בוגרים לגילם – גל ערד כבירי

בוגרים לגילם הוא מדור שנוסד לכבוד תערוכות הסיום של בוגרי המחלקות השונות בבתי הספר הגבוהים לעיצוב. גם השנה בחרנו מספר בוגרים מוכשרים שפרויקטי הגמר שלהם קשורים לתרבות לילדים, ושלטעמנו כדאי מאוד לשים לב אליהם. אנו שמחים להציג בפניכם את יוצרי העתיד, המפגינים כבר בפרויקט הגמר שלהם גישה ייחודית, מרעננת ומגוונת לעשיה תרבותית ואמנותית לילדים.

שלום גל, ספרי לנו קצת על עצמך, למה החלטת ללמוד תקשורת חזותית?

היי! אני גל, בת 26, במקור מהוד השרון, בשנים האחרונות מירושלים. מאורסת פלוס תוכי. האמת היא שבכלל לא התכוונתי ללמוד תקשורת חזותית. במקור, התקבלתי ל"בצלאל" בשנת 2011 למחלקה לאמנויות המסך, התמחות אנימציה. אחרי שסיימתי את שנה א' החלטתי שהתחום לא בשבילי ועברתי לתקשורת חזותית, בגלל שהבנתי ששם אלמד דברים שיותר רלוונטיים בשבילי ושאצליח שם יותר, בייחוד בהתמחות איור. במחשבה לאחור, תמיד הייתי מאיירת – למדתי בתיכון במגמה לאמנות פלסטית בתלמה ילין, וכל העבודות שעשיתי בתקופה ההיא ועד המעבר לתקשורת חזותית, עסקו תמיד בציורים שמלווים ומפרשים טקסט – פשוט לא ידעתי שאני בעצם מאיירת. בשבועות הראשונים לאחר המעבר נהיה לי ברור מאוד שעשיתי את ההחלטה הנכונה, ושעיצוב ואיור מדברים אליי הרבה יותר.

מתוך פרויקט הגמר

מתוך פרויקט הגמר

איך את מסכמת את ארבע שנות לימודייך? מה גילית, במה השתפרת? האם גיבשת שפה סגנונית או טכניקה אהובה?

קשות מאוד, אבל גם פוריות מאוד. קשה להיחשף לכל כך הרבה תחומים בו-זמנית, וקשה עוד יותר לגלות שאת לאו דווקא טובה בכל התחומים הללו כמו שחשבת שתהיי. בראש ובראשונה, גיליתי מה זה עיצוב. אני תמיד אומרת שבשביל להיות מעצבים טובים, לא חייבים להיות מאיירים – אבל בשביל להיות מאיירים טובים, חייבים להיות מעצבים.

מבחינת טכניקה, כבר הגעתי עם המון ידע מוקדם מהלימודים בתיכון ומהתנסות עצמית (צבעי מים ואיורים יחסית ראליסטיים הם הטכניקה המועדפת עליי בשבע השנים האחרונות) – אבל ברמה הרעיונית, "בצלאל" עשו בשבילי משהו שלעולם לא הייתי יכולה לעשות לבד. גיליתי שלא חייבים להגיד את הדבר כמו שהוא – שיש עולם תוכן שלם שלא קיים למראית עין שטחית, שיש לו עומק, ושיכול להוסיף פרשנות חדשה – ושצריך ללמוד טוב-טוב איך להשתמש בו.

מתוך פרויקט הגמר

מתוך פרויקט הגמר

אודה ואומר שנאבקתי בזה עד לפרויקט הגמר – לא בגלל שהייתי נגד, אלא בעיקר בגלל שקל להגיד אבל קשה לעשות. למרות שבזכות הכיתות הקטנות יש קשר ויחס די אישיים בין סטודנטים למרצים, מעולם לא יצא לי לעבוד בצורה קרובה כל כך עם מרצה לפני כן. המנחה של הפרויקט שלי, אורית ברגמן, ממש דחפה אותי לאתגר את עצמי ולחשוב ארוכות על מה אני עושה ולמה, גם מבחינה רעיונית וגם מבחינה טכנית, מבלי לערער את הביטחון שלי. לא יכולתי לבקש מנחה טובה יותר.

ספרי על פרויקט הגמר שלך, איך הגעת אליו ובמה הוא עוסק?

בשורה קצרה: פרויקט הגמר שלי הוא ספר פופ-אפ מאויר לסיפור ילדים של וולף ארלברוך (סופר ילדים גרמני עכשווי), שמטרתו להסביר את נושא המוות לילדים יחסית קטנים.

01-01

את הסיפור פגשתי לראשונה ב"שבוע העיצוב הטורקי" (שבוע סדנאות אינטנסיבי ומרוכז שהועבר לכלל שנה ד' על-ידי צוות של מרצים ומעצבים מטורקיה, שהתרחש בסמסטר א' של שנה ד'). אני שובצתי בסדנה של המאייר המדהים סדאת גירגין, שביקש שנאייר מינימום שלוש כפולות מתוך הסיפור. כמובן שהתאהבתי בו מייד. אני בדרך כלל עוסקת בנושאים "אפלים", ולכן כמובן שההתעסקות במוות קסמה לי – אך מעבר לזה, הוא היה כתוב בצורה כל כך ייחודית, לירית ועדינה, עד שלא יכולתי לעמוד בפניו. מעולם לא קראתי משהו יפה כל כך, ועוד שנכתב לילדים.

