דִּבְרֵי יְמֵי שֶׁבַע הַמִּשְׁפָּחוֹת מֵאֲגַם פִּיפְּל־פַּפְּל

אנו שמחים להציג בפניכם סיפור מאת אשף האי-גיון, אדוארד ליר, "דברי ימי שבע המשפחות מאגם פיפל-פפל", בתרגום של יותם בנשלום. היצירה פורסמה בגיליון האחרון של כתב העת "דחק", בעריכת של יהודה ויזן.

 

אֶדוּאַרְד לִיר 

דִּבְרֵי יְמֵי שֶׁבַע הַמִּשְׁפָּחוֹת מֵאֲגַם פִּיפְּל־פַּפְּל

עִם אִיּוּרִים מֵאֶת הַמְּחַבֵּר

עִבְרִית: יוֹתָם בֶּנְשָׁלוֹם

 

פֶּרֶק א'

פֶּתַח דָּבָר

בְּיָמִים עָבָרוּ – זֹאת אוֹמֶרֶת, לִפְנֵי הַרְבֵּה הַרְבֵּה שָׁנִים – חָיוּ בְּאֶרֶץ גּוֹל־וּמָגוֹל שֶׁבַע מִשְׁפָּחוֹת. הֵן הִתְגּוֹרְרוּ בִּסְבִיבַת הָאֲגָם הַגָּדוֹל פִּיפְּל־פַּפְּל (אַחַת מֵהֶן הִתְגּוֹרְרָה בָּאֲגָם עַצְמוֹ) הַשּׁוֹכֵן בְּפַאֲתֵי הָעִיר טוֹשׁ, שֶׁנִּרְאֲתָה מִשָּׁם בִּבְהִירוּת רַבָּה כָּל אֵימַת שֶׁלֹּא שָׂרַר שָׁם חֹשֶׁךְ. אַתֶּם וַדַּאי מַכִּירִים אֶת שְׁמוֹת הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה. כְּדֵי לִלְמֹד עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַדָּרוּשׁ, כָּל שֶׁעֲלֵיכֶם לַעֲשׂוֹת הוּא לֹא לִפְתֹּחַ סֵפֶר גֵּאוֹגְרַפְיָה.

בַּפֶּרֶק הַבָּא יְסֻפַּר עַל שֶׁבַע הַמִּשְׁפָּחוֹת שֶׁהִתְגּוֹרְרוּ בְּשׁוּלֵי הָאֲגָם הַגָּדוֹל פִּיפְּל־פַּפְּל.

 

פֶּרֶק ב'

שֶׁבַע הַמִּשְׁפָּחוֹת

הָיְתָה שָׁם מִשְׁפָּחָה וּבָהּ שְׁנֵי תֻּכִּים מְבֻגָּרִים וְשִׁבְעָה תֻּכּוֹנִים.

01

הָיְתָה שָׁם מִשְׁפָּחָה וּבָהּ שְׁתֵּי חֲסִידוֹת מְבֻגָּרוֹת וְשֶׁבַע חֲסַדְסִידוֹת.

02

הָיְתָה שָׁם מִשְׁפָּחָה וּבָהּ שְׁנֵי אֲוָזִים מְבֻגָּרִים וְשִׁבְעָה אֲוָזוֹנִים.

03

הָיְתָה שָׁם מִשְׁפָּחָה וּבָהּ שְׁתֵּי תִּנְשָׁמוֹת מְבֻגָּרוֹת וְשֶׁבַע תִּנְשַׁמְשַׁמּוֹת.

04

הָיְתָה שָׁם מִשְׁפָּחָה וּבָהּ שְׁנֵי שַׁרְקָנִים מְבֻגָּרִים וְשִׁבְעָה שַׁרְקָנוֹנִים.

05

הָיְתָה שָׁם מִשְׁפָּחָה וּבָהּ שְׁנֵי חֲתוּלִים מְבֻגָּרִים וְשִׁבְעָה חֲתַלְתּוּלִים,

06

וְהָיְתָה שָׁם מִשְׁפָּחָה וּבָהּ שְׁנֵי דָּגִים מְבֻגָּרִים וְשִׁבְעָה דְּגִיגוֹנִים.

07

 

פֶּרֶק ג'

 מִנְהֲגֵיהֶן שֶׁל שֶׁבַע הַמִּשְׁפָּחוֹת

הַתֻּכִּים גָּרוּ עַל עֲצֵי הַפְּסוּקִית הַמְּפֻסְקֶקֶת, שֶׁהָיוּ יְפֵהפִיִּים לְמַרְאֶה וּמְכֻסִּים עָלִים כְּחֻלִּים, וְנִזּוֹנוּ בְּפֵרוֹת, בְּחַרְשָׁפִים וּבְחִפּוּשִׁיּוֹת מְשֻׁבָּצוֹת.

הַחֲסִידוֹת הִתְהַלְּכוּ עַל שְׂפַת הָאֲגָם וּבְתוֹכוֹ וְאָכְלוּ צְפַרְדְּעִים לַאֲרוּחַת הַבֹּקֶר וְלֶחֶם קָלוּי בְּחֶמְאָה בִּשְׁעַת הַתֵּה, אֶלָּא שֶׁמִּפְּאַת אֹרֶךְ רַגְלֵיהֶן לֹא הָיוּ מְסֻגָּלוֹת לְהִתְיַשֵּׁב וְנֶאֶלְצוּ לְהִתְהַלֵּךְ אָנֶה וַאָנָה לְלֹא הֲפוּגָה.

לָאֲוָזִים הָיוּ קְרוּמֵי שְׂחִיָּה בֵּין אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם, וְלָכֵן דָּלוּ בְּעֶזְרָתָם כַּמֻּיּוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁל קְרוּם־קָקָאוֹ וְאָכְלוּ מִמֶּנּוּ לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב.

הַתִּנְשָׁמוֹת תָּרוּ בִּלְהִיטוּת אֲחַר עַכְבָּרִים, לָכְדוּ אוֹתָם וְהֵכִינוּ מֵהֶם פּוּדִינְג טַפְּיוֹקָה.

הַשַּׁרְקָנִים דִּדּוּ לָהֶם בַּגָּן, וְנִזּוֹנוּ בְּחַסָּה וּבִגְבִינַת צֶ'שַׁיְר.

הַחֲתוּלִים רָבְצוּ בַּשֶּׁמֶשׁ בְּלִי לָזוּז, וְנִזּוֹנוּ בְּבִישְׁקוֹטִים.

הַדָּגִים גָּרוּ בָּאֲגָם, וְנִזּוֹנוּ בְּעִקָּר בְּשַׁבְּלוּלִים מְבֻשָּׁלִים.

שֶׁבַע הַמִּשְׁפָּחוֹת חָיוּ יַחְדָּו בְּשִׂמְחָה וּבְאֹשֶׁר.

 

פֶּרֶק ד'

יַלְדֵי שֶבַע הַמִּשְׁפָּחוֹת נִשְׁלָחִים אֶל הָעוֹלָם הָרָחָב

יוֹם אֶחָד הִתְכַּנְּסוּ יַחַד שֶׁבַע הַאִמָּהוֹת וְשִׁבְעַת הָאָבוֹת שֶׁל שֶׁבַע הַמִּשְׁפָּחוֹת, וְהִסְכִּימוּ לִשְׁלֹחַ אֶת יַלְדֵיהֶם לִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָם לְמַעַן יַשְׂכִּילוּ. לָכֵן קָרְאוּ לְכֻלָּם לָבוֹא, וְנָתְנוּ לְכָל אֶחָד מֵהֵם שְׁמוֹנָה שִׁילִינְגִים, עֵצוֹת לָרֹב, כַּמָּה קֻבִּיּוֹת שׁוֹקוֹלָד וּפִנְקָס קָטָן וְלוֹ כְּרִיכַת עוֹר יְרֻקָּה, כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לִרְשֹׁם כַּמָּה כֶּסֶף הוֹצִיאוּ.

אָז הִפְצִירוּ בָּהֶם בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁל בַּקָּשָׁה שֶׁלֹּא לְהִתְקוֹטֵט זֶה עִם זֶה, וְכָל הָהוֹרִים שִׁלְּחוּ אֶת יַלְדֵיהֶם לְדַרְכָּם בְּלִוְיַת תִּדְרוּךְ־פְּרִידָה.

"אִם תִּמְצְאוּ דֻּבְדְּבָן," אָמְרוּ הַתֻּכִּים, "אַל תָּרִיבוּ בֵּינֵיכֶם בַּשְּׁאֵלָה לְמִי מַגִּיעַ לְקַבֵּל אוֹתוֹ."

"נוֹסָף עַל כָּךְ," אָמְרוּ הַחֲסִידוֹת, "אִם תִּמְצְאוּ צְפַרְדֵּעַ, חַלְּקוּ אוֹתָהּ בְּקַפְּדָנוּת לְשֶׁבַע חֲתִיכוֹת, אֲבָל בְּשׁוּם פָּנִים אַל תִּתְקוֹטְטוּ בִּגְלָלָהּ."

הָאֲוָזִים אָמְרוּ לְשִׁבְעַת הָאֲוָזוֹנִים: "יִהְיֶה אֲשֶׁר יִהְיֶה, לְעוֹלָם אַל תִּגְעוּ בְּפַרְעוֹשׁ־פַּרְפֶּרֶת־פְּרִי."

הַתִּנְשָׁמוֹת אָמְרוּ: "אִם תִּמְצְאוּ עַכְבָּר, בַּתְּרוּ אוֹתוֹ לְשִׁבְעָה בְּתָרִים וְאִכְלוּ אוֹתוֹ בְּצַהֲלָה, אֲבָל בְּלִי לְהִתְקוֹטֵט."

הַשַׁרְקָנִים אָמְרוּ: "זִכְרוּ שֶׁעֲלֵיכֶם לֶאֱכֹל חַסָּה, אִם תִּמְצְאוּ חַסָּה, בְּנִיחוּתָא וְלֹא בְּגַרְגְּרָנוּת."

הַחֲתוּלִים אָמְרוּ: "הַקְפִּידוּ בִּמְיֻחָד שֶׁלֹּא לְהִתְעַסֵּק עִם שׁוּם קוֹגְל־מוֹגְל, בְּמִקְרֶה שֶׁתִּתָּקְלוּ בּוֹ."

וְהַדָּגִים אָמְרוּ: "מֵעַל לַכֹּל הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל אֶת הַפַּחְפָּץ הַפָּחוּס, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַזִּיק לְדָגִים וְגוֹרֵם לָהֶם כְּאֵב־בֹּהֶן."

יַלְדֵי שֶׁבַע הַמִּשְׁפָּחוֹת הוֹדוּ לְהוֹרֵיהֶם, הֶחְווּ אַרְבָּעִים וְתֵשַׁע קִדּוֹת שֶׁל נִמּוּסִין, וְיָצְאוּ אֶל הָעוֹלָם הָרָחָב.

 

פֶּרֶק ה'

 קוֹרוֹתֵיהֶם שֶׁל שִׁבְעַת הַתֻּכּוֹנִים

שִׁבְעַת הַתֻּכּוֹנִים לֹא הִסְפִּיקוּ לְהַרְחִיק עוּף בְּטֶרֶם נִתְקְלוּ בְּעֵץ וְעָלָיו דֻּבְדְּבָן יָחִיד. הַתֻּכּוֹן הַבְּכוֹר קָטַף אוֹתוֹ מִיָּד, אַךְ שֵׁשֶׁת הָאֲחֵרִים נִסּוּ לַחְטֹף אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ, מִשּׁוּם שֶׁהָיוּ רְעֵבִים עַד מְאֹד. וְאָז הֵחֵלּוּ שִׁבְעַת הַתֻּכּוֹנִים לָרִיב, וְהֵם נִדְחֲפוּ,

וְנִדְחֲקוּ,

וְנִדְחֲסוּ,

וְנִלְחֲצוּ,

וְנִמְחֲצוּ,

וְנִמְעֲכוּ,

וְנִצְרְחוּ,

וְנִטְפְּחוּ,

וְנִפְצְחוּ,

וְנִפְרְכוּ,

וְנִרְקְחוּ, וְהֵם

צָוְחוּ, וְצָעֲקוּ, וְשָׁרְקוּ, וְיָרְקוּ, וְנִתְּרוּ, וְנִקְּרוּ, וְחָבְלוּ, וְחָבְטוּ, וְחָרְטוּ, וּמָרְטוּ, וְשָׂרְטוּ זֶה אֶת זֶה, עַד שֶׁכֻּלָּם נִקְרְעוּ לַחֲתִיכוֹת קְטַנְטַנּוֹת, וּלְבַסּוֹף לֹא נוֹתַר דָּבָר שֶׁיְּצַיֵּן אֶת הַמִּקְרֶה הַעֲגוּם מִלְבַד הַדֻּבְדְּבָן וְשֶׁבַע נוֹצוֹת יְרֻקּוֹת וּזְעִירוֹת.

וְזֶה הָיָה סוֹפָם הַמְּצַמְרֵר וְהַמְּסַמְרֵר שֶׁל שִׁבְעַת הַתֻּכּוֹנִים.

012

 

פֶּרֶק ו'

 קוֹרוֹתֵיהֶן שֶׁל שֶׁבַע הַחֲסַדְסִידוֹת

לְאַחַר שֶׁיָּצְאוּ שֶׁבַע הַחֲסַדְסִידוֹת לַדֶּרֶךְ הֵן עָפוּ אוֹ הִתְהַלְּכוּ בְּמֶשֶׁךְ אַרְבָּעָה עָשָׂר שָׁבוּעוֹת בְּקַו יָשָׁר, וְשִׁשָּׁה שָׁבוּעוֹת נוֹסָפִים בְּקַו עֲקַלְקַל; וְאָז רָצוּ מַהֵר כְּכָל שֶׁיָּכְלוּ לְאֹרֶךְ מֵאָה וּשְׁמוֹנָה מִילִין; וְאָז נֶעֶמְדוּ בְּצַוְתָּא־חַדְחַדָּא וְטִקְטְקוּ־צִקְצְקוּ־שִׁקְשְׁקוּ בְּמַקּוֹרֵיהֶן.

בְּעֵרֶךְ בְּרֶגַע זֶה הִבְחִינוּ בִּצְפַרְדֵּעַ גְּדוֹלָה, וְלָהּ כְּתָמִים יְרֻקִּים וּפַס תְּכֶלֶת מִתַּחַת לְכָל אֹזֶן.

מִכֵּיוָן שֶׁהָיוּ רְעֵבוֹת הִתְעוֹפְפוּ אֵלֶיהָ תֵּכֶף וּמִיָּד וְעָמְדוּ לְחַלֵּק אוֹתָהּ לְשֶבַע חֲתִיכוֹת, אַךְ אָז הֵחֵלּוּ לְהִתְקוֹטֵט בַּשְּׁאֵלָה אֵיזוֹ מֵהָרַגְלַיִם כְּדַאי לָהֶן לִתְלֹשׁ קֹדֶם. אַחַת אָמְרָה: אֶת זֹאת, אַחֶרֶת אָמְרָה: לֹא, אֶת זֹאת, וּבִזְמָן שֶׁכֻּלָּן הִתְקוֹטְטוּ קִפְּצָה מִשָּׁם הַצְּפַרְדֵּעַ וּבָרְחָה לָהּ. וּכְשׁרָאוּ הַחֲסַדְסִידוֹת שֶׁהַצְּפַרְדֵּעַ אֵינֶנָּה הֵחֵלּוּ לְטַקְטֵק, וּלְצַקְצֵק,

וּלְשַׁקְשֵׁק,

וּלְדַקְדֵּק,

וּלְפַקְפֵּק,

וּלְבַקְבֵּק,

וּלְבַרְבֵּק

בִּפְרָאוּת רַבָּה יוֹתֵר וְיוֹתֵר. וְאַחֲרֵי שֶׁרָבוּ בְּמֶשֶׁךְ שָׁבוּעַ יָמִים נִקְּרוּ זוֹ אֶת זוֹ לַחֲתִיכוֹת קְטַנְטַנּוֹת, וּלְבַסּוֹף לֹא נִשְׁאַר מֵהֶן דָּבָר מִלְבַד מַקּוֹרֵיהֶן.

 

וְזֶה הָיָה סוֹפָן שֶׁל שֶׁבַע הַחֲסַדְסִידוֹת.

08

 

פֶּרֶק ז'

 קוֹרוֹתֵיהֶם שֶׁל שִׁבְעַת הָאֲוָזוֹנִים

בִּתְחִלַּת מַסָּעָם עָבְרוּ שִׁבְעַת הָאֲוָזוֹנִים מֵעַל מִישׁוֹר רְחַב יָדַיִם שֶׁבּוֹ צָמַח עֵץ אֶחָד וְיָחִיד, וְזֶה הָיָה עֵץ רַע מְאֹד.

אַרְבָּעָה מֵהֶם טִפְּסוּ אֶל רֹאשׁ הָעֵץ וְהִבִּיטוּ סָבִיב, וּשְׁלֹשֶׁת הָאֲחֵרִים הִדְּסוּ מַעְלָה וּמַטָּה, מְשַׁנְּנִים פִּרְקֵי שִׁירָה וְאֶת שֵׁשֶׁת הַשִּׁעוּרִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁלָּהֶם בְּחֶשְׁבּוֹן, בְּגֵאוֹגְרַפְיָה וּבְכַלְכָּלַת בַּיִת.

אוֹ אָז הִבְחִינוּ בְּמֶרְחָק רַב בְּעֶצֶם מְעַנְיֵן בְּיוֹתֵר וְנָפוּחַ לְמַרְאֶה, בַּעַל גּוּף כַּדוּרִי לַחֲלוּטִין, שֶׁדָּמָה לְפַרְפֶּרֶת פְּרִי מְבֻשֶּׁלֶת וְלָהּ שְׁתֵּי כְּנָפַיִם זְעִירוֹת, מַקּוֹר, שָׁלֹשׁ נוֹצוֹת עַל הָרֹאשׁ וְרֶגֶל אַחַת בִּלְבַד.

מִקֵּץ זְמַן מָה אָמְרוּ שִׁבְעַת הָאֲוָזוֹנִים זֶה לָזֶה: "אֵין סָפֵק שֶׁזֶּהוּ פַּרְעוֹשׁ־פַּרְפֶּרֶת־פְּרִי!"

וְאָז, בְּזָנְחָם אֶת כָּל כְּלָלֵי הַזְּהִירוּת, הֵחֵלּוּ לְזַמֵּר בְּקוֹל:

"פַּרְעוֹשׁ־פַּרְפֶּרֶת־פְּרִי!

פַּרְעוֹשׁ־פַּרְפֶּרֶת־פְּרִי!

גַּשׁ הֵנָּה, יַקִּירִי,

וּשְׁמַע אוֹתִי מַקְרִיא,

הַקְשִׁיבָה, הוֹ הַקְשִׁיבָה, הוֹ הַקְשִׁיבָה לְשִׁירִי!"

 

מִיָּד כְּשֶׁסִּיְּמוּ לְזַמֵּר הֵחֵל פַּרְעוֹשׁ־פַּרְפֶּרֶת־הַפְּרִי לְדַלֵּג וּלְקַפֵּץ לְעֶבְרָם עַל רַגְלוֹ הָאַחַת בִּמְהִירוּת אֲיֻמָּה וְנוֹרָאָה, הִגִּיעַ עַד הָעֵץ, נֶעֱצַר עַל עָמְדּוֹ וְהִבִּיט סָבִיב בְּמַבָּט רֵיק וּמְקֹרָע.

הַדָּבָר הֵמִיט מְצוּקָה רַבָּה עַל שִׁבְעַת הָאֲוָזוֹנִים, וְהֵם נִתְקְפוּ רֶטֶט־מֶטֶט; וְלָכֵן שָׁלַח אֶחָד מֵהֶם אֶת צַוָּארוֹ הֶאָרֹך קָדִימָה וְנָגַע בּוֹ נְגִיעָה קַלָּה בִּקְצֵה מַקּוֹרוֹ – אַךְ בָּרֶגַע שֶׁעָשָׂה זֹאת הֵחֵל פַּרְעוֹש־פַּרְפֶּרֶת־הַפְּרִי לְדַלֵּג וּלְקַפֵּץ גָּבוֹהַ יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְאָז פָּעַר אֶת פִּיו, וּלְמַרְבֶּה הַפְתָּעָתָם וּמֹרַת רוּחָם שֶׁל שִׁבְעַת הָאֲוָזוֹנִים הֵחֵל לִנְבֹּחַ בְּקוֹל גָּדוֹל כָּל כָּךְ וּבַחֲמַת זַעַם אֲיֻמָּה כָּל כָּךְ עַד שֶׁלֹּא הָיָה בְּכֹחָם לָשֵׂאת עוֹד אֶת הַמְּהוּמָה, וְהֵם נִשְׁמְטוּ אֶחָד אֶחָד וְצָנְחוּ אַרְצָה לְלֹא רוּחַ חַיִּים.

וְכָךְ בָּא סוֹפָם שֶׁל שִׁבְעַת הָאֲוָזוֹנִים.

09

 

פֶּרֶק ח'

 קוֹרוֹתֵיהֶן שֶׁל שֶׁבַע הַתִּנְשַׁמְשַׁמּוֹת

לְאַחַר שׁיָּצְאוּ שֶׁבַע הַתִּנְשַׁמְשַׁמּוֹת לַדֶּרֶךְ נָהֲגוּ לְהִתְיַשֵּׁב מִדֵּי פַּעַם עַל עַנְפֵי הָעֵצִים הָעַתִּיקִים, וְלֹא לְהִתְקַדֵּם כִּבְרַת דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה מִדַּי בְּבַת אַחַת.

לַיְלָה אֶחָד שָׂרַר חֹשֶׁךְ, וְנִדְמֶה הָיָה לָהֶן שֶׁהֵן שׁוֹמְעוֹת עַכְבָּר, אַךְ פָּנָסֵי הָרְחוֹב לֹא דָּלְקוּ וְלָכֵן לֹא עָלָה בְּיָדָן לִרְאוֹתוֹ.

לָכֵן קָרְאוּ בְּקוֹל: "הַאִם עַכְבָּר הוּא זֶה?"

וְהָעַכְבָּר עָנָה: "סְקְוִיקִי־פִּיקִי־וִיקִי, כֵּן, עַכְבָּר הוּא זֶה."

מִיָּד זִנְּקוּ הַתִּנְשַׁמְשַׁמּוֹת מֵרֹאשׁ הָעֵץ כְּדֵי לִנְחֹת עַל הַקַּרְקַע; אַךְ הֵן לֹא רָאוּ שֶׁמִּתַּחְתָּן פְּעוּרָה בְּאֵר רְחָבָה, וְכֻלָּן נָפְלוּ רְדוּדוֹת פְּנִימָה וְטָבְעוּ תּוֹךְ פָּחוֹת מֵחֲצִי דַּקָּה.

 

וְכָךְ בָּא סוֹפָן שֶׁל שֶׁבַע הַתִּנְשַׁמְשַׁמּוֹת.

