מצעד היצירות האכותיות לילדים שנת 2010

ביקשנו מהעוסקים בתרבות לילדים על גווניה השונים, מתוך הערכה לטעמם וניסיונם, לבחור את מיטב היצירות שנעשו השנה לילדים. כחלק מנסיונינו להעניק במה ליצירות איכותיות לילדים, החלטנו לציין את היצירות החשובות של 2010.

"על הגשר הקט" / עילם בן-דרור

יותם שווימר

ספר הביכורים של עילם בן-דרור מציב את מחברו כהבטחה של ממש בספרות הילדים הישראלית. רבות דובר על השתחררות ספרות הילדים העולמית מהחריזה, והתעקשותה של ספרות הילדים הישראלית לדבוק בה; התעקשות המובילה להימצאותם של ספרים המחורזים רע, ללא שום הבנה במשקל ומוזיקליות. במציאות זו, רואה אור ספר מיוחד במינו, שחריזתו מושלמת, המוזיקליות שבו אינה נשחקת לאורך הסיפור והוא מדויק עד הפרט האחרון.
ההרפתקה שחווה הילד אלעד, שהלך לאיבוד, נתונה במתח מתמיד, משום שהחשיכה מתקרבת והוא אינו מוצא את דרכו. אך המתח נותר סמוי משהו ומרחף מעל העלילה כזרז, בעוד ההתמקדות היא בחוויה החברתית של מפגש עם יצורים מעולם החי, המנסים לכוון את אלעד בחזרה אל הוריו. בן-דרור עיצב תבנית של חזרתיות דרמטית, הנתונה במרחב לירי קצבי ומוזיקלי, המשרה על ההרפתקה העלילתית חן, קסם ותחושת משחק ושעשוע. כך הופכת גם הקריאה בספר לסוג של הרפתקה והסיפור מעורר הזדהות ושותפות משלב מוקדם מאד. שפתו של בן-דרור נעה בין משלב גבוה, לעתים מעט ארכאי, לשפה עכשווית, והשילוב בין השניים נעשה באופן מדויק ואלגנטי. המקצב החוזר, השפה העשירה והדיוק במשקל ובחריזה, מהדהדים לסיפורים מחורזים קלסיים בספרות הילדים, ומציבים את היצירה בתפר שבין העכשווי והקנוני.
איוריו החמים ועתירי המבע של שחר קובר, מחזקים את המפגן הדרמטי שהסיפור מכונן, ומעשירים את ההרפתקה. זוהי דוגמא מצוינת לדיאלוג פורה ומוצלח בין מילה וצבע, שיחד בוראים עולם אמין, ידידותי ומושך, שצליליו נשמעים לא רק בדיבור אלא גם בראייה.

"על הגשר הקט" מאת עילם בן-דרור, איורים: שחר קובר, עריכה: נעה סמלסון, הוצאת מטר

"האריה והעכבר" / ג'רי פינקני

אורנה גרנות

מדובר במשל עתיק יומין בלבוש של פיקצ'רבוק, שהוא נטול מילים אך מלא צלילים ורחשים של חיות מופלאות. מהכריכות, דרך דפי הפתיח, מאיור לאיור, בכל כפולה ובכל פרט, יש דיוק זאולוגי וקפדנות אסתטית. עם יציאתו לאור בארצות-הברית היה ברור לכל שזהו הזוכה של מדליית הזהב לאיור על שם קלדקוט, בה אכן זכה.
זהו ספר נפלא במיוחד בשל העבודה הווירטואוזית של פינקני עם צבעי המים, ובעיקר בגלל התגלית הפמיניסטית-פוסט מודרנית-המרעישה החבויה בדף האחרון של הספר.

