ספרות חברתית, יש דבר כזה בכלל? / יותם שווימר
על מצב הספרות החברתית בישראל, 2011
נובמבר 2, 2011
רבות כבר דובר (וראוי שימשיכו לדבר על כך) על הקיץ החברתי של ישראל, 2011. קיץ בו האזרחים בארץ קמו ויצאו לרחוב, החלו בפעולות מחאה חברתיות וקראו נגד המדיניות הכלכלית והחברתית של הממשלה והמושכים בחוטים. החינוך עלה גם כן בשיח החברתי ששטף את המדינה, אך לא עסקו בו מספיק.
שתי מחשבות על זה: ראשית, כשם שאיש אינו חושב שמחאה חברתית יכולה להכות גלים בישראל, כך גם בוודאי מניחים שספרים מן הסוג ששאלת עליו לא יימכרו. שנית, אולי קיים גם חשש מפני ״דידקטיות״ שהיא שם גנאי מעליב ביותר בספרות ילדים. תודה יותם!
יותם, יפה כתבת ועוררת עניין ומוטיביציה!
תודה רבה, רשימה מאד מעניינת
כולי תקווה שאתה פשוט מקדים את זמנך, ומתפרץ לדלת פתוחה:
שהשינוי שקרה הקיץ, יחלחל גם אל ספרות הילדים ממש בקרוב…
מצד שני, אם חושבים על זה רק במישור התודעתי, מה שהיה מרגש כל כך במחאה הוא שפתאום נזכרנו שאולי אנחנו יכולים לשנות המציאות, ואת המשטר, ואת החברה, ודווקא אמונה הזו מופיעה לא מעט בספרות ילדים ליברלית- קפיטליסטית- אינדווידואלצנטרית (אם יש מילה כזו)
נדמה לי
כנה הערות למאמר מאיר העיניים. ראשית לגבי הילדים החרדים. הטענה כי הם אינם נשמעים אינה מדויקת. הם אינם נשמעים בספרות החילונית אך יש להם ספרות עשירה (ומגוייסת כהלכה) משלהם שאינה מגיעה אלינו (החילונים האחרונים) ובה יש להם ביטוי (כשר כמובן).
הערה שניה: מה אמור להיות צביונה של ספרות ילדים חברתית? האין חשש לספרות מגויסת?
הספר “אנה והציידים” מאת ראובן מירן הוא דוגמה מצויינת נוספת לספרות חברתית. ברשימתו על הספר, כותב יוסי שריד:
“סופר עולה על יצועו בלילה, קם בבוקר, מרגיש שהוא חנוק, רוצה להקיא, כי באו מים מעופשים עד נפשו. ומה יכול סופר לעשות, מה הוא יודע לעשות, אם לא לכתוב מנהמת לבו, זה מה שהוא יודע. ואיזו ברירה יש לו: האם גם הוא יצטרף לחבר השותקים? “אנה והציידים” זה לא ספר, זאת שוועה גדולה שעולה השמימה, אולי בדרך לשמים היא תיפול פה ושם על אוזן אנוש קשובה.”
ובכבש הששה עשר:
“…כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים,
עברנו על יד איש עני עם חורים בגרבים.
היו לו פנים עצובות
והוא נשען על מקל.
אמא אמרה לי לא להסתכל,
אבל הסתכלתי…”
לא מעט שיחות היו לי עם בני בן החמש על צדק חברתי בעקבות השיר הזה, ובמהדורה החדשה של הספר, פולונסקי מפליא לאייר את הטקסט ברגישות אנושית ומלאת חמלה.
אני חושב שבהכללה גסה מאד אין מקום לחשוף תכנים ישירים של עולם חסר רחמים לילדים מתחת לגיל חמש. יש שלב התפתחותי שבו מוקדם בעיני לחשוף לתכנים חברתיים מטרידים. איני מתבייש לומר שבספר הפעוטות לבני השנה וחצי-שלוש “אין אריות כאלה” מאת אמי רובינגר צורם לי להקריא את:
“אין אריה בתחפושת של ליצן
ואין אריה פושט יד כמו קבצן”
אני כן חושב שבספרות הילדים לגילאי שש ומטה יש התעסקות נכבדה בתכנים חברתיים באופן שילדים מסוגלים לתפוס ולהבין. שם התכנים אינם אולי מערערים על סדר חברתי כזה או אחר, אינם מטילים ספק ואינם שמים סימן שאלה, אך יש והם מטפחים ומוקירים ערכים חברתיים רצויים שהם אולי הפתרון או המענה למחאה החברתית של קיץ 2011
תודה על כתבה מאירת עיניים. הדברים עוררו בי זיכרונות על סופר הילדות האהוב עלי ביותר- אריך קסטנר.