010

 

פֶּרֶק ט'

 קוֹרוֹתֵיהֶם שֶׁל שִׁבְעַת הַשַּׁרְקָנוֹנִים

שִׁבְעַת הַשַּׁרְקָנוֹנִים נִכְנְסוּ לְגַן וּבוֹ שִׂיחֵי דֻּמְדְּמָנִיּוֹת וַעֲצֵי פֶּּלִיקָן, וְהֵם שָׁכְבוּ לִישֹׁן תַּחַת אֶחָד מֵהֶם וְנִרְדְּמוּ. כְּשֶׁהִתְעוֹרְרוּ רָאוּ שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁיָּשְׁנוּ צָמְחָה מִתּוֹךְ הַקַּרְקַע חַסָּה גְּדוֹלָה, וְלָהּ עָלִים יְרֻקִּים לְאֵין מִסְפָּר. לְמַרְאֶה זֶה הִכְרִיזוּ כֻּלָּם:

"חַסָּה, הוֹ חַסָּה!

חוּסִי־נָא, חוּסִי,

הַצְמִיחִי עָלִים,

הוֹ חַסַּת אֵלִים זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים,

הוֹ חוּסִי־נָא, חַסָּה, הַצְמִיחִי עָלִים!"

וּמִיָּד אָצוּ שִׁבְעַת הַשַּׁרְקָנוֹנִים אֶל הַחַסָּה בִּמְהִירוּת אַדִּירָה שֶׁכָּזוֹ עַד שֶׁרָאשֵׁיהֶם הִתְנַגְּשׁוּ בַּגִּבְעוֹל וְהֵם לָקוּ בִּן רֶגַע בְּדַלֶּקֶת טְרוֹם מַעֲבָרִית שֶׁל קְרוּם הָאַף, דַלֶּקֶת שֶׁהֶחְמִירָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר עַד שֶׁהָרְגָה כִּבְדֶרֶך אַגַּב אֶת כָּל הַשִּׁבְעָה.

 

וְזֶה הָיָה סוֹפָם שֶׁל שִׁבְעַת הַשַּׁרְקָנוֹנִים.

011

 

פֶּרֶק י'

 קוֹרוֹתֵיהֶם שֶׁל שִׁבְעַת הַחֲתַלְתּוּלִים

שִׁבְעַת הַחֲתַלְתּוּלִים יָצְאוּ לְמַסָּעָם מְלֵאֵי עֹנֶג וְטוֹרְפָנוּת. אַךְ מִשֶּׁעָלוּ לְפִסְגָתָהּ שֶׁל גִּבְעָה גְּבוֹהָה הִשְׁקִיפוּ הַרְחֵק וְרָאוּ קוֹגְל־מוֹגְל (אוֹ כְּמוֹ שֶׁרָאוּי יוֹתֵר לִכְתֹּב אֶת שְׁמוֹ, קוֹגְ־לְמוֹ־גְּל) וְעַל אַף הָאַזְהָרָה שֶׁקִּבְּלוּ רָצוּ הַיְשֵׁר אֵלָיו.

(יְצֻיָּן שֶׁהַקּוֹגְל־מוֹגְל הוּא בְּרִיָּה חֲמַקְמַקָּה וּמְסֻכֶּנֶת מֵאֵין כָּמוֹהָ, וּבְשׁוּם פָּנִים אֵין נוֹהֲגִים לִפְגֹּשׁ בּוֹ בְּמִקְרֶה. הֵם חַיִּים בַּמַּיִם אַךְ אֵינָם מִתְנַזְּרִים מִן הַיַּבָּשָׁה, וּכְשֶׁהֵם שְׁרוּיִים בְּנוֹזֵל הֵם מִשְׁתַּמְּשִׁים בִּזְנָבָם הֶאָרֹךְ כִּבְמִפְרָשׂ. הֵם מְהִירִים לְהַפְלִיא אַךְ מִנְהֲגֵיהֶם בֵּיתִיִּים וּמְיֻתָּרִים, וְגִישָׁתָם לַחַיִּים רְהוּיָה וּמְהֻרְהֶרֶת. לִפְעָמִים אֶפְשָׁר לִרְאוֹתָם בְּעַרְבֵי הַקַּיִץ, עוֹמְדִים עַל הָרֹאשׁ עַל גְּדוֹת אֲגַם פִּיפְּל־פַּפְּל וּמְהַמְהֲמִים שִׁירֵי מוֹלֶדֶת; הֵם מִתְקַיְּמִים מִיְּרָקוֹת בִּלְבַד, כַּאֲשֶׁר אֵינָם אוֹכְלִים בְּשַׂר עֵגֶל, אוֹ בְּשַׂר כֶּבֶשׂ, אוֹ בְּשַׂר חֲזִיר, אוֹ בְּשַׂר בָּקָר, אוֹ דָּגִים, אוֹ מְלַחַת אַשְׁלְגָן.)

כְּשֶׁהַקּוֹגְל־מוֹגְל רָאָה אֶת שִׁבְעַת הַחֲתַלְתּוּלִים נָשָׂא אֶת רַגְלָיו לְהִמָּלֵט; הוּא רָץ וְרָץ בְּמֶשֶׁךְ אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים, וְהַחֲתַלְתּוּלִים רָצוּ עוֹד וָעוֹד אַךְ לֹא הָיוּ מְסֻגָּלִים לְהַדְבִּיקוֹ – וּלְבַסּוֹף מֵתוּ כֻּלָּם עַד אֶחָד מֵרֹב עֲיֵפוּת וּתְשִׁישׁוּת, וּלְאַחַר מִכֵּן לֹא שָׁבוּ עוֹד לְאֵיתָנָם.

 

וְזֶה הָיָה סוֹפָם שֶׁל שִׁבְעַת הַחֲתַלְתּוּלִים.

014

פֶּרֶק י"א

 קוֹרוֹתֵיהֶם שֶׁל שִׁבְעַת הַדְּגִיגוֹנִים

שִׁבְעַת הַדְּגִיגוֹנִים שָׂחוּ אֶל קְצֵה אֲגַם פִּיפְּל־פַּפְּל, וּמִשָּׁם אֶל הַנָּהָר, וּמִשָּׁם אֶל הָאוֹקְיָנוֹס, וְשָׁם, בַּיּוֹם הַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לְמַסָּעָם, נִתְקְלוּ לְרֹעַ מַזָּלָם בְּפַחְפָּץ פָּחוּס נוֹצֵץ, וּמִיָּד הֵחֵלּוּ לִשְׂחוֹת בְּעִקְבוֹתָיו. אַךְ הַפַּחְפָּץ הַפָּחוּס צָלַל אֶל תּוֹךְ בּוֹר בֹּץ בְּצֵקִי

עַגְלוּלִי,

נַכְלוּלִי,

צַהֲלוּלִי

וְאִטְלוּלִי

שֶׁשִּׁמֵּשׁ לוֹ בַּיִת לְכָל דָּבָר.

 

ושִׁבְעַת הַדְּגִיגוֹנִים, שֶׁשָׂחוּ בִּמְהִירוּת בִּלְתִּי נְעִימָה, שָׁקְעוּ בַּבֹּץ בְּנִגּוּד לִרְצוֹנָם הַמְּפֹרָשׁ, וּמִכֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיוּ מֻרְגָּלִים בְּכָךְ נֶחְנְקוּ כֻּלָּם תּוֹךְ זְמָן קָצָר.

 

וְזֶה הָיָה סוֹפָם שֶׁל שִׁבְעַת הַדְּגִיגוֹנִים.

015

 

פֶּרֶק י"ב

 מָה שֶׁקָּרָה אֲחַר כָּךְ

 

לְאַחַר שֶׁנּוֹדַע כִּי

שִׁבְעַת הַתֻּכּוֹנִים,

שֶׁבַע הַחֲסַדְסִידוֹת,

שִׁבְעַת הָאֲוָזוֹנִים,

שֶׁבַע הַתִּנְשַׁמְשַׁמּוֹת,

שִׁבְעַת הַשַּׁרְקָנוֹנִים,

שִׁבְעַת הַחֲתַלְתּוּלִים

וְשִׁבְעַת הַדְּגִיגוֹנִים

מֵתוּ כֻּלָּם – נִפְגְּשׁוּ הַצְּפַרְדֵּעַ, פַּרְעוֹשׁ־פַּרְפֶּרֶת־הַפְּרִי, הָעַכְבָּר, הַקּוֹגְ־לְמוֹ־גְּל וְהַפַּחְפָּץ הַפָּחוּס כְּדֵי לָחֹג אֶת מַזָּלָם הַטּוֹב.

016

וְהֵם אָסְפוּ אֶת שֶׁבַע הַנּוֹצוֹת שֶׁל שִׁבְעַת הַתֻּכּוֹנִים, אֶת שִׁבְעַת הַמַּקּוֹרִים שֶׁל שֶׁבַע הַחֲסַדְסִידוֹת, אֶת הַחַסָּה וְאֶת כָּל הַיֶּתֶר, סִדְּרוּ אוֹתָם בְּמַעְגָּל, וְרָקְדוּ הוֹרְנְפַּיְפּ סְבִיב כָּל הַמַּזְכָּרוֹת הַלָּלוּ עַד שֶׁהִתְיַגְּעוּ מִכָּךְ; וְאָז עָרְכוּ מְסִבַּת תֵּה, וּמְסִבַּת גָּן, וְנֶשֶׁף, וְקוֹנְצֶרְט, וּלְאַחַר מִכֵּן חָזְרוּ אִישׁ אִישׁ לְבֵיתוֹ מְלֵאֵי אֹשֶׁר, כָּבוֹד, אַהֲדָה, סִפּוּק וּשְׁאַט נֶפֶשׁ.

 

פֶּרֶק י"ג

 מָה שֶׁקָרָה לְהוֹרֵיהֶם שֶׁל אַרְבָּעִים וְתִשְׁעַת הַיְּלָדִים

אַךְ לְאַחַר שֶׁשְּׁנֵי הַתֻּכִּים,

שְׁתֵּי הַחֲסִידוֹת,

שְׁנֵי הָאֲוָזִים,

שְׁתֵּי הַתִּנְשָׁמוֹת,

שְׁנֵי הַשַּׁרְקָנִים,

שְׁנֵי הַחֲתוּלִים

וּשְׁנֵי הַדָּגִים

לָמְדוּ מֵעִיּוּן בָּעִתּוֹנִים עַל קִצָּן הַמַּר שֶׁל כָּל מִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם, סֵרְבוּ לִטְעֹם עוֹד מָזוֹן; וְהֵם שָׁלְחוּ שְׁלִיחִים לַחֲנֻיּוֹת הַמֻּבְחָרוֹת וְרָכְשׁוּ כַּמּוּת הֲגוּנָה שֶׁל פִּלְפֶּלֶת חֲרִיפָה, בְּרֶנְדִי, חֹמֶץ וְשַׁעֲוַת חוֹתָם כְּחֻלָּה, וְכֵן שִׁבְעָה בַּקְבּוּקֵי זְכוּכִית עֲצוּמִים וַאֲטוּמִים. וּלְאַחַר שֶׁעָשׂוּ זֹאת סָעֲדוּ אֶת לִבָּם בַּאֲרוּחָה קַלָּה שֶׁל לֶחֶם שָׁחֹר וְאַרְטִישׁוֹק יְרוּשַׁלְמִי, וְנִפְרְדוּ מִכָּל מַכָּרֵיהֶם הָרַבִּים, הַנִּכְבָּדִים, הַנִּבְחָרִים, הָאַחְרַאִיִּים וְהָאֱוִילִיִּים בְּחִבּוּבִים שֶׁל טֶקֶס.

 

פֶּרֶק י"ד

 סוֹף דָּבָר

וּלְאַחַר מִכֵּן יָצְקוּ לַבַּקְבּוּקִים אֶת כָּל מַרְכִּיבֵי נוֹזֵל הַכְּבִישָׁה, וְכָל זוּג קָפַץ לְתוֹךְ בַּקְבּוּק מִשֶּׁלּוֹ, וּמוּבָן שֶׁכֻּלָּם מֵתוּ בִּן רֶגַע וְנִכְבְּשׁוּ לְגַמְרֵי בְּתוֹךְ דַּקּוֹת סְפוּרוֹת; וְלִפְנֵי כֵן עָרְכוּ צַוָּאָה (בְּעֶזְרַת עוֹרְכֵי הַדִּין הַטּוֹבִים בּיוֹתֵר בַּמָּחוֹז) וְהוֹרוּ בִּמְפֹרָשׁ לִפְקֹק אֶת שִׁבְעַת הַבַּקְבּוּקִים וְלַחְתֹּם אוֹתָם בְּשַׁעֲוַת הָחוֹתָם הַכְּחֻלָּה שֶׁקָנוּ; וְאוֹתָם עַצְמָם, בְּתוֹךְ הַבַּקְבּוּקִים, הוֹרוּ לְהַצִּיג בַּמּוּזֵאוֹן הָרָאשִׁי שֶׁל הָעִיר טוֹשׁ, לְצַד תָּוִיּוֹת עֲשׂוּיוֹת קְלָף אוֹ כָּל תַּחְלִיף מַרְתִּיעַ אַחֵר, עַל גַּב שֻׁלְחָן שַׁיִשׁ שֶׁרַגְלָיו מְחֻפּוֹת כֶּסֶף, כְּדֵי שֶׁאֶפְשָׁר יִהְיֶה לִצְפּוֹת בָּהֶם וּלְהַרְהֵר בָּהֶם מִדֵּי יוֹם, לְתוֹעַלְתּוֹ הַנִּצְחִית שֶׁל הַצִּבּוּר רַךְ הַלֵּבָב.

וְאִם תַּגִּיעוּ בְּאַחַד הַיָּמִים לְגוֹל־וּמָגוֹל, וְתִפְקְדוּ אֶת הַמּוּזֵאוֹן הַשּׁוֹכֵן בָּעִיר טוֹשׁ, חַפְּשׂוּ אוֹתָם עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן הַתִּשְׁעִים וּשְׁמוֹנָה בַּחֶדֶר הָאַרְבַּע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה לְאֹרֶךְ הַפְּרוֹזְדּוֹר הַיְּמָנִי בָּאֲגָף הַשְּׂמָאלִי שֶׁל הַמִּבְנֶה הַמֶּרְכָּזִי שֶׁבְּמוֹסָד מַרְהִיב עַיִן זֶה; כִּי אִם לֹא תַּעֲשׂוּ זֹאת, לֹא תִּמְצְאוּ אוֹתָם לְעוֹלָם.

017

ללכת אחרי החלום – ראיון עם ליאת רוטנר וארז צדוק

ארז צדוק הוא קומיקסאי ומאייר, בוגר "בצלאל", וליאת רוטנר היא סופרת ילדים מצליחה. השניים חברו ליצירת ספר הקומיקס "מיקו בל", שראה אור לאחרונה בהוצאת "דני ספרים". לכבוד צאת הספר, שוחחנו אתם על יצירת קומיקס מקורי בישראל, על תהליך העבודה ועל חלומותיהם.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

שלום, מה שלומכם? איך קרה שחברתם יחד ליצור את הספר "מיקו בל"?

ליאת: הרבה זמן רציתי לכתוב ספר פנטזיה מהסוג הזה: ילד שמגלה שסבא שלו הוא רוקח שיקויים מסתורי ואז מוטל עליו לנהל את החנות. יש בזה המון קסם ואופציות והדמיון שלי משתולל. אך כשניגשתי לעבודה עלה הרעיון בהוצאת הספרים לעשות מזה קומיקס, ואני מיד חשבתי על ארז – חבר מהתיכון שהקשר בינינו התחדש כשעבדתי כעורכת עיתון לילדים וחיפשתי קומיקסאי. הוא בעיניי אחד המאיירים המעולים בארץ. הסתבר שגם ארז היה במגעים עם הוצאת הספרים הזאת במקביל אליי, וככה כולנו "עפנו" על שיתוף הפעולה.

ארז: כן, ממש גורל. עם סיום התואר בתקשורת חזותית ב"בצלאל", שלחתי את פרויקט הגמר שלי, "טרנקילו" (קומיקס אוטוביוגרפי שעוסק בטיול-אחרי-צבא שלי לדרום אמריקה וההסתבכות עם משטרת ההגירה של ארצות הברית בסיומו) לכל הוצאות הספרים בארץ, בתקווה שאוכל להוציאו לאור. אחת ההוצאות שחזרו אליי היא "דני ספרים", שם אהבו מאוד את הספר ואת יכולות האיור שלי, אך פחות האמינו שיש מספיק קהל בוגר שקורא קומיקס בארץ. לשמחתי, הם מאמינים מאוד בקומיקס לילדים ולנוער, ושם בעצם נפתחה הדלת עבור ליאת ועבורי, וההזדמנות לאחד כוחות.

02

כיוון שמדובר בספר קומיקס – איך התחלקה העבודה ביניכם? האם קודם הטקסט היה כתוב, ורק אחר כך האיורים, כמו בעבודה מסורתית על ספר לילדים?

ליאת: מבחינתי הספר כבר היה כתוב כי עמדתי להוציאו כספר פרוזה רגיל. אבל כשהוחלט להפכו לקומיקס המרתי אותו לתסריט קומיקס, שלב אחר שלב. זה לקח כחודש, אבל בסיום העבודה העברתי לארז שהחל לאייר. ממש כתבתי מה קורה בכל ריבוע, כולל תנוחת הגוף, הפרצוף והמבט, מה יש ברקע, ומה אמור להיות כתוב בבועת הטקסט.

דוגמא לתסריט של ליאת

דוגמא לתסריט של ליאת

ארז: כבר כשקיבלתי את הטקסט כספר פרוזה – אהבתי אותו, וליאת השכילה להפוך אותו לקומיקס בצורה ממש טובה. היא שידרגה את הסיפור בכך שהוסיפה המון רגעי אקשן, כיאה לקומיקס משובח. בספר הראשון הקורא זוכה להכיר את מרבית הדמויות ולכן היתה לי עבודה מאתגרת בעיצובן. בקצרה, אני קודם עושה סקיצה עם טקסט של כל הקומיקס ולאחר שהיא עוברת עריכה והגהה אצל חגי ברקת, העורך של "דני ספרים", אני עובר לשלב הפנסילינג (עיפרון), חוזר על הקווים בדיו דיגיטלי, וצובע. אני יודע שזה נשמע פשוט אבל זה ממש לא. קומיקס זאת עבודת נמלים, ויחד עם זאת מעבודות האיור המהנות והמספקות ביותר עבורי.

תהליך עבודה על עמוד קומיקס

תהליך עבודה על עמוד קומיקס

04a

04b

04c

עיצוב דמויות

עיצוב דמויות

06

07

ליאת – כסופרת מוכרת לבני הנעורים, איך היה בשבילך המעבר לסוגה ספרותית ספציפית כל כך כקומיקס? באיזה אופן זה הכתיב את הסגנון ואופני הביטוי הספרותיים? האם המעבר היה קשה עבורך?

ההמרה לקומיקס לא הייתה קשה בכלל כי צורת הכתיבה שלי היא מאוד "תסריטאית" מלכתחילה. גם בספרי הנוער "הרגילים" שלי אני אוהבת להסביר איך נראות הדמויות, איזה פרצוף הן עושות ומה קורה ברקע מבחינה וויזואלית. אני אוהבת לפרט את המחשבות שלהן וליצור דברים מגניבים שקורים ממש מעל פני השטח. זה דברים שמאוד קל לאייר או להפוך לסרט.

כמה מספריה של ליאת רוטנר

כמה מספריה של ליאת רוטנר

ספרו לנו קצת על הספר ועל הגיבור שלו. כיצד הוא נוצר, מה מייחד אותו?

ליאת: הגיבור הוא למעשה ילד רגיל לגמרי, והבעיות שלו רגילות ומוכרות מאוד אצל ילדים בזמננו. אלא שהוא זוכה לפתרון קסום, להזדמנות לעולם אחר, מופלא, שבו הוא הקובע, והוא נותן דרור לדמיונו ולמוחו המפותח. ברגע שהוא מוצא את יומן המתכונים לשיקויים של סבא שלו ופותח את הדלת לחנות השיקויים הקסומה – הוא הופך לרוקח השיקויים הגדול. ואז הוא מנהל חיים כפולים: מבחוץ הוא אותו ילד יתום עם בעיות חברתיות ולימודיות, אך כשהוא נכנס לחנות ולובש את החלוק – הוא מומחה השיקויים החשוב והחכם שרבים תלויים בו.

ארז: מיקו לא עושה שימוש בכוח, כפי שמנסים אויביו שרודפים אחריו; אלא במוחו, באומץ לבו, ביושרו וגם בענווה ובתמימות שלו. בסופו של דבר הוא לומד להעריך את עצמו, לרכוש חברים גם בעולם הרגיל, ובעיקר להתמודד מול פחדיו הגדולים – הפחד מכישלון והפחד מדחייה.

כניסה למרתף השיקויים

כניסה למרתף השיקויים

מה דעתכם על תחום הקומיקס לילדים ולנוער בארץ? אנחנו ממעטים לראות יצירות מקוריות בתחום הזה לילדים, בניגוד בולט למדינות אחרות במערב.

ליאת: אין כמעט קומיקס כמו שלנו בארץ וחבל לנו על כך, אבל מצד שני זכינו להיות מהמעטים שמתחילים אותו כאן… זה דרש הרבה אומץ ופחד מכך שהספר לא יתקבל.

ארז: נכון מאוד. אני חושב שזאת הפעם הראשונה שהוצאת ספרים תומכת בקומיקס ישראלי מקורי כבר משלב התסריט עד הגימור הסופי, בלי לפרסם פרקים ממנו מדי שבוע בעיתון ילדים כלשהו. זה סיכון גדול מאוד עבורי ועבור ההוצאה, שעבורה אין הצלחה קודמת שעליה היא יכולה להסתמך. "זבנג" לדוגמא, פורסם קודם כל כסדרה שבועית מצליחה של שניים-שלושה עמודים ואוגד לספר עב כרס לקראת שבוע הספר. למרות זאת, חשוב לי לציין שהתחום כן נמצא בצמיחה מתמדת בזכות תרגומים מוצלחים במיוחד לרבי מכר עולמיים בתחום כמו "הקמע", "בון" ו"שאזאם!" שאני אישית אוהב מאוד.

10

ארז – כאמן קומיקס, מה הדבר החשוב ביותר ששמת עליו דגש בעבודה על "מיקו בל"? מהם הדגשים העיקריים ביצירת נרטיב בספר קומיקס?

מבחינתי, הדבר הכי חשוב היה לוודא שהקומיקס יהיה מאוד נעים ומזמין לעין, כלומר שהעמודים לא יהיו עמוסים מדי בטקסט. אני חושב שאחד היתרונות של הקומיקס על פני ספרי פרוזה, הוא האיזון בין הספרות הכתובה למאוירת. יש המון ספרי קומיקס טובים שבהם יש עמודים שבקושי משאירים מקום לאיור. הבעות פנים ומחוות גוף הן בין הדברים החשובים עליהם אני שם דגש, מכיוון שזהו האמצעי העיקרי להעברת המסר אל הקורא.

דוגמא לשלושה עמודים מאוחדים

דוגמא לשלושה עמודים מאוחדים

ארז – מהם מקורות ההשראה העיקריים שלך כמאייר?

הו – הא! מלא! מאיפה להתחיל? אתחיל מהדבר הראשון שעולה לי לראש: "בלאקסד" – קומיקס אירופאי מדהים שכתב דיאז קנלס ואייר בכישרון רב מדי (הו הקנאה!) גוארנידו. מדובר במותחן בלשי פילם נוארי שמתרחש בעולם שכולו חיות מואנשות, ובראשן בלאקסד, בלש להשכרה, פנתר שחור, שפותר תעלומות רצח ושחיתות. הבעות הפנים, הבימוי, הצביעה האטמוספרית המופלאים שלו פשוט שאבו אותי פנימה.