ההחלטה לעסוק בפופ-אפ הייתה כמעט במחשבה שנייה, קצת כמו ההחלטה לעבור לתקשורת חזותית. תכננתי לעשות פרויקט גמר אחר לחלוטין שהיה אמור לעסוק באיור באזור שבין דו לתלת-ממד. כשהחלטתי לבסוף לעבוד עם ספר, הפופ-אפ היה סוג של פשרה בשבילי – כדי שעדיין אוכל להתעסק במשהו תלת-ממדי ובעל תנועה. כמובן, לא כך נראה הפרויקט בסופו של דבר. הייתי צריכה למצוא סיבות מאוד טובות להשתמש בפופ-אפ במקומות בהם בחרתי להשתמש בטכניקה. בסופו של דבר, מה שהתחיל בתור פשרה ורצון להתנסות במשהו חדש הפך לחלק בלתי נפרד מקריאת הספר.

מתוך פרויקט הגמר

מתוך פרויקט הגמר

למה בחרת בפרויקט הפונה לילדים?

וידוי נאות: מאוד קשה לי עם ילדים. אני לא מבינה אותם, לא יודעת איך לתקשר אתם ולא אוהבת להיות בחברת רובם. בשלב מוקדם של פרויקט הגמר החלטתי שהגיע הזמן באמת לאתגר את עצמי – שאתגר טכני (עיצוב דמויות שאינני רגילה אליו וטכניקה חדשה) הוא לא מספיק – שפרויקט גמר הוא מעמד שבו אני חייבת להוציא מעצמי את הטוב ביותר ולאתגר את עצמי כמה שיותר – גם מתוקף המעמד, וגם כי זו כנראה ההזדמנות האחרונה שלי לעשות זאת בזמן הקרוב, ואולי אפילו הרחוק. שמחתי לגלות שעמדתי בו בהצלחה ושגם עם הקשיים שלי, מצאתי דרך לתקשר עם ילדים.

המוק-אפ – סקיצות מאוד ראשוניות לכפולות של הספר כדי להבין מה יושב איפה

המוק-אפ – סקיצות מאוד ראשוניות לכפולות של הספר כדי להבין מה יושב איפה

 

המוק-אפ – סקיצות מאוד ראשוניות לכפולות של הספר כדי להבין מה יושב איפה

המוק-אפ – סקיצות מאוד ראשוניות לכפולות של הספר כדי להבין מה יושב איפה

 

ספרו של ארלברוך עוסק כאמור בנושא דרמטי מאוד – מוות. האם את חושבת שזה נושא מתאים לספרות הילדים? ומה התפקיד של מאיירים/ות בתיווך נושאים קשים כמו מוות?

הנושא מתאים מאוד, לפי דעתי. אפילו יותר ממתאים – הוא חשוב. בשלב מסוים בחייהם, ילדים יצטרכו להתמודד אתו. לא חסרים ילדים שקרוב משפחה שלהם נפטר, ואנחנו המבוגרים ממש לא תורמים לתחושה הכללית סביב הנושא. מוות הוא טאבו, לא מדברים עליו. הוא מפחיד מאוד. בסופו של דבר, אף אחד לא רוצה למות, גם אם הוא מאמין בחיים שלאחר המוות בצורה כזו או אחרת. הבלתי נודע הוא מבעית. דווקא בגיל צעיר, שבו הם עדיין פתוחים הרבה יותר לקבלת והבנת רעיונות, חשוב מאוד להעלות את המוות, כל כך חשוב לדבר עליו, וכל כך חשוב להסביר שאין מה לפחד ממנו. שהוא טבעי, שהוא קורה לכולם, ושגם אם הוא כואב, החיים ממשיכים.

עיצובי דמויות מוקדמים

עיצובי דמויות מוקדמים

 

עיצובי דמויות מוקדמים

עיצובי דמויות מוקדמים

הטקסט של ארלברוך, למרות אהבתי אליו, הוא מאוד אניגמטי ומבלבל. אין לזלזל בבינתם של ילדים, אבל ייתכן שללא איורים, היה נוצר פער שלא היה ניתן לגשר עליו. יכול להיות שהסיפור לא היה מובן, שהמסר שלו לא היה מועבר. האיורים עוזרים להנגיש, להפוך את הסיפור למובן יותר ואמתי. להגיד שהמוות אינו מפחיד זה דבר אחד, אבל להראות זה דבר אחר לגמרי. זה היה גם הקושי הגדול ביותר שלי בתחילת הפרויקט: להחליט איך נראה המוות. אם המסר הוא שהמוות אינו מפחיד, הרי שהוא לא יכול להיראות מפחיד – אבל היה לי מאוד חשוב שהוא גם לא יהיה חמוד. עם או בלי פחד, זה לא נושא שאפשר לקחת בקלות דעת.

