תמונת פרופיל – אור רוזנשטיין

אור רוזנשטיין היא מעצבת גרפית ומאיירת, בוגרת "ויצו" חיפה במחלקה לאיור ותקשורת חזותית. לאחרונה ראה אור הספר "איך זה שמפסיקים לאהוב?" מאת נרי אלומה (הוצאת "הקיבוץ המאוחד"), אותו איירה. רוזנשטיין היא המאיירת השמונה-עשרה בפינת "תמונת פרופיל", שמטרה היכרות עם מאיירים מבטיחים ומקוריים, שספר הביכורים שלהם ראה אור לאחרונה. אנו מקווים כי פינה זו תהווה פלטפורמה לחשיפה של המאיירים וסגנונם, ותאפשר הצצה לכישרונות חדשים בקרב המאיירים והמאיירות בארץ.

היי אור, ספרי קצת על עצמך. כיצד קיבלת את עבודת האיור הראשונה שלך?

אני אור, בוגרת "ויצו" חיפה באיור ובתקשורת חזותית. אני גרה ברמת גן, מעצבת גרפית ביום ומאיירת בלילות. את עבודת האיור הראשונה שלי קיבלתי כי, ובכן, הייתי קצת חצופה! החלטתי ללכת בשבוע הספר ולהציג את עצמי בפני כל מיני הוצאות שעניינו אותי. להוצאת "הקיבוץ המאוחד" הגעתי מכיוון שאיירתי את הספר האהוב "אלה קרי הילדה מלפלנד", שראה אור בהוצאה לפני המון שנים. זה היה רגע לפני ההוצאה המחודשת, וקבעתי פגישה בהוצאה כדי להציג את הספר בפני העורכות.

מתוך "אלה קרי הילדה מלפלנד"

מתוך "אלה קרי הילדה מלפלנד"

כנראה שהייתי די משכנעת, כי זמן קצר אחרי זה קיבלתי הצעה לאייר את ספרה החדש של נרי אלומה, "איך זה שמפסיקים לאהוב?".

האם גיבשת סגנון וטכניקה עמם את ניגשת לעבודה?

הלוואי! ובכן, בערך. אני תמיד מתחילה ממחקר. המון-המון מחקר, עד שאני צוברת מספיק ביטחון ורעיונות כדי להתחיל לעבוד. אין לי סגנון אחד קבוע שאני משתמשת בו, אבל כאן היה לי מעט יותר קל עם זה, מכיוון שאת הסגנון כבר התחלתי לגבש בפרויקט הגמר שלי ב"ויצו", והוא נהדר כי יש לו כללים מאוד מסודרים מבחינתי. אחרי השלב הזה, אני מתחילה לשחק עם סקיצות. בדרך כלל הסקיצות נעשות במחשב, ולאחר מכן, אם הטכניקה ידנית, אני מדפיסה ומתחילה לשחק עם האיור. למדתי מהר מאוד שיותר קשה לעשות undo באיור ידני!

אילו ספרים אהבת בילדותך, והאם היה ספר שהשפיע עלייך או זכור לך במיוחד?

הו, הרבה יותר מדי ספרים מכדי לענות על השאלה הזו, אבל אני אשתדל.

בבית הוריי היה תמהיל מעניין מאוד של ספרים, שנחשפתי אליו פחות או יותר במקביל: ספרי הילדים הקצרים שנסמכים על איורים, לצד הספרים הארוכים, המורכבים יותר, שכן במשפחה שלי מאוד אוהבים להקריא סיפורים ביחד.

כמובן, היו לנו הרבה ספרי ילדים ישראלים קלאסיים, עם העדפה מובהקת לספרים שאייר יוסי אבולעפיה: "הכינה נחמה", "מעלה קרחות", "אבא עושה בושות", ועוד; איורים מלאי הומור שפשוט לא מתיישנים בעיני, ומלווים סיפורים מלאי כבוד לקורא.

יוסי אבולעפיה, מתוך "אבא עושה בושות"

יוסי אבולעפיה, מתוך "אבא עושה בושות", טקסט: מאיר שלו

מהצד השני היו ספרים שאמא שלי קראה כילדה, מה שאומר שהם היו ישנים – הרבה זמן לפני שאני נולדתי – ובעלי נטייה סקנדינבית לא-ברורה: סדרת ספרי "ילדי העולם", "בילבי בת-גרב", וספרים ארוכים ובלויים מרוב קריאה כגון "מסע האלפס", "קרלסון המעופף", "פו הדוב", "מאה כלבים ואחד" (שם קרואלה דה ויל ידועה בשם העברי הנפלא עריצה מדיאש), ספרי "האסופית" וספרים של אריך קסטנר ורואלד דאל. למדתי לקשר בראש בין הסיפורים המעניינים שקראתי לעטיפות המיושנות, חסרות הלימינציה, ויש לי חולשה אליהן עד היום.

books

ספרי על תהליך העבודה על הספר "איך זה שמפסיקים לאהוב?"

כשקיבלתי את הטקסט כבר ידעתי שאני הולכת לעבוד בטושים ובפלטה מצומצמת של כחול-אדום-שחור שאני מאוד אוהבת. בפעם הקודמת שהתעסקתי בסוג כזה של איור, היה מדובר בסיפור שונה לחלוטין; סיפור לקוראים צעירים יותר ועם מוטיבים מסורתיים סקנדינביים. הפעם הייתי צריכה לייבא את הסגנון לגישה מקומית יותר, וידעתי שמן הסתם לא הכול יתאים, ולכן הסגנון היה חייב להיות שונה.

התחלתי מלנסות לתפוס את הסגנון של הדמויות. היו לי כמה שלבים יותר פרחוניים ודקורטיביים, ויש לי המון סקיצות מהן איפשהו, אבל לצורך העניין נתחיל מדמות הכלב שמאוד עזרה לי לאפיין את שאר הסיפור.

dog

עם הכלב הזה יכולתי להגיע ליותר עושר אקספרסיבי, והוא סלל לי במידה רבה את הדרך לשאר הדמויות. אחר כך יכולתי להתחיל לשחק עם העולם שבו הדמויות מתקיימות, ומינוני הדמיון שניתן להכניס לשם:

hananya

 

anatomy

אחת הסצנות הקשות ביותר הייתה הסצנה שבה ההורים מושיבים את הילדות ומספרים להן שהם נפרדים. מדובר מבחינתי ברגע של שבר בחיים של כולם, והוא גם נוחת עלינו בשלב מוקדם בסיפור. התחלתי מתיאור האהבה בין ההורים, שהלכה וקטנה עם הזמן:

love

בסוף החלטנו לא להשתמש באיור הזה, אלא ללכת עם משהו שיותר מייצג את השבר של המשפחה מנקודת המבט של הילדות.

divorcebw

כאשר כל האיורים היו מוכנים, הגיע השלב הידני: צביעה בטושים, ועיטורים ידניים וספונטניים לחלוטין. חלק מהאיורים נראו מאוד שונה בשלב הזה מאיך שהם היו בשלב הסקיצה:

bonfire

divorcecolor

הספר עוסק בהתמודדות עם גירושין. כיצד בחרת לשלב את הביטוי הוויזואלי לעלילה, אל מול הדגשת הפן הרגשי שבסיפור?

אחד הדברים הבולטים בסיפור הוא שלמרות שמדובר בפירוק משפחה, המשפחה לא באמת מתפרקת והאנשים שמפרקים אותה הם לא באמת רעים. כולם פשוט אנשים שהחיים שלהם משתנים. יש לנו את אותה משפחה רק במצב צבירה אחר. אף אחד לא אשם באופן בלעדי ולכולם קשה באותה מידה, אם כי קיימים סוגים שונים של קשיים.

רציתי לייצר משהו שיהיה לא בנאלי. לא יכולתי לתת לעצמי פשוט לאייר סצנה שבה, למשל, ההורים מושיבים את הילדות ומספרים להן שהם מתגרשים, אלא רציתי ליצור תהליך רגשי שמתרחש – רגע של שבר, איך היינו משפחה ועכשיו יש את הפרידה המפחידה הזו. האיור היה חייב להיות לא דידקטי, לגעת גם בנושא עצמו אבל גם בכל מיני דברים שוליים, שהם ליד הגירושין אבל מעשירים את העולם הפנימי של הדמויות, מספרים סיפורים נוספים. חייבת להיות בו מידה רבה של אמת. הרבה פעמים, לצערי, הילד שקורא את הספר רואה את עצמו בדמות, ואי אפשר "למרוח" אותו עם שטויות.

girlsinbed

כיוון שמדובר בספר לקוראים בוגרים יותר מהקהל של פיקצ'רבוקס, האם הדבר השפיע על עבודתך מבחינת עיצוב הסצנות או בחירות איוריות אחרות?

ובכן, בעיקר בשל ריבוי הטקסט, התאפשר לי לבחור את סוגי הסצנות שאני מאיירת, ולשלב יותר וינייטות קטנות שמאירות את הסיפור מזוויות שונות, כי לא כל כפולה מקבלת טיפול זהה. למען האמת, לא יצא לי להתעסק בפורמט כזה בעבר, והוא היה חדש ומעניין עבורי.

עם אלו אתגרים התמודדת במהלך איור הספר?

כשאני מאיירת טקסט כלשהו, אני קודם כל קצת מתווכחת אתו. אני מנהלת אתו דיאלוג. הספר הזה דרש ממני הרבה קריאה והרבה דיאלוג, כי מדובר בנושא קשה ומעניין. גירושין של ההורים זה גם אירוע טראומטי, אבל גם אירוע שלמזלי מעולם לא נאלצתי לחוות באופן אישי. הרבה פעמים באיור אנחנו הולכים אל מקומות אמתיים או אל רגשות ודברים שלא התנסינו בהם באופן אישי, אבל כאן מדובר בחוויה שסביר מאוד להניח שהקורא שלי יכיר אבל אני לא.

אגב, דבר מעניין שקרה במהלך איור הספר, הוא שמצאתי את עצמי מתכננת את החתונה שלי במקביל להתעסקות בנושא הגירושין. זה היה לכל הפחות קצת מוזר!

אלו מאיירים וספרים את אוהבת מהתקופה האחרונה, מי משפיע עלייך?

אני מאוד אוהבת מאיירים ישראלים עכשוויים; יש כאן התפרצות מדהימה של כישרון. יש לציין את חברתי אור לבנה, שהיא מבחינתי המלכה האם של הטושים, ובלעדיה לא הייתי נכנסת לטכניקה הזו. אני זוכרת כשראיתי לראשונה את ספרה "שיקוקו", ופשוט נפתח בפניי עולם חדש של יופי.

אור לבנה

אור לבנה

בחו"ל אני מאוד אוהבת את העבודות של PEONY YIP, MARIANA MISERAVEL, CHRIS HAUGHTON, JON KLASSEN

MARIANA MISERAVEL

MARIANA MISERAVEL

 

 

PEONY YIP

PEONY YIP

האם את עובדת על פרויקטים איוריים אחרים שברצונך לספר עליהם?

בימים אלה אני עובדת על איור כריכה לספר פנטסיה חדש, "עקורה" מאת נעמי נוביק, שיראה אור בהוצאת "נובה", שהיא הוצאת מדע בדיוני ופנטסיה חדשה, שהתמזל מזלי להיות המעצבת הראשית שלה. בנוסף לזה, אני עובדת על פיתוח פרויקטים לחודשים הבאים עם חבורת הטושים.

מהו פרויקט החלומות שלך?

אני לא יודעת אם פרויקט חלומות בדיוק, אבל אני מאוד אוהבת לאייר ספרים ישנים, טקסטים למבוגרים ושירה. טוב, הרגע הבנתי שתיארתי בדיוק את מה שעשיתי בלימודים. אז לכתוב ולאייר משהו משלי, אבל נראה לי שזה ייקח עוד קצת זמן.

כשהאיור מעיר את הסיפור

נתחיל דווקא מהשורה התחתונה: "סיפורי בוקר", מקבץ של שלושה סיפורים שכתב לוין קיפניס ואיירה נעם ויינר, הוא מהספרים המאוירים היפים ביותר שראו אור השנה. אולם לצד ההתרשמות העזה מהפן הוויזואלי, "סיפורי בוקר" מדגים במידה מסוימת את המציאות הרווחת בספרות הילדים של השנים האחרונות – עליונות האיור על הטקסט.

הוצאה מחודשת של טקסטים מוכרים (או מוכרים פחות) של סופרים וסופרות ידועים, הפכה בעשור האחרון לנתיב פעולה מרכזי של ההוצאות לאור. הסיבות לכך כבר ידועות וגם אנחנו ב"הפנקס" עסקנו בנושא. מלבד העובדה שסופרים וסיפורים הנחשבים לקלאסיים מפעילים אצל הקהל את בלוטות הנוסטלגיה המסחריות כל כך, ההוצאות זיהו את הפוטנציאל הגדול הטמון במאיירים ובמאיירות צעירים, המתנסים במסגרת לימודיהם באיור ספרי ילדים (בדרך כלל יהיו אלו טקסטים קאנוניים), ועל כן לא מעט מההוצאות המחודשות הללו ניתנות בידיהם של בוגרים צעירים או מאיירים צעירים.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

הוצאת "ספריית נח" בולטת בנוף ספרות הילדים הישראלית בכך שהיא אמנם מפרסמת טקסטים מוכרים (שוב, או מוכרים פחות) של יוצרים אהובים (ע. הלל, לאה גולדברג), אבל בשונה מהתחושה המלווה לא מעט מהפרסומים של הוצאות אחרות, ניכר כי הבחירות נוטות להיות מדויקות מאוד, ומטרת האיורים החדשים אינה לספק מעטפת נוצצת חדשה אלא משמעות נוספת.

הטקסטים הישנים מקבלים חיים חדשים מתוקף ההיצמדות לפורמט של קומיקס לילדים – שהוא לב לבה של האג'נדה האמנותית של ההוצאה – וגם בכך שהמאיירים והמאיירות שמאיירים את הטקסטים מציגים פרשנות רעננה, מקורית ומעניינת לכתוב, ובכך הופכים אותו ליצירה עצמאית חדשה. רמת ההפקה והעיצוב הגבוהות של ספרי "ספריית נח" היא סיבה נוספת לתחושת החגיגיות שמלווה הוצאה לאור של ספר חדש של ההוצאה.

הקונספט של "סיפורי בוקר" מוצלח מאוד: שלושה סיפורים המתרחשים בשעת הבוקר, בקימה, אשר במרכזם ילדים שלא מסתדרים עם החובה לקום ולהתחיל את היום. בסיפור הראשון, "מעשה ברם", מסופר על ילד שלא מתעורר בבוקר, ושום דבר לא עוזר – לא החברים שמתופפים בתוף מסביב למיטתו, לא תזמורת המשטרה שמנסה להעירו, ולא מכבי האש ש"באו וזלפו זילופי מים, זלפו שעה, זלפו שעתיים, אזלו המים מן הים – ורם אינו קם". רק עוגת הדבש של אמו גורמת לו להתעורר לבסוף בבת אחת, בזינוק, מהמיטה.

שער הסיפור הראשון

שער הסיפור הראשון

בסיפור השני, "המאחרת מתעוררת", אנו פוגשים את "פלונית-אלמונית" שתמיד מאחרת, והטקסט מתאר את ההתרחשות מלאת ההומור וההיסטריה של הגיבורה שמנסה להגיע בזמן לבית הספר, אך על אף כוונותיה הטובות ועזרת כל הסובבים אותה, פשוט לא מצליחה לעשות זאת.

שער הסיפור השני

שער הסיפור השני

הסיפור השלישי, "מעשה בשלושה עצלים", אמנם נפתח בבוקר, אך הוא חורג מהקונספט כיוון שאינו עוסק ממש בתהליך הקימה. הסיפור מציג שלושה אחים עצלים מאוד שלא מוכנים אפילו לאכול בעצמם את ארוחת הבוקר, וזוכים לעונש משעשע בדמות תפוחים שנופלים על ראשם כשהם יוצאים החוצה לגן.

שער הסיפור השלישי

שער הסיפור השלישי

כל הסיפורים זוכים לביטוי ופרשנות וויזואלית מרשימים, מסוגננים לעילא אך עדיין מלאי חיות, הומור ותנועה. ויינר שולטת היטב במדיום, ופורשת סיפור וויזואלי מפורט וסצנות מעוצבות היטב, כך שניתן לקרוא את הסיפורים רק על פי האיורים ולהבינם ללא המלל.

עיצוב הדמויות שלה מצוין אף הוא, ומשמח לראות את מגוון צבעי העור הנרחב שהיא בחרה לדמויות. בכל סיפור יש דמויות בכל הצבעים, ובסיפור האחרון יש רק דמויות שחומות עור, מעשה שעדיין נחשב ליוצא דופן וראוי לציון. הקו הסגנוני שלה וה-setting שבו היא מניחה את הדמויות והסיפור, יוצרים תמהיל מוצלח למדי בין עבר להווה, בין קלאסיקה ליצירה עכשווית. וזה לכשעצמו מהלך חשוב כשמדובר במהדורה מחודשת של טקסטים ישנים.

מתוך "מעשה ברם"

מתוך "מעשה ברם"

גם "סיפורי בוקר", כמו הספרים הקודמים של "ספריית נח", מוקפד מאוד – מהעטיפה המצוינת, השערים המרהיבים לכל סיפור, וההדפסה האיכותית. אך מה לגבי הטקסטים? האם הסיפורים מצדיקים את הוצאתם בספר? האם האיור תומך בהם ומעלה אותם, ואולי בכלל יש להם צידוק רק בזכות האיור?

