אצלנו בשכונה אשר בארץ כוש

הקדמה

אנחנו משתמשים במונח "תרבות" בשתי משמעויות דומות אך שונות. המשמעות האחת מבחינה בין יוצרים לבין צרכנים. "תרבות", במובן של יצירה תרבותית: אומנות, מוזיקה, תאטרון, ספרות. המשמעות השנייה היא סוציולוגית, או אנתרופולוגית. "תרבות", במובן של מאפיינים של קבוצות: התרבות האצטקית, תרבות יהודית, ואפילו – תרבות הדיבור בישראל, או התרבות במגרשי הספורט.

המשמעויות הללו לא בדיוק מוציאות זו את זו, משום שכל יצירה תרבותית נוצרת בהקשר תרבותי מסוים. מי שיוצר יצירה תרבותית בישראל בשנות האלפיים מושפע מן הסתם מהתרבות בישראל בשנות האלפיים, ויש להניח שגם בתרבות האצטקית היו יוצרים שיצרו יצירות תרבותיות והיו גם צרכני תרבות שצרכו אותן. מצד שני, יש דברים כגון סגנון הריקוד במועדונים בימינו, וסגנון הריקוד במועדונים בשנות החמישים, שאין מאחוריהם אף יוצר. או נכון יותר: הם נוצרים במסגרת התרבות שבה הם נוצרים ואין לגביהם חציצה בין יוצרים לבין צרכנים. כל יוצר הוא גם צרכן ולהפך. כך גם לגבי שירי עם, שירים בהפגנות ושירים במגרשי הכדורגל – היוצרים של השירים הללו הם הקהל, והקהל הוא גם הקהל שלהם, וגם המבצע.

מכיוון שכך, לכל "יצירה תרבותית", כזו שעומד מאחוריה יוצר, יש פוטנציאל מובנה לייצג את התרבות שבה היא נוצרה. חלק מהיצירות שהן נכסי צאן ברזל הן אינן כאלה. הן מתעלמות מהקונטקסט התרבותי ומכל ההקשרים שבהם הן נוצרו, מתכחשות כביכול לעובדה שעומד מאחוריהן יוצר שחי בנסיבות קונקרטיות כלשהן, ומתמסרות לתוכן שלהן כשלעצמו, לעולם הפנימי שנוצר בהן, כאילו אין בלתו. אולם, יצירות רבות מפגינות מודעות כזו או אחרת לקונטקסט התרבותי שבמסגרתו נוצרו, וחבות איזו חובה לעובדה שהן נוצרו על רקע "תרבות" כלשהי, במובן האנתרופולוגי של המילה.

 

הרחק הרחק בארץ כוש

לאלבום "הרחק הרחק בארץ כוש" יש שם מטעה. השם שלו מעלה על הדעת שמדובר ביצירה מהסוג הראשון: כזו שאין בה התייחסות מודעת לתרבות שבמסגרתה היא נוצרה, ושמתמסרת לעולם התוכן הפנימי שנברא בה. היינו מצפים לשמוע על דמויות, נופים והתרחשויות של "ארץ כוש" – ארץ פנטסטית, בדיונית ואפריקאית, שנמצאת הרחק הרחק מכאן, והיינו מצפים לשמוע מנגינות, מקצבים וצלילים אפריקאים, זרים ורחוקים. אולם ב"הרחק הרחק בארץ כוש" אין שום דבר מכל אלה.

עטיפת האלבום

עטיפת האלבום

האלבום איננו מתרחש "הרחק הרחק", אלא כל כולו נטוע בתל אביב, אם כי בשנות החמישים שלה. הנופים באלבום הם כולם "מכאן", קרובים. נופים עירוניים ותל אביביים: טיילת, שכונה, פחי זבל, חוף הים, שמיים, כיתת בית הספר. פה ושם המבט מתמקד בפרטים מתוך הנוף הזה, כגון פרפר על פרח, מדרגות ומרצפות. בעלי החיים באלבום הם כאלה שניתן היה למצוא בשכונות הספר של תל אביב באותן שנים: חמור, תרנגולת, שממית, קוקייה, מקקים. אין בו היפופוטמים ולא לאמות. פריטים כמו קומקום שורק ומטפחת ראש מחדדים את תפאורת הפיפטיז, והתייחסות לירושלים כאל "העיר האחרת", שבהרים, מחדדת את נקודת המבט של הדובר, מתל אביב והחוצה.

52cc334a63c55968

הדוגמא המובהקת ביותר של יצירות תרבותיות שהן שיקוף של התרבות שבה הן נוצרות – כלומר, כאלה שמשקפות את מאפייני החברה שבה חיים היוצרים שיצרו אותן – הן יצירות שנוצרות על ידי ילדים, עבור עצמם. ילדים, כנראה בכל תרבות, הם יוצרים: הם ממחיזים הצגות, מביימים, משחקים, מלחינים נעימות, שרים, מנגנים, מציירים ציורים, רוקדים. יצירות התרבות הללו – שהן מחול, ציור, תאטרון ומוזיקה – הן כאלה שהיוצרים שלהן הם גם הצרכנים שלהן. הן נוצרות על ידי הילדים המבצעים אותן ועבור עצמם. "הרחק הרחק בארץ כוש" הוא אלבום על ילדים יוצרים ועל יצירות של ילדים. זה המוטיב החוזר הדומיננטי ביותר באלבום, וכמעט כל שיר בו מספר על ילדים יוצרים.

 

קולאז' של פסקול השכונה התל-אביבית בפיפטיז, ומחוות למקורות השפעה מוזיקליים

ההד הראשון שפוגש אותך בהאזנה ל"ארץ כוש" הוא העושר המוזיקלי של האלבום. הסאונד, הצלילים והעומק ההרמוני שלו תופסים אותך הרבה לפני שאתה מגלה את התכנים ואת הרעיונות של הטקסט. מוזיקלית, הוא גדוש רבדים, שטיחים ומצלולים, והוא ממשיך להיות מעניין ומגרה את האוזן לכל אורכו. השימוש בכלי נשיפה רבים יוצר אשליה תזמורתית, סימפונית, אבל למעשה לכל כלי יש תמיד תפקיד מלודי והעיבודים הם תמיד קאמריים ולא תזמורתיים. בקטעים רבים מזכירה ההפקה המוזיקלית את הנונט המפורסם של מיילס דיווויס והרכבי ג'אז גדולים מהפיפטיז, (כאלה שלא ניגנו ביג-בנד ובופ), ובאחרים היא מזכירה את מחזות הזמר של הקאמרי בראשית דרכו. בחלקם היא מזכירה את הלחנים והעיבודים של סשה ארגוב ושל לאונרד ברנשטיין. למעשה, ארץ כוש הוא קולאז' של מקורות השפעה מוזיקליים. אפשר לומר, שארץ כוש הוא אלבום מחזמר – התפאורה הקבועה בו היא שכונה תל אביבית בשנות החמישים, והשירים בו הם הפסקול השכונתי. הוא מחקה כביכול את כל הרחשים והנעימות שהאוזן יכלה לתפוס בהתהלכות בחוצות השכונה: החל בצלילים של בעלי חיים, ילדים וים, דרך קולות של שירי משחק ושירי הצגות, וכלה בכל מה שהיה מושמע אז מהפטיפונים ומקלטי הרדיו – מיילס דיוויס, לאונרד ברנשטיין, סשה ארגוב והקומפניון דה לה שנסון.

 

יותר מזה: ארץ כוש הוא מחווה מודעת ומוצהרת לפסקול השכונתי של אותה העת, והוא מכיל הומאז'ים רבים לכמה ממקורות ההשפעה המוזיקליים שלו. "שיר בוקר", הפותח את האלבום, הוא מודולציה של הפזמון המיתולוגי של השיר הפותח את עוץ לי גוץ לי לאברהם שלונסקי ודובי גל. אמנם הוא מושר בווייב שונה מאוד. הוא נפתח בנקישות פסנתר עדינות המסמנות צלילים שקטים של בוקר – זריחת שמש, ציוץ ציפורים – בהרמוניות מודאליות מורכבות ובשירה שקטה ועדינה. אולם, הצירוף הזה – "בוקר טוב, בוקר טוב" – מולחן כמחווה לדובי גל באמצעות אותו מבחר צלילים, בוורסיה מודאלית שלהם (המקור הוא מז'ורי פשוט). כמו מרבית השירים באלבום, גם "שיר בוקר" מורכב מכמה מקטעים שונים זה מזה: יש לו אינטרלוד, פתיחה, חלק ב', חזרה על הפתיחה, חלק ג', ובסיום מעבר מוזיקלי. לכל מקטע טמפו שונה, עיבוד שונה והרמוניזציה שונה. קולאז' שכזה של מקטעים שונים בתוך אותו השיר מזכיר "נאמברים" במחזות זמר וקטעי ג'אז תזמורתיים. אין סגנונות מוזיקליים רבים אחרים, שבהם ניתן בטבעיות כזו לחתוך את השיר באמצעו, להחליף משקל, מקצב והרמוניה, ולהמשיך "כאילו כלום".

 

"נאמבר" כזה הוא גם השיר האדום, המספר על תרנגולת שנמאס לה ללבוש לבן ולכן חבשה סמרטוט אדום על ראשה. ברגע ראשון נדמה שיש בו השפעות חובקות עולם: הוא נפתח במקצב א-סימטרי, בלקני, (בולגרי או צועני), בשבעה רבעים. לאחר מכן, דרך מעבר של הפסנתר, בהרמוניות אוגמנטיות, (שכאילו נלקחו מהאימפרסיוניזם הצרפתי), הוא עובר למקטע קברטי, כבד, מרובע וכרומטי. לאחר מכן הוא חוזר על המקטע הראשון ולבסוף מסתיים במקטע עם השפעות ערביות ומזרחיות, כשכלי הנשיפה והזמרים מחקים קולות של תרנגולות ושל שוק. אולם, למעשה, אף אחד מהמקטעים הללו לא הגיע לכאן ישירות מהמקור – צרפת, הבלקן, הקברט הגרמני או מוזיקה ערבית – אלא למעשה, כולם הגיעו מהייצוגים המעובדים שלהם, כפי שהם משוחקים בברודווי ובקאמרי. הם מזכירים שירי שכונה ושירי שוק של לאונרד ברנשטיין מחד ושל סשה ארגוב מאידך, כמו סיפור הפרברים או כמו שלמה המלך ושלמי הסנדלר, למשל, יותר מאשר הם מזכירים מוזיקת עולם. אפילו ההפקה הקולית של מיכל אופנהיים-לנדאו בשיר זה מזכירה את זו של יונה עטרי.

שיר נוסף שמכניס לתמונה את סשה ארגוב הוא השיר "אצלנו בשכונה", שנפתח במילים: "אצלנו בשכונה, אחר הצהרים, למטה ילדים משחקים. וכמעט מכל בנין, מגיעים אליי צלילים". גם שיר זה הוא מעיין הומאז'. המהלכים ההרמוניים והמלודיים כאן כמעט גנובים מארגוב, והחוויה השכונתית של אחר הצהריים ברחוב היא צילום כרומו של פזמונים תל אביביים קלאסיים משנות החמישים, כמו אלה של ע. הלל, חיים חפר וחיים גורי. אהוד אבישי, שכתב את מילות כל השירים באלבום, כתב בפתח הדבר לחוברת המילים, שהוא לא ניסה לכתוב נוסטלגיה. אולם במובנים רבים האלבום הזה הוא בהחלט נוסטלגי.

יש באלבום גם רמזים להשפעות של שאנסונים צרפתיים, כפי שניתן לזהות בגיטרה האקוסטית של "מרד המרצפות" ובאקורדיון של "טיילת בירושלים", ורמזים להשפעות של קרנבל ברזילאי, כפי שניתן לזהות בכלי הנגינה ובמקצבים של "פרפר על פרח", "ציירתי בחול" ו-"תזמורת פח זבל". השיר על השממית הוא ממש שיר-משחק, כזה שאם עשויה לשיר לבתה תוך שהיא טופפת באצבעותיה על זרועה. אולם, מעל הכול, שולטים בארץ כוש ונוכחים בו המצלולים, המהלכים ההרמוניים והמלודיות של ה"קול", שהגיח לעולם הג'אז עם שנות החמישים ושלט בו במשך כשני עשורים. ההשפעה הזו ניכרת במרבית השירים, והיא יפה עד מאוד. כך, למשל, "קו ועוד קו", המזכיר את פוטפרינטס המיתולוגי של ווין שורטר, עם החצוצרה היפה של אבישי כהן. כך, למשל, הווירטואוזיות בקלרינט-בס של יוני סילבר ב"קשקוש בכוש", המעלה מיד על הדעת את אריק דולפי. כך, למשל, השירה העמוקה והיפה של רונה קינן ב"חדר המדרגות" וב"ליאור הקטנה" והפסנתר של יונתן אבישי בשירים הללו, שנדמה שהוא מושפע מארגוב ומגיל אוונס בו-זמנית, ומדגים בעצם את הקרבה ביניהם.

 

ילדות תל-אביבית בפיפטיז

אולם, ארץ כוש איננו רק הומאז' לסגנונות המוזיקליים ששלטו בפטיפונים של שנות החמישים התל אביביות. נוסף לזה, הוא מייצג את תרבות הילדים שלהן. הוא מתאר בצורה נוסטלגית ויפה את החיים הפשוטים בשכונה, על חוף הים, בחדר המדרגות ובחצר. מתוארים בו באופן שובה לב התבוננות של ילדים בבעלי החיים המתהלכים ומתעופפים סביבם, בגלי הים ובגרמי השמים. מתוארים בו היחסים החברתיים בכיתה, אווירת הקרנבל והשוק ברחובות ובחצרות, המשחק, הנגינה, הפנאי, השמש הבהירה, החברות והזמן לבד.

יונתן ואהוד אבישי. צילום: דודו בכר

יונתן ואהוד אבישי. צילום: דודו בכר

לחוף הים תפקיד חשוב בילדות התל-אביבית של שנות החמישים, כפי שהיא מתוארת בארץ כוש. בשיר "קו ועוד קו" מתוארים קווים על דף, המציירים "שמיים וים, שמש חם, ואוהל קטן, בצלו אני נם". השיר "ציירתי בחול" מספר על ילד המצייר בחול פרצוף, סירה וציפור, והגלים מוחקים את הפרצוף וממלאים פיו מים, הופכים את הסירה ומבריחים את הציפור. השיר על ילדי ירושלים ספק מביע השתתפות בצערם ספק לועג להם, על כך שהיו תכניות לבנות להם טיילת, אולם עד אשר יביאו – ביום מן הימים – חוף במשאיות מאשדוד או ממצרים, וגלים בצינורות מבת-ים, הם נאלצים להשתכשך בגיגיות. גלי הים הם גם החברים היחידים של יוסי, שעומד על החוף שעות וסופר אותם: "אחד ועוד אחד, אחד ועוד אחד, עד אין סוף. יוסי צוחק וצוחק, גל ועוד גל בא ומתרחק".

מלבד הים, מתנהלת הילדות בחוצות השכונה, שם ניתן להביט בשממית מטיילת על קיר, בפרפר יושב על פרח ובתרנגולת מסתובבת בחצר. שם ניתן לשמוע את ילדי השכונה מתאמנים בכלי נגינה, או לנגן יחד בתזמורת של פח זבל – לתופף על פח גדול, לרשרש בשקיות ולצלצל בצנצנות. חדר המדרגות של הבניין מחבר בין השכונה לבין הבית, ומחכה לילד שיעבור בו בדרכו לגן, כל בוקר וכל ערב. הבית, לעומת זאת, הוא רק מקום להתעורר בו בבוקר וללכת לישון בו בערב. רק השיר הראשון והשיר האחרון באלבום מתרחשים בתוך חדר הילדות, ואפילו בהם העין והאוזן פונות אל החלון והחוצה – אל רחשי היום, אל בעלי החיים בחצר, אל השמיים, השמש והירח.

 

 יחסי הגומלין בין שתי המשמעויות של "תרבות"

התמה המרכזית של "הרחק הרחק בארץ כוש" היא יחסי הגומלין בין "תרבות" במובן האומנותי – ציור, מחול, תאטרון, מוזיקה, לבין "תרבות" במובן הסוציולוגי – מאפייניה הייחודיים של חברה מסוימת. ראשית, כאמור, במובן שמוזיקלית הוא מעין קולאז' של פסקול שכונת הספר התל-אביבית בשנות החמישים והשישים, ויש בו הומאז'ים, או מחוות מודעות, לקונטקסט התרבותי שהוא מייצג. כלומר, ארץ כוש, היא הן יצירה אומנותית, יצירה מוזיקלית, והן ייצוג של התרבות המוזיקלית התל אביבית בעשורים הראשונים לקום המדינה. אמנם האלבום יצא לאור ב-2008, אולם הוא מתאר את ילדותו של אהוד אבישי, ויונתן אבישי, בנו, שהלחין ועיבד את האלבום, בחר לשקף מוזיקלית, באופן יפה מאוד, את הקונטקסט המקורי של המילים.

