שבע בום! עפרה עמית

"שבע בום!" הוא מדור המציג את תהליך העבודה של איור ספר ילדים. דרך שש טיוטות ואיור סופי אחד יציגו המאיירים המתארחים במדור את תהליכי החשיבה שלהם, ההתלבטויות וההחלטות אותן הם לוקחים בעת איור הספר. והפעם – עפרה עמית על הספר "ככה-ככה, זוזי שמש" מאת דפנה בן-צבי (הקיבוץ המאוחד).

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

לכאורה, הייתי אמורה לקחת את זוזי ושמש, הדמויות מהספר "זוזי שמש" שכתבה דפנה בן צבי בשנת 2009, ולשתול אותן בספר ההמשך החדש: "ככה-ככה, זוזי שמש". אבל מסתבר ששמונה השנים שחלפו מאז עשו את שלהן, והדמויות, שבזמנו דווקא די חיבבתי, נראו לי פתאום לא מתאימות, מוגזמות שלא לצורך.

במחשבה משותפת עם דפנה, החלטנו שאנסה לעצב אותן באופן יותר ראליסטי ופחות קריקטוריסטי, ועדיין לשמור על כך שיהיו מזוהות עם הספר הקודם.

זוזי ושמש, מודל 2009

זוזי ושמש, מודל 2009

1. וכך יצא שזוזי ושמש הולכות על ארבע במקום על שתיים. לשמש היה הרבה יותר קל לעבור את השינוי הזה, אבל זוזי היתה צריכה לעבור מהפך של ממש ולהפוך מיצור די משונה בסך הכול, לחתולה יותר "אמתית", שלא לדבר על כך שנאלצה להשיל כמה קילוגרמים ממשקלה:

1

2. היות והצבעוניות שלהן היתה נתונה מראש כבר מהספר הקודם, לא יכולתי לעשות שינויים מהותיים (הייתי בכיף משנה את הצבעים של זוזי). בהתחלה ניסיתי במכחולים ואקריליק, אבל התוצאה נראתה לי מקובעת מדי, סגורה מדי. לכן עברתי לעפרונות צבעוניים, שם יותר קל לתת ללבן של הנייר לחלחל לתוך הציור ולתת לו קצת אוויר:

2

3. הדמות שנוספה לסיפור היא חברה חדשה שזוזי ושמש פוגשות, כלבה קטנה, חרדתית וביישנית בשם "ככה". איך שלא ניסיתי, הצטייר לו דיוקן של מישהי מאוד מסוימת שאני מכירה באופן אישי. ככה פשוט כל כך הזכירה לי אותה שאי אפשר היה אחרת:

3

4. בדיעבד הסתבר שההחלטה לעשות ריאליזציה לדמויות ולהפוך אותן להולכות על ארבע, די סיבכה אותי. איך זוזי ושמש יאפו עוגה קטנטנה לנמלה? ואיך יכינו ברכה מצוירת לשושנה בגינה? ואיך בדיוק מאיירים את: "הרחש בא משם, לחשה שמש והצביעה על סל מקש…"? ואיך מציירים דמויות כמעט ראליסטיות של כלבה וחתולה רוקדות מבלי שזה יצא קריפי?

מה עושים? לא עושים. פשוט לא מציירים את זה. ואם ממש חייבים, אז מבקשים מהדמויות לתת משחק בריטי מאופק ומרוסן. תוך כדי, גם עשיתי ניסיונות אינסופיים של צבעוניות:

4

5. ואחרי שמצאתי סוף-סוף את הכיוון שאני שלמה אתו, נרגעתי ואפילו הרשיתי להן בכל זאת להשתולל קצת:

5

6. ולבסוף:

6

 

7. וגם זה: (בום!)

7

שני שירים

unnamed-4

unnamed-5

 

 

מיה מיטב-מגן – כותבת בעיקר לילדים, אמא לשלושה בנים ובלוגרית: כותבת אחת – מאיירת אחת, אמא ירוקה. ספרה "אמא, מה זה עושה?" ראה אור לאחרונה בהוצאת "דני ספרים".
כרמל בן-עמי – מאיירת ואנימטורית, בוגרת המחלקה לאמנויות המסך ב"בצלאל". חיה באמסטרדם ואוהבת לצייר כשיורד גשם בחוץ.

 

אני מייקי

כמה שטויות מייקי עושה! הוא קופץ ממקומות גבוהים, מסתבך עם המורים, ואף אחד לא רוצה לשבת לידו בכיתה. אם ישאלו אותו, הוא יגיד שלא הכול באשמתו. ואולי הוא לא יגיד, כי הוא ילד שתקן. קשת היא לא כמוהו. היא ילדה דברנית שמכירה בעל-פה המון סיפורים מהמיתולוגיה, והכלב שלה סנופ אוהב לאכול פודינג אורז ישר מהסיר, ולהירדם על השולחן. (איזה מזל שיש בעולם כלבים, כי כלבים תמיד יחשבו מחשבות טובות על אנשים).

דמותו של מייקי נולדה ב"שקשוקה ושוד הלימונים הגדול", הספר החמישי בסדרת "שקשוקה" שכתבה גליה עוז. עתה רואה אור הספר "אני מייקי" עם איורים של רות גוילי, בהוצאת כנרת זמורה ביתן. אנו שמחים לפרסם ב"הפנקס" את הפרק הפותח.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

פרק 1

אֲנִי מִתְעַצְבֵּן לִפְעָמִים, וְאָז אֲנִי עוֹשֶׂה שְׁטוּיוֹת וַאֲנָשִׁים אוֹמְרִים שֶׁאֲנִי לֹא שׁוֹלֵט בְּעַצְמִי, שֶׁאֲנִי נֶזֶק, שֶׁאֲנִי אָסוֹן, וְהַסְּגָנִית מְנַהֶלֶת אָמְרָה לַיּוֹעֶצֶת, "יֶלֶד קָשֶׁה אֲבָל אֵיזֶה מִסְכֵּן, רוֹאִים בָּעֵינַיִם שֶׁלּוֹ." וְאוֹדֶלְיָה הַיּוֹעֶצֶת אָמְרָה, "יֶלֶד כָּזֶה יָפֶה, חֲבָל עָלָיו." אֲנָשִׁים אוֹמְרִים דְּבָרִים וְחוֹשְׁבִים שֶׁאַף אֶחָד לֹא שׁוֹמֵעַ, אֲבָל אֲנִי שָׁמַעְתִּי. יֵשׁ לִי רַעַשׁ בְּתוֹךְ הָרֹאשׁ, אֲבָל אֲנִי שׁוֹמֵעַ דְּבָרִים. חוּץ מִזֶּה אֲנִי זוֹכֵר אֶת כָּל הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלִּי וַאֲנִי אוֹהֵב לְטַפֵּס לִמְקוֹמוֹת גְּבוֹהִים, אֲבָל אֵלֶּה לֹא דְּבָרִים טוֹבִים, לְהֶפֶךְ, זֶה מַמָּשׁ רַע. לֹא כְּדַאי לִהְיוֹת כָּמוֹנִי.

הַרְבֵּה פְּעָמִים בַּבֹּקֶר אֲנִי בְּסֵדֶר, אֲבָל אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם הַכֹּל מַתְחִיל לְהִתְפָּרֵק, וְזֶה נִהְיָה יוֹתֵר גָּרוּעַ מֵאָז שֶׁהָאַחִים הַגְּדוֹלִים שֶׁלִּי עָזְבוּ אֶת הַבַּיִת, כִּי עַכְשָׁו אֲנִי צָרִיךְ לְהִסְתַּדֵּר לְבַד עִם מוֹטִי וְעִם אִמָּא, וּפַעַם אַחַת בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר, בִּפְעֻלָּה שֶׁל הַצּוֹפִים, זָרַקְתִּי כִּסֵּא עַל יַלְדָּה אַחַת שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי, לֹא מַמָּשׁ זָרַקְתִּי אֲבָל כִּמְעַט, הִיא אָמְרָה לִי מַשֶּׁהוּ מַעֲלִיב וַאֲנִי אָמַרְתִּי לָהּ לִשְׁתֹּק וְהִיא לֹא הִסְכִּימָה, אָז תָּפַסְתִּי כִּסֵּא, כִּי זֶה מָה שֶׁהָיָה לְיָדִי, וְזָרַקְתִּי אוֹתוֹ בְּכַוָּנָה הַצִּדָּה, שֶׁלֹּא יִפְגַּע בָּהּ, אֲבָל שֶׁיִּהְיֶה קְצָת מַפְחִיד, וְאָז כֻּלָּם הֶחְלִיטוּ שֶׁאֲנִי יֶלֶד אַלִּים, וְזֹאת הָיְתָה סְתָם הַגְזָמָה, בְּסַךְ הַכֹּל נִשְׁבְּרָה רֶגֶל אַחַת שֶׁל הַכִּסֵּא, וְשׁוּם דָּבָר אֲפִלּוּ לֹא פָּגַע בַּיַּלְדָּה הַזֹּאת, וַאֲפִלּוּ לֹא קָרוֹב אֵלֶיהָ, אָז שֶׁיַּגִּידוּ תּוֹדָה.

אֲבָל אַף אֶחָד לֹא אוֹמֵר תּוֹדָה. יֵשׁ יְלָדִים שֶׁלֹּא מַסְכִּימִים לָשֶׁבֶת לְיָדִי בַּכִּתָּה, חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי אַתְחִיל לְהִשְׁתּוֹלֵל, חוֹשְׁבִים שֶׁיִּדָּבְקוּ מִמֶּנִּי כִּי אֲנִי מְטֻמְטָם וְאַלִּים, לֹא בְּדִיּוּק אַלִּים אֲבָל מִתְנַהֵג בְּצוּרָה מְאַיֶּמֶת, כָּכָה אוֹדֶלְיָה הַיּוֹעֶצֶת אָמְרָה, וְזֶה כִּמְעַט אוֹתוֹ הַדָּבָר כְּמוֹ אַלִּימוּת, וְאַלִּימוּת זֶה הַדָּבָר הֲכִי מְטֻמְטָם שֶׁיֵּשׁ. לֹא אִכְפַּת לִי מֵהֶם, וַאֲנִי לֹא צָרִיךְ שֶׁיֵּשְׁבוּ לְיָדִי, גַּם כָּכָה כֻּלָּם מְשַׁעְמְמִים אוֹתִי חוּץ מִנִּיצ.

נִיצ הוּא חָבֵר שֶׁלִּי וְהוּא קְצָת דּוֹמֶה לִי, אֲבָל אֲנִי לֹא דּוֹמֶה לוֹ, אֶצְלִי מַתְחִיל לְהִסְתּוֹבֵב מְעַרְבֵּל־בֵּטוֹן בְּתוֹךְ הָרֹאשׁ, וּבְאֹזֶן שְׂמֹאל אֲנִי שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹת כְּאִלּוּ בָּלַעְתִּי רַדְיוֹ, וְהַקּוֹלוֹת מְדַבְּרִים בְּשָׂפָה שֶׁאֲנִי לֹא מֵבִין, וְלִפְעָמִים נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי כֵּן מֵבִין, וְרַק לְעִתִּים רְחוֹקוֹת זֶה בְּעִבְרִית, וְהֵם עוֹלִים אֶחָד עַל הַשֵּׁנִי וְאִי אֶפְשָׁר לְהָבִין כְּלוּם, כְּאִלּוּ עִרְבְּבוּ הֲמוֹן תַּחֲנוֹת רַדְיוֹ וַעֲרוּצִים שֶׁל טֵלֵוִיזְיָה. וַאֲנִי לֹא יָכוֹל לְסַפֵּר אֶת זֶה לְאַף אֶחָד כִּי יַחְשְׁבוּ שֶׁאֲנִי מְשֻׁגָּע, וְאֵין לִי כּוֹחַ לִהְיוֹת מְשֻׁגָּע, מַסְפִּיק לִי שֶׁאֲנִי מֻפְרָע.

%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%9e%d7%99%d7%99%d7%a7%d7%99-7

בַּסּוֹף, בַּכִּתָּה, הוֹשִׁיבוּ לְיָדִי אֶת לָלִי, שֶׁהִיא יַלְדָּה שַׂמְחָנִית שֶׁמִּתְנַהֶגֶת כְּאִלּוּ לֹא אִכְפַּת לָהּ מִשּׁוּם דָּבָר, וְלִפְעָמִים הִיא נֶחְמָדָה אֲבָל לֹא תָּמִיד. לְנִיצ לֹא הִרְשׁוּ לָשֶׁבֶת לְיָדִי כִּי הַמּוֹרִים לֹא מַסְכִּימִים, כִּי הֵם לֹא רוֹצִים בְּעָיוֹת.

וְהַבֹּקֶר, בְּאֶמְצַע שִׁעוּר הִתְעַמְּלוּת, חָזְרוּ הָרְעָשִׁים בְּאֹזֶן שְׂמֹאל, אָז כְּדֵי לֹא לִשְׁמֹעַ אוֹתָם עָלִיתִי עַל הַחֵלֶק הֲכִי גָּבוֹהַּ שֶׁל הַסֻּלָּם — הַסֻּלָּמוֹת הָאֵלֶּה שֶׁמֻּדְבָּקִים לַקִּיר וּמַגִּיעִים כִּמְעַט עַד לַתִּקְרָה — וּכְשֶׁהָיִיתִי לְמַעְלָה, הֲכִי גָּבוֹהַּ, הֶחְלַטְתִּי לָעוּף וְלִנְחוֹת עַל עֲרֵמָה שֶׁל מִזְרָנִים, וְזֶה דַּוְקָא הִצְלִיחַ, אֲבָל שְׁלוֹמִי הַמּוֹרֶה לְהִתְעַמְּלוּת נִבְהַל, כִּי פִּתְאוֹם הוּא שָׁמַע אֶת הַיְּלָדִים אוֹמְרִים, "וָאוּ, מַייקִי קוֹפֵץ", וְהִסְתּוֹבֵב וְהִסְפִּיק לִרְאוֹת אֶת הַנְּפִילָה שֶׁלִּי, וְהִתְעַצְבֵּן וְשָׁלַח אוֹתִי לְהֵרָשֵׁם אֵצֶל הַמְּנַהֶלֶת, אֲבָל כְּשֶׁחָזַרְתִּי מֵהַמְּנַהֶלֶת הַזִּמְזוּם לֹא נִרְגַּע, כְּאִלּוּ עֶשְׂרִים אֲנָשִׁים מְקַשְׁקְשִׁים בְּיַחַד בְּתוֹךְ הָאֹזֶן שֶׁלִּי, וְכָל אֶחָד מְדַבֵּר בְּשָׂפָה אַחֶרֶת.

בַּהַפְסָקָה לֹא הָיוּ בְּעָיוֹת, אֲנִי הָיִיתִי בְּסֵדֶר וְהָרֹאשׁ שֶׁלִּי הָיָה בְּסֵדֶר, וּפִתְאוֹם כָּל הָעוֹלָם נִרְגַּע, אַף אֶחָד לֹא דִּבֵּר וְהָיָה נִדְמֶה שֶׁכָּל הַיְּלָדִים נִרְדְּמוּ בְּאֶמְצַע הַמִּשְׂחָק. שְׁתֵּי יְלָדוֹת עָבְרוּ לְיָדִי מְחֻבָּקוֹת, אַחַת בָּכְתָה וְהַשְּׁנִיָּה דִּבְּרָה אֵלֶיהָ כְּדֵי לְשַׁכְנֵעַ אוֹתָהּ לְהֵרָגַע, וְאָז בָּאָה יַלְדָּה שְׁלִישִׁית, גְּבוֹהָה וְרָזָה, וּכְשֶׁהִיא רָאֲתָה מָה קוֹרֶה הִיא שָׂמָה יָד עַל הַמֵּצַח שֶׁל הַיַּלְדָּה הַבּוֹכָה. הִיא עָשְׂתָה אֶת זֶה כְּמוֹ שֶׁגְּדוֹלִים עוֹשִׂים כְּשֶׁהֵם מְנַסִּים לִבְדֹּק אִם לַיֶּלֶד יֵשׁ חֹם, אֲבָל אֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁהִיא שָׂמָה אֶת הַיָּד כְּדֵי לְנַחֵם אוֹתָהּ, וְהִרְגִּיז אוֹתִי שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים שֶׁלֹּא יְכוֹלִים לִקְרוֹת לִי אַף פַּעַם, שֶׁכֻּלָּם מְבִינִים אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי חוּץ מִמֶּנִּי, אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ לְהַסְבִּיר, אָז הָלַכְתִּי בְּלִי לְהִסְתַּכֵּל וּבְלִי לִרְאוֹת וְהִתְחַלְתִּי לְחַפֵּשׂ אֶת נִיצ־נִיצ.

מָצָאתִי אוֹתוֹ מִתְכּוֹפֵף, מְחַפֵּשׂ מַשֶּׁהוּ בַּתִּיק שֶׁלּוֹ. בַּהַתְחָלָה רָצִיתִי לִשְׁפֹּךְ לוֹ מַיִם לַתִּיק, כִּי זֶה מָה שֶׁעָשִׂינוּ לִפְנֵי כַּמָּה יָמִים לְכַמָּה יְלָדִים שֶׁהִשְׁאִירוּ אֶת הַתִּיקִים שֶׁלָּהֶם לְיַד הַשַּׁעַר וְהָלְכוּ, מִלֵּאנוּ לָהֶם אֶת הַתִּיקִים בְּמַיִם, וְאֵיךְ נָפַלְנוּ מִצְּחוֹק כְּשֶׁרָאִינוּ אֶת הַפַּרְצוּף שֶׁלָּהֶם אַחֲרֵי שֶׁהֵם חָזְרוּ וְרָאוּ שֶׁכָּל הַסְּפָרִים שֶׁלָּהֶם שׂוֹחִים בִּשְׁלוּלִית! אֲבָל אָז הֶחְלַטְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ שַׂק־קֶמַח־בְּהַפְתָּעָה, וּבָאתִי מֵאֲחוֹרָיו בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט, וְעַפְתִּי בָּאֲוִיר וְנָפַלְתִּי עָלָיו מֵאָחוֹר, עִם הַיָּדַיִם מִסָּבִיב לַצַּוָּאר שֶׁלּוֹ, כְּאִלּוּ אֲנִי שַׂק שֶׁל קֶמַח וְהוּא סוֹחֵב אוֹתִי עַל הַגַּב. נִיצ הִסְתּוֹבֵב וְהִתְחִיל לְהַרְבִּיץ לִי, הֵעִיף אוֹתִי עַל הָאֲדָמָה וְרָצָה לִבְעֹט בִּי, אֲבָל אֲנִי הִסְפַּקְתִּי לִתְפֹּס לוֹ אֶת הָרֶגֶל וְהִפַּלְתִּי אוֹתוֹ, וְאָז רְנָנָה, הַמְּחַנֶּכֶת שֶׁל כִּתָּה ד2, שֶׁהָיְתָה תּוֹרָנִית וְשָׁמְרָה עַל הַיְּלָדִים בַּהַפְסָקָה, רָאֲתָה אוֹתָנוּ מֵרָחוֹק וְצָעֲקָה עָלֵינוּ שֶׁנַּפְסִיק. הִיא אָמְרָה, "מָה קוֹרֶה לָכֶם, תַּגִּידוּ לִי, אֵיזֶה מִין חַיִּים אֵלֶּה, כָּל הַזְּמַן רַק מַכּוֹת וּמַכּוֹת. אַתָּה לֹא מִתְבַּיֵּשׁ, מַייקִי?"

לִפְעָמִים אֲנִי מְקַנֵּא בְּנִיצ בִּגְלַל שֶׁעָלָיו מְוַתְּרִים, כִּי הוּא אֶחָד כָּזֶה שֶׁלִּפְעָמִים יֵשׁ לוֹ הֶתְקֵפִים וְאָז הוּא מַתְחִיל לִבְכּוֹת וְלִצְרֹחַ, וּבִגְלַל זֶה אַף מוֹרֶה לֹא רוֹצֶה לְהִתְעַסֵּק אִתּוֹ וְכֻלָּם עוֹזְבִים אוֹתוֹ בְּשֶׁקֶט.

אִתִּי זֶה אַחֶרֶת. תָּמִיד מְדַבְּרִים אִתִּי, חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי יָכוֹל לְהִשְׁתַּפֵּר.

אָמַרְתִּי לִרְנָנָה, "אֲנַחְנוּ לֹא עוֹשִׂים כְּלוּם…"

וּבֶאֱמֶת, לֹא הָלַכְנוּ מַכּוֹת. זֶה הָיָה מַשֶּׁהוּ בָּאֶמְצַע, בֵּין מַכּוֹת לְמִשְׂחָק. לָמָּה לֹא נוֹתְנִים לָנוּ, לַיְּלָדִים הַמֻּפְרָעִים, לְהַרְבִּיץ אֶחָד לַשֵּׁנִי? הֲרֵי כָּכָה אֲנַחְנוּ לֹא מְצִיקִים לְאַף אֶחָד אַחֵר.

שבע בום! גלעד סליקטר

"שבע בום!" הוא מדור המציג את תהליך העבודה של איור ספר ילדים. דרך שש טיוטות ואיור סופי אחד יציגו המאיירים המתארחים במדור את תהליכי החשיבה שלהם, ההתלבטויות וההחלטות אותן הם לוקחים בעת איור הספר. והפעם – גלעד סליקטר על הספר "ג'ונם" מאת צדוק צמח (עם עובד).

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

1. בספר "ג'ונם" מאת הכותב והמחזאי צדוק צמח, מסופר על אב ובנו שיוצאים למסע חיפושים בתל אביב אחר ג'ונם, גור הכלבים שברח מביתם. המסע בעיר (שהיא דמות נוספת בסיפור) חושף דמויות פגומות שלרוב אנחנו מעדיפים להתעלם מהם.

