כמו דרקון בחנות חרסינה / ליאור גרנות

קריאה פסיכולוגית בספר "דרקון –אין דבר כזה" מאת ג'ק קנט

 "בילי ביקסבי היה ממש מופתע כאשר התעורר בבוקר ומצא בחדרו דרקון. הדרקון היה קטן – לא יותר גדול מחתלתול. כשבילי ליטף לו את הראש, כשכש הדרקון בזנבו מרוב שמחה". בשורות מעוררות ציפייה אלו נפתח הספר "דרקון – אין דבר כזה". כשאני קוראת את השורות האלו מתעוררת בי ציפיה להכיר את הדרקון, להיות עדה לְקשר של ידידות שנרקם בין הדרקון ובין בילי, ציפיה לשמוע את הדרקון מדבר או משחק ואפילו יורק אש. אבל כל הציפיות האלו נגדעות כבר בעמוד השני של הספר –אולי ממש כמו ציפיותיו של בילי עצמו –  כאשר הוא ממהר לספר לאמו על קיומו של הדרקון, והיא מכריזה: "דרקון – אין דבר כזה!", ומתחת לשורה זו מציין המספר: "והיא דיברה ברצינות".

בילי מודע לקיומו של הדרקון, אבל הוא לא מלטף אותו כי "אם אין דבר כזה, הלא טיפשי ללטף לו את הראש". במשך אותו היום הולך הדרקון וגדֵל; הוא יושב על השולחן וזולל לבילי את הלביבות שאמא מכינה לו. הדרקון ממשיך לגדול עד כי הוא ממלא את הבית כולו ואפילו אמא צריכה לטפס דרך החלונות כדי להגיע מחדר לחדר, אולם היא ממשיכה לומר בקול תקיף: "אין דבר כזה!". הדרקון ממשיך לגדול עד כי הוא נושא את כל הבית על גבו, ואביו של בילי שחוזר הביתה – מגלה כי הבית איננו. כשאבא שואל "איך זה קרה?" ובילי עונה: "זה בגלל הדרקון" – אמא מתחילה להגיד: "אין דבר כמו…", אבל הפעם תורו של בילי להתעקש: "יש דרקון, דרקון גדול מאד!", אומר בילי ומלטף לדרקון את הראש. הדרקון מכשכש בזנבו מרוב שמחה ומרגע זה הוא נעשה שוב קטן. אמא אומרת: "דרקונים קטנים כאלה לא אכפת לי", ושואלת "למה היה צריך לגדול כל-כך?". בילי משיב: "נדמה לי שהוא פשוט רצה שישימו לב אליו".

הסיפור הזה הוא, כמובן, סיפור על תשומת לב: כאשר בילי מלטף לדרקון את הראש – הדרקון מכשכש בזנב לאות שמחה, וכאשר מתעלמים מקיומו הוא גדל וגדל עד שאי אפשר שלא לשים לב אליו. אבל בעיני, הסיפור הזה מדבר על דבר עמוק הרבה יותר מכך: הוא מנכיח את הצורך העמוק והראשוני שנמצא מאחורי הכמיהה לתשומת לב: הצורך הראשוני בנראוּת. והוא עוסק בהכחשה; ומתאר את התהליך שמתרחש כאשר במקום לראות ולהתבונן –מוחקים ומעלימים.

הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט דיבר על "תפקיד הראי של האם" בהתפתחותו של הילד, וטען כי כשהתינוק מסתכל בפני האם בדרך-כלל הוא רואה שם את עצמו, כלומר מראֶה פניה של האם משקף לתינוק את מה שהיא רואה בפניו וגם את מה שהיא מרגישה ביחס אליו, את האופן שבו היא רואה אותו, כלומר את דמותו כפי שהיא משתקפת בה ובתחושותיה (ויניקוט, 1971/2007, עמ' 129). ויניקוט מעלה את השאלה מה קורה כאשר פניה של האֵם משקפות את מצב רוחה שלה, וטוען שבמצב כזה התינוק ינסה לנבא ללא הרף את מצב רוחה של אמו ולהתאים את עצמו אליו. מצב זה, אומר ויניקוט, נושא עמו סכנה של תוהו-ובוהו. ויניקוט טוען שההתבוננות בפניה של האם מאוששת את עצם הקיום של התינוק: "כשאני מסתכל אני נראה, משמע אני קיים" (שם, עמ' 130). אולם מה קורה כאשר פני האם – או פני הזולת המטפל – לא רק משקפות את מצב רוחה שלה עצמה – באופן שאינו קשור בתינוק או תלוי בו, כלומר באופן שרירותי מבחינתו –  אלא אף מכחישות את תחושותיו של התינוק, משקפות לו את הדבר ההפוך מתחושותיו? אִם שיקוף פני הילד בפני האֵם נותן אישור לעצם הקיום, הרי שביטול תחושותיו של הילד ושיקוף ההפך מהן – מבטל את עצם הקיום ומאיין את העצמי.