"האריה והעכבר", כתב ואייר: ג'רי פינקני, הוצאת כנרת

"מרטין" / תמר ורטה-זהבי

ערן שחר

לא היה קשה לבחור את ספר השנה בקטגוריית הנוער. לא שלא היו מועמדים ראויים – דווקא הייתה תחרות, ובכל זאת  חשתי ש"מרטין" עשוי מחומר אחר. אני בוחר בו בשמחה, מחבק אותו וחושב שאין ראוי ממנו לתואר.
תמר ורטה-זהבי מעמידה כבר שנים רבות במרכז עיסוקה ויצירתה את נושא זכויות האדם. "מרטין" הוא רומן ביוגרפי המספר את סיפור חייו של מרטין לותר קינג – הלוחם הגדול של זכויות האדם. מדף ספרי הנוער שלנו זקוק לסיפורים על גיבורים גדולים ואמיצים שבחרו בדרך לא אלימה וכוחנית כדי להגשים את מאבקם. כל כך נדיר למצוא ספרים כאלה היום… אני מזהה שב"מרטין" יש את הכח לזרוע רעיונות ומחשבות בקרב הקוראים הצעירים: מחשבות שעשויות לעצב את תפיסת עולמם הבוגרת בנושאים של זכויות אדם וצדק חברתי. מחשבות שאת חלקם יניעו לידי פעולה ומעשה.

"מרטין" מאת תמר ורטה-זהבי, איורים: דיוויד הול, עריכה: דלית לב, הוצאת עם עובד

"מרק שבור" / ג'ני ולנטיין

טלי כוכבי

קשה לי עם משימות של בחירת מצטיין אחד ויחיד, וקשה לי עם ההגדרה הכללית של "ספר נוער"; הגדרה רחבה שכוללת, בשוק הספרים הישראלי, ספרים לבני שמונה וספרים לבני שמונה עשרה. ולמרות זאת, בחרתי, ודווקא ספר שמיועד לנוער בוגר – תלמידי תיכון, לטעמי, וגם למבוגרים אוהבי ספר.
בחרתי ב"מרק שבור" בזכות שמו הנפלא – מטאפורה יצירתית, פיוטית ומדויקת שמאירה רגע ספציפי בספר ומתארת בתמציתיות גם את חייה הסוערים, המבולגנים, הכואבים והבלתי אפשריים של הגיבורה. בזכות רואן, הרפר, סטרומה והאחרים, כי התאהבתי בהם ורציתי לפגוש אותם, לדבר איתם, לבשל איתם, לצחוק איתם, ללטף להם את היד, לטפל בהם. בזכות האיזון בין חומרים קשים מנשוא (מוות במשפחה, דיכאון קליני, ניסיון התאבדות והריון בגיל הנעורים) לבין רוח נעורים חיה, תוססת, פשוטה ואנושית שמוצגת ללא טיפה של פטרונות או הטפה "של מבוגרים". בזכות הרגש החשוף, הגולמי, המתלבט, של אנשים צעירים ואנשים בכלל, בזכות האופטימיות כנגד כל הסיכויים, בזכות האהבה.

"מרק שבור" מאת ג'ני וולנטיין, תרגום: מאירה פירון, הוצאת טל מאי ומשכל

רות שפירא לספרי "אמיל" של אסטריד לינדגרן

יהודה אטלס

את העיטור למצוינות בתרגום ספר ילדים בשנה האחרונה אני מציע להעניק לרות שפירא, שתרגמה משוודית את ספריה של אסטריד לינדגרן "ילד ושמו אמיל" ו"התעלולים של אמיל", ועתידה לתרגם גם את השלישי בטרילוגיה. נבצר ממני, מסיבות מובנות, לקרוא את המקור השוודי. אין לי אלא מה שעיני רואות.
על התרגום מרחפת איזו עדנה מיוחדת, איזו רוח טובה, כיף מתמשך שמאפשר לך לא רק להבין מה קורה בסיפור אלא גם לחוש את האווירה שבה הוא נכתב ואת אהבתה הגדולה של לינדגרן לילדים, לאנשי הכפר ולנופיו. זהו תרגום ידידותי לקורא, שממש 'נמס בפה', ש'עובד' כל כך טוב עד שאתה שב וקורא מדי פעם משפט או צירוף או תיאור, כדי להכפיל את ההנאה. לדעתי, שום גבר לא היה מסוגל להפיק תרגום כזה.