12

"בון" של ג'ף סמית' הוא גם מקור השראה לא קטן עבורי, מבחינה עלילתית וכמובן מבחינה איורית. אני ממש אוהב את הקו של סמית', הרכות שבה הוא משתמש במכחול, השימוש שלו בכתמים השחורים אתם הוא יוצר קונטרסט מעניין. חוץ מזה, אני חושב שהעיצוב דמות של בון היא גאונית בפשטות שלה. סמית' בעצמו הושפע מאוד מאמן קומיקס ידוע ומעולה בשם וולט קלי שיצר את סדרת הקומיקס המצליחה "פוגו".

מימין: "בון", משמאל: "פוגו"

מימין: "בון", משמאל: "פוגו"

בארץ אני מתחבר מאוד לקו והעיצוב של מישל קישקה, שעל הקריקטורות המשעשעות שלו גדלתי בתור ילד, והרישום היפהפה והמקוריות של אסף חנוכה ב"ריאליסט".

קריקטורה של מישל קישקה - מחווה שלי אליו

קריקטורה של מישל קישקה – מחווה של ארז צדוק

האם קראתם קומיקס כילדים, ואם כן – מה תפס אתכם בסוגה הזו?

ליאת: אני לא כל כך התחברתי לקומיקס, אבל רק כי ספרי הקומיקס היחידים בארץ שהיו באמת איכותיים היו קצרצרים מאוד. ואני אהבתי סיפורים ארוכים ומורכבים.

ארז: האם קראתי קומיקס? בוא נגיד שנשמתי קומיקס בתור ילד. קומיקס זאת אהבה שרק הלכה והתעצמה, ואני חייב לזקוף זאת לטובת מישהו שכבר הזכרתי קודם – אורי פינק. עד "זבנג" הייתי בטוח שאני הולך להיות מתחרה מספר אחת של אולפני דיסני. אחרי "זבנג" עדכנתי גרסה – אהיה מתחרה מספר אחת של אורי פינק. סתם, אין לו מתחרים, הבנאדם גאון! כשסיימתי לקרוא את הספרים שלו מכל הכיוונים, גיליתי את "אסטריקס", "טין טין" ואת "בבא" של שי צ'רקה, כמובן. היום הספרייה שלי עמוסה בכל טוב מכל הסוגים.

תמונה של ספריית הקומיקס של ארז צדוק

תמונה של ספריית הקומיקס של ארז צדוק

"מיקו בל" הוא למעשה הרפתקה אחת גדולה, דרמטית ומצחיקה, בעלת יסודות פנטסטיים – ספרו לנו על הבחירה בסיפור מסוג זה, וכיצד עבודת האיור הושפעה מהבחירות הספרותיות.

ליאת: יש כל כך הרבה סיפורים על ילדים שמקבלים כוחות פלא או שינויי צורה משלהם, אבל אין כמעט משהו שבו לילד עצמו אין כוח – אלא את היכולת והמומחיות לרקוח שיקויים שיעשו את כל הדברים האלה. כילדה היה לי קשה מאוד להתרכז בכיתה, ובימים ההם גם לא היה ריטלין. אני אוהבת את זה שמיקו הוא נטול כוחות קסם אלא פשוט חכם ובר מזל. הדמיון המופרע והחולמנות שלו הם דווקא יתרון בתפקידו כרוקח שיקויים מופלא.

ספלאש של הקרנף

ספלאש של הקרנף

ארז: מדובר בסיפור קומיקס שטומן בחובו המון רגעי הומור, והרגשתי שהסגנון האיורי שיישרת את הסיפור הכי טוב הוא הקרטוני. חוץ מרגעי ההומור, הז'אנר הספרותי בספר הוא פנטזיה ומתח, והיה לי חשוב שהצביעה תיתן את האווירה המתאימה לכך. אני אוהב מאוד צביעה אטמוספרית, ואפשר לראות שהפלטה הצבעונית משתנה מאוד בהתאם למקום ולזמן ההתרחשות. העלילה בספר הראשון מתפרשת על פני יום שלם, וממש כמו העלילה היא עוברת מיום ללילה, אור לחושך, מגלוי וברור למסתורי ואפל.

השוואות פנלים של אווירות בתוך הקומיקס

השוואות פנלים של אווירות בתוך הקומיקס

האם עתידים לראות ספרים נוספים של "מיקו בל"? ובנוסף – מהו פרויקט החלומות שלכם?

ליאת: אם תאהבו מספיק את "מיקו בל" הראשון – אנחנו מבטיחים המשך! כי כמו שניתן לראות בספר, הוא בהחלט דורש "המשך יבוא". כמו כן, יש לנו עוד ספרים על הפרק, ואם הקומיקס הישראלי יתקבל כמו שאנו מקווים, אנחנו חולמים להמשיך לשיתוף פעולה בספרים נוספים.

פרויקט החלומות האישי שלי – שיהפכו את אחד מספרי הפנטזיה שכתבתי לסרט הוליוודי עתיר תקציב בארצות הברית… אבל אם נהיה ראליים יותר, אני שואפת להמשיך את סדרות הספרים ולפרסם עוד ספרים לפי הביקוש של הקוראים.

ארז: לגבי "מיקו בל", אני מסכים עם ליאת. מספר ספרי ההמשך יהיה בהתאם לדרישת הקהל, ואנחנו בהחלט מקווים שהקהל ינהר לקנות את הספר והכי חשוב ייהנה ממנו.

פרויקט החלומות שלי – חוץ מלכבוש את העולם? שיום אחד אמצא את השלווה הדרושה בשביל להביא אל הכתב והאיור סיפור ששוכן לי בראש כבר המון המון זמן. וכחלק מהגשמת החלום, הייתי שמח שהוצאת "סקולסטיק" ירכשו את הזכויות להוצאתו לאור בכל העולם.

להמציא ילדות ישראלית

בסוף שנות ה-40 ושנות ה-50, פעלו בשטח ארבעה עיתוני ילדים: "דבר לילדים", "הבוקר לילדים", "משמר לילדים" ו"הצופה לילדים". כל עיתון ילדים ייצג השקפת עולם, וכל ילד קרא את העיתון ששיקף את עמדות בני הבית, ובראש וראשונה – את של אב המשפחה. הבית שלנו היה בית של פועלים חקלאים לא-סוציאליסטיים, וממילא הוא השתייך ל"גוש האזרחי". לכן נשלחתי לגימנסיה פרטית "בורגנית" (ולא לבתי הספר של תנועת העבודה שנקראו בתי-חינוך לילדי עובדים), וקראתי את "הבוקר לילדים", שיצא לאור על ידי העיתון היומי "הבוקר", אשר ביטא את עמדותיו של "הגוש האזרחי" מההיבט הימני המתון.

שער "הבוקר לילדים" 1947

שער "הבוקר לילדים", 1947

אבל נראה שכילדים אי אפשר היה לברוח מ"דבר לילדים". גם אני התוודעתי ל"דבר לילדים" עוד לפני שידעתי לקרוא בו. זה היה בתחילת כיתה ב' כשהגיעה אלינו (לגימנסיה הפרטית הבורגנית) מורה צעירה שזה עתה סיימה את סמינר בית הכרם בירושלים, וביקשה ליישם עלינו את שיטות החינוך החדשניות שלה. מורה זו לא השגיחה בין "גוש אזרחי" ל"גוש פועלי", ומידי יום שישי הייתה מופיעה עם כרכים גדולים של "דבר לילדים", פורשת אותם על השולחן, וקוראת. כך למדנו מה זה עיתון, וכך חיכינו כל שבוע ליום שישי הבא, כדי שתקרא לנו את "ניסים ונפלאות" (לימים נודע לנו שכתבה אותו לאה גולדברג) או את "לובנגולו מלך זולו" (שכתב וצייר נחום גוטמן) – סיפורים שעינגו אותנו שבוע אחר שבוע.

בכיתה ד' התחלתי לקבל את "הבוקר לילדים". כאמור, בבית שלנו קראו את עיתון "הבוקר", וביום רביעי הוא היה מגיע יחד עם "הבוקר לילדים". בבית של חברה ממול, שאבא שלה היה מפא"ייניק, קראו את עיתון "דבר", וביום חמישי היא קיבלה את "דבר לילדים". ביום שישי – עשינו החלפות.

איור של נחום גוטמן לשיר של אנדה פינקרפלד. "דבר לילדים" 1931

איור של נחום גוטמן לשיר של אנדה פינקרפלד. "דבר לילדים", 1931

 

אהבתי את "הבוקר לילדים" ואהבתי את "דבר לילדים". הם לא היו אותו דבר. הם היו כמו שני דודים גדולים ואהובים, כשכל אחד שונה מרעהו – בדיבורו, בצחוקו, בלבושו. "דבר לילדים" היה בהיר ומרווח, כאילו השמש זרחה בין הדפים שלו, והיו בו שלושה מיני ניקוד: ניקוד עם אותיות גדולות (שהיו שירים וסיפורים לקטנים), ניקוד עם אותיות רגילות (לילדים בכיתות הראשונות של בית הספר היסודי), ואותיות רגילות בלי ניקוד (שעל הרוב היו מאמרים לילדים בוגרים יותר). ב"הבוקר לילדים", כמו ב"דבר לילדים", לא פנו אלינו כמו אל ילדים, אבל "הבוקר לילדים" היה קודר יותר – באותיות הדפוס שלו, בצילומי השחור-לבן, ובעמודים הצפופים (שכמו ביקשו לדחוס בהם כמה שיותר).

ובכלל, "הבוקר לילדים" היה תמיד רציני ונרגש, שכן בתקופות של העליות הלא-לגאליות, ספינות מעפילים טובעו, והעלו בחורים לגרדום. "ימי אבל לנו וגאווה", "ענן על תל אביב", "לילות קודרים" זעקו עמודי השער של "הבוקר לילדים", אבל העורך שלו, הסופר יעקב חורגין, חייך אלינו תמיד בין הדפים. הוא נעם לנו בהערות שלו בגובה העיניים, ובענייני היום שחלק עמנו במדור "בינינו". וכאשר פתרנו חידות ושלחנו חיבורים, הוא טפח לנו על השכם, גוער או מעודד: "לאלה, חיה ורבקה – הידד לשלישייה החכמה", "חיים, קצת יותר סדר במכתבך", "לראובן, שיריך כתובים בכתב שרק מלאכי השרת זקוקים לו", וכדומה.

בהדגשה: העורך יעקב חורגין נוזף בשולח התשובה. "הבוקר" 18.12.1947

בהדגשה: העורך יעקב חורגין נוזף בשולח התשובה. "הבוקר לילדים", 18.12.1947

 

מובן שגם ב"הבוקר לילדים", היו כותבי שירה וסיפורת, ומאיירים וצלמים, אבל יעקב חורגין היה העיתון כולו – קברניט שהפליא לנווט את שמונת עמודי השבועון הקטן בשפע עלילות שהיה ממציא מידי שבוע בשבוע: אגדות הומוריסטיות, מסעות אימים לאפריקה ובחזרה, טיסות לחלל נוסח מדע בדיוני, וכמובן – "הבלש משכונת הצריפים" (שכונת נורדיה), על אודות חבורת ילדים היוצאת להכחיד את הרוע מתל אביב, כשהצדק החברתי דאז מפעיל אותו.

"הבוקר לילדים" ראה נגד עיניו מודל של "ילד טוב ארץ ישראל": מחונך, חרוץ, ונאמן לעמו ולמולדתו. גם "דבר לילדים", כמובן, צידד במודל דומה, אלא שהוא עטף אותו בכמיהה אין קץ לאדם-עברי-חדש, שכולו חופש ופתיחות ועליצות כובשת (כמו הילדים והילדות בציוריו של נחום גוטמן, שהיה צייר הבית). אני זוכרת כשהייתי מדפדפת בעיתון ורואה סיפור עם איור של נחום גוטמן, כבר הייתי סקרנית ונפעמת לקרוא. כלומר, בראשית היה האיור, והוא-הוא שריתק אותי לגבי הטקסט המילולי שהציע. וכמו האיורים – כך הכותרות. מאיפה באו הכותרות המפתות האלה, שעוד לפני שקראתי את הטקסט, כבר הדמיון הילדי התחיל משתולל בשקיקה מה קורה שם, כמו "מעשה בשתי ילדות ושכנה רעה", "הדלת נעלבת", "מי חלם את מי", "דודה אלה, חיילה", "בארץ לא ולא", "לאדם העני העני", ועוד.

ואכן, "דבר לילדים", בשנים בהן אני קראתי בו, התפוצץ מכישרונות של אנשים צעירים, או בעלי רוח צעירה, שלא הפסיקו להמציא את הילדות הישראלית: משחקים אותה, יוצרים אותה, נושאים אותה מהעיר ומהכפר, מהשדות של עין חרוד ומהדיר של משמר העמק: פניה ברגשטיין וזרובבל, אנדה פינקרפלד וזאב, לוין קיפניס ומרים שטקליס, וכמובן, ימימה טשרנוביץ ולאה גולדברג ויצחק יציב.

"לובנגולו מלך זולו" מאת נחום גוטמן. מתוך "דבר לילדים" 16.8.1935

"לובנגולו מלך זולו" מאת נחום גוטמן. מתוך "דבר לילדים", 16.8.1935

 

אז נכון שיוצרים אלה היו אנשי תנועת העבודה, שרצו לגדל את ילדיהם בצלמם ובדמותם. לכן ב"דבר לילדים" בחרו לדווח על כל "וועידת פועלים" או על כל "מועצת פועלות", ולחנך ולהטיף לערכי היסוד של עבודה ובנייה ("הכול חייבים לבנות את ארצנו. ומה יעשו הקטנים? הם יתכוננו לעבודה. תחילה ישחקו, יסתכלו בתמונות עבודה וידעו איך בונים, ואיך עולים"). עכשיו, כשאני מדפדפת בין הכרכים, אני מוצאת למשל מאמר-שער (מרץ 1942), המדווח עם ניקוד (כלומר לילדים בכיתות הראשונות) על "וועידת הפועלות החמישית". לרגע אני נרתעת. האם ילד או ילדה, בגיל 10-9, עשויים למצוא עניין בהתכנסויותיהן ובנאומיהן של הפועלות בוועידתן החמישית? אבל כשאני מתחילה לקרוא, אני נוכחת לדעת שהעורך יצחק יציב החתום על הרשימה, העניק כאן שיעור באלף-בית של פמיניזם, כאשר הוא פונה אל קוראיו הקטנים בזו הלשון: "רגילים אתם לראות את אבא מופיע מעל במה באספת הנבחרים, בוועד הלאומי, בוועד המושבה, ובכל מקום ציבורי. הוא משמיע את דעתו, מנהל את כל העניינים, ואך לעתים רחוקות נשמע קולה של אמא – קול האישה, ודעתה בעניינים שונים, הנוגעים גם לה בדיוק כמו לאיש. ואם תוסיף ותשאל: וכי מי מונע בעד האישה מהשמיע את קולה?…" וכאן הוא ממשיך ומסביר מדוע ולמה.

שער "דבר לילדים" 11.5.1949

שער "דבר לילדים", 11.5.1949

 

הרביתי במשך שנים לעסוק בתופעותיה של עיתונות הילדים בשנות ה-40 וה-50 – הן כחוקרת ספרות ילדים (בקורס אוניברסיטאי שהעברתי בשם "ספרות ילדים – פואטיקה ותקשורת"), והן כמי שמצאה את פרנסתה בלימודיה לתארים מתקדמים כפרי-לאנס בעיתון "הארץ שלנו". ובעניין אחרון זה אומר כך: הצעתי עצמי ל"הארץ שלנו" כשעמי שני שושבינים. האחד יעקב חורגין, והשני נחום גוטמן. אתם יצאתי לדרך, ולאורם הלכתי כל השנים (עד שנסגר העיתון בשנות השמונים). האמנם חיפשתי לעבוד בעיתונות ילדים כפועל יוצא מהקריאה ב"דבר לילדים" וב"הבוקר לילדים"? אין ספק. הייתי אומרת יותר מזה: לא ספרות הילדים דאז עשתה אותי, אלא דווקא עיתונות הילדים של אז.

בימים ההם, כאשר בספרייה המקומית (לא קנינו ספרים ורק החלפנו בספרייה), כמעט לא היו ספרי ילדים ארץ-ישראליים, ורוב ספרי הילדים המתורגמים מאנגלית, רוסית וכדומה, היו בעלי שפה מכבידה ולא מתוקשרת (גם הספרים עצמם היו בדרך כלל מרופטים ומקושקשים, וגם זה הרתיע) – עיתונות הילדים הילכה עלינו קסמים. היא הייתה ידידותית ובת-שיח, ושבוע-שבוע (היום עיתוני הילדים הם ירחונים מידענים), העשירה אותנו ביצירות העכשוויות של סיפורת ושירה לילדים, הכניסה אותנו ללב האירועים אקטואליים, עדכנה אותנו בחדשות היום של סוף מלחמת העולם השנייה, מלחמת השחרור והקמת המדינה, וגם הצחיקה ושעשעה. אבל הכי-הכי היא נטעה בנו את זהותנו כילדי המקום הזה, כשהיא ממציאה שוב ושוב את הילדות הישראלית שלנו: ילדות של המון שמחה, אבל גם של בגרות ילדית שאכפת לה מכל מה שנעשה סביב לנו.

 

פרופ' יפה ברלוביץ – המחלקה לספרות עם ישראל, אוניברסיטת בר אילן. כתבה עבודת מ.א. בנושא: "למהותה של ספרות ילדים". פרסמה מאמרים ומחקרים על אודות ספרות הילדים בארץ ובעולם. במשך שנים לימדה קורס מוביל תחת הכותרת: "ספרות ילדים – פואטיקה ותקשורת".

בטעם קרטון

ספרי קרטון לפעוטות הפכו להיות מראה נפוץ בחנויות הספרים. לא רק הגרסאות הפשוטות של מלים ראשונות, תמונות של חיות או ספרי העגלה הנפתחים כאקורדיון, אלא ספרים המציגים דמויות, התפתחות עלילתית, איורים מתוחכמים ושירים מחורזים. ספרים אהובים ומוכרים רואים אור מחדש במהדורות קרטון – חלקם בשל התאמתם לגיל שבו הילדים מתקשים עדיין להפוך דפי נייר או מעדיפים להקשיב לסיפור דרך הפה והלשון, וחלקם רק מתוך צרכים שיווקיים ועל מנת להגדיל את קהל היעד של היצירה.

כך למשל "מעשה בחמישה בלונים" הוא ספר הפונה לפעוטות ולכן הולם ומתאים להיות במהדורת קרטון. לעומתו, "הטרקטור בארגז החול" של מאיר שלו ויוסי אבולעפיה, שהוא ספר מוצלח ואהוב, פונה לקהל יעד בוגר יותר. הטקסט הארוך בכל עמוד אינו רלוונטי לקצב הדפדוף הנדרש מספר פעוטות ומורכבות האיורים גם היא אינה מתאימה לקטנטנים.
למי מתאימים ספרי קרטון? לתינוקות מגיל אפס ועד שלוש. כן, גם אם הם עוד לא מדברים עברית. הניגון שבהקראה והאינטימיות המיוחדת של זמן קריאת הסיפור מתאימים לכולם, גדולים כקטנים. ספרי קרטון ישרדו היטב גם אחרי כמה הקראות ולא תצטרכו להרחיק אותם מהילד כדי למנוע קריעה או קימוט של הדפים.
איך בוחרים ספרי קרטון טובים ומתאימים? ראשית, בודקים שאין יותר מארבע שורות בכל עמוד, ומנסים לקרוא בקול רם את הטקסט. טקסט טוב ומתנגן יתאים במשך שלו ליכולת ההקשבה של פעוט. ספרים עבים מדי מעידים על אורך שלא יתאים לזמן הקראה. בואו נאמר ארבע דקות לכל היותר.

בשביל שיהיה עם מה להתחיל, הנה לפניכם עשרה ספרי קרטון מצוינים לקטנטנים:

"אבא! אבא!" / מאת נירה הראל, איורים: אביאל בסיל (הוצאת כנרת)

"אבא! אבא!" עוקב אחר טיול קצר של אם וביתה בשדרות בלב העיר. בכל כפולת עמודים מופיעות ארבע שורות מחורזות בתבנית קבועה: ראשית מתואר הדבר אותו הן רואות, אחר כך האם, כמו אמא טובה ומסורה, מעשירה את ביתה בעובדה מעניינת כלשהי, ובסוף רוני, הבת, ללא כל קשר לנאמר, קוראת בשמחה: "אבא! אבא!"
הנה דוגמא:

ומי זה פה? רוכב אופניים.
רוני שמחה, מוחאת כפיים.
"תגידי אופניים, ילדה נהדרת"
"אבא! אבא!" רוני אומרת

אבא אבא

עטיפת הספר

 

זהו מבט משועשע על למידת השפה ועל הסבלנות העצומה של אם שלא נעלבת מילדתה הקטנה שאומרת, בינתיים, רק "אבא". במהלך הלמידה שלה גם הילד המאזין יכול לשוב ולנסות את המלה הזאת ומלים נוספות אחרות המופיעות בספר. את הסוף לא נגלה כי אפילו לספרי קרטון אפשר לעשות ספוילרים, אבל כן נציין לטובה את איוריו השובים של אביאל בסיל, שלא מפחד להשתמש בצבע בצורה לא ראליסטית ובכך להעשיר כל כפולת עמודים בגוון מיוחד משלה.

אבא אבא אביאל בסיל

איור: אביאל בסיל

ואם אתם כבר בהקראה השלושים ושתיים, העסיקו את עצמכם במעקב אחר החתול-נמר הוורוד שמלווה את הסיפור.

"בדיוק בזמן" / כתבה ואיירה: אורית ברגמן (הוצאת מודן)

"בדיוק בזמן" הוא ספר לתינוקות של שנות האלפיים – הוא כתוב בצורת דיאלוגים ללא מספר-על, מעוצב לעילא, מתהדר בשני גופנים שונים של כתב-יד, והוא קצבי כהתכתבות וואטסאפ. אין בו זכר לכבדות התצלומים ולגופן הפרנק-ריהל השחור המוכר מספרי קרטון מהמילניום הקודם. אם כבר, ניתן להשוות את ספרה של אורית ברגמן לעוגיית מרנג אוורירית ואיכותית.
מיכאל החילזון נע לאטו מן הכריכה הקדמית לאחורית – הוא בדרכו לעץ הגדול לפגוש את טוטו הפילון. בכל כפולת עמודים הוא פוגש חבר אחר, כולם רכובים על גבי כלי תחבורה שונים ומשונים (מאופניים ועד מטוס). הדיאלוג חוזר על עצמו: החברים שואלים את מיכאל לאן הוא זוחל, והוא משיב: "לעץ הגדול, לפגוש את טוטו הפילון, ואת/ה?" החברים עונים כי הם ממהרים, מאחרים, בדרכם לחברים ולמסיבה. הבעות פניו של מיכאל משתנות ממפגש למפגש, וכך אנו יכולים לשער כי הוא חושש שלא הוזמן לאירוע המסקרן. כאשר מגיע מיכאל לעץ, מתברר כי החברים עורכים לו מסיבת הפתעה, וכשזו מגיעה לסיומה, הם שבים לביתם, הפעם יחדיו.

