יום רביעי של הציפורים

נעמי לומדת צ'לו. כל יום רביעי היא נוסעת באוטובוס לקונסרבטוריון. נעמי היא החברה הכי טובה של עינת. לא שלי. היא הבת הכי טובה במתמטיקה בכיתה. הסבירו לי שזה קשור אולי למצוינות שלה בנגינה. יש עוד כמה נגנים אצלנו אבל לא כמוה. לראות אותה מנגנת זה הדבר הכי יפה בעולם. זה כמו לראות את הזריחה. לזמן מה זה לא יום ולא לילה ואפשר להיות במקום שלא קיים. אם עוצמים עיניים אפשר לדמיין איזה מקום שרוצים. אם פוקחים עיניים נעמי והצ'לו שלה מתאימים בדיוק למקום הזה שבדמיון. אפשר להסתכל עליה ולהקשיב והדבר היחיד שיזוז ויעבור זה הזמן. כשהיא תפסיק לנגן לא תאמין כמה זמן עבר.

למרות שהיא החברה הכי טובה של עינת ושבכלל רוב החברות שלה הן יותר גדולות מאיתנו כי היא יותר מפותחת מאיתנו, חכמה ומוכשרת מאיתנו, למרות כל זה בכל יום רביעי היא לוקחת את הצ'לו הגדול שלה ובאה לשאול אם אני יכולה ללוות אותה לתחנת האוטובוס ולחכות אתה עד שהיא עולה עליו. ברור שאני מסכימה. לפעמים אני חושבת שהכל הפוך, שהיא ממשיכה ללכת לשיעורים האלה רק בשביל לא לאכזב אותי, שממתינה כל השבוע לימי רביעי בשלוש אחר הצהריים. זו שעה מאוד שקטה בחוץ. יש לנו דרך של בערך שבע דקות לתחנה. בדרך כלל אין איש ברחובות. כולם נחים או עדיין עובדים. אנחנו והצ'לו הולכים לאט. אנחנו תמיד יוצאות הרבה לפני הזמן גם אם זה אומר לחכות הרבה. אם נעמי תאחר את האוטובוס לא יגיע אחד אחר באותו יום והיא תצטרך לחכות שבוע שלם עד לשיעור הבא.

יום-רביעי

ליד התחנה גדלים שיחי פרא שאיש לא מטפח. פעם בהרבה זמן מישהו גוזם אותם רק כדי לא להסתיר את שדה הראיה של הנהגים. נעמי משעינה את הצ'לו בצד של הספסל ואנחנו מתחילות. אנחנו זורקות אבנים על השיחים האלה. כל אבן שפוגעת מקימה רעש נעים של מלא ציפורים שעפות בבהלה מבין השיחים ונעלמות בשמיים. יש שם כל כך הרבה ציפורים! כמה אבנים שלא נזרוק – הציפורים תמיד יצוצו מהשיחים הענקיים האלה.

אנחנו מחכות שיהיה שקט ואז זורקות שוב אבן ומקשיבות לציוצים המבוהלים והכועסים ולרשרוש הענפים והעלים שממשיך גם אחרי שהציפורים עפו. שוב ושוב.

עד שהאוטובוס מגיע.

כשאני חוזרת לבד אני הכי עצובה בעולם שזה נגמר ואני הכי שמחה בעולם שלמרות כל החברות הגדולות ולמרות כל הכישרון, רק אני זורקת עם נעמי אבנים על השיחים המשוגעים בתחנת האוטובוס. רק איתה זה אפשרי. מישהו אחר לא יבין מה כיף בזה. אבל נעמי ואני מחכות לרגע הזה כל שבוע ומתפעלות כל פעם מחדש. זו המוסיקה רק של שתינו.

 

שיר חייק – בוגרת "קלישר" בית-הספר לאמנות חזותית תל-אביב. נשואה ואמא לשניים. מזכירה רפואית במחלקה לטיפול נמרץ ילדים ובעיקר כותבת סיפורים ושירים.
תומר זית – מאיירת ופעילה חברתית. מתגוררת בקיבוץ העירוני משעול בנצרת עילית.

שבע בום! – כנרת גילדר

"שבע בום!" הוא מדור המציג את תהליך העבודה של איור ספר ילדים. דרך שש טיוטות ואיור סופי אחד יציגו המאיירים המתארחים במדור את תהליכי החשיבה שלהם, ההתלבטויות וההחלטות אותן הם לוקחים בעת איור הספר. והפעם – כנרת גילדר.

"צ׳ינה" הוא סיפור דינמי מאוד שכתבה נורית זרחי, על תילדה הו אחת, משונה קצת, הכובע שלה שהרוח סחפה, וראשים ומקומות מוזרים שהוא נוחת בהם.

השלב הראשון בדרך כלל באיור ספר הוא למצוא את הדמויות הראשיות. אבל אני מעדיפה קודם להבין איפה הסיפור מתרחש, באיזה סוג של עולם, ומהי האווירה. מה גם שבספר הזה יש אווירה מאוד סוראליסטית מוזרה וכייפית, אז סקרן אותי לגעת בזה מיד (עשיתי מספר ניסיונות לגיבורה ולכובע שלה, שהוא גם גיבור הסיפור, אבל עזבתי אותם בצד יחסית מהר).

1. ניסיון ראשון לכפולה הראשונה של הספר. הגיבורה, תילדה הו, היא ספק ילדה ספק אשה, מוזרה מעט. החלטתי שהבית שלה, שם מתחיל הסיפור, בהתאם לאישיות האקסצנטרית שלה, יהיה בית על עץ.  למה? כובע. אני תמיד מתחילה עם עיפרון או עט, רישום מהיר. בתוך גריד שסוכם פחות או יותר מראש.

1 (1)

2. סורקת ומעבירה למחשב. החלטתי לנסות לצאת קצת מהאזור המוכר והבטוח שלי שהוא עפרונות, ולעבוד הפעם על המחשב. סקיצה מהירה במחשב לפי האיור הראשוני.

2-1-e1464106589828

3. ניסיון ראשון (אי פעם) לצייר בפוטושופ וחיפוש שפה צבעונית. איכשהו נמשכתי לוורוד הזוהר, אבל כל השאר לא ממש הסתדר לי. אהבתי את התוצאה, אבל לא ראיתי את כל הספר ככה. זה שלב שבו נתקעתי קצת.

3-1-e1464106702855

4-5. נטשתי את הציור לכמה ימים, וכשחזרתי אליו החלטתי לנקות את הכול ולהישאר רק עם מה שאני באמת אוהבת. ועדיין לא ממש הצלחתי לגבש כיוון לאן לקחת את זה.

4 (1)

5 (1)

מיה, אחיינית שלי, שלחה לי תמונה שלה באותו זמן, ומשהו בצבעים ובקונטרסטים של הצילום תפס אותי.

תמונה של מיה, האחיינית המשגעת

תמונה של מיה, האחיינית המשגעת

6. בשלב הזה התחילו הרבה ניסיונות: כן רקע, לא רקע. אהבתי מאוד את העץ השחור והרגשתי שקורה שם משהו נכון. בדקתי כל מיני רעיונות: עם עננים, בלי עננים. עם טקסטורות, ובלי. עירוב טכניקות וכו'. והרבה-הרבה התייעצות עם מיכל מגן המעצבת ויותם שווימר העורך.

6 (1)

7. יחד עם זה המשכתי ליצור את שאר הסקיצות להמשך הספר, וכשהייתה לי תמונה יחסית ברורה לאן זה הולך ומה אני עושה, גם נהיה לי ברור שאני חוזרת לעפרונות הצבעוניים. בעזרתה של המעצבת המעולה מיכל, גם מצאתי את הדרך שהכי התאימה לשלב בזה עבודה במחשב שתיתן לאיורים את האווירה המסתורית והזוהרת שניסיתי ליצור.

בום!

boom-e1464107380516

המציאות כפי שסיפרתי אותה לילדים

עמותת "דוקאביב" המוכרת לקהל הרחב בעיקר בזכות אירוע השיא השנתי שלה – "פסטיבל דוקאביב", פועלת לקידום ופיתוח התרבות והאמנות בישראל, ובפרט לקידומו של הקולנוע הדוקומנטרי. במסגרת פעילותה מקיימת העמותה גם סדנאות קולנוע לנוער, כחלק ממטרתה לקדם את הקולנוע הדוקומנטרי בקרב בני נוער וילדים. השנה בחר הפסטיבל להציג תוכן ייעודי לקהל הצעיר, עם שמונה סרטים המותאמים לצפיית הורים וילדים, ושלוש תכניות מיוחדות: פרויקט "דוקו יאנג", המציג זו השנה השלישית את סרטיהם של תלמידים משישה כפרי נוער ופנימיות מכל הארץ, שהשתתפו במהלך השנה בסדנאות הקולנוע; תחרות "דוקצעיר", החושפת זו השנה ה-14 סרטים דוקומנטריים של מגמות הקולנוע בארץ, ופרויקט "הדוק הבא", מיזם משותף של "דוקאביב", הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה והרשות השנייה, במסגרתו הופקו שלוש יצירות דוקומנטריות בנות כחצי שעה כל אחת, המוגדרות כ"איכותיות, מותאמות לבני נוער ומאופיינות בתוכן ובשפה קולנועית ייחודיים", והנה הן:

את "אמיצות", המספר את סיפורן של שלוש כדורגלניות בנות 19 בשנה שבה מתקיים בארץ טורניר אליפות אירופה, ביימה כרמית שלומי. השילוב בין קולנוע לבין ספורט ידוע כמוצלח למדי, בייחוד כשמדובר בסיפורים על קבוצות נשים בענפי ספורט הנחשבים לגבריים. במקרה הזה בחרה הבמאית להתמקד בשלוש בנות מתוך קבוצה שנראה לפחות שיש בה לא מעט שחקניות מסקרנות – משימה לא פשוטה. נועם, אופל ואלינה – כל אחת בדרכה שלה – מציפות את המסך ברגש ובעומק נפשי המתאפיינים בכנות נדירה ביחס לגילן. הן מספרות על שעובר עליהן במישור המקצועי והאישי מתוך התבוננות פנימית בוגרת, צנועה ואותנטית כל כך, שגורמת ל-25 דקות הסרט להרגיש כזמן קצר מדי.

מתוך "אמיצות" (קרדיט: איתי מאיר)

מתוך "אמיצות" (קרדיט: איתי מאיר)

החומרים וזוויות המבט ששלומי מביאה בהחלט מעוררים את הרצון לעוד, ולא יכולתי שלא לקוות לצפות בקרוב בסדרה שתעסוק בהמשך עלילות קבוצת הכדורגל והשחקניות שלה. אף על פי שזהו סיפור שסופר פעמים רבות, יש ב"אמיצות" תוכן ייחודי ויפה כל כך, שבאופן נעים ולא דידקטי גם מעביר מסרים מצוינים – לבנות ולבנים.

"מציאות פנטסטית" מביא את סיפורו של לאון, חבר בולט מאוד בקהילת הקוספליי העולמית. לא כולם, כמובן, יודעים מה זה "קוספליי", ולזכותה של אביטל קורן בנאקוט, יוצרת הסרט, יאמר כי ההסבר שסרטה מספק לא רק שמבהיר את הנקודה, אלא גם מציג את העולם הזה, שבקלות היה יכול להיראות מוזר ומרתיע, באור נחמד ומחויך. ב"קוספליי" מתחפשים בני נוער לדמויות מסרטים וסדרות אנימציה. הם עושים את זה במסגרת של בלוגים ורשתות חברתיות (ייעודיות וכלליות), והשתתפות בתחרויות "קוספליי" גדולות ומושקעות.

מתוך: "מציאות פנטסטית"

מתוך: "מציאות פנטסטית"

דרך ה"קוספליי", מילולית ומטפורית, נחשף אלינו לאון, נער יצירתי, אינטליגנטי ברמה יוצאת דופן, רגיש ובעל חוש הומור מפותח. הקבלה העצמית שלו, על כל מורכבותו האישית וה"מקצועית" ככוכב "קוספליי", היא מעוררת השראה לילדים ומבוגרים, ואינה מובנת מאליו כלל: במהלך שאינו מתאפיין במלודרמטיות, חושפת קורן בנקאוט אי שם באמצע הסרט וכמעט כדרך אגב כי לאון הוא נער טרנסג'נדר, שנולד כנקבה ביולוגית. מאוד לא מובנת מאליה הבחירה שלה לאפיין את לאון ככזה יחד עם מכלול תכונותיו המעניינות, ולא בתור ה"אישיו" המגדיר אותו ואת הסיפור.

מבלי להמעיט בחשיבות הנושא, מרגש לראות כבר בשלב זה סרט על נער טרנסג'נדר שמציג קודם כל את תחביביו ואת השונות שלו ברמת תחומי העניין שלו, ורק אחר כך מתייחס גם לזהותו המינית. כמובן שהדבר לא היה מתאפשר אלמלא היה לאון כה שלם עם עצמו, ככל הנראה גם בזכות תמיכתה של אמו המופיעה בסרט, המחממת את הלב ללא טיפת מאמץ.

הסרט השלישי של הפרויקט השנה הוא "אל תקרא לי חמוד" של הבמאית הוותיקה ג'ולי שלז, המביאה את סיפורו יוצא הדופן של שי בן השלוש-עשרה, אשר מתוך בדידותו ומכאוביו הרגשיים פנה אל האמנות. מגיל עשר הוא עוסק בפעילות ענפה של אמנות רחוב, הזוכה להכרה ולהערכה, ומתאפיינת בתמות מורכבות, ודאי ביחס לגילו של האמן, שמתבטא ומתנסח כאילו הוא נמצא באמצע חייו. אף כי נראה שהסרט מייצר עמדה של הערצה כלפי אותו אמן מבוגר-ילד, שלז הצליחה להביא אל המסך את המורכבות בדמותו של שי – זאת הודות לחשיפה של הרגעים בהם הוא מגיב כילד "טיפוסי", בדמעות או במבוכה.

מתוך "אל תקרא לי חמוד" (קרדיט: אבנר שחף)

מתוך "אל תקרא לי חמוד" (קרדיט: אבנר שחף)

ראוי לציין לשבח את האופן שבו סרטה המרשים נמנע משיפוטיות כלפי "אובדן הילדות" של שי, אבל עם זאת מעניין יהיה לראות את תגובותיהם של ילדות וילדים בני גילו כלפי הסרט. התהייה שליוותה אותי לאורכו הייתה אם הוא באמת מצליח להעביר את הרעיונות הגלומים בו גם בצפייה של ילדים, או שלמעשה זהו סרט למבוגרים שגיבורו הוא ילד.

התהייה רלוונטית גם כלפי הפרויקט באופן כללי יותר. שהרי סרטים, דוקומנטריים או עלילתיים, המטפלים בנושאים שילדים עומדים במרכזם – אינם תמיד מיועדים לקהל של ילדים. וגם להפך – האם ילדים ובני נוער עשויים להתעניין בסרט דוקומנטרי רק כשגיבור הסרט הוא בן גילם? (גם במרכז שמונה הסרטים המוקרנים בפסטיבל במסגרת התוכן הייעודי לילדים ונוער ישנם ילדים ונערים), זאת על אחת כמה וכמה לאור נגישות המידע העומד לרשותם כיום, בעזרתו הם מפתחים בקלות עניין גם בתחומים רבים שאינם תחת ההגדרה הייעודית להם.

ניסיתי לחשוב על החוויה שלי כנערה אל מול היצירה הדוקומנטרית. מעבר לשלל סדרות הדוקו-מיוזיק שצפיתי בהן (שלא עסקו במוזיקאים "חינוכיים" במיוחד, ודאי לא כאלה שהוגדרו כ"מתאימים לנוער"), נזכרתי ב"תומר והשרוטים" של תומר היימן, סרט שהערצתי ושחיכיתי לשידורים חוזרים שלו בערוץ  8, בעידן שלפני ה-VOD. הסרט עוסק בחבורת נערים שהיו מבוגרים ממני, אך הוא סיפר בעיקר את סיפורו של היימן הסטודנט, ואת חוויית היחסים שלו עם אותם נערים. נכון שלאחר מכן הוא הוקרן בלא מעט בתי ספר ותנועות נוער, אך הוא לא הוגדר כ"סרט נוער", ואף זכה בפרס אופיר לסרט תיעודי בשנה שבה יצא לאקרנים.

ביוזמה של פרויקט "הדוק הבא" יש פוטנציאל מצוין לחשיפה של ילדים ונוער, בראש ובראשונה אל ז'אנר הקולנוע הדוקומנטרי, וכמובן שגם לתכנים ברי החשיבות בהם עוסקים הסרטים. זו יכולה כמובן להיות התחלה, וככזו היא יותר ממבורכת וייתכן והיא עשויה להביא בפעמים הבאות יותר משלושה סיפורים בלבד. עם ובלי קשר לפרויקט, נראה כי אולי הגיע הזמן לרענן מעט את ההגדרה "מותאם לצפיית הורים וילדים", או לפחות לתהות על קנקנה.

 

סיון דוידוב – בעלת תואר ראשון בקולנוע, ובעלת תואר שני מהתכנית ללימודי מחקר תרבות הילד והנוער במדעי הרוח. ילידת 1984. בוכה תמיד בסרטי ילדים.

גילגמש הצעיר והגן המכושף

"גילגמש הצעיר והגן המכושף" הוא סיפור הרפתקאות המתרחש בארץ שומר לפני כ-5000 שנה. הסיפור מבוסס על דמויות מתוך "עלילות גילגמש", האפוס הגדול של המיתולוגיה הבבלית. 

גילגמש השובב נשלח על ידי אנליל, מלך האלים, לגן המכושף כדי למצוא את פרא האדם אנכידו ולהפוך אותו לבן אנוש מתורבת. האם יצליח להתמודד עם היצורים המיתולוגיים שחיים בגן המכושף? האם יצליח למצוא את אנכידו ולהשלים את המשימה שהוטלה עליו?