"ילד ושמו אמיל", "התעלולים של אמיל", מאת אסטריד לינדגרן, תרגום: רות שפירא, הוצאת ידיעות ספרים

ללא כותרת

נורית זרחי

מעט מאד ספרי שירה לילדים ראו אור השנה בעברית. נוכח המצאי הדל, סברנו כי לא יהיה זה נכון לבחור ספר מצטיין, ופנינו לסופרת והמשוררת נורית זרחי, שתבאר עבורנו את הסיבות להיעלמותה של השירה.

יש קשר בין מה שאנשים בוחרים לקרוא ובין מה שאנשים בוחרים לכתוב. זו אחת הסיבות להיעלמותה של שירת הילדים. השימוש הרווח בגרפיטי, פרסומות, טקסטים שנכתבים בשפה פשוטה ומכוונים לקהל גדול, מבלבל את האנשים שמתכוונים לכתוב לילדים. מרבית האנשים שלא התחנכו על שירה לא יכולים לכתוב שירה. שירת ילדים מצריכה מבט מיוחד על העולם שנכתב מגובה של מטר – מטר שלושים, אפילו פחות (כמו ילד). כפי שקורה בשבט אינדיאני אחד, כאשר נכנס ילד מאד קטן לחדר, כולם מתכופפים, כך צריכה להיכתב שירה – מתוך כבוד. צריך להאמין בשירה כדי לכתוב אותה, ולהבין שהיא אינה נמצאת באותו דיבור כמו הפרסומת ודומיה. לכותבים קשה להאמין שילדים ידעו לקבל סוג כזה של דיבור, בעולם שנדמה כי איבד את היכולת להכיל דיבור נטול מתח, ונטול עלילה.

"סעודה אצל המלכה" / רותו מודן

יואל כהן

הספר הוא שילוב של חריצות וכישרון, דיוק והתפרעות, וכל זה בחיבור מושלם בין טקסט ואיור. ספר שאם יתורגם ויופץ בחו"ל, יש לו סיכוי לזכות בפרס בינלאומי דוגמת זה הניתן בבולוניה, אני מקווה שהמאמץ הנדרש לכך ייעשה.
אפשר לבחון את הספר מהרבה זוויות, אבל הזווית שאני בוחר ליהנות ממנה היא העיניים. כדאי לבדוק, גם בעטיפה – שלא כרגיל, נבחר לה איור מאד מוצלח – את העיניים. לדוגמא, בעמוד השני, הילדה, שעדיין נמצאת בבית המשפחה, יושבת ליד השולחן ומוקפת באמירות הנימוסים. הסיטואציה כולה מוצגת דרך העיניים של הילדה, ולא נראים אלו שמדברים אליה. כפי שהאמירות חולפות מעל לראשה, כך הן חולפות גם מעל לראשנו. היופי שבדבר הוא המבע של העיניים, כאשר מתקיים משחק מבריק עמן בכל מיני תמיהות, שובבות, רוגז. לא רק אצל הילדה, אלא גם אצל המלכה (שיכולה לעצום את העיניים ולהישאר מלכה), ובשולחן המלכותי לו מסובים רבים. כיוון שההתפעלות שלי מהאיורים כה גדולה, אפשר להתייחס לאלמנטים מגוונים כמו הצבע ועיצוב הסיטואציות, אך לטעמי, הדיוק והמשחק שמתקיימים באיורי העיניים וזוויות המבט, הן נקודות מכריעות בהצלחתם של האיורים.