שנית, כאמור, במובן שמילות השירים מתארות נופים קונקרטיים ומשקפות את אורחות החיים של מקום מסוים בזמן מסוים. הן מייצגות את תרבות הילדים בשכונת הספר התל אביבית, את הנופים, בעלי החיים, הים, הצלילים והמנהגים של אותה תרבות. כפי ששירי ילדים בתרבות האצטקית תיארו, כך אני מתאר לעצמי, את אורחות החיים של הילדים האצטקים. אין כאן שירים המתארים באופן נטול הקשר את מהלכי הנפש, את הרגשות האנושיים המשותפים לכל אדם בכל זמן, את הגילויים הראשוניים שילד מגלה על עצמו ועל העולם, את הנימים המורכבים של יחסים בינאישיים שבחברת הילדים וכן הלאה. אין כאן כמעט בכלל האנשה, בדיון, פנטסיה או אפשרויות בלתי אפשריות. אמנם השיר על התרנגולת הוא מעין אטיולוגי ומסביר איך צמחה לה כרבולת ואמנם בשיר על המרצפת היא מדברת עם אחיותיה ועוזבת את החדר. אמנם המדרגות מחכות לילד שיעבור בחדר המדרגות ואמנם הפרפר מדבר אל הפרח. ואף על פי כן – רוב רובו של האלבום הוא מעשי, ממשי ואפשרי. אמנם גיבורי שירים רבים הם ילדים יוצאי דופן במובן כלשהו – יוסי הוא חבר של גלי הים כי אין לו חברים, הדובר בשיר "אצלנו בשכונה" הוא היחיד שאיננו יודע לנגן על כלי נגינה והדובר בשיר "כשהמורה יוכבד" הוא היחיד שלא קיבל תפקיד בהצגה הכיתתית. אמנם אבא מאיץ בדובר של "שיר בוקר" לקום, ו"ליאור הקטנה" מדברת אל אביה מתוך חלום. ואף על פי כן, האלבום לא נוגע בעצב חשוף ברגשות מורכבים של ילדות, בדינמיקה חברתית, ביחסים עם ההורים, במחשבות עמוקות ובחלומות. הוא פשוט כזה: פסיפס של תמונות מחיי השכונה. אלו אינם שירים על "כל ילד בכל זמן ובכל מקום", אלא בפירוש שירים על ילדים בתרבות קונקרטית ומזוהה.

 

אולם, יותר מכל, הילדים באלבום הזה הם ילדים יוצרים. זהו המוטיב המרכזי באלבום, וכמעט כל ילד בכל שיר עומד מאחורי יצירת אומנות כלשהי. יותר מזה: היצירות שהילדים הללו יוצרים הן דווקא יצירות אוניברסליות. אפילו שיר הנושא של האלבום, "קשקוש בכוש", לא מתרחש באפריקה, אלא על דף המחברת של ילד קשקשן. הקשקוש הזה הוא יצירה דמיונית לחלוטין, חסרת גבולות ובעלת מעוף אינסופי של דמיון יוצר. "בעצם, כל קשקוש הנו רק קו. אם תסתכל עליו, תמצא כל מה שתחפוץ – ארמון ענק, או סתם שלולית בוץ". בשיר אחר, הילד מצייר קו ועוד קו, שהם שמיים וים, או קו ועיגול, שהם שמש חם. כלומר, הוא יוצר אומנות מופשטת, סימבולית, אוניברסלית. בשיר אחר הילד מצייר בחול פרצוף, סירה, ציפור ומלאך – ציורים איקוניים ובהחלט לא תלויי-תרבות. כל הציורים הללו הם מעין סמלים. הם מאוד נאיביים, ושייכים לכל ילד בכל זמן ומקום. ליאור הקטנה חולמת שהיא הולכת על הירח, והחלום שלה הוא כמו יצירת אומנות בזכות עצמו. הילדים בכיתה ממחיזים את סיפור אברהם והמלאכים, שהוא סיפור על-זמני עם מסרים אוניברסליים. הילדים בשכונה מנגנים בכלי נגינה שונים – בבקבוקים, בפומפייה וברגליים – ומייצרים מוזיקה שמחה ורועשת, שכל ילד אי-פעם יכול היה לקח בה חלק: "תזמורת של פח זבל, כולם יכולים לנגן".

 

קרדיט

רשימת השותפים באלבום ארוכה ומכובדת מאוד. המילים של אהוד אבישי, הלחנים והעיבודים של בנו, יונתן אבישי, שגם שר ומנגן על כלים רבים: פסנתר, אקורדיאון, חלילית, כלי הקשה, מפוחית, קסילופון וגלוקנשפיל. לצדו מנגנים עומר אביטל על בס, דניאל פרידמן על תופים ועוזי פיינרמן על גיטרה. אבישי כהן מנגן על חצוצרה ויוני סילבר שר ומנגן על מספר כלים: קלרינט בס, סקסופון אלט, כינור וחליל. מלבד סילבר ואבישי, שרים גם רונה קינן, מיכל אופנהיים-לנדאו, עידו מוסרי וישראל גוריון. בזכות ההרכב הענק הזה, "הרחק הרחק בארץ כוש" הוא אלבום עשיר מאוד, משחקי ותיאטרלי. כזה שנשמע קצת כמו מחזמר – גדוש ועמוס בצלילים והפתעות – ומצלצל בכל שפעת הצלילים של תל-אביב הישנה.

נירוס – מורה דרך, סטודנט להיסטוריה ולתולדות עם ישראל, ובעל הבלוג כתמים. לאחרונה ראה אור אלבום ילדים שהלחין בשם "ריח של חלומות".

מה שהלב רוצה

לפני כמה שנים הפקנו ב"הפנקס" את האסופה המסורתית לכבוד הכנס השנתי, תחת הכותרת "איור תחילה". ביקשנו מסופרות ומסופרים להתנסות בהיפוך התפקידים המסורתי של ספרות הילדים, ולכתוב טקסט במיוחד עבור איור שנבחר מראש והוצמד להם. מהלך זה, כך גילינו, יש בו אתגר של ממש, כיוון שהסופרים נדרשים להתייחס באופן ישיר לדימוי, אך כמו שאיור טוב לא רק מתאר אלא מוסיף ומעמיק – כך גם על הסופרות והסופרים היה לגשת לדימוי הוויזואלי כמקור, נקודת פתיחה רגשית או עלילתית, המזמינה פיתוח והעמקה.

גם הספר "אברה – המסע אל הציור" נעשה במתכונת דומה. ראשיתו בציורים של אברהם פרדו, אמן יוצא אתיופיה, שהחל לצייר בגיל 87 את זיכרונותיו מכפר הולדתו, לאחר פציעה שהותירה אותו מרותק לביתו. ציוריו מוצגים כעת בתערוכה בספריית האיור של אגף הנוער במוזיאון ישראל, במקביל לפרסום הספר שכולל את ציוריו וטקסט שכתבה הסופרת שהם סמיט.

הפרויקט החגיגי ויוצא הדופן הזה מעניין מבחינות רבות – אמנותיות, ספרותיות וחברתיות. לכן, יותר משנדרשת אליו התייחסות ברשימת ביקורת סטנדרטית, הוא מאפשר – ואפילו מעודד – הצפה של סוגיות שונות, שאת חלקן אבקש להציג בטקסט זה.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

 

ציור או איור?

בעוד הציור נתפס כחלק מהאמנויות הגבוהות, מעמדו של האיור בעולם האמנות נותר עדיין נמוך ממנו – שלא בצדק כמובן, ועל אף שמתהווה שינוי במגמה זו בשנים האחרונות. אחת הסיבות לכך היא שאיור מגיב לטקסט, ונבדל מהציור בכך שהוא אינו "עומד בזכות עצמו" וקיומו תלוי בתגובה – מעמיקה וייחודית ככל שתהיה – לטקסט קיים, יהיה זה סיפור לילדים או רשימה עיתונאית.

בספרות הילדים העברית נהגו בעבר – במקרים רבים – לציין בספרים "ציורים מאת", או "צייר/ה", ראו למשל בספרים של נחום גוטמן, וכך עשו גם בספר "אברה – המסע אל הציור". ההבחנה במקרה הנוכחי בין ציורים ואיורים מתאימה לתהליך הספציפי – קודם היו ציורים, ועל פיהם ובהשראתם נכתב סיפור, וגם זהו המיקוד של הסיפור שכתבה סמיט. ייתכן גם שהבחנה זו נועדה לחזק את מעמדו של אברהם פרדו כאמן, שציוריו מוצגים בתערוכה במוזיאון (זאת על אף שיש לציין כי ספריית האיור של אגף הנוער של מוזיאון ישראל מעניקה כבוד ונפח משמעותיים למאיירים ולמאיירות, בין השאר באוצרות של תערוכות איור).

unnamed (14)

אבל מה קורה כאשר ציורים מכונסים בספר, שנכתב בו טקסט סיפורי והוא מיועד לילדים? האם מתקיימת טרנספורמציה בתפקיד של הדימוי הוויזואלי? הטקסט המלווה את הציורים "מותאם" להם, וסמיט יצרה חיבור ישיר בין הדימוי לסיפור, ועל ידי כך – הצליחה להציג רצף רעיוני ועלילתי, עד כדי כך שאילולא היינו יודעים אחרת, יכולנו לחשוב שמדובר בספר שבו הטקסט קדם לאיור, והאיור הגיב לו. זיקה זו בין שני הפנים של ספר ילדים מאויר אינה ברורה מאליה בסיטואציה הייחודית של הפקת הספר הנידון, שכן בקלות הטקסט היה יכול להידמות כ"מודבק" לציורים. דווקא משום הזיקה המוצלחת, מעניין לחשוב על הציורים כאיורים, ואם הם עצמם משרתים את הטקסט בצורה נאמנה.

כדי לענות על תהיה זו נידרש לבחינה אמנותית של הממד הוויזואלי, שם נגלה כי סגנון הציור של פרדו יוצא דופן בספרות העברית המאוירת לילדים. ניתן לתארו כסגנון ילדי, לא מקצועי מבחינת הכשרתו של האמן, ולא מלוטש. הדימויים אקספרסיביים, בעלי צבעוניות עזה, בדגש על צבעי אדמה וצבעים חמים; דמויות בני האדם והחיות אינן מדויקות מבחינה אנטומית או ראליסטיות, כפי שאנו רגילים למצוא בספרי ילדים מקומיים, ומה שמודגש היא תחושה של תום ופראות, לצד היעדר היצמדות לחוקים, וארגון לא שיטתי של האלמנטים על גבי הדף – זאת בדומה לציורי ילדים, שאינם נאמנים לחוקיות ראליסטית, או לתיעוד נאמן למציאות.

avera4

הסגנון של פרדו הולם את העובדה שחלק ניכר מהסיפור משחזר סצנות ילדות של הצייר בכפרו שבאתיופיה, ואת ממד הזיכרון המרכזי בסיפור, שמודגש בחלקו האחרון של הספר ("עכשיו אני זקן. אני כמעט בן מאה! אין בי כוח לחרוש, אין בי כוח ללכת. אבל הראש שלי מלא תמונות, ואני מצייר"). התבוננות בסצנות בספר חושפת שאכן מתקיימת זיקה בין הממד הוויזואלי לטקסטואלי, אך כדאי לשים לב שבסוף הסיפור הוסיפו שלוש וחצי כפולות ללא טקסט של ציורים שצייר פרדו. סיבה לכך יכולה להיות רצון שכל הציורים שמופיעים בתערוכה יודפסו בספר, וסיבה אחרת – פרוזאית יותר – על מנת שהקוראים יזכו להשתקעות נוספת בעולם הוויזואלי של הצייר, לאחר שהתוודענו לסיפור חייו דרך הטקסט של סמיט.

אף על פי שהטרנספורמציה מציור לאיור עולה יפה, דווקא כפולות אלו מטשטשות שוב את הזיקה, שכן המצויר בהן נתפס כציור ולא כאיור, ולא רק משום שלא נלווה להן טקסט (זהו כמובן לא המקרה הראשון לנוכחות של כפולות ללא טקסט בספר ילדים), אלא כיוון שהדימויים המוצגים בכפולות אלו מופיעים כבר בצורה כזו או אחרת בסיפור המאויר. לכן יש משהו חלש בבחירה הזאת – היא אינה מציגה ציורים חדשים שלא פגשנו במסגרת התפקיד של הציורים כאיורים בספר, ואינה מרחיבה את ההיכרות עם סגנונו של פרדו האמן, וכך הופכות הכפולות הללו למעין אפילוג וויזואלי לסיפור שאינו נחוץ בהכרח.

avera2

של מי הקול הזה?

אפשרות נוספת לבחינת האיורים היא לזהות אותם כעבודה אמנותית לא מערבית. נכון, ציורים של פיקאסו למשל קראו תיגר על שיקוף ראליסטי, וגם מאיירים מערביים כמו יאנה בוקלר הישראלית, עובדים בסגנון חופשי יותר ואקספרסיבי. אבל הדימויים של פרדו, הצבעוניות שלו והתחושה ה"לא מבויתת" של הנרטיב הוויזואלי – ייתכן ומקורם בהשפעה של מקום הולדתו, על הסממנים המאפיינים אותו והמרכזיות של האדמה, הטבע ועולם החי. פרדו מצייר שוב ושוב מספר מצומצם של חיות (המוצלחות ביותר הן התרנגולות, שמופיעות גם בפורזץ הימני ובעטיפה הקדמית והאחורית של הספר), וכך גם בני האדם והמבנים זהים פחות או יותר מבחינת עיצובם. מה שעלול להיתפס כצמצום וויזואלי, רצוי לראותו כביטוי של קול אותנטי, הנשען על מסורת שאינה מערבית, ועל ביטוי נאמן של האופן שבו אלמנטים אלו נתפסו בתודעתו של פרדו; האלמנטים אמנם מועטים (כפי שגם ניכר בקטע הפותח את הספר), אך הם מובחנים זה מזה עבור מי שמגיע לא מן המערב, בעוד התרבות והחברות המערביות עלולות לראות בצמצום הזה חולשה וויזואלית.

avera1

עניין הקול בא לידי ביטוי גם בטקסט. סמיט בחרה לספר את סיפור חייו של פרדו, הלוא הוא אברה הילד, כמעין אוטוביוגרפיה מקוצרת. היא עושה זאת בתמהיל של רפלקסיביות והצפת זיכרון ("לפני שנים רבות הייתי ילד קטן" נכתב בקטע הפותח), ובמבע מצומצם מאוד, בטון ילדותי משהו, שעשוי לרמז לכך שמדובר ב"עולה חדש", כמי שהשפה העברית אינה שגורה בפיו. זהו לא טקסט רהוט מבחינת המבע של המספר, וכך האנקדוטות שאברה מספר מילדותו וגם חלקו השני של הספר המתמקד בגילוי הציור בגיל מבוגר – אלו מועברים באותה נימה ובאותו סגנון.

4-d4e103444f

מעניין לחשוב – האם הבחירה במבע כזה מבקשת לשקף את דמותו הספציפית של פרדו? האם היא נאמנה לו כדמות, כאדם, או דווקא מבדילה אותו מדמויות ישראליות אחרות? כיצד משפיעה העובדה שסופרת ישראלית כותבת סיפור של אדם שעלה מאתיופיה ומגוללת את סיפור חייו? באיזה אופן היא יכולה לשמור על מבע שתואם את המקור הלא מערבי מצד אחד, ומצד שני – להתאים את הסיפור לקוראים מערביים? אולי יש צורך בהיצמדות לאופני ביטוי אמנותיים/סיפוריים/לשוניים הקשורים לתרבות והחברה האתיופית, כפי שהועלה בנוגע לפן הוויזואלי שפרדו אחראי עליו? ואם כן – האם הטקסט של סמיט עושה זאת או מבקש ליצור מעין סינתזה בין אתיופיה לישראל?

הלב והסיפור

אחד המשפטים החזקים בספר – שסמיט עצמה מציינת באחרית הדבר שהוא היווה עבורה מקור להשראה – הוא משפט שפרדו אמר: "יפה זה למצוא. יפה זה למצוא את מה שהלב מחפש." המשך המשפט בספר מוביל להבנה שהלב חיפש – ומצא – את הציור. הנימה הפילוסופית העדינה של משפט זה מעלה את סוגיית העלילה הספרותית בספר זה, שכותרת המשנה שלו היא "המסע אל הציור".

avera

מבחינת מבנה הסיפור, חלקו הראשון מתאר חוויות ילדות והווי באתיופיה, וכולל גם סצנה קצרה של המסע לירוסלם (ירושלים), בעוד חלקו השני נפתח מייד לאחר ההגעה לארץ ישראל ("אבל בסוף הגענו וראינו") ומתמקד בנוכחות המרכזית והדרמטית של הגילוי את הציור ככוח לשחזור ואף חזרה אל מרחבי הילדות באתיופיה. בסאבטקסט של הסיפור ניתן לחשוב על כך שהלב מחפש כל העת את המולדת, ונדמה – אולי משום הקיצור הנדרש בספר ילדים, אולי משום שהיה על סמיט לכתוב בהתבסס על הציורים הקיימים – כי לארץ ישראל עצמה אין נוכחות של ממש בחיי הנפש של פרדו, שכן היעדרה מציוריו בולט, ואפילו המסע לארץ זוכה להתייחסות מינורית.