האם לא ניתן להעניק לו מקום של כבוד כסופר חברתי? כסופר חברתי שהעז לכתוב על דברים שלא היה מקובל לחשוף בפני ילדים- גרושין (אורה הכפולה), מפגש בין ילדים משכבות מצוקה לשכבות אמידות (אמיל והבלשים, הכיתה המעופפת), חריגה מסדר חברתי (שלושים וחמישה במאי), קסטנר נהג “לשוחח” עם קהל הקוראים מעל העלילה בפתיח בתחילת כל פרק וכך להכנס ולצאת לתוך שיח ערכי ואולי בכך שמר על מידה של התבוננות על המתרחש ונמנע מגלישה לדידקטיות וגלישה להטפת מוסר מעיקה.
[…] בהם תחושות התנגדות חזקות, צורך להתקומם ולפעול. בהמשך לרשימתי על ספרות חברתית, אני סבור כי זוהי דוגמא מצוינת לאופן בו […]
שלום יותם,
תודה על הכתבה המעניינת ועל הנושא המרענן.
אמנם החברה הישראלית לא ששה להציג לילדיה ספרים הדנים במישרין בנושאים חברתיים, אך אם מדובר בספרות שבנוסף לחוויה אמנותית גם מעלה נושא חברתי, היא מוצאת לה מקום של כבוד על מדפי ישראל. אם יורשה לי להעיד על עיסתנו, אשמח להזכיר כמה ספרים מצוינים שראו אור ב”כנרת, זב”מ” ושעוסקים בנושאים חברתיים בוערים: “דנבר” (קפיטליזם), “המרגל האבוד והשמלה ירוקה” (עוניים של ניצולי שואה), “אחי פשוט” (אוכלוסיית הלוקים בנפשם), “35 קילו של תקווה” (ילדים עם קשיי קשב וריכוז),”יומנו של חנון” (!!!! בריונות בבית הספר, לחץ חברתי. במפגשים שערכתי עם ילדים על הספר עלו סיפורים אישיים כואבים ומדהימים.), “מרק אקליפטוס” (עוני ופער חברתי), “טובי לולנס” 1+2 (אקולוגיה וצדק חברתי) ואפילו “משחקי הרעב” (תרבות הריאלטי, אלימות בטלוויזיה, משטרים טוטליטריים). וזאת רק רשימה קצרה שערכתי ב”שלוף”. הספרים הם ספרי מקור וספרים מתורגמים, ויש רבים אחרים שראו אור בהוצאות אחרות.
הנושא קרוב מאד ללבי.
אני רוצה לציין גם את “סיפור שמתחיל בלוויה של נחש” של רונית מטלון שיצא בסוף שנות השמונים, והיה מהפכני לשעתו, והוא ספר מורכב ונפלא בו אפשר לפגוש את הסבתא מאדאם ראשל, את מסיה רובר ואת הילדים מרגלית ובנימין. והקוראים מתמודדים יחד עם שני הילדים עם חשיפת צד לא מוכר באישיותו של אביהם, והם נאלצים להבין מיהו באמת. האם זה קרה גם לכם כשהייתם על סף גיל ההתבגרות ממש?
בנוסף לזה, אני ממליצה לכולם לקרוא את ספר הנוער “חביבי” של הסופרת הפלסטינית-אמריקאית נעמי שיהאב נאי, שתורגם לעברית בידי רנה ורבין ויצא לאור ב”ידיעות אחרונות” (אך אי אפשר להשיגו בחנויות סטימצקי…). בספר הזה – תענוג של ממש לנערות ולנשים – אנחנו מתוודעים אל קשיי ההגירה של נערה שאביה פלסטיני ואמה אמריקאית אל הארץ שלנו, יקראו לה איך שיקראו… יש כאן שלל רגשות ותובנות הנוגעות לגיל ההתבגרות כמו גם לסכסוך הישראלי-פלסטיני. זו הזדמנות נפלאה לחשוף בפני נערים ישראליים איך נראים הדברים מהצד השני… ואין כאן מעצורים של פוליטיות-יתר שעלולים למנוע קריאה, כי לפני הכל זה ספר מהנה מאד, שנפתח בנשיקה ראשונה…
[…] "ספרות חברתית, יש דבר כזה בכלל?" כתב יותם שווימר בנובמר האחרון כי "לא נכתבת […]