מאוד התחברתי לעולם שצדוק יצר. הרגשתי שאני קורא תסריט, דבר שלקח אותי למקום קולנועי באיורים. בנוסף, הספר מוצג מנקודת מבטו המפוכחת של האב, ואתגר אותי כמאייר למצוא את הקו בין התמימות של הילד לעולם הבוגר.

לאחר הקריאה הראשונה של הספר יצרתי קונספט ארט שבו שילבתי את הרעיונות והכיוונים שנבעו מהטקסט. נפגשתי עם עורכת הספר, דלית לב, ועם המעצבת גילה קפלן, שהתחברו לקונספט.

1

לאחר מכן גילה העבירה לי קובץ ראשוני של הלייאוט עם מיקום משוער של האיורים בתבניות שונות, והתחלתי ליצור סקיצות פשוטות עם תיאור וקומפוזיציה ראשונית. ברגע שאלו אושרו – התקדמתי לשלב הבא בתהליך האיור.

2. בשביל ליצור תיאור מערכת היחסים אמינה בין הדמויות של הילד (אורי) ואביו, חיפשתי דרך ליצור דמיון חזותי ולדייק בניואנסים של הגיל (שהאבא יראה לא מבוגר מדי או צעיר מדי, סגנון הלבוש).

כדי לחזק את הנקודות האלו צילמתי חבר ילדות שלי ואת הבן שלו (תודה ליותם ואלרואי גבעון על הסבלנות, ולצילומים של רפרנס צריך הרבה סבלנות!) לאחר מכן התחלתי לסגנן וליצור בהשראתם את עיצוב הדמויות.

2

3. באיור שבחרתי להציג, מתואר תחילת מסע החיפושים באופניים ברחובות נווה צדק. דרך הפורמט הפנורמי ניסיתי לתפוס פיסת זמן מהמסע, ולתאר את הדמויות במספר נקודות באותו רחוב, כל פעם בדינמיקה שונה, דבר שיצר תנועה בתוך האיור.

3

כדי למצוא אפיון וליצור אווירה עירונית עשירה ככל האפשר, החלטתי לשחזר את אותו מסלול שהדמויות עשו בספר בעצמי ולצאת ליום צילומי רפרנס בנווה צדק והסביבה.

05

לאחר עריכה של הצילומים ומציאה של הרפרנס הכי מדויק, התחלתי לרשום בעיפרון בפורמט הנתון ולחפש קומפוזיציה.

6

4. במהלך העבודה נטשתי את העיפרון והסריקות ועברתי לוואקום ומברשות בפוטושופ. בעיקר רציתי שהצבעוניות תהיה שטוחה ויותר אחידה. בכמה איורים החלטתי להשאיר את הרישום בעיפרון ולשלב אותם עם הקו במחשב.

באיור הנוכחי השילוב הוא ניסיון לייצר קונטרסט בין העיר לסערת הרגשות שעוברת על הדמויות, כשהקו הרך והעדין יותר נמצא ברקע, בעיר.

7

5. בשלב הראשון בצביעה חיפשתי את האיזון בין הכתמים בלי להעמיס ולאטום יותר מדי, זאת באמצעות הפלטה המצומצמת.

8

6. לרוב, התאורה נובעת מתוך הטקסט (תיאור של זמן, מקום), ואני מנסה ליצור רובד נוסף דרך משחק של אור וצל.

באיור חילקתי את הרחוב בעזרת התאורה לשני חלקים: צד ימין – אור בהיר שמתאר את תחילת החיפוש ומראה תקווה, וצד שמאל – כתם של צל שגם מרמז על הזמן שעבר וגם מחזק את האכזבה אצל הילד.

מחקתי קווים מיותרים כדי לתת לאיור לנשום, והמשכתי לחפש את האיזון בין הטקסטורה לקונטור.

9

7. בום!

10

דברים איומים יכולים לקרות גם לך!

גיבורי על הם חלק בלתי נפרד מתקופת הילדות של הרבה מאוד ילדים (בעיקר בארצות הברית, בצרפת ובבלגיה, שם הקומיקס הוא בעל מסורת עשירה במיוחד). הנוכחות הדומיננטית של גיבורי העל בעיבודים קולנועיים הוליוודיים עתירי תקציב בשנים האחרונות, היא דוגמה נוספת לכך שהמשיכה לגיבורים אלו – שלרוב יהיו אנשים רגילים בחיי היום-יום שלהם – נטמעת חזק כל כך ואינה נגמרת בילדות, אלא ממשיכה אל החיים הבוגרים.

על אף שינויים מרתקים העוברים על הז'אנר מבחינת ייצוג רחב יותר של דמויות (נשים, בעלי עור כהה, ועוד), הגיבורים הגברים עדיין שולטים בו, והסטיגמה היא שרק בנים מתעניינים בגיבורי על. הסופרת המוערכת קייט די-קמילו מערערת על הסטיגמה הזו, ומציגה בספרה החדש – שהוא במידה רבה גרסה אירונית, משעשעת ומלאת רגש לז'אנר גיבורי העל – גיבורה ילדה בשם פלורה, שהיא מעריצה מושבעת של קומיקס גיבורי-על ושל חוברות קומיקס כמו "דברים איומים יכולים לקרות גם לך!" ההערצה שלה לא מסתכמת בהנאה מקריאת החוברות, אלא בהטמעה מוחלטת של הערכים הגלומים בסיפורים, בניסיונות ליישם את העצות הדרמטיות ובחיבור רגשי עז לדמויות ולעלילות.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

די-קמילו אוהבת לכתוב על אאוטסיידרים, והיא אוהבת לשבץ אירועים חריגים ומפתיעים כנקודת המוצא לעלילה דרמטית, שיש בה הרבה מאוד רגש (כאשר היא שמה דגש על עצב ובדידות מצד אחד, ועל העצמה עצמית מצד שני). כך עשתה ב"סיפורו של דספרו" המצוין, וב"המסע המופלא של אדוארד טולין", שהוא אולי ספרה האהוב ביותר. במידה מסוימת, הדבר בא לידי ביטוי גם בספר הקומי "מרסי ווטסון מצילה את המצב", שם הגיבורה היא חזירה המתגוררת עם בני אדם.

הספר החדש, "פלורה ויוליסס", זכה בפרס ניוברי היוקרתי, ומלווה באיורים יפהפיים ומצוינים של קית' ג. קמפבל – חלקם איורים סטנדרטים על פני עמוד שלם, וחלקם סצנות מתוך העלילה המאוירים כקומיקס, כיאה לספר שמהלל את הז'אנר. ובהתאמה לז'אנר, גם פלורה היא אאוטסיידרית שהופכת למעין גיבורת על, מינוס הטרנספורמציה הפלאית שמעניקה לה כוחות כבירים. אולם יכולתה להתמודד עם המצבים המשונים והקשים לאורך העלילה, הם שהופכים אותה לגיבורה משום התושייה, החוזק הפנימי והאהבה שהיא נושאת בלבה. ואהבה זו מנותבת בין השאר לסנאי יוליסס, אשר מתוקף מקרה מוזר וחד-פעמי עבר את אותה טרנספורמציה, ומסנאי רגיל למדי הפך לגיבור על.

T8 BW 25-18

כיוון שאנו נמצאים בספר פרוזה של די-קמילו ולא בחוברת קומיקס, גיבור העל אמנם יכול לעוף והוא חזק למדי, אבל כוח העל המשמעותי שלו הוא למעשה כתיבה. הסנאי יודע לכתוב, והוא סקרן ובעל תודעה מפותחת, והוא לא רק מסוגל להקליד. אצל די-קמילו הסנאי הוא גיבור על כיוון שהוא כותב שירה.

כפי שאומרת פלורה באחד הקטעים הדרמטיים בסיפור, יוליסס הוא גיבור על שזקוק להצלה לעתים קרובות מדי, וההצלה המשמעותית במיוחד היא מול האויב המושבע שלו – כי הרי לכל גיבור על יש אויב מושבע – אמא של פלורה. הבחירה המפתיעה הזו הולמת את מבנה העומק הרגשי של הסיפור. פלורה היא ילדה עצמאית, בעל דמיון מפותח, אבל בודדה למדי, ובדידותה נובעת בין השאר משום שהוריה גרושים (אביה היה זה שהכיר לה את הקומיקס, אבל הוא קמל לאחר הגירושין), וכיוון שאמה אוהבת יותר את המנורה המצועצעת שלה מאשר את בתה.

T8 BW 130

יתרה על כך, אמה היא מחברת של רומנים רומנטיים שפלורה, שמצהירה על עצמה שהיא ציניקנית, חושבת שהם מגוחכים מאוד. לכן, אל מול השירה הנשגבת של הסנאי גיבור העל (והיא נשגבת בעיקר משום שהיא מגיעה מהלב, ונכתבת באהבה), הציבה די-קמילו את השטחיות והזיוף של הספרות שאמה של פלורה כותבת. כלומר, יש כאן גם מאבק פנים ספרותי בין שירה לרומן רומנטי, ודווקא הקומיקס (ואיזו החלטה נהדרת זו!) הוא שמתווך את המאבק הזה ויוצא כש"ידו על העליונה", כז'אנר של תרבות פופולרית בעל חשיבות רגשית ראשונה במעלה.

הסיפור העלילתי רווי בסצנות עדינות ומרגשות, וגם בכמה קטעים קצביים ודרמטיים, ומשולבים בו אמירות ורגעים פילוסופיים ומהורהרים – של פלורה ושל יוליסס כאחד. ועל אף שמדובר בשתי דמויות נהדרות, ההצלחה הגדולה של הספר היא בארסנל המצוין של דמויות המשנה המאכלסות את הסיפור:

ארסנל הדמויות

ארסנל הדמויות

דמות האב הנוגע ללב, שעובר תהליך מרגש; האם הקפריזית וההיסטרית; השכנה, גברת טיקם, הנשבית מיד בקסמו של הסנאי המשורר; ד"ר מישאם הנוסטלגית וטובת הלב, ומעל לכול – ויליאם ספייבר.

מדובר בילד, קרוב משפחתה של השכנה, המצטרף להרפתקה גם כשלא מבקשים ממנו. ויליאם נזרק מביתו על ידי אמו בעקבות תעלול שעשה לחבר החדש שלה, ומתוקף כך הוא טוען שהוא לוקה בעיוורון זמני, מה שמוביל לקטעים משעשעים מאוד. ויליאם ספייבר (ואני כותב את שמו המלא כיוון שכך הוא מתעקש שיקראו לו), הוא טיפוס פילוסופי שאומר דברים כמו "היקום מתפשט" ו"תחשבי על היקום כעל אקורדיון", והוא גם יכול להיות נודניק ומעצבן למדי. מערכת היחסים שלו עם פלורה היא אחד הדברים היפים ביותר בספר, ובמידה רבה הוא ה"רובין" שלה; בן הברית הנאמן ביותר, שבעזרתו פלורה מרגישה פחות לבד.

T8 BW 190

ב"פלורה ויוליסס" נמצא את כל מה שאנחנו אוהבים אצל די-קמילו: דמות ראשית אאוטסיידרית ונוגעת ללב שעוברת מסע חניכה; עיסוק בלתי מתפשר אבל עדין בסוגיות של כאב ובדידות; יחסים מורכבים בין דמויות; בחינה של ציפיות ושבירתן, והומור חכם מאוד. הוא גם דוגמה נהדרת לאופן שבו איורים משתלבים בצורה אינטליגנטית ואמנותית בסיפור המיועד לקוראים בגילי 9-12. בדומה ל"התגלית של הוגו קברה" מאת בריאן סלזניק, למשל, הם אינם רק מתארים את הכתוב, אלא מספרים בצורה וויזואלית את המתרחש. עניין זה כמו אלמנטים נוספים שהוזכרו לעיל, הופכים את הספר להומאג' עכשווי ורלוונטי לז'אנר הקומיקס, מוציאים ממנו את העומק הנמצא בו פעמים רבות, ומציגים אותו כסיפור רב תהפוכות, במישור העלילתי והרגשי כאחד. ובמידה רבה, "פלורה ויוליסס" הוא צעד נוסף של די-קמילו להיכל התהילה של סופרות וסופרי הילדים והנוער החשובים ביותר כיום.

"פלורה ויוליסס" מאת קייט די-קמילו, איורים: קית' ג. קמפבל. תרגום: מיכל אלפון. סדרת "מרגנית", הוצאת זמורה ביתן, 2016

 

יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי.

 

 

ריב הצעצועים

בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה, בְּלַיְלָה שָׁחוֹר,

כְּשֶׁאַבָּא וְאִמָּא כִּבּוּ אֶת הָאוֹר,

שָׁכַבְתִּי לְבַד מְכֻסֶּה בִּשְׂמִיכָה,

וּלְפֶתַע שָׁמַעְתִּי קוֹלוֹת שֶׁל שִׂיחָה.

 

הֵי, מִי מְדַבֵּר כָּאן בַּלַּיְלָה בְּקוֹל?

בַּחֶדֶר יֶשְׁנִי רַק אֲנִי, זֶה הַכֹּל!

כְּבָר אִמָּא וְאַבָּא נִשְּׁקוּ לַיְלָה טוֹב,

הִדְלִיקוּ מִזְּמַן פַּנָּסִים בָּרְחוֹב.

שִׂיחָה בְּחַדְרִי? בֶּאֱמֶת, זֶה לֹא צְחוֹק!

צָרִיךְ בִּמְהִירוּת לְחַפֵּש וְלִבְדֹּק!

 

הוֹצֵאתִי מִתּוֹךְ הַשְּׂמִיכָה אֶת הָרֹאשׁ,

סָפַרְתִּי בְּשֶׁקֶט: "אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלֹשׁ",

וְאָז בְּזִנּוּק, בְּדִיּוּק כְּמוֹ גִּבּוֹר,

הִצְלַחְתִּי לְבַד לְהַדְלִיק אֶת הָאוֹר!

 

וּמָה הִתְגַּלָּה לִי? מִתּוֹך הָאָרוֹן

מֵצִיץ הַכַּדּוּר וְאִתּוֹ הַדֻּבּוֹן,

וְעַל הַמַּדָּף כַּבָּאִית וּסְפָרִים –

כֻּלָּם מִשּׁוּם מַה הֵם לְגַמְרֵי עֵרִים.

רָבִים הֵם בַּחֶדֶר שֶׁלִּי בְּקוֹל רָם

אֶת מִי אֲנִי, יוֹנִי, אוֹהֵב  מִכֻּלָּם.

 

%d7%a8%d7%99%d7%91-%d7%94%d7%a6%d7%a2%d7%a6%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%9d

 

הִתְחִיל לְדַבֵּר הַדֻּבּוֹן הָאָהוּב,

אָמַר בְּקוֹל רָם: "אֲנִי כָּל-כָּךְ חָשׁוּב!

כְּשֶׁיּוֹנִי הוֹלֵךְ בְּכָל עֶרֶב לִישֹׁן,

אֶת מִי הוּא רוֹצֶה? רַק אוֹתִי, הַדֻּבּוֹן!

בִּכְלָל לֹא צָרִיךְ לְנַחֵשׁ וְלִשְׁאֹל,

אֲנִי הַדֻּבּוֹן הֶחָשׁוּב לוֹ מִכֹּל!"

 

 

הִפְסִיקָה אוֹתוֹ כַּבָּאִית אֲדֻמָּה:

"לִהְיוֹת סְתָם דֻּבּוֹן זֹאת בִּכְלָל לֹא חָכְמָה!

אוֹמְרִים שֶׁלְּיוֹנִי אַף פַּעַם לֹא דַּי,

כְּשֶׁהוּא בְּפוּרִים מִתְחַפֵּשׂ לְכַּבַּאי.

הַבִּיטוּ אֵלַי וְהַקְשִׁיבוּ הֵיטֵב:

אוֹתִי, רַק אוֹתִי, מִכֻּלְּכֶם הוּא אוֹהֵב!"

 

וְאָז הִצְטָרֵף לַשִׂיחָה הַכַּדּוּר:

"אֲנִי הֶחָבֵר הֲכִי טוֹב, זֶה בָּרוּר!

כִּי יוֹנִי רַק בִּי מְשַׂחֵק בְּכָל עֵת:

זוֹרֵק וְתוֹפֵס, מְכַדְרֵר וּבוֹעֵט.

הֲרֵי כַּדּוּרֶגֶל  וְגַם כַּדּוּרְסַל

רַק בִּי, כַּמּוּבָן, לְשַׂחֵק הוּא יוּכַל!"

 

וְאָז הִתְעָרֵב הַקַּטָּר הָאָדֹם:

"תֵּדְעוּ שֶׁאוֹתִי הוּא רוֹצֶה כָּל הַיּוֹם!

כָּל יֶלֶד יָכוֹל לְהָבִין וְלִרְאוֹת

שֶׁבְּלִי קַטָּרִים רַכָּבוֹת לֹא נוֹסְעוֹת!

קַטָּר שֶׁל רַכֶּבֶת הוּא כָּל-כָּךְ חָשׁוּב!

בָּרוּר שֶׁאֲנִי הַמִּשְׂחָק הָאָהוּב!"

 

פִּתְאוֹם בַּפִּנָּה הִתְעוֹרֵר קוֹרְקִינֶט:

"אֲנִי מְדַבֵּר כְּמוֹ תָּמִיד רַק אֱמֶת!

אֲנִי צַעֲצוּעַ מְאֹד מְיֻחָד,

כִּי בִּי נוֹהֲגִים רַק בְּרֶגֶל אַחַת

וְרֶגֶל שְׁנִיָּה מַחֲזִיקִים בָּאֲוִיר.

לָכֵן אֵין כָּמוֹנִי נִפְלָא וְאַדִּיר!"

 

אַחֲרֵי שֶׁשָּׁמַעְתִּי אוֹתָם, אֶת כֻּלָּם,

הָיִיתִי הֲכִי מְבֻלְבָּל בָּעוֹלָם.

חָשַׁבְתִּי: מוּזָר שֶׁהֵם לֹא שָׂמוּ לֵב.

הֲרֵי אֶת כֻּ-לָּ-ם אֲנִי כָּל-כָּךְ אוֹהֵב!

נִסִּיתִי לוֹמַר זֹאת בְּקוֹל, אַךְ חֲבָל,

מֵרֹב וִכּוּחִים לֹא הִקְשִׁיבוּ לִי כְּלָל…

 

זִנַּקְתִּי מִיָּד לַמִּטָּה כְּמוֹ גִּבּוֹר,

כִּבִּיתִי לְלֹא כָּל עֶזְרָה אֶת הָאוֹר,

כִּסִּיתִי מַהֵר אֶת הָרֹאשׁ בַּשְּׂמִיכָה,

לָחַשְׁתִּי: "שָׁלוֹם לָכֶם, לֵיל מְנוּחָה…"

 

דינה וולוך – חיה בחיפה. כותבת סיפורי ילדים. ספריה שראו אור: "הציפור ששכחה לעוף" (דני ספרים 2006) ו"משחק המחשב של יובל" (רימונים 2010)

תמר לבמאיירת בוגרת בצלאל, ספרה הראשון לילדים יראה אור בהוצאת טל-מאי

להיות ילד מעברה -מקומה של ספרות הילדים ביצירתו של סמי מיכאל

המאמר שלפניכם הוא פורץ דרך במחקר ספרות הילדים הישראלית, על אף שהוא עוסק באחד הסופרים המרכזים והפופולריים ביותר הכותבים בעברית, שכן יצירתו של מיכאל לילדים לא זכתה למחקר מעמיק ומקיף. פרופסור יפה ברלוביץ כתבה את המאמר, אשר נכלל באסופת המאמרים "נסיך ומהפכן – עיונים בפרוזה של סמי מיכאל" בעריכת יגאל שוורץ, שראתה אור לאחרונה בהוצאת "גמא". 

באדיבות ההוצאה והחוקרת אנו מפרסמים חלקים נבחרים מהמאמר. זהו החלק השני. את החלק הראשון ניתן לקרוא כאן.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

ב. להיות ילד מעברה – ספרות הילדים המזרחית כספרות מחאה     

סמי מיכאל מסרב להגדיר את המעבר מגלות למולדת – כעלייה. "עלייה", הוא אומר לרובי רוזנטל, "היא מלה אידאולוגית. באמצעותה אתה מלביש תהליך קשה מנשוא בשמלה יפה". לפיכך, יוצא מיכאל לקרוע את המסווה המתעתע הזה (של "שמלה יפה"), ומציג את המציאות כמות שהיא, כלומר מדבר על "הגירה". ואכן "הגירה" עבור מיכאל היא לא רק תהליך של עקירה ("בו אדם עוקר את עצמו מכל מה שידע, והתרגל אליו"), אלא "סוג של מוות", וכדבריו: "אתה הורג את עצמך… בתקווה לקום לתחייה במציאות אחרת". במלים אחרות: 'הגירה' היא מעין 'רצח עצמי', 'התאבדות', אבל גם כשהמהגר מתגבר על 'מותו' להתעורר ל"מציאות אחרת", גם אז השתילה-מחדש קשה ואלימה לא פחות מהעקירה.

ואכן, במשך עשרות שנים, לא מניח מיכאל מלבחון את גיבוריו המהגרים (נשים וגברים כאחד), בהתנסותם המסוכסכת והאלימה להיעקר ולהישתל, ולא עוד אלא בסביבה המסוכסכת כל כך של הכאן והעכשיו הישראלי. כך מעצם הרומן הראשון "שווים ושווים יותר" (1974), דרך "חסות" (1977), "חצוצרה בוואדי" (1987), "הכנף השלישית" (2000), "מים נושקים למים" (2001), ועד ל"יונים בטרפלגר" (2005).[I]) ומה באשר לספרות הילדים?