הסיפור הראשון, "מעשה ברם", הוא ללא ספק הטוב מבין השלושה. זהו טקסט משעשע וחרוז היטב, שהמוזיקליות שלו מקבלת הדהוד בעבודתה של וויינר. החלוקה לפריימים של רצועת הקומיקס מפרקת את הסיפור לסצנות מצחיקות ומלהיבות, אשר באמצעות משחק חכם עם פרספקטיבות ותנועה הולכת ומתעצמת, מובלט הפן ההומוריסטי של הסיפור, שנשען על צבירה והגזמה. אולם סוף הסיפור עומד בניגוד מסוים לעלילה שנפרשה עד כה – הוא מהיר מדי ולא מצחיק מספיק.

ויינר משחקת לא רק יוצרת קומפוזיציות מעניינות בזכות הפרספקטיבות המשתנות, אלא גם משתמשת בפורמט של פריים הקומיקס להעצים את הדרמה ואת השתלטות החוץ על פנים החדר

ויינר לא רק יוצרת קומפוזיציות מעניינות בזכות הפרספקטיבות המשתנות, אלא גם משתמשת בפורמט של פריים הקומיקס להעצים את הדרמה ואת השתלטות החוץ על פנים החדר

"המאחרת מתעוררת" הוא גם סיפור משעשע, ודמות הגיבורה מכמירת לב משום שהיא באמת נחושה להספיק להגיע בזמן לבית הספר, ולא מצליחה. אולם כאן הטקסט מוצלח פחות, החריזה לעתים חורקת או דחוסה מדי, ודומה כי הסיפור נגדע באחת, ועל כן נוצרת תחושה שלפנינו לא סיפור שלם אלא אנקדוטה חביבה. כמו כן, ניכר כי הדרמה (שכוללת גם לחץ, היסטריה ובהילות) באה לידי ביטוי בעיקר באיור, בעוד הטקסט משכנע פחות בהקשר זה. כאן, כמו בשאר הסיפורים – ברמות שונות של השפעה – האיור לא רק מעלה את הטקסט, אלא דווקא הטיפול הדקדקני והמוצלח בדמויות ובהתרחשות בצד הוויזואלי ממחיש עד כמה הן חיוורות בטקסט.

17888

בסיפור השלישי ויינר בוראת דמויות מצוינות. הבעות הפנים ותנועות הגוף של הדמויות – בדגש על שלושת האחים, אבל גם אמם שלוות המזג – הן העיקר בסיפור. עד כדי כך שלולא היה זוכה הטקסט לביטוי וויזואלי מוצלח כל כך, גם מבחינת השימוש בפורמט וגם מבחינת העיצוב, הוא היה נכשל לחלוטין. מדובר בסיפור פשטני למדי שאין בו הרבה עניין. רק מצב עניינים ברור (האחים עצלים) שמוביל לעונש (הרוח גורמת לתפוחים ליפול עליהם מהעץ). אולי משום שמדובר בטקסט קצר כל כך, קיפניס לא מצליח להעביר תהליך משכנע ובעל ערך את דמויותיו, ולאור שני הסיפורים הקודמים, שיש בהם הרבה הומור ותנועה, יש משהו עצל בטקסט, כאילו הרעיון לא הבשיל על תום לכדי סיפור של ממש, ולסופר לא היה עניין בפיתוחו.

kfula04_final_final

לפיכך, כינוס שלושת הסיפורים בספר אחד תורם להם, מצד אחד, כיוון שההקשרים בין הנושאים והמצבים המתוארים בסיפורים יוצרים תמונה רחבה של "התנהגויות בוקר" שילדים יכולים להזדהות אתן ולהשתעשע. אולם מצד שני, הוא מבליט את הפערים בין סיפור לסיפור מבחינת הרמה הספרותית. ודווקא בשל כך, מרשימה עוד יותר עבודתה של ויינר, שהצליחה להתמודד עם טקסטים שונים מבחינת העיצוב הספרותי ורמת הכתיבה; לעזור לרומם טקסטים חלשים ולהעצים טקסטים מוצלחים יותר.

"סיפורי בוקר", אם כן, ממחיש שלא כל טקסט של יוצרים שנמצאים בקאנון הספרותי המקומי (לוין קיפניס או לאה גולדברג, לצורך העניין), ראוי להיות מודפס, במיוחד כאשר הטקסטים נדמים יותר כרעיונות מאשר סיפורים מגובשים, גם אם מדובר בסיפורים קצרצרים (והרי "מר גוזמאי הבדאי" ו"אורי כדורי" היו מוצלחים מאוד). הספר גם מדגים את כוחו של האיור בספרים מאוירים לילדים, שגם במפגש עם טקסטים של יוצרים מרכזיים בספרות המקומית, עשוי להיות הסיבה העיקרית להצלחתו של ספר.

"סיפורי בוקר" מאת לוין קיפניס, איורים: נעם ויינר. עריכה: רותו מודן וירמי פינקוס, עיצוב: גילה קפלן. הוצאת "ספריית נח" ו"מודן", 2016

 

יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי.

קישטה! – ייצוגי חתולים בקומיקס הישראלי

מה לא נאמר על החתולים? בעולם הקדום סגדו להם, בימי הביניים ראו בהם שליחיו של השטן, ובעידן המודרני הם מסמלים אינדיבידואליזם חסר פשרות. לאורך הדורות עוררו החתולים את סקרנותם של אנשי תרבות ואמנות, אשר פיארו את האסתטיקה המושלמת של גוף החתול ותנועותיו, והתפעלו מעצמאותו ומאישיותו הייחודית. הסופר רוברט א' היינליין הגדיל לעשות והצהיר כי במקום שיש חתול, יש גם תרבות.

התלהבות זו מ"המין החתולי" והעניין הרב שהוא מעורר במין האנושי לא זרים גם לקהילת הקומיקס העולמית. גארפילד, פריץ החתול, קרייזי קאט, חתולו של הרב או גסטון נמנים עם קבוצה מרשימה של גיבורי קומיקס אהובים המתהדרים בזנב נאה ובשפם מפואר. דמויות רבות, ברובן נשים, כמו קאטוומן וטיגרה, מתאפיינות בקווי אופי ופיזיונומיה חתוליים, ובמקרים מורכבים יותר משמשים החתולים כאלגוריה פוליטית והיסטורית, כמו החתולים בני דמותם של הנאצים ברומן הגרפי מאוס מאת ארט ספיגלמן. כותבים בעלי שם נוספים, ובהם ניל גיימן ומרגרט אטווד, הקדישו סיפורי קומיקס שלמים לחתולים ולעולמם.

הצגתם של החתולים ביצירות הקומיקס אינה אחידה, וחושפת פנים שונים של תפישתם בתרבות: יוצרים מסוימים מתמקדים בדימוי הערמומי והשורד של חתול האשפתות הקשוח והציני, ומדגישים את החספוס וחכמת הרחוב. יוצרים אחרים מוקסמים מחתול הבית המפונק, חובב הנאות החיים, וגיבוריהם מפגינים נהנתנות משעשעת וכובשת שלא ניתן אלא להזדהות אתה. אצל דמויות חתוליות רבות קיים אלמנט פעיל של חושניות ומיניות, הן בשפת הגוף והן במעשיהן. פן חשוב נוסף בדמות החתול הוא מסתורין וקסם האופפים מקצת מתיאוריו.

התערוכה "קישטה!", המוצגת בימים אלו במוזיאון הקומיקס והקריקטורה בחולון, מוקדשת לייצוגי חתולים בעבודותיהם של יוצרים ישראלים מדורות שונים. העבודות ראו אור בפורמטים מגוונים (עיתונים, מגזינים, ספרי ילדים, ספרי מבוגרים, תחרויות, ועוד), בין אם בסדרת סיפורים קבועה ובין אם בסיפור חד פעמי. לצד דמות החתול הקלאסי כמו זה של אריה נבון, נוכל למצוא בה חתולים מואנשים כמו גיבוריו של יאיר ראשי; חתולי רחוב "עם סגנון" כמו אלה של יובל כספי, אורי פינק ועומר הופמן; חתולי בית מפונקים וחסרי התחשבות כמו כראמל של קרן מאי מטקלף; הרהורים על דמותו של החתול כמו בעבודתה של שלי ארז, ובמקרה של שמרית אלקנתי ועמנואל יפה – חתולים שצוירו תוך התעלמות מהפיזיונומיה הטבעית.

דמות החתול היא גם אמצעי להעברת רעיונות ומסרים תרבותיים וחברתיים: בעבודתו של נמרוד רשף מתכתב היוצר עם דימוי מוּכר מתוך סִפרה של לאה גולדברג "דירה להשכיר"; ירמי פינקוס משתמש בחתול כסמל לערמומיות באיורים לטקסט שכלל אינו מזכיר חתולים; איתן אלוא מתחבר למסורות סיפור עתיקות ומציג את דמות הגיבור האנושי כחתול; דודו גבע מעמיד את החתול בפני אתגרים קיצוניים והשוואות מרחיקות לכת, ורפי וספגטי, חתוליה של אילנה זפרן, מביאים אל הקורא את החיים עצמם – הן במישור החייתי והן במישור החברתי-תרבותי.

היוצר הישראלי מנהל דו-שיח פעיל עם החתול, בוחן אותו, ולפרקים אף מזדהה אתו. פעמים רבות נדמה שהחתול מייצג נאמנה את סטראוטיפ הישראלי המודרני – נהנתן שיודע להסתדר, נופל אבל תמיד נוחת על הרגליים, ובעיקר – אינדיבידואליסט שמעריך חברות טובה ויודע גם לפרגן. כשמתאים לו.

התערוכה "קישטה!" שואבת השראה מתערוכה המתוארת בספר "חופית ואלון בדרך למשי שאבדה בחולון", שכתב וצייר מישל קישקה לרגל חגיגות 75 לעיר חולון. עם צאתו לאור של הספר, הקמנו לתחייה את חזונו של מישל בתערוכה המוקדשת כל-כולה לחתולים.

מתוך "חופית ואלון בדרך למשי שאבדה בחולון" מאת מישל קישקה. 2016

מתוך "חופית ואלון בדרך למשי שאבדה בחולון" מאת מישל קישקה. 2016

מתוך "חופית ואלון בדרך למשי שאבדה בחולון" מאת מישל קישקה. 2016

מתוך "חופית ואלון בדרך למשי שאבדה בחולון" מאת מישל קישקה. 2016

 

מתוך "החייט בשמיים". מאת: האחים גרים. אייר: איתן אלוא. "האחים גרים על פי פרישמן"' 2014

מתוך "החייט בשמיים". מאת: האחים גרים. אייר: איתן אלוא. "האחים גרים על פי פרישמן"' 2014

 

מתוך "חדשות נושכות" מאת אורי פינק, בשיתוף עם עמותת "עלי שיח". "זבנג!", 2016

מתוך "חדשות נושכות" מאת אורי פינק, בשיתוף עם עמותת "עלי שיח". "זבנג!", 2016

 

מתוך "האפרוח בלבולמוח". כתבה: לאה גולדברג, סיפר וצייר: אריה נבון. דבר לילדים. 1943

מתוך "האפרוח בלבולמוח". כתבה: לאה גולדברג, סיפר וצייר: אריה נבון. דבר לילדים. 1943

 

מתוך "כראמל". כתבה: מאירה ברנע-גולדברג. קומיקס: קרן מאי מטקלף. 2014

מתוך "כראמל". כתבה: מאירה ברנע-גולדברג. קומיקס: קרן מאי מטקלף. 2014

 

מתוך "מיקי מהו ואליהו" מאת עמנואל יפה. עיתונינו לקטנים. 1935 (באדיבות אוסף דן פתיר)

מתוך "מיקי מהו ואליהו" מאת עמנואל יפה. עיתונינו לקטנים. 1935 (באדיבות אוסף דן פתיר)

 

מתוך "מר גוזמאי הבדאי". כתבה לאה גודברג. אייר ירמי פינקוס. 2013

מתוך "מר גוזמאי הבדאי". כתבה לאה גודברג. אייר ירמי פינקוס. 2013

 

 

מתוך "מעשה בחתוליים". כתב: ע' הלל. ציירה: שמרית אלקנתי. 2014

מתוך "מעשה בחתוליים". כתב: ע' הלל. ציירה: שמרית אלקנתי. 2014

 

 

"פילון" – גיליון חגיגי

לפני 40 שנה נוסד "פילון", עיתון הילדים שהפך לאבן דרך בתרבות הילדים הישראלית. לכבוד המאורע החגיגי, ראה אור לאחרונה גיליון מיוחד הכולל טקסטים ספרותיים ואיורים נבחרים מתוך הגיליונות הרבים של העיתון. ביקשנו מהמייסדת והעורכת הראשונה של "פילון", נירה הראל, לבחור שלושה קטעים מתוך הגיליון החגיגי ולהוסיף דברי פתיחה, והנה הם לפניכם.

%d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9f

בשנת 1976 יצא לאור בהוצאת "מסדה" דו-שבועון לילדים, "פילון", בעריכתי. על ייחודו בתחום העיתונות לילדים בארץ יעידו אחרים. אסתפק בציון היותו צומת, שנפגשו בו מיטב הסופרים והמשוררים לילדים באותם ימים, ובאזכור רמת העיצוב, האיור וההפקה, שלא הייתה כמוה בעיתוני ילדים ישראלים, עד אותו זמן. השתתפו בו אורה איתן, עמרם פרת, אורי אורלב, נורית זרחי, פוצ'ו, חיה שנהב, לאה נאור, דני קרמן, אבנר כץ, אלונה פרנקל, מישל קישקה, ועוד רבים וטובים.

"פילון" בעריכתי יצא לאור כשלוש שנים, ולאחר מכן נערך בידי אחרים. במלאת 40 שנה להקמתו, נערך ב16 ביוני 2016 בבית ביאליק מפגש של יוצרי העיתון עם קוראיו. המפגש צולם ויהיה זמין לצפייה ביוטיוב.

נירה הראל

3-e1474034361581 %d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9f-2 %d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9f-%d7%a9%d7%a2%d7%a8-%d7%90%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%99

 

 

פרופיל אמן – דיוויד הול

"הפנקס" גאה להציג פרופיל אמן של המאייר דיוויד הול. הוא הוא אחד המאיירים העסוקים בישראל, ואייר ספרי ילדים רבים של סופרים כחיה שנהב, רונית רוקאס, דב אלבוים, תמי ארד, אשכול נבו, ואחרים. עתה רואה אור הספר "ליאת והשנורצ בבית הספר", שכתבו אושי קראוס וקרן גולדשטיין (הוצאת "כנרת זב"מ"). הול הוא המאייר הארבעים ואחד בפרויקט "פרופיל אמן", שבו אנו מבקשים להעמיק את ההיכרות עם המאיירים המוכשרים של ספרי הילדים בארץ.

אלו ספרים מאוירים אתה זוכר כילד?

כילד צעיר אהבתי את כל ספרי "המומינים" מאת טובה ינסון, בהם אני עוד קורא כיום. כמו כן, קלאסיקות כגון "הרוח בערבי הנחל" (אך רק עם איוריו של ארנסט שפרד), ואהבתי את איוריו השובבים וההומוריסטיים של קוונטין בלייק. תמיד הערצתי את יכולתו לצייר בסגנון כה חופשי ואף כמעט אנרכיסטי. השותף המושלם לרואלד דאל.

טובה ינסון

טובה ינסון

 

קוונטין בלייק

קוונטין בלייק

כילד בוגר יותר גיליתי את עבודתו של צ'רלס קיפינג, שנשאר עד היום המאייר האהוב עלי.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

אלו אמנים השפיעו ומשפיעים עליך?

אני אוהב פופ ארט, אך לא את אנדי וורהול או אף אחד מהאמנים המוכרים יותר שיש. אני אוהב את עבודותיהם של אמנים ואמניות כגון Pauline Boty, ,David Oxtoby, ,Rosalyn Drexler and Marjorie Strider. הם יוצרים אמנות אמיצה, מצחיקה וצבעונית, המהווה השראה גדולה עבורי כמאייר.

The Apocalyptic "English Rock" (John Lennon) by David Oxtoby

The Apocalyptic "English Rock" (John Lennon) by David Oxtoby

 

Pauline Boty: In her studio. Pic by Lewis Morley print, September 1963

Pauline Boty: In her studio. Pic by Lewis Morley print, September 1963

כמו כן, אני אוהב ציירי צבעי מים מעולים כגון Edward Burra and Winslow Homer ואת הצייר האנגלי הדגול Stanley Spencer.

Stanley Spencer

Stanley Spencer

נא פרט על תהליך עבודתך, משלב קבלת הטקסט ועד התוצאה הסופית.

לפני שאני מתחיל לעבוד אני מוודא שהסופר/ת מכיר/ה את עבודתי, ובמיוחד את ספרי האחרונים, משום שהם אינם כולם זהים בסגנונם.
לאחר מכן אני יוצר רישומים של הדמויות ומציג אותם לעורך/ת ולסופר/ת, ואנו דנים בהם. אני צריך לשמוע ולקבל את רעיונותיו/ה של הסופר/ת בשלב הזה, ולא לאחר מכן בעת תהליך האיור.

סקיצות ל"ליאת והשנורצ בבית הספר"

סקיצות ל"ליאת והשנורצ בבית הספר"

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
בהמשך אני יוצר טיוטה מפורטת של הספר, שמצוירת בעיפרון ולא בצבע, בדיוק בגודלו של הספר הגמור. בערך בשלב זה נכנס/ת המעצב/ת הגרפי/ת לתמונה ומתחיל/ה לעבוד על העיצוב.

סקיצה מתקדמת לדמות מתוך "ליאת והשנורצ בבית הספר"

סקיצה מתקדמת לדמות מתוך "ליאת והשנורצ בבית הספר"

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
אז, כשהטיוטה מקבלת את אישורם/ן של העורך/ת והסופר/ת, אני מתחיל לאייר. אני שולח תמונות או סריקות צבעוניות למעצב/ת הגרפי/ת ואנו רואים כיצד הספר מתפתח. בשלב זה אני נעלם לכחודשיים לאייר.