את הספר כתבה שירלי גרץ ואייר אוריאל זוהר (הוצאת "אֶנְכִּי"). אנו שמחים להציג בפניכם את שני הפרקים הראשונים מתוך הספר.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

פרק ראשון

הַפַּעַם זֹאת לֹא הָיְתָה אַשְׁמָתִי.

הַיּוֹם הִתְחִיל כְּמוֹ כָּל יוֹם רָגִיל. אָכַלְתִּי אֲרוּחַת בֹּקֶר טְעִימָה – פִּתּוֹת וְרִבַּת תְּאֵנִים – וּכְשֶׁסִּיַּמְתִּי יָצָאתִי מֵהָאַרְמוֹן לַאֵדוּבָּה כְּדֵי לִלְמֹד קְרֹא וּכְתֹב.

כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לַכִּתָּה, סִין־אִילִי, הַתַּלְמִיד הֲכִי מְעַצְבֵּן בַּאֵדוּבָּה, הֵחֵל לְהִתְגָּרוֹת בִּי כְּמִנְהָגוֹ.

“תִּרְאֶה אֵיךְ אַתָּה לָשׁ אֶת לוּחַ הַחֹמֶר שֶׁלְךָ. הוּא עָקוּם כְּמוֹ הַיָּרֵחַ. וּמָה זֹאת הַיָּתֵד הַקְּטַנָּה הַזֹּאת שֶׁהֵכַנְתָּ? אַתָּה תִּשְׁבֹּר אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁאַתָּה שׁוֹבֵר כָּל דָּבָר! יְצוּר כִּלְאַיִם שֶׁכָּמוֹךָ.”

הִתְגּוֹנַנְתִּי וְהֶרְאֵיתִי לוֹ שֶׁהַיָּתֵד שֶׁלִּי חֲזָקָה וְלֹא נִשְׁבֶּרֶת. מֵאָחוֹר שָׁמַעְתִּי אֶת מַרְדוּק־מוּשָׁלִים לוֹחֵשׁ לְסִין־אִילִי שֶׁיַּעֲזֹב אוֹתִי, כִּי לֹא כְּדַאי לְהִתְעַסֵּק עִם בֵּן שֶׁל מֶלֶךְ וְאֵלָה.

“מָה זֹאת אוֹמֶרֶת?” שָׁאַל תַּלְמִיד חָדָשׁ.

“אַתָּה לֹא מַכִּיר אֶת גִּילְגָמֶשׁ?” אָמַר סִין־אִילִי בְּבוּז, “אָבִיו לוּגַלְבַּנְדָה, הוּא מֶלֶךְ הָעִיר שֶׁלָּנוּ, וְאִמּוֹ הִיא נִינְסוּן, אֵלַת הַפָּרוֹת. הוּא חֲצִי־בֶּן אֱנוֹשׁ וַחֲצִי־אֵל.”

אִמָּא שֶׁלִּי תָּמִיד אוֹמֶרֶת שֶׁאֲנִי שְׁנֵי־שְׁלִישִׁים אֵל, וְרַק שְׁלִישׁ בֶּן אֱנוֹשׁ אֲבָל הָאֲמִירָה הַזֹּאת מַעֲלִיבָה אֶת אָבִי. לָכֵן אֲנִי מְסַפֵּר לְכֻלָּם שֶׁאֲנִי חֲצִי־חֲצִי.

הִתְעַלַּמְתִּי מִדְּבָרָיו הַפּוֹגְעָנִיִּים שֶׁל סִין־אִילִי וְהִמְשַׁכְתִּי לָלוּשׁ אֶת הַחֹמֶר עַד שֶׁהָפַכְתִּי אוֹתוֹ לְלוּחַ חָלָק. הַמּוֹרֶה הַזָּקֵן לְאַכַּדִּית הוֹרָה לָנוּ לְהַתְחִיל לַעֲבֹד עַל הַסִּימָנִים הַשּׁוֹנִים שֶׁל ד. הִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב, דָּה, דִּי, דּוּ. הִשְׁתַּדַּלְתִּי לִכְתֹּב אֶת הַסִּימָנִים בְּצוּרָה בְּרוּרָה וְיָפָה, מִבְּלִי לִשְׁבֹּר אֶת הַיָּתֵד שֶׁלִּי. תּוֹךְ כְּדֵי כְּתִיבָה שָׁמַעְתִּי אֶת הַתַּלְמִיד הֶחָדָשׁ שֶׁיָּשַׁב מֵאֲחוֹרַי מִתְעַצְבֵּן וְאוֹמֵר בְּיֵאוּשׁ: “אֵיךְ אֲנִי אָמוּר לִזְכֹּר אֶת מֵאוֹת הַסִּימָנִים הַלָּלוּ? לְכָל סִימָן יְכוֹלָה לִהְיוֹת יוֹתֵר מִמַּשְׁמָעוּת אַחַת. זֶה נוֹרָא מְבַלְבֵּל! בַּחַיִּים לֹא אַצְלִיחַ לִלְמֹד אֶת הַכְּתָב הַזֶּה.”

נִגַּשְׁתִּי אֵלָיו וְנִסִּיתִי לְהַרְגִּיעַ אוֹתוֹ. הִסְבַּרְתִּי לוֹ שֶׁגַּם אֲנִי טוֹעֶה לִפְעָמִים עַל אַף שֶׁאֲנִי כְּבָר בֶּן תֵּשַׁע, וְלוֹמֵד בַּאֵדוּבָּה מִגִּיל שֶׁבַע. הֶרְאֵיתִי לוֹ אֵיךְ כּוֹתְבִים אֶת הַסִּימָן דִי בְּצוּרָה נְכוֹנָה.

הוּא הוֹדָה לִי וְהִבִּיט בִּי בְּסַקְרָנוּת וּבַחֲשָׁשׁ, בְּדוֹמֶה לְרֹב הַתַּלְמִידִים בַּאֵדוּבָּה, וּבִמְיֻחָד הַתַּלְמִידִים הַחֲדָשִׁים. אֲנִי כְּבָר רָגִיל לַזֶּה. אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁחֵלֶק מֵהַיְּלָדִים פּוֹחֲדִים מִמֶּנִּי וַאֲחֵרִים מְקַנְּאִים בִּי. לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישׁ בּוֹדֵד כִּי אֵין לִי בֵּינֵיהֶם חָבֵר שֶׁל מַמָּשׁ. וּבְכָל זֹאת, אֲנִי דַּי מְחַבֵּב אוֹתָם, מִלְּבַד סִין־אִילִי שֶׁתָּמִיד מִתְגָּרֶה בִּי.

וְכָךְ הָיָה גַּם בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר. בְּאֶמְצַע שִׁעוּר חֶשְׁבּוֹן, סִין־אִילִי נֶעֱמַד וְטָעַן שֶׁאֵין לִי אֹמֶץ לְהִתְגַּנֵּב לַמִּקְדָּשׁ וְלִגְנֹב אֶת הָעוּגוֹת שֶׁהַמִּתְפַּלְּלִים הֵבִיאוּ בַּבֹּקֶר כְּמִנְחָה לָאֵלִים. בַּהִתְגָּרוּת הַזֹּאת לֹא יָכֹלְתִּי לַעֲמֹד כִּי אֲנִי מַמָּשׁ לֹא פַּחְדָן, וְחוּץ מִזֶּה, אֲנִי אוֹהֵב עוּגוֹת. מִי לֹא?

אָז הִתְעָרַבְנוּ.

אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁאִם לֹא הָיִיתִי כָּל כָּךְ חָזָק, הַכֹּל הָיָה עוֹבֵר בְּשָׁלוֹם.

הִתְגַּנַּבְתִּי בַּחֲשַׁאי מִהַאֵדוּבָּה וְרַצְתִּי לַמִּקְדָּשׁ שֶׁל אֻתּוּ, אֵל הַשֶּׁמֶשׁ. הִמְתַּנְתִּי עַד שֶׁהַכֹּהֵן הָאַחֲרוֹן יֵצֵא מֵהָאוּלָם הַגָּדוֹל וְהִתְגַּנַּבְתִּי פְּנִימָה. לָקַחְתִּי שְׁתַּיִם מִן הָעוּגוֹת שֶׁנִּרְאוּ לִי טְעִימוֹת בִּמְיֻחָד – עוּגָה מְצֻפָּה בִּדְבַשׁ וְעוּגָה נוֹסֶפֶת מְמֻלֵּאת בִּתְמָרִים.

לְפֶתַע שָׁמַעְתִּי קוֹלוֹת. נִשְׁכַּבְתִּי עַל הָרִצְפָּה וְזָחַלְתִּי עַל גְּחוֹנִי לָאֵזוֹר הֶחָשׁוּךְ בָּאוּלָם, מִתַּחַת לַפֶּסֶל שֶׁל הָאֵל אֻתּוּ. שָׁכַבְתִּי שָׁם וְחִכִּיתִי. כְּשֶׁהַקּוֹלוֹת נֶעֶלְמוּ תָּפַסְתִּי אֶת הָעוּגוֹת, הִתְרוֹמַמְתִּי בִּמְהִירוּת ו…

“בּוּם, טְרַח!!!” הִתְנַגַּשְׁתִּי בְּחָזְקָה בַּפֶּסֶל הָעֲנָק שֶׁמֵּעָלַי וְהוּא נָפַל וְהִתְנַפֵּץ לְאַלְפֵי רְסִיסִים.

“אוֹי, לֹא…” נֶאֱנַקְתִּי.

הַכֹּהֲנִים שָׁמְעוּ אֶת הָרַעַשׁ וְחָזְרוּ אֶל הָאוּלָם בְּרִיצָה, וְכָךְ מָצְאוּ אוֹתִי עוֹמֵד בֵּין שִׁבְרֵי הַפֶּסֶל וְהָעוּגוֹת בְּיָדַי. הֵם הֵחֵלּוּ לִזְעֹק בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת.

“בְּאֵנְלִיל! הַיֶּלֶד הַזֶּה שָׁבַר פֶּסֶל שֶׁל אֵל. זֶהוּ חֵטְא בַּל יַעֲבֹר!” זָעַק אַחַד הַכֹּהֲנִים.

אוֹי וַאֲבוֹי… עַכְשָׁו נִכְנַסְתִּי לְצָרוֹת אֲמִתִּיּוֹת. בְּסַךְ הַכֹּל רָצִיתִי לְנַצֵּחַ בַּהִתְעָרְבוּת עִם סִין־אִילִי וְלַחְזֹר לַאֵדוּבָּה עִם כַּמָּה עוּגוֹת לְחַבֵרַי וְ… טוֹב, גַּם לְעַצְמִי. אַךְ לְמַעֲשֶׂה, חָטָאתִי חֵטְא נוֹרָא נֶגֶד הָאֵלִים שֶׁהָעֹנֶשׁ עָלָיו הוּא מָוֶת.

איור: אוריאל זוהר

איור: אוריאל זוהר

פרק שני

אַתֶּם מַסְכִּימִים אִתִּי שֶׁזֹּאת לֹא הָיְתָה אַשְׁמָתִי, נָכוֹן?

בָּלָגָן נוֹרָאִי הִתְעוֹרֵר סְבִיבִי. הַכֹּהֲנִים מִהֲרוּ לְהוֹצִיא אֶת כָּל הַמִּתְפַּלְּלִים מִחוּץ לְמִתְחַם הַמִּקְדָּשׁ. מְיֻתָּר לְצַיֵּן שֶׁאֶת הָעוּגוֹת לֹא אָכַלְתִּי.

אֵנְלִיל, מֶלֶךְ הָאֵלִים, יָרַד בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ מֵהַשָּׁמַיִם, וּלְאַחַר שֶׁרָאָה אֶת הַנֶּזֶק שֶׁגָּרַמְתִּי, צַעֲקוֹתָיו הִרְעִידוּ אֶת אַמּוֹת הַסִּפִּים שֶׁל הַמִּקְדָּשׁ. אֵלִים נוֹסָפִים, כּוֹלֵל אִמָּא שֶׁלִּי נִינְסוּן, מִהֲרוּ לָרֶדֶת מֵהַשָּׁמַיִם גַּם הֵם כְּדֵי לְהָבִין מָה אֵרַע וְכֵיצַד נִשְׁבַּר הַפֶּסֶל. הֵם הִתְקַבְּצוּ סְבִיב אֵנְלִיל, הִתְדַּיְּנוּ בֵּינֵיהֶם בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת וְהֵנִיפוּ אֶת יְדֵיהֶם בְּעַצְבָּנוּת לְכָל הַכִּוּוּנִים. מִדֵּי פַּעַם שָׁמַעְתִּי אֶת הַמִּלָּה “שְׁאוֹל” עוֹלָה מִתּוֹךְ הַצְּעָקוֹת.

אִמִּי לֹא הִשְׁתַּתְּפָה בַּדִּיּוּנִים. הִיא עָמְדָה לְצִדִּי בְּפָנִים עֲגוּמוֹת וּבְאֶגְרוֹפִים קְפוּצִים. “גִּילְגָמֶשׁ, הַפַּעַם הִגְזַמְתָּ. אֵיךְ יָכֹלְתָּ לִשְׁבֹּר פֶּסֶל שֶׁל אֵל?” הִיא שָׁאֲלָה בָּאַכְזָבָה.

“אֲבָל אִמָּא, לֹא הִתְכַּוַּנְתִּי. לֹא רָאִיתִי שֶׁהַפֶּסֶל מֵעָלַי,” הִתְגּוֹנַנְתִּי. בְּלִבִּי קִלַּלְתִּי אֶת סִין־אִילִי עַל שֶׁפִּתָּה אוֹתִי לָקַחַת אֶת הָעוּגוֹת מֵהַמִּקְדָּשׁ.

שָׁמַעְתִּי אֶת צַעֲקוֹתֵיהֶם שֶׁל תּוֹשָׁבֵי אֶרֶךְ שֶׁהִתְקַהֲלוּ בַּחוּץ:

“גִּילְגָמֶשׁ הַזֶּה עוֹד יָמִיט אָסוֹן עַל כֻּלָּנוּ. בִּגְלָלוֹ הָאֵלִים יַעֲנִישׁוּ אֶת הָעִיר כֻּלָּהּ. אַתֶּם זוֹכְרִים אֵיךְ שָׁבַר אֶת דַּלְתוֹת שַׁעַר הָעִיר כְּשֶׁשִּׂחֵק עִם הַשּׁוֹר הַזּוֹעֵם?” הִזְכִּיר אַחַד הַתּוֹשָׁבִים.

“וְאֵיךְ הָרַס אֶת תְּעָלַת הַמַּיִם כְּשֶׁשִּׂחֵק תּוֹפֶסֶת עִם הַחֲבֵרִים שֶׁלּוֹ, וְכָל הָעִיר הוּצְפָה,” אָמְרָה אִשָּׁה אַחַת.

“הוּא גַּם נִפֵּץ אֶת קַנְקַנֵּי הַשְּׂעוֹרָה בְּמַחְסַן הָאַרְמוֹן כְּשֶׁשִּׂחֵק בְּאַלָּה וּבְכַדּוּר. בְּמֶשֶׁךְ חָדְשַׁיִם שְׁלֵמִים רָעַבְנוּ לְלֶחֶם,” צָעַק אַחַד הַזְּקֵנִים.

“כֵּן, כֵּן,” נִשְׁמְעוּ קוֹלוֹת רַבִּים.

“אָז מָה אִם הוּא בֶּן מֶלֶךְ וּבֵן אֵלָה? הוּא חַיָּב לְהֵעָנֵשׁ. הוּא חַיָּב לִלְמֹד לֶקַח,” פָּסְקָה אִשָּׁה צְעִירָה.

 

אִמָּא שֶׁלִּי מָשְׁכָה אוֹתִי הַחוּצָה, אֶל חֲצַר הַמִּקְדָּשׁ. מֵרָחוֹק רָאִיתִי אֶת חֲבֵרַי מִהַאֵדוּבָּה מִתְעַרְבְּבִים בַּקָּהָל. סִין־אִילִי עָמַד בֵּינֵיהֶם. חָשַׁבְתִּי שֶׁהוּא יִצְחַק עָלַי אֲבָל לְהַפְתָּעָתִי, אֲרֶשֶׁת פָּנָיו הָיְתָה רְצִינִית מְאוֹד. הוּא הִבִּיט אֵלַי, הֵנִיעַ אֶת שְׂפָתָיו וְלָחַשׁ, “סְלִיחָה.” אוּלַי הוּא בֶּאֱמֶת הִצְטַעֵר.

אֵנְלִיל קָרָא לְאִמִּי בָּרֶגַע שֶׁהָאֵלִים הִגִּיעוּ לִידֵי הַחְלָטָה. רָאִיתִי אוֹתוֹ מֵנִיעַ אֶת רֹאשׁוֹ בְּכַעַס מִצַּד לְצַד, וְכוֹבַע הַקַּרְנַיִם שֶׁלּוֹ הִטַּלְטֵל בְּחָזְקָה עַד שֶׁכִּמְעַט נָפַל. אִמִּי הִקְשִׁיבָה לוֹ בְּהַכְנָעָה, וּכְשֶׁסִּיֵּם לוֹמַר אֶת דְּבָרוֹ שְׁנֵיהֶם הִתְקָרְבוּ אֵלַי.

“בּוֹא, גִּילְגָמֶשׁ,” הִיא אָמְרָה לִי. “אֵנְלִיל הֶחְלִיט שֶׁהָעֹנֶשׁ שֶׁלְּךָ יִהְיֶה גֵּרוּשׁ לַגַּן הַמְּכֻשָּׁף. נֵלֵךְ לְהִפָּרֵד מֵאָבִיךָ,” הִיא אָמְרָה בְּצַעַר.

נִכְנַסְנוּ לָאַרְמוֹן וּמָצָאנוּ אֶת אָבִי יוֹשֵׁב עַל כֵּס הַמַּלְכוּת. הוּא קָם לִקְרָאתִי וְחִבֵּק אוֹתִי.