בשיח המתנהל אצל מיכאל, בין הכתיבה למבוגרים לבין הכתיבה לנוער, התפרסם בסוף שנות השבעים ספר לבני הנעורים שרובו ככולו עוסק בילד המהגר. "פחונים וחלומות" הוא ספר המנכיח באמצעות ילדי המעברה את כל אותן בעיות טראומטיות (פסיכולוגיות-חברתיות-תרבותיות) שייחדו את קשייה של ההגירה הגדולה בישראל הצעירה וחסרת הניסיון של ראשית שנות החמישים; והשאלה היא: כיצד ניתן לשטוח תְכָנים קשים אלה בפני הקורא הצעיר, כשמיכאל לא נסוג מלתארם גם כאן – כתהליך מטמורפוזי של התאבדות והתעוררות – ועוד על ידי גיבור-ילד?

ובכן, בניסיונותיו של מיכאל להמחיש מטמורפוזה זו, הוא פונה קודם כול למקד אותה במקום קונקרטי. עם זאת, ככל שהקורא מנסה להתחבר למקום הזה ולעמוד על טיבו, הוא מבחין שאין זה למעשה 'מקום', אלא מעין טריטוריה עמומה, שקמה ונופלת בין המציאות הישראלית לבין המציאות האמיגרנטית. 'לא-מקום' זה נקרא בשנות החמישים בשם מעברה, והוא פעל אז כאלטרנטיבה זמנית, כאשר מערכות הניהול והארגון שלה, לא רק שלא צלחו לסייע ולכוון את המהגרים לקראת קליטה מובטחת, אלא עוד הכבידו והיקשו במעין אטימות ביורוקרטית. מה טיבה של המעברה כפי שהיא מתנסחת על ידי מיכאל ב"פחונים וחלומות"?

עטיפת הספר

עטיפת הספר

דבורה ברנשטיין, במאמרה "המעברות בשנות החמישים", פותחת בזו הלשון: "המעברות אוכלסו על דרך השלילה. אותם עולים אשר היו תלויים במדינה מהעדר מקורות עצמיים או קשרים משפחתיים או פוליטיים, הם שהופנו למעברות", כש"התוצאה הייתה אחוז גבוה בהרבה של מזרחים מאשר אשכנזים".[II]) במלים אחרות, גם אם מהגרים יוצאי אירופה נשלחו למעברה, תמיד הצטיירה זו כ"מקום אכלוס שלילי", וזאת בשל הרוב שמצא את שיכונו שם, דהיינו: יוצאי ארצות ערב.

מצב זה נוצר, לפי ברנשטיין, כאשר וותיקים מהעליות של טרום המדינה דאגו לקלוט את קרוביהם ומכריהם, העולים האשכנזים, בסביבתם, ואילו ליוצאי ארצות ערב לא נמצאו מבין הוותיקים קרובים ומכרים.[III] יוצא אפוא שכבר מתחילה הצטיירו המהגרים-יוצאי-ערב כיתומים חסרי כול, והמקומות הזמניים (המעברות), בהם הקימו את צריפיהם ואוהליהם, "גילמו את שיא השוליות".

כדי להמחיש ולפרט שוליות זו מהי, פורשת ברנשטיין תמונה עגומה למדי, בה חרף פעילותו של הממסד (הממשלתי והמוניציפלי) בטיפול במהגרים אלה, הצטיירה המעברה כבית כלא (אם כי ללא קירות). הכול היה פתוח לצאת ולהיכנס, אבל למעשה – לא נוצר כל קשר עם החוץ, ובוודאי לא עם גורמים בעלי השפעה שיצאו לעזור ולחלצם. כך מוצאים תושבי המעברה את עצמם כלואים בזרותם, כשהם תלויים בכל צעד בפקידות אדישה, שמרצונה או שלא מרצונה מספקת להם דיור לא אנושי, תנאים סניטרים ירודים, מים במשורה, חוסר תאורה, תחבורה בקושי, שירותי חינוך ובריאות מינימליים, שלא לדבר על אי סדר באספקת מזון. והמדכא מכול – חוסר עבודה משווע ואבטלה קשה.

סמי מיכאל בספרו "פחונים וחלומות" פורש תמונה דומה, כשהוא ממקם אותה במעברה שהוקמה בחיפה על צלעות הכרמל, חשופה ופרוצה לרוחות הים וההר. עם זאת, לא המראה הקשוח ומסכנוּת הקיום יש בהם כדי לזעזע, כמו ההתחקות אחר התופעה הדגנרטיבית המתפתחת כאן, דהיינו: כיצד חיים ב'לא-מקום', עושים את היושבים בו 'ללא-אדם', כשהם מותנים על פי צלמו ודמותו, ומקבלים מדעת או שלא מדעת את חוקיו האומללים והאלימים. שהרי מי הוא אותו קהל מהגרים שמיכאל מקרב לקדמת הבמה, כדגם מייצג לבחון ולבדוק אותו בספרו זה?

כמו בהמשך ל"סופה בין הדקלים" ו"אהבה בין הדקלים", פונה מיכאל לעסוק גם כאן בקהילה הבגדדית, והפעם בשבר הגדול הפוקד אותה עם גירושה מעיראק (בעקבות הקמת המדינה), והפיכתה לקהל מהגרים. כידוע, כל עוליה ומהגרייה (ציונים ולא ציונים, בעלי השכלה ועמך, מעמד כלכלי גבוה ונמוך), נאלצו להשאיר אחריהם את כל אשר להם, ולבוא לכאן כמו היו עירום ועריה: משירים מעליהם לא רק את נכסיהם וחפציהם אלא גם את זהותם, עיסוקם, מעמדם וכבודם. ואכן, כמו באחת הפכו יהודי עיראק לאלמונים חסרי נוכחות, כאשר העלו אותם במשאיות לאותו 'לא-מקום' (מעברה) ולאותה מציאות לא-מובנת, שסתרו את דרך תפיסת עולמם, חינוכם ואורחות חייהם, לכדי דרדור חשיבתי-רגשי-התנהגותי.

בספר נעורים זה, חושף מיכאל את תהליכי ההתדרדרות הפוקדים את קבוצת המהגרים יוצאי עיראק, כאשר עם דיכויים הנפשי ואינוסם הזהותי, הם שוקעים אט-אט הן מבחינה פרסונלית והן מבחינה קהילתית ציבורית. עם זאת, סיפורי מעברה אלה הם גם סיפורים של נגד: התנגדותו של הרוב הדומם המוכה והנדהם אל מול תופעותיה המחליאות של המעברה, בניסיון לשמור על זקיפות קומתו ולא כל שכן על מוסריותו וערכיו. כאמור, האקלים הדגנרטיבי שהכתיבה המעברה גבל לא רק בחוסר מעש של אבטלה כפויה, פיתויים למעשי גנבה קטנים (ולו רק להאכיל את המשפחה), וחנופה לרשויות המעברה (כדי ליהנות מקרבה לצלחת); האקלים הדגנרטיבי של המעברה ייצר כמו מאליו אספסוף פרוע, שבמעשי בריונותו פרק כל עול ומשמעת (לרבות עול תורה ומצוות), כשהוא פוגע ומציק לבני הקהילה עצמם.

המעברה היא "הגיהינום", אומרת לולו הישישה, שלא עוצמת עין כל הלילה, כשעבריינים מהמרים תחת חלונה, והס מלומר מלה פן יהרסו את פחונה;[IV] או, המעברה היא "מזבלה" בפיו של הנער שמעון (מזבלה, לאו דווקא של לכלוך פיזי כמו של לכלוך אנושי).[V] במלים אחרות, "פחונים וחלומות" הוא סיפורם של מהגרים במאבקם היומיומי כנגד קריסתם שלהם ושל קהילתם, כאשר מאבק זה מתנהל לא על ידי מנהיג או לוחם בשער, אלא על ידי כל אותם מוחלשים, מוכפפים ומוכי הלם, מבוגרים כילדים, כשכל אחד מגייס לו בחוסר אוניו את כלי 'מלחמתו' שלו, כדי לנסות לשרוד למרות הכול – בהגינותו, ביושרו ובנימוסיו הטובים. למותר לציין, כי מאבק יומיומי זה הוא גם מאבקם של הנערים, גיבורי הספר.

במרכז העלילה עומדת חבורה קטנה של נערים ונערות, וביניהם שמעון (האם הוא גלגולו של נורי או סעיד?), המחפש כל דרך כדי להתנער מהמעברה ולחזור אל חייו הנורמטיביים כפי שהיו "שם", כתלמיד תיכון. אלא שחיי המעברה מצרים את צעדיו כך שהם מונעים ממנו להשלים את לימודיו (אין במעברה בית ספר לבני גילו), דוחים אותו מכל עבודה (מעסיקים רק מובטלים בעלי משפחות), ומפקיעים אותו בעל כורחו להסתובב כנער הפקר ללא מסגרת. כך הוא וכך חברו כדורי, ואילו דעבול, שנפשו יצאה למלאכת הצילום, השיג מאן-שהוא עגלה עם סוס מט ליפול, לאסוף ירקות רקובים בשוק ולמכרם לנשות המעברה (לפרנסת אמו האלמנה). גם ג'נט העדינה והמשכילה (שאחיה כלואים בעיראק בשל פעילות ציונית), הועסקה תחילה במכבסה, אך פוטרה בשל צליעתה (תאונה שקרתה לה במולדתה); ואילו שרלוט, גאוות המשפחה, חוזרת יום-יום בוכייה, בשל גבירתה היודעת רק להעליבה.

שמעון לא בוכה. הוא גם מנסה שלא להיפגע מול הערותיהם הצורבות של החיפאים, אבל איך אפשר?[VI]) כאמור, שמעון מודע לחייו החצויים בין המקום החיפאי הנורמטיבי והמהוגן, לבין הלא-מקום המופקר והמוזנח של המעברה. לפיכך הוא מרבה לשוטט ברחובות – לא רק לחפש עבודה אלא גם ללמוד את העיר, את הישראליות שבה, וממילא את המולדת החדשה שאליה הוא כל כך רוצה להשתייך. אבל חיפה הוותיקה דוחה אותו ממנה. שהרי עצם היותו מהגר, תושב מעברה, ויוצא העדה העיראקית, עושים אותו למעין מצורע. והשאלה שאמורה להישאל על ידי כל נער או נערה בני ימינו היא מדוע?

מדוע מגרשים אותו מהתור באטליז; מדוע כשהוא מציע לשמש כסבל, תוקפים אותו במילות גנאי ("גנב", "שקרן", "מנוול" "פושע"); או  מדוע פנסיונר קשיש מאיים עליו במקלו בטענה: "מישהו חייב ללמד אותם להתנהג כמו בני אדם"? כלומר, היחס לשמעון הוא לא כל כך אישי, כפי שהוא קולקטיבי: שהרי מעצם היותו מהגר הוא מתמיין תמיד תחת דפוסיות של "ערב רב", "פליטים חסרי תרבות", "מוטב להישמר מפניהם", ולכן הוא מסומן לא רק כ"לא שייך", ו"לא משלנו", אלא גם כמסוכן לחברה ולסדריה הטובים. יתרה מזו. הסיכון שמטיל שמעון על החיפאים רק הולך וגובר, כשהם מזהים בו "מהגר מארץ ערבית". כאן הדמוניזציה לגביו כיוצא-עיראק, מתעצמת, כשהיא מדמה אותו לאויב הערבי המתהלך ברחובותיהם השקטים כמו בא להשמידם. וכך מזהירה אמא חיפאית את ילדיה: "עודד, אילנה, תיכנסו הביתה… את כל הסביבה הם קלקלו (יושבי המעברה, י"ב)… כולם כמו ערבים".

לא בכדי אין שמעון מפסיק למלמל לעצמו "אני לא גנב" (כמו לחזק את האני העצמי שלו, כנגד הדימוי המעוות שמדביקים לו מבלי להכירו); ולא בכדי מחליט דעבול (לאחר שבעל חנות ספרים חוסם את הכניסה ממנו ומגרש אותו באיומים), שאין להטיל בו את האשם אלא בבני הארץ הזאת:

"אינך מבין שמעון. הם לא רוצים בנו. בני כמה אנחנו? אומרים לנו שאנו צעירים, אבל אני כבר נמאס לי. תראה את רעמסס (הסוס), כמה הוא שמח כשהוא פוגש סוס אחר, כל סוס, ולא אכפת לו באיזו חצר גדלו. יום יום הוא מושך עגלה כבדה ואינו עייף. ואנו כבר עייפים. אתה יודע למה? בכל מקום, בכל פינה, אצל כל חנווני, אני צריך לעמוד ולשכנע את  האנשים שאני לא רמאי, איני בטלן, איני מטומטם – זה הדבר הקשה ביותר. לשכנע את המטומטמים שאינך מטומטם".

כאמור, מאבקם של הנערים על זהותם הוא עיקרה של העלילה המתפתחת, בהתנהלו גם מבית גם מחוץ. מבית – מגונן שמעון על זהותו, מפני הניוון במעברה, העבריינות הגורפת, אבל גם מפני קריסתם של הוריו, ה"מְיַיתְמים" אותו בטרם עת: האב והאם, המתקשים לשאת את השפלתם כמובטלים וחסרי כול, מאבדים ממזגם הטוב ומסמכותם הדואגת: האב יושב שעות בבית קפה עלוב מכונס בעצמו, והאם, כדי שלא תצא מהדעת, כדבריה, מטיחה את כעסיה בסלע ענק התקוע בגינת הירקות שהיא עמלה עליה.

ואילו בחוץ, מגונן שמעון על זהותו, כראויה וערכית להיות "אחד משלנו", כשהתגוננות סיזיפית זו מבהירה לו יותר ויותר אותו כשל ציוני שלא נצפה מראש, דהיינו: חלום קיבוץ הגלויות בארץ המובטחת, שהיה למפגש דורסני בין בני היישוב הוותיק לבין ציבורי המהגרים ממערב ומזרח, כאשר אלה הקולטים מסרבים להכיל בחברתם את זה שמקרוב בא ("המהגר הביתה" בלשונו של איתמר יעוז קסט), כל עוד לא עבר חיברות-מחדש (רה-סוציאליזציה) שיש בה כדי להפכו מ"אבק אדם" ל"ישראלי מצוי".[VII])

תהליך זה של רה-סוציאליזציה פעל באגרסיביות יתר כלפי היהודים יוצאי ערב. כי "בעוד שלמהגרים האירופאים נדרשה רק 'קליטה', למהגרים מאפריקה ומאסיה נדרשה 'קליטה באמצעות מודרניזציה'" (ההדגשות שלי, י"ב). כלומר, המורשת התרבותית של יוצאי ערב נתפסה על ידי ההגמוניה הישראלית (האשכנזית) כ"טרום מודרנית" (דהיינו נחשלת, פרימיטיבית) – ומכאן נדחתה על פי אותו "פונקציונליזם סטרוקטורלי" שעניינו אירופוצנטריות; יוצא אפוא שאם "שוֹנוּת תרבותית נקבעת כמכשול בפני הסתגלות" (מסכמת שוחט), היה על יהודי המזרח לעבור תהליך של 'דה-סוציאליזציה' (מחיקת המורשת), כדי להיבנות לקראת תהליך של 'רה-סוציאליזציה' ("התבוללות באורח החיים הישראלי").

גם איתמר יעוז קסט מבקר קשות את תהליך קליטתם וחיברותם של פליטי השואה בארץ, במלים כמו "התבוללות" ו"המרה" ("המרת הזהות לשם התבוללות חדשה – והפעם בקרב הסביבה הישראלית הקולטת"), ומשה ליסק בוחר להכתיר את מחקרו בנידון: "העלייה הגדולה בשנות החמישים, כשלוונו של כור ההיתוך" או כדבריו שם:

"המפגש בין הוותיקים… ובין העולים מהמזרח… לא התרחש על בסיס יחסים שוויוניים", "בעיצומו של המפגש הבלתי סימטרי הזה… נעשו… שגיאות רבות", ובעיקר הפגיעה "בנורמות היסוד (המורשת, י"ב) של הקהילות המסורתיות". פגיעה זו עוררה גם התנגדות, וגם אם הצטיירו יהודי המזרח כציבור פאסיבי, הנה כאן חרגו מעצמם. ללמדנו כי  התנגדות זו לא עמדה בסימן של הקשיים הכלכליים, כמו בשל "התעקשותם לשמר את הנורמות המסורתיות והתרבותיות שלהם" (ההדגשות שלי, י"ב).

התנגדות זו מוצאת את ביטויה גם בקרב נערי המעברה, ולא כל שכן אצל שמעון המתעקש לשמור על "אחרותו", או על 'תמונת התשליל' המזרחית שלו בעיני האשכנזים. אחד הכלים האפקטיביים לדרך התנגדות זו הם החלומות, וכבר הפרק הראשון פותח בחלום ההפגנה, כששמעון הוא ראש וראשון להוביל את ההמון הזועם לזעוק בראש חוצות את אפלייתם ("איפה הסתירו עד עכשיו את הארץ הטובה הזאת?"). הספר מובנה מלכתחילה במתח שבין מציאות וחלום, כאשר "החלומות" מְתַפְקְדים כתשובה יצירתית וקונסטרוקטיבית למציאות חסרת האונים של "הפחונים".

ואכן, שמעון עוסק בחלומותיו בכל האלמנטים היומיומיים הראליים שלו, כשהוא בונה אותם מחדש בסיטואציות חלופיות של פנטזיה, או בלשון הפסיכולוגים – סיטואציות מתקנות. כלומר, שמעון הוא מעין מתקן עולם, שמצהיר במציאויות האלטרנטיביות שלו שניתן ואפשר גם אחרת לחיות כאן כאדם וכחברה (כך למשל: המפגש האגרסיבי באטליז בינו לבין הגברת עם הכלב, מתחלף בחלום – לאלטרנטיבה של מרפאה לכלבים מוכי גורל, כשהוא שמעון, בתפקיד הווטרינר, מעניק לכל הבא משירותיו הטובים, לרבות גברת זו). בסדרת פנטזיות אלה, מתעצם שמעון כאותו סופרמן בסרטי הילדים, כשכל עניינו הוא לעזור ולטפל בנזקקים באשר הם (כמו רופא טיפולי בזקנים וחולים או שר שיכון הדואג לקורת גג). עם זאת, פונים החלומות לתקן לא רק מצבים אלא גם דמויות, ובעיקר אלה מיושבי המעברה הגסים והאלימים, כמו יהודה הבריון, שבאיומיו מכריח את ילדי המעברה, ושמעון ביניהם, לגנוב עבורו. אלא שגם כאן מפליא שמעון לתקנו מחדש, כאשר הוא "מלבישו" בתפקידים חלופיים, כמו מוכר גלידה חביב או קיבוצניק שהפך את המעברה לבוסתן גדול.

לא כולם מקבלים את שמעון כנער חולם, ואפילו ג'נט שהיא חברה קשובה לו, "מאשימה" את חלימתו כבריחה מן המציאות ואי לקיחת אחריות כבוגר. "'מתי תתבגר שמעון?", היא כמו גוערת בו, ואילו שמעון לא רק שאינו מתנצל, אלא מתעקש להוכיח את יתרונו על אנשי המעברה כנער-חולם: "'שם', אמר והורה בידו כלפי הפחונים, 'כולם מתגעגעים על העבר, ואינם מאמינים עוד שיהיה טוב. לכן הם לא חולמים'". לפי מיכאל, החלום – לא רק שאינו בריחה, אלא הוא כוח עזר ותמיכה תראפויטית בכל מצב של שפל; לפיכך, הוא כמו יוצא לעודד גם את קוראיו הצעירים לחלום, בהסבירו (מפי שמעון) כי המיואשים הם לא אנשי חלום, ולכן אין בהם התקווה להתנער ולהילחץ, ואילו החולמים – הם נושאיו של השינוי ושל האפשרויות הבלתי נידלות לעתיד לבוא.

למותר לציין כי מסר הומאני זה, כוחו יפה לא רק לילדי המעברה של שנות החמישים, אלא לכל ילד מודר, 'אחר' ו'שולי' בחברתנו; ומכאן שהדיון הסיפורי המטאפורי שבין 'פחונים' ו'חלומות' – עשוי להתקבל רלוונטי גם היום.

 

 

פרופסור יפה ברלוביץ – המחלקה לספרות עם ישראל, אוניברסיטת בר אילן. כתבה עבודת מ.א. בנושא: "למהותה של ספרות ילדים". פרסמה מאמרים ומחקרים על אודות ספרות הילדים בארץ ובעולם. במשך שנים לימדה קורס מוביל תחת הכותרת: "ספרות ילדים – פואטיקה ותקשורת".