מתוך "ליאת והשנורצ בבית הספר"

מתוך "ליאת והשנורצ בבית הספר"

9000

באילו טכניקות אתה עובד, האם ניתן לומר שיש לך סגנון ייחודי?

אני עובד בעיקר עם צבעי מים, ומשתמש בטכניקה "רטובה" ו"יבשה". הטכניקה "היבשה" כוללת ציור עם פחות מים על מנת ליצור פרטים קטנים ומדויקים, והסגנון "הרטוב" כולל שימוש ביותר מים מאשר צבע, דבר שהוא מעט בלתי צפוי ועלול לפעמים להשתבש, כיוון שאיור ספרי ילדים הוא יותר "מדע מדויק".

מתוך: "בדרך של גליה" (טקסט: רונית רוקאס)

מתוך: "בדרך של גליה" (טקסט: רונית רוקאס)

מתוך "העורב והלימון"

מתוך "העורב והלימון"

אני גם עובד עם קו שחור, עם עט רפידוגרך או עט נובע. איני עובד עם תוכנות מחשב, לפחות לעת עתה.

"ליאת והשנורצ בבית הספר" הוא ספר המשך לספר מצליח. כיצד השפיעה העובדה שמדובר בספר המשך על עבודת האיור שלך? 

ספר "השנורץ" השני הוא קצת יותר פרוע מהראשון, אך בנוי במהותו לפי אותה הנוסחה, אשר עבדה טוב בפעם הראשונה. לספר הוספתי גם דמות אריה חדשה. שני הספרים היו קלים מאוד לאיור, והשתמשנו בפורמט פשוט.

80000

 

8000000

אתה מאייר הרבה מאוד חיות, ותמיד יש בהן שילוב של נאמנות לאנטומיה של החיה וביטוי של דמיון ילדי ועיצוב פנטסטי. 

בכמה מן הספרים שאיירתי, התמקדתי בציור הדמויות, בייחוד חיות, בצבעי בסיס חזקים ופרטים מדויקים, בעוד שהאלמנטים האחרים באיור, כמו למשל הרקע, הם עדינים ומונוטונים.

סקיצות לספר בעבודה

סקיצות לספר בעבודה

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

מה צריך להיות בסיפור לילדים ש"יתפוס" אותך ויגרום לך לרצות לאייר אותו? מה חשוב לך במיוחד כמאייר?

בנוסף לעבודה עם סופרים טובים, אני כמובן מעדיף ספרים עם דמויות מעניינות, אנושיות או חייתיות. ספר ילדים אידאלי בשבילי, זה ספר כתוב היטב עם לא יותר מידי טקסט. כעת סיימתי עבודה על ספר של הסופרת ימימה אבידר טשרנוביץ, וזה בדיוק מה שאני מחפש בספר – כתוב נפלא ופשוט.

סקיצות לספרה של אביבה , "מסע הצעצועים" שיראה אור בקרוב

סקיצות לספרה של ימימה אבידר טשרנוביץ, "ביקור הצעצועים", שיראה אור בקרוב

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

אנא בחר ספר ילדים שאיירת ואהוב עליך במיוחד.

הספרים האהובים עלי שאיירתי הם ספריה של הסופרת חיה שנהב: "תוכים על העץ" ו"העורב והלימון". שנהב היא סופרת נפלאה ואישה מיוחדת ומקסימה. גם הספר "מנגינה כחולה עם תלתלים" של אלדד כהן אהוב עלי.
מתוך "תוכים על העץ"

מתוך "תוכים על העץ"

מתוך "העורב והלימון" (טקסט: חיה שנהב)

מתוך "העורב והלימון" (טקסט: חיה שנהב)

 

מתוך "מנגינה כחולה עם תלתלים" (טקסט: אלדד כהן)

מתוך "מנגינה כחולה עם תלתלים" (טקסט: אלדד כהן)

 

ילדי המסילה

רוברטה, פיטר ופיליס הם שלושה ילדים אנגלים שיש להם כל מה שצריך: בית חם, בגדים יפים, מטפלת נחמדה ואפילו כלב משלהם. אבל כשיום אחד אביהם יוצא במפתיע לנסיעת עבודה ולא חוזר, עליהם לעזוב עם אמם את חייהם הנוחים בלונדון ולעבור לגור בבית מרוחק בכפר. הילדים מגלים שבסמוך לביתם עוברת מסילת ברזל. בכל בוקר הם רצים אל המסילה ומנופפים לשלום לנוסעי הרכבת, בתקווה למסור את אהבתם לאביהם הרחוק. כך מתחילים חייהם החדשים כ"ילדי המסילה" – חיים מרתקים ומלאים בהרפתקאות מסעירות.

הם מתיידדים עם אנשי הכפר ועם עובדי תחנת הרכבת, וגם עם איש זקן מנוסעי הרכבת שמנופף להם בחזרה מהחלון. הילדים נמשכים אל האיש המסתורי, ולא מעלים כלל על דעתם שהוא עתיד לקחת חלק מרכזי בפתרון תעלומת אביהם הנעלם.

"ילדי המסילה", ספרה של אדית נסביט משנת 1906, רואה עתה אור בתרגום חדש של שהם סמיט ואמנון כץ, בסדרת "הרפתקה" של הוצאת "אוקיינוס" בשיתוף עם הוצאת "מודן". אנו שמחים להציג בפניכם את הפרק הראשון של הספר.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

 

פרק ראשון

ההתחלה

בהתחלה הם לא היו ילדי מסילה. אני לא חושבת שהם אי-פעם חשבו על מסילות ורכבות מלבד כעל אמצעי תחבורה שנוסעים בו למופעי קוֹסְמוּת או פנטומימה, לגני חיות, למוזיאון השעווה של מדאם טוסו. הם היו פשוט ילדי פרברים רגילים שהתגוררו עם אביהם ועם אמם בבית פרטי רגיל, עם חזית לבֵנים אדומות, דלת כניסה עם חלון זכוכית צבעונית, מסדרון שנקרא גם מבואה, חדר רחצה עם מים זורמים, חמים וקרים, פעמונים חשמליים, חלונות צרפתיים והמון קירות לבנים. בקיצור, בית מודרני עם כל הנוחיות, כמו שאומרים מתווכי הדירות.

הם היו שלושה. רוברטה היתה הבכורה. כמובן, לאמהות אף פעם אין ילדים מועדפים, אבל אילו היה לאמם ילד מועדף, ייתכן בהחלט שהיתה זו רוברטה. הילד השני היה פיטר, שחלם להיות נהג קטר כשיהיה גדול. והצעירה שבהם היתה פיליס, כל-כולה כוונות טובות.

אמא לא ביזבזה את זמנה בביקורים משעממים אצל גברות משעממות, ובישיבה משועממת בבית בהמתנה לביקורים של גברות משעממות. כמעט תמיד היתה זמינה לילדיה, מוכנה לשחק איתם, לקרוא להם ולעזור להם להכין את שיעורי הבית. מלבד זאת, בזמן שהיו בבית-הספר, נהגה לכתוב למענם סיפורים שאותם קראה באוזניהם לאחר שעת התה, ותמיד חיברה שירים מצחיקים לכבוד ימי ההולדת שלהם ואירועים חשובים אחרים כגון מתן שמות לחתלתולים, שיפוץ וריהוט בית-הבובות, או הפעם ההיא כשהם החלימו מחזרת.

לשלושת הילדים בני המזל האלה תמיד היה כל מה שצריך: בגדים יפים, בית מחומם, חדר ילדים מקסים עם טפט 'אמא אווזה' על הקירות והמון צעצועים. היתה להם מטפלת נחמדה ועליזה וכלב ששמו ג'יימס, שהיה ממש-ממש שלהם. גם אבא היה להם, שהיה פשוט מושלם – אף פעם לא כועס, תמיד הוגן ותמיד מוכן לשחק איתם – כלומר, כשהוא לא היה מוכן לשחק איתם, תמיד היתה לו סיבה מעולה, והוא תמיד הסביר אותה לילדים בצורה כל כך מעניינת ומשעשעת שהם ידעו בוודאות שזה רק מפני שלא היתה לו ברירה.

ודאי תחשבו שהיה עליהם להיות מאושרים מאוד. ואכן הם היו מאושרים, אבל הם לא ידעו עד כמה, עד שחייהם המושלמים בבית הלבנים האדומות תמו והם נאלצו לחיות חיים שונים לחלוטין.

השינוי הנורא התרחש בפתאומיות.

פיטר חגג את יום הולדתו העשירי. בין המתנות שקיבל היה דגם קטר מושלם שעל כמותו לא תעזו אפילו לחלום. שאר המתנות היו אף הן מקסימות, אבל הקטר היה המקסים שבהן.

קסמו של הקטר נמשך במלוא מושלמותו שלושה ימים בדיוק. ואז, אם בגלל חוסר הניסיון של פיטר, אם בגלל הכוונות הטובות של פיליס וההתעקשויות שלה, או מאיזושהי סיבה אחרת, התפוצץ הקטר פתאום בקול נפץ אדיר. ג'יימס כל כך נבהל שברח מהבית ולא העז לחזור במשך יום שלם. כל אנשי תיבת נֹח שבקרון המשא נשברו, אבל שום דבר אחר לא נפגע מלבד הקטר הקטן והמסכן, ורגשותיו של פיטר. הבנות אמרו שהוא בכה – אבל, כמובן, בנים בני עשר לא בוכים, לא משנה עד כמה נוראות הטרגדיות המקדירות את ימיהם. הוא אמר שעיניו אדומות מפני שהוא מצונן. זה התגלה כאמת לאמיתה, ואף שפיטר לא ידע זאת באותו הרגע, למחרת הוא חלה ונשאר במיטה. אמא כבר חששה שמא זו חצבת, אבל אז, לפתע הוא הזדקף במיטה ואמר, "אני שונא דייסה, אני שונא חליטת שעורה, אני שונא לחם בחלב. אני רוצה לקום ולאכול משהו אמיתי."

"מה מתחשק לך?" שאלה אמא.

"פשטידת יונים," אמר פיטר בלהיטות. "פשטידת יונים גדולה. פשטידת יונים גדולה מאוד."

אמא ביקשה אפוא מהטבחית להכין פשטידת יונים גדולה. הפשטידה הוכנה ונאפתה. ולאחר שנאפתה, פיטר אכל ממנה. לאחר מכן הוא החל להתאושש מהצינון. בזמן שהפשטידה נאפתה, כדי לשעשע אותו, אמא חיברה לכבודו שיר. השיר נפתח בכך שפיטר הינו ילד ביש מזל ובר-מזל גם יחד ונמשך כך:

 

היה לו קטר יחיד ומיוחד,

שאותו אהב בלב הולם, נרגש.

ולוּ ניתנה לו משאלה אחת בלבד,

הרי היא שתמיד הוא ייראה ככה – כמו חדש.

 

אבל אבוי, עלינו לספר…

אירע דבר רע ומר,

פִּת-אוֹם בורג סורר השתחרר

ודוד הקיטור התפוצץ ונשבר!

 

אז, בייאוש עמוק,

את הקטר הנער הרים,

והלך והראה לאמו,

אבל מה היא מבינה בקטרים…

 

על הנספים בתאונה,

הוא כלל לא התאבל,

אפילו לא הזיל דמעה הכי קטנה,

רק הקטר עניין אותו, לעזאזל…

 

וכעת אתם מבינים,

למה פיטר שלנו חלה.

ולמה הוא זקוק לפשטידת יונים,

לאחר שעבר כזאת טלטלה…

 

עטוף שמיכות עבות,

במיטתו יישן עד מאוחר,

רק כך הוא יתגבר על כל האכזבות,

ועל גורלו המר.

 

עיניו אדומות למדי…

זה מפני שהוא קצת מצונן,

הציעו תרופת פלא: פשטידה.

רואים? הוא מעוניין!

איור: מירה פרידמן

איור: מירה פרידמן

אבא יצא לנסיעת עבודה שנמשכה שלושה-ארבעה ימים. כל תקוותיו של פיטר לתיקון הקטר השבור נתלו באביו, שכן לאביו היו ידי זהב. הוא ידע לתקן כל מיני דברים. לא פעם הוא שימש כווטרינר לסוס הנדנדה; פעם הוא הציל את חייו לאחר שהכול אמרו נואש וכבר ויתרו על היצור האומלל, ואפילו הנגר אמר שאין מה לעשות. אבא הוא גם זה שתיקן את עריסת הבובה כשאף אחד אחר לא הצליח לעשות זאת; ובעזרת אולר, מעט דבק וכמה כפיסי עץ העמיד את כל חיות תיבת נֹח על תושבותיהן, כך שהיו יציבות כמקודם, ואולי אפילו חזקות יותר.

פיטר, במפגן הרואי של התחשבות בזולת, לא אמר מילה על הקטר שלו עד שאביו סעד את ליבו וסיים לעשן את הסיגר של אחרי הארוחה. רעיון הפגנת ההתחשבות היה של אמו – אבל פיטר הוא שהוציא אותו לפועל. והוא זה שנדרש לגייס המון סבלנות.

סוף כל סוף, אמא אמרה לאבא: "ועכשיו, יקירי, לאחר שנחת ונרגעת, אנחנו רוצים לספר לך על תאונת הרכבת הגדולה, ולבקש עזרה."

"בסדר גמור," אמר אבא. "קדימה!"

פיטר סיפר את הסיפור העצוב והביא את מה שנותר מהקטר.

"הממ," אמר אבא, לאחר שבחן את הקטר ביסודיות.

הילדים עצרו את נשימתם.

"אין שום תקווה?" שאל פיטר, בקול נמוך וסדוק.

"תקווה? יש בהחלט! " אמר אבא בעליצות. "אבל נחוצים כאן אי-אלו דברים מלבד תקווה – קצת הלחמות ושסתום חדש. אני חושב שנדחה את זה ליום גשום. במילים אחרות, אני אקדיש לזה את יום ראשון אחר הצהריים, ואתם תעזרו לי."

"גם בנות יכולות לעזור לתקן קטרים?" שאל פיטר בטון ספקני.

"בוודאי שהן יכולות. בנות חכמות לא פחות מבנים, ואל תשכח את זה! היית רוצה להיות נהגת קטר, פיל?"

"הפנים שלי יהיו תמיד מלוכלכות, נכון?" פיליס לא נשמעה נלהבת. "ואני בטח אשבור משהו."

"אני הייתי רוצה להיות נהגת קטר," אמרה רוברטה. "אבא, אתה חושב שאוכל לעשות את זה כשאהיה גדולה? או אפילו להיות מסיקה?"

"אם יש איש הסקה, בוודאי תוכל להיות אשת הסקה," אמר אבא, כשהוא הופך את הקטר ומתעסק בו. "ובכן, אם עדיין תרצי בכך כשתגדלי, נראה מה נוכל לעשות. אני זוכר שכשהייתי ילד—"

באותו רגע נשמעה דפיקה על דלת הכניסה.

"מי זה יכול להיות?" קרא אבא. "כמובן, ביתו של האנגלי הוא מבצרו, אבל הייתי שמח אם היו בונים בתים פרטיים עם תעלות מגן וגשרים מתרוממים."

רות, המשרתת אדומת השיער, נכנסה ואמרה ששני אדונים מבקשים לשוחח עם האדון.

"הכנסתי אותם לספרייה, אדוני," הוסיפה.

"אני מניחה שזה בקשר למכתב ההמלצה לכומר," אמרה אמא. "או אולי תרומה לקרן החופשות של המקהלה. היפטר מהם במהירות, יקירי. זה כל כך משבש את הערב, ושעת השינה של הילדים קרֵבה."

אבל נראה היה שאבא כלל וכלל לא מצליח להיפטר מהאדונים במהירות.

"הלוואי שבאמת היו לנו תעלת מגן וגשר מתרומם," אמרה רוברטה. "ואז, כשלא היינו רוצים לראות אנשים, היינו פשוט מרימים את הגשר ואף אחד לא היה יכול להיכנס. אני חוששת שאם הם יישארו עוד הרבה זמן, אבא ישכח מה רצה לספר על איך זה היה כשהוא היה ילד."

אמא ניסתה להעביר את הזמן עם סיפור חדש, מעשייה על נסיכה ירוקת עיניים, אבל זה היה קשה כי הם שמעו את קולותיהם של אבא והאדונים בספרייה, וקולו של אבא נשמע רם מהרגיל ושונה מהקול שבו נהג לשוחח עם אנשים שבאו בקשר למכתבי המלצה וקרנות חופשה.

והנה, פעמון הספרייה צילצל וכולם נשמו לרווחה.

"הם הולכים," אמרה פיליס. "הפעמון צילצל שילוו אותם החוצה."

אבל במקום ללוות מישהו החוצה, רות הופיעה בטרקלין ונראתה מוזר, כך חשבו הילדים.

"בבקשה, גיברת," אמרה, "האדון מבקש שתיכנסי לספרייה. הוא חיוור כמו מת, גיברת. 'ני חושבת שקיבל חדשות רעות. כדאי שתכיני ת'צמך לרע מכול, גיברת – אולי מישהו מת במשפחה או שהבנק פשט רגל או ש —"

"זה מספיק, רות," אמרה אמא ברוך. "את רשאית ללכת."

ואז אמא הלכה לספרייה. נשמעו דיבורים נוספים. ושוב צילצל הפעמון ורות יצאה להשיג כרכרה. הילדים שמעו קולות של נעליים היוצאות מהספרייה ויורדות במדרגות. הכרכרה יצאה לדרכה ודלת הכניסה נסגרה. ואז אמא נכנסה, פניה לבנות כמו צווארון התחרה שלה, ועיניה נראו גדולות ובורקות. פיה נראה כמו קו אדום וחיוור. שפתיה נראו דקות, משונות.

"הגיע הזמן ללכת לישון," היא אמרה. "רות תשכיב אתכם."

"אבל הבטחת לנו שהלילה נישאר עד מאוחר, כי אבא חזר הביתה," אמרה פיליס.