“אֲנִי אֶתְגַּעְגֵּעַ אֵלֶיךָ, בֵּן שׁוֹבָב שֶׁלִּי. אֲנִי סוֹמֵךְ עָלֶיךָ וַאֲנִי בָּטוּחַ שֶׁתַּחְזֹר אֵלֵינוּ עִם שְׁלַל סִפּוּרֵי הַרְפַּתְקָאוֹת מְרַתְּקִים,” הוּא אָמַר וְטָפַח לִי עַל הַשֶּׁכֶם.

הִבְטַחְתִּי לְאָבִי שֶׁאֶשְׁמֹר עַל עַצְמִי, וּבֵינִי לְבֵין עַצְמִי תָּהִיתִי כַּמָּה זְמַן יַעֲבֹר עַד שֶׁאֶרְאֶה אוֹתוֹ שׁוּב, אִם בִּכְלָל.

אִמִּי וְאֵנְלִיל, שֶׁהָיָה כֻּלּוֹ סָר וְזוֹעֵף, לָקְחוּ אוֹתִי לְפֶתַח הַגַּן הַמְּכֻשָּׁף. כְּשֶׁהִגַּעְנוּ, נִזְכַּרְתִּי בַּסִּפּוּרִים שֶׁשָּׁמַעְתִּי עַל הַמָּקוֹם מֵהָאוֹמֶנֶת שֶׁגִּדְּלָה אוֹתִי. בְּאוֹתָם יָמִים לֹא הֶאֱמַנְתִּי שֶׁהוּא אָכֵן קַיָּם וְחָשַׁבְתִּי שֶׁמְּדֻבָּר בְּאַגָּדָה בִּלְבַד. עַכְשָׁו, כְּשֶׁעָמַדְתִּי מוּל הַכְּנִיסָה, הֵבַנְתִּי שֶׁלִּפְעָמִים אַגָּדוֹת הֵן לֹא סְתָם אַגָּדוֹת אֶלָּא הַמְּצִיאוּת עַצְמָהּ.

אֵנְלִיל הִבִּיט בִּי בְּמַבָּט קָשֶׁה וְאָמַר: “עָשִׂיתָ מַעֲשֶׂה אָיֹם וְנוֹרָא, גִּילְגָמֶשׁ. חָטָאתָ חֵטְא שֶׁאֵין עָלָיו כַּפָּרָה וְכָל הָאֵלִים דָּרְשׁוּ שֶׁאֶשְׁלַח אוֹתְךָ לַשְּׁאוֹל, לְעוֹלָם הַמֵּתִים. אֲבָל אִמְּךָ הִתְחַנְּנָה שֶׁאֲרַחֵם עָלֶיךָ, וְהִבְטִיחָה לִי שֶׁמֵהַיּוֹם וָהָלְאָה תְּכַבֵּד אֶת הָאֵלִים וְאֶת יֶתֶר בְּנֵי הָאָדָם. לָכֵן הֶחְלַטְתִּי לָתֵת לְךָ עוֹד הִזְדַּמְּנוּת אַחַת וִיחִידָה. אָטִיל עָלֶיךָ מְשִׂימָה שֶׁתִּדָּרֵשׁ לְהַשְׁלִימָהּ בְּמַהֲלָךְ שְׁהוּתְךָ בַּגַּן הַמְּכֻשָּׁף. בְּתוֹךְ הַגַּן חַי פֶּרֶא־אָדָם, יְצוּר וּשְׁמוֹ אֶנְכִּידוּ. הַחַיּוֹת גִּדְּלוּ אוֹתוֹ מֵאָז וּמִתָּמִיד, וְהוּא שׁוֹמֵר עֲלֵיהֶן מִכָּל מִשְׁמָר. הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁאֶנְכִּידוּ יִלְמַד לְהִתְנַהֵג כְּמוֹ בֶּן אֱנוֹשׁ וִיאַמֵּץ אֶת אוֹרְחוֹתֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי הָעִיר. עָלֶיךָ לִמְצֹא אֶת אֶנְכִּידוּ וְלַהֲפֹךְ אוֹתוֹ לְבֶן תַּרְבּוּת. אִם לֹא תַּצְלִיחַ בַּמְּשִׂימָה, גִּילְגָמֶשׁ, לְעוֹלָם לֹא תֵּצֵא מֵהַגַּן.”

אֵנְלִיל סִיֵּם אֶת דְּבָרָיו וְנֶעֱלַם.

איור: אוריאל זוהר

איור: אוריאל זוהר

אִמִּי שָׁתְקָה וְדִמְעָה זָלְגָה עַל לֶחְיָהּ. עָמַדְתִּי לְיָדָהּ מְבֻיָּשׁ. כַּמָּה צַעַר אֲנִי גּוֹרֵם לָהּ.

“זֶה עֲבוּרְךָ,” אָמְרָה אִמִּי לְבַסּוֹף וְנָתְנָה לִי חֲבִילָה עֲטוּפָה בְּבַד. פָּתַחְתִּי אֶת הַחֲבִילָה בְּיָדַיִם רוֹעֲדוֹת, וּבְתוֹכָהּ מָצָאתִי אַלָּה עֲשׂוּיָה עֵץ כֵּהֶה וּפַרְצוּף שֶׁל אָדָם חָרוּט עָלֶיהָ.

“אַלָּה לְמִשְׂחָק?” שָׁאַלְתִּי בִּתְמִיהָה.

“זֹאת לֹא אַלָּה רְגִילָה,” אָמְרָה אִמִּי, “וְהִיא אֵינָהּ מְיֹעֶדֶת לְמִּשְׂחָק. הָאַלָּה הַזֹּאת עֲשׂוּיָה מֵעֵץ מְיֻחָד מִיַּעַר הַלְּבָנוֹן. הִיא חֲכָמָה מְאוֹד וְאִי אֶפְשָׁר לִשְׁבֹּר אוֹתָהּ. בְּנוֹסָף, הִיא אוֹהֶבֶת לָעוּף וּלְהִתְרוֹצֵץ, אֲבָל כְּשֶׁתִּצְטָרֵךְ עֶזְרָה, קְרָא לָהּ וְהִיא תַּגִּיעַ מִיָּד.”

אִמִּי נָתְנָה לִי שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב שֶׁעָלֶיהָ תָּלוּי נֵבֶל זָעִיר. “כַּאֲשֶׁר תִּזְדַּקֵּק לְעֶזְרַת הָאַלָּה, פְּרֹט עַל מֵיתְרֵי הַנֵּבֶל הַקָּטָן הַזֶּה, וְהִיא תִּשְׁמַע אוֹתְךָ וְתַגִּיעַ.”

עָנַדְתִּי אֶת שַׁרְשֶׁרֶת הַזָּהָב וְהֶחְבֵּאתִי אֶת הַנֵּבֶל מִתַּחַת לִבְגָדַי.

“אִמָּא, אֲנִי מִצְטַעֵר, אֲבָל אַל תִּדְאֲגִי לִי. אֲנִי חָזָק, מָהִיר וְאַמִּיץ וְאִישׁ לֹא יַצְלִיחַ לִפְגֹּעַ בִּי.”

“גִּילְגָמֶשׁ בְּנִי, אֲנִי בְּטוּחָה שֶׁתַּצְלִיחַ לַעֲמֹד בַּמְּשִׂימָה שֶׁאֵנְלִיל נָתַן לְךָ. אֲבָל הַקְשֵׁב הֵיטֵב: בַּגַּן הַמְּכֻשָּׁף חַיִּים יְצוּרִים שׁוֹנִים שֶׁעַל חֶלְקָם שָׁמַעְתָּ בְּסִפּוּרִים וּבְאַגָּדוֹת. לֹא תָּמִיד תּוּכַל לָדַעַת מִי מֵהֶם רוֹצֶה בְּטוֹבָתְךָ וּמִי מֵהֶם מְעֻנְיָן לִשְׁלֹחַ אוֹתְךָ אֶל הַשְּׁאוֹל. שְׁקֹל הֵיטֵב אֶת מַעֲשֶׂיךָ. וְעֵצָה אַחֲרוֹנָה: כּוֹחוֹתַי אֵינָם פּוֹעֲלִים בַּגַּן הַמְּכֻשָּׁף וְלָכֵן לֹא אוּכַל לַעֲזֹר לְךָ. תּוּכַל לָצֵאת מִמֶּנּוּ רַק לְאַחַר שֶׁתַּצְלִיחַ לִגְבֹּר עָל אֶנְכִּידוּ פֶּרֶא־הָאָדָם בְּכוֹחוֹת עַצְמְךָ. הִזָּהֵר, בְּנִי.”

 

עֵצִים גְּבוֹהִים גִּדְּרוּ אֶת הַגַּן הַמְּכֻשָּׁף. הִבַּטְתִּי בְּאִמִּי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה וְהִתְקָרַבְתִּי לְשַׁעַר עָצוּם שֶׁהָיָה עָשׂוּי מֵעַנְפֵי עֵץ אֲפֹרִים. מֵאֲחוֹרָיו שָׂרַר חֹשֶׁךְ מֻחְלָט וַאֲנִי מֻכְרָח לְהוֹדוֹת שֶׁפָּחַדְתִּי. הַשַּׁעַר הֵטִיל עָלַי אֵימָה. מָה מִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרָיו?

הֶחְזַקְתִּי בְּחָזְקָה אֶת הָאַלָּה בְּיָדִי וְהַפַּרְצוּף הֶחָרוּט עָלֶיהָ עָצַם עֵינַיִם. צָעַדְתִּי בְּהִסּוּס קָדִימָה וּבִן־רֶגַע הָיִיתִי בְּתוֹךְ הַגַּן הַמְּכֻשָּׁף. לְעֻמַּת הַחֹשֶׁךְ שֶׁשָּׂרַר בַּחוּץ, הַגַּן הָיָה מוּאָר בְּאוֹר שֶׁמֶשׁ, וַאֲנִי עָמַדְתִּי בְּטַבּוּרוֹ שֶׁל שְׂדֵה פְּרָחִים שֶׁפָּרְחוּ בִּשְׁלַל צְבָעִים: צָהֹב, אָדֹם, כָּחֹל וְסָגֹל. הִסְתּוֹבַבְתִּי לְאָחוֹר וְלֹא רָאִיתִי עוֹד אֶת שַׁעַר הַכְּנִיסָה. הוּא נֶעֱלַם.

נִצְנוּץ אוֹר, כְּמוֹ הִשְׁתַּקְּפוּת שֶׁל שֶׁמֶשׁ בָּאֲגַם, לָכַד אֶת עֵינַי. צָעַדְתִּי לְעֶבְרוֹ. אוּלַי הוּא יוֹבִיל אוֹתִי לְאֶנְכִּידוּ.

אִלּוּ יָדַעְתִּי מָה מְחַכֶּה לִי שָׁם, הָיִיתִי פּוֹנֶה בְּוַדַּאי לְכִוּוּן אַחֵר.

 

 

 

פרופיל אמנית – מורן יוגב

"הפנקס" גא להציג פרופיל אמנית של המאיירת והמעצבת מורן יוגב. יוגב היא בוגרת "מנשר", ופרויקט הגמר שלה, "רבע אתיופית", זיכה אותה בעיטור הצטיינות מטעם עיתון "הארץ". יוגב איירה את הספר "ירוס הולכת לירוסלם" מאת בת-עמי מלניק (הוצאת דרור לנפש), שזכה בעיטור "הפנקס" ספר ילדים מצטיין לשנת 2015 ואיוריה של יוגב לספר זכו בציון לשבח. לאחרונה ראה אור ספרה של אורנה פילץ, "מרים, ספרי לי את" (הוצאת כנרת), שאותו איירה. יוגב היא המאיירת השלושים ותשע בפרויקט "פרופיל אמן", שבו אנו מבקשים להעמיק את ההיכרות עם המאיירים המוכשרים של ספרי הילדים בארץ.

אלו ספרים מאוירים את זוכרת כילדה?

כשהייתי ילדה אהבתי מאוד ספרים. לא התייחסתי לאו דווקא לאיורים, אהבתי את הסיפור עצמו, הייתי זוכרת אותו בעל פה ומקליטה את עצמי מספרת אותו. זכורים לי במיוחד סיפורי הקונדס של "מקס ומוריץ" וגם "יפתח המלוכלך". מבחינת איור אני זוכרת שהיה לנו בבית את הספר "מכפראש עד רגלצבע" שמאוד אהבתי להסתכל בו, וגם את "עליקמא הקטן", של מרים ברטוב שאהבתי.

מתוך "עליקמא הקטן"

מתוך "עליקמא הקטן"

מתוך "מכפראש עד רגלצבע"

מתוך "מכפראש עד רגלצבע"

אלו אמנים השפיעו ומשפיעים עלייך?

השפיעו עלי פול גוגן ואנרי רוסו שאני מאוד אוהבת את האמנות שלהם, המלאה בטבע וצבעוניות.

פול גוגן

פול גוגן

אנרי רוסו

אנרי רוסו

המאיירות האהובות עלי הן קווטה פקובסקה, מאיירת ותיקה שהשמחה והצבעוניות שלה פשוט מתפרצים מכל מה שהיא עושה.

קווטה פקובסקה

קווטה פקובסקה

וגם ויאולטה לופיז, שהיא מאיירת צעירה שמתעסקת הרבה בטבע וצמחייה.

ויאולטה לופיז

ויאולטה לופיז

 באילו טכניקות את עובדת, האם ניסית לקבע סגנון ייחודי?

אני עובדת בטכניקה של הדפס, אבל אני משתדלת מאוד לא להיות מקובעת רק אליה. אני אוהבת גם לעבוד עם טושים ועטים וגם לפעמים במחשב. הסגנון שלי הוא נאיבי ומאוד שטוח, אני לא יודעת לעשות משהו אחר. המוח שלי לא מצליח לחשוב בתלת-ממד ועומק.

אריה

בהתחלה היה לי קשה מאוד עם זה וחשבתי שאני לא יודעת לצייר, ובאמת – לפני הלימודים לא ממש ציירתי. ב"מנשר" היתה לנו הרבה בחירה, ואיכשהו תמיד נמשכתי לקורסים של האיור כי זה היה לי כיף. במהלך השנים המרצים הראו לנו המון אמנים ומלא סגנונות איור שונים, ובסוף הבנתי שגם שטוח זה לגיטימי.

מתוך הפרויקט גמר

מתוך פרויקט הגמר

נא פרטי על תהליך עבודתך, משלב קבלת הטקסט ועד התוצאה הסופית. 

העבודה על "מרים ספרי לי את" הייתה מהנה מאוד. ברגע שקיבלתי את הטקסט התאהבתי בו. קודם כל בגלל שהדבר שאני הכי אוהבת לאייר זה טבע: צמחים, חיות ופרחים, ובסיפור הזה היה שפע מזה. רובו של הסיפור מתבצע על גדות היאור, הוא מלא בקנה סוף, גומא וחיות מפחידות, ובשבילי זה היה תענוג.

יאור. מתוך הספר.

היאור. מתוך הספר.

 

איור סופי

איור סופי

בנוסף, הטקסט היה פשוט מקסים. שמחתי לגלות שהסיפור מלא בנשים חזקות, אמיצות וחכמות שפועלות. הפתיע אותי שאף אחד לא כתב עדיין את הסיפור בצורה כזו, ושמחתי שיצא לי לקחת חלק בו. הרגשתי שהספר הזה הוא בדיוק בשבילי. כל יום הייתי נוסעת באופנים עם הכלב שלי לנחל, יושבת שם, מקבלת השראה מהטבע ומדמיינת את מרים משגיחה על אחיה על גדות היאור.

IMG_5638

השראה

 

מרים ביאור

מרים ביאור

לסופרת, אורנה פילץ, והעורכת, יעל גובר, היה מאוד חשוב שהספר יצא לפני חג הפסח, שהתקרב אלינו בצעדי ענק, והעבודה היתה צריכה להיות מהירה מאוד, שזה לא היה פשוט עם הטכניקה שאני עובדת בה שהיא מאוד איטית. או כמו שאורנה אומרת: "עבודת פרך של ממש".

הטכניקה שאני עובדת בה היא חיתוך לינולאום והדפס. טכניקה שלמדתי במסגרת לימודי ב"מנשר לאומנות" בסדנת ההדפס אצל האחת והיחידה, דנה שמיר. התאהבתי בהדפס מיד. אני אוהבת להרגיש את החומר, להתלכלך, להיפצע, והרגע הזה שמרימים את הנייר, אחרי ההדפס, ומגלים איך יצא, הוא תמיד מרגש.

אחרי שאני קוראת את הטקסט מספר פעמים אני מתחילה בסצנה שהכי בא לי לאייר, סצנה שברגע שאני קוראת אותה אני יודעת איך הייתי רוצה שהיא תראה. יש סצנות מסובכות יותר שאני צריכה לעשות הרבה סקיצות קטנות ומהירות כדי לבחור את הקומפוזיציה, אבל אני מתחילה בזו שיש בה הכי הרבה דברים שאני אוהבת לאייר. אחר כך אני עושה סקיצה מפורטת בעט, ורק אחרי שהיא מאושרת עם העורכת והסופרת אני מתחילה לגלף, כי אחרי שמגלפים קשה מאוד לשנות.

2נחות

את הסקיצה בעט אני מעבירה בנייר "קופי" למשטח לינולאום, ובעזרת מגוון של סכינים – מגלפת את האיור. זה החלק שאני הכי אוהבת, זו ממש תרפיה בשבילי לשבת ולגלף. כשעבדתי על הספר של מרים היה מזג אויר מאוד נעים, אז פשוט הייתי יושבת בחוץ בשמש, שמה מוזיקה או יושבת עם חברים, ומגלפת במרץ. אחרי השלב של הגילוף מגיע השלב של ההדפס הידני, שהוא שלב כייפי כי רק אז יודעים באמת איך האיור נראה, אבל זה גם שלב קשה כי צריך להפעיל הרבה כוח בהדפס עצמו. אין לי מכבש או משהו כזה. אני פשוט עוברת על הנייר עם כף עץ, ואם מפספסים נקודה צריך להדפיס שוב… ושוב… ושוב.