 

 

  1. במים נושקים למים  החלו מופיעות דמויות ילידיות, ולא עוד אלא מהאיליטא החברתית המקומית, במעגל הקרוב לגיבור המרכזי – המהגר; ביונים בטרפלגר, מופיע לראשונה גיבור מוביל – כבן הארץ  הזאת (בן לאם ערביה, שגדל על ידי אם יוצאת שואה); ובמעוף הברבורים  שני הגיבורים הבלעדיים, הם לא עוד מהגרים או ילידים אחרים, אלא שני אחים חיפאים, צברים דור שני (האחד קצין וסופר, והשני – יערן []
  2. "המעברות היו אמורות לשמש דיור ארעי… בפועל ההתפתחות הייתה שונה. 40 המעברות הראשונות אשר הוקמו ב-1950, התרבו והגיעו ב-1951 ל-127 מעברות אשר אכלסו כ-250.000 אנשים. המעברות היו מעין עולם בפני עצמו, מבודד מבחינה גיאוגרפית ומבחינה חברתית" (ברנשטיין 1980, 6 []
  3. בקרב העליות מאירופה בתקופת היישוב ולא כל שכן בתקופת המדינה, הוקמו אגודות יוצאות אותה עיר, קהילה או ארץ (מה שנקרא Landsmenshaft ). []
  4. מיכאל מסביר שאלמנטים יהודים עבריינים היו גם בבגדד, אבל כוחה של הקהילה וחסונה הדתי המוסרי שם, יכול היה לרסנם ולצמצמם. לא כן בישראל. באנדרלמוסיה של המעבר, התפרקה כל יראה מסמכות (סמכות אלוקית, סמכות קהילתית, סמכות הורית משפחתית), ואלמנטים פרועים החלו משתלטים באמצעי איום והפחדה. []
  5. ראו ספרו של שלמה קאלו הערימה (קאלו 1962)  המשתמעת גם היא במטפוריקה זו, וכך גם סמי מיכאל בספרו שווים ושווים יותר  בסצנה בה דוד, חייל מילואים, חולף בשיירה צבאית על פני מזבלת חיריה, ומזהה בה את המעברה, בה גדל לפנים. וכך הוא מהרהר בינו לבינו: "מעברת חיריה לא כוסתה עצים…: היא הפכה מזבלה ענקית שקלטה יום יום את אשפת תל אביב… מיום שזכרתי את מעברת חיריה, ידעתי שאנחנו, כל היושבים שם, נזרקנו אל המזבלה האנושית ההיא על ידי אותם אלמונים חיוורי פרצוף, אזרחי העיר הגדולה… האנדרטה הלמה אפוא את האסון האנושי שהתחולל שם". (מיכאל 1974, 10) []
  6. ראו התקרית בבוא שמעון להחזיר לבעליו שטיח גנוב (שנמצא במעברה), ובמקום להודות לו, מאשימים אותו בגניבה; או – כשהוא מתעכב באטליז לשחק עם כלב לבוש בגדים, גבירתו תוקפת אותו בטענה כי הוא זומם לגנוב אותו ממנה. שמעון נפגע, אך כאשר האחרים בתור מחרים מחזיקים אחריה, הוא אוזר אומץ להחזיר לה באותה מטבע (מיכאל 1979, 51-53, 17-20 []
  7. מדבריו של בן גוריון: "הגלויות המתחסלות ומתכנסות בישראל אינן מהוות עדיין עם אלא ערב רב ואבק אדם".  (מצוטט מתוך: ליסק, 1999, 63) כאמור, בן גוריון הצדיק מדיניות אגרסיבית זו של ישראליזציה, במטרה לחנך מחדש את המהגר וטען: "אנו רוצים לסגל העלייה… להווי הישראלי… לשוויון הישראלי, לגבורה הישראלית, לתרבות ולחברה הישראלית. אנחנו רוצים שמהנוער [כאן התימני, י"ב], יצאו מפקדים לצבא כמו מהאשכנזים… למחוק כל הבדל מיותר ביניהם ובין יהודי אחר… להפכו עד מה שאפשר במהירות האפשרית מתימני ליהודי השוכח מאין בא, כמו שאני שכחתי שאני פולני". ( מצוטט מתוך: ליסק, 1999, 69 []

על הכאן ועכשיו – כנס "הפנקס" החמישי לספרות ילדים ונוער!

אנו מזמינים אתכן ואתכם להגיע לכנס "הפנקס" החמישי לספרות ילדים ונוער, "על הכאן ועכשיו". השנה יתקיים הכנס לראשונה בשיתוף עם מרכז התרבות של "בית אריאלה", וייערך בתל-אביב. מחיר כרטיסים: 70 ש"ח / 55 ש"ח לזכאי הנחה (מנויי "הפנקס", מנויי מרכז תרבות "בית אריאלה", מנויי ספריות תל-אביב, אזרחים ותיקים, סטודנטים).

 

בנוסף לתכנית המצורפת, תתקיים מכירה של ספרי ילדים של הוצאות המתמחות ספרי ילדים ונוער, דוכן של חנות הספרים הפרטית "מילתא", ודוכנים נוספים!

%d7%aa%d7%95%d7%9b%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%9b%d7%a0%d7%a1

 

יותר מדי קסם וסוכריות צבעוניות

ישנם ספרים חדשים שמיד אני משתוקקת להניח את ידי עליהם, ולא תמיד ברור לי למה. במקרה של "קמצוץ של קסם" מאת נטלי לויד הסיבות היו גלויות לעין: ידעתי שיש בספר עיסוק במלים ובמוזיקה, ושתרגמה אותו יעל ענבר, מתרגמת מוכשרת שחתומה על ספרים אהובים, "טאק לנצח", "חמישה ילדים והזהו", "מטילדה", ועוד. אולי גם הקסם המובטח בשם הספר משך אותי, אבל דווקא הוא השאיר בסופו של דבר טעם לוואי.

פליסיטי פיקנטי היא תלמידת כיתה ה', שנודדת עם אמה הולי, אחותה הקטנה פראני ג'ו, וכלבתן קוקי בוואן המכונה בפיהן "הפלפלון הפיקנטי". הן עוברות ממקום למקום בלי הרף בגלל תאוות הנדודים של האם. אבל כשהן מגיעות לבקעת חצות, העיירה שממנה באה הולי ושבה מתגוררת אחותה, קליאו (אחר כך מגיע גם דוד נוסף, בּוּן, ובנג'ו על כתפו), פליסיטי מקווה להשתקע שם. כולם מדברים על הקסם שהיה פעם בבקעת חצות, שתושביה חוננו ביכולות כישוף של ממש, ועל קמצוץ הקסם שאולי נשאר בה, אבל מבחינתה של פליסיטי ממילא לא ייתכן דבר קסום יותר מבית של קבע, חברים ומשפחה.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

בנות משפחת פיקנטי עצמן מקסימות מאוד: הולי היא אמנית שציירה ציורי קיר רבים אך לאחרונה ההשראה ממנה והלאה; הבת הקטנה, פראני ג'ו, נוהגת ללבוש חצאית טוטו מעל בגדיה ושומעת מנגינות נישאות באוויר; ואילו פליסיטי, המסַפרת, אוספת מלים: היא רואה מלים מרחפות ליד אנשים וליד מקומות – רובן מלים אמתיות אבל יש בהן גם מלים שהן פרי יצירתה שלה, כמו "מסוּרבּוּלבֶּלֱת" ו"גַּלאַגָּדִילִי" –  רושמת אותן במחברת כחולה ולפעמים גם כותבת אותן בשירים.

ביום הראשון ללימודים בבית הספר שבעיירה שומעת פליסיטי על דו-קרב אגדי שהתרחש שם לפני שנים רבות, בין האחים המהוהים, שהיו מוזיקאים וגם קוסמים. היא גם פוגשת את ג'ונה פיקט, ילד "גדול מהחיים" שכובש את לבה. אחד הדברים היפים בספר הוא הצגתו של ג'ונה: בפגישתם הראשונה פליסיטי יושבת עמו ליד שולחן, וכשהיא קמה היא מופתעת לגלות שהוא אינו קם על רגליו אלא מתגלגל לאחור על כיסא גלגלים. ג'ונה הוא ילד אהוד, חזק, שמסייע לאחרים, הנכות שלו היא חלק ממנו, כמו עיניו הירוקות היפות, והיא מטופלת בספר באופן ענייני וחף מצדקנות.

מקור המתח בסיפור, החשש שמעיב על האופק הגלאגדילי של חייה של פליסיטי, הוא תאוות הנדודים של אמה, שעלולה לעקור אותה מחיק המשפחה המורחבת שנתגלתה, מחיק החברות הנפלאה עם ג'ונה ומן העיירה המלאה אנשים טובי לב, גלידות בטעמים מיוחדים ומוזיקת בלוגרס. עד מהרה פליסיטי חושדת שתאוות הנדודים אינה אלא קללה משפחתית, ומקורה באותו דו-קרב אגדי של האחים המהוהים; ומתברר שאולי היא זו שתוכל לתקן את המעוות.

קמצוץ הקסם שבעיירה, ותפקיד המפתח של פליסיטי וג'ונה, ילדים בני שתים-עשרה, בהצלת המצב, לא הפריעו לי להאמין לנטלי לויד ולפליסיטי שלה, אבל משהו אחר הפריע לי: ציפוי הקסם הנוצץ. הכול בספר הזה פשוט גלאגדילי מדי. בנות משפחת פיקנטי מוכשרות ושנונות מדי, כל אנשי העיירה ללא יוצא מן הכלל טובים, ידידותיים ונחמדים (אמנם אוליבר, בעל חנות הגלידות, מתוודה על מעשי אכזריות שעשה בילדותו, אך כבר כיפר עליהם); טעמי הגלידות מיוחדים כל כך ונקראים בשמות מפתיעים ושנונים; מרגע שפליסיטי מגיעה לבית הספר החדש ג'ונה פורש עליה את חסותו, ממלא את עולמה ומגרש את בדידותה; הוא גם ממהר להפיג בכל הזדמנות את חששותיה שמא אינה חשובה לו כשם שהוא חשוב לה, ולספר לכולם שהיא החברה הכי טובה שלו.

היות שלגלידות תפקיד מרכזי בספר, אפשר לומר שסיפורה של פליסיטי דומה לגביע גלידה המכוסה בסוכריות צבעוניות רבות כל כך, עד שלא ניתן לחוש בטעמה של הגלידה עצמה ולהתעמק בו. מעטה הסוכריות הזה לא התיר לי להזדהות ממש עם פליסיטי ולחוש בדאגותיה. למן ההתחלה היה לי ברור שהיא תצליח לתקן את מה שעיוו האחים המהוהים בשעתם, לרפא את תאוות הנדודים של אמה ולהישאר בבקעת חצות.

באין דאגה להצלחת הגיבורה, נותר לי לדאוג למתרגמת. קודם כול, לא קל לתרגם ספרי נוער. לא קל להעביר משפה לשפה דיבור קולח ולא תמיד תקני של נער או נערה, בלי ליפול למעקשים של סלנג זמני או מקומי מדי, של עילגות מצד אחד ושל הגבהה יתרה מצד שני. מלבד זאת, בספרה של נטלי לויד יש אתגרים אחרים, ייחודיים: התחביב של פליסיטי הוא איסוף מלים, והיא גם כותבת שירה. צלילן של המלים חשוב לה לא פחות ממשמעותן. כמו כן, פליסיטי מוקפת מוזיקאים, ובטקסט מופיעים שירים. גם קללתם העתיקה של האחים המהוהים מנוסחת בצורת שיר שקול ומחורז.

ניכר שיעל ענבר השקיעה מחשבה ואהבה בתרגום היפה של המלים שפליסיטי ממציאה/מוצאת. למשל, בענן האקזוז שפולט הפלפלון הפיקנטי, פליסיטי רואה את המלים:

לְהִסְתּוֹסֵס

מַסָּע-סוּס-מַשָּׂא

סִפְצוּף-קָצוּף

אמת מכאיבה היא "עובדוקרנית" ואמת משמחת היא "עובדגדית".

הקללה העתיקה של סטון ותרלי, אחד האחים המהוהים, זכתה לתרגום יפה ומוזיקלי – מוזיקליות שלא יכלה בשום אופן לבוא על חשבון התוכן, משום שבקללה מנוסחים, גם אם באופן חידתי, אירועים שהתרחשו ועתידים להתרחש:

לב אוויל שנלחם ונחל כישלון,

כי חמדנות גברה על לבלוב כישרון,

ביגיעה תקולל, עַד מותש מעמל,

רק אפר תרכוש, רק קוצים עוד תנחל.

עתה ארוז חלומות, הימלט חיש קל,

לילה לילה תמשיך לנדוד מקולל,

עד תיאום מיתרים ותיקון המקולקל.

עם הבעת מילות מחילה מתוקה,

ירקדו הצללים, הקללה מחוקה.

 

דווקא על רקע יופיו של התרגום, הפריעו לי צרימות מקומיות – משפטים תרגומיים (צמודים לתחביר האנגלי) כמו "וזה הסיפור על איך ששחררתי אותו" (במקום למשל, "ועכשיו אספר לכם איך שחררתי אותו") והמוטו של קליאו, דודתה של פליסיטי, שמכינה שמיכות טלאים: "להטליא את זה/ לתקן את זה/ לתפור את זה שוב יחד" – לא רק שהמשפט השלישי אינו ברור, היות שמדובר במלים מתנגנות שהופכות בסופו של דבר גם לסיסמת פרסומת, אולי כדאי היה להתרחק מן המקור ולכתוב משהו בנוסח, "להטליא/ לתקן/ לחבר ולתפור." מדובר בצרימות מעטות ומקומיות בתרגום מעורר הערכה, אבל בי הן מותירות תחושה של החמצה. אני חולמת על הספר הבא של נטלי לויד בתרגום יעל ענבר, שאולי יהיה נקי מסוכריות צבעוניות ומצרימות.

 

"קמצוץ של קסם" מאת נטלי לויד. תרגום: יעל ענבר, הוצאת "הכורסא" בשיתוף עם "מודן", 2016.

 

לי עברון – משוררת, מתרגמת ועורכת.

 

שיח פואטי – מקומה של ספרות הילדים ביצירתו של סמי מיכאל

המאמר שלפניכם הוא פורץ דרך במחקר ספרות הילדים הישראלית, על אף שהוא עוסק באחד הסופרים המרכזים והפופולריים ביותר הכותבים בעברית, שכן יצירתו של מיכאל לילדים לא זכתה למחקר מעמיק ומקיף. פרופסור יפה ברלוביץ כתבה את המאמר, אשר נכלל באסופת המאמרים "נסיך ומהפכן – עיונים בפרוזה של סמי מיכאל" בעריכת יגאל שוורץ, שראתה אור לאחרונה בהוצאת "גמא". 

באדיבות ההוצאה והחוקרת אנו מפרסמים חלקים נבחרים מהמאמר. זהו החלק הראשון.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

 

הקדמה

סמי מיכאל, סופר ואיש רוח, ידוע במחוזותינו בכתיבתו הפורה, כאשר רומנים פרי עטו כגון "שווים ושווים יותר" (1974), "חסות" (1977), "חצוצרה בואדי" (1987), וכמובן "ויקטוריה" (1993), טלטלו את הציבוריות הישראלית בהציגם על סדר היום הספרותי נושאים וקהלים, שהציבוריות הישראלית לא ידעה ולא פגשה קודם לכן. והנה בקורפוס זה של רומנים, נובלות, מחזות וספרי עיון, ניתן למצוא קובץ לא מבוטל של יצירות, שחלקן נכתבו לנוער וחלקן לילדים לגיל הרך.

השאלה היא: מדוע מצא מיכאל לנכון לכתוב גם לילדים ונוער? כאמור, ביצירתו, כסופר מהגר, שחי את המפגש המיוסר והמנוכר כל כך בין היישוב הוותיק בארץ לבין המוני המהגרים חסרי כל, שהגיעו ממזרח ומערב למצוא להם כאן מולדת ובית; כסופר מהגר, לקח על עצמו לספר את המפגש הזה מנקודת מבטו של הרוב ההלום והנדהם דווקא, במעבר הדרסטי שלו מארץ לארץ, מחברה לחברה, מתרבות לתרבות. ומה באשר לילדים? האם גם הם היוו קהל יעד לנושאים אלה שלו?

סמי מיכאל, יליד בגדד (1926), הגיע לארץ עוד טרם העלייה הגדולה מעיראק (1949), צעיר בודד ללא משפחה, ללא שפה, וללא כל אמצעי להתמודד עם זרויותיה של הארץ הזאת. לפיכך לא בכדי בחר להעמיד במרכז כתיבתו את זעקתו של רוב דומם זה, על מצוקותיו, השפלותיו ואכזבותיו (במעברות הארעיות, בשיכונים בשולי הערים), כשהוא  משמש לו כפה במחאתו ובהתנגדותו אל מול המדיניות הלאומית הדוגמטית של כור ההיתוך, בתובעו את מקומם הלגיטימי לקראת חברה ליברלית ופתוחה יותר של ישראליוּת אחרת, אלטרנטיבית, רב זהותית ורב תרבותית.

יתרה מזו. כשקוראים את קורפוס יצירתו של מיכאל  – יצירה שמעיקרה היא חתרנית וביקורתית, הנאבקת ומתמודדת עם שאלות חברתיות מטלטלות (פער מעמדות, עוני, אבטלה, גזענות) – ניתן ללמוד כי  שאלות אלה הן עקרוניות למיכאל לא רק במרחב הישראלי של שנות ה-50 וה-60, אלא גם במרחב היהודי העיראקי של שנות ה-30 וה-40, אותו הוא מוקיע וחושף באותו להט של מעורבות ואכפתיות. כלומר, מעיקרו סמי מיכאל הוא סופר חברתי פוליטי לוחם, שיעדו לעורר קהל קוראים, בעל פוטנציאל ערכי מוסרי, שיש בו כדי להכיל ולהתמודד עם נושאים קריטיים אלה; כך שהשאלה החוזרת היא: האם עיסוקו הספרותי בחומרים קשים ופרובלמטיים אלה, מוביל אותו לדובב גם את קהל היעד של קוראים צעירים?

האם מיכאל אכן תופס את עצמו כסופר לילדים? ואם כך – באיזו קטגוריה הוא מתמיין בקרב סופרי הילדים? האם הוא בין אלה שמגמתם הילד, ומכאן פנייתו הישירה אליו במגמה להשכילו, לחנכו ולסקרנו בהתאם למגבלותיו הקוגניטיביים והלשוניים (ומכאן גם אילוצו לאפק ולצמצם את חופש היצירה שלו); או שמא ניתן להציבו בין אותם סופרים שנמצאים כותבים לילדים, כאשר לאו דווקא הילד הקונקרטי בן-הזמן הוא המניע לכתיבתם, אלא הדחף היְלָדי שבהם, שכמו מדעת או שלא מדעת מייצר פיסות ספרות, שבדיעבד מתחברות ומתייעדות לילד הקונקרטי באשר הוא[I]. ושאלה נוספת בנידון: מה מקומה של ספרות הילדים של מיכאל במרחב היצירה שלו. האם זוהי יצירה נבדלת ומובחנת בפני עצמה, או שמא היא שואבת ונשאבת אל מכלול העשייה שלו?

כאן כדאי לפתוח ולציין כי הכתיבה לילדים ונוער החלה אצל סמי מיכאל כבר מעצם ראשית כתיבתו בעברית. ב-1974 יצא לאור ספרו הראשון שנכתב בעברית "שווים ושווים יותר", ושנה לאחר מכן – ספרו הראשון לנוער: "סופה בין הדקלים". ספר נוסף שראה אור בשנות ה-70 הוא "פחונים וחלומות" (1979). בשנות ה-90 שוב מתפרסמים שני ספרי נוער שלו: האחד, "אהבה בין הדקלים" (1990), והשני "שדים חומים" (1993); ומן העשור הראשון של שנת 2000 – שלושה ספרים נוספים, והפעם לילדים בגיל הרך: "אותיות הולכות לים" (2009), "צרצרון שר גם בחורף" (2012) ו"טיפה וטיפונת" (2015).

%d7%a2%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%94_-_%d7%a4%d7%97%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%9d_%d7%95%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%aa2

כלומר, לפנינו שבעה ספרים, המופיעים לסירוגין בתקופות שונות לאורך כל שנות יצירתו של מיכאל, כך שבדיון שאבקש לערוך כאן, אנסה להתחקות אחרי כתבים אלה, לא רק מבחינה תמטית ופואטית, אלא גם באמצעות השיח ההולך ומתנהל בין ספרות הילדים של מיכאל לבין כלל העשייה הספרותית שלו. במלים אחרות, אבקש לטעון כי ספרות ילדים ונוער זו היא חלק בלתי נפרד מדרך התפתחותו היצירתית של מיכאל במשך למעלה מארבעים שנה, כאשר לא רק שאינה מסתופפת ליחידה נבדלת ושונה, אלא היא אף פועלת ונפעלת במעין אינטראקציה עקבית לכתיבתו המובילה – אם כשותפה לשיח הרב-יצירתי ואם כמלווה אותו.

הדיון יתנהל להלן בארבעה פרקים: א. ראשית ספרות הילדים המזרחית: סמי מיכאל כפורץ דרך ("סופה בין הדקלים" ו"אהבה בין הדקלים"); ב. להיות נער מעברה: ספרות הילדים כספרות מחאה ("פחונים וחלומות"); ג. הפיוס עם הנוף, הפיוס עם הישראליות ("שדים חומים"); ד. דיון עם הילד האוניברסלי או טרילוגיה של מים ("אותיות הולכות לים", "צרצרון שר גם בחורף", "טיפה וטיפונת").

א. ראשית ספרות הילדים המזרחית: סמי מיכאל כפורץ דרך  

בראיון שערך ירון לונדון לסמי מיכאל אחרי צאת ספרו "ויקטוריה", אמר הסופר:

"הילדות שלנו, העיראקים, הייתה ילדות מבוישת. כשבאנו ארצה, הסתרנו את התרבות שלנו, את השירים שלנו, את המוסיקה שלנו… נחתנו לתוך התרבות הצברית ורצינו להידמות לחבר'ה האלה שהביסו את שבע מדינות ערב, וטיפחו את השרירים ואת כשרון המעשה, בעוד שאנחנו ייצגנו את הגלות… חשנו שחושבים עלינו: 'הנה, הגיחו השפנים ממחילותיהם, אחרי שסידרנו עבורם מדינה'. ככה שעד לפני כמה שנים לא הייתי בשל לכתוב, והציבור לא היה בשל לקלוט את סיפוריו של הילד מהגולה. וזה לא מקרה, שרומן הגישוש שלי 'סופה בין הדקלים' נועד לבני הנעורים ולא למבוגרים" (מיכאל 1993, 15-14).