"אבא נאלץ לצאת בענייני עבודה," אמרה אמא. "קדימה, יקרים שלי, גשו מייד."

הם נשקו לה והלכו. רוברטה התעכבה לתת לאמא חיבוק נוסף וללחוש לה:

"אלה לא היו בשורות רעות, נכון, אמא'לה? מישהו מת… או…."

"לא… אף אחד לא מת," אמרה אמא, ודומה שכמעט הדפה מעליה את רוברטה. "לא אוכל לספר לך כלום הלילה, חביבתי. קדימה, חמודה, לכי עכשיו."

רוברטה הלכה.

רות הברישה את שערן של הבנות ועזרה להן להתפשט (על פי רוב עשתה זאת אמא). לאחר שכיבתה את מנורות הגז ויצאה מחדר הבנות היא מצאה את פיטר, עדיין בבגדיו, ממתין במדרגות.

"רות, תגידי, מה קורה פה?" הוא שאל.

"אתה אל תשאל שאלות ואני לא ישקר לך," השיבה רות אדומת השיער. "תדעו בקרוב."

בשעת לילה מאוחרת אמא באה ונשקה לשלושת הילדים הישנים. רוברטה היתה היחידה שהתעוררה מהנשיקה, אבל היא המשיכה לשכב ללא ניע ולא פצתה את פיה.

"אם אמא לא רוצה שנדע שהיא בכתה," אמרה לעצמה בעודה שומעת את נשימותיה המקוטעות של אמה, "אנחנו לא נדע את זה. זה הכול."

 

למחרת, כשירדו לארוחת הבוקר, גילו שאמא כבר יצאה.

"ללונדון," אמרה רות והשאירה אותם לאכול לבדם את ארוחת הבוקר.

"קרה משהו איום ונורא," אמר פיטר וקטם את כיפת הביצה שלו. "אתמול בלילה רות אמרה לי שנדע בקרוב."

"שאלת אותה?" שאלה רוברטה בבוז.

"כן!" התרגז פיטר. "אולי את יכולה ללכת לישון בלי שיהיה אכפת לך אם אמא מודאגת או לא, אבל אני לא. טוב לך?"

"אני לא חושבת שאנחנו צריכים לשאול את המשרתים על דברים שאמא לא מספרת לנו," אמרה רוברטה.

"נכון מאוד, גברתי הצדיקה," אמר פיטר. "תטיפי לי מוסר."

"אני לא צדיקה," אמרה פיליס. "אבל אני חושבת שהפעם בובי צודקת."

"בטח. היא תמיד צודקת. לפי דעתה," אמר פיטר.

"אוי, תפסיק כבר!" קראה רוברטה והניחה את כף הביצה. "בואו לא נהיה נבזיים. ברור שמשהו נורא קרה, אסון. בואו לא נעשה את זה יותר גרוע!"

"מי התחיל, הייתי רוצה לדעת?" אמר פיטר.

רוברטה הבליגה והשיבה, "אני מניחה שאני, אבל—"

"את רואה?" השיב פיטר בנימת ניצחון. אבל לפני שהלך לבית-הספר טפח על כתפיה של אחותו ואמר לה להתעודד.

 

הילדים חזרו הביתה לארוחת הצהרים, אבל אמא לא היתה שם. והיא גם לא היתה שם בשעת התה.

השעה היתה כמעט שבע כשאמא נכנסה הביתה, ונראתה כה עייפה וסחוטה עד שהילדים הרגישו שזה לא הזמן לשאול שאלות. היא צנחה לכורסה. פיליס היא ששלפה מכובעה את הסיכות הארוכות, רוברטה הסירה את כפפותיה ופיטר התיר את שרוכי נעליה, חלץ אותן והביא לה את נעלי הבית הקטיפתיות, הרכות.

לאחר ששתתה ספל תה ורוברטה עיסתה במי קולון את ראשה הכואב, אמרה אמא, "ועכשיו, חמודים שלי, עלי לספר לכם משהו. האנשים האלה שבאו אתמול בערב אכן בישרו בשורות רעות מאוד, ואבא יצטרך להיעדר מכאן זמן-מה. זה מדאיג אותי מאוד, ואני רוצה שכולכם תעזרו לי ולא תקשו עלי עוד יותר."

"כאילו שהיינו עושים דבר כזה!" קראה רוברטה והצמידה אל פניה את ידה של אמא.

"זה יעזור לי מאוד," אמא אמרה, "אם תהיו טובים ושמחים ולא תריבו כשאיני בבית" – רוברטה ופיטר החליפו ביניהם מבטים אשמים – "כי איאלץ להיעדר לעיתים קרובות."

"לא נריב, באמת שלא," אמרו כולם וגם התכוונו לזה.

"אם כך," המשיכה אמא, "אני רוצה שלא תשאלו אותי שאלות על הצרה הזאת – לא אותי, ולא את אף אחד."

פיטר התכווץ ובטש בנעליו בשטיח.

"תבטיחו לי את זה, בסדר?" אמרה אמא.

"אני שאלתי את רות," אמר פיטר לפתע. "אני נורא מצטער, אבל שאלתי אותה."

"ומה היא אמרה?"

"היא אמרה שנדע בקרוב."

"אתם לא צריכים לדעת על זה כלום," אמרה אמא. "אלה ענייני עבודה וזה לא עניינכם, נכון?"

"נכון," אמרה רוברטה. "זה קשור לממשלה?" כי אבא עבד במשרד ממשלתי.

"כן," אמרה אמא. "ועכשיו, יקיריי, הגיע הזמן ללכת לישון. ואל תדאגו, בסוף הכול יבוא על מקומו בשלום."

"אז אל תדאגי גם את, אמא," אמרה פיליס. "ואנחנו נהיה ילדים למופת."

אמא נאנחה ונשקה להם.

"נתחיל להיות טובים דבר ראשון מחר בבוקר," אמר פיטר, כשהם עלו במדרגות לחדריהם.

"למה לא עכשיו?" שאלה רוברטה.

"כי עכשיו אין במה להיות טובים, טיפשונת," אמר פיטר.

"אנחנו יכולים לנסות להרגיש טובים," אמרה פיליס, "ולא לקרוא זה לזה בשמות."

"מי קרא בשמות?" אמר פיטר. "בובי יודעת טוב מאוד שכשאני אומר 'טיפשונת', זה בדיוק אותו דבר כאילו אמרתי בובי."

"סליחה?!" קראה רוברטה.

"לא, לא התכוונתי לזה כמו שאת מתכוונת. זאת אומרת, זה פשוט… איך אבא קורא לזה? שם חיבה! לילה טוב."

הבנות קיפלו את בגדיהן בהקפדה גדולה מהרגיל – זו היתה הדרך היחידה שעלתה בדעתן להיות טובות.

"את יודעת…" אמרה פיליס, בעודה מיישרת את שמלת הסינר שלה, "תמיד אמרת שנורא משעמם, ששום דבר לא קורה, כמו שקורה בספרים. עכשיו משהו קרה ועוד איך."

"מעולם לא רציתי שיקרו דברים שיעציבו את אמא," אמרה רוברטה. "הכול פשוט איום ונורא."

 

הכול המשיך להיות איום ונורא במשך כמה שבועות.

אמא כמעט תמיד לא היתה בבית. הארוחות היו דלות ומשעממות. המשרתת הזוטרה פוטרה ודודה אֶמה באה לביקור. דודה אֶמה היתה הרבה יותר מבוגרת מאמא. היא עמדה לעזוב את אנגליה כדי לשמש כאומנת בארץ אחרת. היא היתה עסוקה מאוד בהכנת בגדיה למסע, בגדים קודרים ומכוערים, שתמיד היו פזורים בכל מקום, ומכונת התפירה שלה טירטרה כל היום וחלק גדול מהלילה. דודה אֶמה האמינה שילדים צריכים לדעת את מקומם הראוי. והם השיבו לה באותו המטבע. לדעתם, מקומה הראוי של דודה אֶמה היה בכל מקום שבו הם לא היו. כך שהם התראו איתה מעט מאוד. הם העדיפו את חברת המשרתות, שהיתה משעשעת פי כמה. הטבחית, כשהיתה במצב רוח טוב, נהגה לשיר שירים מצחיקים, והמנקה, כשלא העליבו אותה, ידעה לחקות תרנגולת מטילה ביצה, או פתיחת בקבוק שמפניה, וליילל כמו שני חתולים נלחמים. המשרתות לא סיפרו לילדים מה היו הבשורות הרעות שאותן הביאו האדונים לאביהם. אבל הן לא חדלו לרמוז שהן יכולות לספר הרבה מאוד לו רק רצו לעשות זאת – וזה לא היה נעים.

יום אחד, כשפיטר התקין מלכודת מעל דלת חדר הרחצה, והיא פעלה להפליא כשרות נכנסה פנימה, תפסה אותו המשרתת אדומת השיער ומשכה לו באוזן.

"סוף רע ומר יהיה לך, יצור קטן ומרושע שכמוך!" אמרה בזעם. "אם לא תלמד להתנהג, תגיע לאן שאבא'שך היקר הגיע. תקשיב טוב למה שאני אומרת לך!"

רוברטה חזרה על דברי המשרתת באוזני אמא, ולמחרת רות פוטרה.

זמן קצר לאחר מכן חזרה אמא הביתה, נכנסה למיטה ונשארה בה יומיים. הרופא בא והילדים האומללים הלכו על קצות האצבעות ברחבי הבית ותהו אם הגיע סוף העולם.

 

בוקר אחד ירדה אמא לארוחת הבוקר. היא נראתה חיוורת מאוד ובפניה נסתמנו קמטים שלא היו שם לפני כן. היא חייכה כמיטב יכולתה, ואמרה, "ובכן, אפרוחים שלי, הכול מסודר. אנחנו נעזוב את הבית ונעבור לכפר. לא תאמינו איזה בית קטן, לבן ומקסים מצאתי. אין לי ספק שתאהבו אותו."

בעקבות ההכרזה בא שבוע מסחרר של אריזות – לא רק אריזת בגדים, כמו כשיוצאים לחופשה על חוף הים, אלא גם אריזת כיסאות ושולחנות, כיסויים בשקים ועיטוף רגליהם בקש.

נארזו כל מיני דברים שאנשים לא אורזים כשהם יוצאים לחופשה על החוף: כלי אוכל, שמיכות, פמוטות, שטיחים, מיטות, סירים ואפילו שבכת-אח וכלים לטיפול באח.

הבית נראה כמו מחסן רהיטים. אני חושבת שהילדים נהנו מכך מאוד. אמא היתה עסוקה עד מעל לראשה, אבל כעת שוב לא עסוקה מכדי לשוחח איתם ולקרוא להם, ואפילו לחבר לכבוד פיליס שיר שיעודד את רוחה, לאחר שנפלה ומברג שאחזה ננעץ בידה.

"את לא מתכוונת לארוז את זה?" רוברטה שאלה, מצביעה על השידה היפהפייה המשובצת נחושת ושריון-צב אדמדם.

"לא נוכל לקחת הכול," השיבה אמא.

"אבל נראה שאנחנו לוקחים את כל הדברים המכוערים," אמרה רוברטה.

"אנחנו לוקחים דברים שימושיים," אמרה אמא. "אנחנו צריכים קצת לשחק בלהיות עניים, אפרוחונת שלי."

לאחר שכל הדברים השימושיים והמכוערים נארזו וגברים בסרבלי חאקי העמיסו אותם על עגלת הובלות, ישנו שתי הבנות, אמא והדודה אֶמה בשני חדרים שנותרו בהם רק רהיטים יפים. מיטות לא היו בחדרים. לפיטר הוצע משכב על הספה בחדר האורחים.

"אני אומר לך, זה כיף-חיים," הוא אמר, מתפתל בעליזות בעוד אמא מכסה אותו. "אני אוהב לעבור דירה! הייתי רוצה שנעבור דירה כל חודש."

אמא צחקה.

"אני לא!" אמא אמרה. "לילה טוב, פיטרוני."

כשהיא הסתובבה לאחור, רוברטה ראתה את הבעת פניה. היא מעולם לא שכחה אותה.

"אוי, אמא," היא לחשה לעצמה כששכבה לישון, "את כל כך אמיצה! אני אוהבת אותך כל כך! איך את מסוגלת להיות אמיצה כל כך ולצחוק כשאת מרגישה ככה!"

 

למחרת נארזו תיבות מסע, ועוד תיבות ועוד תיבות. ואז, בשעת אחר צהריים מאוחרת הגיעה כרכרה שהסיעה אותם אל תחנת הרכבת.

דודה אֶמה ליוותה אותם ונפרדה מהם. ואילו הם הרגישו כאילו הם אלה שנפרדים ממנה ומשלחים אותה לדרכה, וזה שימח אותם.

"אבל, מסכנים הילדים שהיא תהיה האומנת שלהם," לחשה פיליס. "לא הייתי מתחלפת איתם בשום מצב."

בתחילה הם נהנו להביט החוצה, אבל עם רדת הערב הם נעשו יותר ויותר ישנוניים. אף אחד מהם לא ידע כמה זמן עבר עליהם ברכבת, כשפתאום אמא טילטלה אותם בעדינות ואמרה, "התעוררו, חמודים. הגענו."

הם התעוררו, אפופי עצבות, ועמדו רועדים על הרציף סחוף הרוחות בזמן שמיטלטליהם הורדו מהרכבת. ואז הקטר שוב נכנס לפעולה, נושף וגונח, גורר אחריו את הרכבת המתרחקת. הילדים צפו בפנסים האחוריים של קרון הכרטיסן נעלמים בחשכה.

היתה זו הרכבת הראשונה שהילדים ראו על המסילה ההיא, שבמרוצת הזמן נעשתה יקרה כל כך לליבם. ברגע ההוא הם לא שיערו עד כמה יאהבו את המסילה, וכן לא שיערו שתהיה, בתוך זמן קצר, למרכז חייהם החדשים, ולא אילו פלאות וחידושים תביא אליהם. הם רק רעדו והתעטשו וקיוו שהדרך המוליכה אל ביתם החדש לא תהיה ארוכה. אפו של פיטר היה קר מכפי שזכר שהיה אי-פעם. כובעה של רוברטה נמעך וסרט הגומי שלו, כך דימתה, היה הדוק מהרגיל. קשרי שרוכי נעליה של פיליס נפתחו.

"קדימה," אמרה אמא, "עלינו ללכת ברגל בעקבות עגלת המשאות המובלת בידי עגלון. כאן אין כרכרות."

הדרך היתה חשוכה ובוצית. הילדים מעדו מעט על הקרקע הרצופה מהמורות, ופעם אחת מעדה פיליס, נפלה לתוך שלולית ונשלתה ממנה מסכנה ורטובה. פנסי גז לא האירו את הדרך העולה לפניהם. העגלה נעה בקצב הליכה והם פסעו בעקבות קולות הריסוק והפיצוח שהפיקו גלגליה. אט-אט הסתגלו עיניהם לחשכה והם ראו במעומעם את ערימת התיבות מתנדנדת לפניהם.

שער רחב נפתח, לאפשר את מעבר העגלה, ולאחר מכן נדמה היה שהדרך חוצה שדות וממשיכה במדרון. והנה, מימינם נראה גוש גדול, מגושם ואפלולי.

"הנה הבית," אמרה אמא. "מעניין למה היא הגיפה את התריסים."

"מי זאת היא?" שאלה רוברטה.

"האישה ששכרתי לנקות את הבית, לסדר את הרהיטים ולהכין ארוחת ערב."

מעבר לגדר אבן נמוכה נראו עצים.

"זה הגן," אמרה אמא.

"זה נראה יותר כמו תבנית אפייה עם כרובים שחורים," אמר פיטר.

העגלה נעה לאורכה של גדר הגן והגיעה עד לחצר אחורית. ושם, לאחר שקירקשה בחצר המרוצפת אבנים, עצרה לפני הדלת האחורית.

אור לא נראה בשום חלון.

הם דפקו על הדלת, אך איש לא בא לפתוח אותה.

העגלון אמר שלדעתו גברת וַיְינִי הלכה הביתה.

"הרכבת שלכם איחרה," הוא אמר.

"אבל המפתח אצלה," אמרה אמא. "מה נעשה?"

"אה, היא בטח השאירה אותו על המפתן," אמר העגלון. "כך נהוג כאן." הוא נטל מהעגלה את העששית שלו והתכופף.

"אה… הנה זה," הוא אמר.

הוא פתח את הדלת ונכנס והניח את העששית על השולחן.

"יש לך איזה נר?" הוא שאל.

"אני לא יודעת איפה שום דבר נמצא." אמא דיברה בטון פחות עליז, שלא כדרכה.

הוא הצית גפרור. על השולחן עמד נר והוא הדליק אותו. לאורו החלש ראו הילדים מטבח מרוצף אבן, רחב ידיים וריק. לא היו בו וילונות, לא שטיח לפני תנור הבישול. במרכז החדר עמד שולחן המטבח שהובא מביתם. כיסאות היו מרוכזים בפינה אחת והסירים, המחבתות, המטאטאים וכלי האוכל בפינה אחרת. התנור היה כבוי ומבעד לשבכה השחורה נראה אפר.

בעוד העגלון פונה ללכת, לאחר שהכניס את התיבות, נשמעו בחלל קולות רשרוש ומרוצה שכמו בקעו מתוך קירות הבית.

"אוי, מה זה?" צעקו הבנות.

"זה רק החולדות," אמר העגלון, ויצא וסגר את הדלת, ומשב הרוח שנכנס כיבה את הנר.

"אוי…" אמרה פיליס. "הלוואי שלא היינו באים למקום הזה!" ואז נתקלה בכיסא והפכה אותו.

"רק החולדות! " אמר פיטר, בחושך.