IMG_5725

את הצביעה אני עושה כבר במחשב, בעזרת ניירות שגם אותם הכנתי בטכניקות שונות של הדפס ותחריט וסרקתי למחשב. אני קוראת לזה "קולאז ממוחשב". אני פחות אוהבת לעבוד במחשב כי יש לי טכנופוביה קלה, ולפעמים "נעלמים" לי קבצים בכל מיני "עננים" ודברים שאני לא מבינה בהם. אבל מצד שני העבודה במחשב נותנת לי אופציה לניסוי ותעייה ואפשרות להשתולל עם הצבעוניות.

1נחות

כיצד באה לידי ביטוי באיורייך התקופה שבה מתרחש הסיפור "מרים, ספרי לי את"?

לאורנה הסופרת היה חשוב שהדמויות יהיו מקומיות ומחוברות לאזור, אבל היה חשוב גם שלא "ניפול" לייצוג תנ"כי מדי ומיושן, ושילדות יוכלו להזדהות עם הדמויות. לגבי התוכן היא התייעצה עם מומחים בתחום של נשים במצריים העתיקה, ולכן הפרטים בסיפור היו מאוד מדויקים ותואמים את התקופה, ולי נשאר רק לעשות את המחקר הוויזואלי, לגלות איך נראים מור ולבונה, איך אורגים בנול, ואיך ישבו לאכול במצרים העתיקה.

נול2

3פרק-ב

"מרים, ספרי לי את" הוא ספר ארוך, שאינו פיקצ'רבוק, ופונה לקהלים בגילים שונים. כיצד עובדות אלו השפיעו על עבודתך, ובאיזה אופן התייחסת אליהן?

הפניה לקהלים בגילים שונים התבטאה אצלי בבחירה של איזה תוכן אני מאיירת. לדוגמא, יש בסיפור סצנה של לידה, ולילדים אי אפשר לעשות איור מאוד גרפי של רגעים אלו, ולכן התייחסתי לרגע שקדם לו, מנוחת האם והבת. או בסצנה שהשוטרים המצרים לוקחים את הגברים היהודים לעבודת פרך, בחרתי לאייר את הרגע שאחרי, כשמרים וחברתה רחלי עומדות מחובקות ובוכיות. מלבד לכך לא הייתי צריכה לעשות התאמות שונות. אני חושבת שהסגנון שאני עובדת בו יכול להתאים גם למבוגרים וגם לילדים.

מתחבקות

1מתחבקות

בספר "ירוס הולכת לירוסלם" נתת ביטוי וויזואלי לסיפור על הקהילה האתיופית. האם עמדו בפנייך אתגרים באיור הספר, דווקא משום שמדובר בייצוג יוצא דופן בספרות הילדים המקומית?

אני חושבת שהספר של ירוס היה מאין המשך לפרויקט הגמר שלי "רבע אתיופית", בו התעסקתי וחקרתי את המסורת ארוכת השנים באתיופיה של סיפור בתמונות, ואת מסורת הציור האתיופית השמרנית והקנונית, שמתאפיינת בדמויות שטוחות, בעלות עיניים פקוחות לרווחה ובצבעוניות עזה. האתגר האמתי היה בפרויקט הגמר ובפיתוח הסגנון. הוא התקבל בהמון אהבה ובזכותו קיבלתי את העבודה על "ירוס".

מתוך הפרויקט גמר

מתוך פרויקט הגמר

 

מתוך "ירוס הולכת לירוסלם"

מתוך "ירוס הולכת לירוסלם"

איורייך מעוררים תחושת שייכות לישראל ולמרחב של ארץ ישראל, כמעין פסיפס קדמוני. מה דעתך על כך? האם את מרגישה שהאיור שלך ישראלי מאוד? יש בכלל דבר כזה?

אני חושבת שמה שנותן את התחושה הזו היא העובדה שהאיורים שלי מאוד נאיביים ושטוחים, ואולי זה מתחבר לאנשים בראש עם משהו קדום. אבל אני לא חושבת שיש דבר כזה "איור ישראלי", לא עכשיו, עם האינטרנט, שאנחנו מושפעים מכל כך הרבה גורמים מכל העולם. אני חברה בפייסבוק ועוקבת אחרי אמנים מקוריאה, הונגריה, איראן ועוד. בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, למה שאנחנו רואים יש השפעה עלינו. 

 כיוצרת צעירה, מהי ההתרשמות שלך עד כה מעולם האיור וההוצאה לאור המקומיים?

אני מרגישה שיש התעוררות גדולה מאוד בעולם האיור. לדוגמא, היוזמה המדהימה של יובל סער של "שבוע האיור", שמוציא את האיור לרחובות, לאנשים, ובאותה נשימה גם מכניס אותו למוזיאונים ולגלריות חשובות. ובכלל, אני חושבת שיש היום הרבה יותר פתיחות בתחום הזה: זה לא רק איור ספרי ילדים, או איור לעיתונות, אלא זה גם "איור שימושי" או משהו כזה; איור שמתחבר לאופנה, לעיצוב מוצר, ועוד. וגם הקו הדק הזה בין אמנות לאיור, שפעם היה מאוד ברור, מתחיל להיטשטש. למשל, בתור מאיירת מזמינים אותי להציג בתערוכות שונות של אמנות נאיבית, וזה כיף גדול.

wsmc421mz8ar2trzahd3

 

2מניחות-ביאור

מהו פרויקט החלומות שלך?

וואו, שאלה קשה… יש לי מלא! בא לי נורא לעשות חוברת צביעה, וגם ספר במהדורה מוגבלת שאדפיס אותו בהדפסה ידנית.

 

סיפורי למה ככה

לפני אי אילו שבועות, הסתובבתי בעיר תל אביב כשעל לוח המודעות שלצד אחד מהגנים העירוניים תפסה את עיני כרזה ורודה, שביצבצה בין פוסטר של "מיכל הקטנה" לבין פרסום למופע החלקה על הקרח. הכרזה בישרה על "הרצאות העשרה לילדים סקרנים", וכיוון שאני ילדה לשעבר אך עדיין סקרנית, החלטתי לצלם את הכרזה ולנסות לברר איך ולמה טרנד ההרצאות להמונים (החל מ"טד" ועד "מדע על הבר") הגיע גם לגני הילדים. יצרתי קשר עם היוזם, לירון שכטר, ושאלתי אותו על המיזם, מטרותיו ואופיו:

האם תוכל לספר לנו קצת על המיזם שלך "לדעת"? מה זה ומי משתתף בזה?

"לדעת" הוא מיזם שתכליתו עידוד סקרנות אינטלקטואלית בקרב ילדים בטווח הגיל 5-10.
כל מפגש עוסק בתמה מרכזית אחרת (חלל, תעופה, פסלים, חרקים, בוטניקה, האימפריות של העולם העתיק…), המוצגת באמצעות מתודולוגיה ייחודית שהענקתי לה את השם C.A.L.M: CREATIVE ASSOCIATIVE LEARNING METHOD.
אני רואה במיזם הזה שליחות חינוכית וערכית עצומה והוא מסב לי אושר רב ובעיקר – מלמד אותי המון.

מאיפה בא הרעיון לעשות הרצאות לילדים?

הרעיון צמח מתוך הבנה לפיה ילדים ראויים לתוכן איכותי ומעמיק, המכיר ביכולותיהם הגבוהות, בעוצמת המחשבה והדמיון שלהם, ובסקרנות הטבעית המאפיינת אותם.
כהורה לשני ילדים, בני 9 ו-6, נוכחתי לדעת שקיים מגוון מצומצם של פעילויות העונות על תנאי הסף הללו. גם המגוון המצומצם הזה, לא נגיש לכולם: חלקו זמין אך ורק לילדים שהוגדרו (במערכות הפורמאליות) כמחוננים או מצטיינים.
כפרסומאי העוסק ביצירתיות ובחשיבה יצירתית, חשתי שעל רקע אפרוריות המערכים הקיימים שארגז הכלים שגיבשתי וחידדתי במרוצת השנים – מאפשר לי להציע בשורה מתודולוגית חדשה, רעננה ורלוונטית.

לדעת

כרזת פרסומת ל"לדעת"

במה זה שונה בעצם מבית הספר? האם הילדים לא מקבלים מספיק הרצאות פרונטאליות בבית הספר?

השוני העמוק טמון בפירוק שתי קונספציות המאפיינות את המתודולוגיה הבית-ספרית:

*קונספצית הרלוונטיות (מה מתאים, ברמה הקוגניטיבית – אינטלקטואלית, לילד בן 6).

*קונספצית התוכן הליניארי.

קיימת הנחה רווחת, לפיה ישנם נושאים שהם מעבר להשגתם של ילדים. לצורך ההדגמה: "אי אפשר לשוחח עם ילד בכיתה א' על מבנה האטום". אני סבור, שזאת הנחה שגויה מהיסוד, המחמיצה את הפוטנציאל העצום הגלום בילדים שלנו ומרדדת את השיח מולם. ניתן לשוחח עם ילד בכיתה א' על כל נושא שבעולם – על מבנה האטום, גזים אצילים, מלחמת טרויה, תרבות האינקה, אלתרמן, שלונסקי, ועוד – ובתנאי שהנושא "מדבר" בשפה המתאימה, שמושם דגש על המסגרת הסיפורית העוטפת אותו, ושהוא מוצג דרך "גרעין העניין" – מוטיב מרתק ומסקרן הניצב בבסיסו (תוך שימוש בעזרים דוגמת תמונות וסרטונים).

לגבי הקונספציה השנייה, מערכי שעור "רגילים", מאופיינים בציר תוכן ליניארי.
לדוגמא: אם נושא השיעור הוא "צוללות", המערך ינוע בציר צפוי לחלוטין בין המוקדים הבאים –  ההיסטוריה של הצוללת, איך פועלת הצוללת, איך חיים בצוללת.
המתודולוגיה הייחודית בבסיס "לדעת" תוקפת את הנושא מזווית אחרת לגמרי. הרעיון הוא "לשחק" בתוך גבולות גזרה מוגדרים מראש (במקרה הזה – צוללות), אבל לייצר בתוכם "ארוחת טעימות אינטלקטואלית" שחושפת את המשתתפים לעולמות ידע, תוכן ועניין מגוונים ומרתקים.
לצורך ההדגמה – אם אנחנו עוסקים בצוללות, נדבר – בין היתר – על המרדף אחרי אוקטובר האדום, על 20,000 מיל מתחת למים, נצפה בקליפ של YELLOW SUBMARINE, ונשוחח על אח"י דקר.

אילו נושאים מעניינים את הילדים שמגיעים להרצאות שלך?
כיוון שכל מפגש נסמך על תמה מרכזית – המתבדרת לעשרות עולמות תוכן, מונחים וגופי ידע – כל אחד מוצא במפגש מוקד עניין המתכתב עם נטיות לבו.
לדוגמא – אם המפגש עוסק בתעופה, משתתף אחד ימצא עניין רב בסיפורם של איקרוס ודדאלוס, אחר בבעלי חיים ייחודיים שמבנה גופם מאפשר להם לדאות, והשלישי – בתכונות הצפלין והכדור הפורח.

מה היחס בנים ובנות?
שווה לחלוטין.

11

האם אתה שותף לדעה שדוחפים את הילדים להישגים אינטלקטואליים מוקדם מדי ואין די מיצוי לשלבי ההתפתחות הפיזיים והחושניים?

אני חסיד גדול של שילוב, איזון – והתאמה למבנה האישיות הייחודי של כל ילד.
"דחיפה" של ילדים שהמניע שלה הוא מוטיבציית יתר הורית, ללא התייחסות לשלב ההתפתחותי, לנטיות ליבם ולצרכים שלהם – עלולה להתברר, בראי הזמן, כאירוע המחולל אנטגוניזם.
לצד זאת, אני סבור שאחת החובות שלנו – כהורים – היא לייצר מרחב גירוי אינטלקטואלי עשיר סביב הילדים שלנו; שתפקידינו לבנות סביבם "בופה" מטאפורי, צבעוני ומעשיר – ולגרום להם להבין שהעולם הזה נגיש עבורם. לא דחיפה אקטיבית ואגרסיבית, אלא הנגשה – המבוססת על אפשרות בחירה מלאה.
חשוב לציין, שאין ב"לדעת" דחיפה לתחרותיות והישגיות אינטלקטואלית. מפגש מוצלח לא נמדד ביכולת של ילד לשנן מושג חדש, לפתור את לוח הכפל או לשלוף מתודעתו אינפורמציה על אגממנון.

הצלחת המפגשים נמדדת על בסיס פרמטר יחיד: עד כמה עולמות התוכן החדשים סיקרנו את הילדים, אתגרו אותם, ועודדו אותם להמשיך ולחקור בעצמם.
אם ילד מגיע הביתה בסיומו של מפגש, מספר להוריו שראה סרטון של הביטלס – ומבקש לצפות יחד איתם בסרטון נוסף – הרי שמדובר (בראייתי) בהצלחה כבירה.

הראיון נערך על ידי תמר הוכשטטר.
התמונה בגלריה המתחלפת: פרט מצילום של אלפרד אייזנשטאדט. ילדים צופים בהצגת תאטרון בובות 1968

לא על החתול לבדו

חתולים נתפסים לעתים קרובות כבעלי חיים מופנמים וקרים, כאלה שלא באמת אוהבים את בעליהם ומתנהגים בצורה נצלנית כלפי בני אדם. אבל לכל חתול יש אופי משלו, והם מעולם לא היו אדישים לבני האדם שמקיפים אותם וחולקים אתם את העולם. ג'יימס הריוט, הווטרינר שהפך לסופר, היה אולי הספר הנודע ביותר שחגג את האישיות של מטופליו החתולים ואת הקשרים שהם מפתחים עם בני האדם. אבל הרבה לפני שהריוט חשב להעלות בכתב את הרפתקאותיו, הסופרת אורסולה מוריי ויליאמס כתבה את "גובולינו חתול המכשפות", שראה אור לאחרונה בתרגום לעברית של יעל אכמון.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

גם ויליאמס חוגגת את הקשר בין החתולים לבני האדם ואת ההבדלים באישיות של החתולים עצמם. גיבור הספר הוא גובולינו, גור קטן וטוב לב שנולד יחד עם אחותו לחתולת מכשפות וותיקה. לרוע מזלו של גובולינו הקטן, הוא נולד שונה. כחתול מכשפות מצפים ממנו להיות שחור, אבל גובולינו נולד מפוספס ועם כף רגל אחת לבנה. המכשפה גרימלקין המרושעת מחליטה לקחת את אמו ואחותו של גובולינו ולנטוש אותו לבדו במערה שבה הם חיו רק בגלל השוני הזה. אפילו השם של הגיבור מעיד על חריגותו, שכן "גובולינו" באיטלקית הוא גיבן קטן.

נקודת הפתיחה של הספר אפלה ועצובה, בהתחשב בעובדה שמדובר בסיפור שנכתב עבור קהל של ילדים. גובולינו נשאר עזוב במערה ולאט-לאט מבין שמשפחתו לא תחזור לקחת אותו. אבל למרות מר גורלו הוא שומר על אופטימיות מפתיעה ומחליט לעזוב את המערה ולתור אחר מזל וחיים חדשים. מסעו מעורר פליאה והשראה, בעיקר לילדים שיקראו את הספר. גובולינו הוא גיבור שלא מוותר ועומד על שלו. במקרה הזה, המשמעות של לעמוד על שלו היא להפוך לחתול מטבח. גובולינו רודף אחרי החיים הפשוטים ורוצה לנמנם בבית שקט, ואין לו כל עניין בהטלת קסמים או כישופים כדי לגרום סבל לבני אדם, כדרכם של חתולי מכשפות. ויליאמס חותרת למסקנה מאוד חד משמעית בכל הנוגע לאופי של החתולים. לדעתה, מקומם של החתולים אינו בטבע אלא בביתם של בני אדם, ורצוי על ברכיהם.

למרות שגובולינו חדור מטרה ואופטימי, הוא לא זוכה במהרה לנחת. מסעותיו מפגישים אותו עם שלל דמויות אנושיות ססגוניות שממהרות לשפוט אותו ברגע שמתברר להם שהוא חתול מכושף. מעטים האנשים שמוכנים לתת לגובולינו הזדמנות להוכיח את עצמו, והחתול עובר מניסיון כושל אחד למצוא אדון אנושי לאחר. למעשה, מסעותיו של גובולינו ומפגשיו עם בני האדם משקפים את הסטריאוטיפים שהתפתחו סביב החתולים בחברה המודרנית, וכמובן שעל הגיבור מוטלת החובה להפריח אותם. ויליאמס יוצרת הקבלה בין קסם ופחד של אנשים מכישוף (או חתול מכושף, ליתר דיוק) לפחד ולאמונות תפלות שקשורות לחתולים. הספר מלא בלעג לכל אותם אנשים שממהרים לשפוט חתולים ומאמינים שחתולים שחורים מביאים מזל רע (החתולים השחורים הם אוכלוסיית החתולים שמאמצים פחות לעומת כל צבע אחר). בנוסף, ויליאמס חושפת בספרה את הצדדים המכוערים של בני האדם. באחד הפרקים גובולינו פוגש איכר שמסכים לאמץ אותו אל ביתו. אבל כשמתגלה לאיכר שגובולינו הוא חתול מכשפות, הוא רוצה להטביע אותו וגובולינו ניצל בקושי רב.