כלומר, מיכאל, עם החלטתו להיות לסופר עברי בישראל (של שנות ה-70), בחר להימנע מלכתוב רומנים למבוגרים על ילדותו בעיראק, כיוון שהבין כי סיפורי ילדות יהודיים-עיראקיים לא יתקבלו על ידי הקורא הישראלי הבוגר, הן בשל דחייתו את העיסוק בגולה (האתוס האנטי-גלותי), והן בשל הסתייגותו מחומרים סיפוריים שעניינם יהודי ארצות ערב (אתוס כור ההיתוך). עם זאת, רתיעתו של מיכאל מלשטוח ילדות עיראקית בפני הקורא המבוגר עוררה בו סקרנות לשלוח מעין "בלון גישוש" אל עבר הנוער הישראלי דווקא, בניסיון לכתוב לו ולהתחבר עמו.

דרך אגב, את רתיעתו זו של מיכאל, יש להבין גם בעקבות "סחף הילידיות" שפקד את התרבות הישראלית במעבר מיישוב למדינה.[II] נראה שכבר מסוף שנות ה-40 והתחלת ה-50, החלה להציף את הספרות המתחברת – תמטיקה שעניינה ילדות ארץ ישראלית שלפני קום המדינה, כשהיא גורפת לא רק את משמרת סופרי "דור בארץ" (דור מלחמת תש"ח),[III] אלא גם את משמרת סופרי "דור המדינה"[IV] (פרופ' שמעון הלקין, ראש החוג לספרות עברית דאז, ציין לא פעם בפליאה את תופעת "האינפנטיליזציה" שאחזה בספרות הישראלית החדשה). האם מיכאל, כסופר מהגר, איתר סימפטום זה של חזרה אובססיבית לשוב ולספר את הילדות של טרום המדינה (כחֶסֶר, כגעגוע, כביקורת וכדומה), ונמנע מלהציע את ילדותו "הדחויה", אלא רק כפי שהוא מצא לנכון – כיצירה לילדים?

כך או כך, ספרו הראשון לנוער – "סופה בין הדקלים" (1975) – הוכתר מתחילה בהצלחה. במשך שנים פרסם מיכאל את סיפוריו בעיתונות הערבית, ושמו לא היה מוכר לדוברי העברית. גם ספרו הראשון בעברית, "שווים ושווים יותר", נתקל בביקורות קשות, הן בשל תכניו החתרניים והן בשל לשונו, שלא הייתה ספרותית דיה לדעת המבקרים. והנה שנה לאחר מכן – ספרו הראשון לנוער (וספרו השני בעברית), זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער (1976), נכנס לתכנית הלימודים של משרד החינוך, ואף תורגם לגרמנית.

0770000065670

 

 

מיכאל התקשה להבין הצלחה זו. לימים יאמר לירון לונדון: "הייתה לי תיאוריה האומרת שהקורא הישראלי הורגל להתעניין רק ביישוב הוותיק, ואיזה עניין יוכל למצוא במה שהתרחש… בשכונה בגדדית עלובה?" (1993). אבל כשעוברות מספר שנים והוא פונה שוב לכתוב רומן ילדות, גם הפעם הוא בוחר להפנות אותו לנוער. היה זה "אהבה בין הדקלים" (1990), ושוב הספר זוכה לתהודה ושוב גורף פרסים כמו פרס זאב לספרות ילדים ונוער (1990) ועיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער מטעם IBBY. רק ארבעים שנה אחרי "סופה בין הדקלים", ועשרים וחמש שנה אחר "אהבה בין הדקלים", כשמיכאל כבר סופר מצליח ושבע ניסיון, הוא מעלה על הכתב עוד רומן ילדות, והפעם הוא מייעד אותו לקהל המבוגר שבין קוראיו: "יהלום מן הישימון".

מדוע סיפורי נוער אלה (שעניינם בגדד) זכו להיענות רבה כזאת – אם כספרות בפני עצמה, ואם על רקע סיפורי הנוער הישראליים, עליהם גדל הצעיר המקומי בעשורים הראשונים של המדינה (סיפורי תל אביב של נחום גוטמן ולאה גולדברג, דרך סיפורי ההתיישבות נוסח אליעזר שמאלי וצבי ליברמן, ועד לסיפורי החבורה של יגאל מוסינזון, המושבה לס. יזהר, ירושלים המנדטורית לעמוס עוז, או המושב ליצחק בן נר).[V]

נפתח ונעיין בפסקה הראשונה של ספרו הראשון "סופה בין הדקלים":

"לילות אחדים אפשר כבר לישון כשהחלונות פתוחים. הקור העז חלף לו ומבעד לחלון פלשו ריחותיו המשכרים של האביב הבגדדי קצר הימים. נורי שכב על גבו, עיניו פקוחות לרווחה באפלת החדר… שאב לקרבו את הבושם החריף של פרחי התפוזים… היה חם בשכונת הווילות – בתאוין. הוא הטיל הצידה את השמיכה העבה. לפתע חש כי פרוותו של זוזו מציקה בחומה לכפות רגליו. הוא בעט בעדינות בכלב שנהג כל לילות החורף לישון בצד השני של המיטה… זוזו לא קיבל את הבעיטות ברוח טובה. הוא נהם בכעס ונעץ את שיניו כאות אזהרה בבוהן רגלו של נורי".

כבר בפתיחה אנו פוגשים בדיוקנו של נער בשם נורי, שסיפור עלילותיו נמשך מספר חודשים בלבד: עלילות שתחילתן – סופת מים באביב, סיומן – סופת חול בקיץ, ואמצעיותן – ראשית יוני של אותה שנת 1941, המהווה מעין קו תפר חוצץ, הקורע את ילדותו לכאן ולכאן. מיהו נורי של טרום יוני 1941? ובכן, לפנינו נער שעדיין לא הגיע למצוות, אבל יודע לחיות את ילדותו במעין שמחה של תום וביטחון – ביטחון שהוא פועל יוצא של היותו בן למשפחה מבוססת, אך גם ביטחון שמעוגן בתחושת שיוך חזקה למקום, כמו שנהג לשנן בעקבות סבו:

"אנו היהודים יושבים כאן עוד לפני שנולד הנביא מוחמד ועלי ובניו אל- חסן ואל-חוסיין […] ועוד לפני שהגיחו מהמדבר השבטים… תחת דגל האסלאם וכבשו את גדות הפרת והחידקל […] אבל… לא אבות אבותיי, לא אבותיי, אף לא אני לא התביישנו ואיננו מתביישים להיות יהודים".

כידוע, התפוצה היהודית בעיראק הקדימה את הכיבוש המוסלמי ומשילותו (הגיעה לבבל עם חורבן בית ראשון ושני – 586 לפנה"ס, 70 לספירה), ומשך מאות בשנים שימשה מרכז לחיי הרוח היהודיים, שהניבו את יצירת הפאר היהודית הקולוסאלית – התלמוד הבבלי (המאה ה-10).

כלומר, עם כל הקורות את הקהילה היהודית בעיראק בין שפל וגאות (אם במאות הראשונות לספירה, ואם בראשית המאה ה-20), היהודי העיראקי לא הצטייר בדפוסים השגורים של נווד חסר בית ונרדף ("קח מקלך יהודי עשוק/מקום נודך כשנות אלפיים/קח ילקוטך, שים בו לחם/ מלא אומלל חמתך מים", מ"מ דוליצקי, 1969, 140); להפך, היהודי העיראקי לדורותיו, נעוץ היה "כסלע איתן באדמת עיראק" (מיכאל 1975, 165) עם היסטוריה מקומית, התארגנות קהילתית, ותרבות ייחודית. לפיכך לא בכדי בז סבו של נורי לכל סכנה ואיום (לרבות הנאציזם שהשתלח אז גם בעיראק), כשהוא מציג עצמו כתושב מקומי "בן אלפיים" (ולא בגילו שלו – קרוב לשבעים).[VI])

מיותר לציין, שנער הגדל ומתחנך על מודעות נחושה של שייכות ושורשיות, אמון ובטוח כי גם בגדד היא שלו. ואכן, ילדותו של נורי היא ילדות של רחובות ומרחבים. אמנם הבית הוא דומיננטי בחייו, ולא פחות בית הספר היהודי, אבל השוטטות העירונית היא בנפשו. נורי הוא ילד חופשי וסקרן, המרבה לפעול בחבורות, אבל יודע גם לא פעם להעלים את עצמו: יחיד הוא תועה ברחובות ובשווקים, בין נופים מרהיבים של נהר-ערבה-מטעי דקלים, אך גם בין סמטאות אפלות ואלימות, בריות מנוונות בבקתות מתמוטטות על שפת החידקל, וילדים מזי רעב האוספים בדלי סיגריות מבאי בתי קפה נהנתנים.

מיכאל מלווה את נורי לאורכה ולרוחבה של בגדד (ניתן לומר כי נורי היא דמות החוזרת בווריאציות שונות של סיפורי עיראק הבאים), כשהוא חי עמו שוב את התפעמות הגילוי כמו: חיי היום יום במשפחה על חמשת דורותיה (ביניהם סבתה של סבתו); מפגשים לא צפויים עם דמויות מזדמנות וקבועות (שומר במשרפת לבנים, אלמנה השומרת על שדה מלפפונים, דניס ילדה אהובה, שכנים מעבר לגגות, וכמובן חברים יהודים-מוסלמים-נוצרים); אירועים של יחד ולחוד רב-חברתי ורב דתי, שנערכים על דרך של ידידות וקרבה, אך גם על דרך של מלחמות רחוב, עלבונות, תחרויות ומהלומות).

עם זאת, בתוך ההמון השוקק והמושך הזה, מיכאל לא נרתע לגלות גם את פניה המכוערים של בגדד, כפי שתיארנו לעיל. יוצא אפוא שחרף היותו של הגיבור נער צעיר, מיכאל אינו מונע ממנו מלהתעמת עם מראות ומצבים מזוויעים שגם הם עושים את העיר (כמו עוני משווע, מכות והתעללויות בחלשים, או גופות מתגוללות על חוף הנהר כשהמים הם קברם). נורי לא בורח ממראות ומצבים אלה, כפי שגם הקורא, הנער הישראלי, לא אמור להניח את הספר בגללם. להפך. מיכאל בוחר לשוחח עם נורי וממילא עם הנער הישראלי, בגובה העיניים, כשהוא נאמן לדרכו הגלויה והישירה, שלא להסתיר ממנו את המציאויות כמות שהן.

ואכן, נורי גם אם הוא נער מפונק ורגיש, אין הוא נרתע מלהיחשף למציאויות אלה, ולא עוד אלא שבשיטוטיו ההרפתקניים לטעום כל התנסות, הוא מפתח אמפתיה וחמלה ליצורים מוכים ומדוכאים אלה, כשהוא פונה לעזור ולו גם כ"עובר על החוק" (גונב מאביו סיגריות כדי לתתם להומלס קטוע רגליים).

אם להגדיר סיפור ילדות זה, מבחינה ז'אנריסטית, יש לשייכו לאותה עלילה כרונולוגית התפתחותית שעניינה סיפור חניכה; דהיינו, צעיר היוצא ממקום מוגן ותומך של בית ומשפחה, כדי להתמודד עם החוץ הלא מוכר – התמודדות שיש בה כדי לחשפו לתהפוכות החיים והתנסויותיהם, במטרה לקדם את עצמו לקראת מימושו כאדם בוגר (קורצוויל 1973, 389-412). אמנם בסיפור זה נורי אינו עוזב בית, משפחה ואם מגוננת תמיד, עם זאת הוא נאחז בכל תירוץ כדי לצאת ולהתעמת עם החוץ, ולממש עצמו כבוגר ומנוסה. אלא שהתנסויות אלה לא מרחיקות לכת, וגם אם תהליך חניכתו מתנהל בין רחובות מסוכנים ופוגעניים, זריזותו ותושייתו של נורי עומדים לו בכל סכנה.

לא כן בהמשך (קיץ 1941). כאן התוודעותו אל בגדד הקשוחה ואל תהפוכותיה רבות הפנים, נעשית רק דורסנית יותר, ואם בתחילת העלילה התוודעות זו מקדמת אותו להיות נער בוטח ובוגר ברגישותו ובמודעותו, בהמשך – הוא מוצא עצמו יעד וקרבן להשתלחויותיה האנטישמיות של בגדד. שהרי עם רוחות הפשיזם שסחפו את העם העיראקי לכדי פרעות שלא נודעו קודם לכן, קורסת גם חניכתו של נורי – ומסיפור התפתחות של התמודדות ולמידה, הוא קורס תחת בגרות כפויה של טרם עת. במה דברים אמורים?

ב-2 ביוני 1941 (חג השבועות לפי התאריך היהודי), יצא נורי ואחותו לקצה העיר לחגוג עם הסבתא-רבא שלהם. בהיסטוריה של יהודי עיראק הפך תאריך זה מחג לחגא, כאשר בימי חג אלה פרץ אל רחובות בגדד המון מוסלמי שלוח רסן, כשהוא מתעלל, מכה והורג בכל יהודי שנקרה בדרך (פירהוד: ביזה, שלל). ההרג היה כה אכזרי, שאי אפשר היה לזהות את הגופות שעוותו והושחתו ללא הכר, כך שהוחלט לקברם בקבר אחים (כ-180 -נרצחו, למעלה מ-2000 נפצעו, וכ-50.000 נבזז רכושם). כאן צריך להזכיר כי פוגרום זה לא נודע במשך שנים לציבור היהודי שאינו יוצא עיראק, ובניגוד לפוגרום שהתחולל ביהודי גרמניה ב"ליל הבדולח" (נובמבר 1938), ה"פירהוד" לא נכנס ללוח מועדיו ואזכוריו של העם בישראל, לא נדון בספרי הלימוד של תולדותיו, וממילא נפקד מהזיכרון הקולקטיבי שלו.[VII])

והנה, גם ב"סופה בין הדקלים" מופיע ה"פירהוד" כאירוע קריטי בהתפתחות העלילה, אם כי לפי גרסתו של נורי, התפרצות זו, לא באה לו כהפתעה.[VIII]  לפי נורי, כבר באביב 1941, נצטוו בבית הספר היהודי ללבוש מַדֵי חאקי (מורים ותלמידים), ובמאי 1941 הופסקו הלימודים, כשהוא וחבריו "חוגגים" את החופש שבא להם פתאום באמצע השנה.[IX]

הכרה מטרימה נוספת שאותתה לו על הסכנה העתידית, הייתה עזיבת התושבים המוסלמים והנוצרים את השכונה היהודית בה חי עם משפחתו. גם חברו הטוב נאיף עזב, ולא עוד אלא שגייס חבורת נערים מוסלמים כמוהו לחטוף את דניס, נערתו של נורי. אלא שנורי לא נרתע אחור; וכאן כמו מופיע לפנינו טיפוס אחר ולא-צפוי במרחב הדימויים של הנער היהודי בגולה – נער שלא רק מתיידד עם בני גילו המוסלמים, אלא יוצא לתקוף אותם כל אימת שהם מאיימים לפגוע בו. ואכן נורי, כמו נאיף, מארגן קבוצת חברים להשיב מלחמה  שערה, להביס את מזימותיהם.

כאמור, בסיפורו של מיכאל, ההיסטורי נשזר באישי, כשהוא מגולל את קורות ימי הזוועה האלה דרך טיול החג של נורי ואחותו – אל הפגישה המקרית באוטובוס עם דניס נערתו וצביח אחיה, ומכאן החלטתם להיפגש מאוחר יותר ולחזור יחד הביתה. נורי ואחותו מתעכבים ולא מגיעים בזמן הנקבע, כך שדניס ואחיה חוזרים הביתה בגפם, וכך נקלעים לאוטובוס דמים אחד, שם הם מוצאים את מותם ואת קברם בקבר האחים המשותף. עוד באותו לילה היה נורי לאדם אחר. הלום רעם ומוכה רגשי אשמה, הוא מתנתק מהעולם: לא מדבר, לא קורא, רק מתכנס בעצמו ללטף שעות את כלבו, ונטרף משאלות מתרוצץ ברחובות לחפש את דניס שאיננה. כך ימים ארוכים, עד שאביו מזהה בהתכנסות עצמית זו חוסר אחריות, או כפי שהוא מסביר לו: "אתה מבין שאינך עוד ילד….אתה חושב כי משמעות ההתבגרות היא חופש גמור… לא נורי. פירוש הדבר כי אחריות רובצת עתה על שכמך.".

במעמד מטלטל זה של שיח אב/בן, כמו מתפכח נורי: "מעולם לא חשב… כי משמעות התבגרות היא נטל נוסף." רק עתה הוא מבין שנזרק באחת מהילדות אל בגרות מוקדמת וכואבת – כאב "שהיה עצום מגילו". ואכן, "סופה בין הדקלים", כשמו כן הוא: סוּפה של טבע מדברי הרסני, סוּפה של חברה מוסלמית קנאית שאיבדה את שפיותה, וסוּפה של אובדן ושכול בגיל צעיר וללא הכנה. אלא שהסופה בין הדקלים אינה מסתיימת כאן, והיא הולכת ונמשכת עם אֵימֵי ה"פירהוד" שלא מתפוגג, ועם המשפחה הפושטת צורה ולובשת צורה – גם לספר הבא, "אהבה בין הדקלים" (1990).

ובאשר לספר הנעורים "אהבה בין הדקלים", יש להעיר כי סיפור זה מתמקם שש שנים מאוחר יותר, 1947, כאשר מיכאל מציג לנו הפעם נער בשם סעיד, שהוא מעין גלגולו של נורי (או אינטרפרטציה על תהליך החניכה הפרובלמטי שלו). סעיד הבוגר יותר הוא תלמיד בשנתו האחרונה בתיכון, אבל כמו נורי הוא סקרן והרפתקן, כשטווח ההרפתקאות שלו מתפשט מעבר לבגדד אל גבול סוריה מחד, ואל חציית הגבול האיראני מאידך.

10647

ואכן, שנת 1947 היוותה סמן טראומטי נוסף בחייה של הקהילה היהודית בעיראק, כאשר עם הסלמת המאבק היהודי-הערבי על ארץ ישראל ומלחמת השחרור בפתח, נתפסים גם יהודי עיראק כמשתפי פעולה ובוגדים, ומועדים לרדיפות, לכלא ולמוות. כך נאג'י, אחיו הסטודנט של סעיד, פעיל המחתרת הציונית בעיראק, שנתפס ונשפט לעינויים ולעבודת פרך; כך אביו, שקרס כלכלית, חלה ונפטר; וכך גם האם חסרת האונים שאינה יודעת אנה היא באה, כשסעיד וחבריו מנסים להבריח גבולות לארץ ישראל.

עם זאת יש לציין, כי סיפור מדכדך זה מוצג בעת בעונה אחת גם כסיפור אהבה נלהב ומשובב לב. מיכאל מנכיח את הנעורים בכל עוזם, בקשר הרגשי הבלתי אפשרי בין לואיז בת העשירים שכל העולם פתוח לפניה, לבין סעיד הנער השכן. כאמור קשר בלתי אפשרי זה הולך ומתפתח, חרף פער המעמדות בין השניים, וחרף האיסור של קֽרבה בין המינים – כאשר העלילה בונה את עצמה לסירוגין, פעם על ידי לואיז ופעם על ידי סעיד. עם זאת, מבנה פואטי זה אינו דו-שיח (הם מנועים ולוּ מלהתקרב זה אל זו), ואף על פי כן, ובצורה עקיפה, שיש בה מן המרד ומן הכמיהה לחופש בלתי נדלה – הולך ונוצר סיפור משותף, כשכל אחד מהם מספר את אירועיו, חוויותיו ורגשותיו, מנקודת מבטו: לואיז – ממרום משכנותיה המפוארים, בבגדד ובטהרן, עם סבא מיליונר, ואחים אנשי עסקים מהודו ועד לונדון – אל מול תחבולותיו והרפתקאותיו של סעיד התועה בין מדברות וגבולות.

רומן נעורים זה מרחיק לכת מקודמו, ופרט לעלילותיה של חבורת נערים במצבי הסתכנות נועזים, מפתיע מיכאל גם בתכניו הלא שגורים של סיפור אהבה בוסרי, הדן בגילוייו הסקסואליים בצורה עדינה אך פרטנית (לגילאי העשרה), ולא כל שכן על דרך של שוויון מגדרי. שהרי, לא הנער משמש כאן פֶה לנערה, כנהוג בחברה המסורתית, ולא הנערה מוצגת כאן, כנצפה, כנועה ושותקת בצד הנער. להפך, לואיז כמו סעיד, יוזמת ומפעילה את אהבתם, כשהיא הקובעת ומחליטה לגבי קיומה והמשכה, כמו גם לגבי סיומה ופרידתה – פרידה מודעת גם מנעוריהם וגם מהמקומות בהם פרחו באהבתם (החידקל, הדקלים והמדבר).

למותר לציין כי "סופה בין הדקלים" ו"אהבה בין הדקלים", היו לספרים פורצי דרך בספרות הנוער הישראלית. שהרי באמצעות סיפורי ילדות/נערות אלה, מציע מיכאל תיקון כפול הן לגבי יהדות עיראק והן לגבי הקורא הישראלי הצעיר. כאמור, המהגר היהודי העיראקי התבייש לספר את עצמו בישראל דאז, כשהוא ממזער את זהותו – כקהילה, כמקום, כהיסטוריה. לא כן סמי מיכאל. הוא הראשון שהעז לקרוע באחת את מסך הבושה, ובאמצעותם של נורי/סעיד/לואיז, הוא מיידע אותנו מהי בגדד היהודית, על פי תפיסת העצמי-ההיסטורי של משפחה יהודית רב-דורית ורב-שורשית, קשריה עם עם-הארץ הערבי לידידות וליריבוּת (שלא לדבר על הזעזוע הלאומי שמוטט את הקהילה היהודית לעזוב אחר מאות בשנים את מולדתם, כפליטים ומהגרים).

