“המשחק, הדמיון והיצירתיות הם מוצא למצוקה” – ראיון עם רונית רוקאס
ראיון עם רונית רוקאס - סופרת, מבקרת, עורכת ומתרגמת, על כתיבה לילדים, קלסיקה ואהבות ספרותיות
ינואר 11, 2012
רונית רוקאס היא מבקרת, עורכת ומתרגמת. לאחרונה, התווסף לה תואר נוסף: סופרת לילדים כאשר ספר הביכורים שכתבה, “בדרך של גליה”, ראה אור לפני מספר שבועות. כבוד הופעת ספר הבכורה שלה, שוחחנו עם רונית על מנת להבין יותר כיצד היא תופסת את תפקידה כמבקרת, סופרת ועורכת, ולשמוע ממנה על הקווים המנחים בעבודתה.
רשימות נוספות שעשויות לעניין אותך
"התחושה היא שמה שאנחנו קוראים באמת מתרחש במלואו" - ראיון עם סופיה ינסון
אני חושבת שהספר הוא על הדברים הקטנים שיכולים להיות חשובים גם אם בזמן אמת אנחנו...
בעינַי הספר “בדרך של גליה” מוזר ולא מובן (בעיקר לקהל היעד), אם להתבטא בעדינות. לא הופתעתי מעדותה של המחברת שביטאה בו לדבריה רגשות לא פתורים, שלא היתה מודעת אליהם, ושהתגלו לה רק אחרי שיחות עם קוראות מבוגרות. לטעמי אסור שספר ילדים יבטא דברים שהמחבר (בכוונה איני קוראת לו סופר) לא פתר בתוכו, unfinished business כזה עמוק ומסוכסך: זה מסוכן מדי לספרות ילדים. הרי כאן מדובר על קנאה וכעס נוראים של ילדה שהתרגלה להיות מלכת הבית ללא הפרעות, ופתאום הגיע יצור שהיא היתה רוצה לסלק כליל (מי כמוני יודעת. גם אני הייתי בת בכורה בערך בגיל של הגיבורה ועמוק בפנים רציתי להרוג את אחותי התינוקת, שהחריבה את העולם כפי שהכרתי, וזה רגש כל כך נורא שלא העזתי להכיר בו והדחקתי עמוק עמוק במשך שנים, עד שילדתי את בתי ונאלצתי להתמודד איתו ראש בראש, כדי להיות מסוגלת להכיל תינוקת), ואכן היא מַגלה את אחותה הקטנה הרחק מהבית (לחצר, אבל בציור זה נראה מעבר להרי החושך). לדעתי אסור להוציא ספרים כאלה לילדים. רגשות כאלה אפשר ומומלץ לבטא בצורה אמנותית – אבל למבוגרים בלבד.
מעט חורה לי שהילדה רוצה שהחתולה תסתער על העורב. גם עורבים הם בעלי חיים חביבים שיש לכבד, והגישה כאן מעט אגרסיבית (בלשון המעטה). בתור ילדה מעולם לא רציתי שהכלב שלי יסתער על בעל חיים אחר, והפעמים בהם זה קרה, נחרטו כזכרונות קשים מאוד. מקווה שילדים קטנים לא יתפסו עורבים תמימים (או כל חיה באשר היא) כ”אויבים”, ויחושו רצון לשסות בהם את חיות המחמד שלהם. אני חושבת שמסיבה זו, בין היתר, סופרים כותבים על משחקי דמיון ומשתדלים שהאובייקטים שלהם יהיו רחוקים יותר מן המציאות – כסא ההופך לדרקון (חיה דמיונית שכבר לא ניתן לפגוע בה במילא), שולחן ההופך למפלצת נוראית וכו’.
טרם קראתי את הספר וההתייחסות היא רק לכפולה שמוצגת כאן, אז אני נמנעת מלהחוות דעה כללית על הספר.
וכמי שרצתה ממש להרוג את אחותה התינוקת (מה שאין בספר ולא קרוב לזה, גליה הרי דואגת לאחותה ומוצאת לה משחק ונחמה מהבכי סוף סוף!) את באמת חושבת שהספר יכול להיות לא מובן לילדים?
טל, אף ילד לא רוצה “להרוג” את אחיו, אבל טבעי לאחים בכורים שגדלו לבד בבית עד גיל 5 בערך לשאוף שהתינוק שקלקל את חייהם ייעלם באורח פלא, יושמד, יחוסל או לא חשוב מה, העיקר שלא יפריע להם יותר ושהם יחזרו להיות המלכים הבלתי מעורערים בבית. אצל גליה אין שום חיבה לתינוקת, שום רוך ושום רצון למצוא לה משחק ונחמה, רק לסלק אותה כדי שתפסיק להפריע. די ברור שהורים לעולם לא היו מרשים לילדה להגלות את אחותה התינוקת לחצר הבית ולהשאירה שם לבדה בתוך מבנה מאולתר מקרטון ובדים, כך שדי ברור שזה בעצם סוג של משאלת לב ולא מציאות שהתממשה.