איור: קתלין ג'נינגס

איור: קתלין ג'נינגס

אבל לפני שתחשבו שהספר מלא בייצוגים שליליים וחוסר אמונה באנושות, חשוב לציין שגובולינו פוגש גם דמויות טובות במסעו, כמו חבורת הילדים היתומים שמתחברים אליו בבת אחת בזכות העובדה שהם ננטשו בעולם הזה בדיוק כמוהו. או הנסיכה טובת הלב ומלאת האהבה לבעלי חיים, שמנסה לתת לו מקום של כבוד בארמון שלה ונכשלת בגלל שרשרת של אי הבנות. אותה שרשרת מצערת נמצאת כאן כדי להאריך את מסעו של גובולינו ולהוסיף להרפתקאותיו מסמרות השיער. אותן הרפתקאות כוללות קרקס נודד בו גובולינו מתחזה לכלב מופעים ואפילו נפגש עם דרקון. מדובר בספר מהנה, אף על פי שהוא עצוב בחלקים מסוימים.

"גובולינו חתול המכשפות" הוא ספר שכדאי לקרוא ביחד עם הילדים כדי להסביר להם על משמעות החמלה והחשיבות שלה, לדבר אתם על מערכות היחסים של בני האדם עם בעלי החיים וגם ללמוד על הסבל ששנאת האחר גורמת. כמה מלים טובות לסיום מגיעות להוצאת "עוץ" על הפקת הכריכה הקשה והמהודרת של הספר, האיורים המיוחדים שיצרה המאיירת קתלין ג'נינגס במיוחד לכבוד ההוצאה (שמשקפים בצורה נאמנה את רגעי השיא של הספר), והתרגום הקולח של יעל אכמון. בסופו של דבר, הספר מלמד אותנו שחתולים קסומים הם לא דבר רע. קסם קיים בחיינו ובא לידי ביטוי בצורות שונות. אחת מהן היא חתול מפוספס עם כף רגל לבנה.

"גובולינו חתול המכשפות" מאת אורסולה מוריי ויליאמס, איורים: קת'לין ג'נינגס, תרגום: יעל אכמון. הוצאת עוץ, 2016 

 

יבגני טרבנוב  סטודנט לתרבות, בימים אלה שוקד על השלמתו של רומן המשלב אלמנטים של אימה ופנטזיה, ברוח המסורת של סטיבן קינג וניל גיימן.

שבע בום! – נעמה בנזימן

"שבע בום!" הוא מדור המציג את תהליך העבודה של איור ספר ילדים. דרך שש טיוטות ואיור סופי אחד יציגו המאיירים המתארחים במדור את תהליכי החשיבה שלהם, ההתלבטויות וההחלטות אותן הם לוקחים בעת איור הספר. והפעם – נעמה בנזימן
1. הייתי סקרנית כשנרי אלומה מ"ספרית פועלים" הציעה לי לאייר טקסט של לאה גולדברג שכמעט ואינו מוכר. "הצרצר התיר" הוא שיר סיפורי, המתאר מסע שעובר צרצר שאיבד את דרכו לאורך יום אחד, מהבוקר עד הערב. הצרצר המבולבל פוגש חיות שונות ומבקש את עזרתן כדי לחזור לביתו. כשקראתי את השיר, הדבר הראשון שתפס את תשומת לבי הוא המקצב הפנימי שלו. כל "פרק" בנוי משלוש יחידות: 1. הצרצר פוגש בחיה. 2. הוא פונה לחיה ומבקש את עזרתה, החיה מתעלמת ממנו. 3. הצרצר מאוכזב. ואז שוב – פוגש בחיה חדשה… החיה האחרונה, הגחלילית, מצילה את המצב.

בתחילת העבודה חילקתי את הטקסט על פי המקצב והכנתי עימוד שמדגיש אותו: כפולה מאויירת ואחריה שתי כפולות שבהן יש עמוד טקסט לצד עמוד מאוייר. הנה:

benziman_cricket_1
2. המעצבת מיכל מגן ואני עשינו נסיונות שונים של טיפול בכפולות המחולקות, שבהן יש טקסט בעמוד הימני ואיור בעמוד השמאלי. בדקנו תחילה איור קווי המתווסף לטקסט בעמוד הימני. זה יצא עמוס מדי ולטעמי גם פגע במקצב של הספר.

benziman_cricket_2

3. לאחר מכן ניסינו טקסט שכתבתי ידנית, בכמה סוגי עפרונות

benziman_cricket_3
4. עד שהגענו לטיפוגרפיה שבוצעה בצבעי עיפרון והמשיכה את השפה של האיור.
benziman_cricket_4
5. במקביל, חיפשתי איך נראות הדמויות – הצרצר וכל החיות האנטיפטיות שהוא פוגש. חלק היו אנושיות יותר וחלק פחות. היה חשוב להבדיל בבירור בין הלטאה והזיקית, שתי חיות שנוטים להתבלבל ביניהן. להפתעתי נרי ומיכל היו תמימות דעים לגבי הדמויות, כך שהליהוק הסתיים במהירות.
benziman_cricket_5
6. התחלתי מאיורי עיפרון, אבל העניין האמתי הגיע בצבע. אני מאוד אוהבת את איוריה של אורה איתן לספר "לילה בא" מאת לאורה לאוק (שבא, 1995), שבהם מרגישים את ירידת הלילה על הבית. כאן יש יום שלם ומסע שמתרחש בחוץ, אבל האיורים של אורה איתן היו עבורי מקור השראה. רציתי לתת תחושה של אור ישראלי, של שינויים וגיוון באור לאורך היום ושל נוף מקומי אופייני אבל לא ספציפי מדי. מצאתי אטלס ישן של ארץ ישראל ושילבתי באיורים קטעי מפות מתוכו. היה לי מאוד כיף לרשום פרחים וצמחים ונופים.
benziman_cricket_6

7. בום!

benziman_cricket_7

שירים ואיורים על גדות הירקון

בימים אלו מוצגת בפארק הירקון תערוכת חוצות של שירי ילדים ואיורים – "שירים ואיורים על גדות הירקון". התערוכה נוצרה ביוזמתה של נטלי בלהסן (מחברת ספר הילדים "גברת מגזרת"), שהפיקה ואצרה אותה כמחווה לנחל ולפארק הירקון. בתערוכה מוצגים שירי ילדים קצרים שכתבה נטלי בעקבות ביקוריה בפארק בין השנים 2015-2010, ומחווה מיוחדת לשירי נחל וטבע מאת משוררת וסופרת הילדים שלומית כהן-אסיף.

19 מאיירים ומאיירות איירו איורי מחווה לפארק ולנחל – רובם אוירו בעקבות השירים, וחלקם רישומים שצוירו בעבר ונאספו בתהליך האוצרות. ריבוי הטכניקות וסגנונות האיור יוצר פסיפס עשיר של נקודות מבט על הפארק ועל הנחל, המתכתבות עם הסביבה המקיפה אותן.

פתיחת התערוכה התקיימה ב-18.4.16, והיא תוצג בפארק עד ה-18.5. התערוכה ממוקמת על גדת הנחל הצפונית, בין גשר ראש ציפור (איילון פינת רוקח) לחלק האחורי של הצפארי, על הגשר הקטן מול מתקני הספורט.

לכבוד המאורע, בחרנו עבורכן חמישה שירים מאוירים מתוך התערוכה, המדגימים את אופיה.

יש אנשים 1

 

איור: דור פאר

איור: דור פאר

בקיץ הנחל נבוך 2

איור: נטלי בלהסן

איור: נטלי בלהסן

פכפוך מעין - 3

איור: אנה גויכמן

איור: אנה גויכמן

דשא ירוק רענן 4

איור: נתן הלפרן

איור: נתן הלפרן

דני סיפר לי 5

איור: ענת אבן-אור

איור: ענת אבן-אור

נטלי בלהסן – ילידת 1983, בוגרת תואר ראשון בביולוגיה ובספרות ותואר שני בספרות מאוניברסיטת תל אביב. עובדת כעורכת תוכן באגף השיווק של אוניברסיטת תל אביב. הספר "גברת מגזרת" ראה אור בשנת 2011 בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", השתתף במצעד הספרים של משרד החינוך בשנת תשע"ג, ותורגם ליפנית ולקרואטית.

על המאיירים בשירים שנבחרו לפרסום (לפי סדר השירים והאיורים):

  1. "יש אנשים של מדבר או של יער"

רישום: דור פאר, עפרונות צבעוניים, 2015. אמן רב תחומי: מאייר, צלם, במאי ועורך

  1. "בקיץ הנחל נבוך כי אפשר"

איור: נטלי בלהסן, גזרי נייר ועפרונות צבעוניים, 2015

  1. "האם עוד פועם בך פכפוך מעין?"

איור: אנה גויכמן, רישום דיגיטלי, 2015. מאיירת ובעלת סטודיו העיצוב "מישקה". בוגרת לימודי תקשורת חזותית ב"בצלאל".

  1. "מעבר לנחל, בצד הרחוק"

רישום: נתן הלפרן, עפרונות צבעוניים, 2013. מאייר ואומן קרמיקה, בוגר המסלול לתקשורת חזותית ב"בצלאל", חבר בקבוצת "אורבן סקצ'רס".

  1. "דני סיפר לי שפעם, מזמן"

איור: ענת אבן-אור, דיו ועיצוב דיגיטלי, 2015. מאיירת, בוגרת לימודי תקשורת חזותית ב"בצלאל" ותואר שני באיור ב-SVA, ניו יורק.

מגן מפני הבדידות המוחלטת

בעולם המערבי של המאה ה-21, חדרי ילדים רבים מתפקעים מצעצועים; תוצאת השילוב בין תרבות הצרכנות המוגברת וגישת "הילד במרכז" שבה אנו חיים. גישה זו נוטה לייחס לצעצועים שתי פונקציות מרכזיות: כלי לקידום התפתחותו השכלית והמוטורית של הילד ומקור להנאה ושעשוע עבורו. אלא שצעצועים טובים הם הרבה מעבר לכך. טמון בהם הפוטנציאל לעצב חוויות ילדות, לשקף תרבות, מסורת או סט ערכים ולהעבירם לילדים, וכן לחלוק עמם חוויות וזיכרונות מילדותנו שלנו.

ספרי ילדים רבים משתמשים בדמויות של צעצועים על מנת להעביר מסרים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים, ולעסוק בנושאים שהדיבור עליהם קשה או טעון. בעיקר אמור הדבר בבובות ודובים, שילדים נוטים לבצע כלפיהם השלכה רגשית ולהשתמש בהם לעיבוד חוויות: ב"שיר הגדי" מאת מרים ילן-שטקליס נמצא סיפורים דוגמת "המסע אל האי אולי" ו"הדוב של רותי", בהם חוזר מוטיב הצעצוע הפצוע המהווה, בין היתר, אלגוריה לחוסר האונים של הילד מול הסמכות ההורית. "מסע הבובות לארץ ישראל" מאת אברהם רגלסון הוא סיפור חתרני על תלאות העלייה לארץ וקשיי ההתאקלמות בה עד כדי מחשבות עזיבה, בעצם ימי תנופת המפעל הציוני בשנות ה-30 של המאה העשרים; "ארנב הקטיפה" מאת מרג'רי ויליאמס הוא טקסט הנוגע בחולי ובמוות של אדם אהוב, כשהוא ספוג ערכים נוצריים של הקרבה אולטימטיבית טהורה. ויש עוד דוגמאות רבות.

גם בספרי ילדים שעלילתם מתרחשת בשואה נמצא לעתים קרובות צעצוע כקול המספר, בסיפורים דוגמת "אוטו: אוטוביוגרפיה של דובון צעצוע" מאת טומי אונגרר, "חיבוק של אהבה" מאת גילה מצליח-ליברמן, שגיבורו הוא סוס נדנדה ששרד את השואה, ואחרים. על ידי שימוש בצעצוע כקול המספר במקום אדם, נוצר מעין "בולם זעזועים" המאפשר להעביר לילדים סיפור מורכב רגשית, תוך יצירת ריחוק מה, מעין ריפוד מרכך ומגונן.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

"הדובי של פרד", ספרה החדש של איריס ארגמן, יכול להראות על פניו כסיפור נוסף מסוג זה – הוא מסופר בקולו של דוב צעצוע, ועל אף שמרביתו מתחולל בימי השואה אין בו אזכור של רבים מסממניה. אולם למעשה אין בו ריכוך של הנושא כלל וכלל.

ארגמן מספרת את סיפור חברותם של דובון צעצוע והילד שלו, פרד לסינג (פסיכולוג החי כיום בארצות הברית), שעברו יחד את השואה בהולנד, מולדתם. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של הדובי ומתחיל מהסוף – עם הגעתו למוזיאון "יד ושם" בירושלים, שם הוצג בתערוכה "אין צעצועים ילדותיים", שכללה צעצועים ששרדו את מוראות המלחמה.

בספרי שואה רבים לילדים אנו מוצאים הרבה מאוד "אקשן": בריחה, תנועה, תחלופה גבוהה של דמויות הנקרות בדרכי הגיבורים, פחד ומתח. "הדובי של פרד" שונה מאוד במובן זה שכל אלו נעדרים ממנו כמעט לגמרי, אירועים אנטישמיים ועצם קיומם של הנאצים אינם מוזכרים בו כלל. למעשה, למעט סצנה שבה כלב שחור תוקף את הדובי וקורע ממנו חתיכה (אירוע שהוא בו בזמן התרחשות שאכן קרתה וסימבול לתחילת המלחמה), שום אירוע אלים לא מסופר בו.

איור: אבי עופר

איור: אבי עופר

גם הבריחה והתנועה המתמדת המאפיינות ספרי שואה רבים נמצאות כאן בווליום נמוך. התנועה העיקרית המתרחשת בספר היא במעבריהם של פרד והדובי ממקום למקום במהלך המלחמה, מעברים המתוארים בקיצור, כמעט ביובש, כחלק מהגישה המינימליסטית. כמו כן, יש בו מעט מאוד דמויות, שרובן חסרות אפיון של ממש, ואין כמעט תיאורי אינטראקציה שלהן עם פרד והדובי.

מערכת היחסים היחידה בה עוסק הספר היא זו שבין פרד לדובי, שמהותה באה לידי ביטוי בעיקר בשני איורים של אבי עופר: על כריכת הספר נראה פרד כשהוא מחבק את הדובי, המחבק גרסה מוקטנת של פרד, במעין בבושקה קטנה של חום והגנה שבה לא ברור מי מגונן יותר על מי. באיור נוסף, המופיע בלבו של הספר, נראית אמו של פרד מצדו הימני של העמוד כשהיא תופרת מחדש את ראשו של הדובי, ומשמאל – סבו של פרד הרוקם על מעילו את הטלאי הצהוב. חוטי התפירה נכרכים זה בזה וכורכים את גורלותיהם של פרד והדובי האחד בשני.

צילום מתוך הספר, איור: אבי עופר, טקסט: איריס ארגמן

צילום מתוך הספר, איור: אבי עופר, טקסט: איריס ארגמן

הבחירות הסגנוניות הללו מייצרות שני אפקטים חשובים הניצבים בלבו של הסיפור: ראשית, אמנם הדובי מואנש בסיפור, אך לעצם היותו חפץ יש גם כן תפקיד חשוב, שכן הוא מהווה מראה לתחושותיו של פרד, המטולטל כחפץ ממקום למקום בימי המלחמה – מהבית לבית חברים, משם לבית סבא ואחר כך לביתה של אשה זרה שאיננו יודעים עליה דבר מתוך הסיפור ואפילו שמה אינו מוזכר בו. כל זאת כאשר איש אינו משתף אותו בפרטים או שואל לדעתו. בכל מעבר שכזה מתאר הדובי את הפחד שפרד ישכח אותו, שישאיר אותו לבד. ממש כפי שפרד מפחד להיוותר לבדו. להישכח.

שנית, ההמעטה בפרטים ובתיאורים וההשמטה הכמעט מוחלטת של מערכות יחסים, למעט זו בין פרד לדובי, ממחישה באופן חד וחריף את האלמנט המרכזי בסיפור: הבדידות. פרד אמנם פוגש אנשים במהלך המלחמה, את חלקם הוא מכיר ואפילו אוהב (סבא, חברי התזמורת של אביו, ילדי השכונה באמסטרדם) וברור לנו שניהל אתם מערכות יחסים. אלא שהבחירה לא לעסוק ביחסים הללו משקפת את תחושת הבדידות העזה שהייתה מנת חלקו בימי המלחמה ואת העובדה כי הדובי היה מקור הנחמה והיציבות היחיד שלו באותם ימים.

נוכחותו היציבה והמנחמת של הדובי מתעצמת עוד יותר למול דמות האם, המהבהבת בחייו של פרד לאורך ימי המלחמה, כאשר היא מגיעה ועוזבת חליפות ובכל פעם מגיעים אתה תלישה מהמקום הנוכחי, מעבר למקום חדש, אי-וודאות, פחד ובדידות. הבדידות הזו, שניתן למשש כמעט, היא-היא סיפור השואה של הספר הזה. מספרים, שמות, מקומות, אירועים, חולפים פעמים רבות ליד אזנם של ילדים (ומבוגרים, אם להיות כנים) מבלי להותיר כל רושם. אבל תחושת הבדידות המוחלטת, חוסר האונים וחוסר הוודאות מול נסיבות החיים, טבועה היטב כמעט בכל אחד מאיתנו.

איור: אבי עופר

איור: אבי עופר

והבדידות הזו אינה מסתיימת גם עם תום המלחמה. הדובי מספר כי לאחר המלחמה פרד אהב לצאת אתו לשדות, לטפס על עץ בודד ולהשקיף למרחק. מצד אחד, אחרי שנות המחבוא יש כאן סופסוף יציאה למרחב ולחופש, ופרד אף מספר לדובי כי "העולם הוא כבר לא מקום מפחיד". אלא שהעובדה כי הדובי מספר על טיולים של שניהם לבדם ביער ובשדות, והאיור בו נראה פרד מהורהר וקפוץ שפתיים כשהוא מתבונן ממרחק על בתי העיר ואנשיה כמי שאינו מוצא את מקומו בתוכם, מבהירים כי את הבדידות שבפנים קשה יותר לנצח.