הטקסט אינו מניח לאורך כל החלק הראשון את עובדת היותו של פרדו צייר או אמן, לכך אנו מתוודעים בחלק השני של הספר, ובכל זאת ניכר כי המטרה היתה להתמקד בכוח הרב של הציור, של האמנות, בחייו של אדם, גם אם מרבית שנותיו עברו עליו במרחב כפרי ולא בלימודים ב"בצלאל", נניח. יש לכך ערך רב, אך יחד עם זאת, ודווקא משום שהספר מבקש להציג גישה סיפורית שונה, עולה תהיה לגבי ייצוג סיפורים ודמויות של ילידי אתיופיה בספרות הישראלית.

הדוגמאות (המעטות, יש לציין) שאני מכיר של סיפורים כאלו עוסקות כמעט תמיד בשני אספקטים: הראשון הוא המסע המפרך מאתיופיה לישראל, לירוסלם הנכספת, והשני הוא קשיי הקליטה וההתאקלמות בארץ – כאשר במקרים המוצלחים, כמו ברומן הגרפי "היום האחרון של פורים", ניתן קול יוצא דופן לביטויים של זרות והגירה. אך האם אין בכך צמצום של סיפורי ילידי אתיופיה? האם לא חשוב אפילו יותר לתת קול ומקום לרחשי לב אוניברסליים של בני אדם, שבמקרה נולדו באתיופיה – מהלך שספר זה מבקש לעשות במידה רבה, אך אולי מתוקף ההכרח להיצמד לציורים הוא נשען בעיקר על סיפור ההוויי והחיים באתיופיה? האם לצד עיבודים של מעשיות מערביות או טקסטים של חז"ל, למשל, לא נכון לראות יותר עיבודים וסיפורים עממיים מאתיופיה? כשמדברים על חשיבות ייצוג, יש לתת את הדעת לגבי אופי הייצוג וטיבו, ואם הוא מרחיב ומעמיק את אלו שהוא מייצג, או שמא הוא דווקא תוחם אותם בתבניות קבועות שאינן מאפשרות חשיפה מרבית של התרבות והמסורות עליהם גדלו.

avera3

לבו של הספר "אברה – המסע אל הציור" נמצא במקום הנכון. הבחירה לתאר סיפור חיים של ילד באתיופיה שנהיה צייר בבגרותו הולכת יד ביד עם הציורים, ומרחיבה במידת-מה את הייצוג שאנו מורגלים בו. אבל דווקא משום שאותו משפט יפה שצוין קודם לכן היה חזק כל כך והיווה מקור השראה, מעניין לחשוב על כיוונים אחרים שניתן לקחת אליהם את הסיפור. כלומר, סיפור עלילתי של משפחה באתיופיה, למשל, וקורותיה שם, עם החיות והמסורות והתרבות הספציפית. זו לא היתה מטרתו של ספר זה, המבקש להתמקד במקורות השראה, לעודד יצירתיות ולהנחיל את התפיסה ש"אף פעם לא מאוחר מדי", אך יש לראות במהלך שהוא מוביל צעד אחד קדימה והשראה לצעדים נוספים שירחיבו את אופני הייצוג של סיפורים ודמויות מאתיופיה בספרות הישראלית לילדים.

"אברה – המסע אל הציור" מאת שהם סמיט, ציורים: אברהם פרדו. עריכה: יעל גובר, הוצאת כנרת, 2016

 

 יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי.

 

 

ילדות טובות: הבניית יחסים מגדריים בספרות הילדים הישראלית הקנונית

מעט מאוד ספרי מחקר בתחום ספרות הילדים רואים אור מדי שנה. לאחרונה ראה אור ספרה של ד"ר גילה דנינו-יונה, העוסק בהבניית יחסים מגדריים בספרות הילדים הישראלית הקנונית. הספר ראה אור בהוצאת "רסלינג", ואנו שמחים להציג בפניכם ובפניכן את החלק הפותח את הפרק הראשון של המחקר.

מתוך גב הספר: ספרות הילדים מקום מרכזי בתהליך הסוציאליזציה החברתית, התרבותית והמגדרית של קוראיה ושומעיה. לפיכך היא פותחת צוהר להתבוננות בקווי המתאר המרכזיים של דיוקן החברה שבה היא נוצרת ומאפשרת לבחון את השפעתה על ילדות וילדים הגדלים לאורה. הספר "ילדות טובות" מקיים דיון ביקורתי, טקסטואלי וחזותי בספרי ילדים מוכרים ואהובים שיצאו לאור במשך יותר משלושה עשורים; הוא בוחן אותם באמצעות תיאוריות חזותיות ותיאוריות בביקורת הספרות המודרנית על רקע ההתפתחות בחשיבה הפמיניסטית. הקריאה הביקורתית מבקשת לבחון את האופנים שבהם ספרות הילדים משמרת ומשעתקת יחסי מגדר ומבנה ילדות וילדים בהתאם לתבניות מגדריות מקובעות.

דרך עיון בתמות מרכזיות בשיח הפמיניסטי, בהן עיצוב הספרה הציבורית אל מול הפרטית, ביסוס אידיאל היופי הנשי והאלימות כאתר סימבולי ליחסי הכוח בין המינים, בוחנת גילה דנינו-יונה שאלות כגון: האם ילדות טובות "עוברות את הגבול"? מה קורה לאמא כשאבא בורח עם הקרקס? מדוע סופה של הכינה נחמה שבחרה לראות עולם כה עצוב? האם בנות מחייכות יותר מבנים? על מה חולם קרמר החתול? ומתי ילדות בוכות בספרי ילדים?

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

 

1. כינון המרחב המגדרי והדרת הנשיות מהספירה הציבורית

אחת הדרכים המשפיעות והעמוקות ביותר בתרבות שלנו ליצירת הבניה חברתית היא ההפרדה האידיאולוגית-פוליטית בין הפרטי לציבורי. הפרדה זו מאפשרת את הדרת הנשים והנשיות מהמרחב הציבורי-פוליטי (רודין 2012). עם הזמן הפכה ההבחנה בין הספירה הפרטית והספירה הציבורית לגורם מרַבֵד, ושמירתה יוצרת אי-שוויון ומשעתקת את ההבדלים בין המינים כאילו היו חלק מהסדר הטבעי של החיים (בלומן 2005).

הנורמות החברתיות בתרבויות שונות מבנות את מקומה של האישה בספירה הפרטית, הביתית, ואת זה של הגבר בספירה הציבורית. בחשיבה המערבית המודרנית זהו דפוס הארגון החברתי: הצרכים הרגשיים מקבלים כביכול מענה במשפחה, הממוקמת בספירה הפרטית, והצרכים הכלכליים, הפוליטיים והרוחניים נענים בספירה הציבורית. העקרונות המנחים את הספירה הפרטית נתפסים כלא רלוונטיים לספירה הציבורית, ופעילותן של נשים במשק הבית נחשבת נחותה ולא יצרנית, ולכן אינה מתוגמלת והסטטוס שלה נמוך (Hartmann 1976).

במרכז הספירה הפרטית עומדת כאמור המשפחה. קיומה הוא התשתית של הספירה הציבורית ושל עבודת הגברים בה, המשוחררים מטרדות היום-יום ומטיפול בילדים. מצב זה לא השתנה עם כניסת נשים לספירה הציבורית, שכן אחריותן על משק הבית ועל הילדים נותרת בעינה (צ'ודורו 2007 [1978]; Tong 1998). כללי ההתנהגות בספירה זו הם אישיים ומוצנעים מעינו של הממסד בשם הפרטיות שמושתתת עליה, ומאפשרים בין השאר הפרה של כללים שאינם מקובלים בספירה הציבורית (מקינון 1990, 2005).

לעומת כל אלה, במרכז הספירה הציבורית עומדים ארגונים המספקים צרכים כלכליים ופוליטיים, והיא נתפסת כספירה המבוססת על יחסים אוניברסליים ועל שיקולים אובייקטיביים ורציונליים (Tong 1998). הקשרים בין בני אדם נחשבים ענייניים, פורמליים וקרים בספירה זו, והיא ממלאת את הצרכים החברתיים של יחסים בין קהילות ומונעת ופותרת קונפליקטים ביניהן. כללי ההתנהגות בה מדגישים שכלתנות, רציונליות, ניתוח מציאות קר ואובייקטיבי, לוחמנות, מאבק, שיפוטיות והיררכיה. היחסים הרגשיים בספירה הציבורית מבוססים על פורמליות, על ריחוק רגשי ועל הפרדה בין הרגש לשכל (Millett 1970). הספירה הציבורית אף משופעת בתגמולים כספיים וביוקרה מעמדית. תחום "התמחותו" של הגבר מקנה לו כוח ויוקרה חברתית, והוא נתפס כבעל חשיבות ראשונית בקביעת מדדי הצלחה (צ'ודורו 2007 [1978]).

נשים מודרות מהספירה הציבורית ומקובעות בספירה הפרטית בין היתר באמצעות חוזה נישואין המכפיף אותן לפטריארכיה, הכפפה שאינה פגה גם עם כניסתן לספירה הציבורית. קרול פייטמן, פמיניסטית פעילה ופרופסור למדעי המדינה, טוענת שמוסדות המדינה המרכזיים האמורים להבטיח חירות ושוויון בנויים על הדרה (exclusion) של נשים, על דחיקתן ועל קיבוען בספירה הפרטית. הסדר הפוליטי המודרני הוא לדבריה סדר פטריארכלי המבוסס הן על כינון הדיכוטומיה בין הפרטי לציבורי בטענה של הבדלים בין המינים, הן על דה-פוליטיזציה של המרחב הפרטי בנימוק שהיחסים בספירה הפרטית אינם מעניינה של המדינה (Pateman 1989).

המונח "הדרת נשים" מבטא מקבץ תהליכים של הרחקת נשים ממוקדי הכוח והשליטה, והוא מתייחס למנגנוני דיכוי ושליטה של גברים על נשים שהם חלק ממבנים חברתיים סמויים. איריס יאנג (Young 1990) מונה מנגנונים אלה: דחיקה לשוליים (marginalization), אי-נראוּת (invisibility), עיוורון מגדרי, שקיפות, הכחשה, השתקה והחלשה. השקיפות נוצרת מהכללה אוניברסלית שגם לה היבט תרבותי. כך בישראל, למשל, נשים מזרחיות הופכות לחלק מהבעיה המזרחית בלא שהן זוכות להתייחסות מובדלת בהיותן נשים מזרחיות. האי-נראוּת גם היא נוצרת מהכללה אוניברסלית בדבר מקומן השונה של נשים ושל גברים.

עיוורון מגדרי הוא מנגנון של הדרה סבילה שמתעלם ממקומן הנחות של נשים ומטשטש את ההבדל המהותי בין אפליה פעילה שמכוונת לדחוק לשוליים קבוצה מגדרית, אתנית או לאומית, ובין האי-נראות של קבוצה מסוימת המתרחשת בלא מדיניות מכוונת של אפליה (אסם והרץ-לזרוביץ 2011). עם זאת השארת הנשים בספירה הפרטית לא ביטלה את השליטה הגברית בספירה זו. הדרת הנשים המבוססת על היכולת הביולוגית שלהן ללדת, יצרה אבחנה בין הטבע לתרבות שהובילה להקבלה הדיכוטומית בין הציבורי לפרטי. הפמיניזם הרדיקלי, בניסיון למצוא את השורשים ואת המקורות של אי-השוויון המגדרי, טבע את האמירה "האישי הוא פוליטי", והיא נדונה בחלק התיאורטי של המחקר. תיאורטיקניות פמיניסטיות הסבורות שהדרך לפתרון הבעיה היא השתתפות מלאה של נשים בספירה הציבורית מודעות לשימור הדיכוי גם בספירה זו (הלמן 2007; יזרעאלי 1997; יזרעאלי ואחרים 1982; ליבליך 1986; מקינון 1990; פסטה-שוברט 2000; פרידן 1963).

בספרות העברית לילדים שנכתבה בארץ ההבחנה בין הבית הפרטי ל"בית הלאומי" ממסדת את ההבחנה בין הפרטי לציבורי. ניתן בנקל לראות שנשים נמצאות בעיקר בספירה הפרטית, ושיציאתן לספירה הציבורית מדומיינת או מוגבלת למרחב תָחום. בכל המקרים – גם כאשר דמות נשית יוצאת לספירה הציבורית – היא תמיד שבה "הביתה" ומוצאת בו את ייעודה האמיתי.

להלן אנתח ספרי ילדים על פי קטגוריית הימצאותן של הדמויות – הספירה הפרטית והספירה הציבורית – כדי לבחון את אופן ההבניה של מיקום הדמויות הנשיות בקטגוריות אלו. חלק מהספרים ינותחו בהרחבה, חלקם בקצרה וחלקם רק יאוזכרו. תכלית הבחירה במגוון הספרים בפרק זה היא להמחיש עד כמה רחבה התופעה. אקדים לדיון בדמויות הנשיות דיון בסיפורי ילדים המציגים דמויות גבריות בספירה הציבורית. דיון זה יוכיח שמגבלת התנועה וחופש התנועה הם פועל יוצא של תפיסה מגדרית. להלן כמה דוגמאות הממחישות את טענתי.

הספר "אבא בורח עם הקרקס", שכתב אתגר קרת ואיירה רותו מודן (קרת 2000), עוסק במוסד המשפחה, בַמשמעות של אחריות הורית, בלגיטימציה למעבר לספירה הציבורית ובהגשמת חלומות. הילד בספר מספר שיום אחד מגיע לעיר קרקס, והאב הנלהב לוקח אליו את כל המשפחה. בתום המופע ולאחר ויכוח בין ההורים, אמא מודיעה לילדים שאבא החליט לברוח עם הקרקס. האב ממשיך לשמור על קשר מכתבים עם המשפחה, וכחלוף זמן מגיע שנית לעיר אותו הקרקס. אחרי שבני הבית צופים באבא המבצע את תעלוליו בקרקס הוא שב הביתה ומבטיח לא לברוח עוד, והמצב חוזר פחות או יותר לקדמותו.

איור: רותו מודן, מתוך הספר

איור: רותו מודן, מתוך הספר

 

הספר מציג היפוך של התפקידים המסורתיים בין ההורים ובין הדורות, ומבחינה זו הוא חתרני. היפוך התפקידים המסורתי בין ההורים מתרחש בד בבד באותן סצנות ובכך מעצים את משמעותן: אבא מגהץ ואמא עסוקה בלפטופ, אמא נוהגת ואבא מוציא בהתלהבות את גופו מהחלון ומנפנף בידיו, אבא מתלהב מההופעה בקרקס ואמא מדברת בטלפון הנייד, אבא מכין אוכל ואמא עובדת בגינה. היפוך התפקידים הבין-דורי, המתבטא בהצגתו של אב ילדותי וילדים בוגרים ואחראים, מובא באמצעות הביקורת של הילד המספר על התנהגות האב: כיצד הוא ומיכלי אחותו היו המומים מכך שאבא קפץ על השולחן, איך הם דאגו שלא יעיר את השכנים כששאג בשמחה, איך אבא עושה מעשים מסוכנים ולא אחראיים, איך אבא מכריח אותם ללכת לקרקס אף על פי שמיכלי צריכה ללכת לחוג וכן הלאה. ביקורת כזאת נשמעת בדרך כלל מהורים על ילדיהם.

אולם למרות החתרנות של הסיפור, הוא מבסס מסגרת שמרנית: הדמות המקבלת לגיטימציה לעזוב ולהגשים חלום, למורת רוחם של בני הבית, הוא אבי המשפחה. הפועל שבו מתואר המעשה של האב, כפי שהאם מגדירה זאת לאחר ויכוח אתו, הוא "לברוח" – פועל שמבטא את חוסר הסכמתה להחלטה שלו. הבריחה עם הקרקס, שהוא מרחב של פנטזיה חובק עולם, מבטאת את הרצון של האב להתרחק מסביבתו המוכרת כדי להגשים חלום שבעיני הילד הוא ילדותי, כשם שהאב ילדותי. אפשר לראות במהלך של האב נטישה של המשפחה. עזיבתו אינה מתוכננת, הוא אינו נפרד מהילדים אלא עוזב. הילד המספר אינו מתאר את הקשיים בהיעדרו של האב, אלא ממקד את הסיפור בקשר המכתבים שנשמר עמו (שעולה מהם שהוא חצה יבשות וימים), כאילו בהיעדרו של האב נמשכה שגרת חיי הילדים למעט הגעגוע. האב עוזב משום שהוא יודע שהאם תתמודד עם הקשיים ותברך על שובו.

