומדים את רזי ההשרדות ואת חוקי היער אך עצב הניתוק מהוריהם לא מרפה מהם. יום אחד בא מטיס להשיב את רוניה אליו. כאשר הם מבינים שלא ישרדו בחורף הם מסכימים לשוב למבצר. למרות היריבות בין כנופיות השודדים, הם מחליטים להתאחד תחת מנהיג אחד, כדי לגבור על החיילים האורבים להם ביער. בחגיגת האיחוד מכריזים רוניה ובֶּרק שלא ירשו את מקום הוריהם בהנהגת כנופיות השודדים ושימצאו דרך אחרת להתפרנס. "כאלה הם הילדים היום. הם עושים מה שהם רוצים. צריך להתרגל לזה וזה לא קל!".

ספרה של אסטריד לינדגרן, "רוניה בת השודד", מתרחש במקום ובזמן בהם היו עונות השנה הדבר החזק ביותר ששלט בחיי בני האדם. מצב הרוח, המצב הבריאותי, תכולת המטבח, כל אילו היו נתונים בידי רוחות השמיים ואמא אדמה. חשבתי על כך בימי הקיץ הנוראיים שעברו עלינו. אפילו במאורת המזגן לא ניתן היה להתעלם מהמרק הסמיך שחיינו בו והפך את כולנו לחיות יאור מנומנמות ועצבניות.

כמה מפתיע היה לקרוא שרוניה ובֶּרק משתוקקים שהקיץ לא יגמר לעולם, כי בסופו יאלצו לשוב למצודות האבן בה גרים הוריהם. הקיץ שלהם הוא החופש הגדול במובן עמוק ומשמעותי הרבה יותר מחופשת הקיץ שלנו, שכלא השעמום והחום תמיד הפכו אותה, עבורי, לדבר שאין בו ולו דמיון קל לחופש. החופש לחיות לבד ביער, להתמודד עם הסכנות ולצאת מהן פעם אחר פעם בשן ועין. החופש לאהוב את היער שהוא לא פחות מדמות בספר הרומנטי הזה, שמתכתב עם יצירות סקנדינביות אחרות שנכתבו באותה תקופה.

"רוניה בת השודד" ראה אור באמצע שנות שמונים, כארבעים שנה לאחר "בילבי גרב-ברך", והוא פנטסטי ואפל ממנו. הספר כולו הוא מעין ציור רומנטי, אפוף ערפילים ויצורי פלא (בנות אלמוות ששירתן המפתה תוביל אותך אל סופך, ציפורי טרף – חציין נשים – המשתוקקות לנקב בבשר ילדים, גמדים אפורים, עכוזונים ליצים ועוד..). בתוכו משוטטת רוניה, סקרנית ושקטה, חוקרת את העולם המופלא שניתן לה.

עטיפת הספר

אני מנסה לדמיין את שבדיה בשנות השמונים, מלאה בלהקות דיסקו וטכנו עטופות ניירות כסף ומוקפות מחשבי מקינטוש ירוקים. בתוך המולת הסייבורגים הזו יושבת אסטריד, כבת 76, מעין מכשפה מתחילת המאה, בת דמותה של קרוסה-מאיה, הזקנה הערירית מ"התעלולים של אמיל", שגרה בבקתה בלב היער והיא מלאה סיפורים מעוררי פלצות על יצורי האופל מהמיתולוגיה הסקנדינבית. סיפורים שאהובים על הילדים השבדים, כמו על ילדי העולם, יותר מכל חידושי הפוליטקלי-קורקט נטולי האימה והאכזריות.

בין רוניה ובילבי נקודות השקה רבות: רוניה היא ילדה-נערה החיה לצד חבורת שודדים גסים ומרושעים, כמו המלחים מהם נפרדת בליבי בתחילת הסיפור. רוניה, כמו בילבי, אוהבת מכל ליבה את אביה הבריון הילדותי, אך בוחרת בחיים של עצמאות על פני החיים עימו. גם היא בוחרת ללא היסוס להבדיל עצמה ממנו ומאורח חייו ולבצע את בחירותיה בעצמה. כך בילבי כשהיא בוחרת לוותר על חיי המלח הנודד, וכך רוניה, כשהיא מכריזה שלעולם לא תהיה שודדת כמו אביה. הפמניזם שהן מייצגות אינו נוכח בטקסט והוא פרשנות של הקוראים בלבד. נסיונותיה של קהילת הכפר להעביר את בילבי לבית היתומים אינו קשור להיותה נקבה, אלא להיותה קטינה. כך, באופן מפתיע אף יותר, ברור לכולם שרוניה, על אף מינה, תירש את תפקיד מנהיגת השודדים מאביה.