הסצנה הזו משקפת גם את תפקידו הדואלי של הדובון בחייו של פרד מתום המלחמה ועד מסירתו ל"יד ושם". הוא נמצא עמו תמיד כעין מגן מפני הבדידות המוחלטת, אולם הוא גם תזכורת מתמדת לאפשרות קיומה. לכן, כאשר פרד שולח אותו לתערוכה ב"יד ושם" בסוף הסיפור, הפרידה מהדובי היא במובנים רבים גם פרידה מהבדידות, או לפחות יכולת לחלוק אותה עם אחרים – עם הקוראים. עתה הוא יכול להפוך סופסוף מחפץ אנושי כמעט, שפתיל חייו כרוך בזה של פרד לבלי התר, לטקסט זיכרון. לסיפור.

"הדובי של פרד" מאת איריס ארגמן, איורים: אבי עופר. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016

מור פוגלמן-דבורקין – מבקרת ספרות ילדים ונוער.

 

המצויר או המצולם – הג'ונגל החדש

כבר בקיץ האחרון, כשכתבתי כאן על הגרסה הקולנועית של "הנסיך הקטן", לא יכולתי להתעלם מהפיכתו של ה"עיבוד" שימושי יותר ויותר בתרבות הפופולרית-טכנולוגית-דיגיטלית-שיתופית העכשווית. בז'אנר סרטי הילדים (או לפחות אלה הנקנים להפצה והמוקרנים בבתי הקולנוע המסחריים בארץ) נראה שמדובר כבר בהשתלטות יותר מאשר בתופעה. באולפני "דיסני" הטרנד הרווח ברגעים אלה הוא גרסאות לייב אקשן לקלאסיקות האנימציה המוכרות שלהם. זה התחיל עם "מליפיסנט" שהפיח חיים מחודשים במעשיה "היפהפייה הנרדמת", והמשיך עם המועמד לאוסקר בפרס עיצוב התלבושות, "סינדרלה". לא פחות מארבעה "Untitled Disney Live-Action Fairy Tale" מתוכננים להופיע עד סוף 2019, לא כולל "היפה והחיה" ו"אליס מבעד למראה", שיעלה בקרוב בבימויו של טים ברטון – ששמו נקשר גם לעיבוד הלייב אקשן העתידי של "דמבו". הרשימה והשמועות לא פוסקות.

בינתיים כולם מדברים כמובן על "ספר הג׳ונגל" של "דיסני", המנצח הגדול בקופות בארצות הברית ובעולם בסופי השבועות האחרונים. לא פשוט – ובטח לא מובן מאליו – להתמודד עם אחד הסרטים האהובים ביותר של בית ההפקה הנודע, הסרט האחרון שוולט דיסני עצמו זכה לעבוד עליו לפני מותו בשנת 1966, המסמן נקודה שממנה השתנתה איכות הסרטים של אותה התקופה. הנגיעה המחודשת בסרט, המבוסס על סיפוריו של רודיארד קיפלינג, לאחר כמעט יובל היא בגדר חילול קודש של ממש עבור מעריצים רבים, שחלקם הגדול הוא גם המממן העיקרי של אותן הכנסות קופתיות – הורים לילדים. בגירה, באלו, שירחאן וקינג לואי הם מיתולוגיות-דיסני, ושירי הסרט זכו למעמד של יצירה נפרדת בעלת חיים משל עצמה. לכל מי שצפה בסרט בעברו מספיקה צפייה חוזרת קצרה אחת בשביל להתהלך יום שלם בזמזום של "The Bare Necessities"…

זאת נקודת פתיחה מאתגרת לסרט ולבמאי שלו, ג׳ון פבראו ("איירון מן"), שהוא גם שחקן כשרוני ותורם לסרט את קולו בדיבוב דמות של חזיר גמדי משעשע. תוסיפו לה את ההשמצות הקבועות של CGI לעומת האנימציה ההיא, האותנטית והכה נוסטלגית עד כדי הבחנה בין פריים לפריים בקווים הרושמים את הדמויות הנעות – והרי מתכון מושלם לצקצוק שפתיים ופליטת אנחה על איך מחרבים את כל מה שהיה יפה וטוב פעם עם מחשבים קרים של היום, על ההחמצות של הילדים של היום שלא יזכו לטעום טעמה של פשטות ותמימות, על אובדן הילדות. והנה מחשבה שתומכת בכך: גדולתו של המפעל ה"וולט דיסניי" היא על-זמניותו, כפי שהסביר לי בעבר האנימטור הדגול רוני אורן. רוב האנשים – אם יצפו היום בסרט לייב אקשן הוליוודי "רגיל", אפילו משנת 1970, הוא יראה בעיניהם מגוחך ומיושן. הצפייה תהיה מודעת ויושקעו בה ריכוז וקשב מיוחדים כדי שתצלח. בצפייה בסרטי האנימציה של דיסני, למשל ב"דמבו" – סרט משנת 1941 (!), אין את הבעיות האלה. מה שעבד בשנת 1941 או לצורך העניין בשנת 1967, עובד גם היום בצורה יוצאת מן הכלל, וגם כיום זוכים ילדים להתאהב  בדמויות בהן התאהבו הוריהם ואף הסבים והסבתות שלהם כשהיו ילדים. אם כך, מדוע מתעורר הצורך לאותו בית הפקה ליצור בגרסת לייב אקשן מוצר שנחשב למושלם? (מה גם שכבר הייתה להם אחת כזאת, לא מוצלחת, בשנת 1994.)

אם עד לא מזמן השאלה הרלוונטית במקרה של עיבוד הייתה "הספר או הסרט", נראה כי בעשור הנוכחי, בז׳אנר סרטי הילדים תתקבע שאלה חדשה – המצויר או המצולם. אם נתעלם לרגע מהעובדה שמדובר בראש ובראשונה בספר ורק אחר כך בסרט, אפשר יהיה לומר כי בבסיסם העלילתי לפחות שני הסרטים די דומים: מוגלי חי בג'ונגל עם משפחת הזאבים, כשהוא גדל עולה שאלת חזרתו אל חברת בני האדם ובתוספת האיום הקיומי בדמותו של שירחאן, בגירה (בגרסה החדשה מדבב את דמותו סר בן קינגסלי – איך לא?!) מחליט להוציא אותו מהג'ונגל אל כפר בני האדם הסמוך. המסע שלהם כולל מפגשים עם הפילים, קה הנחש, קופים ומלכם, וכמובן עם הגדול מכולם – הדוב באלו. בסרט החדש נרשמת היעדרות בולטת והיא של להקת הנשרים המזמרים ושירם "That's what friends are for" (פרט מידע מעניין למטיבי לכת: הם לא סתם הזכירו לכם את הביטלס, הם נוצרו בהשראתם ואפילו אמורים היו להיות מדובבים על ידם, רק שלוח הזמנים של הלהקה באותה התקופה לא אפשר זאת. או שג׳ון לנון לא אהב את הרעיון, על פי מקורות אחרים). בין שלל החיות שעל המסך מופיעים גם נשרים כאלה, אבל הם אזכור לחסר ולא דמויות של ממש.

הבדל משמעותי בין הגרסאות קשור בהסבר שניתן לגבי הימצאותו של מוגלי (השחקן הצעיר, הלא מוכר והיחיד שמופיע בסרט – ניל סת׳י) בג'ונגל. בסרט המצויר אנחנו עדים לרגע שבו מוצא אותו בגירה מצטנף בסלסילה כפי שמצאה בת פרעה את משה, אם נשתמש בדימויים של אווירת החג שזה עתה נגמר. בסרט החדש, מוגלי הוא מלכתחילה חלק אינטגראלי מחיי הג'ונגל, ורק כשקה – הפעם ממין נקבה ובדיבובה של סקרלט ג׳והנסון – מהפנטת אותו, הוא נחשף אל סיפור הגעתו אל הג'ונגל, הנשקף לו מעיניה. כעת הוא מורכב הרבה יותר: מוגלי התינוק נותר בג'ונגל לבדו אחרי קרב בין אביו לבין שירחאן הנמר. כלי הנשק של האב היה האש, היא הותירה צלקות בפניו של שירחאן והפכה להיות הסמל לעליונותם של בני האדם על חיות הג'ונגל. היא ה"קלף" החזק של מוגלי על שירחאן ופסגת שאיפותיו של קינג לואי – מלך הקופים המדובב על ידי כריסטופר ווקן הענק – המעוניין להשיגה בעזרתו של מוגלי. כלומר, הסיבתיות כעת היא משמעותית יותר: מוגלי הוא לא סתם ילד שננטש ללא רחמים על ידי הורים חסרי אחריות, וגם דמותו של שיראן מורכבת יותר. מאז 1967 למדנו דבר או שניים על יחס האדם אל בעלי החיים שבטבע, וכך בסצנת הקרב שלו עם אביו של מוגלי סביר שנחוש אפילו חמלה כלשהיא כלפי הטיגריס המרושע.

מי שמצפה למחזמר בבואו לקולנוע עשוי להתאכזב. בעוד אחד מהאלמנטים הכי מזוהים של הסרט המצויר הייתה מוזיקת הג'אז, עם השירים האהובים, כעת רק שני שירים מוכרים מופיעים בסרט בגרסאות חדשות: שיריהם של באלו  ושל קינג לואי, והתחושה לקראת הופעתם היא ציפייה דרוכה. הסיקוונסים של שני השירים מרהיבים ומשעשעים, והם בהחלט מצליחים להעביר תחושה של שיא, ושאר השירים המוכרים מתנגנים רק עם עליית כתוביות הסיום היפהפיות ומספקים סיבה טובה להישאר עוד קצת בכיסאות ולעכל את החוויה.

כי זוהי חוויה במלוא מובן המילה. "ספר הג׳ונגל" 2016 הוא מרהיב, צבעוני, עשיר, מהפנט ומביא אל המסך ספקטקל קולנועי וטכנולוגי שהוא רלוונטי – ולא משום שהוא פשרה על תוכן במובן של "אין מה לעשות, זה מה שהולך היום". נכון, זהו לא סרט מתוק, תמים ומוזיקלי. למעשה, השאלה העיקרית שנשאלתי בשיחות עליו הייתה "שמעתי שהוא ממש לא מתאים לילדים קטנים, הוא מפחיד?" התשובה היא כן. לא מעט סצנות הן מפחידות ואף מאיימות, אם בשל האותנטיות של בעלי החיים ואם בשל הקרבות ביניהם, האותנטיים גם כן, שנראים ספונטניים כאילו היו מיועדים לסדרה של נשיונל ג'אוגרפיק. האם הסצנות האלה הופכות את הסרט לכזה שאינו מתאים לילדים? תלוי מי הם הילדים.

נכון שהסרטים הקלאסיים של "דיסני" מגלמים נצחיות חוצת עשורים שמאפשרת לילדים ליהנות מהם גם חמישים שנים לאחר שהוקרנו לראשונה. אולם ילדים בשלהי שנות ה-60 של המאה הקודמת הם לא אותם הילדים שצפו בסרט עשר, עשרים ויותר שנים לאחר מכן, והם בטח לא אותם הילדים שצורכים סרטים היום. וביניהם כאלה שיכולים ליהנות מ"דיסני" "של פעם" ומ-CGI בתלת מימד בעת ובעונה אחת. הם צופים בנשיונל ג'אוגרפיק, משחקים בעולמות של מציאות מדומה, חשופים לתכנים וירטואליים מיבשות אחרות ומבית. בשנת 1967 הספיקו פנסים כחולים בעיניים של באלו ובגירה כדי להמחיש את מחיר התגרה שהשתתפו בה. בימינו, שירחאן מצולק למופת כבר בתחילת הסרט (בניגוד לגרסה המצוירת, דמותו מופיעה מן ההתחלה ולא מגיחה רק באמצע).

מבלי לשפוט לטובה או לשלילה את הדברים, הפחד שצופים ילדים מתמודדים אתו הוא גם רגש, כמו שלימד אותנו "הקול בראש" הנפלא בשנה שעברה, וככזה יש לו חשיבות בעלת ערך מוסף. על כן סרטים המעמתים את צופיהם הרכים עם רגשותיהם הם גם זכירים במיוחד בבגרותם. בלי יוצא מן הכלל כמובן, כולם זוכרים איך בכו כשמופאסה ב"מלך האריות" מת, למשל. כשם שאנחנו הולכים לקולנוע כדי להשתאות, לצחוק ולבכות – אנחנו הולכים גם כדי לפחד. זו חוויה שמכיר כל מי שהיה ילד ופחד בקולנוע, וההתמודדות עמה היא לבו של העניין.

בתחילת שנות ה-90 ניתח חוקר בשם גרג מטקוף את "ספר הג׳ונגל" המצויר כמוצר של התרבות הפופולארית, המשקף את התמודדותה של החברה האמריקנית עם התמורות שחלו בה בתקופה הסוערת של שנות השישים. מתוך ההנחה כי דעותיו של וולט דיסני היו שמרניות, הוא מציג את האופן שבו אלמנטים שונים בסרט מסמלים את התופעות החברתיות הנתפסות כשליליות, ואת העזיבה של מוגלי את הג'ונגל בחזרה אל חיים במחיצת בני האדם כפתרון של "חזרה אל המוטב", אל הערכים הישנים. כך למשל מייצג קה הומוסקסואליות, הנשרים ה"בריטיים", על תסרוקותיהם, את תרבות הרוקנרול, הקופים ומלכם את התנועה לזכויות האזרח והפגנותיה הכאותיות, ובאלו מייצג הורה מתירני ובטלן.

זהו ניתוח אחד, אבל לתקופה שבה נבראת יצירה יש משמעות. מה שמביא אל ההבדל המשמעותי והבולט מכולם בין שתי הגרסאות – סיומו של הסרט. בשנת 1967 מוגלי חוזר לחיק בני האדם. למי שכבר שכח, הטריגר לכך מופיע משום מקום בדמותה של ילדה בת גילו שמגיחה לפתע בג'ונגל. היא ממלאה מים בכד מן הנהר ומפתה אותו לעקוב אחריה, כל זה בזמן שהיא שרה את אחד השירים הכי שוביניסטיים בכל הזמנים:

למוגלי זה מספיק כדי לעזוב ללא פרידה כמעט את באלו ובגירה, הוריו האלטרנטיביים והרוחניים בג'ונגל, רגע לאחר האיחוד אתם בסיומן של התלאות שעברו.

הסיום הפשטני הזה אינו חלק מהגרסה העכשווית, המציגה אפילוג: אחרי שהציל את חיות הג'ונגל מאימתו של שירחאן, מושב הסדר אל כנו. בתמונה האחרונה, כשמוגלי רובץ ביחד על העץ עם בגירה ובאלו, הם לא ממהרים לשום מקום, ונראה שהם עתידים להישאר ככה אפילו עד סוף החיים (או לפחות עד הסיקוול). לא רק שאין ילדה, גם אין פרידה. מוגלי נשאר גור אדם בין חיות הג'ונגל. זוהי הפתעה למי שחונך על ברכי הסיפור המוכר. הרי חיות מזמרות וג'ונגל ופרא וחיים בתחתונים אדומים זה יפה והכול – אבל בסופו של דבר כל אחד צריך לחיות עם בני מינו. לא?!

בימים אלה, של גלובליזציה המתבטאת בשיאים של הגירה, דווקא ההימצאות עם מי שמרגישים שייכים אליו גוברת הרבה פעמים על ההשתייכות השבטית הראשונית, ואולי זו אחת ההשפעות על הבחירה בסיום הזה לסרט. מוגלי נשאר עצמו גם בתוך הג'ונגל, אינדיבידואל בין להקות ועדרים, שונה מכולם אבל מרגיש שייך לגמרי. אני לא אוהבת לחפש מסרים מובהקים בסרטים, בטח לא כאלה המתיימרים לדידקטיות. אבל אם זה משהו שילדים יצאו אתו מהסרט, במודע או לא, זו אמירה יפה ועדכנית למדי.

"ספר הג'ונגל" – ביים: ג'ון פאברו, הפקה: אולפני דיסני, 2016

 

סיון דוידוב – בעלת תואר ראשון בקולנוע, ובעלת תואר שני מהתכנית ללימודי מחקר תרבות הילד והנוער במדעי הרוח. ילידת 1984. בוכה תמיד בסרטי ילדים.

שירה היא עולם ומלואו

"פעם הקוראים חיזרו אחרי השירה, היום השירה מחזרת אחרי הקוראים", טוענת שלומית כהן אסיף, מבכירות המשוררות והסופרות לילדים בארץ. "השירה שנכתבת לילדים היא חלק בלתי נפרד מן השירה בכלל וגורל משותף להן", היא מוסיפה. "פעם קראו קילומטרים של שורות, היום מסתפקים בהרבה פחות – כך לגבי השירה למבוגרים וגם לילדים". ובאמת, אנו רואים בשנים האחרונות ירידה במספר ספרי השירה לילדים שרואים אור בהוצאות הממוסדות, בעוד כתיבת השירים עצמה אינה פוסקת, ואף נדמה שרק גוברת. מיזמים עצמאיים ומגוונים, ספרים בהוצאה עצמית ומימון המון, בלוגים, סדנאות ועוד – רבים כותבים, ומעטים מתפרסמים בשיטה הישנה והמוכרת.

גם אנחנו ב"הפנקס" מבקשים לעודד את כתיבת ופרסום השירה לילדים על ידי מדור היצירה המקורית והאסופות שמופקות בכנסי "הפנקס" השנתיים. כדי להבין טוב יותר את הלך הרוח הנוכחי, החלטנו לבדוק מה באמת מצבה של השירה לילדים ואיך מרגישים אלו שכותבים אותה.

גלית מסה, ששיריה התפרסמו ב"הפנקס", כותבת שירה כיוון ש"אני לא יודעת לכתוב פרוזה". היא מסבירה ש"הרעיון של סיפור עם התחלה, אמצע וסוף זר לי. כקוראת וככותבת, וגם בחיים ,קשה לי לתפוס דברים שמתפתחים על ציר הזמן. בשיר יש אלמנט אל זמני שמאפשר בשעת הקריאה להחזיק בבת אחת את כל הקצוות של הרעיון המובע בו, לכן זו צורת ביטוי שיותר מתאימה לי".