איור: רותו מודן, מתוך הספר

איור: רותו מודן, מתוך הספר

התשתית בבסיס הבנה זו היא הדיכוטומיה שבין הספירות, שמאפשרת לנו לקבל בטבעיות את העובדה שהאב הוא שיוצא להגשים את חלומו בספירה הציבורית, ומהאֵם מצופה ללהטט בין הספירות, להמשיך לעבוד מחוץ לבית לבושה בחליפה וחמושה בלפטופ, אפיונים המעידים על היותה אשת קריירה, ולהמשיך לנהל את שגרת המשפחה בספירה הפרטית. הסיפור אינו מציג לפנינו את הוויתור שנדרש ממנה לשם כך. הבנה נוספת שהסיפור מניח לפנינו היא שאין סיבה לכך שהמשפחה לא תשוב ותתאחד כשהאב יחליט לשוב בזמן המתאים לו. המעשה של האב מקבל הצדקה כשלאחר שובו המשפחה עוברת שינוי, מעין חיקוי הפעלולים שלו מהקרקס. המשפחה נראית משעשעת יותר, הילדים נראים בעלי תעוזה, ואפילו האם המחויטת רשמית פחות ומשתלבת במרחב המשפחתי השונה והיצירתי.

בספרו של אשכול נבו "אבא של עמליה נוסע לאוסטרליה", שאייר דיוויד הול (נבו 2010), אביה של עמליה נוסע לביקור שכנראה קשור למקום עבודתו. הפעם האב מקיים תהליך של פרֵדה מעמליה, מסביר לה מהו יעד נסיעתו ומתי ישוב. שני הסיפורים מציגים אפוא באופן טבעי יציאה של אבות לספירה הציבורית, בין שזו בריחה מהבית למען הגשמת חלום ובין שזו נסיעת עבודה הנראית לגיטימית ומתבקשת. בשני המקרים יציאת האבות מתאפשרת מבחינת הסיפור, וכך אף חזרתם – המעניקה לגיטימציה לעזיבת הספירה הביתית.

הדוגמאות הבאות הן של דמויות של בנים שגם להם ניתנת לגיטימציה לצאת למרחבי הספירה הציבורית. הספר "פנס, מצפן וילד", שכתבה איריס ארגמן ואיירה איה גורדון-נוי (ארגמן 2011), מספר על הילד אייל, שגר בבית עם אמא וכלב ואוהב להקשיב לסיפורים שמספרת לו אמו על מקומות רחוקים, למשל "על הר געש שמתפרץ כשהוא ממש כועס, על קרחונים ואגמים קפואים, על זוהר הקוטב ועל מדבריות צהובים ולוהטים". יום אחד האם קונה לאייל מתנה ובה פנס, מצפן ומפת עולם גדולה. הם מדביקים את המפה לרצפה ואמא אומרת לאייל: "זהו […] עכשיו העולם לרגליך, צא אליו, תטייל, תחקור ותגלה".

בלילה אייל מדמיין שהמפה גדֵלה, ממלאה את החדר, והוא נמצא עליה לבדו ומטייל בעולם. הוא מטייל באנטרקטיקה וחוזה בזוהר הקוטב, מטפס על הקילימנג'רו באפריקה, מגיע ללוע של הר געש ומטייל במדבר אַטָקָמָה שבאמריקה הדרומית. אייל היה ממשיך לטייל אלמלא התעייף והתגעגע הביתה, והוא חוזר למיטתו ונרדם. בבוקר, כשהוא מספר לאמו על מסעו בעולם, היא צוחקת ואומרת לו: "רק באוקיינוס לא צללת", ואייל משיב לה, "אולי בפעם הבאה".

איור: איה גורדון-נוי, מתוך הספר

איור: איה גורדון-נוי, מתוך הספר

האם עושה שלושה מהלכים שמעודדים את בנה לצאת אל העולם הרחב: מספרת לו על מקומות רחוקים, קונה לו את האמצעים הנדרשים למסע ומודיעה לו בפסקנות שעליו לצאת אל העולם לשם הנאה ולמידה. אותה עצמה מותיר הסיפור לכל אורכו בבית. האפשרות שהמקומות הרחוקים שעליהם היא מספרת לו הם זיכרונות מטיוליה שלה, או תרחיש שבו יֵצאו שניהם יחד לעולם הרחב, אינם עולים בסיפור. שאלת הגיל של האם ושל בנה אינה בגדר שיקול בהכרעה של הסיפור באשר למקומם, אלא השאלה המגדרית: אמא נשארת בבית והילד מקבל לגיטימציה ליציאה לספירה הציבורית.

הסיפור משלב בין מציאות לדמיון באמצעות החלוקה בין הספירות. האם נותרת בעולם המציאותי בספירה הביתית ומעודדת את הבן לצאת בדמיונו לספירה הציבורית. האיור מורכב מרישומים בעיפרון שחור של הדמויות בצד צילומי אובייקטים כגון עלים, בול דואר אוויר, כיסא נדנדה, בעלי חיים וחפצים נוספים ושילובם לקולאז'. השילוב של הרישומים והצילומים הוא שילוב בין פיקציה לדוקומנטציה, בין מציאות למבדה, ואלה משקפים את הסיפור, שזו מהותו.

איור: איה גורדון-נוי, מתוך הספר

איור: איה גורדון-נוי, מתוך הספר

לעומת אייל, שאמו מעודדת אותו לצאת לעולם, נוח, גיבור ספרם של תומר קרמן ודנה פקר "הדרקון האמיתי", שאיירה רעיה גוב (קרמן ופקר 2012), נמצא בסביבה שאין בה מבוגרים סמכותיים, וההכרעות בסיפור הן פרי החלטה שלו. בספרי ילדים רבים נמצאת המשפחה ברקע ההתרחשות הסיפורית גם כשאינה חלק ממנה, וקיומה מבסס את הסדר התקין של הדברים. במקרים מעטים מתוארת דמות הילד כמי שמנותקת ממשפחה, ואז מדובר בבן ולא בבת, וכך גם במקרה זה. נוח חולם על דרקון, ומחליט לצאת לחפש את הדרקון שהוא מכיר היטב מחלומותיו. אחרי חיפוש שווא בסביבתו הקרובה, בבית, במחשב ובספרייה העירונית הוא מחליט לצאת למסע חיפוש.

הסיפור אינו מעלה את האפשרות שנוח חושש מהיציאה או מכל דבר אחר. ההחלטה לצאת והיציאה עצמה מלוות בביטחון של נוח שמעשהו הוא המהלך הטבעי. נוח חוצה את האגם שמאחורי בית הספר, מטפס על הרים, עובר גשר המתוח על פני התהום, צועד בתוך יער גדול ומגיע למערה נסתרת. במערה הוא פוגש דרקונים רבים, וכמובן אינו מפחד מהם, אבל את הדרקון האמיתי שלו הוא אינו מוצא. רק בסוף הסיפור הוא מוצא אותו – בחלום. נוח מפגין אומץ ועקביות, מתנהל בספירה הציבורית ללא פחד ומגשים את משימתו. הסיפור נע בשלושה מרחבים: מציאות, דמיון וחלום. החלוקה בין הדמיון לחלום מאפשרת לקוראים לחוש שהמסע המדומיין של נוח, שמתחיל במקום המעוגן בסביבה המציאותית של חייו, מאחורי בית הספר, קרוב יותר למציאות.

961379

בסיפור מהדהד ספרו של המאסטר בזרם הסוֹטוֹ-זֶן של הבודהיזם היפני נישִיגִ'ימַה, "לפגוש את הדרקון האמיתי" (נישִיגִ'ימַה, 2005). הספר הוא תמצית החוכמה המעשית של הבודהיזם והזֶן היפני, שמדגישים שהבודהיזם האמיתי הוא הכרת מגבלות המציאות, שבה אי אפשר להגשים את כל החלומות, לעומת עולם הנפש והרוח, שבו הכול אפשרי. הקריאה בספר הילדים על רקע הבודהיזם והזן היפני מבהירה את ההתעקשות של נוח למצוא את הדרקון האמיתי שלו כפי שראה בחלומו. האיור יוצר טשטוש בין החלום למציאות, שכן אין הבדל חזותי בין הדמויות בסביבתו המציאותית של נוח לדמויות שבסביבת החלום.

כל הדמויות הגבריות, הילדים והבוגרים, יוצאות מהספירה הפרטית, אך לא לסביבה הקרובה אלא למחוזות רחוקים בעולם הרחב, וכולם מתמודדים עם אתגרים ועם סכנות. הם שבים הביתה רק אחרי שהשלימו את המשימה שהציבו לעצמם – להגשים חלום, למצוא חברים, לראות עולם – ואחרי התנסות משמעותית בספירה הציבורית, שבה הפגינו עקביות, תושייה ואומץ. במקרים רבים נעשית יציאת הבנים בעידודה של האם, המעניקה לה הצדקה.

בסיפורים רבים שהדמויות בהם הן ילדות ונשים המרחב כולו הוא הספירה הפרטית. אם נשים וילדות יוצאות לספירה הציבורית אין זה אלא לזמן מוגבל ולמרחב תָחום, ההתנסות שלהן מלווה פחד וחזרתן הביתה שונה מזו של הבנים: היא נעשית על פי ציווי המחייב אותן לשוב מהר, בשל געגוע, או אחרי שהשלימו משימה ממוקדת בלוויית מבוגרים מלווים.

השוואה בין היציאה של אייל ושל נוח ליציאתן של הדמויות הנשיות שנראה בדוגמאות שלהלן מצביעה על הבדל ברור – הבנות חוות חרדות אפילו בדרך מגן הילדים הביתה, ואילו הבנים יוצאים למסעות במרחבים מסוכנים של ממש בביטחון וללא כל תחושת פחד.

לדות טובות – הבניית יחסים מגדריים בספרות הילדים הישראלית הקנונית" מאת גילה דנינו-יונה. הוצאת רסלינג, 2017

מה קוראים השבוע בספרייה? המכשפה מאגם הקיכלים!

המלצתה של גלית ראב"ד:

מאת אליזבט ספיר / עברית: אבירמה גולן / ציורים: חנה נבון / כתר (סדרת ספרי כתרי), 1979/ 168 עמ'.

בשנים שקדמו לפריחה הנוכחית של הספרות לילדים-ונוער, כשתרגומים מעטים יחסית היו בנמצא, היה הספר הזה בשבילי בגדר תגלית משמחת מאוד. הוא התיישב לי על המדף בביטחון לצדן של "אן שרלי" וג'ודי מ"אבא ארך רגליים" – עוד סיפור על נערה יתומה יוצאת דופן שמצליחה לכבוש את מקומה בעולם ולמצוא אהבה.

להבדיל מהספרים הנ"ל, ספרה של ספיר הוא גם רומן היסטורי, ומתוארת בו תקופה שקדמה רבות לזמן כתיבת הספר – המאה ה-17 באמריקה הצפונית הפוריטנית. קריאה בספר שנכתב מתוך השקפה ליברלית ופמיניסטית לעומת התרבות והתקופה שהוא מתאר מעלה שאלות מעניינות. מצד אחד, דומה שספיר נוקטת חירות רבה בתיאור התנהגותה הבלתי הולמת ומחשבותיה החופשיות והמרדניות של קית, הנערה בת ה-16 שהגיעה לניו-אינגלנד מברבדוס. בכל קריאה מחדש בספר אני תוהה: האם ייתכן שנערות שגדלו בתקופה שונה כל כך משלנו יחשבו בצורה דומה כל כך לשלנו? האם בכלל היתה להן שפה לחשוב בה מחשבות כפירה שכאלה? האם יכולה נערה שחונכה לתפיסות דתיות, פוליטיות, מדעיות וחברתיות כמו שרווחו בתקופתה של קית לחשוב ככה, לדבר ככה, להתנהג ככה?

ומצד שני, האין בני האדם דומים זה לזה יותר ממה שנהוג לחשוב? האין אותם רגשות בסיסיים מניעים את כולנו?

אין לי תשובות, כמובן, והמתח בין הדיוק ההיסטורי לחיוניות מלאת הרגש שמאפיינת את הדמויות עוד מגביר את ההנאה שלי מהספר.

The_Witch_of_Blackbird_Pond

ציטוט:
"אמא, הבובה נפלה!" קוננה הילדה." הבובה שסבא עשה לי!"
קִית ראתה את בובת העץ הקטנה, שזרועותיה מזדקרות אל-על, מתנודדת במים בחוסר-אונים במרחק מטרים אחדים מן הסירה.
"תתביישי לך," גערה האישה. "אחרי כל העבודה שהוא השקיע. מהומה כזאת בשביל צעצוע. והנה ברגע שאת מקבלת אותו, את זורקת אותו."
"הרמתי אותה למעלה כדי שתראה את הספינה! בבקשה, תביאי אותה בחזרה, אמא! אני לא אפיל אותה יותר אף-פעם!"
הצעצוע הלך ונסחף, הלך והתרחק מן הסירה יותר ויותר, כמו כפיס עץ שאין בו כל צורך בתוך זרם המים. איש מהיושבים בסירה לא נע ולא זע ולא הקדיש למאורע תשומת-לב, ולו הקלה ביותר. קית לא הייתה מסוגלת עוד לשבת בשקט.
"תסתובב, רב החובל!" צעקה מתוך דחף של רגע. "לא קשה לתפוס את זה."
רב החובל לא העיף אפילו מבט לעברה. קית לא הייתה רגילה להתעלמות מצד הסובבים אותה, וזעמה בער בה. כאשר הושתקה הילדה בסטירה אכזרית, גבר כעסה. בלא שתקדיש שנייה אחת לשיקול-דעת, החלה לפעול. היא חלצה בבעיטה את נעליה הרכוסות באבזמים, השליכה את מעיל הצמר, ובקפיצת-ראש צללה מעל לדופן הספינה.
הלם המים הקרים, שהיה בלתי צפוי לחלוטין, כמעט והמם את כל חושיה. כשצף ראשה ועלה על פני המים, לא הצליחה כלל לחזור ולנשום. אולם לאחר שנייה אחת מעורפלת קלטה עינה את פיסת העץ המתנודדת, ומתוך דחף טבעי זינקה לעברה בתנועות נמרצות, אשר שבו והזרימו את הדם בגופה. היא אחזה את הבובה בידה בטרם חדרה למוחה הקהה ההכרה כי המים ניתזו פעם נוספת, לאחר שקפצה. כשפנתה לאחור ראתה, כי נתנאל שוחה לידה וחובט במים בתנועות חתירה מגושמות. היא לא יכלה לעצור בעד צחוקה כשחלפה על פניו, ובתחושת ניצחון השיגה אותו והגיעה ראשונה אל הסירה. רב החובל גחן למושכה מעל לדופן, ונתנאל טיפס אחריה ללא כל עזרה.
"איזה מים!" התנשמה. "אף-פעם לא חלמתי שמים יכולים להיות כל-כך קרים."
בלחיים מבריקות ניערה את שערה הרטוב, אבל צחוקה גווע למראה הפרצופים שמסביבה. זעזוע, פחד, כעס שאין לטעות בו, ניבטו אליה מכל עבר. אפילו פניו הצעירות של נתנאל האפירו מזעם.
"אין ספק שאת טיפשה מטופשת," נשפה האישה, "אם את קופצת לנהר והורסת בגדים כאלה."
קית טילטלה את ראשה. "שטויות, הבגדים! הם יתייבשו. וחוץ מזה, יש לי עוד המון כאלה."
"אז היית צריכה לחשוב קצת גם על אחרים!" אמר נתנאל בכעס. "אלה הבגדים היחידים שיש לי."
עיניה של קית ניצתו. "למה בכלל קפצת? לא היית צריך לטרוח."
"את יכולה להיות בטוחה שלא הייתי טורח," השיב לה, "אילו הייתי מעלה בדעתי שאת יודעת לשחות."
עיניה התרחבו. "לשחות?" חזרה אחריו בבוז. "הלא סבי לימד אותי לשחות מיד כשהתחלתי ללכת."
האחרים נעצו בה מבטים חשדניים. כאילו צמחו לה זנב וסנפירים ממש לנגד עיניהם. מה העניינים עם האנשים האלה?

בעקבות הזמן האבוד

זהירות – רשימה זו כוללת ספויילרים!