"סעודה אצל המלכה", כתבה ואיירה: רותו מודן, עריכה: דלית לב, הוצאת עם עובד

"שועל" / גיאורג הלנסלבן

תמר הוכשטטר

באחד האיורים בספר "שועל" נראה בית קטן מרחוק, כמעט בקצה הפריים, העין האנושית שלנו מיד הולכת אליו, תוהה האם גר שם ילד קטן, קטן כמו גור השועלים. האם הוא יודע שמטרים ספורים מביתו היציב, המואר באור חשמלי, מתפרשת ממלכת היער ובה משפחת שועלים קטנה? האם גם הוא מגלה את העצמאות לאט לאט ובהדרכה נכונה של שני הורים, כמו הוריו של השועל?
היער הוא ממלכתו של המאייר הגרמני גיאורג הָלֵנְסְלֶבֶּן, שמעיד על עצמו שבילדותו צייר את היער שבקרבת ביתו. במשיכות מכחול בטוחות ודשנות הוא מתאר את הצבעים המשתנים, את פרוותם הזוהרת של השועלים על רקע אינספור הירוקים-צהובים שמקיפים אותם. כמו צעדיו הראשונים של השועל, כך גם המכחול של הלנסלבן, מרגיש ראשוני אך בוטח, כאילו בשחצנות של מתחילים. כמו אומנות נאיבית, כמו אדואד הופר האופטימי, כך כפולותיו של הלנסלבן מתפרשות עד האופק במבע צבע עז ובקומפוזיציות מדוייקות שמאפשרות לו לוותר לחלוטין על האנשת השועלים (הארכת הריסים לאמא-שועלה או כל טריק מתבקש אחר). הטקסט הלירי של קייט בנקס אולי היה מאיים על מאייר אחר, שהיה סופר את הדמויות (שלש, וכולן שועלים) ואת מקום ההתרחשות (אחד -היער), אך נדמה שלהלנסלבן זוהי רק טבילת מכחול אפשרית אחת בתוך מגוון אפשרויות להביע את המתח העדין שבין הורים לילדם, בין עצמאות והגנה, בין היער למאורה.

"שועל" מאת קייט בנקס, איורים: גיאורג הלנסלבן, הוצאת כנרת

"השושנה ישנה" / עיבוד ומשחק: נעמי יואלי (מבית תיאטרון הקרון)

סתיו פלטי-נגב

את ההצגה "השושנה ישנה" ניתן להגדיר כ"תיאטרון לילדים" ואף כ"תיאטרון סיפור". ההצגה מבוססת על קריאה משותפת עם הילדים (וההורים!) בספר ענק, שמצד אחד מציע פן דו מימדי ובו סיפורה של היפיפייה הנרדמת שושנה, מאויר בציורים נהדרים של עמליה הופמן, ומן הצד השני- זהו ספר המכיל הפתעה, כי כמעט בכל עמוד, האיור נפרש והופך לתלת מימד, ואפילו קם ומתנתק מהספר והופך לבובות חיות, שנעמי יואלי, המספרת והמציגה, מפיחה בהן רוח חיים. מציורים דוממים הדמויות קמות ונהפכות לנסיכות המרקדות על הבמה, לעדת פיות מברכות או למכשפה אחת מאיימת שבפיה קללה שעתידה להתגשם בעוד שש עשרה שנה.

"השושנה ישנה" היא בעיני מההצגות הנהדרות והמרגשות ביותר שראיתי השנה. ראשית, מפני שהיא מתקיימת במקום הקסום והקטן הזה שנקרא תיאטרון "הקרון", ושנית- כי זו פשוט הצגה נפלאה. היא אמנם מיועדת לילדים, שאכן נהנו מאוד, ואף השתתפו ועלו לבמה, אבל כמו כל הצגת ילדים טובה, היא פונה גם אל המבוגרים שבקהל ומדברת איתנו על הדברים שמעניינים אותנו. כמבוגרת כזאת, כשישבתי בקהל וצפיתי בנעמי יואלי מספרת לנו את הסיפור שפעם סיפר לה ולאחיותיה אביה העייף, הרגשתי גם אני שוב ילדה. ילדה היושבת בחושך, השומעת בפעם האלף על היפיפייה הנרדמת, ומוכנה לשמוע ולהתרגש שוב ושוב. כי בגרסתה של יואלי, היא מצליחה להפתיע, להצחיק, לרתק ואפילו קצת להדמיע ולגרום לנו להיות שוב ילדות. היא עושה את כל זה באמצעות יכולת הסיפור המופלאה שלה, מגוון רעיונות בימתיים מקוריים ובעיקר הרבה רגישות אנושית (מצרך שהופך נדיר יותר ויותר לאחרונה). ולסיום, מפני שאין הצגה של נעמי יואלי שבה היא אינה מחלקת הפתעה כלשהי לקהל. כאן קיבלנו בסיום ההצגה נשיקות ורודות קטנטנות. ומה יותר טוב מאשר לצאת מהצגה בבוקר שִמשי יפה עם נשיקה?