 

המהדורה המקוצרת

ספרים רבים רואים אור במהלך השנה, ועל מנת לתת מענה והתייחסות ליצירות שיש מה לומר עליהן וחשוב שיהיו חלק מהשיח על אודות ספרות הילדים, החלטנו להשיק את מדור "המהדורה המקוצרת". המדור יתפרסם מעת לעת, בהתאם לצורך והעניין, ויכלול לפחות שלוש רשימות קצרות מהנהוג ברשימות ביקורת על ספר בודד המתפרסמות ב"הפנקס". אנו מקווים כי מהלך זה יאפשר בחינה רחבה יותר של ספרות המקור והתרגום המוצעת לילדים ובני נוער, תוך התייחסות לטקסט ואיור במידה שווה.

"אילו הייתי אריה" מאת חנה גולדברג (איורים: אביאל בסיל)

אנחנו רוצים לנסוך בילדים שלנו ביטחון. לגרום להם לאהוב את עצמם, להרגיש בנוח עם מי שהם, ולהעניק להם את מתנת הערך העצמי (מישהו אמר "ילד של אבא"?). כך, ספרות הפעוטות הסנטימנטלית, דוגמת "תנחש כמה אני אוהב אותך" של סם מקברטני, שמטרתה להדק את הקשר הבינדורי והדינמיקה של הורה-ילד, היא בה בעת ספרות דידקטית שמבקשת לחזק את הילד ולהעניק לו את הביטחון שתמיד יהיה מי שיקבל אותו ויעטוף אותו באהבה. ומה בנוגע לספרים שמעבירים מסר ברור לקטנטנים שעליהם לאהוב את עצמם? מה הערך הגלום במעשה הזה, והאם הוא ספרותי או רק פסיכולוגי? ואולי בעצם זו מעין ספרות אגואיסטית שמשתמשת בטקסט ספרותי כדי להעצים את הפעוט?

אלו הייתי אריה עטיפה

עטיפת הספר (יח"צ)

"אילו הייתי אריה", ספרה החדש של חנה גולדברג, שאייר אביאל בסיל, הוא ספר הכתוב בתבנית של ספרות כזו. הספר ראה אור במהדורת קרטון, אך הוא עונה באופן חלקי על שני הקריטריונים שציינה תמר הוכשטטר ברשימתה על ספרי קרטון מוצלחים: הטקסט בכל כפולה לא עולה על ארבע שורות (פרט לחריגה אחת, שהיא באמת פחות מוצלחת), וחלק מהקטעים – כאשר קוראים אותם בקול רם – מתנגנים במוזיקליות נעימה. אולם קטעים אחרים – חלשים.

בשונה מספרי קרטון ישראליים עכשוויים, כמו "אבא! אבא!" של נירה הראל, או "בדיוק בזמן" של אורית ברגמן, לא מדובר בסיפור עלילתי, אלא במערכת סיפורית אפיזודלית בעלת מבנה קבוע. כל כפולה מביעה את תהייתו (משאלתו?) של המספר מה היה קורה אילו היה חיה ("אילו הייתי אריה / היה לי ראש כזה גדול / שלא הייתי מצליח לחבוש / את הכובע הכחול"; "אילו הייתי בבון / הייתי הולך עירום כל הזמן / ולא היה אכפת לי / שרואים לי את הישבן"). לעתים גולדברג מאמצת אלמנט מרכזי של החיה (קוטנה של נמלה, הינשוף כחייה לילית) ליצירת סצנה משעשעת, ולעתים הקישור מעט רופף, והמיקוד הוא השעשוע ("אילו הייתי ג'וק / הייתי מתחתן עם ג'וקה / ולא הייתי נגעל / לתת לה נשיקה").

איוריו של בסיל מוצלחים מאוד, ואין ספק שסגנונו והצבעוניות העזה של האיורים, מתאימים מאוד לקהל היעד. אולם גם במקרה זה, יש פער בין כפולות מצוינות לכפולות מעניינות פחות. הכפולות של האריה, הציפור והנמלה טובות במיוחד, אולי גם משום שהטקסט שלהן מוצלח, ובשתיים הראשונות מהדהדת השפעה של המאייר הצרפתי מרק בוטוון על בסיל, בדמותו של האריה ובדמויות המשנה. אלו כפולות מוצלחות בין השאר גם משום שההומור עובר היטב גם בטקסט וגם באיור.

אילו הייתי ציפור כפולה

אולם היעדר אחידות ברמה הוא לא העניין העיקרי בספר, שכן מטרת האפיזודות החביבות הללו להוביל לכפולה האחרונה:

אלו הייתי אריה כפולה אחרונה

מדוע מכל החיות שסביבו, אוהב הילד המספר להיות הוא עצמו? הרי הביטוי "אילו הייתי", החוזר כמנטרה לאורך הסיפור, טומן בחובו גם את מורת רוחו של הילד מכך שאומרים לו שהוא עושה שטויות, שעליו לצאת מן המים, שהוא לא יכול להישאר ער עד מאוחר, או את כמיהתו להתל באחרים או סתם להשתזף בכיף. המעבר החד למסר ההעצמה והאהבה העצמית (אפילו במובן החיובי שלה), מפתיע ולא משכנע. להפך, נדמה שהרבה יותר מהנה להיות בבון שלא "עושה חשבון" או צפרדע שקופצת לשלוליות. כאשר המסר גובר על האמינות של הסיפור – וכן, אמינות כזו חשובה גם בספרי פעוטות – אנו נותרים עם צל חיוור של העולם המשעשע והמלהיב שנגלה לנו לפני שהוטח המסר בצורה ברורה כל כך.

אילו הייתי נמלה כפולה

כמה נהדר היה אילו הספר היה מציג רק את הדמיון הפרוע של הילד המספר, וחוגג את האפשרויות המלהיבות בחילוף זהויות עם חיות – מצב שכיח למדי בקרב ילדים קטנים. ומה בעצם הסכנה הגדולה? האם כך היה הפעוט חושב שלא טוב להיות הוא עצמו? האם תפקיד הספרות ללמד את הילדים שעם כל הכבוד, תמיד צריך להסתפק במה שיש ולאהוב את עצמך גם אם אתה לא יכול להתחתן עם ג'וקה? בשונה מהשיר "אני אוהב" של יהונתן גפן, לדוגמה, שם מונה הילד הדובר את הדברים האהובים עליו, ומקנח באהבה עצמית חיננית, שיש בהבלטתה הגיון פנימי ואפילו הפתעה מרעננת, ב"אילו הייתי אריה", לא ניתן לקרוא את המעבר אל האהבה העצמית אלא כמסר חינוכי, שאולי מעצים במידה מסוימת את הפעוט, אבל מחליש את הספר.

"אילו הייתי אריה" מאת חנה גולדברג, איורים: אביאל בסיל. עריכה: דלית לב, הוצאת עם עובד, 2016

"שושה" – כתבה ואיירה: גיל-לי אלון קוריאל

ספר הביכורים של המאיירת גיל-לי אלון קוריאל כסופרת, "מאחורי הדלת יש שביל", היה מרענן ועשוי היטב, מכל הבחינות. עתה רואה אור ספרה השני כסופרת/מאיירת, "שושה" שמו, כשם גיבורת הסיפור, ובאופן בלתי נמנע עולה השאלה האם שימרה אלון-קוריאל את האיכויות שהציגה בספרה הראשון?

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

שושה, כמו הרבה נסיכות ספרותיות מהשנים האחרונות, לא הולכת בתלם. בניגוד לאחיותיה שנענות לקודים המלכותיים, שושה (שיש לה כמובן "רעמת תלתלים פרועה וחיוך שובב") היא אמנית, ואהבתה לציור מנטרלת את ההערות המעליבות של אחיותיה הנסיכות. שושה חולמת להיות ציירת מפורסמת, "ששרים ומלכים באים מרחוק כדי שתצייר אותם", וכיאה לאמנית אמתית, תהליך היצירה אינו פשוט עבורה, והיא מקמטת וזורקת רבים מציוריה, ולא מראה אותם לאיש. לקראת יום הולדתה, נשלחת שושה לסבתה, כדי שיוכלו לנקות ולצבוע מחדש את חדרה המבולגן. כשנמאס לה, היא חוזרת לארמון לחדר ריק שקירותיו לבנים, כמו קנבס שטרם ציירו עליו. ואכן, עד מהרה, מוצאת עצמה שושה מציירת על הקיר, ולהפתעתה, כאשר השר ועוזריו מגיעים לביקור בחדר, כולם מתפעלים מהציורים, ושושה חווה לראשונה גם חשיפה של אחרים לאמנות שלה, וגם הכרה (ממסדית ממש) בכישרונה, דבר שמתעצם בסיום הסיפור, שבו נראית שושה על גבי כדור פורח, צובעת ענן, לאחר שציירה – באישור חגיגי מהמלך – על כל הארמון.

unnamed (3)

זהו סיפור ארס פואטי במידה מסוימת, שכן הוא עוסק במעשה היצירה, ואלון-קוריאל אף מגלמת אותה באופן וויזואלי כשהיא משתמשת בסגנון איור שונה – ילדי יותר – לציור הקיר של שושה (במהלך שמזכיר את העבודה של אוליבר ג'פרס ב"הצבעים בשביתה"). אולם אחד האלמנטים המהותיים ביצירות ארס פואטיות נעדר מהספר הזה, והיעדרו פוגם גם באפקטיביות של המהלך הפואטי וגם בעלילה כולה: למעשה, אין באמת קונפליקט בסיפור.

unnamed (5)

שושה לא מתנהגת כפי שמצופה מנסיכות, אך אין לזה השפעה עליה, אפילו ה"עקיצות" של אחיותיה אינן מערערות אותה. כאשר היא נשלחת לסבתה ומבלה אתה בנעימים (הנפח שמוקדש לסצנות הללו מופרז, לדעתי), ברגע שנמאס לה – אין גורם מעכב, והיא חוזרת מייד לביתה. וכך הלאה: לא רק שהקיר הלבן אינו נושא את אימת הדף הריק המוכרת כל כך (כפי שגם המחיקות של ניסיונות הציור שלה נדמים כבלתי משמעותיים), העובדה ששושה עוברת על החוקים ומציירת על הקיר לא נתקלת בתגובה עוינת אלא דווקא בהתלהבות מצד השר ופמלייתו (מדוע בכלל השר מגיע לחזות בשיפוץ חדרה של הנסיכה?) וגם מצד ההורים, שמחבקים בחום את בתם המוכשרת.

אי הימצאותו של קונפליקט בסיפור מרחיק אותנו מהדרמה הרגשית העזה שטמונה במבנה העומק של קורותיה של שושה, האמנית בהתהוות, והוא גם גורם לסיפור לנוע על מי מנוחות. אמנם הטריגר לציור על הקיר קשור לזהותה כ"כבשה" (שם גנאי שמוצמד לה על ידי אחותה והופך לסמן המייחד אותה, ומשום כך – לכוח פנימי), אבל הקישור הזה חלש ולא מפותח מספיק. ייתכן והעובדה שמדובר בנסיכה גם כן אינו תורם לסיפור, משום שההרחקה לעולם האגדתי שיש בו ארמון ונסיכות ושרים חובבי אמנות, דווקא יוצרת את התחושה שבעצם לנסיכות די קל להגשים את חלומותיהן בסופו של דבר, ושגם אם את קצת שונה, לא תתקלי בבעיות של ממש בדרך. כאמור, אם את נסיכה.

unnamed (6)

ומדוע אני מתעקש על אותן בעיות? לא בגלל שהכרחי לחשוף את הילדים לכך ש"הדרך ארוכה ומפותלת", אלא כיוון שבמתכונתו הנוכחית, הסיפור חסר דרמה של ממש, ובשל כך נעדרים מהעלילה מתח והתרגשות, ובהתאמה, הצלחתה של שושה עלולה להתקבל בניד ראש ותו לא. בספרה הקודם, אלון-קוריאל היטיבה לבטא מתחים רגשיים והתרגשות ילדית דרך עלילה מינימליסטית וביטוי וויזואלי מדויק מאוד. הפעם, הסיפור על האמנית הצעירה נותר מרוחק מדי, וגם האיורים אינם מפגינים את מלוא כישרונה של אלון-קוריאל כמאיירת – ייתכן משום הפורמט הגדול והארוך של הספר, המחייב למלא שטח גדול מדי, בעוד קוריאל מצטיינת באיור סצנות ודמויות קטנות – כך שאופן מסירת הסיפור בשני הפנים – טקסט ואיור – לא מבטא את המורכבות המתבקשת כל כך.

"שושה" – כתבה ואיירה: גיל-לי אלון קוריאל, עריכה: יונה טפר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016

"איזה יום" מאת עינת א. שמשוני (איורים: שמעון אנגל)

כולנו מכירים את זה – כשאצלנו מבאס ושום דבר לא הולך, מישהו אחר, אפילו קרוב מאוד אלינו, דווקא חווה יום מוצלח למדי. על הפער המשעשע והמרגיז הזה כתבה עינת א. שמשוני בספרה החדש, "איזה יום", שאייר שמעון אנגל.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

זהו ספרה השני של שמשוני, שרואה אור שבע שנים לאחר "מסרגות הפלא של סבתא", שאותו גם איירה. בדומה לספר הראשון, היפה, גם ב"איזה יום" בולטת הנימה העוטפת והעדינה של המספרת, המגוללת את הסיפור באהדה לדמויות – חמלה נעימה כלפי מר בוים, שעובר עליו "יום נורא", ושמחה עם הילד יויו, שעובר עליו "יום נפלא".

שני הנרטיבים שבסיפור הם תמונת מראה – אל מול כל דבר מרגיז, רע, מתסכל שקורה למר בוים באותו יום חורפי שעליו מסופר, מוצגות ההנאה, ההתלהבות והשמחה של יויו (לעתים מאותם דברים ממש, כמו גשם או כריך גבינה – מר בוים שונא, יויו אוהב). שמשוני שומרת על התבנית המוכרת, וכצפוי, השניים נפגשים בהפתעה, כאשר מר בוים נמצא בנקודה הנמוכה ביותר של היום, תרתי משמע, כשהוא שרוע על הכביש לאחר שהחליק בתוך שלולית "וכל המצרכים שזה עתה קנה התפזרו סביבו". או אז מופיע יויו כמעין מלאך שומר, עוזר לו לקום, מציע לו חתיכת שוקולד, והופך את היוצרות. מבלי שיהיה מודע לכך, הוא תורם לשינוי מצב הרוח של מר בוים, בעוד סוף הסיפור מתאר את הדומות במצב הרגשי אצל שני הגיבורים, הנמצאים מאושרים כל אחד בביתו.

01_small

תמונת מראה

תמונת מראה

עקבית לתפיסת עולמה כפי שמתבטאת ביצירתה עד כה, "איזה יום" מציג בדומה לספרה הראשון של שמשוני, גישה שמאמינה בכוחו של האינדיבידואל להשפיע על הזולת. כמו אותה סבתא טובת לב שמחממת את גופם ואת לבם של אנשים על ידי סריגה (ולמעשה, על ידי הקשבה, הכלה ונתינה), כך גם יויו הילד, גיבור הספר החדש, משפיע על יומו של מר בוים כקרן אור ביום סגריר – ולראייה, הביטוי הוויזואלי של אנגל לסצנת המפגש בין השניים. יויו אינו יודע שעזר למר בוים מעבר לפעולה הפיזית שביצע, ובכלל – השניים אינם מודעים זה למצבו של האחר, וכך חומק הסיפור מטון דידקטי וממוסר השכל, ומתקיים בתוך עולם סיפורי שלם ומגובש.

07_small

איוריו של אנגל לסיפור עוקבים אחר ההתרחשות באופן צמוד למדי, וללא תוספות שמגבירות את העניין בו או חושפות רבדים נסתרים. הבחירה לאייר את הסצנות של מר בוים בגוונים אפורים וחומים, ולעומת זאת, את הסצנות של יויו בדגש על צהוב וטורקיז, הולמת את הפער בין עולם הרגש של כל דמות באותו יום ממש.

אמנם יש חריגים בין הספרים שרואים אור בהוצאה עצמית, אך מרביתם לוקים בחסר מבחינת רמת ההפקה ואיכות הטקסט. גם במקרה זה, על אף החן שבסיפור והנימה המוצלחת שבה הוא נמסר, ניכר כי עבודת עריכה היתה משפרת את הטקסט, שלעתים הוא דיווחי מדי, או שמלים זהות נמסרות בסמיכות ובולמות את הקצב של הסיפור. אולם למרות בעיות אלו, "איזה יום" מציע אפשרות ספרותית לטקסט שהערכים הגלומים בו לא באים על חשבון הסיפור עצמו, וגם אם הוא עצמו אינו מקורי כל כך, הקריאה אותו מהנה למדי.

"איזה יום" מאת עינת א. שמשוני, איורים: שמעון אנגל. הוצאה עצמית, 2016

 

יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי.

בוגרים לגילם – אור יוגב

בוגרים לגילם הוא מדור שנוסד לכבוד תערוכות הסיום של בוגרי המחלקות השונות בבתי הספר הגבוהים לעיצוב. גם השנה בחרנו מספר בוגרים מוכשרים שפרויקטי הגמר שלהם קשורים לתרבות לילדים, ושלטעמנו כדאי מאוד לשים לב אליהם. אנו שמחים להציג בפניכם את יוצרי העתיד, המפגינים כבר בפרויקט הגמר שלהם גישה ייחודית, מרעננת ומגוונת לעשיה תרבותית ואמנותית לילדים.


שלום אור, ספר לנו קצת על עצמך, למה החלטת ללמוד תקשורת חזותית?

שלום, גדלתי בקיבוץ דן ומאז שאני זוכר את עצמי התעסקתי ביצירה. מבניה בלגו בתור ילד, ועד ציור וצילום בשנים האחרונות. הגעתי ללימודים ב"בצלאל" בגיל מאוחר יחסית, אחרי כמה סיבובים בעולם ושלל חוויות. היה לי ברור שאלמד רק ב"בצלאל", ולמרות שבשנה הראשונה לא התקבלתי, המתנתי שנה וניסיתי שוב להתקבל. בסוף זה השתלם.