כל ספר הוא, בין השאר, מסע בזמן. ב"כשתגיע אלי" לוקחת אותנו רבקה סטד אל ניו-יורק בשנת 1979, שם חיה מירנדה בת השתיים-עשרה עם אמה. מירנדה מתמודדת עם התרחקותו של החבר הכי טוב שלה, סאל, מתיידדת עם בת כיתתה, אן-מארי, עוזרת לאמה להתכונן לשעשועון טלוויזיוני נושא פרסים (שמות פרקי הספר הם קטגוריות, כמו בשעשועון הטלוויזיוני שבו צריך לנחש את שם הקטגוריה או את הפריטים בה), ומקבלת פתקים מסתוריים מנוסע בזמן, שמבטיח שיגיע אליה "כדי להציל את החיים של החבר שלך, ואת החיים שלי." פתקיו של הנוסע בזמן קצרים וחידתיים, אך הוא מוכיח למירנדה שהוא יודע מראש את העתיד להתרחש, ובכך קונה את אמונה.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

בקריאה שנייה של הספר מבחינים בפרטים רבים שפשרם יתברר בהמשך. תיאורים ומצבים שנדמה בהתחלה שתפקידם רק לכונן את ההוויה הניו-יורקית, את האווירה בבית הספר ובבית – למשל, כשהילדים שמירנדה וסאל חולפים על פניהם כל יום בדרך הביתה מכים ילד חבוש כובע; האיש העירום שרץ ברחובות; הדברים ההזויים כביכול שאומר חסר הבית המכונה "האיש הצוחק" – כולם חשובים ומלאי משמעות.

מירנדה צריכה לפענח כמה תעלומות: קודם כול, מי הוא שכותב לה את הפתקים המסתוריים, האם הוא באמת נוסע בזמן, והאם עליה להיענות לבקשתו לכתוב לו מכתב מפורט? מדוע הרביץ מרקוס, תלמיד חדש בבית הספר, שמתברר שהוא דווקא בסדר, לסאל? למה התנכר סאל למירנדה מאז? האם קולין, שמוצא חן בעיני מירנדה, דלוק עליה או על אן-מארי? מערכות היחסים בין חברים וחברות, התנודות והשינויים המתוארים באופן אמין ורגיש, מסתוריים לא פחות מן המסע בזמן, ומרתקים יותר ממנו.

ואמנם, לטעמי עיקר כוחו של הספר הוא בעיסוק במערכות היחסים: הקרבה הסימביוטית של מירנדה וסאל, ההתנכרות שבאה אחריה, הניסיונות של מירנדה ליצור קשר חדש עם אן-מארי כדי למלא את החלל. בסצנה יפה, מבינה מירנדה שהרגשות והתהיות האלה אינם נחלתה שלה בלבד, ושג'וליה, שנואת נפשה מאז כיתה ג', אוהבת את אן-מארי בדיוק כפי שהיא עצמה אוהבת את סאל: "ההבעה שלה כל כך מוכרת, שהיא גרמה לכל הגוף שלי לצלצל כמו פעמון. המבט של ג'וליה היה המבט שלי. כשאני מביטה בסאל."

גם בחלק המרכזי האחר בספר, הבנוי על המסע בזמן והתעלומות הכרוכות בו, ישנם רעיונות יפים מאוד, והוא מותח ומהנה. הנוסע בזמן הוא אחד האנשים הקיימים גם בהווה של מירנדה, כלומר, שני אנשים שמירנדה מכירה הם בעצם אדם אחד בגילים שונים, ולוקח זמן רב עד שהקורא, ואחריו היא, מנחשים זאת; אבל ישנן גם כמה בעיות. כפי שכתב הנוסע בזמן למירנדה בפתק הראשון שלו, מטרת המסע שלו בזמן היא להציל את חייו של סאל. לשם כך הוא מבקש ממירנדה לכתוב לו מכתב: המכתב שמירנדה תכתוב/כתבה לו הוא שמאפשר לו לדעת מראש את השתלשלות העניינים ולמלא בה את תפקידו.

אבל הסצנה שהיא השיא הדרמטי של הספר, זו שבה הנוסע בזמן מציל את סאל, חלשה מאוד. גם בלי להיזכר באריסטו שכתב על "הסתברות והכרח", ניתן לחשוב על דרכים רבות כל כך שבהן היה הנוסע יכול להציל את סאל או למנוע מלכתחילה את הסיטואציה המסוכנת, עד שניטל עוקצו של מעשה הגבורה שלו. כמו כן, לא ברור מדוע בחר הנוסע בזמן לשלוח את הפתקים דווקא למירנדה, ולא, למשל, לעצמו הצעיר.

כמו כן, מירנדה מגלה את זהותו של הנוסע בזמן במין הבזק של הבנה, רגע של השראה, שאף שיש בו משהו מרגש, הוא גם מאכזב מעט: נדמה לי שהיה מספק יותר לו פענחה את העניין באמצעות רמזים, בהדרגה, ואפילו לו טעתה. בגלל כל זאת, ומשום שאין קשר מהותי בין המסע בזמן לבין הנושאים הרגשיים המטופלים בספר (שלא כמו, למשל, ב"אשתו של הנוסע בזמן" מאת אודרי ניפנגר, שם המסע בזמן הוא מטאפורה שמאפשרת להגיד במדויק כמה דברים על אהבה ועל זוגיות), נוצרת תחושה שב"כשתגיע אלי" מקופלים שני ספרים: האחד עוסק ביחסי חברות של נערים ונערות בני שתיים-עשרה והאחר במסע בזמן, והראשון מוצלח יותר מן השני.

"כשתגיע אלי" נסמך לכל אורכו על יצירה אחרת, הספר האהוב על מירנדה, שהיא לוקחת אתה לכל מקום וגם דנה בו עם מרקוס ועם ג'וליה, דיון המעניק רמזים חשובים בנושא המסע בזמן. ספר זה הוא "קמט בזמן", שראה אור ב-1962 (והופיע בעברית ב-2012, בסדרת "מרגנית"). המחווה של רבקה סטד לספר שוודאי אהוב עליה עצמה היא יפה, אבל ההשוואה אינה מיטיבה עם ספרה שלה. "כשתגיע אלי" מהנה ואינו נטול רגישות וקסם, אבל "קמט בזמן" הוא ספר נפלא ממש, בָּשל ושלם, שיש בו מקוריות ומעוף. חבל שלא זכה לתרגום מוקפד הרבה יותר.

קמט_בזמן

את שני הספרים תרגם ארז אשרוב. תרגומו ל"כשתגיע אלי" קולח ברובו, במשלב דיבורי שמתאים לסיפור מפיה של נערה בת שתיים-עשרה, ואולי הרושם הכללי הקולח נובע מן הכתיבה הבלתי אמצעית של רבקה סטד עצמה, משום שכשמתעמקים בתרגום מוצאים בעיות רבות, בכל פסקה ופסקה. למשל, חריגות פתאומיות מן המשלב הדיבורי למשלב גבוה יותר: "אמא אומרת שמקצת הידוענים האלה טיפשים כמו נעל"; "יום אחד בן אדם אחד אומר לבת אדם אחת שהוא לא רוצה ללכת אתה עוד לבית הספר", וניסוחים לא-טבעיים – "מסיטה פינה מהרעלה שלה" (במקום "מסיטה את קצה הרעלה"), "יודעת משהו? תעשי את זה בעצמך." (במקום: "את יודעת מה?"); "את ישנה כמו המתים" (ולא "כמו מתה") וגם משפטים לא תקניים או מסורבלים כמו "הכלא עוצר אותם מלהפוך למי שהם היו עשויים להיות"; "הצ'יפס והעוגיות אמורים לעזור איכשהו. זה לא באמת העוגיות… זאת העובדה שמישהו מביא אותן." (עדיף: "אלה לא באמת העוגיות", או: "לא העוגיות עוזרות… אלא…"); "שהם יראו את עצמם נוחתים בין הברוקולי." (עדיף: "בין פרחי הברוקולי", או: "בערוגת הברוקולי"). "עם סיגר לא מודלק בפה" (עדיף "לא דלוק") ועוד מעקשים ומוקשים רבים.

על אף כל זאת, הקריאה בספר, גם מבעד לתרגום, היא, כאמור, מהנה; הוא מאפשר מסע בזמן ובמרחב אל ילדות ניו-יורקית בשנות השבעים, אל ילדי מפתח שלומדים איך להתמודד עם חסרי-בית ועם הצקות ברחוב, ועוסקים בנושאים עמוקים ואוניברסליים: יחסי חברות, הצורך בקרבה ובביטחון לעומת הצורך להתבגר, לפרוש כנפיים, להכיר גם חברים חדשים. גם בנושא המסע בזמן ישנם רעיונות יפים מאוד (למשל ההבנה שאותם אנשים עירומים שרצו ברחובות ניו יורק לא היו אלא הנוסע, שהתאמן לקראת המסע) אבל בניית החלק הזה של הספר מוצלחת פחות, וההסתמכות המרובה על "קמט בזמן" הנפלא מטילה עליו צל גדול מדי.

"כשתגיע אלי" מאת רבקה סטד, מאנגלית: ארז אשרוב. סדרת "מרגנית", הוצאת זמורה ביתן, 2017

לי עברון – משוררת, מתרגמת ועורכת.

דידי די! היא Nina no!

קודם כןל, ספרי לנו מעט על עצמך. היכן נולדת? כמה זמן את עובדת כמתרגמת? האם את מתרגמת ספרי מבוגרים וספרי ילדים? האם את מתרגמת דו כיוונית – כלומר, גם לעברית וגם לאנגלית?

שמי אנט אפל, בת 54, גרה בקיבוץ עין הנציב בעמק המעיינות. נולדתי במדינת מישיגן בארצות הברית, שם גדלתי בקהילה יהודית קטנה וציונית מאוד. בסיום התיכון עליתי לארץ. אני מתרגמת מעברית לאנגלית כבר מעל 15 שנה ולפני כחמש שנים התחלתי לעבוד עם הוצאת "כנרת-זמורה ביתן" בתרגום ספרות ילדים לאנגלית. החוויה הזאת מהנה אך גם מאתגרת, ודורשת איזון עדין בין שמירה על כללי התרגום לבין משחק ויצירה עם המילה הכתובה.

האם יש הבדל בין תרגום ספרי ילדים לתרגום ספרי מבוגרים? ספרי קצת על התהליך.

בספרי ילדים הכול מתומצת יותר, צבעוני יותר, ועוצמתי יותר. הסיפור קורה כאן ועכשיו, וכל מילה חשובה. נוסיף לכל אלה גם התמודדות עם טקסט בחרוזים ועוד התייחסות של ממש לאיורים, ולעתים גם לגרפיקה של המילים עצמן, והנה לנו מגוון אתגרים שייחודיים לדעתי לתרגום ספרי ילדים.

אני ניגשת לכל תרגום ספר חדש במין חרדת קודש, עם הרבה כבוד והערכה לסופר שמסר בידי את היצירה שלו לתרגום. זאת אחריות גדולה! הרי כל מילה, שם, חרוז ותיאור שנבחרו בדקדקנות רבה על ידי הסופר יעברו שינוי, לפעמים גם מהותי, באדפטציה לשפת יעד חדשה. בלימודי תרגום "מכניסים לנו לראש" כמה חשוב להישאר נאמן לטקסט, אבל בספרי ילדים אני חושבת שפעמים רבות צריך "לקחת כמה צעדים הצידה" ולתרגם באופן יצירתי יותר, שיאפשר זרימה נעימה והתאמה לקהל הקוראים.

דוגמא מספר אהוב שתרגמתי:

"סיפור אחרי השינה" (כתבה: שהם סמיט / איירה: עינת צרפתי) – פיקצ'רבוק עם טקסט קצר ביותר, חופן משפטים בלבד – בחרוזים, כאשר רוב העלילה מסופרת על ידי תמונות שובבות ומצחיקות. האתגר: לקלוע למסר, להומור ולקצב במילים ספורות בלבד ובחרוזים, שכמובן מתייחסות גם לטקסט בעברית וגם לאיורים.

סיפור-אחרי-השינה-שהם-סמיט

לדוגמא:

מה רואים: זמן לישון. הילדה בורחת מהחדר, ערה לגמרי ומוכנה לכבוש את העולם

העברית: דידי, את יודעת שזה לא בסדר. חזרי מיד לחדר.

האנגלית: Nina, stop! It’s time for bed. I don’t think she heard a word I said

מה רואים: ההורים סופרים עד שלוש כדי שהילדה תחזור לישון, ופתאום מתעורר הילד הקטן, גם.

העברית: אחת. שתייים. שלוש. אוייש!

האנגלית: !One. Two. Three. We’ve got company

סיפור-2

האם את משנה את השמות הישראליים של הדמויות? מה השיקולים לכאן ולכאן?

אם אין סיבה ממשית לשמור על ניחוח "ישראלי" לשמות, (למשל: הסיפור הוא מתוך אגדות חז"ל או מהתנ"ך – כמו תיבת נוח – או על עולים חדשים מאתיופיה), אני מעדיפה לעדן את השם והעיקר שיהיה קל לקרוא ו/או להקריא בעל-פה לילד. אנסה לשמור על הצליל, או על האות הראשונה של השם אם אפשר, ולפעמים, אם יש משמעות מיוחדת לשם, אחפש שם באנגלית עם משמעות זהה. על פי כללים אלו – המפלצת מנחם הפך ל Mumford the Monster; שאול הפך ל Sol, יובל הפכה לTessa, ודידי הפכה לNina – גם מפני ש"דידי די!" מיתרגם טוב ל”!Nina no”. אבל גילוי נאות, גם כי באותו זמן פגשתי ילדה שובבה וחמודה בשם נינה שהזכירה לי מאוד את הדמות בספר!

האם את יכולה לשער מדוע ספרים שתרגמת נמצאו מתאימים לקהל מחוץ לישראל, האם יש ביניהם מכנה משותף?

זה כבר מקצוע אחר לגמרי! אני רק יכולה לציין שבכל ספרי הילדים שתרגמי עד כה, הסיפורים התאימו לכל ילד באשר הוא בעולם, והאיורים היו פשוט מדהימים. מכיוון שגם איור זה סוג של תרגום של המילה הכתובה, אני משערת שיש לאיורים נפח גדול בהתאמת ספר לציבור ברחבי העולם כולו.

ספרי לנו על ספרים שהציבו בפנייך אתגרי תרגום מיוחדים.

לאחרונה תרגמתי ספר חדש יחסית בשם "סיפור על מילה שחסרה לה התחלה" (כתב: טל חן / אייר: אביאל בסיל).

4210021398b

מהכותרת תוכלו להבין שכל הספר מבוסס על משחקי מילים. הילדה יודעת לבטא את הסוף של המילה והאבא צריך לנחש ולצייר את המילה בשלמותה. לתמונות יש חלק עצום בעלילה, וכמובן – הכול בחרוזים. האמת? בהתחלה אמרתי שאין לי מושג איך לגשת לתרגום הזה. אם אמצא רשימה של מילים שלכולן יש את אותו סוף (למשל, lady, baby, gravy), זה לא יתאים בכלל לאיורים. ואם אמצא חרוזים שמתאימים לאיורים, זה לא יתאים לעקרון של משחק המילים. כמעט הרמתי ידיים. בסוף, העורכת והסופר הציעו לי כותרת חלופית באנגלית: How To Draw No – ובלי ספויילרים, זה כבר נתן לי כיוון חדש ודרך להתמודד עם הטקסט המקורי.

קטע קטן מהטקסט:

שחר ואבא ליד השלחן.
עם הרבה צבעים ודף לבן מוכן.
"שחר, מה את רוצה שנצייר?"
שחר רוצה להגיד
אבל עוד לא יודעת לדבר.

"דה! דה! דה"
"מה אמרת חמודה?
דה זאת מילה?
מה לצייר? איך אדע?
אולי זאת מילה
שחסרה לה התחלה?

Playtime with Daddy. This is going to be fun.
Noemi takes out her crayons one by one.

Daddy sets out the paper.
“What should we draw today?”
But Noemi is still little.
She can’t really say.

“No! No! No!” is her answer.
Daddy doesn’t understand.
“We’ll draw something you like.
I know that we can.”

 

סיפור-על-מילה-שחסרה-לה-התחלה_3KP

נהניתי מאוד מהאתגר הזה, ואני מודה מאוד על כך שהעורכת וההוצאה לא ויתרו ועזרו לי להגיע לרעיון הכללי ולתוצאות משביעות רצון.

בכלל, למרות שלא כל עבודה מאפשרת זאת, הקשר בין המתרגם לבין הסופר מאוד חשוב בעיניי ותורם לי המון בראייה נכונה של הספר, תשומת-לב לפרטים הקטנים, ופותח פלטפורמה לדון על נקודות חשובות בתהליך התרגום. לאחרונה קיבלתי טקסט בלבד לתרגום, ללא איורים. לגיבור הסיפור היו "שני ילדים" שלא תפסו חלק גדול מידי בסיפור – אולי בשני משפטים בלבד. תרגמתי two sons והמשכתי. הסופר הזדרז לתקן אותי. "אלו לא שני בנים. היו בן ובת…" האמת שקצת נדהמתי. חשבתי, "בן ובן. בן ובת. מה זה משנה?" רק בהמשך הבנתי שהסיפור מבוסס על סיפור חייו של הסבא-רבא של הסופר, והבת (שאני התעלמתי מקיומה) היא הסבתא שלו! זה ממש גרם לי למהפך, ומאוד התרגשתי להמשיך בתרגום שקיבל עכשיו נפח עמוק יותר.

ולסיכום?