בדיוק בזמן

עטיפת הספר

הדיאלוגים מייצרים חווית קריאה נעימה וישירה והאיורים מציגים פרשנות בלתי שגרתית לחיות השונות. מיכאל משאיר אחריו שביל המסמן את דרכו בתוך הסיפור. בנוסף, ניתן לעקוב אחר התקדמות החברים כאשר בכל כפולה מציץ הזנב של החבר/ה מן הכפולה הקודמת. כך, באמצעות עלילה מותחת (לאן כולם הולכים ולמה לא הזמינו את מיכאל?) עוסק הספר במוטיב הדרך ומוטיב הזמן וביחסיות (דרך מול זמן, איטי מול מהיר).

העיסוק בנושאים המופשטים הללו בא לידי ביטוי גם בטקסט עצמו כאשר כל דמות מציינת זמן אחר ביום – "בוקר טוב", או "צהריים טובים", כמו גם פעלים הנוגעים לתזוזה: "זוחל", "ממהר", "מאחר". כל אלה מאוגדים יחד בספר נעים ובהיר. ואם אתם כבר בהקראה החמישים ושש, אפשר הפעם להצביע על הדמויות השונות ולשאול את הפעוט איך קוראים לכל אחת ואיזו חיה היא.

"ברכבת יושבת ארנבת" / מאת: טובה שיינברג, איורים: אורה איל (הוצאת ספריית פועלים)

לא מזמן כתבנו כאן על רכבות בספרי נוער. "רכבת", כתבה עדי זליכוב, "היא סיפור בתוך סיפור". שיקשוק הרכבת ושריקתה מזמנים מצלול קצבי ומשעשע גם עבור ילדים שעוד לא מדברים, כך שהרפתקת הרכבת היא בהחלט משהו שגם פעוטות יכולים ליהנות ממנה (בטח ובטח אם קוראים את הספר בזמן הנסיעה ברכבת). טובה שיינברג חורזת נהדר והמוסיקה של הספר הזה היא המעלה הגדולה שלו. תחושת המסע בזעיר אנפין שהספר הזה מייצר, גם היא סיבה מצוינת להקריאו בקול רם. הוסיפו לזה את קולות הרכבת (טו! טו! טו!) וקבלו חווית קריאה והאזנה מושלמת.

ברכבת יושבת ארנבת
יושב גם דובון
גם בובה ברכבת יושבת ליד החלון.
בובה חמודה בשמלה ורודה
וילדה על ידה.

ברכבת יושבת ארנבת

עטיפת הספר

"הזחל הרעב" / כתב ואייר: אריק קרל (הוצאת ספריית פועלים)

ברשימתו "עידן הקרטון", מציין ערן שחר את הספר "הזחל הרעב" כמבשר מהפכת הקרטון בספרות הילדים. "הזחל הרעב" שיצא במהדורת קרטון ב-2003 הכניס סיפורים של ממש לקטגוריית הספרים הקשיחים לפעוטות ולא, כמו שהיה נהוג עד אז, ספרי מלים וצורות בלבד. לא במקרה "הזחל הרעב" הוא קלאסיקה עולמית, ומאז 1969 ועד היום עוד ועוד מהדורות שלו רואות אור. היצירה של אריק קרל מדויקת עבור קהל היעד כמו שמעט ספרי פעוטות מצליחים.

ראשית, הוא עוסק באוכל – שהוא אולי הדבר המעניין ביותר עבור ילדים קטנים שלא מזמן התחילו לאכול מוצקים (או נוזלים סמיכים). החורים המוחשיים במאכלים השונים מאפשרים לערב את חוש המישוש, שגם הוא קשור אצל ילדים קטנים לאוכל. מיעוט הטקסט והאיורים הצבעוניים והברורים מושלמים להקראה, וקצב הפיכת הדפים מספיק מהיר מצד אחד ומייצר מסע קולינרי קטן ומספק מצד שני.

"היום הרע של טובה" / כתבה ואיירה: אלונה פרנקל (הוצאת מודן)

טוב עשו שהוציאו את "היום הרע של טובה" במהדורת קרטון. בזכות מיעוט הטקסט והיחסים המעניינים בין טקסט ואיור, הספר הזה מושלם להקראה לקטנטנים.
למרות שמה, מתעוררת טובה יום אחד בהרגשה שהיא דווקא רעה. רעה מאוד. מכאן מתוארת ומאוירת רשימת מעשיה הרעים של טובה מהם היא נהנית – כפי שמראה האיור – ללא ספק. לכל מעשה רע מתלוות המלים "אוי ואבוי", ולא ברור אם זוהי המספרת שאומרת אותן או טובה, או אולי אפילו ההורה הקורא עצמו. כך, דרך היצירה, ניתן להתמודד עם הקונפליקטים הרבים הצצים בין הורה וילד כשלילד יש יום רע וכשההורה חוזר ואומר "אוי ואבוי!".

היום הרע של טובה

עטיפת הספר

הילד המאזין צוחק מהשובבויות המרושעות של טובה, גם הוא אומר לה "אוי ואבוי". אבל הצחוק נובע גם מכך שהילדה הרעה שבספר מזכירה לו את עצמו לפעמים. הקונפליקט שבתוכו, בין טוב לרע, בא לידי ביטוי בספר, ואף על פי שעוד אין לו מלים לבטא זאת, הספר מאפשר לו להתמודד עם שאלות כמו: האם אני ילד טוב או ילד רע? האם כשאבא כועס עלי הוא לא אוהב אותי? האם מותר לעשות מה שאסור?.
כאשר פותחים את הספר ומתבוננים בכריכה האחורית והקדמית שלו זו לצד זו מקבלים תשובה וויזואלית מסוימת: טובה היא גם רעה וגם טובה, שתי הילדות קיימות בה. ויש גם רמז לפתרון: ראי ראי שעל הקיר מי הילדה הכי רעה בעיר?

היום הרע של טוב - כריכה אחורית

"היום הרע של טובה" – כריכה אחורית

פרשנויות איוריות חכמות מוצגות גם בקריאה הדרמטית של אמא: "איזה יום שחור!" וגם בדרך שבה טובה בוחרת להתמודד עם הרע שקיים בה. אולי אתם חושבים שזאטוטים שבקושי מצליחים להפוך דף נייר אינם מטרידים את עצמם בשאלות האלה, אך בתוך ילד קטן מצטברים אינסוף מתחים, תסכול וכעס, ואין גיל מוקדם מדי לגלות את האמנות כאמצעי להתבוננות בהם.

"הכלב נופת" / כתבה ואיירה: אורה איתן (הוצאת עם עובד)

הסיפור על הכלב נופת הוא רק התירוץ לאיורים המשגעים של אורה איתן, מבכירות המאיירים בישראל. הספר הזה הוא תערוכה קטנה לילד. יש בו שיק גרפי שלא מתיישן, מיעוט צבעוני מדויק ושימוש צורני מתוחכם. זהו ספר שמבין שעל מנת לדבר באופן גרפי עם פעוטות אין צורך להיות צעקני ועמוס, אלא להפך. אם במדף הספרים שלכם יש ספרי עיצוב, אם אתם מעריכים איור טוב או שמתקרתכם משתלשלת מנורה סטייל שנות השבעים – זה הספר לפעוט שלכם.

הכלב נופת

עטיפת הספר

יוֹם אֶחָד, כַּאֲשֶׁר כִּשְׁכֵּשׁ הַכֶּלֶב נֹפֶת בִּזְנָבוֹ
נָפְלָה מִמֶּנּוּ נְקֻדָּה, נָפְלָה וְאָבְדָה.
בָּכָה נֹפֶת עַל הָאֲבֵדָה,
בָּכָה וּבָכָה
וְכַאֲשֶׁר גָּמַר לִבְכּוֹת
הָלַךְ לְחַפֵּשׂ נְקֻדָּה חֲדָשָׁה.

הכלב נופת חיפושית

"לבד על המרבד" / כתב ואייר: בריאן וילדסמית (הוצאת ספריית פועלים)

גם במעט מאוד מלים אפשר לספר סיפור מצוין, מצחיק ורלוונטי. "לבד על המרבד" מספר את סיפורו של חתול שנהנה לשבת לבדו, ומזכיר לנו שלא כל לבד הוא בהכרח משעמם או בודד, ומרמז גם שילדים רבים מתגעגעים לזמן בו היו לבד עם אמא ואבא, לפני הגעת האחים או ילדי הגנון.

לבד על המרבד

עטיפת הספר

בכל עמוד מצטרף אל המרבד בעל חיים נוסף בסדר גודל עולה: כלב, עז, פרה ופיל. עד שבסוף, בנשיפה נזעמת אחת, מגרש החתול את כולם ונשאר שוב עם עצמו. הידד! המינימליזם של הספר טומן בחובו גם את ההנאה שבצבירה (בעל חיים אחד, שניים, שלושה), גם שיעור בגדלים ויחסיות, גם פאנץ' ליין מצחיק ומרושע, וגם הזדהות עם דמות: חתול אחד קטן שמגרש את כל הגדולים שבאים ותופסים לו מקום? מה יכול להיות יותר מספק מזה? בנוסף זהו שיעור ספרותי ראשון ב"דרמה של הפיכת הדף", שילך וישתכלל עם הספרים (הטובים) הבאים שתקראו לילד.

"להפיל פיל" / כתבה ואיירה: מריאן דובו (הוצאת כנרת)

אזהרה: אחרי שתקראו את "להפיל פיל" לילדכם לא תוכלו עוד לחזור אחורנית לספרים הסטנדרטיים המציגים תמונה של חתול ולצדה הכיתוב המנוקד: 'חתול'. (למה מנוקד? יש חשד שהילד בן השנתיים יתקשה לקרוא את המלה ללא ניקוד?)

כמו שכתבה טלי כוכבי ברשימת הביקורת שלה, "להפיל פיל" הוא ספר פעוטות חתרני ומעולה. הוא מוכיח איך גם בפורמט הקשיח יכולים להסתתר אלמנטים מורכבים כמו הומור, רפרנסים תרבותיים, שבירת מוסכמות ותהפוכות עלילתיות. זהו ספר מצחיק ומותח הנפתח בפיל על חוט דקיק ונגמר בדרמה גדולה. האיורים הבהירים על הרקע הלבן מציגים שלל דמויות ששמותיהם הבלתי-עבריים מוסיפים פן אקזוטי להקראה החוזרת. גם הפורמט המוארך והבלתי שגרתי הולם את הסיפור הקטן והמצחיק הזה, והוא מומלץ לכל ילד עם זיק של שובבות לפיתוח חוש ההומור וההרפתקה.

להפיל פיל - כריכה

עטיפת הספר

"מר סביון וגברת רקפת" / מאת רות אורן, איורים: שחר קובר (הוצאת כנרת) המלצתה של גלית מסה

תִּרְאוּ אֶת מַר סַבְיוֹן הַסָּב –
לְבָנוֹת שַׂעֲרוֹתָיו.
אִם תִּנְשְׁפוּ עֲלֵיהֶן – פוּ!
הֵן מִיָּד יִתְעוֹפְפוּ!

בהרצאתה בכנס "הפנקס" האחרון, על אודות ספרים לגיל הרך, הזכירה טלי כוכבי תופעה המוכרת לכולנו, ומשום מה אינה תמוהה בעינינו: הטבע המוצג לנו מעל דפי ספרי הילדים – אין לו דבר וחצי דבר עם הטבע המוכר לנו מחיי היומיום. דפי הספרים מציעים לנו פילים, ג'ירפות, זברות, ועוד שלל תופעות טבע שספק אם נזכה לפגוש בחצר הבניין או בגינה הציבורית. תופעה זו – יש בה מן ההחמצה, משום שבעצם כולנו מוקפים בטבע כל הזמן. חיי היומיום שלנו זרועים נמלים, שממיות ועורבים. כמו גם ורדים בחצר, חמציצים בשדות הבור, ומעט מחוץ לעיר, ובעונה – רקפות, חצבים, כלניות.

מר-סביון-וגברת-רקפת

עטיפת הספר

בספרה "מר סביון וגברת רקפת" עושה רות אורן את המתבקש (ועם זאת – המפתיע) וכותבת על טבע נגיש ונוכח. ורד, חרצית, סביון וצבעוני הם גיבוריהם של שירי ארבע שורות. שירים של חרוזים פשוטים אך רחוקים מבנאליות; מתנגנים, יושבים היטב באוזן וקלים לזכירה. כל שיר מאפשר ביקור קצר בעולמו של כל פרח. מבין השירים אהבתי במיוחד את השיר על הנזמית, הפחות מוכרת, ולכן – מסקרנת. האיורים של שחר קובר אינם מתיימרים להיות "איורי מגדיר" מדעיים, אבל בדרכם החופשית הם נאמנים לצורתו האמתית של כל פרח, עד לפרטים קטנים ועדינים, ומאפשרים את זיהויו בעת מפגש אמתי. הספר עשוי דפי קרטון, המתאימים לגיל רך, אך בתוכנו מתאים למגוון גדול של גילים.

רבים מבני גילי זוכרים את משחק הרביעיות "פרחי ארצנו" שכלל צילומים של פרחי בר ישראלים. בזכות משחק זה, היציאה לטבע בשבתות כללה ריגוש נוסף: מפגש בלתי אמצעי עם המפורסמים מחבילת הקלפים: האירוס ההדור, החלמית והתלתן. נדמה לי שהספר של רות אורן עשוי לזמן לקוראיו, הורים וילדים חוויה דומה.

"קטני קטנים" / מאת מיריק שניר, איורים: מיכל אפרת (הוצאת הקיבוץ המאוחד) המלצתה של צפנת בן-דוד

"קטני קטנים" הוא ספר נפלא לפעוטות שכתבה מיריק שניר. לפני כעשרים וחמש שנה הקראתי אותו לילדי שהיו קטנים והוא נשאר בזיכרוני כספר מהנה של חוויה קרובה מאוד ביני לבינם. היום, כסבתא, אני מרגישה את ההתאמה הנפלאה בין מילמולי הפעוטות שעל סף הדיבור לבין המלים בספר הזה. המעבר ממילמולים למלים הוא מעבר של התבהרות. טו טו טו – כך נשמע קולה של הרכבת הצופרת . הביטו- טו – שבים ושומעים את ה- "טו" והפעוט, שבמילמוליו יכול לבטא הברה אחת, ישמח להצטרף ולבטא את ההברה הזו שוב ושוב ולהתקרב לשפה השלמה. מהמילמול למלה. כך זה מוכר לו, זו השפה שלו, והוא ישמיע את קולו עם קולי המקריא ונהיה שנינו יחדיו שמחים בדיבור אחד. טו טו טו זוהי הרכבת המתקרבת.
ולא רק ההברות המתלכדות עם המילמולים החד הברתיים נמצאות כאן בשבילינו, אלא התכנים הלקוחים מעולמם של הפעוטות, הם הקטני קטנים, שבשבילם אלו דברים מוכרים וידידותיים.

קטני קטנים

עטיפת הספר

תפוח ירוק, תפוח מתוק , תיק-תק, תיק-תק, בשעון , ספל עם חלב. כפית, מפית. ועוד שכאלה. וגם מצבים מוכרים ומדוברים מחיי הפעוטות: אכילה, רחצה, שינה.  ומצבים רגשיים: לבד וביחד. בספר החמוד הזה מיריק שניר הצליחה להשמיע קול הורי וקול ילדי שלובים יחד זה בזה מבלי להתיילד או להיות דידקטית. ובנוסף, האיורים של מיכל אפרת מצטרפים לטקסטים באופן מתאים מאוד לטעמי. אני ממליצה לכל סבא וסבתא להקריא את הספר הזה לנכדיהם הקטנטנים וליהנות יחד אתם מהמלים והמילמולים.

 

תמר הוכשטטר – מאיירת וחוקרת תרבות לילדים.

 

 

 

 

 

שלכת

ביום של קיץ
עם שמש עגולה וצהובה בשמיים
יצאתי לרחוב
לחפש שלכת.

הלכתי בשביל המתפתל
ושרקתי שריקה ארוכה
שעפה דרך הגדר, וטיפסה
על בניין
עד שהגיעה
לגג.

שם הסתבכה ונתקעה.

חיפשתי עלים נושרים
ומרשרשים,
עלים שיצבעו את המדרכה האפורה
בחום וצהוב.

חיפשתי עלים
שמלטפים את הפנים ואת האף.
אך העצים עמדו שותקים
וירוקים.

אז הוצאתי מהכיס גירים
וציירתי על המדרכה האפורה
עלים חומים וצהובים.

בסוף שכבתי מתחת לעץ עם הרבה עלים
שפטפטו ולחששו סודות קטנים.
התבוננתי לצמרת –
קרן אור קטנה בצבצה וצצה בין העלים,
פיזזה וריקדה.

עצמתי את העיניים.

ולפתע,
עלה אחד נשר
דגדג
וצבע לי את האף
בצהוב.

iris yelow

 

 

איריס ארגמן – מנהלת תכנית ספרות ילדים בתכנית קרב למעורבות בחינוך, בעלת תואר שני בספרות (אוניברסיטת תל אביב) ותואר ראשון בספרות השוואתית וחינוך (האוניברסיטה העברית). סופרת ילדים בשעות הפנאי (:דובון ולישון", "קונכיית הסיפורים", "הרפתקה בחולות", "בכיסים של גילי", "פנס, מצפן וילד", "רוזלינדה", "בקצה הרחוב".). מנחת מועדוני קריאה וסדנאות כתיבה לילדים ונוער. אוהבת לאסוף מלים ומציאות, בעלי חיים (ולא בצלחת), קוראת וכותבת, משוטטת ומתבוננת.

כנרת גילדרמאיירת. בוגרת המחלקה לתקש"ח המרכז האקדמי לעיצוב ויצו חיפה. חיה ויוצרת בארה"ב אבל חולמת ומתגעגעת בעברית.

חרוזי זכוכית

האם שמעתם פעם על עיבוד מחורז של "אי.טי"? את "ספיידרמן" בחרוזים הייתם קונים? והאם פגשתם פעם ילד שלא הקשיב בעיניים פעורות לנוסח הפרוזה של "עמי ותמי" או "בגדי המלך החדשים"? נכון שלא? ברור שלא, כי הסיפורים הללו הם, כמו שאומרים, ברזל. איש לא מטיל ספק ביכולתם לרתק ילדים מן השנייה הראשונה.

אבל תנ"ך, נו כן, תנ"ך זה הדבר המשעמם הזה, שמפרט את כלי המשכן ומידותיו בלשון שילדים בני זמננו לא יכולים לקלוט. קרה מה שקרה, התחלפו הדורות ורוב הילדים החילונים היום מופנים, בהכוונה מגבוה, לעיבודים בשפה פשוטה של ספר הספרים, בלי המקור. ביניהם הצליחה במיוחד סדרת "התנ"ך בחרוזים" של אפרים סידון.

טור זה אינו עוסק בביקורת החינוך והכותבת אינה פדגוגית, ולכן אדלג על השאלה אם אין כל דרך היום לאפשר לילדים חילוניים לקרוא תנ"ך במקור. נניח, לצורך העניין, שהם קופצניים מדי או חסרים רבדי שפה; ושאכן אין צורך ממשי להציג להם את הטקסט המקורי. מה שלא ברור הוא, מדוע מתבקש לדלג מכאן הישר לשפה מחורזת. האם אין דרכי ביניים? לתנ"ך הלא יצאו עשרות עיבודים מאוירים המקלים על הקריאה, המדפים המתאימים בספרייה מתפקעים מהם, ורובם מצליחים להעביר את לוז הסיפור ועדיין גם לשרבב פסוקים רבים כלשונם כשזה מתאפשר. מרבית הספרים הללו מיועדים לילדים דתיים וזה ניכר, אבל ילדים חילוניים יכולים לבדוק למשל את העיבוד המוצלח של עטרה אופק ששומר על האיזון בין נאמנות יחסית למקור ובין נגישות לקורא הצעיר.

כל ההקדמה הזו היא בעצם גילוי נאות: בעיני, הבחירה בחרוזים כדרך לגשת לתנ"ך היא עצלנית. זו בחירה שמדללת את עוצמת הטקסטים, ממעיטה ביכולתם של הילדים וגם מסגירה בלי להתכוון את הדעה הקדומה: התנ"ך משעמם ילדים מטבעו, ורק משקל וקצב יהפכו אותו למעניין. ברוח זו פועלת סדרת "התנ"ך בחרוזים" המשודרת בערוץ החינוכית, ומבוססת על הסדרה שכתב אפרים סידון.

התנ"ך בחרוזים - כריכת הספר

התנ"ך בחרוזים – כריכת הספר

סידון הוא חרזן בלתי נלאה, שכבר שדד את חנם וקסמם של עשרות טקסטים. לבד מהתנ"ך הוא ההין לחרוז את ההגדה של פסח – כן, זו שטרחו לכלול בה את ארבע הקושיות, חד גדיא ואחד מי יודע, שנוצרו במיוחד כדי להשאיר את הילדים ערים. ועוד ראה כי טוב ויצק גם מעשיות קלאסיות בחרוזיםמאנדרסן ועד, למען השם, במבי ואמו הירויה.

בכל אופן, סידון נבחר להיות המתווך הרשמי של החינוכית לענייני תנ"ך. בכל פרק הוא מקריא חרוזים מן הספר לקהל ילדים קטן. מולו באולפן, דני קרמן מצייר בצבעי מים את העלילה הנפרשת, בד בבד עם המלל. לאחר ההקראה מתקיימת שיחה עם הילדים, בה הם נשאלים למשל לדעתם על מעשיו של קין, על העונש שקיבל וכולי.

יש להודות כי סידון בקי בחריזה שקולה וקצובה וכמעט אינו חורז שור בחמור. פה ושם יש צליעות החוטאות באריכות יתר ובשגיאות לשון: "ליתר ביטחון הוא לקח את משפחתו והעביר אותם מעבר לנחל יבוק / כי חשב, והיה ועשיו לא יתפייס, מוטב שהם יהיו קצת רחוק". אבל קחו למשל את "אחרונים אחרונים, דקה לפני המבול / נכנסו מתנשפים שבלולה ושבלול". זו תוספת ציורית מקסימה שמפיחה רוח חיים בתמונה המוכרת של החיות הנכנסות לתיבת נוח.

דווקא במקרה הזה, הרהרתי, היה סידון יכול לכתוב מעשייה צדדית נחמדה על השבלולים שאיחרו לתיבת נוח. ואז הגיעה השורה "אדם וחיה, רמש ועוף / על כולם הביא אלוהים את הסוף". מה מרשים ומבעית יותר מאשר השמדת כל עולם החי? איך אפשר להקטין אותו לחרוז שובב לפעוטות?

עוד כהנה וכהנה אירועים קשים מספר בראשית חולפים בקצב ובמשקל. קין, למשל, זומם, רוצח, מתוודה, מתחנן, מקבל אות על מצחו, וכל זאת בפחות מדקה. אצל סידון אנחנו מקבלים את זרימת העלילה השטחית של המיתוסים העצומים הללו, והצורה הקלילה מחסירה ממשקלו של התוכן רב ההוד. החריזה גם משטיחה ומטשטשת את כוחן של תחבולות ספרותיות כמו החזרה המשולשת (שלוש פעמים נשלחו ציפורים עד שנוח הבין שקלו המים).

סידון אינו ניגש לפצח את ההסבר הטכני של מידות המשכן. כפי שהעיד בראיון אתו, הוא מתמקד בסיפורים העלילתיים לבדם. אבל דווקא הם אלו שאמורים היו לרתק ילדים, אפילו בסיפור שבעל פה – אשת לוט, שמשון ודלילה, דניאל בגוב האריות… מדוע נבחר להם תיווך טלוויזיוני שכל כך חוטא לרוח המקור?