איך אתה מסכם את ארבע שנות לימודיך ב"בצלאל"? מה גילית, במה השתפרת? האם גיבשת שפה סגנונית או טכניקה אהובה?

לפני "בצלאל" ציירתי מאוד שונה ממה שאני מצייר עכשיו, גם סגנונית וגם בתכנים. הייתי בעיקר מקשקש בסקצ'בוקים, המון דמויות בצבעי פנטון ובעבודה ידנית. בשנה ב' בקורס איור חובה אצל מרב סלומון, ראש מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית, למדתי איך לבנות קונספט ולהעביר מסר. בסמסטר שלאחר מכן, בפעם הראשונה התחלתי לאייר בפוטושופ בסגנונות וטכניקות שונות.

אני משתדל להתאים את הטכניקה לרוח הפרויקט ולהפך, ולא להתקבע. בהתחלה היה לי קשה עם זה שאין לי סגנון אחיד או קו מאוד מובהק, אבל בעזרת המרצים שלי במשך השנים הבנתי שזה בסדר גמור, ולמדתי לחיות עם זה. כרגע הטכניקה המועדפת עליי היא שילובי צבעים בפוטושופ. בדומה להדפס רשת, אני בעצם עובד עם שניים-שלושה צבעים, ושאר הגוונים נוצרים מהשילובים. זה מקל עליי בשלב בחירת הצבעוניות ועוזר לתחושה של יצירת עולם אחיד. אני מנסה שהאיורים יראו כאילו נעשו בטכניקות מסורתיות למרות העבודה במחשב, ונהנה לראות שלאנשים לפעמים קשה להבדיל.

זכורה לי במיוחד הרצאה שהייתה מבחינתי נקודת מפנה. המאייר המוצלח ג'ון מקנוט הגיע לתת סדנא ב"בצלאל" לסטודנטים בשנה ד', ובאחד הימים הרצה לכלל הסטודנטים על עבודותיו. העבודות שלו הן מאוד פיוטיות ושקטות מבחינת הטון שלהן, ובדרך כלל מספרות על רגעים קטנים בחיים שלפעמים נראים חסרי משמעות. דרכו הבנתי שלפעמים יותר חשוב מהסיפור, היא הדרך בה אני מספר אותו.

שלושה איורים ל"ניקולא הקטן"

סדרת איורים לשלושה סיפורים מתוך "ניקולא הקטן"

 

״המיתוס״ - פרוייקט אישי בסוף שנה ג׳, הכנה רעיונית לפרוייקט הגמר.

״המיתוס״ – פרוייקט אישי בסוף שנה ג', הכנה רעיונית לפרוייקט הגמר.

למה בחרת במסלול איור?

בסוף שנה ב' היינו צריכים לבחור קורס חובה, והרגשתי שאיור יהיה ההמשך הטבעי של הדרך בה התחלתי קודם לכן. תחום העיצוב היה מעניין וחדש משום שלא עסקתי בו לפני "בצלאל", אבל איור היה משהו שתמיד משך וסקרן אותי. בנוסף, אני חייב לציין שב"בצלאל" אין באמת מסלול איור רשמי, וקיים חופש בבחירת הקורסים בשנים ג' וד'.

peter&thewolf

"פטר והזאב" – חיפוש אחר סגנון

peter&thewolf2

 

ספר על פרויקט הגמר שלך, איך הגעת אליו ובמה הוא עוסק?

סבא

הפרדת שכבות ותוצאה סופית

פרויקט הגמר שלי עוסק, איך לא, בסיפור עלייתו של סבי מאתיופיה. בהתחלה חששתי לעסוק בסיפור זה שוב, גם משום שאחותי מורן כבר עשתה פרוייקט גמר מרשים העוסק בסיפור בסיום לימודיה ב"מנשר", וגם כי עשיתי עוד פרויקט קטן שעסק בנושא. אבל בסופו של דבר החלטתי שעבר מספיק זמן, ובעצם זה סיפור מספיק חזק בשביל שגם אני אעסוק בו. בנוסף, היה לי חשוב להדהד את הסיפור הזה וליצור עניין מחודש בו.

בתחילת הפרויקט רציתי לכתוב בעצמי את הטקסט עליו יתבסס הסיפור. חיפשתי מקורות מהם אוכל לקבל השראה, והגעתי לשני קבצי סיפורי עם של הקהילה האתיופית (אחד בהוצאת כותר והשני בהוצאת ידיעות אחרונות). בחרתי מספר סיפורים שלדעתי יוכלו לשקף את החוויה ואת המסע (וגם שיהיו לי כיף לאייר, כמובן), ורציתי ליצור מעין אודיסאה שכאת, סיפור מסע מופלא ומלא חוויות.

בסופו של דבר, לאחר לבטים קשים ועזרתם הרבה של מרב סלומון ואלון ברייאר שהנחה אותי במהלך הפרויקט, החלטנו להשאיר את הסיפורים כמו שהם (פרט לשינויים קטנים), ולתת את סיפור העליה בתור סיפור המסגרת של המעשיות. שתלתי את דמויותיהם של סבי וחברו בתוכן, לפעמים כצופים, לפעמים כשותפים, ולפעמים כאילו הסיפורים קורים להם.

בדיקות של שפה, סגנון וצבעוניות:

style_test3

style_test5

style_test2
style_test

שלבי סקיצות:

sketch1

sketch2

האיור הסופי:

orprint_spread2106new27


למה בחרת בפרויקט הפונה לילדים?

אני חושב שהפרויקט הזה, ועוד פרויקטים בנושא של מורן, אחותי, ושלי, הם התרומה הצנועה שלנו למאבק של הקהילה האתיופית בארץ. היה לי חשוב לפנות לילדים בגיל שהם עדיין חפים מדעות קדומות וסטיגמות, ולייצר אצלם הזדהות עם הדמויות ועם הסיפור. בנוסף, רציתי לחזק את התפיסה, גם אצלם וגם אצל המבוגרים שבוודאי יקריאו את הסיפור, שאלו שעשו את המסע הזה הם גיבורים אמתיים. אני מקווה שכל מי שיקרא את הסיפורים האלו, לא משנה באיזה גיל, יתמלא בגאווה, כבוד והערכה לקהילה זו, כפי שקורה לי בכל פעם שאני חושב על סבי.

orprint_spread2106new222

orprint_spread2106new219

מה אתה מקווה לעשות, כעת שסיימת את לימודייך?

בתור התחלה, הייתי שמח אם הפרויקט הזה היה מקבל חיים אמתיים. הייתי רוצה שכמה שיותר יחשפו לסיפורים אלו, ובהם גם הסיפור של סבי, ואולי נצליח לגלות פרטים חדשים עליו.

סיימתי את לימודי ב"בצלאל" עם טעם של עוד, אני עדיין לא מרגיש שמיציתי את הלימודים וברור שיש לי עוד הרבה מה ללמוד בתחום. הייתי רוצה להמשיך לאייר ולספר סיפורים, חשובים יותר וחשובים פחות, וכמובן שזה יוכל להיות העיסוק המרכזי שלי ביום מן הימים.

orprint_spread2106new23

בוגרים לגילם – גל ערד כבירי

בוגרים לגילם הוא מדור שנוסד לכבוד תערוכות הסיום של בוגרי המחלקות השונות בבתי הספר הגבוהים לעיצוב. גם השנה בחרנו מספר בוגרים מוכשרים שפרויקטי הגמר שלהם קשורים לתרבות לילדים, ושלטעמנו כדאי מאוד לשים לב אליהם. אנו שמחים להציג בפניכם את יוצרי העתיד, המפגינים כבר בפרויקט הגמר שלהם גישה ייחודית, מרעננת ומגוונת לעשיה תרבותית ואמנותית לילדים.

שלום גל, ספרי לנו קצת על עצמך, למה החלטת ללמוד תקשורת חזותית?

היי! אני גל, בת 26, במקור מהוד השרון, בשנים האחרונות מירושלים. מאורסת פלוס תוכי. האמת היא שבכלל לא התכוונתי ללמוד תקשורת חזותית. במקור, התקבלתי ל"בצלאל" בשנת 2011 למחלקה לאמנויות המסך, התמחות אנימציה. אחרי שסיימתי את שנה א' החלטתי שהתחום לא בשבילי ועברתי לתקשורת חזותית, בגלל שהבנתי ששם אלמד דברים שיותר רלוונטיים בשבילי ושאצליח שם יותר, בייחוד בהתמחות איור. במחשבה לאחור, תמיד הייתי מאיירת – למדתי בתיכון במגמה לאמנות פלסטית בתלמה ילין, וכל העבודות שעשיתי בתקופה ההיא ועד המעבר לתקשורת חזותית, עסקו תמיד בציורים שמלווים ומפרשים טקסט – פשוט לא ידעתי שאני בעצם מאיירת. בשבועות הראשונים לאחר המעבר נהיה לי ברור מאוד שעשיתי את ההחלטה הנכונה, ושעיצוב ואיור מדברים אליי הרבה יותר.

מתוך פרויקט הגמר

מתוך פרויקט הגמר

איך את מסכמת את ארבע שנות לימודייך? מה גילית, במה השתפרת? האם גיבשת שפה סגנונית או טכניקה אהובה?

קשות מאוד, אבל גם פוריות מאוד. קשה להיחשף לכל כך הרבה תחומים בו-זמנית, וקשה עוד יותר לגלות שאת לאו דווקא טובה בכל התחומים הללו כמו שחשבת שתהיי. בראש ובראשונה, גיליתי מה זה עיצוב. אני תמיד אומרת שבשביל להיות מעצבים טובים, לא חייבים להיות מאיירים – אבל בשביל להיות מאיירים טובים, חייבים להיות מעצבים.

מבחינת טכניקה, כבר הגעתי עם המון ידע מוקדם מהלימודים בתיכון ומהתנסות עצמית (צבעי מים ואיורים יחסית ראליסטיים הם הטכניקה המועדפת עליי בשבע השנים האחרונות) – אבל ברמה הרעיונית, "בצלאל" עשו בשבילי משהו שלעולם לא הייתי יכולה לעשות לבד. גיליתי שלא חייבים להגיד את הדבר כמו שהוא – שיש עולם תוכן שלם שלא קיים למראית עין שטחית, שיש לו עומק, ושיכול להוסיף פרשנות חדשה – ושצריך ללמוד טוב-טוב איך להשתמש בו.

מתוך פרויקט הגמר

מתוך פרויקט הגמר

אודה ואומר שנאבקתי בזה עד לפרויקט הגמר – לא בגלל שהייתי נגד, אלא בעיקר בגלל שקל להגיד אבל קשה לעשות. למרות שבזכות הכיתות הקטנות יש קשר ויחס די אישיים בין סטודנטים למרצים, מעולם לא יצא לי לעבוד בצורה קרובה כל כך עם מרצה לפני כן. המנחה של הפרויקט שלי, אורית ברגמן, ממש דחפה אותי לאתגר את עצמי ולחשוב ארוכות על מה אני עושה ולמה, גם מבחינה רעיונית וגם מבחינה טכנית, מבלי לערער את הביטחון שלי. לא יכולתי לבקש מנחה טובה יותר.

ספרי על פרויקט הגמר שלך, איך הגעת אליו ובמה הוא עוסק?

בשורה קצרה: פרויקט הגמר שלי הוא ספר פופ-אפ מאויר לסיפור ילדים של וולף ארלברוך (סופר ילדים גרמני עכשווי), שמטרתו להסביר את נושא המוות לילדים יחסית קטנים.

01-01

את הסיפור פגשתי לראשונה ב"שבוע העיצוב הטורקי" (שבוע סדנאות אינטנסיבי ומרוכז שהועבר לכלל שנה ד' על-ידי צוות של מרצים ומעצבים מטורקיה, שהתרחש בסמסטר א' של שנה ד'). אני שובצתי בסדנה של המאייר המדהים סדאת גירגין, שביקש שנאייר מינימום שלוש כפולות מתוך הסיפור. כמובן שהתאהבתי בו מייד. אני בדרך כלל עוסקת בנושאים "אפלים", ולכן כמובן שההתעסקות במוות קסמה לי – אך מעבר לזה, הוא היה כתוב בצורה כל כך ייחודית, לירית ועדינה, עד שלא יכולתי לעמוד בפניו. מעולם לא קראתי משהו יפה כל כך, ועוד שנכתב לילדים.

ההחלטה לעסוק בפופ-אפ הייתה כמעט במחשבה שנייה, קצת כמו ההחלטה לעבור לתקשורת חזותית. תכננתי לעשות פרויקט גמר אחר לחלוטין שהיה אמור לעסוק באיור באזור שבין דו לתלת-ממד. כשהחלטתי לבסוף לעבוד עם ספר, הפופ-אפ היה סוג של פשרה בשבילי – כדי שעדיין אוכל להתעסק במשהו תלת-ממדי ובעל תנועה. כמובן, לא כך נראה הפרויקט בסופו של דבר. הייתי צריכה למצוא סיבות מאוד טובות להשתמש בפופ-אפ במקומות בהם בחרתי להשתמש בטכניקה. בסופו של דבר, מה שהתחיל בתור פשרה ורצון להתנסות במשהו חדש הפך לחלק בלתי נפרד מקריאת הספר.

מתוך פרויקט הגמר

מתוך פרויקט הגמר

למה בחרת בפרויקט הפונה לילדים?

וידוי נאות: מאוד קשה לי עם ילדים. אני לא מבינה אותם, לא יודעת איך לתקשר אתם ולא אוהבת להיות בחברת רובם. בשלב מוקדם של פרויקט הגמר החלטתי שהגיע הזמן באמת לאתגר את עצמי – שאתגר טכני (עיצוב דמויות שאינני רגילה אליו וטכניקה חדשה) הוא לא מספיק – שפרויקט גמר הוא מעמד שבו אני חייבת להוציא מעצמי את הטוב ביותר ולאתגר את עצמי כמה שיותר – גם מתוקף המעמד, וגם כי זו כנראה ההזדמנות האחרונה שלי לעשות זאת בזמן הקרוב, ואולי אפילו הרחוק. שמחתי לגלות שעמדתי בו בהצלחה ושגם עם הקשיים שלי, מצאתי דרך לתקשר עם ילדים.

המוק-אפ – סקיצות מאוד ראשוניות לכפולות של הספר כדי להבין מה יושב איפה

המוק-אפ – סקיצות מאוד ראשוניות לכפולות של הספר כדי להבין מה יושב איפה

 

המוק-אפ – סקיצות מאוד ראשוניות לכפולות של הספר כדי להבין מה יושב איפה

המוק-אפ – סקיצות מאוד ראשוניות לכפולות של הספר כדי להבין מה יושב איפה

 

ספרו של ארלברוך עוסק כאמור בנושא דרמטי מאוד – מוות. האם את חושבת שזה נושא מתאים לספרות הילדים? ומה התפקיד של מאיירים/ות בתיווך נושאים קשים כמו מוות?

הנושא מתאים מאוד, לפי דעתי. אפילו יותר ממתאים – הוא חשוב. בשלב מסוים בחייהם, ילדים יצטרכו להתמודד אתו. לא חסרים ילדים שקרוב משפחה שלהם נפטר, ואנחנו המבוגרים ממש לא תורמים לתחושה הכללית סביב הנושא. מוות הוא טאבו, לא מדברים עליו. הוא מפחיד מאוד. בסופו של דבר, אף אחד לא רוצה למות, גם אם הוא מאמין בחיים שלאחר המוות בצורה כזו או אחרת. הבלתי נודע הוא מבעית. דווקא בגיל צעיר, שבו הם עדיין פתוחים הרבה יותר לקבלת והבנת רעיונות, חשוב מאוד להעלות את המוות, כל כך חשוב לדבר עליו, וכל כך חשוב להסביר שאין מה לפחד ממנו. שהוא טבעי, שהוא קורה לכולם, ושגם אם הוא כואב, החיים ממשיכים.

עיצובי דמויות מוקדמים

עיצובי דמויות מוקדמים

 

עיצובי דמויות מוקדמים

עיצובי דמויות מוקדמים

הטקסט של ארלברוך, למרות אהבתי אליו, הוא מאוד אניגמטי ומבלבל. אין לזלזל בבינתם של ילדים, אבל ייתכן שללא איורים, היה נוצר פער שלא היה ניתן לגשר עליו. יכול להיות שהסיפור לא היה מובן, שהמסר שלו לא היה מועבר. האיורים עוזרים להנגיש, להפוך את הסיפור למובן יותר ואמתי. להגיד שהמוות אינו מפחיד זה דבר אחד, אבל להראות זה דבר אחר לגמרי. זה היה גם הקושי הגדול ביותר שלי בתחילת הפרויקט: להחליט איך נראה המוות. אם המסר הוא שהמוות אינו מפחיד, הרי שהוא לא יכול להיראות מפחיד – אבל היה לי מאוד חשוב שהוא גם לא יהיה חמוד. עם או בלי פחד, זה לא נושא שאפשר לקחת בקלות דעת.

בשורה התחתונה: טקסטים יכולים לקחת את הדמיון למקומות רחוקים – אבל בנושאים קשים כמו מוות, תפקידו של המאייר הוא לחדד את המסר ולוודא שהוא מועבר בצורה הנכונה ביותר.

עיצובי דמויות מוקדמים

עיצובי דמויות מוקדמים

מה את מקווה לעשות כעת, עם סיום לימודייך?

אני מקווה מאוד לעבוד בתחום – יותר מהכול, בתור מאיירת (ובשלב מסוים גם סופרת) לילדים. אני בטוחה שלא מאמינים לי כשאני אומרת שנהניתי מכל שלב בפרויקט, אבל זוהי האמת. היו קשיים, כמובן, תמיד יש – אבל לרגע לא התחרטתי על הבחירות שעשיתי, וגיליתי שבאיור לילדים יש המון חופש שאין – או שיש בצורה אחרת – באיור למבוגרים. אני מקווה מאוד שייצא לי לעבוד עם טקסטים כל כך ייחודיים ומרגשים בעתיד – ואם לא, אכתוב אותם בעצמי (או לפחות אנסה). אשמח מאוד גם להתעסק בפופ-אפ – גיליתי שאני אוהבת לעבוד עם הידיים.