בבית שלי יש מדף ארוך גדוש בעותקים של ספרי הילדים שתרגמתי. רובם בגרסה המקורית בעברית, כי לא כל הספרים שתרגמתי ראו אור באנגלית (עדיין…), אבל ממה שהודפס כבר, יש לי גם את העותקים באנגלית. לרוב אני מקריאה את הסיפורים (בעברית) לנכד שלי, עידו, ובו בזמן נזכרת באתגרים, בחרוזים, ובהתמודדות שלי עם כל עמוד ועמוד בספר. יש לי קשר מיוחד לספרים האלו, שחלקם כבר עושים את דרכם בעולם ונקראים על ידי ילדים אחרים בארצות אחרות. אני מקווה שיהיו לי עוד הזדמנויות רבות להתעסק בתרגום ספרי ילדים. למרות הקשיים והאתגרים, כשרואים את התוצאה הסופית, יש הרבה סיפוק ואושר.

ההיית או חלמתי חלום?

בצירוף מקרים מפתיע ונחמד מאוד, ראו אור לפני מספר חודשים שני "ספרי חלומות" מקוריים. לא מדובר בספרים עלילתיים אלא בספרים העוסקים בחלומות ובחלימה בלילה, ומעודדים את הילדים לכתוב את חלומותיהם ביומן החלומות, ולבטא את עצמם דרכם.

אינני מתכוון להשוות בין הספרים מבחינת איכות או דירוגים אחרים; הם שונים זה מזה, ולכל אחד דגשים מסוימים. אך בכל זאת מעניין לבחון אותם יחד כדי לקבל תמונה רחבה של הבחירות האמנותיות שעשו יוצרים שונים בבואם להתייחס לתופעת החלומות.

את "ספר החלומות שלי" כתבה שרית אליהו ואיירה לנה גוברמן. זהו ללא ספק אחד הספרים המרשימים שראו אור בישראל מבחינה וויזואלית, והפיזיות של הספר כאובייקט משחקת תפקיד מרכזי בחוויה כבר מעטיפת הספר, המדמה באופן מוחשי את עצימת העיניים, כאשר מטים את הספר ו"התריסים" נסגרים יחד עם העיניים הגדולות שבמרכז העטיפה.

lena1

פעולה זו מכניסה אותנו מייד למהלך האמנותי השלט בספר, עליו אחראית גוברמן בניצוחו של קובי פרנקו כמעצב: החלימה כתאטרון. עצימת העיניים אמנם הפוכה לפעולת הסטת הווילון בפתיחת הצגה, אך למעשה היא מהווה את הצעד הראשון בכניסה לעולם אחר – עשיר, מורכב ומסעיר, שמוצג במוחנו כשאנו חולמים. מהלך זה בא לידי ביטוי באיורי הפנים של הספר, שניתן לזהותם כמעין תפאורות צבעוניות וקרנבליות, עתירות דוגמאות ופרטים, אשר בסביבתן מופיעות שלל דמויות משונות, כאילו היו שחקנים מחופשים; יצירי דמיון ססגוניים.

ספר החלומות שלי 3

שיאו של המהלך בכפולה נפתחת של אולם תאטרון שבו ניתן לשחק עם דמויות המופיעות בספר אשר הודפסו על גבי דף נפרד הטמון במעטפה המצורפת לספר. כך יכולים הילדים והילדות לבטא בצורה יצירתית את חוויית המשחק התיאטרלית הגלומה במעשה החלימה, ולהוסיף דמויות/שחקנים משלהם. עבודתה המצוינת של לנה גוברמן, שסיפרה ל"הפנקס" כי השראתה היתה "החלום כתאטרון הנפש", הולמת את נושא הספר, ועל אף בחירתה הספציפית היא למעשה משאירה מרחב פרשני-יצירתי גדול (אולי אינסופי) לילדים ולילדות לדמיין את עולם החלומות.

הטקסט של "ספר החלומות שלי", שעליו אמונה אליהו, כולל דוגמאות מתרבויות שונות בעולם, בזמנים שונים – מימי קדם ועד המאה העשרים, המבארות סוגיות הקשורות להתייחסות של עמים ואישים כלפי חלומות. המידע נמסר בתמציתיות יחסית, ומטרתו להדגים את הספקטרום הפרשני-אמוני הרחב של חלומות. בנוסף, יש בספר שאלות ו"מחשבות חלום", שמהוות פן אישי יותר, על מנת לקרב את הילדים והילדות לנושא.

אל מול העושר הוויזואלי הנפלא, הטקסט בולט בחיוורונו, ועל אף שדוגמאות רבות בהחלט מעוררות עניין, הן נדמות כאנקדוטות ש"הולכות לאיבוד" בקרנבל המשחקי והמרהיב של גוברמן. מה שעובד טוב מאוד באיור מבחינת הענקת השראה באמצעות החשיפה לעולם החלומות דרך ציורים ותאטרון, אינו בא לידי ביטוי מספיק בטקסטים הפזורים בספר.

עניין בעייתי נוסף הוא דף ההנחיות המצורף לספר בסיומו, בו הפנייה היא דווקא להורים, ושם מפצירים בהם – על ידי הנחיה של ממש – לעודד את הילדים לדבר על חלומותיהם ולבטא דרך כך את רחשי לבם ואת עולם הדמיון שלהם. זו בחירה משונה, כיוון שהספר פונה לילדים – בטקסט ובאיור, ובתוכו גם אמורים הילדים לכתוב את חלומותיהם או לצייר אותם – בדפים ייעודים לכך הממוקמים כחלק מהרצף של הספר ולא בנפרד ממנו, מה שלדעתי מחליש את פוטנציאל השימוש בהם. דף ההנחיות, אם כן, עלול ליצור רתיעה מסוימת כי הוא נקרא כמניפולציה של המבוגרים על הילדים למטרת העמק הקשר הבינדורי.

ספר החלומות שלי

לפיכך, החיבור בין הפן הוויזואלי והפן הטקסטואלי של הספר מחמיץ במידה מסוימת את הגישה היפה והמעניינת לעניין החלומות ופעולת החלימה. הצגתו כמרחב בלתי סדור ומיושב של אפשרויות ופרשנויות, משחק והפתעה, הוא מהלך אינטליגנטי ומוצלח, ויש בכוחו לעודד את הילדים להתמסר לחלומותיהם ולבטא אותם באמנות הכתיבה או הציור ביומן החלומות (והרי הספר נקרא "ספר החלומות שלי"). אולם הטקסט הופך את הספר לאנציקלופדי מדי, כזה שלא הולך עם חוויית המשחק עד הסוף, ובמקום שהילדים יתפסו עצמם כאינדיבידואלים שהם חלק ממסורת רבת שנים של התייחסות לחלומות, הם עלולים לתפוס את הספר כמעין חוברת לימוד/הפעלה מאוירת להפליא.

-4-e1476016930407

אל מול הנימה הקונקרטית והנוכחות המפוארת של "ספר החלומות שלי", ספרם של אור ארנסט (כתיבה) ואורי טור (איור), "מרבד קרפדות", שראה אור בהוצאה עצמית, מציג גישה אינטימית יותר, הפונה במישרין לילדים ולילדות.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

כותרת המשנה של הספר היא "יומן חלומות", והספר אכן מחולק לשני חלקים – "מרבד קרפדות" הוא אסופה של סיפורים קצרים; הרפתקאות חלום מוזרות ופרועות שכתבה ארנסט, אשר בהקדמה האישית מספרת שהיתה "ילדה ממש אמיצה… אבל בלילה זה כבר היה סיפור אחר." החלק השני הוא יומן חלומות הכולל דפי שורות ריקים בחלוקה ברורה לרישום החלומות, בצירוף אלמנטים וויזואליים עדינים, אנקדוטות שמזכירות את אלו בספרה של אליהו, ושטחים למילוי על פי הצעות כמו "חלום שאני רוצה שיתגשם" או "הדבר הכי מוזר שרדף אחרי".

ההפרדה הפיזית בין שני הפנים של הספר מעניקה כבוד ונפח ראוי לכל אחד מהם. יחד עם זאת, היא מאפשרת לראות בחלק הספרותי/אמנותי יומן חלומות של ארנסט וטור עצמם, מצד אחד, ואת יומן החלומות הפרטי של הילדים והילדות כהמשך ספרותי/אמנותי שווה ערך.

מתוך החלק השני של הספר

מתוך החלק השני של הספר

יתרה מכך, אחת ממטרות הספר היא לעודד את הילדים והילדות לכתוב את חלומותיהם, ויש לשער שלאחר קריאה בסיפורים שבחלק הראשון יתעורר בהם הצורך לעשות זאת, והסיבה לכך לא טמונה בהכרח ביופיים של הסיפורים, אלא משום שהם מתמקדים בחוסר הגבולות שבחלומות, ולמעשה מרמזים לכך שכל דבר יכול להוות השראה לסיפור, שדברים לא הגיוניים ודמויות מוזרות ראויים להיכתב וכדאי לתת להם ביטוי.

הפראיות של הטקסטים שכתבה ארנסט, היעדר החוקיות, הנזילות וההומור אמנם הולמים את עולם החלומות הפרוע ואת פעולת החלימה שמובילה אותנו לעולם שבו הכול אפשרי, אבל אי ההיגיון הזה אינו מציג רמה אחידה מבחינה ספרותית. יש טקסטים סוחפים מאוד מבחינה דרמטית, ואילו אחרים חלשים יותר כיוון שהם מפוזרים מדי או שיש בהם הרמזים וביטויים לשוניים שזרים לעולמם של ילדים. ארנסט משחקת עם הקצב והחריזה, ולעתים ישנה תחושה שזהו הדהוד של היעדר החוקים והפריצות בעולם החלומות. יש בכך עניין והפתעה, אולם במקרים אחרים מהלך זה נדמה זר לאופן מסירת הסיפור המתבקש.

toadrug - book - final - jpg's6

לעומת זאת, אחד הדברים היפים בטקסטים הספרותיים הוא הברק של צירופי מלים מסוימות או דימויים נהדרים; החל ב"מרבד קרפדות" המסקרן, ודוגמאות נוספות כמו: "אגם בתוך ים", "שמיכת זיקוקי דינור" או "מיץ-קשת פורץ משבע מזרקות". את החיבורים הנוצצים הללו מהדהדים היטב האיורים המצוינים של אורי טור. סגנונו, שאינו נפוץ בספרות הילדים המקומית ומזכיר במידה רבה סרטי אנימציה של מיאזקי, למשל, מבטא היטב את עולם החלומות במובנו הפסיכולוגי כמרחב גמיש, משונה, צבעוני ופרוע. איוריו של טור מלאי נפח ונוכחות, ומיקומם על הדף כמו יוצר תחושה שהם נוזלים ומתפרשים לכל עבר, וממש יכולים לשנות צורה תוך כדי ההתבוננות בהם. את הפאר שבאיוריה של גוברמן לא נמצא כאן, אבל כן קיימת דרמה שבולעת את הקוראים פנימה, ומכניסה אותם עמוק לנבכי עולם הדמיון הפרוע.

toadrug - book - final - jpg's14

לאור הנקודות שציינתי, "מרבד חלומות" שם דגשים מתאימים יותר לדעתי על יומן חלומות, ומצליח לשלב בין פן אמנותי מעניין ליצירת מקום לביטוי עצמי של הילדים כמעין יומן סודי שבו הם יכולים להשתולל כאוות נפשם.

"ספר החלומות שלי" מאת שרית אליהו, איורים: לנה גוברמן. עריכה: דלית לב. הוצאת עם עובד, 2016

"מרבד קרפדות" מאת אור ארנסט, איורים: אורי טור. הוצאת עצמית, 2016

יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי.

פרופיל אמן – חנוך פיבן

"הפנקס" גאה להציג פרופיל אמן של הקריקטוריסט והמאייר חנוך פיבן. פיבן ידוע בפרוטרטים שהוא יוצר על ידי חפצי "רדי מייד". פרוטרטים אלה כיכבו במגזינים בכל העולם ועיטרו את מיטב השערים. פיבן הוציא חמישה ספרי ילדים בסגנונו הייחודי, בו הוא מאייר באמצעות חפצי "רדי-מייד", ספריו ראו אור בעברית ובשפות נוספות. בין ספריו הקודמים: "נוצה סגולה" ו"הכלב שלי מריח כמו גרב מסריח". לאחרונה ראה אור ספרו "כפפה אחת ורודה" (הוצאת עם עובד). פיבן הוא המאייר הארבעים ושניים בפרויקט "פרופיל אמן", שבו אנו מבקשים להעמיק את ההיכרות עם המאיירים המוכשרים של ספרי הילדים בארץ.

אלו ספרים מאוירים אתה זוכר כילד?

נולדתי וגדלתי באורוגאוי עד גיל אחת-עשרה. הספרים שגדלתי עליהם היו מצד אחד המעשיות הקלאסיות מאוירות. מצד שני, באורוגואי ובארגנטינה (שהשפיעה עליה מאוד מבחינה תרבותית) היתה תרבות ענפה של קומיקס לילדים ולמבוגרים.

isidoro_nro1

בעצם גדלתי על גיבורים מאוירים מקומיים כמו: patoruzu, mafalda, isidoro, hijitus, ועל תרבות מאוד רחבה של מגזינים מאוירים לילדים, כמו billiken ו-anteojito. כך שהילדות שלי בדרום אמריקה היתה מלאה באיורים מקומיים, והציורים הראשונים שלי היו מושפעים מכל אלו.

mafalda

mafalda

Anteojito 364 02-03-72

Anteojito

כשהגעתי לארץ כבר הייתי בן אחת-עשרה, כך שכל הקלאסיקה של ספרי הילדים הישראלים לא היתה חלק מההתפתחות שלי, וגיליתי אותה רק בבגרותי.

69 Mis loro y la rifa R

אלו אמנים השפיעו ומשפיעים עליך?

מאוד השפיע עלי בילדותי Quino, המאייר הארגנטינאי האגדי. כמובן גם בנערותי בלעתי את "Mad" האמריקאי וגם גדלתי בארץ עם הקריקטורות של זאב, דוש, ורענן לוריא. מאוחר יותר, בשנות השמונים, גם מישל קישקה ודני קרמן. בהמשך נמשכתי מאוד לאקספרסיוניזם הגרמני, ובזמן לימודי בארצות-הברית גיליתי את Andre Francois ו- Saul Steinberg, שאני משער שבצורה זו או אחרת השפיעו על הקולז'ים שלי.

francois

francois

מהמורים שלי גם לקחתי לא מעט: מ- Guy Billout למשל, את הרצון לתקשר בצורה מדויקת וליצור היררכיה על הדף שתוביל את העין, ואת ההבנה של הכוח של הצבעוניות להשפיע על אותה היררכיה. מ-Steve Brodner ניסיתי ללמוד את היכולת להכניס רגשות לתוך הפרצופים. לצלמת Sandy Skoglund, שהיתה פופולארית בשנות השמונים בניו יורק, היתה השפעה גדולה מאוד על הצבעוניות שלי.

Sandy Skoglund-Fox Games-1989

Sandy Skoglund-Fox Games – 1989

איור אחד ספציפי שהשפיע עלי מאוד היה הפוסטר (ממדינה סקנדינבית כלשהי) לסרט "הדיקטטור הגדול" של צ׳ארלי צ׳אפלין. גיליתי אותו באוסף התמונות בספריה במנהטן בשנת 1990 (אם רצינו אז תמונות רפרנס, היינו צריכים ללכת לספריה ולהשאיל). האמת שמעולם לא החזרתי את התמונה הזו. שילמתי את הקנס והשארתי אותה אצלי כי היא שינתה את חיי.

hitler

אז מה היא בעצם הטכניקה שלך? איך אתה עובד?

הטכניקה שלי היא להביא הרבה חפצים שאני מזהה בהם פוטנציאל לשולחן העבודה, ולהתחיל "לשחק" בהם. כלומר, לבדוק, להפוך, להזיז, לקפל אותם – עד שדברים מתחילים לקרות. כשאני מצייר פרצופים יש גם שלב עם הרבה סקיצות מצוירות בעיפרון על מנת להכיר את הפנים ולהבין מה הן נקודות המפתח. אם אין את הצורך לצייר מישהו דומה, אני הרבה יותר משוחרר ופשוט משחק. בשלב כלשהו תובנות מתחילות להיווצר, ואז אני מחפש חפץ ספציפי ויכול להסתובב יום שלם ולחפש אותו.

שרה נתניהו על פי פיבן

שרה נתניהו על פי פיבן

כשפחות או יותר אני מרגיש שיש לי את הקומפוזיציה, את החפצים הנכונים, ובמקרה של פרצוף – גם את הדמיון והרעיון המדויק, אני מזיז הכול הצידה, מביא נייר עבה עם טקסטורה (לא מוכן לוותר על זה) וצובע בגואש W&N או Lascaux. אז אני מניח הכול מחדש ומביא לצלם. עדיין אני משתמש בשירותי צלם מקצועי למרות אפשרויות הצילום ה"ביתי". בעיני אין כמו האיכויות של צילום מקצועי כשרואים כל טקסטורה וכל הצללה. עד השלב הזה אני בעצם עובד בדיוק כמו שהתחלתי לפני עשרים וחמש שנה.