ערוץ החינוכית התמודד כבר בעבר עם נושאים "יהודיים": כיום משודרת "חלם בהלם" שממחיזה מעשיות ממזרח אירופה. לפני עשרות שנים רצה "קשת בענן" החביבה שהתמקדה במסורת ובמנהגי חגים. "שניים אוחזין" התמודדה עם טקסטים תלמודיים, כולל ארמית, והיתה גם הסדרה הקומית "חצי המנשה" משנות התשעים (שסידון היה  מכותביה!). לא שהתוכניות הללו היו אי פעם הדבר הכי לוהט או קולי, אבל הילדים שצפו נהנו ובדרך כלל גם זכרו משהו. ובערוץ הראשון היו גם אגדות המלך שלמה באנימציה של רוני אורן.

לנוכח הדוגמאות המוצלחות האלה עולה השאלה, האם בטוח שהפורמט הטלוויזיוני המכופתר "איש מקריא לקבוצת ילדים וכולם מתנהגים יפה" מתאים לתיווך התנ"ך? הילדים כבר השתדלו לשבת בשקט כל היום, בגן ובבית הספר, וכאן הם שוב צריכים להקשיב ולהנהן. בניגוד לפרופסורים ב"מה זה מוזה" של ירון לונדון, שבאמת מביאים גוף ידע עצום, סידון אינו באמת סמכות לתנ"ך, הוא מומחה לתיווך שטוח. ומישהו בחינוכית חשב שבמקום להתפעל מהעוצמה המבהילה של אות קין, יש למנף את הדיון לשאלה המוסרית על עונשו של רוצח, שכן התורה אינה אלא מבוא לשיעור חברה. כך אנחנו נשארים עם גרסה מדולדלת של מיתוס – העלילה ללא העוצמה שלה, הדיון במשמעות המוסרית ללא הקתרזיס.

יש להודות – הילדים אכן יושבים מרותקים מול סידון, ומשתתפים יפה. הילדים בבית בוהים, אין מי שיאמר להם שהפסידו משהו. יש חרוזים חמודים, יש ציור יפה בסוף כל תכנית, הכול בסדר, רק ספר שחור מרובע קטן יושב מבויש בפינה, ואין לו הופכין.

 

אביבית משמרי – ילידת 1968, כותבת, עורכת ואמא לשניים. בעלת תואר ראשון בקולנוע וטלוויזיה מאוניברסיטת תל אביב. ספרה "הזקן השתגע" יצא ב-2013 בהוצאת "חרגול מודן" וזכה בפרס רמת גן לספר ביכורים. ספרה "הנפש קמה באמצע הלילה" יצא ב-2015. בעלת הבלוג "כותבת מוחקת".

פרופיל אמן – גיא מורד

"הפנקס" גא להציג פרופיל אמן של המאייר גיא מורד. מורד הוא מאייר, קריקטוריסט ואמן קומיקס. הוא בעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות", ומאייר לעיתונות, למגזין "עיניים" ובפרויקטים של "קרן קרב". מורד כתב ואייר את הספר "שלוש פעימות", אייר לספרי נוער ואת הספרים: "הים של בנימינה" מאת שימי קדוש, "יואב ומלחמתו בחיידק גרונימוּס" מאת גידי נבו, ולאחרונה ראה אור ספרו של יהודה אטלס, "אני רוצה לדבר אתך" (הוצאת כתר), שאותו אייר. מורד הוא המאייר השלושים ושמונה בפרויקט "פרופיל אמן", שבו אנו מבקשים להעמיק את ההיכרות עם המאיירים המוכשרים של ספרי הילדים בארץ.

 

אלו ספרים מאוירים אתה זוכר כילד?

כילד אני זוכר בעיקר את "סדרת המרים" של רוג'ר הרגריבס, שאופיינו בקו מתאר שחור ובצבעוניות חזקה. הדמויות והסיפורים הצחיקו אותי ומאוד שמחתי לקבל מדי פעם ספרון חדש שיכולתי להוסיף לאוסף המרים שהיה לי על המדף.

marim

כשקצת גדלתי התחלתי לאסוף את חוברות הקומיקס המתורגמות של "טרזן" ו"טֶקס", ובהמשך גם את "אסטריקס".

tarzan

19865

אלו אמנים השפיעו ומשפיעים עליך?

בתור ילד הושפעתי בעיקר מהקריקטורות של זאב ודוש, שהייתי גוזר ואוסף באדיקות.

קריקטורה של זאב

קריקטורה של זאב

 

קריקטורה של דוש

קריקטורה של דוש

הושפעתי גם מהקומיקסים והאיורים של מישל קישקה שהתפרסמו בעיתוני ילדים כמו "משהו" ו"כולנו"; מספרי "מגוחך" של דודו גבע, וממגזין  "MAD" הסאטירי שהייתי קונה ומתלהב מהציורים ומהקומיקסים בלי להבין את הבדיחות שהיו באנגלית.

מישל קישקה

מישל קישקה

דודו גבע

דודו גבע

 

מגזין MAD

מגזין MAD

עם השנים, ובזמן הלימודים ב"בצלאל", נחשפתי להרבה סגנונות ולמגוון מאיירים. בשלב מסוים גיליתי את התחום של קומיקס אלטרנטיבי לקהל מבוגר שמובילים אמני קומיקס אמריקאים כגון כריס וויר, אדריאן טומיין ודניאל קלאוס, שבעיקר מאופיין בסגנון ראליסטי ונקי.

כריס וויר

כריס וויר

 

אדריאן טומיין

אדריאן טומיין

 

דניאל קלאוס

דניאל קלאוס

כמו כן יש לי פינה חמה לקומיקס סטריפ המופלא "קלווין & הובס" של ביל ווטרסון.

"קלווין & הובס" של ביל ווטרסון

"קלווין & הובס" של ביל ווטרסון

נא פרט על תהליך עבודתך, משלב קבלת הטקסט ועד התוצאה הסופית. 

כקריקטוריסט פוליטי וכמאייר לעיתונות אני לא בין השמות הראשונים שאליהם פונות ההוצאות, וכך יוצא שאת ההצעה לאייר ספר אני מקבל בדרך כלל מהסופר עצמו. כך היה עם "יואב ומלחמתו בחיידק גרונימוס" שכתב גידי נבו בהוצאת "הקיבוץ המאוחד"' וכך גם היה עם "אני רוצה לדבר אתך" שכתב יהודה אטלס (הוצאת "כתר"). יהודה פנה אליי במייל שבו כתב שהוא מאוד אוהב את האיורים שלי ב"ידיעות אחרונות" וחושב שהם יתאימו לסגנון של הספר החדש שלו. על אף שהייתי עמוס לא יכולתי לסרב להצעה שהגיעה מסופר שעל ספריו גדלתי, ובמיוחד על "הילד הזה הוא אני".

הספר מספר על ילד (שאת שמו איננו יודעים) שסובל מבריונות והצקות מאחד מחבריו לכיתה. הספר מציע דרך של מאבק לא אלים נגד אלימות. בניגוד לספר הקודם שאיירתי ("גרונימוס"), שגלש לסיטואציות דמיוניות והיה רווי דימויים, ושבו יכולתי להתפרע כמעט ללא גבול, ב"אני רוצה לדבר אתך" הטקסט והעלילה ראליסטיים לחלוטין ורובו מתרחש בין כותלי בית הספר ובבית הגיבור.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

גם לי וגם ליהודה היה ברור שהאיורים צריכים להיות ריאליסטיים ושהם ישענו בעיקר על האינטראקציה בין הדמויות והבעות הפנים שלהם, לכן היה לי חשוב מאוד לתת לשתי הדמויות הראשיות בסיפור מאפיינים ברורים, שעל פניו אולי נראים מעט סטריאוטיפים. גיבור הסיפור הוא ילד די נמוך עם משקפיים וקצת "חנון", ושגיא "הבריון" גבוה, ספורטיבי, ג'ינג'י וטיפה מלא. עם זאת, ליהודה היה חשוב שלא אצייר אותו מרושע ושהוא יראה אנושי ואולי מעט פגיע.

סקיצה לדמויות

סקיצה לדמויות

את העבודה על ספר אני בדרך כלל מתחיל בבניית סטוריבורד שאחר כך מהווה בסיס לאיורים. בשלב הסטוריבורד אני מתכנן את הסצינות בצורה מדויקת: קומפוזיציה, זוויות, יחסי גודל ופרספקטיבה. ואז העבודה על האיורים יותר זורמת.

storyboard

כיוון שיש בספר הזה יותר איורים מאשר בספר ילדים סטנדרטי וחלק מהאיורים חופפים אחד לשני בזמן ההתרחשות, היה לי חשוב לייצר עניין בכל איור. לדוגמא, הסצינה שבה הגיבור מנסה ליצור אינטראקציה עם שגיא "הבריון" מתפרשת על גבי 4 כפולות שבהן קורה פחות או יותר אותו הדבר: הגיבור פונה אל שגיא ושגיא מתעלם ממנו בכל פעם מחדש. לכן, בכל איור בניתי קומפוזיציה שונה בתכלית מקודמתה כך שפעם אנו רואים אותם מהצד פעם אחרת שגיא בקלוזאפ והגיבור מאחור וכו'.

page12

page13

page14

מהן חוויותייך במפגש עם טקסטים לילדים? באיזה אופן זה שונה מעבודות איור אחרות?

אני מאייר טקסטים לילדים מראשית דרכי המקצועית, במיוחד בעיתון "עיניים", וקבצי קומיקס לילדים של "קרן קרב".

מתוך "עיניים"

מתוך "עיניים"

 

קומיקס ל"קרן קרב"

קומיקס ל"קרן קרב"

בהמשך איירתי ספר שירים בשם "הים של בנימינה" מאת שימי קדוש בהוצאת גלורי. אני מאייר באופן קבוע ספרים לבני נוער ביניהם סדרת הכדורסל "העשירייה הפותחת" מאת אמיר דורון ו"המערכת" מאת עודד שלום.

מתוך "המערכת"

מתוך "המערכת"

איור ספרים לבני נוער שונה לגמרי מאיור לילדים כי המבנה של הספרים לבני נוער הוא איורים קטנים יותר ובשחור לבן לרוב. הדגש הוא יותר על העלילה, ויש פחות מקום לעצמאות ולדמיון באיורים, אבל הם בכל זאת צריכים להיות מסקרנים. אני בדרך כלל מחפש צד אטרקטיבי בעלילה ומוצא דרך תמציתית להציג אותו בזוויות דרמטיות.

basket2

לעומת זאת, איורים לעיתון "עיניים", ובכלל זה איור לכתבות, חידות או סיפורים קצרים דומים מאד לאיור ספרי ילדים כי הם פונים לאותו גיל. אם כי גודל האיורים בספרי ילדים שונה, והאיורים בעיתון קטנים ומתומצתים יותר. ושני הז'אנרים האלה שונים לחלוטין מאיור למבוגרים.

tikva

 

כשאני מקבל טקסט לילדים אני בעיקר שואל את עצמי אם יהיה לי מעניין לאייר אותו: באיזה מרחב העלילה מתרחשת ואיך יראה מרחב זה מבחינה ויזואלית? כמה מקום לפרשנות יש לי? האם הספר מרגש או מצחיק אותי? איור ספר לילדים כרוך בהשקעה עצומה של זמן ורגש ואם הוא לא מדבר אליי אין טעם לצאת למסע הזה.

האם אתה חושב על קהל היעד של הילדים בעת עבודה על טקסט ספרותי לילדים? ואם כן – באיזה אופן זה משפיע על עבודתך?

בשלב זה בחיי אני מרגיש בטוח ובשל יותר להיכנס לתחום הזה בעיקר בגלל שיש לי ילדים ואני מכיר את העולם שלהם, ובגלל שיש לי שגרת עבודה קבועה בעיתונות, ואני מחפש תחומי ביטוי שונים. כשאני מאייר ספרי ילדים אני חושב על הילדים שלי, אני מדמיין אותם בסיטואציה ואני חושב מה יענין אותם בעלילה. למשל אני מאייר תיק של קבוצת כדורגל מסוימות, מותגים שהם אוהבים, השפה הייחודית להם. בתמונות של ההפסקה ב"אני רוצה לדבר אתך" ציירתי ילד שנגעל מהסנדוויץ’ שלו כי ילדים לא תמיד אוהבים מה שההורים שולחים להם בקופסת האוכל. ציירתי גם ילד אחד שמתעצבן שלא מוסרים לו בכדורגל או ילדים שיושבים לבד בהפסקה.

סקיצה

סקיצה מתוך "אני רוצה לדבר אתך"

 

kfula2

סקיצה מתקדמת

 

איור סופי

איור סופי

איוריך לעיתונות, במיוחד במדור הקבוע שלך ב"ידיעות אחרונות", מגיבים רוב הפעמים לעניינים אקטואליים. כיצד אתה תופס את האופן שבו האיור יכול לבטא סיטואציות אקטואליות והלכי רוח? מה אתה מנסה להעביר באיורים שלך במדור?

בעמודי דעות ב"ידיעות אחרונות" שבהן אני מפרסם קריקטורות, אני מתייחס לעניינים אקטואליים. אני שומע כל יום את החדשות ואני מחפש זווית ויזואלית ומחדשת להציג את העניינים. אני לא מאייר את ההתרחשויות אלא מנסה להביע את נקודת המבט שלי עליהן, לפעמים באופן ביקורתי.

1 (1)

לפעמים אני מכניס את הסיטואציה לתוך סיפור ילדים מוכר או סדרת טלוויזיה פופולרית, וכך נותן לה פרשנות חדשה.

dira

kosem

ברוב המקרים האיור הומוריסטי אבל לפעמים נדרשת קריקטורה רצינית ומרגשת, למשל לאחר שספי ריבלין נפטר ציירתי את חביתוש, דודלי ורגע והציפור מול הקבר שלו. הם צויירו בשחור לבן כמו שהיו בתכנית הטלוויזיה בעולם שהפך מזמן לצבעוני.

sefirivlin

באילו טכניקות אתה עובד, האם הן השתנו במשך השנים?

בזמן הלימודים ב"בצלאל" עבדתי בטכניקות ידניות: בצבעי מים, אקריליק ועיפרון. בשנה האחרונה ללימודים נחשפתי לטכניקות של איור במחשב ותוך זמן קצר זנחתי את השיטות הישנות, בגלל שעבדתי בעיתונות והמחשב אִפשר לי לעבוד במהירות (עם דדליין מיידי) תוך הכנסת שינויים רבים.

עם זאת, את האיורים ל"עיניים" המשכתי לאייר מדי פעם בצבעי עיפרון ובצבעי מים והייתי שולח להם את האיור המקורי על גבי דף בדואר. במשך שנות עבודתי בעיתון "העיר" פרסמתי שערים רבים ל"עכבר העיר", כולם בטכניקה ממוחשבת פרט לשער הראשון שאותו איירתי בצבעי מים.

כיוצר קומיקס – האם חסר לך קומיקס מקורי לילדים בישראל? מה לדעתך נחוץ בתחום הזה בארץ?

בהשוואה לתקופת הילדות שלי אני חושב שיש מגוון רחב של קומיקס מקורי ומתורגם לילדים בישראל: יש עיתוני קומיקס וספרי קומיקס לילדים והתחום עוד מתפתח.

מהו פרויקט החלומות שלך?

החלום שלי הוא ליצור רומן גרפי שמשלב בין ילדוּת לבין נושאים אפלים. אני עסוק מאוד באיור לפרנסה ולא מוצא את הזמן ואת השקט לפתח את הרומן אבל אני חושב עליו הרבה ומדיין איך הוא יתפתח.

תיבה מזמרת – ט"ו בשבט

המהדורה המקוצרת

ספרים רבים רואים אור במהלך השנה, ועל מנת לתת מענה והתייחסות ליצירות שיש מה לומר עליהן וחשוב שיהיו חלק מהשיח על אודות ספרות הילדים, החלטנו להשיק את מדור "המהדורה המקוצרת". המדור יתפרסם מעת לעת, בהתאם לצורך והעניין, ויכלול לפחות שלוש רשימות קצרות מהנהוג ברשימות ביקורת על ספר בודד המתפרסמות ב"הפנקס". אנו מקווים כי מהלך זה יאפשר בחינה רחבה יותר של ספרות המקור והתרגום המוצעת לילדים ובני נוער, תוך התייחסות לטקסט ואיור במידה שווה.

"יצאנו לטייל" מאת רינת פרימו (איורים: רעיה קרס)

מ"הטיול הקטן" של נעמי שמר, ועד "טור הרחוב" שכותבת איריס ארגמן ב"הפנקס" – הפופולאריות של יצירות שעניינן טיולים מחוץ לבית אינה שוככת, אף על פי שהפרדסים כבר מזמן פינו את מקומם למרכזים מסחריים, ורצועות חוף ציבוריות עומדות בפני הכחדה אל מול הרעב הבלתי פוסק של הטייקונים (ואף מלה על דור הסמארטפון, שהחבורה היחידה שהוא מכיר היא בדרך כלל חברי קבוצת הוואצאפ).

הפופולאריות הזו באה לידי ביטוי בספרים העוסקים בטבע (למשל, "סיפורי איש היער" של ינץ לוי וליאורה גרוסמן), בספרים שתוכנם ומהותם מציגים בילוי משפחתי משותף מחוץ לבית (למשל, "להקשיב לרוח" של ענבל דיסקין ואיה גורדון נוי), ובספרי טיולים "של ממש", כמו ספרן החדש של רינת פרימו (טקסט ועריכה) והמאיירת רעיה קרס, "יצאנו לטייל"  – שראה אור ביוזמת "ספריית פיג'מה" בשיתוף עם הוצאת ידיעות ספרים.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

הספר הזה מוצלח מכמה היבטים: ראשית, הוא מתייחס לטיול במובן רחב יותר מהמקובל בספרים מהסוג הזה. הספר מחולק לחמישה שערים, הכוללים הצעות לטיולים בשכונה, בפרדס, בחוף הים, במושב ובמדבר, כאשר התפיסה המכוונת מופיעה כבר במשפט הראשון בספר: "לא צריך ללכת רחוק כדי לטייל". היא מבקשת לעורר בילדים דחף ועניין לצאת החוצה, לחקור, לגלות וליהנות, בין אם מדובר בשכונה עירונית (שם אפשר לפגוש את השכנים, ולא רק חיות), ובין אם מדובר במדבר הרחוק כל כך מהנוף שרבים מתושבי הארץ מכירים.

טקסט: רינת פרימו, איור: רעיה קרס

טקסט: רינת פרימו, איור: רעיה קרס

הדרבון של פרימו להניע את הילדים והילדות לצאת לטייל ניכר בעריכה של הספר – בטקסט ובמבנה שלו, וזהו היבט מוצלח נוסף. פרימו אינה מעמיסה על הקוראים הצעירים, ופונה אליהם ממש ולא אל ההורים. בכל שער ישנו הסבר קצר על הסביבה שבה מטיילים, הצעה מלהיבה לפעילות במקום (מי מצטרף למסיבת מיץ הדרים בפרדס?), רשימה מאוירת של דברים שיש לקחת ורשימה מאוירת נוספת של מה שסביר להניח שנראה במהלך הטיול, לפי המיקום הגאוגרפי. לצד אלו משובץ שיר או סיפור "לדרך" (למשל, "קילפתי תפוז" של נורית זרחי ו"מרים והים" של מיריק שניר). היחסים המוצלחים בין כל האלמנטים הללו לא רק מעודדים קריאה בספר, אלא גם עושים חשק לצאת החוצה ולחוות את העולם.

טקסט: רינת פרימו, איור: רעיה קרס

טקסט: רינת פרימו, איור: רעיה קרס

ההיבט השלישי והמשמעותי ביותר בעיני, הוא המיקוד בילדים, והכבוד שהיוצרות מעניקות להם. ציינתי כבר שהספר פונה במישרין לילדים, ומתייחס אליהם כנמענים של הטיול ולא כאלו שנאלצים להיגרר אחר הוריהם. פרימו לא רק מאמינה באקטיביות וביוזמה של ילדים, אלא גם במרכזיות שלהם בחוויית הטיול באשר היא, ולכן התוצאה היא ספר ילדים לא פחות מספר המלצות לפעילויות מחוץ לבית. לכך יש להוסיף את עבודת האיור המוצלחת של רעיה קרס (אשר מודגשת בזכות העיצוב האינטליגנטי של מיכל מגן), שמסגננת היטב את הביטויים הוויזואליים לכל אחד מהאלמנטים שבספר. מוצלחת במיוחד החלטתה לאייר שלושה ילדים המלווים את הספר לכל אורכו (ונראה שהם נהנים מאוד!), גם בשירים ובסיפורים. החבורה הקטנה הזו משמחת כיוון שהיא מורכבת מילדה ג'ינג'ית בהירה, מילד שחום עור שלו משקפיים גדולים, וילדה בעלת גון עור שחור.

טקסט: רינת פרימו, איור: רעיה קרס

טקסט: רינת פרימו, איור: רעיה קרס

ההרמוניה ששורה בדפי הספר נובעת בין השאר מהחיבור החשוב כל כך בין שלושה ייצוגים לדמויות ילדים אמתיים בחברה הישראלית, ובכך ששתיים משלושת הילדים הן בנות (כי הרי טיולים והרפתקאות בחוץ הם ממש לא עניין לבנים בלבד). קרס מראה לנו במהלך פשוט אך יוצא דופן, כיצד ניתן לתת ייצוג רחב לאוכלוסיות שונות, ובדומה למשנתה של פרימו להרחיב את תחומי הטיול המוכר אל עבר מחוזות רבים ומגוונים, להשפיע גם על האופן שבו הילדים והילדות יכולים למצוא את עצמם באמת בספרים המיועדים להם.

"יצאנו לטייל" – ערכה וכתבה: רינת פרימו, איורים: רעיה קרס. הוצאת ידיעות ספרים, 2016

 

"אפשר לעוף גם בלי כנפיים" מאת אוקי שפרן (איורים: פלו פלץ)

עטיפת הספר

עטיפת הספר

"בעמק או‧ל, בכפר קטן, בבית מוקף גינה, גרה אישה לבדה. קראו לה ניקיתה וִיש וָש". כך נפתח ספרה היפה והמרגש של אוקי שפרן, שאיירה פלו פלץ. הגיבורה, ניקיתה, היא אישה מבוגרת, בודדה, שמעבירה את כל ימיה ושעותיה בניקיון ביתה, כשהחלונות מוגפים, "שלא יפלוש משב רוח, שלא יחדור לכלוך". לעתים חוטאת ניקיתה בחלומות על העולם הרחב, אך עד מהרה "היתה מתנערת וממשיכה לנגב את האבק מתמונות בני משפחתה שעל הקיר. אלה ליוו אותה בעיניהם מתוך המסגרות ונאנחו כשהמשיכה אל מדפי הספרים".