סקיצה לפופ-אפ, שנבנה ותוכנן מספר פעמים לפני שהוחלט על העיצוב הסופי

סקיצה לפופ-אפ, שנבנה ותוכנן מספר פעמים לפני שהוחלט על העיצוב הסופי

 

מתוך פרויקט הגמר

מתוך פרויקט הגמר

המהדורה המקוצרת

ספרים רבים רואים אור במהלך השנה, ועל מנת לתת מענה והתייחסות ליצירות שיש מה לומר עליהן וחשוב שיהיו חלק מהשיח על אודות ספרות הילדים, החלטנו להשיק את מדור "המהדורה המקוצרת". המדור יתפרסם מעת לעת, בהתאם לצורך והעניין, ויכלול לפחות שלוש רשימות קצרות מהנהוג ברשימות ביקורת על ספר בודד המתפרסמות ב"הפנקס". אנו מקווים כי מהלך זה יאפשר בחינה רחבה יותר של ספרות המקור והתרגום המוצעת לילדים ובני נוער, תוך התייחסות לטקסט ואיור במידה שווה.

"לב היער" מאת רונית ש' דינצמן

כולנו אוהבים דברים יפים. הן בשל המשיכה הביולוגית שלנו לכל מה שסימטרי ואסתטי, הן בעקבות הבניות חברתיות שמבהירות לנו היטב מה נחשב יפה. אבל האם יופי הוא אמת המידה היחידה לטוב, לראוי ולמועיל? ואם כן, כיצד יראו חייהם של מי שנתפסים כמכוערים? שאלות כבדות משקל אלו נידונות ב"לב היער", ספר הפנטזיה החדש של רונית ש' דינצמן.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

בלילה האחרון של חודש פברואר, כשהחורף הישראלי מתחיל את נסיגתו ופרחי אביב ראשונים מנצים על הר הכרמל, נולדות פיות. מלכת הפיות יוצאת להעיר את נתינותיה החדשות, שנולדו מצחוק של תינוקות ומפרחים. בחודשים הקרובים היא תדריך ותאמן אותן לקראת תפקידן בעולם: לזרוע יופי, עונג והרמוניה בטבע.

אולם בקרב אותה קבוצה ישנה פיה אחת, שבע-עשרה שמה, שלבה נמשך דווקא אל היצורים הפשוטים, המכוערים והבלתי נחשבים בטבע: זוחלים, עורבים, חזירי בר, ובעיקר זבובים. כמי שנוצרה מצמח מרפא ומצחוקה של תינוקת העתידה לגדול לכדי אשה רבת חסד, שואפת שבע-עשרה לסייע לכל יצור חלש וסובל באשר הוא, ללא כל קשר למראהו החיצוני. חברותיה אינן מבינות את משיכתה לכל אותם יצורים ותופסות את התנהגותה כבגידה בתפקידה בעולם. הן מציקות ומתנכרות לה, אך על אף הכאב שנגרם לה בוחרת שבע-עשרה להמשיך במעשיה, גם אם בסתר. התנהגותה איננה נעלמת מעיניה של מלכת הפיות, המייעדת לה תפקיד שונה לגמרי.

איור: רונית ש' דינצמן

איור: רונית ש' דינצמן

רונית ש' דינצמן חיברה סיפור מרתק שגיבורותיו לקוחות אמנם מן הפולקלור העממי של ארצות רחוקות, אולם הצבתן בלב חיי הבר של הכרמל, שנעשתה בדייקנות ובחן, מניבה תוצאה עשירה ואמינה, שתגרום לקורא להרהר ברצינות באפשרות קיומן של פיות על ההר הירוק תמיד.

ספרות פנטזיה טובה היא, בין היתר, כזו שמצליחה ליצור מינון נכון של מרחק וקרבה בין הדמויות לקורא, וכך "להחליק בגרונו" אמירות מורכבות וחשובות על עולמו. דינצמן משתמשת היטב בפלטפורמה הזו שמעניקה הפנטזיה – העלילה שרקמה נוגעת ללא כחל וסרק במחיר שנאלץ לשלם, פעמים רבות, מי שבוחר במסלול חיים יוצא דופן ומוכן לזהות עצמו עם החלשים, השונים והדחויים. יתרה מכך, הספר רומז כי מי שלא חש שונה ודחוי מימיו לא יוכל להבין באמת ללבם של אלה. כך, האחרוּת של שבע-עשרה מתבטאת בכל אספקט אפשרי: בלבושה, במבנה גופה, בהתנהלותה החברתית, במושגי הטוב והרע שהיא מאמצת ובדרכה לפתור בעיות.

איור: רונית ש' דינצמן

איור: רונית ש' דינצמן

לקראת סופו של הספר היא אף מתמודדת עם נכות שמעמידה בסכנה את כל מה שעמלה עבורו. אלא שדינצמן מתייחסת לנכותה של הדמות הראשית שלה באופן יוצא דופן. הנכות מוצגת בספר כקושי ומגבלה שאין להתעלם מהם, אך גם כהזדמנות עבור שבע-עשרה לגלות בעצמה יכולות אחרות ולאמן שרירים (פיזיים ומטפוריים) שהשתמשה בהם פחות עד לאותה נקודה. בנוסף, זוהי הזדמנות להסתייע באחר, פעולה שאיננה מפורשת כאן כחולשה, אלא כאפשרות לרכוש כלים נוספים ולזכות בזווית מבטו של המסייע בנוסף לזו שלך, ואפילו לפתח כישורי תקשורת חדשים ואחרים ולהבין טוב יותר את הזולת; הבנה המאפשרת לה להציל את קהילת הפיות כולה מסכנה קיומית.

זהו ספר העוסק בשוֹנוּת באופן נבון ועמוק ביותר, כשהוא נוגע בדיוק רב בקושי ובכאב, כמו גם ביופי ובמגוון שהיא מאפשרת, ללא קלישאות נוסח "האחר הוא אני". זהו לא ספר על סובלנות כלפי השונה. סובלנות פירושה לסבול, לשאת את נוכחותו של האחר. אצל דינצמן השונות היא פלטפורמה. אפשרות לראות את העולם והמציאות באופן שונה ובדרך זו, לשנות אותם מהותית.

"לב היער" מאת רונית ש' דינצמן. עריכה: אורי פרץ-שרון. הוצאת עצמית, 2016

"עמית, דלית ושביט בתעלומת המודעות הגנובות" מאת אלכס פז גולדמן, איורים: יניב טורם

רוקפור, החתולה האהובה של עמית, דלית ושביט נעלמת, וצמד האחיות ואחיהן הקטן יוצאים לברר היכן היא נמצאת ומי מנסה לסכל את מאמציהם למצוא אותה. במהלך החיפושים הם מתמודדים עם סכסוכים כיתתיים, התאהבויות ראשונות, גילויי בריונות ברשתות החברתיות, וכן עם האינטראקציה המשפחתית הטעונה שנוצרה לאחר גירושי הוריהם והחיים בין שני בתים.

 

אם מרבית ספרי הילדים העוסקים בגירושין של הורים מתמקדים בעולמם של ילדים המצויים בראשית התהליך – המתח בבית, הודעת ההורים על הפרידה וההתמודדות הראשונית עם המבנה המשפחתי המשתנה וסדרי העולם החדשים, הרי שגולדמן נוגע בטריטוריה הזנוחה של השגרה אחרי שקיעת האבק. בכנות, בהומור וברוב אמפתיה הוא מתאר מנקודת מבטם של הילדים את החיים בין שני בתים ובין שני הורים, ואת הדינמיקה המורכבת עם כניסתו של בן זוג חדש ללב הדינמיקה הזו. בסופו של דבר הוא גם מציע לקוראים הצעירים נרטיב של נורמליזציה וארגון מחדש של התא המשפחתי לאחר הגירושין, כך שיתעצב מחדש ויכיל את כל המצבים והחברים החדשים העומדים לפתחו מתוך סובלנות וקבלה.

111

ההתייחסות הנרחבת בספר למקום המרכזי של האינטרנט בכלל והרשתות החברתיות בפרט, מסייעת למחבר לרענן מעט את ז'אנר התעלומות והחבורות על מדף ספרי הילדים הישראלי, שמבחינת שיקוף חייהם של ילדי העידן הטכנולוגיה לוקה פעמים רבות ב"עיכוב התפתחותי" קל. גם השפה העכשווית והמעודכנת של הספר מסייעת ביצירת עלילה אמינה וקולחת, שנעדרים ממנה עודף הדידקטיות ותחושת המאמץ והמלאכותיות המאפיינים סופרים רבים בבואם לכתוב על מקומו של תחום זה בחיי הנוער. ניכר כי גולדמן מבין את שלל מורכבויות החיים של ילדים בעידן האינטרנט, ומשקף באופן אמין ומכבד את עולמם ושפתם ואת האתגרים הניצבים בפניהם.

עמית-דלית-ושביט-בתעלומת-המודעות-התלושות-מאת-אלכס-פז-גולדמן

דווקא משום כך, מפתיע ומאכזב למצוא בו את הפסקה הבאה, המופיעה לאחר שדלית מספרת לקוראים כי היא סובלת מהפרעת קשב: "לא צריכים להיבהל, כי זאת לא מחלה קשה. היא פוגעת בילדים רק כשהם נהפכים לתלמידים ויש להם טונה של שיעורים ומבחנים ולהורים שלהם אין זמן אבל יש להם טונה של כסף". הדיון בדבר האצבע הקלה על הדק האבחון של בעיות קשב וריכוז בימינו הוא דיון לגיטימי בחברת המבוגרים, אך אין לו מקום בספרות הילדים. מה גם שהרידוד של גולדמן ללקות אובייקטיבית שרבים סובלים ממנה ושמשמעויותיה רחבות פי כמה מהקושי להקשיב בכיתה, עלול לפגוע קשות וללא שום צורך בילדים העושים מאמץ מיוחד לקרוא את ספרו. חבל שכך, שכן הוא הצליח לברוא דמויות שידברו במיוחד ללבם של ילדים שכאלו – דמויות שאינן מושלמות, שטועות, מתקשות, מסתבכות ומתבלבלות, ושניכר כי על אף כל אלה, מחברן מביט בהן תמיד בסלחנות ובחיבה ונותן להן הזדמנות לתיקון.

 

"עמית, דלית ושביט בתעלומת המודעות הגנובות" מאת אלכס פז-גולדמן, איורים: יניב טורם. עריכה: שרון פרמינגר. הוצאת עצמית, 2016

 

"אוליבר והאיים הנודדים" מאת פיליפ ריב, איורים: שרה מקינטייר

הילדים של ימינו צריכים תעסוקה ואקשן ללא הפסקה. כך לפחות נדמה לנו לפעמים. האמת היא שבעידן הרועש ומציף החושים שבו הם גדלים, ילדים רבים כמהים לקצת שקט ולהורים שיעניקו חום ויציבות ולאו דווקא ישמשו על תקן צוות הווי ובידור.

אוליבר בן העשר הוא בן לזוג מגלי עולם נלהבים ונחושים, שהספיק לראות ולחוות כמעט כל הרפתקה אפשרית בחייו, וחולם על יציבות ושקט. כאשר הוריו מבינים כי לא נותרו עוד ברחבי הגלובוס פינות נסתרות לגלות, נדמה כי הנה יישרו קו עם תקוותיו של בנם לחיי שיגרה ויתיישבו בביתם שבמפרץ מי-מצולות.

אלא שכבר עם הגיעם הביתה, הם מגלים כי המפרץ מנוקד כולו באיים שלא היו בו קודם לכן. ההורים יוצאים לגיחה קצרה כדי לחקור את העניין, ובמהרה מגלה אוליבר כי עקבותיהם נעלמו, יחד עם האיים המסתוריים. הוא יוצא לחפש אותם ומגלה כי האיים הם למעשה מעין גופים חיים, הנעים ברחבי הים כשהם אוספים חפצים להתקשט בהם לקראת מפגש שנתי רב משמעות. בעזרת אי קטן וביישן, בת-ים כבדת ראייה ואלבטרוס עצבני אך טוב לב, עובר אוליבר מסע רב תהפוכות בדרך אל מקום המפגש של האיים הנודדים, כדי למצוא את הוריו.

3

בדומה ל"עוגות בחלל", ספרם הקודם של ריב ומקינטייר, גם "אוליבר והאיים הנודדים" מתאפיין בעלילה קצבית ורוויית תהפוכות, ובאיורים מלאי חיים, המעניקים לו זריקות נפלאות של הומור ומשרים עליו אווירה קומיקסית כמעט. אולם הפעם לא מדובר בספר הרפתקאות משעשע בלבד, אלא בסיפור העוסק גם באופנים השונים בהם אנו מתמודדים עם "הקלפים" שחילקו לנו החיים, דבר הבולט במיוחד בהשוואה בין התנהגותו ובחירותיו של אוליבר לעומת אלו של תמונת הראי שלו – סטייסי דה-לייסי – הילד המרושע ותאב הכוח. הן אוליבר והן סטייסי גדלים עם הורים שאינם מעמידים אותם בראש סדר העדיפויות או מעניקים תשומת לב לצורכיהם ורצונותיהם.

אולם בעוד שסטייסי הפגוע מוותר בשל כך על חברתם של בני האדם כולם ומעדיף לבלות את ימיו בחברת קופי הים, אתם הוא יכול לתחזק מערכת יחסים של אדון ומשרתים, אוליבר גומל להוריו בהתנהגות הפוכה לגמרי מזו שלהם: הוא זונח את רצונותיו ומאוויו ויוצא למסע שתכליתו לא תגלית או כיבוש, אלא הצלתם והתאחדות עמם.

איור: שרה מקינטייר

איור: שרה מקינטייר

אלא שדווקא היפוך התפקידים בין ילד להוריו, הניצב בלב הסיפור, נותר כשהוא לוקה בחסר ושטוח מבחינה רגשית. התגייסותו של אוליבר למען הוריו והצבתם בדרגת חשיבות עליונה, ניצבות במעין חלל ריק. מערכת היחסים המשפחתית היא פלקטית ואין בה כל מתח או קושי, מהסוג ששום מערכת יחסים בין ילד להורה איננה נקייה ממנו. אוליבר אינו מביע כל כעס או מרמור לגבי העובדה שהוריו גררו אותו ברחבי העולם, בניגוד לרצונו, במשך עשור שלם. כאשר הם נעלמים, הוא יוצא מיד להצלתם בלא לחוש כל זעם על כך שקלקלו מהר כל כך את השלווה והיציבות להן חיכה זמן כה רב, לפני שטלטלו אותו שוב אל החוץ ואל הסכנה. אפילו כאשר השלושה מתאחדים לבסוף, הוא אינו מתריס נגדם אפילו במלה על כל התלאות שנאלץ לחוות בגללם. קשה להאמין כי במקום כה נטול אמוציות תצמח אהבה עזה כל כך עד שתניע ילד לצאת למסע הצלה נועז ומסוכן, תטלטל את עולמם של הוריו ותנער את סדר העדיפויות שלהם כך שישכילו למצוא איזון בין תשוקותיהם ושאיפותיהם לבין הצורך של בנם ביציבות ומשפחתיות.

איור: שרה מקינטייר

איור: שרה מקינטייר

כך, בניסיון לשילוב בין הומור ואקשן לאמירות כבדות משקל על מערכת היחסים בין הורים לילדים והבחירות הנגזרות ממנה, מצליח "אוליבר והאיים הנודדים" בחצי הראשון ומספק סיפור הרפתקאות מלא דמיון והומור, קצבי ומהנה. עם זאת, ריב ומקנטייר נכשלים בניסיון ליצור רובד נוסף שיעניק עומק לדמויות וליחסים ביניהן, וייצר אמירה של ממש על סדרי עדיפויות, משפחה ואהבה.

"אוליבר והאיים הנודדים" מאת פיליפ ריב, איורים: שרה מקינטייר. תרגום: גילי בר-הלל סמו. הוצאת עוץ, 2016

 

מור פוגלמן-דבורקין – מבקרת ספרות ילדים ונוער.

כמה עצוב להיות מכשפה

איש אינו יודע,

איש אינו יודע,

להיות מכשפה מאוד כואב.

מי הם חבריה?

לטאה וגם צפרדע…

כי אין אדם אשר אותה אוהב!

הם אומרים  – היא אפלה ומסוכנת,

אומרים שהיא חורשת מזימות,

אבל בסך הכול קצת לבד לה ועצוב לה  –

לכן פניה זועמות…

איש אינו יודע,

איש אינו יודע,

כמה עצוב להיות מכשפה.

כן, גם היא רוצה שיתנו לה נשיקה,

ויגידו לה שהיא יפה.

ופעם, גם היא היתה ילדונת,

ילדה קטנה שאיש לא מחבק,

אמרה – "בסך הכול קצת לבד לי ועצוב לי",

במטאטא החלה לשחק…

איש אינו יודע,

איש אינו יודע,

להיות מכשפה כל כך כואב.

כשהיא מעופפת, ציפורניה היא שולפת,

בסך הכול רוצה קצת תשומת לב.

 

מלים, לחן, עיבוד וביצוע קולי: יסמין אבן

 

איך דגים מדברים?

האתנו-מוסיקולוג ההונגרי זולטן קודאלי, טען עוד במחצית הראשונה של המאה העשרים כי השיר אינו סותר או מסתיר את פעולת המשחק, אלא להפך: המשחק גורם לשיר הילדים להיות יותר מושך ויותר מעניין.