השלב הסופי (אשר התחלתי בו לפני חמש-עשרה שנה) ושהייתי שמח לוותר עליו אבל האובססיביות שלי אינה מאפשרת לי, הוא תיקוני פוטושופ. אלו יכולים להיות תיקוני כתם לכלוך ושכפול רקע, ועד הגדלה, הקטנה או הזזה של חפץ, לפעמים מילימטר ימינה ושמאלה.

האם אתה תופס את עבודתך בספרים לילדים כסוג של איור, או משהו אחר דווקא, ומהו?

בספרים לילדים בהם אני יוצר דיוקנאות, אני לא רואה הרבה הבדל ביצירה הזו לבין עבודה או יצירה של כל איור אחר. אבל ברור שהעובדה שיוצרים ספר, כלומר סדרה של איורים, מאפשרת לכלל להשפיע על הפרט. זאת אומרת שיש איורים בהם ניתן "להירגע" כי בעמוד הבא יבוא איזה "משהו גדול". עבורי, האיורים בספר הם החלק הקל לעומת הכתיבה ויצירת הסיפור, שהם תהליכים הרבה יותר קשים עבורי.

10_37_my-friend-is-as-sharp-as-a-pencil_book_normal

כיצד אתה מחליט באילו חפצים להשתמש, ואיזו משמעות יש לבחירה בחפץ מסוים על אחר?

העבודה שלי היא קודם כול חזותית ואינטואיטיבית. חפצים נכנסים ויוצאים מהאיור בתהליך, ולאט-לאט גם נכנס צד שכלתני יוצר שמנסה לדייק במסר. אבל למזלי, המון חפצים שנכנסו במקרה והתאימו נשארים גם בגרסה הסופית.

מתוך "כפפה אחת ורודה"

מתוך "כפפה אחת ורודה"

אני חושב שבספרי הילדים אני יותר משחרר את הרעיון שכל חפץ צריך שתהיה לו משמעות. פשוט כי בעיני המשחק של בניית משהו על ידי משהו אחר, נושא משמעות משחקית ויצירתית. אז חפצים צריכים סיבה חזותית או רעיונית להיות באיור, אבל אם מגיע חפץ בעל נוכחות מדהימה, אני אגמיש את הכללים והוא יישאר.

כיצד מעבירים את הנוכחות/נפח של החפץ בתוך ספר?

כאמור, אני כמעט לא עובד דיגיטלית. רוב הציורים שלי הם עדיין חפץ מונח על גואש, על נייר צבע מים עבה ומצולם. אולי זה פחות יעיל ויותר יקר עדיין לעבוד כך, אבל ברור לכל מי שקצת מתעמק – ובעיקר ברור לי – שזה שווה את ההשקעה, כי יש משהו רגשי חזק יותר כשחווים את החפץ כפי שהוא באמת ולא דרך הדבקת פוטושופ; כשרואים שזה קורה באמת ולא בתוך סביבה דיגיטלית בה הכול אפשרי.

אם מותר לי להיות פילוסופי לרגע, אז אני חושב שאולי בעולם שהכול בו אפשרי, וששקרים וזיופים מציפים אותנו מכל עבר, יש משהו מרגיע ומחבק בתחושה שאתה צופה במשהו אמתי. בצל אמתי, ולא כזה שנוצר בפוטושופ.

46_66_childrens-illustrations_the-bird-from-the-perfect-purple-feather_ilustracion_normal

זה לא אומר שאני לא עושה המון תיקוני פוטושופ, שותל לפעמים חפצים שהגיעו ממקומות אחרים וגם ממציא להם צל, אבל אלו לרוב אילוצים של שינויים של הרגע אחרון או פשוט במקרים של דד-ליינים קצרים. בתי אנה כועסת עלי כשאני יוצר תמונות דיגיטליות, והאמת היא שאני מסכים אתה. האיורים הדיגיטליים שלי פחות מוצאים חן בעיניי.

הצלחת מאוד כקריקטוריסט לקהל בוגר, למה התחלת ליצור לילדים?

למעשה, כבר עברו שבע-עשרה שנה מאז שהוצאתי את ספר הילדים הראשון שלי, "נוצה סגולה".

נוצה סגולה

נוצה סגולה

אני חושב שבשנים הראשונות לעבודה המקצועית שלי כקריקטוריסט העוסק ב"נושאים רציניים", לא הייתי מודע לכמה משחק יש בעבודה שלי, ועד כמה קהל ילדים מתחבר אליה גם ללא הבנה של התכנים הללו. ספר הילדים הראשון שלי נולד פחות או יותר בתקופה ש"נהייתה" לי משפחה, כשהתחתנתי עם ג'נט ואימצתי את בני ג'ייקוב, ואז גם נולדה אנה, ובכלל, זו תקופה שבה הפכתי מקריקטוריסט זועף ובודד לאבא דואג. נכון, במובן מסוים זו קלישאה, אבל קשה להיות קריקטוריסט כועס ועצבני כשבסך הכול די נעים לך בבית. ספר הילדים הראשון, "נוצה סגולה", הוביל להזמנות לבקר בגני ילדים ובתי ספר, ובהמשך ליצירת תכניות טלוויזיה לילדים.

כיום אפשר לומר שהמקום היחיד שבו אני מרגיש "סלב" הוא גני ילדים. מקבלים אותי בצעקות שמחה – "אנחנו מכירים את הידיים שלך מהטלוויזיה". במסגרת ביקורים בבתי ספר ומפגשים עם מחנכים שונים וקהילות שונות, הבנתי שהרבה יותר מעניין אותי או משמעותי עבורי לגעת בעולם החינוך מאשר בעולם הפוליטי. כך, לאט-לאט, מצאתי עצמי עובד פחות לעיתונות בארץ.

24_332_leadership-workshop-for-teva_workshop_normal

אבל מה שמעניין ומפתיע בתהליך הוא שהסדנאות לילדים התפתחו בהמשך לסדנאות למבוגרים, אשר מבוססות בדיוק על אותן עקרונות וכיום יותר ממחצית סדנאות היצירה מיועדות לקהל מבוגרים.

פרט בבקשה על תהליך עבודתך על ספר.

תהליך עבודה על ספר הוא כמובן שונה מאוד מעבודה על איור אחד. הרעיונות שנולדים בראשי הם חזותיים ולא סיפוריים. הספר "כפפה אחת ורודה" נולד קודם בגלל הגירוי של צורת הכפפה אשר מאפשרת לעשות אתה כל כך הרבה משחקים. וכך זה הפך למין תרגיל של "מה ניתן לעשות עם כפפה?" בשלב כלשהו, האמת שלא זכור לי מתי זה היה, נזכרתי בסיפור שקרה לנו באמת עם בתי אנה בדרך לגן. יום אחד נפלה כפפה אחת מהמעיל שלה או מהעגלה בדרך לגן, ולמחרת היא חיכתה לנו בצד הדרך. זה פתאום עיגן את הסיפור.

glove_sketches2

העבודה מול עורכת הספר המצוינת, דלית לב, היתה למצוא את הסיפור ואת המטען הרגשי שבו. דלית מאד טובה בלנסות למצוא את זווית הראיה האנושית-רגשית בכל מצב, וה"פינג פונג" מולה היה מרכזי להתפתחות הסיפור. זה הביא בסופו של דבר לוויתור על לא מעט "גגים" (Gags) וויזואליים שלא תרמו דבר לסיפור ולעצמה הרגשית שלו.

glove_sketches1

נשאלו המון שאלות בדרך, כמו: האם הכפפה צריכה למצוא בת זוג אחרת, חדשה? והאם זה ממש שמרני ויורמי להחזיר אותה לבת הזוג המקורית? ואולי זה בכלל ספר על התנסויות מחוץ לנישואין ועל חזרה הביתה?

19_final

אבל מה שהיווה עבורי מצפן לאורך העבודה היא התובנה שזה ספר על מסוגלות לבד. זה הנושא. גם כשאנחנו מרגישים אבודים ומנותקים ממקור כוח או ביטחון חיצוני, יש לנו את היכולת להתחבר למקור כוח פנימי ולהמציא את עצמנו מחדש. וברגע שזה הוגדר, הבנתי שלא צריך להעמיס עוד מסרים (כמו "הכפפה יכולה למצוא גם בת זוג לא תואמת צבע", וכו'.)

9_final

מהו פרויקט החלומות שלך?

עצם העובדה ששאלתך גרמה לי להתחיל לחשוב ולדמיין אומר שאין לי כרגע פרויקט כזה בראש או בלב. אני מרגיש שאני די מגשים לא מעט מחלומותיי בזה שאני ממשיך לעשות בדרכים שונות את מה שאני אוהב ברוב הזמן, וגם מפרנס את המשפחה ומאפשר לילדיי ללמוד בבתי ספר שאני הייתי מתרגש ללמוד בהם בעצמי.

אבל היות ואני אדם שאפתני, שלא יכול להשאיר את הראיון הזה ברמת השאנטי של "הכול סבבה לי", כן אומר שיש משהו שלא הצלחתי עדיין לפצח והוא ליצור ספר שיהיה "להיט" בארצות-הברית (וכמובן, המוטיבציה לזה היא כלכלית בעיקרה). אמנם חלק מהספרים שלי שתורגמו לאנגלית אהובים בקרב ספרניות ומורים בארצות הברית, ומניבים תמלוגים שתמיד מפתיע לקבל, אבל עדיין אני מרגיש שלא הצלחתי ליצור את הספר שיפנה לקהל הרחב בארצות-הברית ויסדר לי את הפנסיה. אבל אולי זה גורלנו, המאיירים. פשוט אין פנסיה, וצריך להמשיך לעבוד וליצור, ואולי גם בזה יש ברכה. להמשיך לעשות ולהיות בתנועה ולחפש משמעות אישית במה שעושים, זה אולי הסוד הפשוט.

מתוך הספר "פוף ופאף" 2004

מתוך הספר "פוף ופאף" 2004

לא מרגישה טוב

"אדם צעיר" הוא עיתון לילדים, המתפרסם מדי חודש, כאשר כל גיליון עוסק בנושא אחר, ומאויר על ידי מאיירות ומאיירים מתחלפים. את העיתון עורכת רינת פרימו ומעצבת מיכל מגן. בחודש ינואר ראה אור גיליון "שפעת" שאויר על ידי אלירן הרוש.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הגיליון (יח"צ)

אנו שמחים להציג בפניכם את אחד הסיפורים המופיעים בגיליון "שפעת". שמו "לא מרגישה טוב", וכתבה אותו מיה מיטב.

maya-01

maya-012

 

כל אחד צריך סטיבן ביוניברס שלו

סדרת האנימציה "סטיבן יוניברס", המשודרת ב"קרטון נטוורקס" היא פרועה, מצחיקה, חתרנית וערכית. ואם עדיין לא ראיתם אותה, הנה עשר סיבות טובות להיחשף ולחשוף את הילדים.

תמצית העלילה: סטיבן, בנם של גרג, בעל מכון לשטיפת רכבים חביב, ורוז, חוצנית שמתה בלידתו והורישה לו כוחות-על, גדל עם שלוש שותפותיה של האם – "הקריסטל ג'ם". יחד הם מצילים את העולם ומנהלים חיים בעיירת חוף מנומנמת לכאורה.

Steven_Universe-all_characters

1. אהבה זה הסיפור: הפלישות מהחלל, היצורים, הטלפורטציות והארטילריה הקוסמית, לא יסתירו את טבעה האמתי של הסדרה – אהבה, אופטימיות, חמלה. גם בעונה הרביעית המשודרת כעת, מתמודדת הסדרה באופן בוגר עם שאלות מחיי הרגש ויחסים בין אישיים.

2. פמיניזם? יס פליז! כמו הסרט "מקס – כביש הזעם", גם כאן, סדרה שמתהדרת בשם של בן אך מציבה עולם נשי ומורכב, ובמרכזו מי שמגדלות את סטיבן: אמטיסט – הפרועה, גרנט – הקולית, ופרל – הדאגנית. בנוסף, סטיבן יורש מאמו כוחות ריפוי והגנה, שמקובל לקטלג כתכונות "נשיות"; הוא מנהל מערכת יחסים שוויונית עם קוני ("היי, ממתי את כנועה ואין לך דעות? אני לא אוהב את זה", כך הוא מגלה שמדובר בכפילה שלה).

גם גרג האב שנישא למישהי שגדולה עליו בכמה מספרים, זנח קריירה מוזיקלית כדי להיות אתה, ומכיר בגדולת הנשים מסביבו (או במילותיו שלו: "נשים הן בני אדם"). בעצם כל פרק נושא בשורה פמיניסטית כזו או אחרת. אפילו שערות הרגליים של סיידי, טינאייג'רית, שגם מצילה נער שהיא בקראש עליו. חוץ מזה, את הסדרה יצרה אישה, רבקה שוגר.

3. האב, הבן ורוח הג'ם: תשכחו מרצח-אב פרוידיאני, "מרד נעורים" קלאסי. בניגוד לרבות מסדרות הילדים והנוער שמציגות מבוגרים כמשעממים או נבזיים, כאן האבא מגניב וסופר-נחמד, ואמנם הם לא חיים יחד אבל יש להם את מערכת היחסים הכי אכפתית והדדית שנראתה על המסך. הם מג'מג'ים, מבלים, משוחחים, כשהאב מצדו מסביר לו הלכות חיים, כמו: "לא תמיד צריך להשלים משימות, אפשר לסגת באמצע".

4. ג'נדר בנדר: מספיק לראות את הריקוד הארוטי בין שתי הג'מס, את שתי הנשים שלא מוכנות להיפרד, והפרק שמבינים מי מאוהבת ברוז. או מיי גוד! כיאה להכרזת היוצרת שלה כדו-מינית, זו כנראה הסדרה הכי קווירית שתפגשו: יש אשת דואר בוצ'ית, מיסטר סמיילי עליז, ועולם הג'מיות הוא רק עם נשים. ובלי לספיילר נספר שסטיבן מקבל הצצה איך זה להיות אישה. אמנם בבריטניה צנזרו נשיקת בנות, אבל בסך הכול, מתחת לראדר המיינסטרימי מתקיימת פתיחות, קבלה ואהבה חוצת מגדרים. תענוג.

5. משפחה אלטרנטיבית: בהחלט מרענן בנוף. לסטיבן ארבע אימהות – שלוש מגדלות אותו, אבא אחד, ואריה ורוד. וככה הם גם מגיעים לארוחה רשמית מול משפחה סטרייטית קטנה ולחוצה.

6. חטיף טלוויזיוני: אורך כל פרק/אפיזודה הוא אחת-עשרה דקות, שזה אידאלי.

7. משתבחת עם הזמן: מדובר בסוג הסדרות שצוברות נפח עלילתי. כמו "אדוונצ'ר טיים" (סדרה איקונית בפני עצמה, ששוגר הייתה בין כותביה), גם כאן לא כדאי להחמיץ פרק זאת על מנת להעמיק את ההיכרות ולהפוך למעורבים רגשית. או כפי שסטיבן מפציר במפלצת מרושעת שהוא מנסה להתפייס עמה: "עברנו כל כך הרבה חוויות יחד, את זוכרת? את מוכרחה לזכור", הוא מתחנן, "זה קרה היום."

8. מצחיק בטירוף! ממש פשע לשים את הסעיף הזה לקראת הסוף, כי כל פרק גורם לך לצחוק בקול לפחות פעמיים. בסדרה שלל רפרנסים, פאנצ'ים, והכי הכי – הם לא יכולים להפסיק עם משחקי מלים.

9. מוזיקה מגניבה: כנ"ל עם הסעיף הקודם. חובבים אדוקים רק מחכים לרגעים הללו. הכמות הבלתי נדלית של ג'מים, שירים מקוריים וריקודים היא מקור עונג אחד גדול (וגם לדמעות, מודה).

10. !!!Whaaaat כי זו הקריאה המפורסמת של סטיבן, והיא מדבקת.

 

אור ארנסט – סופרת למבוגרים ולילדים. לאחרונה ראה אור "מרבד קרפדות" – ספר ילדים ויומן חלומות, שיצרה בשיתוף עם המאייר אורי טור.

שיהיה עם מי לצאת למסע

תנו לי דמות להזדהות אתה, לאהוב או לשנוא, להרגיש שאני מכירה אותה – וטוב מזה, שהיא מכירה אותי – ואלך בעקבותיה עד קצווי תבל. אבל כשהדמויות נשארות בגדר קווי מתאר חסרי חיים על דף, הספר מסתיים ואני לא משתי ממקומי. לצערי, זה מה שקרה לי עם "ערי הזהב הנסתרות"מאת סקוט אודל, ועם גיבורו, אסטבן דה סנדובל.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

אסטבן הוא קרטוגרף בן שבע-עשרה העומד למשפט בפני האודיאֶנסיה המלכותית הספרדית במקסיקו; השנה היא 1541, ואסטבן מואשם שמצא אוצר זהב והסתיר אותו בלי לשלם את חלקו של המלך, חמישית האוצר. על אסטבן מוטל לספר את סיפורו לאודיאנסיה, ובה בעת הוא גם כותב יומן ומספר את קורותיו לנו, הקוראים; סיפורו עתיר הסכנות והלקחים יכול היה להיות עוצר נשימה, אלא שהדמויות והרפתקאותיהן עמומות וסכמטיות, ולפיכך הסיפור אינו מצליח לרתק.