האֵם בסיפור שלנו מכחישה את קיומו של הדרקון, כלומר את תחושותיו של הילד, אבל הדרקון שלנו לא מתאיין אלא בדיוק ההיפך מכך: הוא גדל וגדל ודורש שיראו אותו. ויניקוט כותב כי יש תינוקות שאינם מאבדים תקווה, הם בודקים את האֵם – או את האובייקט שמולם – ועושים כל שביכולתם כדי למצוא בו משמעות כלשהי. מצבו של הדרקון בסיפור שלנו מעודד יותר: הסביבה – המיוצגת באמצעות דמות האֵם – שמכחישה את קיומו, לא מצליחה לערער את תחושת העצמי שלו. הדרקון בטוח בקיומו ומאבקו הוא לא על מציאת משמעות באובייקט אלא על כך שהאובייקט יראה אותו וימצא את המשמעויות הקיימות בו עצמו.

מי הוא הדרקון ואת מה הוא מייצג? מה הוא הדבר שאמו של בילי חרדה כל-כך לראות? באופן טבעי, הדברים אותם אנו מכחישים הם דברים שמאיימים עלינו, שמערערים סטטוס קוו שקיים אצלנו בנפש.

המחשבה שילדים סובלים ממצוקה כלשהי יכולה לא פעם להיות כל-כך בלתי נסבלת עבור הוריהם עד כי הם בוחר באופן לא מודע להכחישה. אלא שההתעלמות מאותם דברים מטרידים אינה מחסלת אותם אלא רק מסלקת אותם להרף מן המודעות. הם ממחישים להתקיים להם בנבכי הנפש, הולכים ומתעצמים עד כי לפעמים הם עלולים לערער את יסודות הבית – או יסודות הנפש – ולשאת את כל הבית איתם בהליכה בלתי יציבה אל מקום לא נודע.

הגיאוגרף ההומניסטי יי פו-טואן טוען כי מקומות אינטימיים הם מקומות של הזנה, בהם הצרכים הבסיסיים ביותר שלנו זוכים לתשומת לב ולהיענות. הוא מדבר על מקומות אינטימיים ככאלו בהם אנו יכולים להרשות לעצמנו להסיר את ההגנות שלנו ולהיות "אנחנו". פו-טואן מדבר על ההורֶה כמקום העיקרי עבור הילד; הדמות המטפלת היא עבורו מקור להזנה ולתחושת יציבות (1977, עמ' 3).

אולם הצרכים של הילד בילי בסיפורנו אינם זוכים לתשומת לב ולהיענות – הוא לא יכול להיות הוא עצמו במלואו. הדרקון הוא הלא חלק מנפשו. ברגע שאין לדרקון אפשרות להתקיים – אין לבילי את האפשרות להיות הוא עצמו על כל חלקיו, פחדיו והמורכבויות שבו. במצב כזה אמו של בילי איננה מקור לתחושת יציבות וכך גם הבית עצמו; האֵם  איננה "מקום" והבית עצמו איננו מקום: הוא נעקר מיסודותיו ומִטלטל על גב הדרקון.

הספר "דרקון –אין דבר כזה" הוא בעיני ספר נפלא להורים. הספר, למעשה, זועק ומהדהד עבור ההורים את הזעקה שזועק בילי בסיומו: "יש דרקון, דרקון גדול מאד!". הספר בא להצביע על קיומם של דרקונים בחייהם ובנפשם של הילדים ולומר להורים: "היי, תראו, תשימו לב, יש כאן משהו חשוב שדורש שיתייחסו אליו ויטפלו בו". נראה שעבור בילי האפשרות של התיידדות עם הדרקון היא טבעית: מיד כשהוא רואה אותו, הוא מלטף את ראשו. על האֵם, לעומת זאת, הדרקון מאיים עד כדי כך שהיא לא מוכנה להודות בקיומו אפילו כאשר היא נתקלת בו ונאלצת לטפס דרך החלון. פעמים רבות הדברים שמאיימים עלינו כהורים או בכלל כ"מבוגר אחראי" קשורים בנו עצמנו – בחרדות, בקונפליקטים ובנושאים לא מעובדים שלנו עצמנו – ולא באלו של הילדים. אולי הדרקון של בילי הפגיש את אמו עם דרקונים אחרים בנפשה, כאלו שהיו בחייה שלה – ולכן פחדה כל כך להביט בו, לא כל שכן לגעת בו.

בציור שבסיומו של הספר נראית אמא של בילי, ישובה על כורסא, ובחיקה הדרקון והיא מלטפת אותו. מגעה נראה מהוסס כמו גם הבעת פניה. אבל היא מצליחה ללטף אותו, למרות ההיסוס והפחד.