שירי המשחק בתוך אלבומי הילדים בהם עסקינן, גורמים לאפקט דומה: הם מהווים חלק מסוגה שמשלבת אלמנטים נחוצים לקהל הילדים, כמו הומור, דמיון והשתטות, עם אלמנטים שתואמים מוסיקת רוק מבחינות אחרות, כגון: תפיסה תרבותית המעודדת יצירתיות, ליברליות וחדשנות, וכן תפיסת המאזין כמוקד היצירה כנושא וכנמען.

עטיפת הספר, שמאמר זה עובד מאחד מפרקיו

עטיפת הספר, שמאמר זה עובד מאחד מפרקיו

חוקרת שירי הילדים פרופסור מירי ברוך, מגדירה את שירי המשחק כשירים המושרים על ידי ילדים תוך כדי משחק, וכי שירים אלה נכתבו ונוצרו בחלקם על ידי מבוגרים ובחלקם על ידי הילדים תוך כדי המשחק עצמו. השירים שבהם אדון מושרים על ידי ילדים בזמן משחק בגני ילדים עד עצם היום הזה, ונוצרו על ידי מבוגרים, אם כי הם חורגים מהגדרתה של ברוך בכך שאינם שירים שנוצרים על ידי ילדים תוך כדי משחק. בחרתי לפתוח בהדגמה משיר אי-גיון (Nonsense) מתוך האלבום "ילד פעם":

"איך דגים מדברים?/

אולי בקריצות?/

אולי בשפת הסימנים/

אולי עם הסנפירים…/

אולי לפי הבועות/

או לפי צורת האצות/

או עומק המצולות…//

אולי בטלפתיה או לפי הסימפטיה/

שיש להם אחד אל השני/

ואיך יודעים אם הם בוכים?/

הרי אי אפשר לראות דמעות בתוך הים…/

"דגים אינם בוכים דגים לא מודאגים/

דגים אינם בוכים או מודאגים/

סטאגאדגים".

האלבום "ילד פעם" הוא הבולט מבחינת ייצוג שירי משחק ושירי רשימה; משמע, פרישה סובייקטיבית של תיאור מצב מעיני הכותב שמבנה המשמעות שלו מבוסס על יחסים הדוקים בין יחידות הלשון שבתוכו, כך לפי הגדרתה של גאולה אלמוג. בשיר קיים עירוב של משלבים לשוניים, החל משפת סלנג ילדותית ("סטגדגים") ועד למלים בעברית צחה ("מצולות"). גם הקצב הקרקסי של השיר/דקלום מגביר את הדרמטיות ומעניק לטקסט ההומוריסטי ממילא גון תיאטרלי.

ברוך טוענת כי התוכן בשירי משחק פתוח לאלתורים. כמו בסוגת הרוק, המקדשת ומאדירה חוסר ציות לכללים, גם בשיר כמו "איך דגים מדברים?" יש מקום רב לשינוי ואלתור בשל המבנה הברור והמצלול העשיר שלו, סוגי החריזה והדיאלוג המוטמע בו, כאשר כל אלו מקלים על התאמה אישית של שיר המשחק לאחר שהוא נחקק בזיכרונו של המאזין הילד ביחס לשירים שלא נכתבו באופן זה.

לאה גולדברג, לעומת ברוך, גרסה כי שירי שעשוע הם שירים בהם מושג האפקט השעשועי באמצעות ניפוץ המציאות היומיומית, שבירת כללי ההיגיון, העמדת העולם "על ראשו", והבאה לידי אבסורד. אך האם שתיהן התכוונו לאותו סוג שירים? רגב מגדיר את אחד מעיקריה של תרבות הרוק/פופ כ"עליצות פורקת עול". נדמה כי קיים תואם, ולו בסיסי ביותר, בין המינוח "העמדת העולם על הראש" של גולדברג ו"העליצות פורקת העול" של רגב, תואם המקנה לנו אחיזה ברעיון שירת הילדים כגלגול אפשרי של מוסיקת רוק-פופ, גם כאשר בשירי נונסנס עסקינן.

השפעה דומה ניכרת גם בהומור הילדי/ילדותי. דרכי יצירת ההומור לפי גולדברג כוללות אי התאמה פיזית, ניגודי פרופורציות, סיטואציה מוזרה, משחקי לשון והסברם האבסורדי, גוזמאות והפתעות. כמעט כל המרכיבים הללו (למעט הראשון), מצויים גם ב"איך דגים מדברים" וגם בשיר הבא, "אם", גם הוא מתוך "ילד פעם" :

"אם גרעיני התירס יכלו לדבר/

הם היו אומרים שצפוף/

אם עטלף היה שותה קפה/

הוא היה שותה הפוך//

"אם עץ היה תלמיד /

הוא היה כותב עבודת שורשים/

אם העולם היה ארגז חול/

אז כולנו היינו נמלים//

אם תרנגול היה שעון/

הוא היה שעון מעורר…"

"אם" של "ילד פעם" הוא קטע חצי מדובר בסגנון "כשאומרים" של "הכבש הששה עשר". "אם" ממלא את הפונקציה של היסוד ההומוריסטי בשירי המשחק, ועונה על הגדרתו של חוקר ספרות הילדים אוריאל אופק את שירי האי-גיון בטענתו כי "מטרתן העיקרית ואולי היחידה של יצירות האי-גיון הוא לשעשע, לבדר, לבדח. וכן להראות את הדברים האבסורדים ביותר כמובנים מאליהם… יצירת הנונסנס לוקחת דימויים ומלים מתוך ההקשר הרגיל המקובל, ומעבירה אותם למישור אחר בעל הקשרים אחרים. ככל שהסדר החדש שלם יותר, אחיד יותר, מעניינת יותר יצירת הנונסנס." בזיקה לקשר שבין תרבות הרוק לבין שירי ילדים מצויים שירי משחק ושירי נונסנס בכפיפה אחת, באשר הם מציבים ביתר שאת את הנמען כמי שיש לבדרו ולהעשירו באורח הומוריסטי ומפעיל.

התהיות שמציג הדובר הילד בשיר הן מסוג ההרהורים הפילוסופים המטרידים ילדים בגילים רכים. טקסט כגון "אם העולם היה ארגז חול / אז כולנו היינו נמלים//אם תרנגול היה שעון / הוא היה שעון מעורר", אינו הגיוני לכאורה, אבל עונה על הגדרתו של אופק, שגורס שימוש שונה ובקונטקסט אחר של דימויים ומלים. אותה מציאות מופלאה שמתאר אופק, מצטיירת בטקסט כמציאות שבה גרעיני התירס היו מתלוננים על צפיפות, כיסא היה שר סרנדה לשולחן, והילד עצמו היה הופך למישהו אחר.

במובן זה המשחקיות וההומור ממלאים תפקיד מרכזי בשיר, תוך כדי נטילת הילד ודמיונו למחוזות פנטסטיים על ידי משחק חשיבה כגון: מה הקשר בין תרנגול לשעון? האם קשר זה מסביר מדוע הוא היה הפך לשעון מעורר דווקא? כמו כן, קיימים משחקי שפה, כגון: על הקשר בין עצים ועבודת שורשים.

השיר הבא אינו מגלם את הפוטנציאל המשחקי שלו דרך מחוזות פנטסטיים, אלא במשחק לשוני-מימטי, כזה שמאפשר חידוד המיומנויות השפתיות של המאזין הילד, יחד עם מחוות תיאטרליות שמתבקשות מפראזות כגון "מרגישים את הלשון", "זה כמו לצעוק", "הפה נהיה נפוח", "צריך לנוח" וכן הלאה. בדרך זו ממומשים שלושה מתוך עקרונות שירי המשחק שהגדירה ברוך: משחקי "כאילו", משחקי חברה, ומשחקי מלים ומושגים.

"כשאומרים צנון מרגישים את הלשון

כשאומרים בצל מקבלים תאבון

להגיד קולורבי זה כמו לצעוק

להגיד אפונה זה כמו לשתוק

כשאומרים תפוח הפה נהיה נפוח

אחרי שאומרים פטרוזיליה צריך לנוח

כשאומרים לחם מרגישים בבית

כשאומרים אבטיח מרגישים קיץ

כשאומרים אשכולית סימן שאין מה להגיד

כשאומרים בננה מרגישים קטנים

כשאומרים ארטישוק מתקמטים כל הפנים

אבל הכי מצחיק זה להגיד כרובית "

שיר האי-גיון "כשאומרים" מתווך ומקשר את המלים הנהגות והנאמרות לתחושות, זיכרונות ואמירות כלליות על העולם. לפי המשורר יהונתן גפן, לחם מתקשר מיד עם בית, אבטיח עם קיץ, אשכולית עם חוסר תוחלת, ובננה עם גיל צעיר מאוד. הוא מוסיף ומקשר את התחושה הנוצרת בפנים להגיית מלה כמו ארטישוק, הגיית המלה "אפונה" יוצרת את סגירת הפה, וכן הלאה.

לפי אופק, "שירי המשחק מחייבים פעילויות גופניות או מילוליות. זו למעשה התכונה העיקרית שלהם." הן בשל העדר הלחן בשיר "כשאומרים", שמייצר תנאים טובים יותר למילוליות מצד הילד המאזין והמשחק, והן בשל ההזמנה הבלתי אמצעית להגות יחד את מלות השיר, תואם שיר זה את הגדרתו של אופק את שיר המשחק.

ועתה, הגיע הזמן לעבור משירי המשחק לשירי רשימה, או שירים קטלוגים, שכשלעצמם, מכילים פוטנציאל משחקי:

"אני אוהב שוקולד ועוגות גבינה

וארטיק וסוכריות ותות גינה

אני אוהבת ימי הולדת ושקיות עם דברים טובים

ואת השמש ואת הירח וגם כמה כוכבים.

 

אני אוהב את החורף ואת הקיץ ואת הסתיו

ואת האביב ואת מה שעכשיו

אני אוהב את גלית בעיקר עם צמות

ואת זאת עם הנמשים ואת זאת עם הגומות.

 

אני אוהב את אמא ואת אבא גם

ואת שולה הגננת ואת הדודה מרים

אני אוהב את סבא ואת סבתא אני אוהב את אחותי

אבל הכי הכי הרבה אני אוהב אותי."

הדובר בשיר הרשימה "אני אוהב" הוא "אני", אבל בשונה מן הטקסט, בו הדובר הוא ילד אחד מסוים, עצם ריבוי הקולות בביצוע הקולי של הידוע של השיר – ארבעה, ובהם קול של ילדה ששרה "אני אוהבת" – מבצע מהפך בטקסט המקורי. על שום מה מהפך? על שום המעבר משיר הנכתב מנקודת מבטו של דובר אחד לשיר בו אותו טקסט מושר אל הילד המאזין בארבעה קולות שונים. קולה של יהודית רביץ מאפשר גם לילדה המאזינה הזדהות מוגברת עם הנאמר בשיר.

גפן מיטיב לנסח כאן סוגים של הפכים, כולם אהובים וכולם לגיטימיים: שוקולד מול גבינה, דברי מתיקה מול תות שדה טבעי, שמש מול ירח, וכן הקבלה בין הכוכבים בשמיים לבין "הדברים הטובים" בשקיות ימי הולדת.

בבית השני גפן מעלה את רמת התחכום של הטקסט, והופך את האהבות למורכבות יותר מהפכים גרידא: שלוש עונות ולא שתיים, "מה שעכשיו" כדי לסמן שעונה אינה מוכרחה להוות עניין קלנדרי אלא מנטלי לעתים, ואף אהבות לילדות בגלל דברים פעוטים לכאורה כמו נמשים וצמות.

הילד אוהב את המבוגרים הסובבים אותו, אך בראש ובראשונה אהבתו לעצמו חזקה, מבוססת ומוכרת. בדרך זו מנסה גפן לחזק את המאזין-ילד ולהבהיר לו את ערך הכרת העצמי. גם ההורה נמצא כל העת בתודעתו של גפן, שמנסה לבטא באוזניו פלורליזם רגשי וחופש ביטוי לילדו. הפוטנציאל המשחקי בשיר "אני אוהב" הנו נרחב ויכול לבוא לידי ביטוי גם בהמחזה, גם בריקוד וגם בשימוש בסיפור שבו ובטקסט עצמו בעבודות אמנות ויצירה.

"כָּאֵלֶּה חַיִּים שֶׁעָשִׂיתִי

הַיּוֹם אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם

לֹא עָשִׂיתִי

אוּלַי שְׁנָתַיִים:

לָקְחוּ אוֹתִי לָעִיר,

לִרְחוֹב הַחֲנֻיּוֹת,

קָנוּ לִי שָׁם כַּדּוּר

וּשְׁתֵּי מְכוֹנִיּוֹת.

הָלַכְנוּ גַּם לְסֶרֶט

עִם צִ'יפְּס בְּתוֹךְ שַׂקִּית,

וּבְמִסְעָדָה אַחֶרֶת –

גְּלִידָה עֲנָקִית.

סָפַרְתִּי אוֹטוֹבּוּסִים

בְּכָל הַתַּחֲנוֹת,

רָאִיתִי אֲנָשִׁים

וְאֶלֶף חַלּוֹנוֹת.

זָלַלְתִּי, קָנוּ לִי, הָלַכְתִּי, רָאִיתִי,

חַיִּים שֶׁכָּאֵלֶּה כְּבָר מִזְּמַן לֹא

עָשִׂיתִי.

חָזַרְנוּ בָּעֶרֶב

עֲיֵפִים אַךְ מְאֻשָּׁרִים,

אֲבָל הִפְסַדְנוּ בַּטֵּלֵוִיזְיָה

סְרָטִים מְצֻיָּרִים."

גולדברג טענה כי אחד מהתנאים לכתיבה טובה לילדים היא זיקה וזיכרון של הכותב לילדותו שלו. גם הסופר הגרמני הדגול אריך קסטנר כתב כי ספר ילדים טוב נכתב על ידי מי שמכיר ילד מן העבר, כלומר הילד שהיה היוצר בעצמו. ואכן, בשיר זה, יהודה אטלס מתאר סוג של זיכרון של ילד הכולל רצף פעלים שמדגיש את גודש הפעילות של אותו יום, ומכין את המאזין לסוף הפואנטה: כל אלו שקולים בעיני הילד לסרטים המצוירים בטלוויזיה, שבאותם הימים היו הדרך היחידה כמעט לילד לראות אנימציה.

ריחות שאני אוהב

"ריח של בוקר כשקמים מוקדם

וריח הכר לפני שאני נרדם.

צבע טרי על הקיר

וריח של תירס בסיר.

ריח של דשא כסוח

ואבא אחרי הגילוח.

מדורה של עלים ועשן

וריח של ספר ישן.

קליפה של תפוח-זהב

ועץ עם גוייבות בסתיו.

סבון שעולה ביוקר

ואוטו של לחם בבוקר.

ריח חנות גרעינים

ואוטו חדש מבפנים.

ריח אקדח של פורים

תכף אחרי שיורים.

והריח הזה שאפשר לנשום

אחרי שיורד גשם ראשון.

וריח פריחה של מנתור

וריח עוגה בתנור

והכי מהכל-

ריח של גור"

ב"רשימת המלאי" הזו, יהודה אטלס מביא מעולמו החושי של הילד, שנמשך לריחות חזקים ונעימים. כמו אצל יהונתן גפן, כך גם אטלס מתרכז בחוויות משפחתיות, ביתיות, וקורץ כל העת לטבע, על אף העירוניות הדומיננטית ב"והילד הזה הוא אני". הריח האהוב ביותר על הדובר הוא ריח של בעל חי קטן, ענוג, חסר ישע, שניתן לחבקו, ללטפו ולשחק עמו. הרצון בבעלות / חברות עם גור, מובלט כאן בצירוף המלים הילדותי והכובש "והכי מהכל".

הרשימה מתעדת תכונות אופי, רצונות, השקפות על העולם החיצון, ומביאות את ראיית העולם של האמן המבוגר לידי ביטוי ותקשורת עם המאזין המבוגר. הדיאלוג בין האמן ובין המאזין המבוגר בא לידי ביטוי במבט שמקשר את האחרון עם חוויות ילדותו שלו, באזכורי חוויות ילדות שגם רוב הורי הילדים שהיו הקוראים הראשונים של "והילד הזה הוא אני" יכלו לזהות. שיר זה של אטלס אינו כולל ולו מרכיב אחד של מציאות חדשנית, וכל מרכיביו היו חלק מן המציאות גם בשנות הילדות של דור ההורים המדובר.

הן שירי האי-גיון והן שירי הרשימה מאפשרים ליוצרים יציאה מעשייה נורמטיבית וכתיבה "שגרתית" לילדים, המתרכזת, למרבה הצער, במציאת הדרך הפשוטה והקלה ביותר למשוך תשומת לב ומקום גבוה יותר בתחרות זו או אחרת. כאשר קהל היעד צעיר במיוחד, שני הז'אנרים הללו מהווים כר נוח ליוצרים להביע רעיונות בדרך צבעונית, תקשורתית ונוחה לעיכול, וחשוב מכול: שני הז'אנרים הללו גם יחד ניחנים בנועזות, יציאה מן הנורמות, "חוצפה" חיובית וקשר הדוק עם תרבות הרוק. קשר זה, יחד עם מערך שלם של קשרים, בונה ומבסס קשר בין אלבומי הילדים בהם הוא עוסק לבין האסתטיקה של מוסיקת הרוק.

גיא טנא – 44, תושב תובל שבגליל, מבקר מוסיקה (גל"צ בין השנים 2008-2014, תרבות il, רדיו צפון ללא הפסקה , טנא ג'י), מורה לספרות ולאנגלית.
הספר "ילד, כבש, זנב ושירים" עומד על הקשר שבין אלבומי ילדים ישראליים לאסתטיקה של מוסיקת הרוק, תוך שימוש בפרמטרים ספרותיים, מוסיקליים ותרבותיים. הספר עומד כרגע לפני סיום פרויקט ההדסטארט שלו והוצאתו בהוצאת "סער".

העמוד הבא »