איור: פלו פלץ

איור: פלו פלץ

היום-יום הסגפני והסיזיפי של ניקיתה מקבל תפנית כאשר ברגע של קסם, סל קש גדול שהיא נכנסה לתוכו כדי לנקותו, מתרומם לפתע ומניף אותה למסע בשמיים. במהלך המסע הפלאי היא פוגשת ציפור ששרה לה, שמש חמימה ששולחת לה קרן פז, קשת בענן שצובעת את "בגדיה האפורים בשלל גוונים" ורוח שפורעת את שערה האסוף ושרה לה את המוטו של הספר: "אפשר לעוף גם בלי כנפיים / ולשיר בלי קול / אפשר לגעת בשמיים / גם אם פוחדים ליפול". המסע מחולל תמורה בחייה של ניקיתה, ובסיומו, ואחרי שלקחה נשימה עמוקה,  היא "נכנסה לביתה האפלולי, הסיטה את הווילון ופתחה חלון", וגם משלחת ממנה את המטאטא – המסמל את הסתגרותה ואת האובססיה לניקיון אשר מכסה (או מנסה לכסות) על בדידותה.

טקסט: אוקי שפרן, איור: פלו פלץ

טקסט: אוקי שפרן, איור: פלו פלץ

תיאור בדידותה של ניקיתה מכמיר לב, במיוחד כשמתואר המפגש עם העולם: "ילדים שדילגו על פני הבית הסגור אמרו: 'אף אחד לא גר כאן.' והלכו לדרכם". אותם ילדים ישובו בסוף הסיפור, כמו הילדים מ"הענק וגנו", וניקיתה תזמין אותם להיכנס לביתה – כלומר, תכניס למבצרה הקודר ולשגרת יומה העגמומית חיים, אושר ואהבה. במעטפת של ספר להעצמה אישית, הרווי בניסוחים ליריים וקונקרטיים שמטרתם לחזק את הגיבורה העצובה והבודדה ולאפשר לה להשתחרר מהכבלים שעוצרים אותה, מספרת לנו שפרן סיפור מרגש על אובדן, ועל הקושי בהתמודדות עם מוות (ועוד מוות של בני משפחה, שרק במרומז ניתן להבין שאינם בחיים, בזכות הציון האגבי לכאורה של ניגוב האבק מתמונותיהם).

טקסט: אוקי שפרן, איור: פלו פלץ

טקסט: אוקי שפרן, איור: פלו פלץ

בהתאמה לסיפור הרגשי והפלאי, גם המאיירת יוצרת דרך הצבעים העזים, משטחי הצבע הבולטים והתנועה שבסצנות המאוירות את חדוות המסע ואת אווירת המעשייה הלירית. אולם האיורים אינם אחידים ברמתם, ולצד איורים מוצלחים (כמו זה של הציפור, לדוגמה) נמצא איורים חלשים, בעיקר בדמותה של ניקיתה עצמה, וחבל שכך. אולם בכל זאת משהו מהעדינות של הטקסט, שמציג לא רק נושא די נדיר בספרות הילדים המקומית אלא גם גיבורה מבוגרת – מהלך נדיר עוד יותר, עובר באיורים.

"אפשר לעוף גם בלי כנפיים" מאת אוקי שפרן, איורים: פלו פלץ. הוצאה עצמית, 2016

 

"מרסי ווטסון מצילה את המצב" מאת קייט די-קמילו (איורים: כריס ואן דוסן, תרגום: שהם סמיט ואמנון כץ)

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

חזירים הם מהדמויות האהובות והשכיחות ביותר בספרות הילדים העולמית. אצלנו הם כמעט ולא מופיעים (על אחת כמה וכמה בטקסטים מקומיים), ודווקא בשל כך, הופעתם משמחת כל כך, כמו במקרה של סדרת ספרי "אוליביה". לחלל הזה נכנסת החזירה מרסי ווטסון, גיבורת סדרת הספרים של קייט די-קמילו, סופרת מוערכת ועטורת שבחים ופרסים, הזכורה לטוב מספריה "המסע המופלא של אדוארד טולין" ו"סיפורו של דספרדו". הספר הראשון בסדרה, באיורים של כריס ואן דוסן ותרגום מצוין כרגיל של שהם סמיט ואמנון כץ, נקרא "מרסי ווטסון מצילה את המצב", והוא רואה אור בהוצאת "כנרת", שגם פרסמו את "אוליביה", וטוב לראות שלא חששו מספר נוסף שהגיבורה שלו היא חזירה.

"מרסי ווטסון מצילה את המצב" הוא קומדיה. הכול בו פרוע, משונה, מפתיע, מצחיק ודרמטי. קומדיה של טעויות הנשענת על בסיס איתן אחד: החזירה מרסי לא מבינה כלל מה קורה. בשונה מדמויות מואנשות, וודאי בניגוד חד לדמותה של אוליביה, מרסי היא פשוט חזירה. היא לא מדברת עם בני האדם ולא מודעת להשפעתה הרבה על ההתרחשויות – לטוב ולרע. הילדים והילדות יזהו מייד, כמובן, את הפער בין האפקט הדרמטי שהיא מחוללת או אחראית לו בעקיפין, והיעדר המודעות שלה יעורר לא רק צחוק מסיטואציה ספציפית, אלא הנאה מהעלילה הקומית בכלל.

מרסי לא מודעת להשפעתה על ההתרחשויות. טקסט: קייט דה-קמילו, איור: כריס ואן דוסן

מרסי לא מודעת להשפעתה על ההתרחשויות. טקסט: קייט די-קמילו, איור: כריס ואן דוסן

מר וגברת ווטסון מגדלים את מרסי החזירה כאילו היתה בתם. היא ישנה במיטה ואוכלת טוסטים חמים בחמאה – המאכל האהוב עליה. אולם השכנה הזקנה ממול, יוג'ינה לינקולן, מתנגדת נחרצות למרסי, ומחזיקה בדעה כי "חזירים לא צריכים לגור בבתים". אחותה הקטנה, בייבי, מסכימה עם כל דבר שאחותה אומרת, אבל למעשה היא אינה שותפה לאותה דעה. לאחיות, ובמיוחד ליוג'ינה, יש תפקיד חשוב בעלילה הקצבית שטווה די-קמילו, שראשיתה במצוקה שבה נמצאים מר וגברת ווטסון כאשר מיטתם עלולה להתרסק מטה לקומת הקרקע, כשהם בתוכה.

טקסט: קייט דה-קמילו, איור: כריס ואן דוסן

טקסט: קייט די-קמילו, איור: כריס ואן דוסן

באמצעות שרשרת אירועים מבדרים הנמסרים בניסוח תמציתי וקולע, המתאים לקהל היעד וליכולות הקריאה של הקוראים המתחילים, די-קמילו מעודדת אותנו להוסיף ולקרוא את הסיפור, שההומור שבו נשען כאמור על אותו פער שציינתי וגם על הדמויות האנושיות שעיצובן בסיסי וחד-ממדי. אף על פי שלעתים הוא נדמה שטחי מדי, הוא תורם לעיצוב הקומי-דרמטי של העלילה כולה, ולמיקוד הנדרש בסיפור רווי אקשן כמו זה.

טקסט: קייט דה-קמילו, איור: כריס ואן דוסן

טקסט: קייט די-קמילו, איור: כריס ואן דוסן

איוריו של ואן דוסן משמרים ואף מעצימים את האפקט הקומי שבטקסט, על ידי הקומפוזיציות הקולנועיות, הדגשת התנועה והקצנת הבעות הפנים והדמויות הגרוטסקיות משהו. איוריו בוהקים בצבעוניותם העזה, וסגנון הרטרו של ואן דוסן מהדהד ליצירות קומיות ותיקות כמו "לורל והארדי". יש משהו פלסטיקי באיוריו, אך כאשר הוא במיטבו, האיורים מצליחים להעביר תנופה ודרמה בצורה מוצלחת מאוד. כל הרכיבים הללו, לצד התרגום הקולח של סמיט וכץ, אשר שומר על המבע התמציתי והנימה המשועשעת משהו, הופכים את הספר למהנה במיוחד.

"מרסי ווטסון מצילה את המצב" מאת קייט די-קמילו, איורים: כריס ואן דוסן. תרגום: שהם סמיט ואמנון כץ, הוצאת כנרת, 2015

 

יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי.

בין הרים ובין ספרים

מאז ומעולם רכבות ריתקו ילדים. שריקת הקטר החולפת, תקתוק הקרונות הקצבי על המסילה, עוצמה המשלבת מהירות, גודל, אורך, עשן ונופים החולפים ביעף עם הבטחה אמתית להרפתקאות מרציף לרציף.

הרכבת היא סיפור בתוך סיפור. הכול יכול להתרחש בה. קרונותיה – פרקים בסיפור, או אם תרצו, סיפורים קצרים הנשקפים מבעד לחלונות מוארים החוצה. היא מסע העומד בפני עצמו – גם כזה המוביל את הנוסעים מנקודה לנקודה וגם כזה המתרחש מעל הזמן והמקום ב'לימבו' עלילתי מרגש ומוגדר.

ברכבת יש אלמנטים של פנטזיה, היא כמעט כלי תחבורה מיתי – דרקון ברזל עצום ורב חוליות החולף בין הרים ובין סלעים, נושף עשן, נכנס ויוצא ממנהרות ומבטן האדמה ועם זאת – ג'ברווקי מאולף, כבול למסילה, מודרני ומונהג היטב.

על אף שספרות הילדים התייחסה פעמים רבות לרכבת עצמה ובראש בראשונה לדמותו של הקטר ("הקטר הכחול שיכול", "תומס הקטר", "הקטר שרצה לנסוע לרומא", ואפילו "מסע בתולעת ספרים" הוותיק שיצא כעת בהוצאה מחודשת), אתייחס הפעם לעלילותיהם של ילדים המתרחשות ברכבת, כזירה הרפתקנית העומדת בפני עצמה ומבטיחה שלל טיפוסים מפוקפקים, נבלים במגבעות נוקשות ודמויות מופת צבעוניות כתמורה הולמת למחיר כרטיס הנסיעה (עשרים פפינג בערך).

שנתחיל?

רציף מס' 1, תחנת פרידריכשטרסה, ברלין – "אמיל והבלשים" / אריך קסטנר

אמיל טישביין, נער לדוגמא (מתוך בחירה!), יתום מאב, נוסע לבדו לברלין. אמו, חופפת ראשים ומפרנסת יחידה (כמו דמויות אם נוספות של קסטנר) לא יכולה להצטרף. סבתו עתידה לאסוף אותו בדוכן הפרחים שבתחנת הרכבת פרדריכשטרסה וצפויה לו חופשה מרתקת בעיר שבה "הרחובות בלילה בהירים בדיוק כמו ביום". אמיל אמור לשמור היטב על מעותיו ולהגיע בשעה 18:17 בדיוק (ייקים) לברלין, אבל בדרך, כדרכן של רכבות, משתבשים דברים. בתחנת "צואולוגישר גארטן" (גן החיות) מגלה כי אמיל כי כספו נגנב, הוא יורד במהירות מן הרכבת בתחנה, על מנת לרדוף אחרי הגנב, ועוד מספיק לעלות אל אותה חשמלית שעליה עלה הגנב, מספר 177.

תחנת הרכבת אלכסנדרפלץ

תחנת הרכבת אלכסנדרפלץ

אמיל כמובן לא מגיע לברלין בשעה היעודה. הוא מגייס כנופיה בלשית חביבה בדרך ומנסה לאתר את האיש אשר גנב את כספו שעה שנרדם (וחלם על רכבת, עוד סיפור בתוך סיפור) – אמיל מצליח במשימה, עולה לכותרות הוא ועוד כמאה ילדים ברלינאים הנוטלים חלק במצוד.

בהקדמה ל"אמיל והבלשים" מספר קסטנר כי לאחר שנכשל בכתיבת ספר הרפתקאות על הים הדרומי, יעץ לו המלצר במסעדה הקבועה שלו לכתוב על ברלין ועל הילדים שהוא רואה יום־יום סביבו. קסטנר מקשיב לעצה, ו"אמיל והבלשים" — שנחשב לספר הילדים הבלשי הראשון – רואה אור ב־1929 והופך מיד לרב מכר, כמה שנים לפני שרכבת החוצה את גרמניה תנבא אסון.

המעבר של אמיל מעיירה קטנה לכרך הגדול, הוא למעשה מסע התבגרות. הרכבת, אצל אמיל ואצל גיבורים רבים לפניו ואחריו, היא תחנת מעבר נוסעת, המובילה אותו מנקודה לנקודה ולמעשה מחלקת את חייו לשניים.

 

איור מתוך אמיל והבלשים: וולטר טריר

איור מתוך "אמיל והבלשים": וולטר טריר

 

הוא מתבגר, שולח מברקים מנוסחים היטב ("אתם וודאי דואגים כי אינכם יודעים היכן אני. אני בברלין. לצערי אני עוד לא יכול לבוא, כי עלי לסדר תחילה משהו חשוב. אל תשאלו מה. ואל תיבהלו") ומגייס סביבו כנופיית נערים אמיצה. אצל קסטנר הילד הוא המבוגר הפועל לפי צו מצפונו והוא רוחש לילדים כבוד נדיר ואמתי.  המבוגרים, לעומת זאת, לא תמיד מצליח להבין את פני המציאות כראוי.

"מרבית האנשים מניחים את ילדותם בצד כאילו היתה כובע משומש" אומר קסטנר, "רק מי שבגר ובכל זאת נשאר קצת ילד, הוא בן אדם". קסטנר מבין כי "מבוגרים ארוזים לפעמים באריזה קשה מידי", ויצירת הרפתקה סביב דייקנות הנדרשת מילד הנוסע לבדו לברלין בסוף שנות העשרים (חליפה טובה, עמידה בזמנים, כסף שמור במעטפה) משחררת כמעט כמו ייבבת צופר היד של הנער גוסטב.

מתוך "אמיל והבלשים"

מתוך "אמיל והבלשים"

 

רציף תשעה ושלושה רבעים, תחנת קינגס קרוס, לונדון – "הארי פוטר" / ג'יי קיי רולינג

הארי פוטר, כמו אמיל, גם הוא יתום ונער לדוגמא המכנס סביבו חבורה חוקרת, עולה לרכבת הקיטור הוגוורטס אקספרס, בדרכו לבית הספר הוגוורטס ברציף תשע ושלושה רבעים אשר בלונדון. הרכבת יוצאת כל שנה בראשון בספטמבר בשעה 11 בבוקר בדיוק, מרציף 9 ושלושה רבעים של תחנת קינגס קרוס. לאחר הגעת הרכבת לתחנת הוגסמיד מגיעים התלמידים לטירת הוגוורטס באמצעות כרכרות המובלות על ידי ת'סטראלים (סוסים מכונפים קסומים שנראים רק על ידי מי שחזה באדם ברגע מותו).

e382ade383a3e38397e38381e383a331

מוטיב חוזר בסדרת הספרים הוא העימות הקבוע של הארי ומאלפוי (אויבו) המתרחש ברכבת בדרך להוגוורטס, בכל הספרים בהם הארי נוסע ברכבת (כולם חוץ מבשני שדרכו לתחנת הרכבת נחסמה על ידי גמדון הבית דובי, ובשביעי בו הארי כלל לא למד בהוגוורטס). מתברר שתחנת הרכבת היא גן העדן של הארי. המעבר מחיי מוגלגים אפורים לעתיד רב קסם והוד מתגלם בתחנת המעבר עם פגישתו של הארי בקטר הארגמני של הרכבת. לאחר שבספר השביעי הארי מת וחוזר לחיים, "גן העדן" אותו הוא מדמיין הוא תחנת קינגס קרוס. ברכבת, בדרכו אל תא ריק לקראת סופה, הוא יפגוש לראשונה את חבריו ואויביו, והיא מסמלת יותר מכל את המסע בין העולמות.

giphy

גם אצל הארי, כמו אמיל, הרכבת היא כלי תחבורה בין מציאות קשת יום לעולם של דמיון, הרפתקה, קסם והתבגרות. בספרי "הארי פוטר" מתוארת תחנת קינגס קרוס כנקודת היציאה של הרכבת הוגוורטס אקספרס היוצאת מרציף ¾9, שאליו ניתן להגיע אם רצים אל עמוד המפריד בין רציף 9 לרציף 10. בניגוד לאמור בספרי הארי פוטר ולמוצג בסרטים, נמצאים הרציפים 9 ו-10 בבניינים שונים, פונים אחד לעבר השני, וביניהם מסילת ברזל ולא עמודים מפרידים. כאשר נשאלה על כך בראיון השיבה הסופרת ג'יי קיי רולינג, כי התבלבלה עם תחנת יוסטון, שם מופרדים רציפים 9 – 10 על ידי עמודים. לצורך צילום הסרטים השתמשו ברציפים 4 ו-5 אשר מוספרו לשם כ-9 ו-10.

כיום מוצב בתחנה שלט על הקיר המפריד בין הבניינים השונים שבהם נמצאים רציף 9 ו-10, רציף ¾9, ובשנת 2005 נוספה לרציף עגלת מזוודות, שרק חלקה האחורי נראה לעין, וחלקה הקדמי נעלם באופן מסתורי בקיר.

hary

שוב לונדון, תחנת הרכבת צ'רינג קרוס  – "מסביב לעולם בשמונים יום" / ז'ול וורן

מסע דמיוני בשלל אמצעי תחבורה, התערבות מותחת, עולם הולך ומתחדש, אוריינטליזם נוסח אדוארד סעיד והרפתקאות לרוב בסיפורו האייקוני של ז'ול וורן. הרומן, שיצא לאור בשנת 1872, מתאר את מסעם מסביב לעולם של הג'נטלמן הבריטי פילְיַ‏אס פוֹ‏ג ומשרתו זַ‏'אן פספרטו.

פוג ופספרטו יוצאים למסע ברכבת היוצאת בשעה 20:45 מלונדון לפריז. פוג מודיע כי ישוב ללונדון כעבור 80 יום, בשבת, 21 בדצמבר, עד השעה 20:45. גם כאן הרכבת היא בת לוויה נהדרת. בהתחשב בפריחה של כלי התחבורה בתקופה זו והפיכתה של רכבת הקיטור לאמצעי גילוי עולם, ניצל וורן את התנופה ובנה עלילה מסועפת, חוצת יבשות, תרבויות וערים שבסיסה רכבת הקיטור.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

ברקע פרשיית גנבה מבנק אנגלי (אמיל טישביין, אתה לא הראשון), דו-קרב בקרון רכבת ריק ומגוון מפגשים רב-תרבותיים. בפרק 28 מציע וורן, עתידן ידוע, רעיון חדשני לפיו קיימת אפשרות שבעת שרכבות יגבירו את המהירות לפני תהום הן יוכלו לעבור בבטחה את החלל הריק מתחתן, גם ללא גשר או מסילה כלל.

בסופו של דבר, הודות לבלבול חינני עם קווי האורך והרוחב מסתבר כי במסעם מזרחה סביב כדור הארץ, לא נתן פוג את דעתו כי עליו להחסיר יממה אחת ולפיכך – עמד בזמנים וניצח בהתערבות.

ניו יורק, תחנת הרכבת "גראנד סנטרל" –  "אדל וסימון באמריקה" / ברברה מקלינטוק

אדל וסימון, צמד אחים פריזאיים המוכרים לנו מהספר הנפלא "אדל וסימון בפריז", מגיעים לניו יורק לבקר את דודתם ססיל המתגוררת בדירה אטרקטיבית במיוחד המשקיפה לפארק כיכר וושינגטון (שבו התרחשו סיפוריו של הנרי ג'יימס).

אנחנו נלווה את אדל, סימון ודודתם ססיל במסע הרכבות שלהם ברחבי ארצות הברית של ראשית המאה ה-20. אם יש כלי תחבורה המסמל יותר מכול את המהפכה התעשייתית הרי זו רכבת הקיטור, ואדל וסימון, המומחים במהפכות קטנות, מנצלים כל רגע של תחבורה מודרנית על מנת להכיר טוב יותר את היבשת החדשה. במסגרת טיול הרכבות ברחבי אמריקה מאבד סימון המפוזר שלל חפצים ופוגש בדרך גיבורי תרבות ספרותיים המאוירים נפלא.

טקסט ואיור: ברברה מקלינטוק

טקסט ואיור: ברברה מקלינטוק

תחנת גרנד סנטרל בניו יורק עברה שינויים מרחיקי לכת בשנת 1908. אדל וסימון מגיעים מפריז, ערש התרבות האירופאית השמרנית, אל אמריקה – היכן שתנועת הרכבות מכתיבה קידמה, הצלחה וכסף ישן. לצורך הקמת מערכת הרכבת התחתית המוכרת לנו עד היום, בוצעו אז עבודות חפירה מקיפות, אשר באופן מפליא, הצליחו לא לשבש כלל את כניסתן ויציאתן של שש מאות רכבות (!) שעברו בתחנה מידי יום. מדובר באבן דרך משמעותית במהפכה התעשייתית שמשתלבת יפה עם המהומה הכללית בתחנה ואובדן שלל חפצים, אולי בדרך אל התבגרות וחידוש.

טקסט ואיור: ברברה מקלינטוק

טקסט ואיור: ברברה מקלינטוק

כך, ברציף גרנד סנטרל פוגש סימון את סוחר האמנות אלפרד שטיגליץ ואת הסופרת אדית וורטון, בשיקגו הוא נתקל בפרנק לויד רייט ועל גדות המיסיסיפי ממתינים להם המו"ל ג'וזף פוליצר, המשורר ט.ס. אליוט וכמובן, איך לא, מארק טווין. אפילו תאודור "טדי" רוזוולט נוכח, בגבעת הקפיטול בוושינגטון, ומסייע לשניים לאתר זוג שלייקעס שנעלמו.

 

תחנת הרכבת פדינגטון, לונדון – "הדוב פדינגטון" / מייקל בונד

דוב פרואני נדיר (להגדרתו) נמצא בתחנת פדינגטון הלונדונית וזוכה לאימוץ על-ידי משפחת בראון. הוא מגיע כנוסע סמוי כל הדרך מאמריקה הדרומית, לגמרי לבדו, מתקיים על ריבה בלבד ועל שפע של חן וחמידות דובית. משפחת בראון  הבריטית מחליטה באדיבות אופיינית לאמץ אותו ולקרוא לו על שם תחנת הרכבת שבה מצאו אותו.

המהגר החביב, שעשה את דרכו ברכבת מקצה העולם אל האימפריה הבריטית, עובר להתגורר בבית בראון, הופך אח לג'ודי ולג'ונתן ושותף לתעלולים רבים. כמי שחצה את העולם ברכבת, פדינגטון מתואר כחובב גאוגרפיה מושבע בכלל ושל רכבות בפרט.

כך, מסע ברכבת התחתית הופך לחוויה מסחררת חושים: "פדינגטון החליט שהתחתית היא הדבר הכי מרגש שקרה לו בחיים. הוא הסתובב והתחיל לצעד במסדרון, לפי האורות הכתומים". מהר מאוד הוא הופך לחלק מהמשפחה, עורך קניות בשוק פורטובלו, מבקר בתיאטרון, נוסע אל חוף הים ובכלל – חי חיים טובים של בריטי מהוגן בשנות החמישים.

איור של פרד בנברי מתוך הספר

איור של פרד בנברי מתוך הספר

סופר הילדים מייקל בונד כתב את "דוב ושמו פדינגטון" בעקבות מפגש שלו עם בובת דוב טיפוסית. בונד, שהחמיץ את האוטובוס לביתו בליל חג המולד, נכנס לבית כלבו סמוך על מנת לחמוק מהגשם. בעודו משוטט במחלקת הצעצועים הוא נתקל בדוב, רכש אותו עבור אשתו ברנדה כמתנת חג וקרא לו פדינגטון, כשמה של תחנת הרכבת הסמוכה למקום מגוריו.