ואולי זה מה שהספר החכם הזה מבקש לומר להורים: גם כאשר הם מלאים בחששות שלהם עצמם – שיאזרו את האומץ להתבונן בדרקונים של ילדיהם ואפילו ללטף אותם, גם אם בהיסוס; כי דרקון שלא מתייחסים אליו ולא מלטפים אותו – עלול לערער את יסודות הבית כולו. לילדים יש את האומץ להתבונן ולגעת. הם זקוקים לכך שגם למבוגרים יהיה.

"דרקון –אין דבר כזה", טקסט ואיורים: ג'ק קֶנט, תרגום: אברהם יבין, הוצאת עם עובד, 1987.

מקורות:

ויניקוט, ד.ו. (1971) [2007]. 'תפקיד הראי של האם והמשפחה בהתפתחותו של הילד'.

בתוך ד.ו. ויניקוט, משחק ומציאות (תרגום מאנגלית: יוסי מילוא). תל אביב: עם עובד, עמ' 128-134.

 Tuan, Y. F. (1977). Space and Place: The Perspective of Existence.Minneapolis: University Press.

 ליאור גרנות – משוררת, מנחת סדנאות כתיבה וביבליותרפיסטית; מטפלת רגשית בילדים באמצעות הבעה ויצירה. עבודת התזה שלה במסגרת לימודי הביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה עסקה בנושא: "החרדה המכוננת את חווית הבית כהיעדר בשירתה של תרצה אתר". ספר שיריה "והשמש-שמש" ראה אור בהוצאת הליקון (2010); ספרה השני "שׂמה והולכת" עתיד לראות אור בימים אלו בהוצאת קשב לשירה.

 

8 תגובות לרשימה "כמו דרקון בחנות חרסינה"

  1. יופי של ביקורת, שמנו לכם קישור בעמוד הספר באתר שלנו
    http://www.pjisrael.org/book.aspx?id=45

  2. מאת ליאת:

    מאמר מרתק. עושה חשק ללמוד ביבלותרפיה.
    כן ירבו כמוהו.
    תודה

  3. מאת אביגיל:

    נהנתי מאוד לקרוא את דברייך היפים, וגם הסכמתי מאוד עם הפרשנות. חשבתי להוסיף או לחדד משהו קטן בניחוח קלייניאני. על פי קריאה זו, הילד בסיפור מפצל את חלקיו ה"דרקוניים".הוא מוציא אותם מקירבו ומשליך אותם על הדרקון. האם שמסרבת להכיל/לשרוד את חלקיו הדרקוניים של בנה, מכירה רק בבנה ה"טוב" ומכחישה את קיומו של הדרקון ההרסני וה"רע". הילד מתעקש שאימו תכיר בדרקון (שבו) ותאהב אותו למרותו. בסופו של דבר, המציאות (הבדיונית) מאלצת את האם לערוך אינטגרציה, ולהכיר בדרקון. רק אז הוא יכול לקטון.
    מניסיוני כביבליותרפיסטית ועוד יותר – כאם לשלוש בנות, למדתי שהדרך היחידה להקטין דרקונים היא להכיר בהם וללטף אותם.

  4. תודה רבה, ליאת וספריית פיז'מה, על התגובות מחממות הלב. אביגיל – תודה! אני מאד מסכימה עם הקריאה הקלייניאנית שאת מציעה, שמחזקת אף יותר את זה שהדרך היחידה להקטין את הדרקון היא באמת ללטף אותו ולהכיר לא רק בחלקים ה"טובים" והמרַצים אלא גם באלו התוקפניים. ובאמת, כמו שאת כותבת, רק ברגע שהאם (או ההורה, או הזולת המטפל) יכול לשרוד גם את החלקים ה"דרקוניים" – הילד יכול לשאת אותם בנפשו ואז מימדיהם מקבלים פרופורציה אחרת. תודה על התוספת הזאת :-)

  5. מאת דינה:

    תודה על הרשימה המצוינת. גם אני חושבת שהדרקון הוא מטאפורה לדברים מפחידים, אם כי לא עלה על דעתי לקשר אותו לפחדיה של האם, גם אלה שאינם קשורים לבילי. זה מעניין מאוד! לדעתי, אחד הדברים היפים בספר הוא שהפחדים, מהם מתעלמת האם, נשארים עד סופו של הספר פחדים מופשטים בלי לפרש אותם ולקרוא בשמם. דווקא משום כך הספר פתוח לכל פירוש או תחושה של הילד המקשיב לסיפור. זאת אחת הסיבות לאיכותו של הספר.

  6. תודה לך דינה. אני מסכימה אתך שהמופשטות היא עוד אחת מהאיכויות של הספר היפה הזה.

  7. מאת מיכל פז-קלפ:

    ניתוח מרתק. כיף למצוא התייחסות רעננה ליצירה ותיקה כ"כ.

  8. […] ומתבדה בקול ענות חלושה בסוף הסיפור. ליאור גרנות, ברשימתה, מבארת את סיבת גדילתו של הדרקון בתוך הבית, כמטאפורה […]

כתיבת תגובה




ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.