אך בניגוד לבילבי, רוניה היא דמות מאופקת ובוגרת הרבה יותר. היא אינה פטפטנית היורה דברי שנינה לכל עבר, להפך. יותר מכל, מזכירה רוניה את סנופקין של טובה יאנסן (ובהקשר זה, בילבי היא בת דמותה של מאי הקטנה). כמוהו, גם רוניה מעדיפה להיות לבדה כשרק יפי הטבע ועוצמתו חסרת הרחם משמשים לה כבני לוויה. ועוד דבר מהותי – העצמאות. שתי הילדות מתמודדות עם סכנות שאינן הולמות את גילן, בילבי יתומה (באופן ממשי רק מאם, אך באופן מעשי גם מאב) ואילו לרוניה מוענקת העצמאות הזו מהוריה. וזה הדיאלוג שהיא מנהלת עם אביה לפני יציאתה הראשונה לעולם (ויש בו מעין אילתור הומוריסטי על הדיאלוג המסורתי שמקיים הגיבור היוצא למסע):

"תיזהרי מציפורי-הטרף ומהגמדים האפורים ומהשודדים של בורקא". אמר.

"איך אדע שאלה הם באמת ציפורי-הטרף; וגמדים אפורים, והשודדים של בורקא?" שאלה רוניה.

"את כבר תדעי" אמר מטיס.

"בסדר," אמרה רוניה.

"ותיזהרי שלא תלכי לאיבוד ביער," אמר מטיס.

"מה אעשה אם אלך לאיבוד?" שאלה רוניה.

"תחפשי את הדרך הנכונה," אמר מטיס.

"בסדר" אמרה רוניה.

"ותיזהרי שלא תפלי לנהר," אמר מטיס.

"ומה אעשה אם אפול באמת לנהר?" שאלה רוניה.

"תשחי," אמר מטיס.

"בסדר," אמרה רוניה ….."זה הכל?"

"מובן שלא," אמר מטיס. "אבל את כבר תגלי הכל בעצמך, לאט לאט, ועכשיו לכי לך!"

למעשה, אין הבדל בין הצהרתה חסרת הדאגות של בילבי "אל תדאגו! אני תמיד מסתדרת!" לבין שיחתם של רוניה ומטיס. האמונה של בילבי בעצמה היא כמו אמונתו של מטיס בביתו,  את כבר תסתדרי, אני סומך עליך וחוץ מזה את חייבת, איש לא מגן עליך ואיש לא יציל אותך. ובכל זאת, הימצאות ההורים מוסיפה נדבך של משמעות לחייה של רוניה, היא אינה רק לעצמה. האחריות שלה לשמור על חייה קשורה גם לאושרם. בילבי קלת הדעת אינה חייבת דין וחשבון לאיש, ולכן הסיכונים שהיא לוקחת אינם עניינו של איש. לכן היא יכולה לחשוב ששריפה מסכנת חיים היא דבר נהדר ובכנות לא להבין את דאגת כולם. היא לעולם אינה דואגת.

נדמה שסיפור המסגרת, היריבות בין שתי משפחות השודדים, שייך לסוגת "השכן השנוא", דוגמת "רומאו ויוליה" או "אוזו ומוזו מכפר קקרוזו". שתי קבוצות סמוכות, דומות זו לזו כהשתקפות ראי, שונאות זו את זו שנאה יוקדת שאיש אינו זוכר מדוע פרצה, המסתיימת בזכות אהבה טהורה של הדור הצעיר. אך כרגיל, לינדגרן אינה מתאימה עצמה כה מהר למוסכמות, בין אם הן חברתיות ובן אם ספרותיות. יריבותן של משפחות השודדים דומה יותר למשחק הקיץ שמלווה את ספרי "אלוף הבלשים בלומקויסט", סדרת ספריה של לינדגרן בו שתי חבורות ילדים, "הורד הלבן" ו"הורד האדום", מלבות את מלחמתן נטולת העילה לשם המשחק שבדבר. השודדים אמנם אלימים וגסים יותר, אך נדמה שהם מנהלים מלחמת ילדים מועצמת שמטרתה המוצהרת היא עצם היריבות. הטענה הדידקטית הזחוחה ש"אתם רבים על לא-כלום" לא תעשה כל רושם על מטיס, ראש השודדים, שחלק מהגדרת קיומו היא להיות השודד הנורא ביותר ביער, נורא יותר מבורקא ידידו/יריבו המושבע. וגם הסימטריה הנהוגה בעלילות מסוג זה, הבאה לרוב לחזק את המסר שכולנו דומים, נשברת אצל לינדגרן: בדו-קרב שנערך בין המנהיגים, לא זו בלבד שאינו נפסק ברגע המכריע באקט דרמטי, הוא אף מוכרע, לאחר אלימות לא מתנצלת, על ידי אחד הצדדים (לא אגלה לכם מי).