צילום: דבי פרבר

"השושנה ישנה", עיבוד ומשחק: נעמי יואלי, איורים: עמליה הופמן, מוסיקה והדרכה קולית: מיקה דני, עיצוב תלבושות והדפס בד: עינת אמיר.

"טרופותי" / בימוי: מאקס לאנג

מאשה צור-גלוזמן

בשנים האחרונות נדמה ששוק סרטי האנימציה לילדים חווה פריחה חסרת תקדים.  סרטי אנימציית תלת מימד יוצאים חדשות לבקרים – והטובים שבהם מלהיבים את כל שכבות הגיל (משבע ומעלה). אפילו חברת דיסני יצאה בשנה שעברה עם סרט אנימציה קלאסית בדו-מימד, "כמו פעם" ("הנסיכה והצפרדע"), אחרי הפסקה ארוכה של חמש שנים. לעתים רחוקות, בעיקר בחודשי הקיץ, יש אפילו סיכוי למצוא סרט לילדים קטנים שאיננו פרי הייצור של אחד מאולפני הענק האמריקאיים ("הפיה לילי", "דובי דב והירח", שניהם בהפקה גרמנית). אלא שמי שמחפש סרט ראוי לילדים קטנים, עשוי להתקשות מעט. הרוב המוחלט של סרטי התלת מימד, משובחים ככל שיהיו לכשעצמם, מכוונים גבוה בכמות ההתייחסויות שלהם לשלל מקורות מתרבות הפופ (בעיקר אמריקאיים, כמובן) והקצב שלהם מזכיר לרוב סרטי פעולה. לעומת זאת, סרטים כמו "הפיה לילי" ו"דובי דב והירח", המכוונים בפירוש לילדים קטנים יותר, מתאפיינים בסיפורים נדושים או משעממים, באנימציה מרושלת ובקריינות מתיילדת.

יוצא דופן מחמם לב הוא הסרט "טרופותי" בבימויו של מאקס לאנג, עיבוד בתלת מימד לספר הילדים המצליח של ג'וליה דונלדסון, עם איוריו של אקסל שפלר, שגם יצא בעברית (הוצאת מעריב והד ארצי, תרגום: רמונה די-נור, 2000). זהו סרט בטכניקת אנימציית תלת מימד, נאמן מאוד לעיצוב המקורי של הספר. הסרט, באורך 27 דקות, שודר לראשונה בסוף דצמבר 2009 בבריטניה, כתוכנית מיוחדת לכבוד חג המולד. הסנאית המקריינת את הסיפור מדובבת על-ידי הלנה בונהם קרטר, ואת שאר הדמויות מדבבים שחקנים מוערכים אחרים, כג'ון הארט, רובי קולטריין, טומי ווילקינסון ורוב בריידן.

הסיפור של "טרופותי" הוא פשוט – עכבר קטן שנאלץ להדוף מיני חיות שמנסות לטרוף אותו, ממציא יצור מפחיד בשם טרופותי (Gruffalo במקור), שלטענתו הוא ידידו הטוב איתו קבע לצהריים. הבלוף עובד נהדר, עד שהוא פוגש את היצור המפחיד שמסתבר כחי וקיים, ואז נאלץ העכבר למתוח את הבלוף לכיוון השני.