ובאשר לקורא הישראלי הצעיר – סיפורי הילדות הבגדדיים של מיכאל מעניקים לו לא רק הבט ספרותי חדש וחתרני לגבי נעורים מה הם, אלא גם מפגישים אותו עם "גלות" אחרת ועם נערים "גלותיים" אחרים, כשהוא לוקח חלק בחייהם (הרפתקאותיהם, משפחותיהם, אהבותיהם), ובה בעת מקבל הסבר (שמיכאל דואג לספק לו בלשונו הציורית), מה היו החיים היהודיים בעיראק, על דרכי התנהגותם, תרבותם ולשונם – בבית ובחוץ, מסביב לשולחן המשפחה או בבית קפה, על גגות בגדד או במרתפיה. כלומר, מה שתכניות הלימוד, בספרות ובהיסטוריה לא אֽפשרו לנוער הישראלי ללמוד על אודות התפוצה היהודית שבין הפרת והחידקל, הנה באה היצירה של סמי מיכאל, והעשירה אותו.

ועוד הערה שיש בה מן הסיכום אבל גם מן ההקדמה: בישראל הרב-תרבותית של הכאן והעכשיו, מרבים חוקרי וחוקרות הספרות להצביע על מיעוט היצירה לילדים ונוער בנושאי הילד המזרחי וממילא ההוויה המזרחית. במאמר משנת 2015 "צבעים אמתיים: על ספרות ילדים מגוונת" כותבת דנה קרן-יער:

"מעטים הם ספרי הילדים המספרים בעברית על ילדים מעיראק, מרוקו, לוב ותימן, ומעטים מהם ספרים המעודדים את צאצאי הדורות שהיגרו מארצות אלה לזהות את עצמם בסיפור ולהכיר את עצמם דרך השיר. […] המחסור ניכר גם באיורים, שלעתים הם שנותנים אינטרפרטציה למוצאן של הדמויות. כך, לצד הנטייה להתהדר בערכים של קבלת האחר, בולטת נטייה לעיוורון צבעים במה שקשור לאשכנזיוּת ומזרחיוּת ולייצוג דומיננטי של ילדים לבנים כגיבורי הסיפורים, ואובדות הזדמנויות של קוראות [קוראים, י"ב] רבות [רבים, י"ב] להזדהות ולתת לאישיות להבשיל מתוך התחושה של הכרה בערך העצמי […] יוצא איפוא ש'כשספרות ילדים' אינה מאפשרת את התהליכים האלה, היא הופכת לאחת המסגרות הראשונות בהן הלובן מוצג כנורמלי, ניטרלי ולגיטימי, בעוד שירתם [יצירתם, י"ב] של ילדים בצבעים אחרים דוהה ונמחקת".

גם רויטל מדר, במאמרה "ספרות הילדים השאירה בחוץ את הילדים המזרחים" (2015), משוחחת עם כמה מהחוקרים בנידון (רימה שיכמנטר, יותם שווימר, דנה קרן-יער, מירב אלוש-לברון), כשהכול מסכימים שאין התייחסות לסוגיה המזרחית בסיפורי או בשירי הילדים העכשוויים, וגם אם פה ושם התחברו יצירות בנידון (כמו ספרה דורית רביניאן "אז איפה הייתי אני?"), על הרוב הילד הלבן הוא הגיבור הדומיננטי; או כדבריו של יותם שווימר, עורך כתב העת הדיגיטלי "הפנקס": "בספרים הישראליים לא יהיה סיפור, שהגיבור שלו פשוט לא- ילד-לבן. כי אם זה לא-ילד-לבן, הוא בהכרח מאופיין סוציו-אקונומית."

לפיכך, אין תמה שסמי מיכאל בספריו לנוער מצטייר לא רק כראשון בכתבו את התפוצה היהודית שאינה אשכנזית, אלא גם ראשון בהבנייתה של ספרות ילדים מזרחית כז'אנר בפני עצמו. כך "סופה בין הדקלים" ו"אהבה בין הדקלים" – בייצגם את הילד היהודי יוצא עיראק, וכך ב"פחונים וחלומות" (1979), בייצגו את הילד המזרחי בישראל של המעברות. אבל לקריאת הכיוון של מיכאל לא נמצאו ממשיכים מספיק, והשאלה היא מדוע לא התפתחה ספרות הילדים המזרחית – הן בין סופרי הילדים בארץ, ולא כל שכן בין סופרי הילדים יוצאי המזרח? סוגיה זו דורשת את בדיקתה ובירורה, ואין ספק שנמשיך לעסוק בה בהקשר אחר.

 

פרופסור יפה ברלוביץ – המחלקה לספרות עם ישראל, אוניברסיטת בר אילן. כתבה עבודת מ.א. בנושא: "למהותה של ספרות ילדים". פרסמה מאמרים ומחקרים על אודות ספרות הילדים בארץ ובעולם. במשך שנים לימדה קורס מוביל תחת הכותרת: "ספרות ילדים – פואטיקה ותקשורת".

  1. בפרק ד' אדון במושג הילד האוניברסלי, וכמתבקש – בתת-הז'אנר "ספרות תם" [י.ב] []
  2. הרצאה זו מתחקה אחר נסיבותיה של שיפעה זו (שכמו הפכה למפעל תיעודי קולקטיבי של הדור),  בניסיון להתמודד עם משבר-הזהות הילידי, ועם המבוכה החברתית-התרבותית של בני הארץ הזאת – במהפך הדרסטי מיישוב הומוגני של חצי מיליון איש, בעל חזון ודרך, ומסד לתרבות מקומית ילידית – למדינת הגירה זרה, קרועה ומסוכסכת של בליל תפוצות, עדות ושפות. []
  3. ראו למשל, כעשב השדה (טביב 1948); כערער בערבה (טביב 1957); חולות הזהב (תמוז 1950); השוק הקטן (ברטוב 1957);  של מי אתה ילד (ברטוב 1970);  ברקיע החמישי (איתן 1962); סיפורי מישור (ס' יזהר 1964); חלונות לשמיים בן-שאול 1963); מקום שהנחלים הולכים (לוז 1965); הימים הראשונים (א' אלמוג 1968); קיץ בדרך הנביאים (ד' שחר 1969) ; הינשוף (אלוני 1975), ועוד. []
  4. נדנדות פח (אלירז 1963); שכונת חאפ (תלפז 1963); הר העצה הרעה (עוז 1970); חדר משפחה (ביבר 1972); הדוד פרץ ממריא, (שבתאי 1972); גבי וסיפורים אחרים (צמח 1972); הפרי האסור (בן-עזר 1977); אחרי ט"ו בשבט (ר' אלמוג 1979); מומנט מוסיקלי (קנז 1980) ועוד []
  5. עודד הנודד (ליברמן 1932); אנשי בראשית (שמאלי 1933); בני היורה (שמאלי 1937); ידידי מרחוב ארנון (גולדברג 1943); שישה סיפורי קיץ (ס' יזהר 1950);  שביל קליפות התפוזים (גוטמן 1958);  סומכי (עוז 1977); קישונה (בן-נר 1978). []
  6. "ואני אינני ירא… אתה יודע כמה פעמים עמדו לשחוט אותי… מאז שיצאתי את ירושלים החרבה?… אמרו להשמיד אותי בבבל ובפרס. בספרד ועל פני אירופה כולה. במשך דורות הקיזו את דמי. ברגע זה ממש היטלר משסע את בשרי. מאות פעמים שחטו אותי ועם זאת אני יושב כאן ונהנה מהבמיה… אתה מבין?… עשויים לשחוט בכל רגע, אבל היהודי שבך, שהם מבקשים לחסל, יוסיף לחיות תמיד, תמיד". (מיכאל 1975, 60-59 []
  7. בשני העשורים האחרונים רבו בארץ ספרי המחקר שעסקו באירוע זה. רובם חוקרים יוצאי עיראק. ראו: "הפרעות ביהודי בגדאד – חג שבועות תש"א (2-1 ביוני 1941) "(גליצנשטיין-מאיר 1981); שנאת יהודים ופרעות בעיראק: קובץ מחקרים ותעודות (מורה ויהודה 1992 []
  8. עשר שנים קודם לכן הסתיים  המנדט הבריטי בעיראק (1931), והמלך פייסל ביקש להמשיך את קשריו עם האימפריה הבריטית. אלא שלא עברו ימים רבים והוא הלך לעולמו, ובנו, המלך גאזי, שלא הצליח לייצב את שלטונו, מצא עצמו תחת מאבקן האימפריאליסטי של גרמניה ובריטניה שניסו לעגן את השפעתם בעיראק. כבר ב-1933 נטה המלך גאזי להתחבר עם גרמניה, ועם המפלגה הנאצית שעלתה אז לשלטון. ולפיכך לא בכדי צברו התנועות הפשיסטיות כוח והשפעה בעיראק, והחלו מצמצמים את שטחי מחייתם ופעילותם של היהודים. []
  9. בחודש זה, חידשו הצבאות הבריטים את התקפותיהם באזור, בניסיון לחזור ולכבוש את עיראק מההשפעה הנאצית, וכחלק ממלחמת העולם השנייה שפעלה כבר במלוא המרץ באירופה. בסוף מאי התחלת יוני, בשעות המתות שנוצרו בין נסיגת הצבא העיראקי המובס ובין כניסת הגדודים הבריטיים, החל המון ערבי מוסת להשתולל, ובתוך המבוכה והמבולקה של אין-שלטון – פתח בפוגרום דמים זה. []

מסע בין כחול לכתום

ברשימתה על הספר "חמישה ילדים וחיים אחד" ציינה מור פוגלמן-דבורקין את מיעוט הספרים הישראלים המאוירים המיועדים לקוראות ולקוראים עצמאיים. ספרי ראשית קריאה ישראלים (על שלביהם השונים) אכן כוללים מעט מאוד איורים, אם בכלל (במיוחד אם מדובר באיורים צבעוניים), ואלו יהיו לרוב בגדר תיאור ספציפי של סצנה ותו לא. בדומה לספר שאליו התייחסה, שם האיורים מהווים רכיב מרכזי בעלילת הסיפור ומסירתה, גם בספר "ג'ונם" שכתב צדוק צמח ואייר גלעד סליקטר ומיועד לקריאה עצמאית של ילדי הכיתות הנמוכות בבית הספר היסודי, האיורים הם אלמנט משמעותי מאוד בסיפור, וגם החלק המוצלח יותר של הספר, שעל עבודת העיצוב המעולה שלו אחראית גילה קפלן.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

הספר – שגם עובד להצגת תיאטרון לילדים – הוא אודיסאה סנטימנטלית (שבאמת מצליחה לרגש לפרקים) על אודות גור כלבים בשם ג'ונם, שאורי ואביו מאמצים. שכנתם, הילדה נורית, נאלצת למסור אותו עקב מחאותיה של אמה על התנהגותו הפרועה של הגור. חסר מנוחה ועצוב, ג'ונם לא מוכן להישאר בביתו החדש ובורח ממנו. מנקודה זו מתחיל מסע ממושך ברחבי נקודות ציון בתל אביב (שכונת נווה צדק, מגדל שלום, שוק הכרמל, ועוד), בעוד אורי ואביו מנסים להתחקות אחר עקבותיו. מסתבר שהגור האומלל עבר "בעלים" רבים, משום שלא מצא מרגוע בשום מקום. לבסוף הם מגיעים למכלאה של צער בעלי חיים – ממנה נלקח לראשונה ג'ונם – ומגלים אותו שם, כי – כך מתברר – הוא היה נחוש לחזור לאמו, שנשארה במכלאה.

המסע הפיזי – שהוא לב העלילה הדרמטית של הסיפור – מתרגם את המסע הנפשי שחווים האב ובנו. אורי עבר לאחרונה לגור בתל אביב עם אביו, לאחר שהוריו התגרשו ואמו נשארה במושב. הרצון של האב לשמח את בנו ולהעניק לו אהבה ותחושת בית ומשפחתיות מלווה אותו לאורך כל הדרך בהתמסרותו המוחלטת למסע המפרך למציאת הגור. לפיכך, הדחף העז והבלתי מתפשר של ג'ונם לחזור אל אמו, שנחשף בסוף הסיפור, יוצר הדהוד של המצב המשפחתי של הגיבורים האנושיים, וכמו מסמל בדיעבד את המצוקה של אורי לאחר הגירושין, ואת הרצון שלו באיחוד משפחתו. סצנת הסיום (זהירות, ספוילר), שבה מאמץ האב את אמו של ג'ונם ולוקח את כל משפחתו, הכלבית והאנושית, אל גרושתו במושב, יוצרת תחושה מנחמת. תחושה זו עשויה לבטא את איחוי הקרע בנפשו של הילד, שהצליח, במסירותו ותעוזתו, לאחד בין הגור לאמו, על אף שגירושי הוריו עדיין תקפים ומכבידים.

%d7%92%d7%95%d7%a0%d7%9d-%d7%90%d7%99%d7%95%d7%a8-1

איורים לסיפור דרמטי כזה, שבו סצנה רודפת סצנה, כמעין סיפור מתח עדין, היו יכולים להיות פשטניים למדי ולהסתפק בתיאור ההתרחשות הקונקרטית. עבודתו היפה של גלעד סליקטר מציגה בסגנון ריאליסטי את ההתרחשויות, אך התיאור הקונקרטי הוא רק פן אחד של האיורים. הכוח הגדול בהם טמון ביצירת האווירה הספציפית של הסיפור – אשר נבנית בין השאר בזכות הפלטה הצבעונית המצומצמת והמיוחדת, והעצמת הרגשות המובלעים או מופגנים בכל סצנה (כבר מהאיור שנבחר לעטיפת הספר, שהוא למעשה איור שכולו רגש). זה אולי נראה טבעי למדי, וזה אכן כך בספרות ילדים מאוירת שנועדה להקראה לילדים קטנים, אולם בספרים לקוראים בוגרים יותר, כמעט ולא נמצא ביטוי כזה.

בזכות משחקי הצללות וקונטרסים, קומפוזיציות מעניינות וריבוי נקודות מבט, סליקטר הצליח להכניס לתוך הדרמה של העלילה הקצבית את הרגש של הדמויות – אנושיות וכלביות כאחד – לאורך שלבי המסע.

כשאורי ואביו מתחילים לחפש את ג'ונם הם חדורי מטרה, והכפולה ללא מלים מציגה אותם בקדמת האיור, בולטים אל מול הרקע של הרחוב, ושפת גופם והבעות פניהם אומרות נחישות ועזוז.

14947493_10154039185797844_5538182042892438941_n

לאחר מכן, כיוון שלא מצאו את הגור, הם תולים מודעות ברחוב ודאגתם מובלטת אל מול הרחוב ההומה. האיור מציג אותם כמה פעמים על פני הכפולה, דבר המעצים את הפעלתנות וחוסר השקט. גם כאן, כמו באיורים אחרים בספר, סליקטר משתמש בלובן הדף כדי להציג את האור הארצישראלי ומדמה "שריפה" של תמונה שבה מהבהבים רק קווי המתאר הכתומים.

%d7%92%d7%95%d7%a0%d7%9d-%d7%90%d7%99%d7%95%d7%a83

סליקטר אמנם בחר בצבעוניות מצומצמת, אבל הוא מרשה לעצמו לשחק אתה, ואינו נאמן לביטוי וויזואלי רציף. כך למשל, הצל יאויר בצבע כתום, אך הוא גם יכול להיות אפור – כמו באיור המציג את סצנת חיפוש הגור בחצר הבית, לפני היציאה למסע. במקרה זה הדבר עוזר להבליט את אורי, כמעין זרקור המאיר עליו ומדגיש את ההבעה מלאת הדאגה שלו – רגש מרכזי בסיפור שזוכה להבלטה באיורים. האב נמצא במרחק, שני כלביהם במישור הקדמי של האיור, ואילו הכלב הימני כמו מרמז לנו שהתשובה טמונה בשער – שממנו ג'ונם אכן נמלט. משחקי היררכיה אלו והחלטות איוריות אחרות מבטאות מתח, חרדה, עצבות, בדידות, נחישות – רגשות המלווים את הגיבורים במסעם, כאשר האיור משמש כעזר רגשי וממשי עבור הקוראים לפענוח הסיפור.

14632979_10154039185752844_1533133364665122138_n

עבודתו המוצלחת של סליקטר חיונית מאוד לספר, שכן הטקסט עצמו אינו מצליח להעביר את הרגשות הללו. הוא מציג אותם במישרין, בהחלט, ויותר מפעם אחת; אך הביטוי שלהם נמסר בסנטימנטליות לאקונית, מין שילוב משונה שבו הרגש מועבר על ידי ציון שלו, ולא על ידי הבנתו באמצעות בנייה מתוחכמת ועדינה של הסיפור. באותו עניין, גם הדרמה העלילתית נמסרת בצורה די חלשה, ולטעמי הסיבה לכך היא שמספר הסיפור הוא קול בוגר – דמות האב הנוכחת בסיפור. הוא מרבה בפירוט שאין בו צורך ובהסברים, ומדבר הרבה על עצמו ועל איך הוא חווה את הסיטואציות, בעיקר אל מול בנו. הסברים אלו – בין אם זה עיסוקו של האב ("לכתוב סיפורים בבתי קפה ברחבי תל אביב") ודברים מסוג זה, ובין אם הסיבות לאופן שבו הוא פועל (כי הוא מעוניין לגרום לבנו אושר לאחר הגירושין והמעבר לעיר) – פוגעים בתנופה של הסיפור, שאמור להישען, גם מבחינת הביטוי הסגנוני, על דריכות ומתח.

יתרה מכך, ההסברים והקול הבוגר (כמו למשל במשפט הסיום, שבו מספר האב על כך שבנו רק בן שמונה וכבר הוא מלמד אותו כל כך הרבה על החיים), יש בהם משהו זר ולא מתאים, שדווקא מרחיק אותנו מהגיבור האמתי של הסיפור – אורי. שהרי הוא זה שמניע את העלילה כולה, ברצונו העז למצוא את ג'ונם. הוא זה שעולמו הרגשי אמור להיפרש בצורה נוגעת ללב, אשר תתכתב עם הבריחה של הגור חזרה לאמו, כחלק מהעיסוק של הסיפור במשפחה שהתפרקה וילד שהתנתק מאמו. על אף שהאב המספר את הסיפור שם דגש על חשיבותו של אורי כלפיו ומחמיא לו ללא הרף, הטקסט לא מצליח לשכנע מבחינה רגשית כיוון שקיים ריחוק גדול מדי בין הקוראים לילד.

דוגמא טובה לכך היא סצנה שמתרחשת בסיום יום החיפושים הראשון, כאשר אורי ונורית יושבים במושב האחורי של המכונית, והאווירה עגמומית למדי, כיוון שהגור לא נמצא. פרטים אלו נמסרים בצורה קונקרטית למדי, שמציינת את האווירה והרגשות, אך רק האיור – שהוא היפה ביותר בספר – מצליח להעביר בצורה חדה כל כך את האווירה. אנו מתרכזים באורי (מסייעים לכך מבטה של נורית והאור הכתום הנופל על פניו), היושב עצוב ליד החלון, ואור מן הרחוב מדגיש את עצבותו ואת תהייתו (ואולי הוא גם חושב על עצמו ועל הריחוק מאמו?). רמז השפה התחתונה שלו, קו דקיק וקטן, הוא שמעצב את הבעת הפנים כולה. אפשר ממש להרגיש את הלילה, את הכאב, את דממת הייאוש המקיפה את הילדים. זוהי סצנה רגשית ראשונה במעלה, שמספרת סיפור שלם ללא מלים.

על גבי הרקע הלבן הונח הטקסט

הטקסט מוקם על גבי הרקע הלבן

 

"ג'ונם" מאת צדוק צמח, איורים: גלעד סליקטר. עריכה: דלית לב, עיצוב: גילה קפלן. הוצאת עם עובד, 2016

 

יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי.

 

 

 

 

 

הזמן השבור – אל העיר האפלה

לאחר שנשאבה מיקי (מיכאלה) גונן בוקר אחד לתוך ספר מסתורי, ומצאה את עצמה בממלכה עתיקה בימי הביניים, התהפכו חייה לחלוטין. במהרה התברר לה הסוד שעד לאותו רגע הוסתר מפניה – אביה האהוב לא נהרג אלא נמלט מפני מעסיקיו לשעבר, אנשי המעבדה רבי-העוצמה, המאיימים לחסלו לאחר שהצליח לבנות פורטלים המאפשרים מסע בזמן.

כעת גם חייה של מיקי נמצאים בסכנה נוראית. על מנת לשרוד, ולמצוא את אביה, חייבת מיקי לצאת שוב לדרך, והפעם ברחובותיה האפלים ושורצי התככים של שיקגו במאה התשע-עשרה. יחד עם פייטרו, מאלף בזי הציד המקסים, ויעל, חברתה מישראל, ממשיכה מיקי את מסעה המסחרר בין נשפים מפוארים לקרבות עם נערי רחוב חסרי-כול, הרפתקאות סוערות בלב הערבות האינדיאניות ומרדפים עוצרי נשימה.

צעד אחר צעד מתקרבת מיקי אל האמת, אך עד מהרה היא מגלה ששום דבר איננו כפי שנראה בתחילה. גם האנשים הקרובים אליה ביותר מסתירים סודות אפלים, ומתחת לפני השטח אויבים מסוכנים מתכננים את המהלך הבא. על מנת להציל את עצמה ואת האנשים שהיא אוהבת, יהיה על מיקי ללכת רחוק יותר מכפי שהאמינה אי פעם שתהיה מסוגלת.

אנו שמחים להציג בפניכם את שני הפרקים הפותחים את הספר "הזמן השבור – אל העיר האפלה", השני בסדרה שכתבה אריאלה בנקיר.