מה מיוחד בצורת הביטוי הזו?

"הייחוד של צורת ההבעה השירית הוא שהתבנית הקצבית והמוסיקלית, שפונה למשהו ראשוני וקדום בנפש, מייצרת מעטפת שיכולה להכיל בתוכה עולמות רבים. אפשר להניח זה לצד זו גיחוך, אימה ונוחם, ולנוע משפה יומיומית למשלבים לשוניים גבוהים מאוד, הלוך חזור, והדבר יהיה טבעי לגמרי. ושוב, בגלל מבנהו המיוחד, שיר יכול להיתפס על ידי הנפש בשעת הקריאה כיחידה אחת, גם אם חלקים רבים ממנו אינם מובנים לקורא".

חמישה חמוסים בשדה חומוס / גלית מסה

חֲמִשָּׁה חֲמוֹסִים בִּשְׂדֵה חוּמוּס
יָשְׁבוּ וּפָכְרוּ בְּהוֹנוֹת
אַרְבָּעָה לְבָנִים, אֶחָד חוּם
וּשְׂפָתַיִם לוֹ גַּם לְבָנוֹת

אַרְבָּעָה חֲמוֹסִים בִּשְׂדֵה חוּמוּס
(אַחַד הַלְּבָנִים נֶעֱלַם לֹא מִכְּבָר)
אָמְרוּ: כֹּה גָּדוֹל וּמְגֻוָּן הַיְּקוּם
וּסְתָם כָּךְ פֹּה נִתְקַעְנוּ בְּאֶמְצַע הַכְּפָר

שְׁלֹשָׁה חֲמוֹסִים בִּשְׂדֵה חוּמוּס
(עוֹד אֶחָד הִסְתַּלֵּק לוֹ פִּתְאוֹם בַּחֲשַּׁאי)
אָמְרוּ זֶה לְזֶה: זֶהוּ שֶׁטַח תָּחוּם
וּסְלָעִים מִכָּל עֵבֶר חוֹסְמִים אֶת הַגַּיְא

אִם נֵלֵךְ, תֵּעָצַרְנָה רַגְלֵינוּ
זְנָבֵנוּ כָּךְ סְתָם יִתָּפֵס
יֵשׁ פֹּה שֶׁפַע מָזוֹן וְחֶבְרָה נֶהְדֶּרֶת
וּשְׁקִיעוֹת שֶׁחֲבָל לְפַסְפֵס

שְׁנֵי חֲמוֹסִים בִּשְׂדֵה חוּמוּס
(הַשְּׁלִישִׁי תָּפַס אֹמֶץ וְרָץ לוֹ פִּתְאוֹם)
מִלְמְלוּ: הַיְּקוּם, הוּא מִמֵּילָא עָקוּם
וּסְעָרוֹת מְהַלְּכוֹת בּוֹ, בְּרַעַשׁ אָיֹם!

חָמוֹס יְחִידִי בִּשְׂדֵה חוּמוּס
(חֲבֵרוֹ, כִּמְרַחֵף, הוּא נִמְשַׁךְ אֶל הָהָר)
אָמַר לְעַצְמוֹ –
נוּ, אֶפְשָׁר עוֹד לָקוּם –
אַךְ אִוְשַׁת הֶעָלִים כְּבָר יָדְעָה:

הוּא נִשְׁאַר.

איור לשיר: שירז פומן

איור לשיר: שירז פומן

אהבת שירה בתור ילדה?

"אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה מסתובבת וממלמלת שורות מתוך שירים – שלא היו מובנות לי, אבל הילכו עלי קסם (למשל ,הצירוף: 'לא יאומן כי יסופר' של ע. הלל, שנשמע לי כמו כישוף; או: 'זהב פרוויים' מתוך 'גלגוליו של מעיל' של קדיה מולודובסקי, שנשמע לי חגיגי ומואר). בלעתי את השורות האלה ואחרות בשלמותן, כמו כמוסה, ומשהו בי ידע שאני יכולה להניח להן להתפרק ולהתפענח בתוכי לאט-לאט, לאורך שנים רבות".

לפי תפיסתה של שלומית כהן אסיף, כתיבת פרוזה היא "מסע ארוך", ואילו כתיבת שירה – "ניסיון לצוד את הרגע". היא מסבירה שב"מציאות הממוחשבת והקליפית שבה הכול מיָּדי, הכותבים, ותיקים וחדשים, מעדיפים את המיָּדי. מעלים לפייסבוק, מצפים לתגובות מיָּדיות. סבתא כותבת לנכד ספר שירים, גננת ותיקה יוצאת לגמלאות ותורמת מניסיונה כמה ספרי שירה למדף. שמתם לב שמספר הנשים הכותבות שירה לילדים גדול לאין ערוך לעומת הכותבים הגברים?"

אם כך, השירה לילדים עדיין רלוונטית?

"עם כל הדברים שציינתי השירה עדיין רלוונטית, כן. כי הגעגוע, הכאב, האהבה והמוות – תמיד רלוונטיים. מי ישרוד מבין המשוררים ומי ייעלם? ימים יגידו. ולמה 'דני גיבור' של שטקליס ו'פזמון ליקינטון' של לאה גולדברג, הם חתיכת נצח?"

טקסט: מרים ילן-שטקליס, איור: דוד פולונסקי

טקסט: מרים ילן-שטקליס, איור: דוד פולונסקי

כיצד את עובדת על שיר חדש?

"לשתף בתהליך כתיבת שיר? איזו שאלה אינטימית! כשהייתי קטנה, ביקרנו פעם ב'עלית' ברמת גן. ראיתי איך מייצרים שם סוכריות טופי. מאז אינני אוכלת טופי. אוכל לשתף בתהליך בניית קובץ שירים ועריכה.

בקלסר פרחוני יש שירים שלמים (אבל לא מושלמים) וגם חצאי שירים, או שורות בודדות שהיו פעם שירים ונותרו בבדידותן מרוב מחיקות (אני יותר מוחקת ופחות כותבת). מדי פעם אני חוזרת לקלסר, ואת השירים הראויים מנקדת ומעבירה לקלסר שצבעו כחול. אני אוהבת לנקד שירים, הניקוד עוזר לי לזהות צרימות מוסיקליות.

את השירים מן הקלסר הכחול אני מעבירה מדי פעם ליועצים (ילדים ומבוגרים) וקשובה להערות שלהם. משך הזמן אני בונה לי ספר דֶמֶה, מדביקה את השירים, בוחרת שיר פתיחה שיוביל את הקובץ ושיר סיום שאמור לסגור. לא פעם אני מתנצלת בפני שיר זה או אחר שלא שיבצתי אותי בקובץ ומבטיחה שיימצא לו מקום בספר הבא (ולא אחת שוכחת לקיים).

המחיקות והליטוש הם חלק מן התהליך. פתאום שיר ארוך הופך לשיר קצר – ביני לביני אני קוראת לקצרצרים האלה 'שירי בוטן'. וקיימים שירים שמגיעים לקורא ללא מחיקה וללא נגיעה, כפי שנכתבו בלילה בעיפרון. דוגמא לכך הוא השיר 'גובה החלום':

מתוך: "ציפור, לאן את נוסעת?"

איור: גיל-לי אלון קוריאל, מתוך: "ציפור, לאן את נוסעת?"

כמעט בכל קובץ אני נותנת לצייר זכות למחוק שלושה שירים. גיל-לי אלון-קוריאל, שציירה לי שלושה ספרי שירה, היא יועצת נפלאה שתרמה לא מעט בבחירת השירים. ושם הקובץ? השם מתנגן לי בראש, ואני שומרת אותו לעצמי בלבד, עד שהופך להיות של כולם".

לאור המצב הנוכחי, שבו מתפרסמים מעט מאוד ספרי שירה, אנא שתפי אותנו בהוצאת ספרך האחרון, "הצבע השמיני".

"תהליך העבודה על ספר השירים 'הצבע השמיני' (הוצאת צלטנר) הייתה מבחינתי התנסות אחרת וחדשה. לרוב הוצאות הספרים פונות אלי ומתעניינות בכתב יד חדש שלי. ופה במקרה פניתי להוצאה לחפש את מספר הטלפון של הציירת ענבל לייטנר, ודורית צלטנר ענתה. פרט לבחירת שם הקובץ שהיא שלי, לקובץ הזה אחראים שניים: המפיקה דורית צלטנר והעורך-המשורר רמי סערי. השקפתי מן הצד מבולבלת ונבוכה: איך שניים שאינם מוכרים לי קוראים את השירים במבט אחר ובמרחק אחר. שיר כמו 'מסננת כזאת', די לי שנכתב, ודאי לא היה מגיע לדפוס, אלא נשאר שלי. דורית ורמי התעקשו. עכשיו מסתבר שזה אחר השירים האהובים בקובץ ומצוטט רבות".

נָתְנוּ לִי מְסַנֶּנֶת לַפֶּה
שֶׁאֵדַע מַה לּוֹמַר,
מָה אָסוּר וּמַה מֻּתָּר.
שֶׁאַגִּיד מִלָּה מְנֻמֶּסֶת וְיָפָה,
שֶׁאֶבְלַע מִלָּה חֲצוּפָה.

נָתְנוּ לִי מְסַנֶּנֶת לַלֵּב
שֶׁתֹּאמַר אֵיזֶה חָבֵר לִבְחֹר
וְעַל מִי לְוַתֵּר,
אֶת מִי לֶאֱהֹב פָּחוֹת
וְאֶת מִי יוֹתֵר.

בַּלַּיְלָה, בְּלִי מְסַנֶּנֶת,
אֶת עֵינַי אֲנִי עוֹצֵם,
בְּלִי אָסוּר, בְּלִי מֻתָּר
חֲלוֹם קָטָן חוֹלֵם.

 

על שיריה מספרת גלית מסה כי הם "כתובים במתכונת של שירי ילדים, אבל לפרקים מופיעה בהם שפה גבוהה מאוד. הם עוסקים, לעתים קרובות, בנושאים ששייכים לעולם המבוגרים, אבל מטופלים בצורת חשיבה ילדית. יש להם גיבורים מופרכים מאוד, שמתאפיינים בחוסר התאמה קיצוני ביותר לעולם שבו הם חיים, ולכן יש בהם מידה לא מעטה של אומללות מגוחכת.

הם נכתבו כך מתוך צורך: כתבתי שירים 'רציניים' בגוף ראשון כל חיי, אבל לא הראיתי אותם כמעט אף פעם לאיש, כי הביכה אותי החשיפה הכרוכה בכך. בשלב מסוים התחילו להופיע במחברותיי שירים מסוג חדש, שנראו, מבחינה חיצונית לפחות, כשירי ילדים. החלטתי באופן מודע להתמיד במגמה הזאת, כי ידעתי שאת השירים האלה יהיה לי קל יותר לשתף עם  הזולת, בגלל איכותם הקלילה והמבדרת, והפחות אישית לכאורה".

איך את כותבת שיר?

"אני בדרך כלל נאחזת ברעיון מסוים – ויזואלי, פילוסופי, מילולי או צלילי, ומחליטה להתייחס אליו ברצינות וללכת עד הסוף אל המקום שאליו הוא לוקח אותי, מוזר ככל שיהיה. אני לא מפחדת מנונסנס, ואני שמחה במיוחד כשעולה בידי לכתוב שיר שמשוחרר מכבלי המשמעות הסטנדרטיים, אבל כזה שבכל זאת מפעיל רגש כלשהו אצל הקורא.

הכריש עם הצנונים באוזניים / גלית מסה

הנה הוא שוב הכריש
כבר ראיתי אותו היום פעמיים
הנה הוא, הנה הוא שוב הכריש
הכריש עם הצנונים באוזניים
זה שנמאס לו לשמוע מים.

שוחה ימינה, שוחה שמאלה, שוחה מסביב
שוחה ואומר לעצמו –
לא מקשיב, לא מקשיב, לא מקשיב
שוחה הכריש עם קמטים במצח
שוחים הקמטים ואומרים לו: בטח
יש מקום בקרקעית הים
בו מסתתרת בריכת יבשה
תמצא אותה, תבנה לך בית בפנים

תכין גם מקום לשני הצנונים
יהיה לך שקט
תוכל לשחק
כל הימים
חמש אבנים.

איור לשיר: רחל סטולרו-חיים

איור לשיר: רחל סטולרו-חיים

למרות שהמניע לכתיבת השירים הוא רצון בתקשורת, אני לא חושבת על קהל יעד כשאני כותבת אותם, ובהתבוננות לאחור נראה שקהל היעד שלהם הוא פשוט אני, או קורא שכמותי: אדם שאוהב את השפה העברית וקשוב למוסיקליות שלה, וחש לעתים קרובות שלא בנוח בתוך עולם המבוגרים, בלי קשר לגילו בפועל".

המשוררת ניצה פלד, ששיריה פורסמו גם כן ב"הפנקס", מספרת שהמוטיבציה לכתוב שירה נובעת מכך ש"רוב הזמן אני חושבת שירה. שנים רבות כתבתי שירה – לא לילדים. אין לי הסבר טוב למה דווקא עכשיו המחשבות שלי התגלגלו לשירה לילדים. כבר אין לי ילדים קטנים ועדיין אין לי נכדים – אז זה לא הטריגר הנפוץ. אולי זה עולם התום או התום המדומיין שממלא אותי כמיהה בימים שבהם הכי קל להיות נואש או ציני. והרצון להאמין שילדים יכולים עדיין להתחבר לדקויות, לחמלה. הם הרי המבוגרים של מחר, ואם לא הם, אז מה יהא על המחר?"

"שיר בוקר" - טקסט: ניצה פלד, איור: קרן כץ

"שיר בוקר" – טקסט: ניצה פלד, איור: קרן כץ

האם העובדה שההוצאות לאור ממעטות לפרסם ספרי שירה חדשים של משוררים/ות לא מוכרים/ות משפיעה עלייך כמשוררת?

"כמי שיודעת לכתוב רק שירה, ועוד כזו שרק מעטים מתחברים אליה, אין לי ספק שהעובדה שהמצרך שלי אינו מבוקש מדכאת את פוריות הכתיבה".

אם כך, האם ההוצאות לאור צריכות לפרסם יותר ספרי שירה?

"אינני יודעת אם הבעיה היא ההוצאות או אופנות הקריאה. נדמה לי שלאחרונה דווקא יוצאים לאור גם כל מיני ספרי שירה לילדים. באופנות אין טעם להילחם, תרבות הקריאה והפורמטים שלה משתנים כל הזמן ועת לכל חפץ תחת השמים".

מי שהחליטה לא להמתין להוצאות הספרים על מנת ששירתה תגיע לקהל הרחב היא רחלי ארז, שהקימה את הבלוג "השלולית", שבו היא מפרסמת את שירי הילדים שכתבה. "אני רוצה שילדים והוריהם ייחשפו לשירים וייהנו מהם, והבלוג מאפשר את החשיפה הזאת", היא מסבירה. "כמובן שאפשר גם להגיע דרך הבלוג אל ילדים. השירים הם קצרים והם מיועדים לילדים בגילאים שההורים עדיין מקריאים להם, ולכן ההורה פשוט יכול להקריא מהבלוג במקום מספר. ילדים מאוד אוהבים ונמשכים לדברים של מבוגרים כמו הפלאפון של אמא/אבא או המחשב. כך שבשמחה הילדים יקשיבו למה שההורה מקריא דרך מכשיר הפלאפון".

d7a6d799d7a4d795d7a8

מה הניע אותך לכתוב דווקא שירה לילדים?

"יש לילדים דרך התבוננות רעננה על העולם. הכול עבורם חדש ושונה. אדם מבוגר יעבור ליד שלולית מבלי להבחין בה, בעוד ילד יבחין כבר מרחוק בשלולית וירצה לחקור אותה ולהיכנס אליה. אני כותבת שירים לילדים כי כך גם אני חווה את העולם כמו ילדה, ומתרגשת מהדברים הפשוטים והבנאליים לכאורה".

כיצד היית מגדירה את סגנון השירה שלך? על מה את כותבת?

"אני כותבת שירים קצרים ופשוטים, הכתובים מנקודת מבט של ילד. אני מנסה להסתכל על העולם דרך עיניים של ילד, כך שכל השירים מספרים על דברים שמעניינים ילדים. כמו ארטיק, שלולית, כלב, אח קטן, חורים. אני נמצאת בקרבת ילדים, מרגישה ילדה יחד אתם, ומנסה לתפוס את הרגעים הקטנים שיוצרים את השירים".

d79ed7aad7a0d794

עבור דפנה בן צבי, סופרת ומשוררת, כלת פרס דבורה עומר לספרות ילדים, "כוחה של השירה לילדים והייחוד שלה – ואין היא שונה בהקשר זה מן השירה בכלל – הוא ביכולת הפלאית שלה לתפוס את הרגש: לא רק להעניק לרגש סיפור – כלומר מובן ומשמעות, כפי שעושה הפרוזה – אלא להמחיש אותו, לגלם אותו. השירה, לילדים ובכלל, היא קוסמת גדולה", מוסיפה בן צבי. "היא מצליחה לתפוס, באמצעות מלים כלליות, משותפות, את הרגש הפרטי, שממהותו נטול מלים. בכך טמונה הנחמה שיכולה להעניק השירה, ובכך נחשף משהו מהכוח המרפא שעשוי להיות לה.