אסטבן מתחיל את דרכו כקרטוגרף בספינה של הצבא הספרדי; קפטן מנדוסה תאב הבצע מסית אותו למרוד ולצאת לחפש זהב. לא הזהב מפתה את אסטבן אלא האפשרות לשרטט מפה של אזורים שעדיין לא מופו; בסופו של דבר הוא מצטרף אל קפטן מנדוסה והם נודדים בעולם החדש עם הנערה האינדיאנית זיה שמשמשת להם מתורגמנית ועם האב פרנסיסקו, שאינו מעוניין בזהבם של האינדיאנים אלא בהצלת נשמותיהם, כלומר בהמרת דתם לנצרות. אתם יוצאים אנשים נוספים, דמויות משנה שכמעט אינן מותירות שום רושם.

אין ספק שב"ערי הזהב הנסתרות", שראה אור לראשונה לפני חמישים שנה, מבקש סקוט אודל להתריע על הסכנות שבתאוות הבצע. דמותו של קפטן מנדוסה, שהתאווה לזהב שולטת בו, היא מעין תמרור אזהרה, ואסטבן הצעיר שלוקה אף הוא בקדחת הזהב ומשתחרר ממנה הוא האדם הסביר, מי שכביכול כל קורא צעיר יכול להזדהות אתו ולהבין שהתאווה לזהב, כפי שנכתב על גב הספר, "מכלה אפילו את הנשמות הטהורות ביותר". הבעיה היא שסקוט אודל הפך את היוצרות: במקום ליצור דמויות עמוקות, משכנעות, שמתוך סיפורן תעלה מאליה השקפת עולמו של המחבר ותגיע אל הקוראים, הוא רתם את הדמויות למסר וכמעט שלא פיתח אותן.

קפטן מנדוסה מאופיין בתכונה אחת ויחידה: תאוותו לזהב. אסטבן הצעיר, שהוא המספר והגיבור, עובר לכאורה תהליך נפשי ומוסרי, ומנסה לכאורה להבין את עצמו באמצעות הסיפור:

"כך [בכתיבה] אולי אוכל למצוא תשובה לכל מה שמכה אותי בתימהון. אם ירצה האל, אמצא לי דרך במבוך המוביל אל מרבצו של המינוטאור. הדבר יסייע לי במשפט שבו אתייצב מול האודיאנסיה המלכותית, שהרי אם לא אדע בבירור מה עשיתי או מדוע עשיתי זאת, איך אוכל לבקש מאחרים לדעת?"

אבל הספר אינו מקיים את ההבטחה הזאת. אי אפשר להבין את המתחולל בנפשו של אסטבן, אי אפשר לחוש אותו. למשל, החלטתו המכריעה הראשונה, לחבור לקפטן מנדוסה המורד באדמירל אלרקון נמסרת כך. אסטבן נזכר פתאום בשיחה שלו ושל הקפטן ביום האתמול: "פתאום הייתי בתא והוא דיבר. שמעתי את המלים ברורות, כאילו דיבר אליי בזה הרגע" – נדמה שסקוט אודל משתמש כאן בטכניקה קולנועית, אבל אין בה כדי להמחיש דבר. גם רגע חשוב נוסף בדרכו של אסטבן, זה שבו הוא מתמכר לזהב, נמסר באופן לא משכנע:

"הבטתי בגוש המתכת… אז עלתה בי הרגשה משונה, שאיני יודע להסביר. כמו חום גבוה, כמו מחלה. כאילו כל הסיפורים שאנשים סיפרו לי על זהב, כל החלומות שחלמו על כוח ועושר, כל אלה התעוררו פתאום לחיים בדמי שלי עצמי."

אין כאן שום דבר מסוים, שום דבר ששייך לאסטבן עצמו. וגם אם טענתו של אודל היא שזה מה שעושה הזהב – מוחק את תכונותיו של האדם ועושה אותו זהה לכל האחרים שסיפרו סיפורים וחלמו חלומות – לאסטבן לא הייתה אישיות מגובשת גם קודם לכן. הייתה לו תכונה אחת בלבד, תשוקתו להתקין מפות, וכעת התאווה לזהב גוברת עליה. הרגע החשוב הבא, התפכחותו של אסטבן מן ההתמכרות, מלאכותי אפילו יותר. לאחר מותו של האב פרנסיסקו, שהטיף תמיד נגד הזהב, אסטבן מפנים פתאום את נקודת מבטו: "אז הבנתי שזה כבר לא קולו של האב פרנסיסקו. הקול ששמעתי היה קולי שלי והמלים הגיעו עמוק מתוכי."

חבל שאי אפשר לחוש בעומק הזה.

גם יחסו של אסטבן לאודיאנסיה אינו ברור. אמנם אסטבן מצהיר שבכלא הוא מרגיש בטוח יותר, חופשי יותר, מאשר כשהיה לפות בקדחת הזהב. אבל מה עוד מרגיש נער בן שבע-עשרה שעומד להיכלא לשנים? האם הוא פוחד? במהלך המשפט עולה נגד אסטבן גם אישום ברצח, ומתפוגג אחר כך. פיתול זה בעלילה, שהיה יכול להיות גורם למתח ולפחד, מיותר וחסר עניין: אם ממילא לא אכפת לאסטבן אם ייכלא, ולכמה זמן, מה זה משנה במה מאשימים אותו?

גם דמותו של הכומר, האב פרנסיסקו, אינה מפותחת דייה. אהבתו לטבע, איסוף הפרחים שלו, מוזכרים פעם אחת בתחילת הספר ושוב לקראת סופו, כשהדבר משרת את ההתפכחות של אסטבן. דמותה של זיה, המתורגמנית האינדיאנית הצעירה, היא החמצה גדולה עוד יותר. זיה לא מעוניינת בזהב אלא באסטבן, ואף שבסצנות המתרחשות ביניהם ישנו כביכול רובד נסתר, הכול גלוי ומוסבר עד זרא. אחרי שאסטבן נפצע בקרב, זיה מצליחה להשיג ולהביא לו כל מיני מעדנים.

"'את מביאה את כל אלה,' התבדחתי אתה, 'כדי שאהיה חזק מספיק לעבוד על המפה.'

היא חייכה את חיוכה המהיר והמבויש. 'רק בגלל זה,' אמרה. 'מתי תתחיל?'"

ומעט אחר כך: "תהיתי אם הצבעים שערבבנו כבקסם… ואולי דווקא החיה הקטנה והשחורה… הם שמשכו אותה לצאת אתנו… רק מאוחר יותר למדתי כי לא זו ולא זו הייתה הסיבה."

אבל מיהי זיה, מלבד משיכתה לאסטבן? מה היא מרגישה וחושבת כשהיא חוברת לספרדים הפולשים, ונשארת לצדם גם כשהם תוקפים ומרמים את האינדיאנים? מה היא מרגישה כשהיא מתרחקת כל כך מביתה, ושוהה במחנה שכולו גברים, שאחדים מהם אלימים? איננו יודעים על זיה דבר.

לא רק הדמויות מעוצבות בסכמטיות, כך גם ההרפתקאות. אודל נוהג לפזר בסיומם של הפרקים, ולא רק שם, הצהרות דרמטיות ומבטיחות. למשל, בסוף הפרק הראשון מתוארים צעדיו של קפטן מנדוסה: "אלה היו צעדיו של אדם הנכון לפסוע מבעד לאש הגיהינום כדי להגיע אל הדבר שחמד."; ובמקום אחר: "הרחק-הרחק נישאו הרים מסתוריים אשר השקיפו על ארץ שעיניו של מתקין מפות טרם שזפו. בראשי כבר החלה להצטייר מפה. זו תהיה המפה הראשונה בתכלית של האוויקו ושל הארץ שמצפון לה, והמדפיסים בסביליה ובמדריד יתמלאו פליאה למראה." אבל ההבטחות האלה להרפתקאות מסעירות ולגילוי אינן מתקיימות. אף שיש בספר תיאורים חזותיים יפים מאוד של איתני הטבע בפעולתם, ההרפתקאות אינן מלהיבות. כמו הדמויות, גם הן נשארות סכמטיות ואינן קיימות כשהן לעצמן אלא רק כדי לשרת את המסר.

שלא כמו ספרים אחרים בסדרת "הרפתקה", "ערי הזהב הנסתרות" לא יצא לאור בישראל קודם לכן וזהו לו התרגום הראשון לעברית. העברית בתרגומו של אסף שור עשירה, בוטחת, נעימה לקריאה. אבל גם תרגום מצוין זקוק למגע ידו של עורך. בחירת המלים תרגומית לעתים ("למדתי" במקום "נודע לי" או "התברר לי"; "אני מסכן את צווארי" ולא "את ראשי"). רוב הזמן נוקט המתרגם משלב גבוה, לעתים נדמה שהוא אף מתהדר בו, למשל כשהוא כותב "שימת לב" ולא "תשומת לב", ומתאר "תרנגול עב-כרס". התוצאה יפה מאוד ומתאימה לרוח הספר, אבל לפעמים מופיעים ביטויים לא תקניים ("סעדנו סכנה" ולא, למשל, "סעדנו את לבנו בסכנה"; "אילו נמהר" ולא "אם נמהר") וחריגות פתאומיות מן המשלב הגבוה אל שפה מדוברת (שהשימוש בה מותר ורצוי לא פחות, אבל כדאי לשמור על אחידות), למשל: "זה דבר אחד להגן עליי כשאני נאשם שהוניתי את המלך…" (למשלב שננקט בספר בדרך כלל מתאים יותר "דבר אחד הוא להגן…") ו"זה אומר בעיות בהאוויקו" ("פירוש הדבר שיהיו בעיות בהאוויקו").

אולם יופיו של התרגום עולה על פגמיו, וכמעט כל פסקה אקראית תוכל להמחיש זאת. הנה אחת:

העננים הלבנים באו והתקבצו מעלינו, ונראו כמעֵין הרים מכוסים שלג. מעל ההרים נישאו טירות ומבצרי ענק ותחתם שעטו סוסים ולוחמים. לאחר זמן מה הִזהיבה השמש השוקעת את גגות הטירה והזהב נָגַהּ בכול.

המתרגם הוסיף לספר גם אחרית דבר ובה העניק לו פרשנות יפה ומהודקת. הוא טוען שלא רק שאסטבן גיבור הספר הוא קרטוגרף, הספר עצמו אינו אלא מפה, מפת הנפש האנושית. כמה מצער שהספר, לטעמי, אינו ראוי לתרגום המהודר ולפרשנות המרשימה של שור: בשביל למפות את הנפש האנושית, או להתריע על הסכנות שבתאוות הבצע, בשביל להיכנס ללבם ולראשם של הקוראים, נחוצים בראש ובראשונה סיפור ודמויות של ממש: שיהיה עם מי לצאת למסע.

"ערי הזהב הנסתרות" מאת סקוט אודל, תרגם: אסף שור, איורים: אביאל בסיל. סדרת "הרפתקה", הוצאות אוקיינוס ומודן, 2016

 

לי עברון – משוררת, מתרגמת ועורכת.

 

שבע בום! אלינה גורבן

"שבע בום!" הוא מדור המציג את תהליך העבודה של איור ספר ילדים. דרך שש טיוטות ואיור סופי אחד יציגו המאיירים המתארחים במדור את תהליכי החשיבה שלהם, ההתלבטויות וההחלטות אותן הם לוקחים בעת איור הספר. והפעם – אלינה גורבן על הספר "אחחח איזה אח" מאת פטל (קרן פטל גונן). הוצאת מטר.

הספר "אחחח איזה אח" הגיע אליי בהפתעה. קרן פטל שלחה לי אימייל גדוש מחמאות, סיפרה שמצאה אותי באינטרנט וביקשה שאאייר ספר שהיא כתבה. בהתחלה לא התלהבתי, חשבתי שזה עוד ספר מתנה למשפחה מאמא טרייה לאחר שגילתה את עולם ספרי הילדים והחליטה שזה לא כזה קשה לכתוב אחד כזה בעצמה. לא הייתה עדיין הוצאה שהסכימה לגבות אותה ומעולם לא שמעתי עליה. אבל בכל זאת נעים כשמחמיאים והייתי סקרנית, אז קראתי ופשוט התאהבתי.

אחחח איזה אח-חזית עטיפה

הספר מסופר בחרוזים חצופים שמתארים את גלגול האירועים כשאורן מקבל אח חדש למשפחה ואת רגשותיו ומחשבותיו האמתיות, כאלה שלא תמיד מוצגות לעולם. מאוד התחברתי לכנות של הכתיבה, לרגשות הילדותיים המדויקים שקרן מתארת. ככל שעבדנו יותר ויותר יחד הבנתי שקרן ואני בעצם הדמויות של אורן ודני. וכמו עם אחותי, גם קרן הציקה והצחיקה בלי סוף. בגלל שבכל כפולה היה מוצג הסיפור ואז המחשבה, התלבטנו איך להציג משהו ואז אולי את ההפך שלו בכל איור. חשבתי על איך תמיד אוסרים עלייך לצייר על הספרים כשאת ילדה, וכמה נחמד יהיה לצייר משהו ואז לצייר עליו – וכך נולד הרעיון שהאיור יתאר את החלק "האמתי", ועליו יצויר בקריון הדבר המצחיק, כאילו אורן עשה זאת בעצמו.

1. הכפולה שבחרתי להציג היא הכפולה הראשונה של הספר. בשבילי היא הכפולה שקובעת את הטון של הספר ואני עובדת על שאר הכפולות כשזאת תלויה מול עיניי. כשאני מקבלת אליי את הטקסט אני קוראת אותו כמה פעמים ואז מתחילה לרשום רעיונות ולעשות סקיצות קטנות ולא מובנות לאף אחד חוץ ממני בדרך כלל, ואז אני מתקדמת עם הסקיצה שאני אוהבת הכי הרבה.

בכפולה הראשונה מסופר על הרגע שמודיעים לאורן שהולך להיות לו אח קטן. ניסיתי לחשוב איך הייתי מגיבה אם פתאום היו מספרים לי שחיי הולכים להשתנות, שאני אפסיק להיות מוקד תשומת הלב במשפחה, ובנוסף לכול אצטרך להיות אחראית לנצח לאח החדש.

מחשבה שקפצה לי מייד הייתה סצנת הצעקה של מקולי קאלקין בסרט "שכחו אותי בבית" (אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים, ושוט שמכונה דולי-זום או אפקט ורטיגו – כשהמצלמה זזה לקראת המצולם בזמן שעושה זום אאוט, מה שיוצר עיוות של הפרספקטיבה ולדעתי נותן אפקט של פאניקה.

020

2. לאחר אישור הסקיצה אני חושבת על מישהי/ו שאני מכירה או ראיתי והאופי שלה/ו מתאים לי לדמות, ואז יוצאת למסע חפירות אצל כולם בפייסבוק, בתמונות משפחתיות, כיתתיות וסורקת את האינטרנט בחיפוש אחר הדמויות שלי. כשחשבתי על אורן רציתי שיהיה חצוף, שובב וחמוד במיוחד כשהוא מתעצבן. דני הוא ילד מאוד חמוד שעשיתי לו בייביסיטר פעם, כך שהוא היה לי בראש ולא הייתי צריכה לחפש.

021

3. הדמות נמצאה ועברתי למחשב לתקן את הסקיצה הסופית עם הדמות הנכונה, ואז יצאתי לדרך רצופת הטעויות והאושר של לצייר משהו מוחשי בלי אפשרות ל ctrl+z.

022

4. איור סופי (כמעט). לשמחתי קרן אהבה את האיור, לצערי אני לא ממש. ההוצאה גם לא הגיבה בהתלהבות והיו דברים לשנות וזה תסכל אותי מאוד. החלטתי שאין מה לשבת על משהו שלא עובד וצריך לחשוב על זה מחדש.

023

5. חזרתי למחברת השורות שלי שבה כתובות ומצוירות כל מחשבותיי (יותר קל לי לחשוב במחברת בארבעה שקלים מאשר בספר סקיצות יפה שאני מפחדת ל"קלקל" בו כל דף). שוב חשבתי על תגובה ראויה לחדשה המרעישה. החלטתי שבטוח עדיף שזה יקרה בלילה לפני השינה בשביל הדרמה, ושבטח הייתי נופלת מרוב שוק על המיטה כשהיו מספרים לי. אז רציתי ליצור רגע כזה של בין לבין כשאורן באוויר ולגמרי מופתע.

024

6. הסקיצה הסופית שאושרה.

025

7. בום!

026

העמוד הבא »