14859574_10155371059118976_115370281_o

פרק 1

 

ירושלים, 2010

הגשם שירד בתחילה טיפות־טיפות הפך במהירות למטר אלים וסוחף, אך ד"ר יאיר גונן לא הפסיק לרוץ. אם יעצור — ימות, הוא ידע היטב. גופו העייף משך את עצמו בכוח קדימה, אך רגליו כשלו שוב ושוב, מוֹעדות על העלים החלקלקים שריפדו את קרקעית היער הספוגה מים.

​כשיצא לדרך עוד ניסה ד"ר גונן להגן על ראשו ולהתכסות במעיל, אך עד מהרה התייאש והשליך את המעיל הכבד מגשם על האדמה. ענפים דקים וחדים נשברו על גופו ושרטו בחדות את פניו, אך הוא התעלם מהם. איפה הבקבוק? חלפה בו לפתע מחשבה מעוררת אימה. הוא שלח יד רועדת לתוך הכיס. עדיין שם. כן. הוא התנשף בכבדות ותחב את הבקבוק יקר הערך עמוק עוד יותר לתוך כיס מכנסיו והמשיך לרוץ לאורך הדרך הבוצית והמשובשת הלאה, לעומק היער. שרק לא יחליק. שרק לא ייפול.

היכן הם? האם הם מאחוריו? בעלטה הנוראית שסביבו הוא לא היה בטוח היכן הוא נמצא. הוא לא היה בטוח בדבר. הוא רק ידע שעליו להסתלק משם, ומהר ככל האפשר. נדמה היה לו שהוא רואה במרחק כמה אורות מהבהבים, אולי מהמעבדה. אם כן, חשב, עליו לרוץ לכיוון ההפוך. הוא קילל את הגשם. אלמלא הגשם יכול היה לשמוע את צעדיהם, לדעת אם הם כבר שם, נושפים בעורפו. אבל במזג האוויר הארור הזה הדבר היחיד שיכול היה לשמוע היה את יללותיהן ונהמותיהן של חיות הלילה, שהסתתרו

בין העצים, אורבות לו גם הן.

ציפור צרחה בשמים ומיד לאחר הצווחה מחרישת האוזניים נשמע שוב רעם מתגלגל, שהתנפץ באלימות בשמים השחורים שמעליו. ד"ר יאיר גונן שלח מבט מהיר לעבר זרועו, שנחתכה בזמן שהשתחל החוצה דרך פיר האוורור והתחמק מרודפיו. כשהם הדליקו את צ'יפ האיתור, זרם חשמלי זעיר חלף בזרועו, והוא ידע שזמנו קצוב. הוא הצליח לחמוק מהם שנייה לפני שפרצו לחדר שדרכו נמלט. הוא הספיק לבצע את השיחה שרצה, והספיק לארוז את הציוד החשוב, אך הוא נפצע במנוסתו, וכעת דקר בגופו הכאב ובגדיו היו ספוגים מי גשם ודם. ציפור הטרף צווחה שוב, והקפיצה את לבו. ד"ר יאיר גונן הסתובב אחורה מבוהל. מהיכן הגיעו הצלילים? ברק רב עוצמה קרע את השמים והאיר את היער שסביבו באור כחול מפחיד. האם המערה קרובה? עליו רק להגיע לנקודת המפגש. קדימה. הוא חייב להגיע. הוא חייב.

​נדמה היה לו שהעולם נעשה אטי יותר. הוא לא הרגיש יותר את גופו, ולרגע לא הצליח להחליט האם הוא עדיין רץ, או שקרס כבר לפני כמה מטרים, וכעת הוא שוכב על האדמה הבוצית ומתפלל שרודפיו אבודים ביער, כמוהו. הוא התנשם בכבדות נוראית. כמה דם איבד? הוא התפלל שלא יאבד גם את הכרתו ויתמוטט חסר אונים, באמצע היער. הם ימצאו אותו בקלות, וזה יהיה הסוף. הכאב שפילח את רגליו היה משתק. הוא לא הצליח לראות את החתכים מבעד לשכבות הטינופת והבד, אולם הכאבים החדים שדקרו בצלעותיו ובזרועותיו הבהירו לו בדיוק היכן הוא נפצע.

​לפחות כמה מצלעותיו נשברו, בכך היה בטוח. זרועו נחתכה חתך שהוא היה חייב לחטא, אם הוא רוצה לשרוד ולא למות מאלח דם. תנשום, ציווה על עצמו יאיר. תנשום. הוא הרים את מבטו לסופה. נדמה היה לו שהיא החלה להתרחק, והרעמים התנפצו כעת ברעש עמום יותר ונעו צפונה. הוא לפת בכוח את הבקבוק שבכיסו וניסה להסדיר את נשימותיו ומחשבותיו. הנוזל הארור שבבקבוק הקטן היה שווה הרבה יותר מחייו. הוא ניסה לנשום נשימה עמוקה, אך זעקת כאב נמלטה מבין שפתיו, והוא מיד חסם את פיו בידו המלוכלכת. בתנועה עדינה הפשיל ד"ר גונן את שולי חולצתו ומשך אותה כלפי מעלה. פניו החווירו כאשר ראה את עומק הפציעה. הגשם נחלש כעת, ותחת אורו הכסוף של הירח, שחדר מבעד לעלוות העצים, פצעיו זהרו בנוגה משונה וחולני. הוא תהה אם גופו יעמוד במסע הצפוי. האם יצליח להמשיך הלאה? ולפתע מחשבה אחרת, מכאיבה יותר מכל פצע, הלמה בראשו. בתו האהובה, מיכאלה. מיקי שלו. היא לא יודעת דבר. ואיך תדע? בפעם האחרונה שדיברו הוא אמר לה שלא יגיע בזמן לארוחת הערב, שעליו להישאר במעבדה ושיתראו למחרת בצהריים, כשתחזור מבית הספר. היא אפילו לא ידעה מה הניסויים שהוא ערך. ועכשיו? נדמה היה לו שחיים שלמים עברו מאז השיחה ההיא.

אתה. חייב. לקום. קום עכשיו. קום למענה, ציווה על עצמו יאיר ללא קול. בכוחות אחרונים הוא הצליח להתגלגל על צדו ולעבור למצב ישיבה, משך את התרמיל מגבו ופתח אותו בידיים רועדות. בהבזק של גאונות הוא ארז כמה חפצים לפני שנמלט מהמעבדה, ולשמחתו ראה גם את תיבת העזרה הראשונה שדחס לתא הקדמי. הוא פתח את התיבה ושלף ממנה יוד וכמה גזות סטריליות והחל לחטא את החתך הגדול ביותר, בזרועו. הסכין שבה דקר אותו המאבטח הראשון, לפני שנמלט ממנו וזינק לתוך פיר האוורור, הצליחה לגרום נזק גדול. האומץ שבלבו עמד לאזול, והוא ידע שעליו להילחם בעייפות שהלכה והתפשטה במהירות באיבריו. "איבדת דם, לכן אתה עייף," דיבר אל עצמו בקול רצוץ, ואז המשיך לחטא את הפצע בזהירות ובשפתיים חשוקות, ולבסוף עטף את הזרוע היטב. זה יספיק בינתיים, חשב, והתעלם משאר החתכים, שהיו חמורים פחות.

הוא ניסה לבודד את קולותיהם של רודפיו מתוך הרעשים הרבים שמילאו את היער. האם הם עדיין בעקבותיו, או שחזרו אחורה כדי להצטייד? הוא תיאר לעצמו שזוהי תוכניתו של הפרופסור. לחזור אחורה, לאסוף אנשים נוספים, ולצאת שוב לדרך, והפעם חמושים בציוד משוכלל. הפרופסור לא ירוץ אחריו בלילה כמו חיה אבודה. לא. הרי חדר האבטחה של המעבדה מכיל נשק ומשקפות ראיית לילה מהסוג המתקדם ביותר. וכמובן, היה גם הצ'יפ. כמו כל אנשי המעבדה, גם בגופו של ד"ר יאיר גונן הותקן צ'יפ איתור זעיר ביום שבו החל לעבוד במעבדה הסודית על הניסוי שבאופן רשמי כלל לא היה קיים. מספיק שהם יפעילו את ציוד המעקב, ולא משנה באיזו נקודה על פני כדור הארץ הוא יתחבא, הלוויינים של המעבדה ימצאו אותו. הוא ניסה לעקור את הצ'יפ מזרועו, אך המכשיר הזעיר כבר מזמן לא היה בנקודה שבה הזריקו אותו. כעת הוא נמצא איפשהו בתוך מחזור הדם שלו, נע לאורך ורידיו כמו פצצה מתקתקת שאין שום דרך להוציאה. לא, ידע יאיר גונן, לא היה לו כל סיכוי מול כל אלה. אם הוא רוצה להסתלק, להיעלם כדי לשרוד, עליו לעשות זאת עכשיו, ובדרך היחידה שהצליח להעלות על דעתו. רק דרך אחת תבטיח שיראה אור יום. ורק דרך אחת תרחיק את החומר רב־העוצמה שבבקבוק מידיו של פרופסור שטראוס המסוכן.

הוא הציץ במכשיר הקשר המאובטח שבאמצעותו שלח הודעה לחברו הטוב ביותר, ד"ר יובל מנדל, החוקר שעמו יצר את הנוזל המסתורי. הוא לא ידע אם הוא יבוא לנקודת המפגש. יובל הרי לא יודע דבר. אך אם היה לו סיכוי כלשהו להציל את עצמו, הוא היה זקוק לעזרתו. המסך היה שחור. אין תשובה. לעזאזל, הוא קילל. הגשם החל לטפטף שוב, מתחזק משנייה לשנייה, ושוב נשמעה הצרחה המחרידה של הציפור השחורה שחגה מעליו. עורו סמר.

הוא שב והניף את התיק על גבו, והכריח את עצמו לקום. "הצעדים הראשונים הם תמיד הקשים ביותר," מלמל בניסיון נואש לעודד את עצמו, ואז המשיך וגרר את גופו השבור לעבר נקודת המפגש. האם חברו יגיע בזמן ויציל אותו, או שזו מלכודת, והוא הולך אל מותו? אין לו ברירה, ידע ד"ר גונן היטב. והתפלל שלא טעה.

 

פרק 2

​עם אור ראשון פקחה מיקי את עיניה והתמתחה, ולפתע ראתה אותו. פניו המוכרות והאהובות הביטו בה כמו פעם, ופיה נפער בתדהמה. "אבא!" קראה בשמחה וזינקה ממקומה, "אבא!" היא רצה אליו וזינקה אל בין זרועותיו, מתחפרת בחיבוק שאליו התגעגעה מיום שעזב.

הוא לא השתנה כלל, אולי רק עיניו נראו עייפות וכבּוּיוֹת מעט מהרגיל.

"אבא, איפה היית כל הזמן הזה?" שאלה והניחה את פניה על גופו הקר. "חיפשתי אותך, ומצאתי את שני הרמזים שהשארת! קרו כל כך הרבה דברים מאז שעזבת," המילים ניתזו מפיה במהירות ובהתלהבות, והיא אספה את ידיו הקפואות בין ידיה, מחממת אותן באהבה. "הייתי באַרְבּוֹרֵאָה, ופגשתי את פְּיֶיטרוֹ, אתה חייב להכיר את פייטרו! הוא הצטרף אלי למסע הזה, אבל עכשיו הכול נגמר," דמעות חנקו את גרונה, "כי אתה כאן! אתה כאן, והכול בסדר, והסיוט הזה נגמר. זה לא משנה אם נמצא עוד רמזים, כי עכשיו הכול בסדר," היא המשיכה,"ואנחנו נלך לגור בבית הישן שלנו, ו…"

"אבל אנחנו לא יכולים ללכת לגור בבית הישן שלנו, מיקי," אמר לפתע אביה בקול שקט.

מיקי הרימה אליו את מבטה, מופתעת, והרפתה לרגע את חיבוקה. "אבל למה לא אבא?" שאלה, מאוכזבת מעט. "למה אנחנו לא יכולים לחזור לגור ביחד בבית הישן?"

"כי עכשיו אני צריך למות," אמר אביה, ונעלם כלעומת שבא.

מיקי התעוררה מבוהלת ומיוזעת במיטה הזרה והביטה סביבה.

היכן היא? מה המקום הזה? החלום טלטל אותה, וכעת גוש של דמעות עמד בגרונה, חמוץ ומכאיב. החדר היה חשוך לגמרי ונדרשו לה כמה רגעים עד שנזכרה היכן היא נמצאת. שיקגו. בית הָאל. היא נשמה במהירות, גופה עדיין רעד. "זה היה חלום. רק חלום…" מלמלה לעצמה. "אני בשיקגו. השנה היא 1896 . אני חיה. גם הוא חי."

היא שפשפה בכוח את זרועותיה, מנסה להניס את הקור שצינן את איבריה, והתבוננה סביבה בעיניים עייפות. החדר הפשוט והמלא רהיטי עץ אגוז כבדים היה דומם לגמרי. לבסוף קמה, עטופה בשמיכת הצמר העבה, ניגשה בשקט אל החלון והסיטה מעט את הווילון, מניחה לאור הלבן המסמא לחדור אל החדר האפל. פתיתי שלג ירדו מהשמים באטיות ונחו על אדן החלון, ומיקי ניגבה בשולי שרוול כותונת הלילה שלה את גבישי הקרח מהזגוגית והביטה החוצה. רק אנשים ספורים התהלכו ברחוב בשעה כה מוקדמת. ללא צלצול פעמוני הכנסיות המוכר כל כך מאַרבְּוֹרֵאָה, היא לא ידעה מה השעה. השנה 1896, חשבה מיקי, השעון כבר הומצא. עליה לקנות לעצמה שעון בשוק, ובהקדם.

מיקי ניגשה לפינת החדר והניחה את קומקום הנחושת הגדול על גזרי העץ הבוערים שבאח, כדי שהמים יתחממו מעט והיא תוכל להתרחץ. בזמן שהלהבות התפתלו סביב כלי הנחושת המבריק, שב מבטה ונדד החוצה. היא התיישבה מהורהרת על אדן החלון והידקה את השמיכה סביבה. פתיתי השלג המשיכו לנשור בקצב אטי, והיא שרטטה באצבעותיה כמה קווים בכפור שכיסה את הזגוגית הקפואה והצטמררה. היא נרגעה מעט מהחלום המחריד, אך הקור לא הרפה ממנה. נדמה היה לה שהוא בא מתוכה.

​היא הביטה ביעל שעדיין ישנה במיטה שלצִדה, ולא היתה בטוחה מה לחשוב. כשהגיעו אתמול בערב לשיקגו הניחה שההתחלה תהיה קשה הרבה יותר, אך להפתעתה הם מצאו את הבית בקלות. הספר שהשאיר לה אביה עסק בבית הָאל, בית היתומים הידוע שהקימה ג'יין אדמס, וכשנפלטו מתוך הספר הם ראו אותו כמעט מיד. הכול קרה מהר כל כך, נזכרה בפליאה. מרגע שנכנסה עם פייטרו ויעל אל הבית עטו עליהם אנשי הצוות, משוכנעים שהשלישייה המשונה שהופיעה פתאום היא בסך הכול חלק מעשרות המתנדבים שזרמו למקום על מנת לקחת חלק בפרויקט החברתי המהפכני ששינה את פני העיר, והיא לא טרחה לתקן אותם. מהר מאוד ניסחו מיקי, יעל ופייטרו סיפור כיסוי שנשמע, למרבה התדהמה, סביר מאוד בעיניהם של כל השאר — היא ויעל הן מתנדבות יהודיות ממוצא פולני, שברחו עם משפחותיהן מפני הרדיפות האנטישמיות, מצאו מחסה בארצות הברית ובנו לעצמן חיים חדשים. פייטרו, כך הוחלט, הוא פליט איטלקי, שכמו מאות אלפים עשה את דרכו לארצות הברית בחיפוש אחר עתיד טוב יותר. לשמחתם הרבה הם שוכנו כמעט מיד במגורי הצוות, וחולקו להם תפקידים. יעל ומיקי שובצו לעבודה בחוגי הילדים והנוער ולתורנויות מטבח לצד המבשלת, מרת ג'ונסטון, ואילו פייטרו נשלח לעבוד כסייס באורוות בית הָאל, והוקצה לו חדר זעיר במגורי הסייסים.

"מממ… מה זה הקור הזה?" הקפיץ אותה קולה של יעל ממקומה. היא הסתובבה במהירות, וראתה את פניה של חברתה החדשה מציצות מתחת לשמיכה העבה, שנמשכה עד לסנטר ממש. שערה היה סתור ועיניה מכוסות קורי שינה.

"קר לי!" היא נשפה, והתחפרה עמוק עוד יותר במיטה הגדולה.

"ברוכים הבאים לשיקגו," חייכה מיקי. "כשלא קר פה, קפוא."

יעל נאנחה והסתובבה במיטה. "תגידי, אנחנו חייבים להתחיל את המסע הזה בזמן עכשיו, או שאני יכולה לישון עוד חמש דקות?" היא שאלה, "כי אני פשוט…" החלה לומר, אך דפיקה רמה בדלת השתיקה את שתיהן.

לפני שהספיקה מיקי לענות, נפתחה הדלת בתנופה גדולה.

"בוקר טוב, בוקר טוב!" הכריזה הנערה שהסתערה פנימה בעליצות בהחלט בלתי סבירה, בהתחשב בשעה המוקדמת. מבלי להמתין לתשובה היא פנתה לעבר החלון ומשכה בתנועה רחבה את כל הווילונות, והחדר הוצף באור שמש בהיר. "התעוררתן כבר? יופי, מצוין, אני שמחה לראות!" צחקקה, ועם כל טלטול של פניה היטלטלו גם עשרות התלתלים המסודרים לכדי בקבוקונים בצבע זהב שעיטרו את ראשה. "אני אמילי, נעים להכיר!" היא הכריזה.

יעל ומיקי בחנו בתדהמה את הנערה. פניה היו קטנות ונעימות ודמו לציור — עיניה התכולות הגדולות מוסגרו בשורה של ריסים זהובים, אפה היה קטן וסולד, פיה דמה לניצן ורוד, ולחייה היו סמוקות בשל הקור. היא היתה לבושה כמו נערות רבות באותה התקופה, אך בגדיה היקרים והתפורים היטב העידו על מעמדה החברתי — שמלתה היתה עשויה מבד משובח ושרווליה התפוחים, גולת הכותרת של כל שמלה ראויה באותם הימים, היו תפורים במלאכת מחשבת של קפלים מפוארים. מעל לשמלה לבשה הנערה אדרת עשויה צמר קשמיר, ששוליה עוטרו בפרוות צוֹבֶּל, והמגבעת הקטנה שלראשה קושטה בפרחים מלאכותיים עשויים ממשי פראי, אך תחת אור העששיות שמילא את החדר הם נראו אמיתיים לגמרי.

"אני מיקי," אמרה מיקי, שלפתע חשה לא בנוח בכותונת הלילה הפשוטה שלבשה.

"יעל," מלמלה יעל, והעבירה במהירות את אצבעותיה בשערה, בניסיון לשוות לו צורה כלשהי.

"הבאתי לכן בגדים לימים הקרובים," המשיכה אמילי, "ג'יין אדמס ביקשה שאעלה לחדרכן כמה חפצים. אם אתן זקוקות למשהו נוסף תוכלו לבקש כל פריט ממרת וֶוסְלי. היא האחראית על מחסן הציוד הגדול של בית הָאל. ואם משהו ייקרע, דעו לכן שמועדון התפירה שלנו מתקן להפליא את כל הבגדים שמתבלים."

מיקי התבוננה בבגדים ונזכרה מיד ביום הראשון שלה בארבוראה, כיצד ניסתה ללבוש בכוחות עצמה את השמלות המסובכות וכמעט שברה את המפרקת, וכיצד ויולה חילצה אותה מבין שכבות הבד הכבדות והלבישה אותה בסבלנות אינסופית. היא התגעגעה לוויולה. היכן היא עכשיו, תהתה, אולם כשחשבה על כך, הבינה לפתע שוויולה היתה קיימת בזמן אחר, בימי הביניים. היא נפטרה לפני מאות שנים, כמו גם המלכה אלאונורה וברטה וכל שאר האנשים שהכירה ואהבה בממלכה. עווית של צער וכאב חלפה בה. עד לאותו הרגע המחשבה כלל לא עלתה בדעתה.

"יש לכן כאן את כל מה שאתן צריכות — שמלות, מחוכים, נעליים ובגדים תחתונים כמובן," קטע קולה העליז של אמילי את מחשבותיה. מיקי התנערה וחזרה להביט בנערה הפטפטנית.

"רגע, אני לא מבינה איך אנחנו אמורות להיכנס לדבר הזה?" נשמע לפתע קולה של יעל, שהתיישבה במיטה והתבוננה, המומה, בבגדים שהביאה אמילי. היא אחזה במחוך והפכה אותו בין ידיה.

"מה היקף המותניים של המחוך הזה? שישים סנטימטר? מה זה?!" מלמלה.

אמילי הביטה בהן מבולבלת. "בוודאי, זהו מחוך רגיל," היא אמרה באטיות, כמי שאיננה מבינה את הבעיה.

"מה שיעל מתכוונת לומר זה שאנחנו פשוט לא רגילות למחוכים," הזדרזה מיקי לומר, בטרם תפלוט יעל בשוגג משפט שיסגיר את זהותן האמיתית. "במקום שממנו באנו כמעט לא לבשו מחוכים."

"חשבתי שאתן מתנדבות מניו יורק," הופתעה אמילי.

"בוודאי, כן, כן," הכריזה מיקי, שכבר אתמול בערב תרגלה כמה פעמים את סיפור הכיסוי שלהן, כך שייצא מפיה באופן טבעי ככל האפשר. "אבל במקור המשפחות שלנו הן משפחות מהגרים יהודיות שברחו מפולין. לכן הגענו להתנדב כאן, בבית הָאל, משום ששמענו על העבודה הנפלאה שאתם עושים עם המהגרים והיתומים."