כעבור כמה חודשים כתב בונד את הספר בתוך שמונה ימים – פרק ביום. הספר נחל הצלחה גורפת ומסחררת, והשאר היסטוריה.

פסל ברונזה של הדוב המפורסם בתחנת פדינגטון

פסל ברונזה של הדוב המפורסם בתחנת פדינגטון

בכל רכבת יש הבטחה. הבטחה המגולמת במסע רכבות ומאפשרת בעצם לכל ילד לפגוש כל אחד, אם רק ירצה.

 

עדי זליכוב רלוי – סופרת, מחברת רב המכר "מעשיה לנר ראשון" (הוצאת עם עובד)

 

 

האחר הוא ירוק

"מרשעת" הוא ספר פוליטי. עצם הרעיון שמאחוריו פוליטי: לתת קול למושתקים, ל"אחר", שאולי הוא לא "אני", כמו בססמה התמוהה קצת של משרד החינוך, אבל הוא סובייקט, יש לו סיפור משלו ונקודת מבט משלו. "מרשעת" הוא סיפורה של מי שהכרנו (בחטף, וכבר נמסה ומתה) ב"הקוסם מארץ עוץ" בדמות "המכשפה הרעה מן המערב", וכאן יש לה שם (אֶלפַבָּה), עור ירוק מלידה, וסיפור חיים. מעבר לזה, אלפבה עצמה היא אדם פוליטי מאוד, והספר חדור מודעות לעוולות ולמאבקי הכוח הכרוכים בדתות, בשלטון ובדיכוי בעלי החיוּת – בעלי חיים מדברים (בספר נערכת הבחנה בינם לבין בעלי החיים ה'אילמים', גם מבחינת הזכויות, אבל הוא מעורר מחשבה על זכויותיהם של בעלי חיים בכלל, מה גם שרדיפת בעלי החיוּת והיחס הרע כלפיהם הופכים גם אותם בהדרגה לאילמים).

wicked cover

עטיפת הספר (יח"צ)

"מרשעת" הוא גם רומן רחב-יריעה, סוחף ומעורר הזדהות (חוויית הקריאה בו מזכירה רומנים כמו "חלף עם הרוח" ו"ציפורים מתות בסתר"), ולא פלא שהפך לרב-מכר וגם ביססו עליו מחזמר מצליח. אבל תוך כדי הקריאה שאלתי את עצמי עד כמה הוא קשור, בהכרח, ל"הקוסם מארץ עוץ": הדמויות שבנה גרגורי מגווייר עומדות בפני עצמן, והעולם שיצר סביבן מבוסס אמנם על ארץ עוץ, אבל האם הקשר הכרחי? ומצד שני, אולי עצם השאלה, הבדיקה, היא הדבר המעניין שהיינו מחמיצים אילו החליט מגווייר להעביר את אלפבה שלו אל עולם אחר שאינו קשור ביצירתו של פרנק באום. ובכל זאת, לי הייתה תחושה קלה של החמצה דווקא במקום שבו שני הספרים נפגשים: הגעתה של דורותי, שכאן מתרחשת לקראת סוף הספר, אמורה להיות מעין נקודת שיא, אבל בזמן הקריאה חשתי שההפך הוא הנכון, שכאן הסיפור כבר התעייף ומגווייר רק נותן לו עוד דחיפה אחרונה במדרון.

גם בתרגום הורחקה אלפבה מארץ עוץ: המתרגם אסף ברקת בחר לקרוא לארצה "אוז", כמו במקור. אילו היה ספרו של פרנק באום מתורגם היום, ודאי היה גם הוא מתרחש ב"אוז" ולא בארצו של איוב, שבאמת לא ברור איך הגיעה דורותי אליה דווקא; אבל כיום, כשהשם "עוץ" שגור כל כך בהקשר הזה, דומה שמוטב לדבוק בו.

הבחירה הזאת, גם אם ניתן לחלוק עליה, לגיטימית; למרבה הצער, בעיות אחרות בתרגום אינן נראות כתוצאה של בחירה אלא של שלבים חסרים בעבודה; נראה שהסתפקו בתרגום ראשוני, מילולי, לעברית, שאי אפשר לחוש דרכו את הסגנון של המקור ולעתים קשה אפילו להבין את המשפטים בו. למשל, מלנה ההרה (שתהיה לאמה של אלפבה) אומרת לבעלה: "אם אתה לא יכול לאחסן אותו בעצמך, יקירי, מוטב שתזוז מהדרך. הוא ילך בשלו, ושום דבר לא יעצור אותו עכשיו." (כנראה: "הוא ילך בדרכו שלו", ואין זו הבעיה היחידה במשפט). בעלה משיב לה: "חשבי על זה כעל תרגיל רוחני. השגחה על החושים." (השגחה? מה פירוש?) ומלנה מסבירה שלא נותרה לה עצמיות: "אני רק המארחת עבור הטפיל. איפה העצמי הזה בכלל? איפה השארתי את הדבר הזקן הזה?" ("עבור" אינה מילת היחס הנכונה, "עצמיות" מתחלפת ב"עצמי" במקום שבו נכון לשמור על אחידות ו"הדבר הזקן" שנשכח באיזשהו מקום, כנראה that old thing, מדומה לחפץ ישן ואין לזה שום קשר לזִקנה.) אחר כך היא אומרת גם: "אני חושבת שאתה אשם בלפחות חצי מהעיתוי" – ולא נראה שדיבורה עילג במכוון, אחרת למה שמו בפיה משפט כמו "יקירי, מוטב שתזוז מהדרך"?  מוטב היה שתאמר שהוא נושא לפחות במחצית האשמה, או האחריות, לעיתוי.

עטיפת המהדורה האנגלית

עטיפת המהדורה האנגלית

מלבד בעיות בעברית, דומה שיש לפעמים בעיות בהבנת האנגלית (וכאן אני יכולה רק לשער, משום שלא השוויתי את התרגום למקור). מלנה אומרת ש"כומר נאה מושך יותר חוזרים בתשובה מכומר פשוט" – ייתכן שהופיעה כאן המילה plain, שפירושה לא רק "פשוט" אלא גם "כעור". בפעם הראשונה שאלפבה מקבלת חיבוק מאמה, התינוקת "לא התלוננה ולא החזירה לה חיבוק, רק נפלה בחזרה, מופתעת מהחידוש שבחיבוק" – ייתכן שבמקור כתוב fell back, ומכל מקום אין כאן נפילה של ממש, וודאי שלא "נפילה בחזרה" (לאן?).

דמות חשובה בחייהם של הורי אלפבה הוא לב הצב, בן לעם אחר – הקוואדלינגים, שאינו דובר היטב את שפתם. דיבורו אמור להיות עילג, אבל אינו אמין: "אובלס היא עולם קטן. עד שאני עוזב, אני לא לדעת על גבעות אחת אחרי השנייה, ממקום צר לעולם כל כך רחב. הטשטוש באופק כואב בעיניים, כי אני לא יכול רואה אותו. בבקשה אדון לתאר את העולם שאתה מכיר." נדמה לי ש"הטשטוש באופק כואב בעיניים" ו"לתאר את העולם שאתה מכיר" חורגים מן המשלב המיוחס לדיבורו של לב הצב.

נדמה גם שאין בתרגום מבט כולל שמחבר משפט למשפט ושורה לשורה. בוק אומר: "בואי נחיה את הרגע, אנחנו צעירים ומלאי חיים." ואלפבה משיבה: "אני לא יודעת למה אתה קורא לזה חי […] לי זה נשמע יותר כמו משהו כתוב." נראה שכדי שיהיה פשר לדיאלוג, אלפבה צריכה לחזור על אותה מילה – אולי "חיים", או "מלאי חיים" – וכמו כן, לא הבנתי את הניגוד בין "חי" ל"כתוב", ואינני משוכנעת שהבנתי מהו "זה".

עוד עניין חשוב בספר הוא בעלי החיוּת. אינני יודעת איך נקראו במקור אבל על פי המתרחש בסיפור, המילה המציינת אותם נשמעת דומה מאוד למילה המציינת "בעלי חיים", ומבטאו של הדובר עשוי לטשטש את ההבחנה בין השתיים. אם לא ניתן למצוא פתרון לכך בתרגום, אולי היה כדאי להוסיף הערת שוליים ולספר בה כיצד נקראו במקור.

ועל אף כל זאת, הספר נקרא בהנאה ומעורר הזדהות ומחשבה; ואולי גם בלבושו העברי הנוכחי, יהיה לרב-מכר.

"מרשעת: קורות חייה של המכשפה הרעה מהמערב" מאת גרגורי מגווייר. תרגום: אסף ברקת, הוצאות אוקיינוס ומודן, 2015

 

לי עברון-ועקנין – משוררת, מתרגמת ועורכת.

מירה מאיר – שפתחה את דלת ספרות הילדים לרבות ולרבים

בשבוע שעבר נפטרה הסופרת, המשוררת ועורכת ספרי הילדים, מירה מאיר, שעבדה שנים רבות בהוצאת "ספריית פועלים". על משנתה כעורכת ועל יצירתה לילדים (שכללה ספרים כמו "שלולי", "הצב של אורן" ו"אילנה היא אלינה"), שוחחנו אתה בראיון מיוחד שניתן לקרוא כאן. כמחווה לעורכת המיתולוגית שהיתה, ביקשנו ממאיירות וסופרות שעבדו עמה, לשתף אותנו במשהו אישי לזכרה של מאיר. חלקן כתבו זיכרונות, חלקן דברי הספד, יש שאיירו איור מחווה מיוחד, ויש שביקשו לשתף איור ישן מספר שעבדו עליו יחד. אנו מודים למשתתפות, שהיו נכונות כל כך להוקיר את זכרה של מירה מאיר.

צילום מסך מתוך YOUTUBE

צילום מסך מתוך YOUTUBE

 

נרי אלומה, סופרת ועורכת ספרי ילדים ב"ספרית פועלים":

מירה מאיר ערכה את מדור ספרות הילדים של "ספריית פועלים" במשך ארבעים ואחת שנה, שלושים מהן לצד שותפתה הקרובה, עדנה קרמר. התמזל מזלי ובארבע שנותיה האחרונות בתפקיד זכיתי לעבוד לצדה (ולצד עדנה) וללמוד ממנה. עד לחודשיים האחרונים עוד העברתי לה כתבי יד כדי לשמוע את חוות דעתה, ואף הספקתי לקבל את הסכמתה לתיקונים שערכנו בספר שתרגמה, "גנט הילדה מאתיופיה". לצערי הרב לא הספיקה לראות את הספר שממש בימים אלה רואה אור במהדורה המחודשת של "סדרת ילדי העולם".

12 דברים שלמדתי ממירה על עריכת ספרים:

ספרים זה לא עיתון יומי שנזרק לפח או למחזור בסוף היום או השבוע. ספרים נשארים! ועל כן אנחנו לא ממהרים.

יש לנו אחריות בשימור תרבותי – לדאוג שספרים בעלי חשיבות תרבותית או ספרותית ימשיכו לחיות.

תפקידנו אינו לחנך ילדים אלא להגיש להם סיפור טוב. אם הוא טוב – יהיה לו ערך חינוכי.

אבל יש נושאים חשובים שבשבילם כדאי לפעמים לחרוג מהעיקרון הקודם גם אם הספר דורש עבודת עריכה רבה, בעיקר נושאים הנוגעים לחברה הישראלית ומעלים דילמות אקטואליות, ערכיות, מוסריות.

חשוב להכיר את הסופרים והמאיירים שאנחנו עובדים אתם. לפגוש אותם אישית, לשוחח אתם, ליצור סביבת עבודה נעימה ומכבדת.

בקריאת כתבי יד צריך להרגיש שיש בטקסט חיים, תנופה, אמינות, ייחודיות.

בעריכה חשוב לדבוק בפשטות, לחתור לבהירות, להימנע ממשפטים ארוכים וניסוחים מסורבלים.

כשאנחנו מציעות את הצעותינו לשיפור הסיפור עלינו לזכור תמיד שהסופר או המאייר צריכים להיות שלמים עם יצירתם וזכותם לסרב. כל כותב שומע את המלים שלו באופן אחר. יש לו המוזיקה שלו ולפעמים זה מה שמסמן את גבול ההתערבות שלנו.

ועדיין מותר וצריך להגיד את דעתנו. זה תפקידנו.

אי אפשר להימנע מטעויות. זה לא נעים אבל לא סוף העולם (פרופורציות, נרי)

הומור זה דבר מבורך בחיים ובספרים. טוב לצחוק על עצמנו לפעמים.

כשלא בטוחים בעובדות שמצויות בספר יש לפנות למומחים בתחום. ובכלל, טוב להתייעץ, חשוב לשמוע דעות אחרות.

ספרים שכתבה נרי אלומה וערכה מירה מאיר

ספרים שכתבה נרי אלומה וערכה מירה מאיר

מירה יקירתי, משוררת, סופרת ועורכת נפלאה, אשת המלה, הדעת והשכל הישר – נאחזת בחיים, אהבת אנשים, ואת משאירה מאחורייך, בנוסף  למעגל המשפחה הנפלאה והידידים הרבים שיזכרוך באהבה גדולה, עשרות סופרים, משוררים ומאיירים שפתחת להם דלת, שליווית אותם בתחילת דרכם ובהמשכה, וכבר מתגעגעים אלייך מאוד.

עצוב לי מאוד להיפרד ממך מורתי, שותפתי, ידידתי.

 

רותו מודן, מאיירת, אמנית קומיקס וסופרת:

זוהי מחוות איור לשיר "אני אוהבת לנסוע" – השיר האהוב עלי מתוך הספר "אני אוהב לצייר", שמירה מאיר כתבה על-פי ציורים של נחום גוטמן. הספר יצא לאור ב"ספריית פועלים" בשנת 1972.
mira meir
נדיר שספר נכתב על סמך איורים, ברוב רובם של הספרים הטקסט הרי קודם לאיור. קנו לי את הספר כשהייתי בערך בת שבע והעובדה הנ"ל, שמירה מאיר הסבירה בטקסט קצר בסוף הספר, מאוד הרשימה אותי. בסוף הספר היו גם כמה עמודים ריקים שלצדם איורים, והקוראים הוזמנו לכתוב להם טקסטים כמו שעשתה מירה מאיר. כתבתי שיר לכל איור, אני זוכרת התחלה של אחד מהם: "צב צב, צב, כתב לחילזון מכתב".
הספר כנראה השפיע עלי, כי בגיל 11 כתבתי ואיירתי ספר שירים לילדים ושלחתי אותו למירה מאיר, בתקווה שתוציא אותו לאור. כמה שבועות אחרי כן, קיבלתי ממירה מכתב חם וחביב להפליא, בו הסבירה לי בלי שמץ התנשאות של מבוגרים, ש"ספריית פועלים" לא תוציא את ספרי לאור, אבל עודדה אותי להמשיך לכתוב ולצייר.  וכך עשיתי.
6669
עשרים שנה אחר כך היתה זו מירה שהוציאה לאור את ספר הילדים "איפה?" מאת תמר ברגמן, אחד הספרים הראשונים שאיירתי.
תמיד אזכור את טוב לבה ונדיבותה. השפעתה על ספרות הילדים בארץ ועל הילדות הישראלית בכלל, היא עצומה.

שלומית כהן-אסיף, סופרת:

העורכת שכמעט תמיד אמרה לי: "כן!"

השפה העברית לא היתה נדיבה למלה תודה. רק שתי הברות העניקה לה. התודה שלי למירה מאיר מכילה הרבה הברות. הן מנתרות מתוך החממה הזאת שקוראים לה מדור ספרות הילדים של "ספרית פועלים".

מירה-מירתי-מורתי, אני תמיד זוכרת ואף פעם לא אשכח: זו את  פתחת לי את דלת ספרות הילדים. שישה מו"לים החזירו את כתב היד לספרי הראשון. כמו באגדות, מירה, את המו"ל השביעי למניין. הנס התרחש כשעורך "משמר לילדים", שלמה ניצן המנוח, הניח את האגדות שלי על השולחן שלך. מאז, בהתמדה של שנים, ערכת והובלת את ספרי האגדות, ובכל מה שנוגע לאגדות שמרתי אמונים לבית ההוצאה, כלומר למירה מאיר.

אם כל יצירה היא נס, אליבא דחז"ל, להיפגש עם עורך טוב ומיוחד – גם זה נס. עורך טוב מתווך בין הכותב לקורא. עורך-קוסם מתווך בין הכותב ליצירה שלו. את, מירה, את הקוסמת שלי. בעזרתך למדתי להבין את הדברים שאני כותבת.

ספרי אגדות שכתבה שלומית כהן אסיף, וערכה מירה מאיר

ספרי אגדות שכתבה שלומית כהן אסיף, וערכה מירה מאיר

מירה, לא רק לאחוז במלים לימדת אותי, אלא גם להרפות מהן. אלוף אולימפיאדת סידני בחתירה אמר פעם: "אם היו מקצים לי 8 שעות לחטוב עצים, הייתי מקדיש 6 שעות להשחזת הגרזן." את סוד ההשחזה ואת סוד המחיקה – למדתי ממך. ולא רק אני, משך שנים, מחדר קטן בגודל קופסת גפרורים, עיצבת את ועדנה קרמר את דיוקן ספרות הילדים.

תודה ועוד תודה. תודה שלא התערבת בגנים הספרותיים שלי ולא במוסיקה. תודה על מפגש האינטואיציות בינינו.

מירה-מירתי-מורתי, תודה שאפשרת לי להתייעץ אתך, תמיד הייתי זקוקה ל"כן" שלך, מירה, גם לגבי כתבי יד שהופקו בהוצאה אחרת. וגם לגבי כתבי יד שלעולם לא יפורסמו. איך הטרחת אותך! ואת, שמחת לקרוא את הדברים.

תודה על האהבה ועל החום שהרעפת עלי. לימים התחלתי לקנא בעצמי שיש לי עורכת קשובה ששמה מירה. כשקראת טקסט לא היית קשובה לעצמך, היית קשובה לטקסט. ואיך פינקת אותי ואפשרת לי להיות אני, וכשרציתי לשלב בקובץ אגדות גם שיר או שניים אמרת: "מאוחר, הספר ערוך כבר, נשמור אותו לקובץ הבא." ואני מתעקשת ומושיטה לך את השיר "הָיֹה הָיָה סנדל". את קוראת בלב את השיר וגם מקריאה לי בקול:

סנדל הזכוכית

של סינדרלה

היה היה.

מה היה לו

מה היה?

 

הסנדל הפך לעריסה

שם תינוק ישן.

בשנתו צומחות לו

שן אחר שן.

בשנתו מספרים לו

מעשיה אחר מעשיה.

בשנתו לוחשים לו:

"היה היה…"

 

גְּדַל תינוק בעריסת סנדל

גְּדַל בר מזל,

אם יישבר הסנדל לרסיסים

לא יקרו יותר נסים.

ואחרי השיר את מהנהנת בחיוך: "כן! נוסיף אותו והוא יחתום את הקובץ."

מירה, סמוך להדפסת ספר זה או אחר אפשרת לי להחליף גם שם הספר, וכשרציתי להוסיף אגדה לקובץ או להשמיט אחת מהן – גם את זה אפשרת ברגע האחרון. וכשהספר יצא, שלחת אלי עיתונאים. אז בימים הטובים של פעם, כשהעולם היה יפה וטהור יותר, לא היו גדודי יחצ"נים לספרות. וגם לא היו ארוחות בוקר עם עורכים, היה רק המטבח הקטן על לוח שיש עליו ככר לחם, גבינה לבנה ועגבנייה.

לימים, כשהתאחדתם עם הוצאת "הקיבוץ המאוחד", את ועדנה קרמר זכיתן בחדר קטן כל כך, מלבן צר מאוד, אבל היה בו מספיק מקום לשתיכן, לסופר ולמאייר – ישיבה בת ארבעה אנשים. ואם במקרה היה גם שותף חמישה לישיבה – הוא עמד בפתח… כן, במלבן הצר הזה נולדו ספרי ילדים.

מירה-מירתי-מורתי, תודה מן השירים, תודה מן הסיפורים. תודה על האור הרב שקבלתי ממך. אור שהוא חלק מן המהות של היצירה שלי.

אסיים בשיר שלי "קצת אור" (מתוך "מעשה בכוכב שנפל לשלולית"). גם אותו ביקשתי להוסיף לספר פרוזה מצויר, ואת אמרת כן. ובכלל, כמעט תמיד אמרת לי: "כן!" ורק לפעמים אמרת לי: "לא!"

הירח ביקש מן השמש

אור במתנה

והשמש נתנה.

הכוכב ביקש מן הירח

אור במתנה

והירח נתן.

החלון ביקש קצת אור

מן הכוכב הקטן

והכוכב נתן.

 

קצת אור אפשר לבקש

בלי להתבייש, בלי להתחבא

קצת אור זה תמיד הרבה.

 

הילה חבקין, מאיירת:

בשנת 1989 פניתי למירה ועדנה והצעתי להן להוציא לאור את ספרי "אגדה של א-ב", ספר שאין בו מלים, רק ציורים של האותיות שמוקפות בכל מיני יצורים וחפצים שמתחילים באותה אות. מירה ועדנה אהבו את הספר ואכן הוא יצא לאור והצליח מאוד, ואף זכה בפרס בן-יצחק של אגף הנוער במוזיאון ישראל.

הילה
בציור של האות מ' רואים: מלך, מטאטא, מטפחת, מגדל, מדרגות, מעקה, מכשפה, מטרייה, מקטרת, מפית, מניפה, מגפים, מריצה. ומירה מאיר הוסיפה (בשיחה מתלוצצת בינינו), עם חוש ההומור שהיה אופייני לה: מירה מאיר מכשפה ומלך מטומטם (ואולי עוד כמה רעיונות כאלה שאני כבר לא זוכרת).
הילה2
בתחילת הספר מופיעה שורה: בסוף הספר תמצאו את רשימת המלים, אם גליתם מלים נוספות – כתבו אלינו למערכת. ואכן, ילדים רבים כתבו.

אורה איתן, מאיירת:

למירה מאיר היו עיניים מאירות וחיוך מעט אירוני. עיניה היטיבו להביט ולהתבונן. בהיותה אמנית יוצרת המתבטאת במלים, ידעה להעניק מרחב וחופש ביטוי למאיירים. את הערותיה הייתה משמיעה במתינות, בהומור המאלחש ומקהה את צביטת דברי הביקורת, ובטוב לב. העבודה לצדה הייתה חוויה מלמדת ומהנה. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

איור של אורה איתן מתוך הספר "בואו עננים" ללאה גולדברג

איור של אורה איתן מתוך הספר "בואו עננים" ללאה גולדברג

רונית חכם, סופרת:

בהקלטה שנעשתה עם מירה מאיר במסגרת ארכיון הווידיאו של סופרי ישראל – "סופרים קוראים" (מיוני 2012), היא מציגה בפתח דבריה את ספרה "הצב של אורן" אל מול המצלמה, ואומרת: היות ואני מוכּרת כסופרת לילדים אני מראה לכם את הספר המוכר כמעט לכל ילד ישראלי וככה "נגמור את הפרשה הזאת, ועכשיו אפשר לדבר על שירה", ואז היא מניחה את הספר בצד, מחוץ לפריים, אחרי שיצאה ידי חובתה. בהמשך היא מדברת בעיקר על שיריה למבוגרים.