איני יודעת אם קראת את הספר, או אם יש לך מושג בפסיכולוגיה של ילדים ולחלופין בספרות ילדים, אבל מעניין לקרוא תגובות של אחרים שקראו את הספר.
אני מרגיש צורך לצאת כנגד האמירה שחותמת את התגובה הראשונה: “אסור להוציא ספרים כאלה”. כל אחד רשאי להביע את דעתו, כמובן אבל הניסוח צרם לי. לא השתכנעתי מהנימוק שהציגה רותי. להפך, לטעמי וידיעותיי, הכוח של ספרות הילדים נובע לא פעם מאותם עניינים לא פתורים שיש לסופרים, אשר באים לידי ביטוי בסיפור המעשה. התובנות שרונית ציינה לאחר שיחות עם קוראים הן מהלך טבעי, הגיוני ושכיח. סופר לא יודע כיצד יתקבל הספר שלו ובאיזה אופן יקראו את הסיפור ואלו משמעויות יעניקו לו. זה היופי בספרות, שהיא מעוררת אצל כל קורא פרשנות אחרת. ולעניין עצמו: אני סבור שספרים שניתן לכנותם מסוכנים, אלו ספרים שכתובים רע. ספרים שמציגים כתיבה גרועה, עולם דל ועיצוב לא משכנע. גם הצגה של ילד “רע”, אלים, מסוכסך, מלא כעס וטינה, הורים מזניחים וכן הלאה – כל אותם מוטיבים שצוינו בתגובות קודמות במידה זו או אחרת – הם לגיטימיים, משחררים וחשובים על מנת שהספרות תציג מציאות מורכבת, לא מתנחמדת בהכרח ובעיקר – אמיתית, שתיכתב מתוך כנות. כתיבה מלאכותית היא החולי האמיתי והיא, לדעתי, ראויה להתנגדות. לא חשתי שבספר “בדרך של גליה” יש כתיבה כזאת. ובכלל, זה ספר שמשתמש בנרטיב מוכר של יחסי אחיות ופורץ ממנו למחוזות אחרים לגמרי. הוא כמעט משמש כטריגר לעיסוק בנפשה של גליה והכוחות הטמונים בה. זהו העיקר לדעתי.
גם לי הייתה הסתייגות מהתגובה של גליה כלפי העורב, מדובר בפחדים אישיים שלי, ברגע שהקראתי את הסיפור לבני בן החמש כל חששותיי התפוגגו, הוא הבין יפה מאוד (יותר ממני) שהנסיכה היא האחות הקטנה, התלהב שהיא בונה לה מחנה והתפעל לגלות שהאוייב הוא עורב “וזה מתחרז”. בני נהנה מהסיפור, ביקש לקרוא אותו שוב.
להיבהל מהפחדים של עצמנו זה די טיפשי, סמכו על הילדים, הם מבינים טוב מאוד.
רונית רוקאס היקרה
את החשוב מכל שכחתי לציין: כל הכבוד!
תראי כמה רגשות הצלחת לעורר בקוראים…
נהדר לקרוא על העבודה על האיור של “גליה”, הבירור שערך איתך דיויד, והאמת שרק עכשיו אני שם לב שחלק מהמידע בספר אכן מועבר כולו באמצעות האיורים, כנראה מרגיש כ”כ טבעי
כמו יותם, גם אני מרגישה צורך להגיב לנוכח ההדים המשתמעים בתגובות, ובייחוד לנוכח תגובתה של הכותבת רותי. אין ספק שיש רבים הסובלים מרגשות קשים של unfinished business עמוק ומסוכסך. נראה שהספר מעלה את הרגשות האלה מחדש וגורם להשלכתם על הסופרת ועל הספר. אינני סבורה שהספר עוסק בכך, וגם אינני סבורה שהסופרת טענה כי מדובר ברגשות שלה עצמה: פשוט יש נשים מסוימות שהרגישו כך בילדותן. ואם כך, אני סבורה כי טוב לקרוא עם הילדים ספר כזה שמעלה רגשות החבויים בהם ללא מוצא ובלי שהם מוזמנים לדבר עליהם בגלוי.