פשטותו ותמימותו של הסיפור, בשילוב האנימציה הנהדרת, העיצוב המוקפד, פס הקול המדויק והמשחק המעולה, הופכים את "טרופותי" לסרט השנה באנימציה לילדים. הסרט הגיע בינתיים לרשימה הלא סופית של עשרת העולים לשלב האחרון של פרס האוסקר, ויש יסוד סביר להניח שהוא אף יעפיל לחמישייה הסופית של המתמודדים בקטגוריית סרטי האנימציה הקצרים. חשוב לציין כי גרסה עם דיבוב לעברית בבימויה של אורלי קטן שודרה בערוץ הילדים.

"טרופותי" (The Gruffalo), בימוי: מקס לאנג, חברות הפקה: Magic light pictures ו-Studio Soi

הבלוג "יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים" של עינת אמיתי

מערכת "הפנקס"

כותרת המשנה בבלוג של עינת אמיתי מציינת כי מדובר ביומן מסע פרטי "כדי שלא אשכח, וכדי לחלוק עם אחרים שמתעניינים ושירצו לעזור בגילוי[...]כל מה שנופל תחת ההגדרה – תרבות שיצרו מבוגרים עבור ילדים בקיבוצים."
הדברים האמורים מאפשרים לעמוד על שני הממדים של הפרויקט החשוב של אמיתי: מסע פרטי ואישי לנבכי ההיסטוריה הפרטית, החברתית-תרבותית והלאומית, וקריאה להשתתפות וללקיחת חלק פעיל במסע. לשני ממדים אלו יש חשיבות עצומה מבחינת המחקר התרבותי בכלל, וזה של הקיבוצים בפרט. אמיתי, שאינה אשת אקדמיה, פתחה בלוג עצמאי, חינמי ונגיש, בו היא מציגה לעיני כל את ממצאיה ומשתמשת בפלטפורמה המקוונת כספרייה, מוזיאון וקול קורא.

הבלוג של אמיתי אינו משופע באמירות אישיות והתייחסויות פרטיות לעברה, אלא מהווה ארכיון עדות לתרבות לילדים בקיבוצים, בו נמצאים מסמכים וראיונות נדירים, פרי עמלה של החוקרת, העושה ימים כלילות על-מנת להעשיר ולקדם את השיח התרבותי בתחומי התרבות המגוונים. אמיתי אינה מסתפקת בחשיפת הממצאים, וקוראת לקהל לתרום מידיעותיו למען הצגת תמונה רחבה ומעמיקה של יוצרים, מגמות, יצירות אמנות וסיפורים "מאחורי הקלעים".

בחרנו בבלוג של אמיתי מתוך הערכה רבה לפועלה ולנחישותה, משום שהיא פורצת את גבולות המרחק המקובל והופכת אותו לנגיש, דינאמי וקריא לכל המתעניינים בתחום. הפרויקט הייחודי אינו ממומן על-ידי גוף ציבורי, והוא נעשה מאהבה וסקרנות שאין להן גבולות. יחד עם זאת הרמה גבוהה, הגילויים מרתקים (לעתים אף מרעישים) והמידע הנמסר בבלוג הוא בעל ערך עצום להבנת שורשיה וליבה של תרבות הילדים הישראלית.

"יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים", כתיבה, מחקר ועריכה: עינת אמיתי

19 תגובות לרשימה "מצעד היצירות האכותיות לילדים שנת 2010"

  1. מאת איריס ארגמן:

    איזה יופי של פרויקט!
    כל הכבוד.

  2. תודה רבה! המלצות משובחות. חלק מכירה וחלק רושמת לחפש ולצרף לספריה הפרטית.
    גם מהבלוג מאוד נהניתי, אהבתי את הטפט רקע, והתכנים…לאט לאט, טיפין טיפין.

  3. הבאתם לנו שמחה וחיוך בהכרה ובהוקרה בהצגה הנפלאה של נעמי יואלי (המספרת) בשיתוף עמליה הופמן (המאיירת).
    תענוגות משותפים ליוצרות ולקהל.
    יופי של 10.