טקסט: דפנה בן צבי, איור: עפרה עמית

טקסט: דפנה בן צבי, איור: עפרה עמית (מתוך: "שירים לעמליה")

השירה יכולה לחלץ מהבדידות שכופים על כל אחד ואחת מאתנו כל אותם רגשות שאינם ניתנים להבנה ולביטוי. כך, למשל, בשיר 'לבדי' של מרים ילן-שטקליס מוצא הילד, באמצעות השיר, ביטוי לרגש הכואב של הבדידות. הוא מוצא בנות ברית לכאב הפרטי שלו – מלים – ודרכן הוא מוצא בני ברית נוספים: קוראים וקוראות, מאזינים ומאזינות. הילד בשיר לא רק מוצא מלים, אלא גם ממציא אותן: 'לבדיתי, לבדיתי ובכיתי'. נראה כי תחושת הלבד שלו היא כה קשה, כה פרטית, עד כי אין מלה בשפה הכללית שיכולה להעביר אותה ולפיכך הוא ממציא את 'לבדיתי', מלה שיש בה, כמו בחלום, עודף של משמעות: גם לבד, גם הייתי, גם בכיתי.

אִמָּא אָמְרָה: שָׁלוֹם לְיַלְדִּי.
שָׁלוֹם מַחֲמַדִּי וְהָלְכָה.
וְאֵינֶנָּה,
וַאֲנִי לְבַדִּי.
לְבַדִּיתִי, לְבַדִּיתִי –
וּבָכִיתִי.

אַחֵר-כָּךְ, אָמַרְתִּי לַדֹּב:
דֵּי, עַכְשָׁו דֻּבַּי-
דֹב יִהְיֶה דֻּבַּי טוֹב.
שֵׁב עַל יָדִי.
שֵׁב מַחְמַדֵּי,
אִמָּא תָּשׁוּב בְּקָרוֹב.

דֹּב כָּמוֹךָ, אָסוּר לוֹ לִבְכּוֹת,
גַּם עַל הַדֶּלֶת אָסוּר לְהַכּוֹת.
דֹּב גָּדוֹל אַף פַּעַם לֹא יִבְכֶּה,
דֹּב גָּדוֹל יֵשֵׁב בְּשֶׁקֶט וִיחַכֶּה.
דֹּב גָּדוֹל אֵינוֹ דֻּבּוֹן קָטֹן.
טִפְּשׁוֹן…
נָכוֹן?
נָכוֹן, מַחֲמַדִּי?
אֲבָל לָמָּה אִמָּא שֶׁלִּי הוֹלֶכֶת
וַאֲנִי לְבַדִּי?
לְבַדִּיתִי, לְבַדִּיתִי –
וּבָכִיתִי…

היכולת של השיר לתפוס את הרגש היא אחת הסיבות לכך שבעוד שסיפור לילדים אמור להיות 'חמוש' בסוף טוב, שיר לילדים יכול להביא נחמה, גם אם אין לו סוף טוב. כך הדבר בהרבה מאוד מהשירים של ילן שטקליס: מיכאל לא בא; הירח, ב'מעשה בילדה בודדה', לא מספר לילדה סיפור – לא עצוב ולא שמח; הדמעות של דני ממשיכות לזלוג מעצמן – ובכל זאת, השיר מביא אתו נחמה ומרפא לנפש, גם אם רגעיים, שכן הוא מצליח – בדרך קסם, נס – לתקשר את מה שבמהותו בלתי ניתן לתקשורת: את הרגש הפרטי כשהוא לעצמו".

האם שירה לילדים היא ז'אנר שמתאים יותר לדור החדש? או שאולי מדובר דווקא בז'אנר ארכאי?

"אני לא חושבת שאפשר לומר על שירה שהיא ז'אנר ארכאי וגם לא שהיא מתאימה לדור זה או אחר. במובן מסוים השירה נמצאת מחוץ לזמן, היא מורדת בזמן, ובוודאי שאינה מתקדמת אתו לשום מקום; ההפך, אם יש לה קשר אל הזמן, הרי שזה קשר של חזרה – השירה חוזרת לאחור בזמן. יש בשירה, לילדים וגם למבוגרים, חזרה לממדים הראשוניים, הבראשיתיים, של השפה. שהרי בתחילת ההתפתחות, הקול – הבכי, הצחוק, המלמול – פורץ מן הרגש, הוא מעורב ברגש (בכאב, בהנאה), ורק לאחר מכן הדיבור מתנתק מהרגש והופך להיות תכליתי, תקשורתי.

טקסט: דפנה בן צבי, איור: עפרה עמית (מתוך: "שירים לעמליה")

טקסט: דפנה בן צבי, איור: עפרה עמית (מתוך: "שירים לעמליה")

דרך הדגשת החומריות של המלים – הקצב שלהן, המצלול שלהן, המוסיקה שלהן – חוזרת השירה לאותם ממדים יצריים, חומריים, של השפה. ייתכן שיש בכך הסבר מסוים ליכולתה לתפוס את הרגש, לבטא אותו; השירה תופסת לא רק את המשמעות של הרגש, אלא גם, ואולי בעיקר, את הקצב שלו, את המוסיקה שלו, את התנועה שלו, היא מהדהדת אותם דרך המלים, באמצעות המלים, בין המלים. לפיכך נראה לי שהעונג הטמון בקריאת שירה – לילדים, כמו גם למבוגרים – אינו תלוי תקופה. הוא קשור לחזרה אל רגעי היווצרות השפה, ולגודש הרגשי שממנו היא צמחה".

לאור הדברים הללו, כמעט מפתיע שהוצאות לאור ממעטות לפרסם ספרי שירה חדשים, במיוחד של כותבים לא מוכרים. האם הקהל נוטה יותר לפרוזה, או לשירה קלאסית? שמעון ריקלין, עורך ספרי ילדים בהוצאת "מודן" מבהיר שבאופן כללי "קוראי השירה – גם זו המיועדת למבוגרים – קוראים ספרים של משוררים ידועים שכבר נחשפו אליהם – מן הסתם משוררים שמישהו כבר הימר עליהם קודם לכן. באשר לשירים לילדים: גם כאן השיקולים הפואטיים הם בעייתיים. כיום, בגלל חוק הספרים, כמעט לא קונים ספרי ילדים חדשים, וזאת משום שיש מספיק ספרים שכבר הצליחו בעבר, הקלאסיקה שאפילו סבים וסבתות גדלו עליה, והם נמכרים בזול. הוצאת ספרי שירה חדשים לילדים היא הימור לפחות לעוד 18 חודשים, עד שאפשר יהיה להכניס אותם למבצעים (שאז, כידוע, גם ההוצאה וגם המחבר פשוט מפסידים).

בשנים שלפני כניסת החוק לתוקף, אכן הוצאנו כמה ספרי שירה לילדים. למשל, 'איתמר 8, קומה 3' מאת רומם סרנגה. הוצאנו אותו כי הוא (למי שעדיין לא יודע), פשוט מקסים. את 'אבא אמא קרוסלה' מאת נתי בית, ספר שירה לפעוטות, הוצאנו כי חשבנו שפעוטות יאהבו אותו (כמובן שקיווינו קודם כול שההורים יאהבו אותו). אני לא בטוח שאני מחפש דווקא שירה חדשה. אני מחפש ספרים שיקסימו אותי ואת שאר אנשי המערכת וההוצאה לאור, ובשלוש מלים: כישרון ושאר רוח".

טקסט: נתי בית, איור: רעיה קרס

טקסט: נתי בית, איור: רעיה קרס

ריקלין מוסיף שהוא אינו מזהה מגמה שלטת בשירה לילדים כיום, בדומה למשל להשפעה שהיתה ל"והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס. "אבל ישנם ספרי פרוזה לילדים שהתרגשתי מאוד למקראם (למשל, 'נונה קוראת מחשבות' של אורית גידלי), ובעיניי הם לא פחות משירה".

בניגוד למיעוט ספרי השירה שרואים אור, כותבים הרבה מאוד שירה לילדים. מדוע זה לדעתך?

אנחנו מקבלים מאות רבות של כתבי יד בשנה. חלק גדול מאוד מהם מיועד לילדים. נראה לי שהרוב המוחלט של הכותבים חושבים שלכתוב סיפור לילדים זה קלי קלות. לא מעטים מהם חושבים שהספרים יצליחו כל כך עד כדי פרנסה מובטחת או לפחות כניסה לפנתיאון הסופרים לילדים. הם הרי סיפרו את הסיפור לילדיהם, והילדים נהנו מאוד. הם הקריאו גם לילדי הגן, והגננת אמרה לכותב/ת: 'זה מדהים! את/ה חייב/ת לעשות מזה ספר.'

המצב מביך עוד יותר בכל הנוגע לשירים. גם כאן רבים מאוד חושבים ששורות קצרות, חריזה כלשהי (בדרך כלל לא ממש טובה) הן מתכון בטוח לשיר טוב ('ללאה גולדברג זה הצליח'). לעתים גם בעלי יכולת חריזה טובה חושבים כך. הם טועים. שורות קצרות וחריזה הן לא מתכון לשום דבר. בשירים לילדים חריזה משובחת עוזרת מאוד אם יש, כאמור לעיל, כישרון ושאר רוח וגם משהו מפעים שאף אחד עוד לא כתב. ובנימה אופטימית משהו: לא פעם אמרתי לכותבים שהסיפור שבשיר ממש יפה, ואם ייכתב בפרוזה יש לו סיכויים הרבה יותר גדולים".

כמה ספרי שירה שראו אור בשנים האחרונות

כמה ספרי שירה שראו אור בשנים האחרונות

גלית מסה מציינת בהקשר של מיעוט פרסום ספרי השירה לילדים שחבל מאוד שכך המצב. "אם אתייחס למה שאמרתי קודם על כוחה של השירה, הרי שהמסקנה היא ששירה היא צורת תקשורת ראשונית חשובה מאין כמוה. כולנו מתהלכים עם שירים שקראנו ושמענו בילדותנו, ועושר שפתנו, ויכולתנו להרגיש ולחשוב, קשורים באופן חזק לעולם שפתח בפנינו השיר. אני חושבת שההוצאות לא צריכות לפחד מהשפה הקשה והפחות יומיומית המצויה בשירה. זה נהדר שההוצאות ממשיכות להוציא את הספרים הקלאסיים (טוב שהורה יכול להקריא היום לילדו את 'איה פלוטו' שעליו גדל) אבל אם עולם השירה העברית לילדים לא יתחדש מדי פעם בשירה טובה חדשה, השירה תהפוך לאמנות גוועת".

אולי השירה המחורזת הקלאסית צריכה להשתנות? אולי השינויים בתקופה מחייבים גם סוג אחר של שירה?

"העולם היום באמת בנוי על מסרים קצרים ומהירים יותר, ויכולת העיכול של הקורא שונה מבעבר. אנחנו – זה נכון לגבי מבוגרים וילדים כאחד – פחות מעוניינים לשהות לאורך זמן בתוך טקסט, ומצפים לזרימה שוטפת של אינפורמציה שתרגש אותנו כל הזמן. אבל אני לא יודעת אם אפשר להתאים באופן מכוון את צורת הכתיבה לצורת הקריאה החדשה, כי כתיבה לא נעשית מתוך החלטה דידקטית או שיווקית, אלא מתוך דחף של הכותב. עם זאת, אדם כותב בדרך כלל רגיש (גם אם באופן לא מודע) לשינויי השפה והטון שחלים סביבו, והם ימצאו את דרכם לתוך הכתיבה שלו באופן טבעי".

טקסט: שלומית כהן אסיף, איור: גיל-לי אלון קוריאל (מתוך: "גם לירח יש גומות חן")

טקסט: שלומית כהן אסיף, איור: גיל-לי אלון קוריאל (מתוך: "גם לירח יש גומות חן")

שלומית כהן אסיף טוענת ש"השירה הברורה, המדויקת, המוסיקלית ומעל לכול – השירה הפשוטה, נעלמת אט-אט, ובמקומה יש משהו שדומה לשירה, אבל הוא לא שירה. השירה של היום", היא מוסיפה, "אינה מספקת לקוראים את הקסם ואת הנוחם המיוחל. ובעקבות הקוראים והשוק, המו"לים מצמצמים את הפקת ספרי השירה ומעדיפים פרוזה. ואם משורר שאינו מוכר מתעקש – נדרש הוא לממן את הפקת הספר".

ולראייה, רואים אור פחות ספרי שירה בהוצאות הממוסדות.

"נדמה לי שהשירה למבוגרים הביאה זאת על עצמה. השירה שהייתה פעם חוויה רגשית הופכת לחוויה אינטלקטואלית. המשוררים כותבים שירה סתומה שאינה מובנת, עמוסת מטפורות לולייניות ומבקשים את הבנת הקורא. בשירה לילדים המצב חמור יותר – הכותבים מנסים לפתור בעיה פסיכולוגית זו או אחרת, או מטיפים להם הטפות ישירות. לפני מספר שבועות הגעתי עם שירי הילדים שלי לפגישה עם מבוגרים. בשלב השאלות סיפר אחד הנוכחים: 'אני אוהב שירה, ותמיד הבנתי שירה. למה היום אני לא מבין?' הסופרת חוה ניסימוב נכחה בפגישה. הזמנתי אותה להקריא שיר. וזה היה שיר ילדים פשוט, נוגע והפלא ופלא –גם מובן".

טקסט: חוה ניסימוב, איור: שירה ענבר

טקסט: חוה ניסימוב, איור: שירה ענבר

לאור המפגשים הרבים שלך עם ילדים וילדות לאורך השנים – כיצד הם מגיבים לשירה? מה נוגע בהם במיוחד?

"הילד, כמו המבוגר, מחפש בשירה צידה לדרך. הילד אינו יכול למצוא זאת לבד, צריך לתווך בינו ובין השיר. ודי אם מקריאים לו שיר בקול ומביטים אל תוך עיניו (כמה חשוב להביט בעיניים…) והדרך נסללת. הילד מחפש בשיר חוויה שמוסרת לו דרישת שלום מעצמו ומן המציאות שהוא מכיר. במקביל, בגלל שהמוח שלו כל כך גמיש וספוגי והדפים שלו חלקים ואינם מקושקשים, הוא מוכן לנסוע עם המשורר למציאות אחרת, קרי – לארץ הדמיון. ילד ומשורר אמורים ללכת יד ביד, האחד מוביל את השני פעם זה ופעם זה. בדרך המשותפת הוא מוצא הזדהות, הבנה, הומור, קסם, מוסיקה, משחק. פתאום הוא מגלה שהעולם שלו והעולם של המשורר מלכדים.

ילד כתב לי: 'אני אוהב את השירים שלך כי את לא כותבת לנו שירים טיפשיים'. ילדה כתבה: 'את מתייחסת אלינו בכבוד', ואחר כתב: 'כשאני קורא את השירים שלך אני מרגיש שאני המשורר.' ומה אני צריכה יותר? די לי בזה שיש ביני ובין הילדים ברית. ובכל זאת אני זקוקה ליותר – לתיווך רחב שיגביר את עוצמת ההד".

ובכל זאת, ילדים נחשפים באופן יחסי למעט שירה ברגע שהם מגיעים לבית הספר.

"לרגל פתיחת שנת הלימודים נכחתי בכנס חינוך ארצי. שר החינוך, נפתלי בנט, דיבר בהתלהבות אין קץ על מקצוע המתמטיקה: תגבור, סיוע, תקציבים וכו', והציב מטרה ברורה: לשים דגש על מקצוע המתמטיקה. ישבתי באולם והתווכחתי עם עצמי: האם  מובילי החינוך יודעים שהשירה מזככת ומעדנת את הקורא, או שהשמועה לא הגיעה אליהם? שיר בלב יעשה זאת יותר מן השורש הריבועי והמספר הראשוני, יחדד את החושים יותר מהסינוס, הקוסינוס וכל המרעין בישין. אוף, כמה התקשיתי בחשבון".

לִשְׁתּוֹת אֶת הָאוֹר / שלומית כהן אסיף

אֲנִי שׁוֹתֶה כּוֹס טִפּוֹת יָרֵחַ
וְסֵפֶל טִפּוֹת כּוֹכָב.
אֲנִי לוֹגֵם גְּבִיעַ טִפּוֹת שֶׁמֶשׁ
מָלֵא עַד גְּדוֹתָיו.

אֲנִי אוֹסֵף אֶת הָאוֹר
בְּכַפּוֹת הַיָּדַיִם,
אֲנִי שׁוֹתֶה אֶת הָאוֹר
שֶׁמְּטַפְטֵף מִשָּׁמַיִם.

הָאוֹר בְּבִטְנִי
הוֹמֶה לוֹ הוֹמֶה,
אֲנִי לוֹגֵם
וְנִשְׁאָר צָמֵא.

איור לשיר: אביאל בסיל

איור לשיר: אביאל בסיל

דפנה בן צבי מנחה כותבים לילדים במסגרת סדנאות כתיבה וגם מעבירה סדנה להנחיית סטודנטים שעובדים עם ילדים על שיריהם. מתוקף ניסיונה היא מצליחה לסכם את הסיבה שכותבים רבים פונים דווקא לשירה על אף שההוצאות ממעטות לפרסם ספרי כאלו. "לפנייה של כותבים לשירה יכולות להיות המון סיבות", היא מבהירה. "השירה מאפשרת להתעכב על הרגע. היא מאפשרת לבטא תחושה מסוימת וגם תחושה בלתי מסוימת, מבלי להבנות את התחושה הזו בתוך סיפור, בתוך מסגרת של עלילה.

טקסט: דפנה בן צבי, איור: עפרה עמית (מתוך: "שירים לעמליה")

טקסט: דפנה בן צבי, איור: עפרה עמית (מתוך: "שירים לעמליה")

ייתכן שבכך טמון חלק מכוח המשיכה שלה – עוד יותר מסיפור, היא מאפשרת, הן לכותבים והן לקוראים, לנוח מהמציאות ומחוקיה. ובכלל, כתיבת שירה ממחישה עד כמה הכתיבה במהותה – ככל מעשה רציני של משחק או ככל משחק שנעשה ברצינות – נעשית לא לשם מטרה חיצונית כלשהי, אלא למען הכתיבה עצמה; לא לשם פרסום ספר, לא לשם רווח כלכלי, לא לשם כל תכלית חיצונית שהיא. לכותב או לכותבת לא 'ייצא כלום' פרט לשיר. אך השיר הוא עולם ומלואו".

העמוד הבא »