"מפולין?" תהתה אמילי.

"בהחלט, פולניות לגמרי!" הצטרפה יעל לשיחה. "באנו אחרי שהמשפחה שלנו שרדה את ה…" היא ניסתה להיזכר מה למדה בבית הספר על תלאות היהודים שגרו בעיירות בפולין. "אחרי ששרדנו את הפוגרומים!" הכריזה לבסוף בטון מנצח, ואז מחקה את החיוך מפניה ועטתה מבט עצוב, כיאה לשורדת פוגרום.

מיקי הבליעה חיוך קטן.

"הגענו לפני זמן קצר יחסית," המשיכה מיקי. "אנחנו עדיין מנסות להסתגל לחיים באמריקה. הכול כל כך שונה מישרא.. אהה… מפולין אני מתכוונת…"

"וישר חשבתן לבוא לשיקגו ולהצטרף למתנדבים שלנו כאן בבית הָאל? כמה מקסים מצדכן! ועוד אחרי כל מה שהמשפחות שלכן עברו," נאנחה אמילי.

"כן, היה קשה מאוד, אבל מה שחשוב זה שעכשיו אנחנו כאן," סיכמה מיקי, מקווה להחליף נושא לפני שאמילי תשאל אותה שאלה נוספת שעליה לא תדע לענות. "ולצערי, בכפר בפולין שממנו באנו פשוט לא לבשו מחוכים," הסבירה.

"לא היה צורך במחוכים, את יודעת, כי רוב הזמן עבדנו בכפר. חלבנו פרות, חבצנו חמאה, ועשינו דברים כפריים פולניים טיפוסיים," המשיכה יעל בהתלהבות, אך מיקי נעצה בה מבט מתרה והיא השתתקה.

"אל תגזימי," לחשה לה ללא קול, ופנתה שוב אל אמילי.

"בקיצור, אנחנו נשמח לקצת עזרה עם הבגדים האלה," חייכה חיוך מתוח. האם האמינה אמילי להצגה הקטנה והמשונה שהעלו?

"בוודאי!" קראה אמילי, ומיקי ויעל נאנחו בהקלה. לא נראָה שהיא חשדה במשהו.

אמילי אחזה במחוך הראשון, שהיה עשוי בד עבה ולתוכו נתפרו עשרות עצמות לווייתן שהעניקו לו את צורתו. היא פרמה בסבלנות את השרוכים המוצלבים, ואז כרכה את המחוך סביב מותניה של מיקי. "תרימי ידיים, יופי, בדיוק כך," אמרה והידקה את הבד הנוקשה סביב גופה.

מיקי כחכחה בגרונה. "ומה עכשיו?" שאלה.

"עכשיו מושכים!" קראה אמילי, והידקה את השרוכים והחלה למשוך.

"אחחחחח!" קראה מיקי.

"כן, זה כואב, אני יודעת," צחקה אמילי.

"איך את נושמת בדבר הזה?" שאלה מיקי, שהרגישה שצלעותיה עומדות להתפוקק ואיבריה הפנימיים עומדים לזנק החוצה דרך הגרון. "הו, אני כבר רגילה, אני לובשת מחוכים מאז שהייתי בת שש," ענתה אמילי כלאחר יד, והידקה שרוך נוסף סביב גופה הדווי של מיקי.

"שש???" קראה יעל בתדהמה.

"בוודאי. נערות טובות מבתים טובים לובשות מחוכים מגיל צעיר," הסבירה אמילי, "כדי שהעצמות שלהן יתעצבו בצורה הנכונה. כך, כשהן יגדלו, אפשר יהיה להקיף את המותניים שלהן בקלות בשתי כפות ידיים," הסבירה כאילו מדובר בדבר המובן ביותר בעולם, ואז משכה בכוח רב שרוך נוסף, מתעלמת מקולות המחאה החלושים שהשמיעה מיקי האומללה. "ללא המחוך, איזו צורה תהיה לנו? הרי ניראה מגושמות ובלתי אלגנטיות בעליל!" היא הודיעה.

"ולא שנאת את זה?" שאלה מיקי, שהספיקה לפתח מיד תיעוב עמוק כלפי המחוך המכאיב.

"כמובן," ענתה אמילי, והמשיכה בעבודה. "כשהייתי קטנה גזרתי לילה אחד את השרוכים של המחוך כדי שאצליח לנשום, אבל אמי גילתה זאת בבוקר והענישה אותי בחומרה. אמא תמיד אומרת, 'אין יופי בלי כאב'!" היא צחקה והידקה את החלקים האחרונים של המחוך, שעטף כעת את גופה של מיקי באחיזת ברזל מושלמת. "אני זוכרת גם היום את דבריה. היא אמרה, 'את בוכה עכשיו, אבל את תבכי הרבה יותר כאשר כל חברותייך בעלות הגזרה הנאה, שלא מורידות אף פעם את המחוך, יוצפו מחזרים, ואת תשבי בצד, בודדה כמו ברווזה מגושמת!'" היא הסירה את ידיה וקמה ממקומה, כדי לבחון את יצירתה.

"אמילי, אני מודה לך על העזרה, אבל אני לא מצליחה לנשום. בניגוד אלייך אני לא לובשת מחוך מגיל שש, אז אולי נשחרר אותו מעט?" ביקשה מיקי.

"הממ… את באמת נראית קצת כחוּלה," הסכימה אמילי, בעוד יעל מתגלגלת מצחוק במיטה. "בסדר, אשחרר לך את המחוך. יש לנו זמן. לאט לאט את תתרגלי!" שוכנעה אמילי, והרפתה מעט את לפיתת הברזל.

אנחה עמוקה השתחררה מפיה של מיקי, והיא פנתה ליעל. "אני לא יודעת מה את צוחקת כל כך, תכף אמילי תרד למטה ואני זו שאעזור לך להתלבש, יעל היקרה מפולין…"

יעל נבהלה והשתתקה מיד.

"אמילי, אני חושבת שאנחנו נצליח להסתדר בעצמנו עם שאר הדברים, השעה כבר מאוחרת ולא היינו רוצות לעכב אותך," אמרה מיקי וניסתה להשתחרר מידיה, אך אמילי סירבה להבין את הרמז, ואחזה בה בתקיפות. "רק רגע אחד. אל תזוזי. השיער שלך פרוע לגמרי, ולפני שאני הולכת צריך לטפל בעניין הזה. כמו שאמא שלי תמיד אומרת, 'שיער פרוע הוא כמו מיטה פרועה'," היא צחקקה ואחזה במברשת שער הסוס הגדולה שנחה על השידה, והחלה להבריש בתנועות נמרצות במיוחד את שערה של מיקי, עד שנדמה היה לה שהוא עומד להיתלש מראשה. "יופי, עכשיו רק נסדר פה," מלמלה אמילי לעצמה תוך שהיא אוספת את השיער ומפתלת אותו במיומנות לתסרוקת אופנתית. לסיום קיבעה את התסרוקת כולה בכמה סיכות ברזל שננעצו היישר בקרקפתה של מיקי. "נהדר!" קראה אמילי ובחנה מרוצה את יצירת הפאר שנחה כמו קן של ציפור על ראשה של מיקי האומללה. "איך את מרגישה?"

"הכול כואב לי," מלמלה מיקי.

"הו, זה יעבור!" צחקקה אמילי וטפחה בחיבה על כתפה. "כמו שאמא שלי תמיד אומרת, 'הכאב הוא זמני, היופי הוא נצחי'. אגב, התסרוקת הזאת תיראה נהדר עם אחד מהכובעים הצבעוניים שלי. אם תרצי, אשמח להשאיל לך כובע או שניים. וכעת, אני באמת חייבת לרוץ למטה. עוד מעט יתחיל שיעור האנגלית של מועדון הנערות, ואני העוזרת למדריכה. אתן חושבות שתצליחו להסתדר לבד עם שאר הבגדים?"

"בוודאי," אמרה מיקי, וחייכה מבעד לשיניה החשוקות.

"מצוין. אז נתראה למטה בחדר האוכל. ארוחת הבוקר של הצוות מתחילה בעוד עשר דקות בדיוק," הזכירה להן.

מיד כשנסגרה הדלת, פרצה יעל בצחוק רם.

"מה את צוחקת? שחררי אותי מהגיהינום הזה!" קראה מיקי, וניסתה לפרום את המחוך בעצמה.

"הו, אבל 'לאט לאט מתרגלים'," חיקתה יעל את קולה העולץ של אמילי. "כמו שאמא שלי תמיד אומרת, 'נדרסת? נשר לך האף? התפוצץ לך הטחול? אל דאגה, מחר נקנה לך מחוך חדש!'"

מיקי גיחכה והניחה ליעל לפרום מעט את שרוכי המחוך כך ששוב הצליחה לנשום, ואז התפנו השתיים לסקור את שלל השמלות והבגדים שהביאה להן אמילי. על המיטה נחו זו לצד זו תחתוניות כותנה לבנות, חצאיות תפוחות ומרופדות שנלבשו מתחת לשמלות, עליוניות דקיקות ממשי, וכמובן גם חולצות צמודות, נוקשות ומעומלנות. בצד אחר של המיטה המתינו להן שלל שמלות לפי מיטב האופנה בשיקגו באותם הימים — שמלה ארוכה בצבע ירוק־בקבוק, עשויה צמר דק, שצווארונה הגבוה הגיע עד הסנטר ממש ונרכס באמצעות כפתורי פנינה קטנים ונוצצים, חצאית קטיפה רקומה בצבעי שלכת שמעליה נלבש סינר לבן מבהיק, ואפילו כמה שמלות ערב עשויות משי, עדינות ככנפי פרפר, האחת בצבע צהוב־לימון והשנייה בצבע לילך. מיקי הביטה בהתפעלות בשרווליהן העצומים של שתי השמלות, שהיו תפוחים ומפוארים לכל אורכם והתהדקו רק סביב הזרוע. אִמְרת תחרה עדינה עיטרה כל שרוול, והוא נרכס סביב פרק כף היד באמצעות חפתים יקרים עשויים שריון צב ומשובצים בכסף.

"מיקי… מה זה?" שאלה יעל במבט משתאה והרימה בידה פריט לבוש משונה, ספק מכנסיים ספק תחתונים, עשוי כותנה לבנה, עם כפתורים.

"אלה תחתונים," הסבירה מיקי. "תחתונים ויקטוריאניים."

"הם קרועים, יש פה חור," אמרה יעל והצביעה על המפשעה.

"זה לא חור," צחקה מיקי, "זה בכוונה."

"בכוונה?" פערה יעל את עיניה.

מיקי הנהנה. "איך חשבת שתעשי פיפי?" שאלה.

"יש חור בתחתונים בשביל להשתין?!" קראה יעל.

"תכף תאלצי ללבוש את המחוך ואת כל החצאיות והבגדים התחתונים, ואז תביני. אי אפשר בכל פעם להוריד את כל השכבות האלה רק בשביל ללכת לשירותים, אז בעבר, כלומר בהווה שאנחנו נמצאות בו כרגע, היו מייצרים תחתונים עם חור," אמרה מיקי.

"את לא רצינית," קראה יעל והביטה מבוהלת בבגדים.

"אני לא יודעת למה זה מה שמדאיג אותך. אם אני הייתי את, הייתי דואגת מהעובדה שברוב הבתים עדיין לא התקינו שירותים, ובמקום זה צריך לצאת בכל פעם לבית כיסא קטן מחוץ לבניין. כך שאם תצטרכי לעשות פיפי בלילה, כדאי לך להיזהר מחולדות ומעכברים משוטטים, שעלולים לנשוך לך את ה…" החלה מיקי להסביר, אך כשראתה את פניה המזועזעות של יעל, היא פרצה בצחוק.

"את לא רצינית. בבקשה תגידי לי שאת לא רצינית," קראה שוב יעל, אך צחוקה של מיקי רק התגבר.

"מה מצחיק?" קראה יעל, אך גם על פניה החל לעלות חיוך. "מה מצחיק בזה שאנחנו לבושות כמו נקניקייה, עטופות בשכבות של בדים, משתינות דרך חור בתחתונים, ובורחות מחולדות באמצע הלילה?" שאלה והחלה לצחוק גם היא, צחוק מתגלגל ומדבק.

"אני אפילו לא מצליחה לצחוק כמו שצריך עם המחוך הזה," צחקה מיקי עוד יותר והשליכה את עצמה על המיטה. נוצות האווז שמילאו את הכרים התרוממו והתעופפו באוויר סביבה כשנחתה על המיטה, ואלו רק הגבירו את צחוקה.

יעל נשכבה לצדה וניגבה מעיניה כמה דמעות של צחוק. "זה הולך להיות יום ארוך מאוד, נכון?"

מיקי חייכה. "אין לך מושג עד כמה," הכריזה.

לבסוף התאוששו השתיים והתפנו לחזור למלאכת ההתלבשות. לאחר שהביטה במשך דקה ארוכה בשמלות המרהיבות הושיטה יעל את ידה לעבר הבגדים היפים ביותר, אך מיקי נענעה בראשה.

"לא כדאי. אלה שמלות־ערב מושלמות למסיבה, אם אי פעם נוזמן לאירוע שכזה, אבל אנחנו לא יכולות להסתובב איתן בשעות היום," היא אמרה.

"למה לא?" התמרמרה יעל.

"משום שבשכונה הזאת, ברובע העני והאלים ביותר בשיקגו, אם נסתובב לבושות כמו בנות עשירים נהפוך למטרה מהלכת," הסבירה מיקי. "אנחנו מנסות להשתלב, לא לבלוט," היא הזכירה לה.

יעל נאנחה באכזבה, אך קיבלה את הדין. היא ידעה שמיקי צודקת. במקום השמלה המפוארת שמצאה חן בעיניה בחרה יעל בשמלה פשוטה אך מחויטת, מבד ג'רסי בצבע סגול עמוק, ומיקי בחרה בשמלה דומה בגוון כחול רך.

לבסוף הן ניגשו אל שולחן העץ הגבוה שבקצה החדר ומילאו את קערת החרסינה הגדולה שעליו במים חמים מקומקום הנחושת. בעזרת ספוג קטן הן שפשפו היטב את הפנים והצוואר, ולבסוף גם צחצחו את השיניים במברשת נוקשה, עם משחת שיניים ביתית שהיתה עשויה מסודה לשתייה וממלח.

עד שסיימו להתלבש כבר הספיק בית הָאל להתעורר לחיים, ומכל פינה עלו קולות רמים, שברי שיחה וטפיפות רגליים של ילדים שרצו הנה והנה בין החדרים ובמדרגות.

"היום הזה עוד לא התחיל, ואני כבר עייפה," נאנחה יעל כשהשתיים ירדו סוף סוף למטה אל חדר האוכל של בית הָאל.

אבל מיקי לא הקשיבה לה. לאחר אותה תקופה ראשונית בארבוראה, המעבר בין הזמנים הפתיע אותה פחות מאשר את יעל. וממילא לבה היה נתון לעניין אחר לגמרי.

"יעל, אני אצטרף אלייך בעוד דקה בחדר האוכל," הכריזה ברגע שירדו למטה, ופנתה החוצה לעבר האורוות עוד לפני שיעל הספיקה לענות.

***

פייטרו הביט בעצמו במראה, והתמתח. האיש שבמראה התמתח יחד איתו, וזו היתה תחושה משונה ביותר. זכוכית היתה מצרך נדיר ביותר בארבוראה, ומראות לא היו קיימות כמעט בשום מקום. אם רצה לראות את בבואתו, היה עליו להביט באגם. כעת, הבין פייטרו, הכול שונה לגמרי.

הוא התבונן סביבו וניסה לקלוט לתוכו את המידע הרב החדש שהציף אותו. הבגדים שלעורו גירדו לו — המכנסיים המשונים וחולצת הרכיבה שנתן לו הסייס הראשי היו שונים מאוד ממדי הבַּזיָירים העשויים עור רך וצמר ארוג שלבש כל חייו. אני בעתיד, חשב פייטרו, ושב וחזר על המשפט כמה פעמים, בתקווה שבמוקדם או במאוחר יַפְנים אותו. אני בעתיד.

כשהגיעו בליל אמש לבית הָאל הציעו המתנדבים לפייטרו לישון במגורי הגברים, אך ברגע שגילה שקיימים גם מגורים מיוחדים לצוות הסייסים של האורווה הזדרז לבקש לישון דווקא שם. בעולם שאליו נקלע, עולם שהיה בעבורו כה אחר ומשונה, מעוות אפילו, רֵיחם המוּכר והאהוב של הסוסים והחציר היה לו לנחמה. כשהציץ החוצה מילאה את לבו תחושה בלתי מוכרת: פחד. את בתיה הנמוכים של ארבוראה, העשויים בוץ ועץ ואבן, החליפו בניינים גבוהים ומנוכרים. הרחובות היו רחבים, ובני האדם שהסתובבו בהם לא נראו כלל וכלל כמו האנשים שהכיר בסרדיניה — בגדיהם היו שונים לגמרי ומנהגיהם שונים אף יותר. אמנם הוא דיבר את שפתם, במעשה קסם שגם מיקי לא ידעה להסביר, בדיוק כפי שמיקי הצליחה לדבר איטלקית עתיקה כאשר נחתה לפתע בארבוראה, אך למרות שהבין את המילים, הוא לא הבין שום דבר אחר, ותחושה שנואה של חוסר אונים מילאה אותו. הוא היה לוחם וצייד, אחד הבזיירים הטובים בממלכת ארבוראה. אך כאן הוא הרגיש לפתע אבוד.

הוא היה כאן רק יום, וכבר חסרו לו דברים רבים. צעקות הבזים המתעוררים עם קרני השמש הראשונות וצלצול פעמוני הכנסיות, המולת סוחרי השוק והרֵיח החריף של בשר הציד הנצלה במדורה בחצר ביתו, קולותיהם של הוריו ואפילו שירת הנזירים, שחצו בתהלוכה ארוכה את כיכרות אוֹריסטנוֹ בדרכם למיסה. הכול נראה רחוק כל כך, וחסר עד כאב. אפילו האור כאן היה שונה, נוכח פייטרו לגלות, ואת קרני השמש החמות של ארבוראה החליף קור משונה ואפור שחדר לעצמותיו, חורף טיפוסי ליבשת שעד אתמול כלל לא ידע על קיומה. אנחנו ביבשת בשם אמריקה, הסבירה לו מיקי, כשניסה להבין היכן הם. בימי הביניים עדיין לא גילו אותה, לכן אתה לא יודע על מה מדובר, היא חייכה, והוא הנהן והעמיד פנים שהבין על מה היא מדברת. פייטרו ניגש אל הסוסים. הסוס החום והגבוה שהסייס הראשי הניח לטיפולו, צנף לקראתו בחיבה. ארבוראה או שיקגו, הסוסים ואני מבינים זה את זה, הוא חשב מרוצה. בטנו קרקרה, וגם ללא שעון הוא ידע שהשעה מאוחרת ועליו לגשת למבנה הראשי של בית הָאל. שם בוודאי הוא ימצא את מיקי. וכשחשב על שמה, חיוך עלה על פניו. בגללה הוא כאן, למענה, ומשהו בתוכו התרכך. הוא בחר בה. ואת העובדה הפשוטה הזאת כל הקור והשלג באמריקה לא יוכלו למחוק.

פייטרו סיים להתלבש בבגדי המקום המשונים, וליתר ביטחון לבש מתחתיהם כמה פריטים ממדי הבזייר שלו, שהיו נוחים לו פי כמה, ויצא מהאורווה לכיוון המתחם המרכזי. הוא היה שקוע לגמרי במחשבות, כאשר לפתע הרגיש יד תופסת את כתפו בכוח

ומושכת אותו הצדה.

בלי לחשוב פעמיים התכופף פייטרו קדימה ושלף את הסכין שהיתה נעוצה תמיד במגפו הימני והסתובב אחורה, מוכן לתקוף.

"אפשר נשיקה לפני שאתה דוקר אותי?" חייכה מיקי.

"משוגעת!" קרא פייטרו, ותחב בחזרה את הסכין למגף. "כמעט הרגתי אותך!"

במקום לענות כרכה מיקי את זרועותיה סביב מותניו של פייטרו, ונישקה אותו ארוכות. הוא נענה למגע שפתיה והצמיד אותה לקיר האורווה ונישק אותה בחזרה בעוצמה.

"כל הלילה חשבתי עליך," היא אמרה, והעבירה יד שובבה בשערו הסמיך, שערם הפרוע והמפורסם של בני סרדיניה.

פייטרו השעין את מצחו על ראשה של מיקי, ולרגע ארוך הם נותרו כך, חבוקים ודוממים. הוא שאף לקרבו את ריחה המוכר והמתוק.

"קדימה," התנתקה לבסוף מיקי. "אני מתה מרעב, ולפי הקולות שמשמיעה הקיבה שלך, נראה לי שגם אתה…"

פייטרו צחק. "אני יכול לטרוף עכשיו אַיִל ושני חזירי בר," הוא הכריז, והם פנו לעבר חדר האוכל הגדול. עכשיו שהם היו יחד המועקה נעלמה כמעט לגמרי, וחיוך אחר עלה מתוכו.

"תגידי, מה זה הבגדים האלה?" שאל תוך כדי הליכה, והצביע על הווסט המשונה שהסייס הורה לו ללבוש מעל לחולצה הלבנה המעומלנת, ולמכנסיים הנוקשים.

"ברוכים הבאים לחיים שלי," חייכה מיקי. "אתה חושב שהבגדים בארבוראה היו דומים לבגדים שלבשתי בישראל? וחוץ מזה, אתה נראה בהם מעולה," היא חייכה.

"את חושבת?" בחן פייטרו שוב את זרועותיו, מרוצה מעט יותר.

"טוב, אל תתלהב יותר מדי!" צחקה מיקי, ומשכה אותו לעבר בית הָאל.

העמוד הבא »