בדברים הקצרים שאני רוצה להגיד כאן, אנסה להתייחס לספרות הילדים של מירה מאיר כאל שירה. וזאת בעקבות דברים שהיא עצמה אומרת באותה הקלטה – ששירה וספרות ילדים בעיקר לגיל הרך מאוד קרובות. מהי אם כן אותה שירה העומדת בבסיס הכתיבה שלה לילדים?

נראה לי שהשירה שעליה היא מדברת בהקשר של ספרות ילדים היא מעשה של ברִירָה קפדנית של מלים ומיפוי של עולם כפי שהוא מתגלה דרך מבטם של ילדים. השירה כאן היא בניה מדויקת, מינימליסטית, ללא מטפורות ועם מלים יומיומיות שבתוכן יושבות חוויות ילדיות. החיץ בין המגלה למתגלה, בין המלה למה שהיא מייצגת – מתבטל. בחירת המלים, הרובד הלשוני, השדה האסוציאטיבי, כל אלה מגלמים את אותה יומיומיות ילדית פשוטה, ראשונית, והיא נעשית בדיוק של משוררת ומתוך נאמנות למבט הילדי.

ספרים שכתבה רונית חכם וערכה מירה מאיר

ספרים שכתבה רונית חכם וערכה מירה מאיר

עוד אומרת מירה מאיר באותה הקלטה: "אנשים אומרים על ספרי ילדים – מה בעצם יש פה? אין פה כלום. אבל ילדים אי אפשר לרמות. אז כנראה שבכל זאת יש בזה משהו."

אנסה לייצר אמירה כלשהי על אותו "משהו" שנמצא בסיפורים של מירה ואעשה זאת בעזרת מלים שהוצאתי מתוך השירים והסיפורים שלה, כלומר – אנסה להשתמש בחומרים המילוליים שלה עצמה ולבנות אתם אמירה על מהו המעט שנושא כל כך הרבה בספרות הילדים שלה. והנה רשימה של כל אותם דברים יומיומיים שבהם הילדים בסיפורים שלה נתקלים ומתפעמים מהם: שלולית, מגפיים, בוץ, אבן, שמיים, ענן, גשם, חורשת אורנים, שביל, עץ תות, נחליאלי, גור כלבים או צב, ימים של חורף וימים של חמסין ובריכה קרירה. פודינג שוקולד, נקניקיה בלחמניה ארוכה בהרבה חרדל וקטשופ, או סלט (אם אתה צב).

הילדים בסיפורים של מירה לפעמים נשארים לבד בחצר, או יושבים לבד על אבן אחת, חולמים חלומות, מבקשים:"אבא תקנה לי", מפחדים ללכת לישון, ומתנחמים בדבי, ארנב, קופיף, נחש וחתול. הם עושים פרצופים, מוציאים לשון, אומרים יַמבּלַלוּ, שחמקשש, אבּוּר חבּוּר, אָזְאני, ולהתבּצבּץ. ולפעמים הם עושים רק מה שמתחשק, לפעמים משחקים עם חבר, במחבואים או בתופסת, שמים דברים בכיסים ובמגרות, מצפים להפתעות, מתנות, יומולדת או שומרים סוד. והכול פשוט מאוד, וכה מתוק. הם מציירים, מקשקשים, מתבלבלים, נרטבים, מספרים בדיחות, נוסעים, מטיילים והולכים לישון. שומעים מסביב קולות צחוק של ילדים, או את אמא צועקת, כועסת, או מדברת על מה שבגבול ובמידה. ואם מרחיקים מעט מהשביל שבין הבית ובין החורשה אפשר להגיע ללונה פארק, ובו מכוניות מתנגשות, קרוסלה, סחרחרה של סוסים המסתחררת מהר. ובסוף שבים הביתה כשכבר ערב ואורות מנצנצים בחלונות הבתים.

ספרים שכתבה מירה מאיר ואיירה אורה איל

ספרים שכתבה מירה מאיר ואיירה אורה איל

איזו פשטות מזוקקת. עולם ומלואו שנבנה מלבנים שיצוקות במבט ילדי ובמנעד עדין של רגשות. וגם כשחוזרים הביתה ומתכנסים פנימה, תמיד נשאר גם חוץ – לא מוותרים על האורות המנצנצים בחלונות – לא מוותרים על המשהו שמנצנץ. אותו משהו שמירה מאיר דיברה עליו – אם נחזור לציטוט של תחילת הדברים – איזה גרעין של אמת שנמצא שם בסיפורי הילדים שלה – במקום שכאילו אין בו כלום.

גיל-לי אלון קוריאל, מאיירת:

למירה

אלונה פרנקל, מאיירת:

איור של אלונה פרנקל מתוך ספר שכתבה מירה מאיר, "פעם היה ילד שלא רצה לישון לבדו"

איור של אלונה פרנקל מתוך ספר שכתבה מירה מאיר, "פעם היה ילד שלא רצה לישון לבדו"

חנה לבנה, סופרת:

כשאדם כותב הספד או מדבר על מי שאינו, בדרך כלל הוא מדבר יותר על עצמו. אני אשתדל לא לעשות זאת  למרות שבוודאי לא אצליח. את ספריה פגשתי לפני שפגשתי אותה, כמובן קודם את ספרי הילדים – "הצב של אורן", "שלולי", "אני אוהב לצייר", "פעם היה ילד שלא רצה לישון", ועוד. כשהקראתי אותם לילדי הרגשתי שאני חוזרת לנוף ילדותי, מהלכת בשלוליות, מביטה באוצרות שבתוכן, מרחפת בין העננים בשמיים, נוגעת בשריון הצב הנחשק ומתוודעת לילדים אמתיים, לא ילדים חמודים בלבד, אלא בני אדם עם כאבים רצונות וחושים מפותחים.

לשיריה התוודעתי מהספר "ארכה למרחקים", אותו קניתי בחנות לספרים משומשים, ואהבתי כל שיר. כשנפגשתי עם מירה לפני כשנה בביתה, ביחד עם הסופרת יעל בן ברוך, והיא כבר על כיסא גלגלים, צלולה ומלאה בחוש הומור וחוכמה (את התה הכין המטפל המסור), ומירה לא התייחסה למחלה. סיפרתי לה על הספר, פניה של מירה אורו ואז הבנתי כי במהותה מירה היא משוררת הכותבת גם ספרי ילדים. כי כמו שאמרה שירה וספרות ילדים קרובים, כי מי שיודע לקרוא שירה, למצוא את עצמו להבין במלים המעטות, בצמצום, את המהות – יבין גם ספרי ילדים, בעיקר לפעוטות – כי נדמה שאין בהם הרבה אך יש בהם עולם ומלואו.

קשה להשתחרר מתדמית סופרת הילדים, אמרה מירה, שהרגישה שהיא משוררת קודם כל, ששירה היא הדבר החשוב בחייה. כך גם אני מרגישה. השירה היא המהות שלי, היהלום המלוטש, הגביש המצטבר והולך, כמו שאמרה מירה.

ספרים שכתבה חנה לבנה וערכה מירה מאיר

ספרים שכתבה חנה לבנה וערכה מירה מאיר

הספר הראשון שלי שמירה ערכה הוא "ילד אמתי", שהיה אחד מספרי הראשונים ונכתב על ילד מאומץ, בהשראת בני הבכור. בפגישה הראשונה עמה, במעון הקודם של "ספריית פועלים", התרגשתי מאוד: מירה מאיר פוגשת אותי! היא קיבלה את הספר שלי! "אני חושבת שהספר מצוין", היא אמרה מיד; עניינית, בגובה העיניים, ומשרה ביטחון. הספר הזה, שנכתב בדם לבי, זכה לעריכה אינטליגנטית. "אני לא רוצה להוריד או לשנות הרבה", היא אמרה, "אני רוצה להשאיר אותו אותנטי".

ביום שבו מירה נפטרה, יצא שנפגשתי עם האם הביולוגית של בני לראשונה. הבאתי לה את הספר ודמעות בעיני מסיבות שונות. גם בגלל עורכת הספר הנפלאה.

היא ערכה עוד שני ספרים לילדים צעירים שכתבתי: הספר "המגפיים של גילי", שזכה גם בפרס פניה ברגשטיין. כשרוחי נפלה מביקורת מרושעת, הייתי נסערת והחלטתי להפסיק לכתוב, אמרה לי מירה בחיוך אגבי, "על זה את מדברת? אל תשימי לב, אני לא מבינה מה היא רצתה." את הספר לפני האחרון שלי, "החוש השישי של אגם", קיבלה מירה בסוף ימיה בהוצאה. היא האמינה בו, ועשתה עריכה ראשונה, כמו תמיד – אינטליגנטית ורואה מעל ומעבר. אחר כך העבירה לעורכת אחרת. כשיצא הספר קיבלתי טלפון נרגש ממנה. היא הצטערה והתנצלה שלא באה להוצאה למסיבה הקטנה שעורכים שם, ושלא תבוא לברך אותי.

מירה מאיר היתה עבורי דמות שצריך ללמוד ממנה, צנועה מוכשרת ומחוברת לקרקע. הטבע זרם בדמה, והאהבה למלה ולבני אדם הייתה חלק ממנה. בבית הקברות דיברו ילדיה על האמא המיוחדת שלהם, שקיבלה אותם כמו שהם, שלא חינכה באיסורים וגבולות. גם זה עזר לי בהתלבטויות שלי כאימא מאפשרת.

ספרים שכתבה מירה מאיר ואייר יפתח אלון

ספרים שכתבה מירה מאיר ואייר יפתח אלון

בשירה "שתי רכבות", מתוך "ארכה למרחקים", כותבת מירה:

זוכר שתי רכבות…

אתה יודע הן תחלופנה

אחת על פני רעותה,

אדישות על פסים נפרדים

ככה הם בדרך כלל מפגשים בין בני אדם. המפגש שלי עם מירה שונה: היא הקטר הדוהר במלוא המרץ ואנחנו, קוראיה, הקרונות הנוסעים הנסחפים, המובלים למחוזות נדירים.

כריסטינה קדמון, מאיירת:

IMG_0001

שהם סמיט, סופרת:

"קוראים לי מירה מאיר ונדמה לי שאני משוררת אבל אני יותר ידועה כסופרת ילדים, אז כדי לגמור את הפרשה הזאת הבאתי ספר וודאי מוכר, קוראים לו הצב של אורן. אני חושבת שאין ילד בארץ שלא יודע למה הכוונה, ועכשיו אפשר לדבר על שירה." אלו הן המלים הראשונות שבחרה מירה מאיר לתאר את עצמה כיוצרת, בסרטון של ארכיון "מרכז הספר והספריות", והן בוודאי חריגות בנופה של הסוגה המסלידה הזו, התובעת מיוצרים לעמוד מול מראת עדשת מצלמה (לא לפני שעברו תחת ידה של מאפרת מתחילה) ולספר לה על עצמם ועל יצירתם – בשבע דקות, ורצוי להיות קלילים ופוטוגניים. מעטים יוצאים מזה חיים.

מירה מבצעת חראקירי מעודן. במקום שיוצרים במעמדה מציגים לראווה את הונם התרבותי, מירה הודפת אותו ממנה. כדאי לצפות בסרטון כדי להתרשם מן הטון – דוק אירוני המכסה על תוקפנות ומרירות – ומן המחוות, בעיקר מן האופן הנונשלנטי שבו המצולמת מתכופפת ליטול את הפיל שבחדר, רב המכר "הצב של אורן", מציגה אותו בפני הקוראים לשנייה ומתכופפת בשנית להשיבו למקומו שמחוץ לפריים – שכעת הוא גם מקום סימבולי.  זוהי קריאה ישירה של יוצרת אל קוראיה: אל תצמצמו אותי למחברת "הצב של אורן' – אני (נדמה לי) משוררת.

מה יפה הוא הסיוג "נדמה לי שאני משוררת" וכמה הרבה מקופל בו. צניעות, כמובן, נידחותה של מאיר ככותבת שירה (למבוגרים) אך גם, והיא עצמה עוסקת בכך בהמשך דבריה, אי ההכרה של הציבור הרחב בערכה של הספרות לפעוטות ובקרבתה אצל השירה. שהרי רוב רובו של ציבור ההורים המקריא לילדיו את "הצב של אורן" אינו מתעכב על ההחלטות המעודנות של המחברת הפועלת בתוך סד הסיפור שנמעניו בני שנתיים-שלוש ואולי גם הולך שולל אחר השם הגשמי וחסר הדמיון "הצב של אורן".

אמת, זה לא השם הכי מגניב על המדף, ומירה מאיר אינה סופרת מגניבה, ושייכת בלא ספק לדור סופרים שלא התעסק בהגנבת הקורא (ובידוח ההורה מעל ראש הילד), וגם לא בניסיון לייצר לעצמו תדמית מגניבה, ולכן היה חף מזיוף וקרוב – עד היום – אצל קוראיו. ואשר לשם "הצב של אורן", זהו השם הנכון, המתגלה, בסופה של הקריאה, כשם מתוחכם דווקא, שהרי הצב (שנמצא כשלא חיפשו אותו) אינו של אורן אלא של עצמו.

ספר שכתבה שהם סמיט וערכה מירה מאיר

ספר שכתבה שהם סמיט וערכה מירה מאיר

אבל ב "נדמה לי שאני משוררת" יש עוד יותר; משהו מהלך הרוח הלא פסקני של השירה ושל המצב המשוררי הפנימי, להבדיל מן התואר החיצוני, 'משורר' – כלומר, זה שהוכתר ככזה בידי החברה. להיות משורר, ובכלל יוצר, משמע, בין היתר, להמשיך לשחק באותו משחק ילדים נצחי שאין יצירתי ממנו –  נדמה לי.

ונחמת היוצרים, נדמה לי, היא בכך שגם כשהם עוזבים את העולם, נדמה לנו, בקוראינו אותם, שהם חיים.

יערה עשת, מאיירת:

אני לא יכולה להתפאר בהיכרות אישית רבת שנים או בידידות מעמיקה עם מירה, אני רק יכולה להיות אסירת תודה לה ולעדנה קרמר שנתנו לי את הצ'אנס לאייר ספרי ילדים, אחרי שכבר חשבתי שזה לא יקרה אף פעם. אני זוכרת שבאתי עם הסקיצות לספר "כך ולא כך" של לאה גולדברג (הספר השני שעשיתי אתן, הראשון הוא "מי בביתן" של לאה גולדברג), מחכה שישלחו אותי הביתה לשנות את הדמויות, כי זה מה שתמיד אמרו לי – הדמויות שלך לא חמודות, לכי תנחמדי אותן. והן הסתכלו ואמרו, "איזה יופי! מתי תוכלי לגמור את הספר?"

ככה, במשפט אחד, קיבלתי מתנה שכל מאייר חולם לקבל. זאת נדיבות והפגנת ביטחון שלא פגשתי הרבה – וכמו שאמרתי בהתחלה – אני מוקירה תודה עמוקה על כך. אולי זה לא נשמע מרשים אבל זה מלווה אותי כל השנים האלה ושמור אצלי.

סקיצה של איור לספר

סקיצה של איור לספר

פרופסור צביה ולדן:

סופר בורא עולם, ומשורר משמיע את נגינותיו. סופר ילדים יולד עולם, ועורך – מיילד את סיפוריו. מירה מאיר ידעה ללדת וידעה להוליד, ידעה להתקין וידעה להנגין, כתבה לילדים ושוררה למבוגרים. קולה השקט הילך עלי קסם.

בערב לכבוד השקה מחודשת של ספרה "מי אשם", שהתקיים במוזיאון נחום גוטמן, התוודיתי על דבר אהבתי הגדולה והעמוקה אליה. קראתי לדבריי "אני אוהב לצייר דגים בגשם". "אני אוהב לצייר" הוא שם ספרם המשותף של נחום גוטמן ומירה מאיר. אבל אצלי מירה נקשרה לדגים בגשם. למה דווקא? כשילדיי היו בני חמש ושלוש נהגנו להקשיב לקלטת קסומה, "אלי ודליה ביער הקסום", שהתבססה על ספרה שאייר גד אולמן, "מה עושים דגים בגשם".

595466

אלי ודליה מגיעים לאגם, ורואים דג מחזיק מטרייה. מתפתחת ביניהם שיחה:

– דג, למה יש לך מטריה?

– זה עוד מהגשם.

– מה?

– כן, את יודעת מה עושים דגים בגשם?

ומה באמת עושים דגים בגשם?  הכול.

אלי ודליה ממשיכים בטיול ומגיעים לבית. מתפתחת ביניהם שיחה על דברים רציניים ועל קשקושים. אלי מתלונן בפני דליה:

כשאני אומר ים בלולו, או שחמקש,

אומרים כל הגדולים: "שוב הוא מקשקש".

וכשאני חורז: "מגדל נפל לסל"

אומרים כולם ברוגז: "נו, שוב הוא מבולבל".

אבל למה להם מותר הכל?

וקטמנדו בירת נפאל

זה לא קשקוש גדול?

כך הכרנו אישה שמצליחה לדובב דגים, שבדרך כלל ממלאים פיהם מים. סופרת שיודעת שלקטנים יש הרבה מה ללמד את הגדולים.

"הצב של אורן" נקשר אצלי לחוויית לימוד וגילוי שהעניק לי ילד שראיינתי במסגרת מחקר על רכישת הקריאה. התעניינתי דווקא בילדים שלמדו לקרוא בעצמם. התברר שרבים מהם החלו את דרכם על-ידי קריאה בקול של ספר אהוב. עוד בטרם ידעו לקרוא, הם אהבו לאחוז ביד ספר, לדפדף בו ולהעמיד פני קוראים. מה פירוש להעמיד פנים? מבוגרים חושבים שלקרוא זה לקרוא ספר שלא היכרת. ילדים יודעים שספר שקראת הוא שלך, הכתוב עוזר לך לשחזר את הבעלות עליו. קריאה בקול היא עדות לנכונות שלהם לחלוק בעלות זאת עם אחרים.

והנה ילד צעיר וחביב שהקשבנו לו מספר איך למד לקרוא, סיפר שהיה ספר אחד שהוא הכי אהב, ושתמיד היה בא לגן וקורא אותו לחבריו. זה על ילד אחד, הוא אמר. זה על ילד כמוני. והוא נוראה רוצה משהו. אבל אין לו. אבל בסוף הוא מקבל אותו… אבל קורה לו משהו… ולפתע השתתק. אני לא יכול לזכור מה זה היה, הוא אמר. מבטו הצטעף.

הפעמון צלצל, הילד הלך, ואנחנו המשכנו להקליט ילדים. שעתיים אחרי כן הדלת נפתחה בסערה, והילד רץ אלי, ועיניו נוצצות. צביה, צביה, הוא קרא. איך שכחתי? זה היה "הצב של אורן"! תכתבי, זה היה "הצב של אורן". אחרי שהוא אכל את הסלט הוא הלך. והיה לי כל כך עצוב…

מתוך הגרסה הדיגיטלית של "הצב של אורן", איור: אורה איל

מתוך הגרסה הדיגיטלית של "הצב של אורן", איור: אורה איל

מירה השכילה גם לבחור ספרי קריאה נפלאים לתרגום. למדתי ממנה כמה חשוב לדייק במלים, אבל לא להתגנדר בהן; כמה חשוב הקצב לצד המנגינה. היה לה כישרון לבחור שותפה מופלאה – עדנה קרמר – והייתה להן עדנה מתמשכת, ובזכותן גם לספרות הילדים בארץ.

ואז היינו בשבתון בפריז, מירה ודן הגיעו לביקור. חשבתי שאני מגלה חלק מהקסם שלה. מירה התברכה באיש אוהב. השנים חלפו. דן חלה. רק אחרי שהוא נפטר שמעתי ממירה את סיפור חייה. הגעגועים הביאו אותה לגולל אותו. קראתי בסקרנות את הספר רב השכבות המספר את חייו, שכותרתו הייתה ציטוט של מילותיו האחרונות – היה טוב. בביקורים הבאים ראיתי כיצד הגוף שלה מסרב לאט-לאט להישמע לקולות החיים. היה קשה.

כן, אני יודעת, היה קשה. אבל עדיין אני רוצה לומר בקול על הזכות להכיר אותה, ועל הזכות לקרוא אותה – היה נפלא, ויהיה נפלא. את מילותיה עוד יקראו ילדים רבים – שמוליקים  – עם או בלי קיפודים, דינות שיהיו להן ימי הולדת, ילדים כמו עומר שיעיפו בלונים שובבים, אלינות שיחליטו אם הן רוצות להיות אילנות, וכשיבוא להם – יבוא גם לנו.

היה טוב, היה קשה, היה נפלא ויהיה נפלא עם המתנות שנשארו לנו. .

עדנה קרמר, סופרת ועורכת:

פרידה ממירה (דברים ליד הקבר)

מירה היקרה לי, קולגה נהדרת במשך 30 שנה וידידה קרובה, קשה הפרידה ממך. סיכמנו שניפגש בביתך במוצאי השבת האחרונה ולקראת הנסיעה התבשרתי שאת מאושפזת במצב קשה. קיוויתי שבדומה למשברים קודמים תקומי גם הפעם כמו עוף החול, בַּנחישות שלך ובאהבת החיים, ולא עמד לך הכוח. אדבר עלייך מהזווית האישית.

מירה היתה זאת שהביאה אותי ל"ספריית פועלים", למדור הילדים המכובד שהקימה. כבר אז היתה סופרת, משוררת ועורכת מוכרת ומוערכת, אהובה ונחשבת. כל ילד הכיר את "הצב של אורן", "שלולי", "הילד שלא רצה לישון לבדו", "אני אוהב לצייר"… ספרים שיש בהם רובד המדבר גם למבוגר. ושירה למבוגרים כתבה, בהם שירים מולחנים שמושרים עד היום. ותרגמה, ועיבדה וזכתה בפרסים מכובדים. וכדרכה, הכניסה אותי לסודות העריכה בצניעות, במקצועיות, בשיתוף מלא וברוחב לב שאפיין אותה. התפעלתי מקשרי ידידות חמה שהיו לה עם סופרים משוררים, מאיירים חוקרים רבים-רבים שהוקירו אותה. היא גם פתחה דרך ליוצרים כמרים רות, שלומית כהן-אסיף, דינה דז'טלובסקי, אורה איל, אורית עוזיאל ועוד רבים, שהוציאהּ את ספריהם הראשונים.

זכות גדולה היתה לי לעבוד לצדה. הרבה למדתי ממירה ולא רק בתחום המקצועי, גם מעולמה התרבותי הנרחב למדתי, ועל מנעמי הכרך הגדול, כי גדלתי בקיבוץ… ומאישיותה החזקה, מההומור והפתיחות ביחסי אנוש, והתמודדותה במצבים קשים בשל מגבלות הבריאות כשהיא לא מוותרת לעצמה – לא בעבודה, לא בחיי תרבות עשירים, לא בתמיכה בדן אהובה כשבריאותו נתערערה ולא בטיפוח קשר חם עם כל בני המשפחה. כך המשיכה גם אחרי פרישתה ככל שהיה בכוחה.

כל כך הרבה יש לי לספר על מירה, על פעליה ואישיותה המיוחדת, לא ניתן להביע ברגע עצוב זה את גודש רחשי הלב שנטועים בקשר קרוב, רב-שנים, שידע שמחות וצער.

תודה גדולה לך מירה על כל שהענקת לי, ועל כל שהענקת לספרות שלנו, להמוני ילדים והורים ויוצרים וחברים. נוחי בשלום יקרה. פרי יצירתך ומעשייך יישאו את זכרך באהבה ותהיה זו נחמה חמה למשפחתך ולאוהבייך הרבים.

העמוד הבא »