גם החלטתם של בֶּרק ורוניה לא להיות כמו הוריהם אינה גורמת להם לבוז או לנסות לשנות את הדור הקודם. הם אינם תופסים את עצמם נעלים ומוסריים יותר, אלא פשוט שונים. הם אחראיים רק לעצמם. זהו מסר חתרני בחברה שראתה בילדים תקווה טהורה לעתיד טוב יותר ובכך העניקה להם תפקידים ספרותיים של שינוי החברה בה חיו: כך פוליאנה הנוצרית הפוטרת את דכאון המבוגרים בשמחת חיים ילדית, או התאומות באורה הכפולה, החושפות את השטחיות המודרנית המגולמת בגירושין והגשמה עצמית. ב"רוניה בת השודד" אין הילדים משמשים כקרן אור שמרנית הבאה להאיר על עלוות המבוגרים. הם שומרים לעצמם סוד שיאפשר להם לחיות ולהתפרנס כשיהיו גדולים ואינם מגלים אותו לשודדים שהם, כמו שאומרת רוניה בחיבה, "חמסנים כמו בזים".

"רוניה בת השודד" נחל, כמו רבים מספריה של לינדגרן, הצלחה רבה. הוא עובד לסרט בשבדיה (לינדגרן כתבה את התסריט) ולמחזמר בגרמניה. בארץ כבר לא ניתן למצוא אותו, מלבד בספריות העירוניות. אך למי שהתמזל מזלו לקרוא בו, חש כי הוא משב רענן ופיוטי באוגוסט החשוף שלנו, שאין בו צללי עצים לחים ומאורות שועלים רכות להסתתר בהן כדי לצלול לתוך סיפור שודדים אמיתי.

"רוניה בת השודד" מאת אסטריד לינדגרן, תרגמה: תמר שלמון-נסי, הוצאת "עם עובד", 1985

לעמוד של הספר באתר דףדף יש ללחוץ כאן.

2 תגובות לרשימה "יער משלך"

  1. מאת צפנת בן דוד:

    תודה תמר על היריעה הרחבה שהצגת לגבי יצירתה של לינדגרן. תאור הסיפור "רוניה בת השודד" סחף אותי בזרם קולח לחוויות נפלאות של סיפורי ילדים ושודדים, מפיטר פן ועד הרי פוטר. וגם העלה בזכרוני את הרומאן היווני העתיק "דפניס וחלואה", מאת לונגוס,
    (סופר יווני מהמאה ה-5 לפנ"הס )המתאר זוג ילדים : דפניס וחלואה , הגדלים יחד במערה בטבע ורועים את עדרי העיזים של משפחותיהם יחד עד ש… (גם בלי לפרט, אפשר לדמיין מה..)נראה כי המיתולוגיות כולן מספקות את חומרי הגלם לתאור תהליכי נפרדות והבניה עצמית של כל אדם. לינדגרן יודעת לעסוק בכך באופן מעודן וקולע.

  2. מאת מיכאל בורדה:

    עצוב מאד שהספר הזה כבר לא זמין בארץ. זוהי יצירת מופת. בתור ילד "רוניה בת השודד" , יחד עם "מיו מיו שלי" ו"האחים לב ארי" היו הספרים האהובים עליי ביותר והם אלו שגרמו לי לאהוב לקרוא. למזלי הייתה לי את האפשרות לקחת אותם שוב ושוב ושוב מהספריה. כילד, אחרי שנתקלתי בספרים של אסטריד לינדרגנד ניסתי שוב ושוב לעבור לקרוא גם סופרים אחרים. כל פעם התאכזבתי מחדש, וחזרתי אליה. בסופו של דבר נאלצתי להמשיך הלאה רק אחרי שקראתי את כל מה שהיה ממנה בספריה…

כתיבת תגובה




ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.