  4. מאת רועי:

    כל הכבוד! מאוד מוצלח!

  5. מאת אביגיל:

    ומה עם מקום ראשון ל-"הפנקס" ? האתר המועדף מבין המועדפים. שתענוג לבקר בו ומזל שהוא קיים. תודה לכם.

  6. קראתי בעניין רב את כל ההמלצות. הצטערתי שלא נמצא ספר שירה מצטיין לילדים. עודי מאמינה ומקווה שהיא לאט-לאט תשוב להתחדש ולפרוח.
    גם הפעם הובילו אותי הרשומות לבלוגים נוספים, כולל אלו של הכותבים-הממליצים, ואלו פתחו בפניי עוד ועוד רשומות מרתקות.
    כך מעשיר אותי 'הפנקס' מידי שבוע. תודה.

  7. מאת דינה:

    תודה רבה על פגישה מחודשת עם יצירות נהדרות ועל ההזדמנות להכיר יצירות נוספות. מצאתם דרך אידיאלית לסיים שנה ולהתחיל שנה חדשה. אני מצפה לעוד שנה מענינת ומהנה עם "הפנקס".

  8. מאת אלכס:

    סקירה מאלפת ומרתקת

  9. מאת אפרת לב:

    מחזקת את הבחירה הראויה ב"שושנה ישנה", הצגה קסומה. אני מציעה גם את הספר "אלי פורש כנפיים" מאת נגה אלבלך, וכן את המהדורה החדשה של "משפחת המומינים" מאת טובה ינסון, בתרגומה של דנה כספי. אפשר גם לשמוח על הקמת הוצאת אוקיינוס שהחלה לאחרונה להוציא לאור תרגומים חדשים של קלאסיקות ילדים באריזות מאד נאות. לדפנה שהגיבה לפני אזכיר שיצא השנה "העורב והלימון", ספר שירה לילדים של חיה שנהב, ויש עוד ספר שירה לילדים בסדרה נחמדה זו של עם עובד. ומסכימה עם הערתה של אביגיל–כה לחי!

  10. תודה אפרת, אך אני מכירה כל שיר בספר "העורב והלימון" וכן קראתי את הביקורת של רעות פלג ב"הפנקס" ואת זו של טלי כוכבי. אני מסכימה מאוד עם דברייה של טלי: "ספר לא אחיד ברמתו…לא כל שיריו היו ראויים להגיע לקו הגמר…" (כנראה לא בכדי הוא לא נזכר ברשימת המצטיינים של "הפנקס")
    לגבי ספרי סיפורים לילדים, השנה יצאו לאור שפע של ספרים נפלאים. אחד המשובחים בעיניי הוא: "זוזי שמש" המחורז, המרגש והמקורי (גם בשמו), שיצרו שתי אמניות שהצליחו לברוא עולם קסום בכישרון כה רב: דפנה בן-צבי בכתיבתה ועפרה עמית באיוריה.

  11. מאת ערן שחר:

    "זוזי שמש" יצא לאור במרץ 2009 – כך שהוא לא יכול היה להשתתף במצעד הנוכחי. איך שהזמן עובר…

  12. אוי נכון, עכשיו ראיתי. אבל איזה ספר!
    רוצה להמליץ גם על "עץ המיץ" (יצא חרוז). מאוד אהבתי את ההתאמה הנפלאה בין הסיפור של יוסי מערבי והאיורים של שחר קובר.
    ספר חכם, רגיש, יפה, בעל הומור דק ומסר מעודן.

  13. מאת מלי:

    חבל שהספר החדש של דוד אריה יצא רק בעוד שנה

  14. מאת עדן קגן:

    אני מאוד אהבתי את הציור של הסעודה .
    הסעודה מזכירה לי את הארוחה שאני אכלתי עם מישפחתי .

  15. [...] מצעד היצירות האכותיות לילדים שנת 2010 [...]

כתיבת תגובה




ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.