אינני סבורה גם כי “הרי כאן מדובר על קנאה וכעס נוראים של ילדה שהתרגלה להיות מלכת הבית ללא הפרעות, ופתאום הגיע יצור שהיא היתה רוצה לסלק כליל”. לא מצאתי זאת כלל בספר. לא מצאתי בו בהכרח קנאה, שהרי הילדה רק רוצה לשחק לבד ואין לה בעיה שום בעיה עם זה שאמא שלה תשחק עם אחותה ולא איתה. לא מצאתי כאן כעס, רק רצון הגיוני לקצת שקט. לא מצאתי בספר רצון להיות מלכת הבית, להיפך, היא רק רוצה מקום שקט בשביל עצמה שלא יטרידו אותה בו, היא לא רוצה יחס של מלכה. לא מצאתי כאן רצון לסלק את התינוקת כליל, אלא רק רצון לגרום לה להיות בשקט, רצון שהוא גם אינטרס של התינוקת עצמה, שמן הסתם אינה רוצה לבכות כל הזמן.
הגיבורה מחפשת ומוצאת פיתרון חיובי שמשמח את כולם, וכלל אינה רוצה להרוג את אחותה התינוקת. אחותה של גליה אינה מחריבה את עולמה, רק עושה קצת יותר מדי רעש.
ולגבי המסקנה שאסור להוציא ספרים כאלה לילדים, לא מצאתי שמסקנה זו מתבססת על טיעון כלשהו. לא הצלחתי להבין מה מזיק ב”ספרים כאלה” ולא ברור איך לדעת הכותבת את התגובה צריך להתמודד עם הבעיה. דווקא מתגובת הכותבת הסקתי עד כמה חשוב כן להוציא ספרים בדיוק כאלה. אם יש ילדות שמפעמים בהן רגשות כמו אלה שמתארת הכותבת כלפי אחיותיהן הקטנות, טוב שיש ספר המתמודד עם הבעיה. ייתכן שהילדים הקוראים יבינו כי האחות הקטנה אינה מחריבה את העולם ואין צורך להרוג אותה, אפשר למצוא פיתרונות שישמחו את כל הצדדים.
הכותבת מוסיפה: “אצל גליה אין שום חיבה לתינוקת, שום רוך ושום רצון למצוא לה משחק ונחמה, רק לסלק אותה כדי שתפסיק להפריע.” ואני מצאתי דווקא שגליה מנסה לצייר אותה ולבנות לה ארמון.
כפי שאני קוראת את הספר, גליה גם לא השאירה את התינוקת לבד בחצר, אלא בדיוק להפך: גליה מזמינה את אמה ביחד עם התינוקת ועוזבת רק כשהיא מוודאת שהתינוקת מסודרת היטב ב”ארמון” שבנתה לה.
אני עצמי אהבתי את הספר, דווקא בגלל ייחודיותו בהקשר של יחסי אחות גדולה עם אחות תינוקת והפתרון עתיר הדמיון והמקורי, החיובי והמשמח. הספר לדעתי מורכב ומאתגר, בהבדל מספרים רבים אחרים המציגים דמויות ועלילה ומסר קלישאיים ודידקטיים.
ספרים על תינוק חדש במשפחה נוטים להיות נוסחתיים ומעצבנים. הם מתחילים בתסכול של האח הגדול מהנוכחות המעיקה של התינוק, וממשיכים בהבנה שבעצם הוא נורא אוהב אותו ולא יכול יותר בלעדיו. מהבחינה הזאת, “בדרך של גליה” הוא שינוי לטובה. גליה אוהבת את התינוקת החדשה כבר בהתחלה, כשהיא ככל הנראה מציירת לה ציור ומנסה לבנות לה ארמון. כאשר התסכול מהצרחות של התינוקת נעשה מוגזם, גליה לא משלימה איתו ומעדיפה למצוא פיתרון יצירתי, שמאפשר לה “להיפטר” לפחות זמנית מהתינוקת, ולהשאיר את כולם מרוצים. סיום הספר שבו התינוקת נשארת עם אמה בארמון בחוץ, וגליה נהנית מהשקט בבית, הוא בעיני נבון ומשעשע.
לדעתי, הסוף החכם הופך את הספר למהנה, הדרך עד אליו כתובה בחביבות ובהומור.
הספר “בדרך של גליה” מענין, ומלא אפתעות לא מבוגר צריך לתת פרושים אלה הילדים…דוגמה יפה של תמי לבנת …..
“ברגע שהקראתי את הסיפור לבני בן החמש כל חששותיי התפוגגו, הוא הבין יפה מאוד (יותר ממני) שהנסיכה היא האחות הקטנה, התלהב שהיא בונה לה מחנה והתפעל לגלות שהאוייב הוא עורב “וזה מתחרז”. בני נהנה מהסיפור, ביקש לקרוא אותו שוב.