בשורה התחתונה: טקסטים יכולים לקחת את הדמיון למקומות רחוקים – אבל בנושאים קשים כמו מוות, תפקידו של המאייר הוא לחדד את המסר ולוודא שהוא מועבר בצורה הנכונה ביותר.

עיצובי דמויות מוקדמים

עיצובי דמויות מוקדמים

מה את מקווה לעשות כעת, עם סיום לימודייך?

אני מקווה מאוד לעבוד בתחום – יותר מהכול, בתור מאיירת (ובשלב מסוים גם סופרת) לילדים. אני בטוחה שלא מאמינים לי כשאני אומרת שנהניתי מכל שלב בפרויקט, אבל זוהי האמת. היו קשיים, כמובן, תמיד יש – אבל לרגע לא התחרטתי על הבחירות שעשיתי, וגיליתי שבאיור לילדים יש המון חופש שאין – או שיש בצורה אחרת – באיור למבוגרים. אני מקווה מאוד שייצא לי לעבוד עם טקסטים כל כך ייחודיים ומרגשים בעתיד – ואם לא, אכתוב אותם בעצמי (או לפחות אנסה). אשמח מאוד גם להתעסק בפופ-אפ – גיליתי שאני אוהבת לעבוד עם הידיים.

סקיצה לפופ-אפ, שנבנה ותוכנן מספר פעמים לפני שהוחלט על העיצוב הסופי

סקיצה לפופ-אפ, שנבנה ותוכנן מספר פעמים לפני שהוחלט על העיצוב הסופי

 

מתוך פרויקט הגמר

מתוך פרויקט הגמר

המהדורה המקוצרת

ספרים רבים רואים אור במהלך השנה, ועל מנת לתת מענה והתייחסות ליצירות שיש מה לומר עליהן וחשוב שיהיו חלק מהשיח על אודות ספרות הילדים, החלטנו להשיק את מדור "המהדורה המקוצרת". המדור יתפרסם מעת לעת, בהתאם לצורך והעניין, ויכלול לפחות שלוש רשימות קצרות מהנהוג ברשימות ביקורת על ספר בודד המתפרסמות ב"הפנקס". אנו מקווים כי מהלך זה יאפשר בחינה רחבה יותר של ספרות המקור והתרגום המוצעת לילדים ובני נוער, תוך התייחסות לטקסט ואיור במידה שווה.

"לב היער" מאת רונית ש' דינצמן

כולנו אוהבים דברים יפים. הן בשל המשיכה הביולוגית שלנו לכל מה שסימטרי ואסתטי, הן בעקבות הבניות חברתיות שמבהירות לנו היטב מה נחשב יפה. אבל האם יופי הוא אמת המידה היחידה לטוב, לראוי ולמועיל? ואם כן, כיצד יראו חייהם של מי שנתפסים כמכוערים? שאלות כבדות משקל אלו נידונות ב"לב היער", ספר הפנטזיה החדש של רונית ש' דינצמן.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

בלילה האחרון של חודש פברואר, כשהחורף הישראלי מתחיל את נסיגתו ופרחי אביב ראשונים מנצים על הר הכרמל, נולדות פיות. מלכת הפיות יוצאת להעיר את נתינותיה החדשות, שנולדו מצחוק של תינוקות ומפרחים. בחודשים הקרובים היא תדריך ותאמן אותן לקראת תפקידן בעולם: לזרוע יופי, עונג והרמוניה בטבע.

אולם בקרב אותה קבוצה ישנה פיה אחת, שבע-עשרה שמה, שלבה נמשך דווקא אל היצורים הפשוטים, המכוערים והבלתי נחשבים בטבע: זוחלים, עורבים, חזירי בר, ובעיקר זבובים. כמי שנוצרה מצמח מרפא ומצחוקה של תינוקת העתידה לגדול לכדי אשה רבת חסד, שואפת שבע-עשרה לסייע לכל יצור חלש וסובל באשר הוא, ללא כל קשר למראהו החיצוני. חברותיה אינן מבינות את משיכתה לכל אותם יצורים ותופסות את התנהגותה כבגידה בתפקידה בעולם. הן מציקות ומתנכרות לה, אך על אף הכאב שנגרם לה בוחרת שבע-עשרה להמשיך במעשיה, גם אם בסתר. התנהגותה איננה נעלמת מעיניה של מלכת הפיות, המייעדת לה תפקיד שונה לגמרי.

איור: רונית ש' דינצמן

איור: רונית ש' דינצמן

רונית ש' דינצמן חיברה סיפור מרתק שגיבורותיו לקוחות אמנם מן הפולקלור העממי של ארצות רחוקות, אולם הצבתן בלב חיי הבר של הכרמל, שנעשתה בדייקנות ובחן, מניבה תוצאה עשירה ואמינה, שתגרום לקורא להרהר ברצינות באפשרות קיומן של פיות על ההר הירוק תמיד.

ספרות פנטזיה טובה היא, בין היתר, כזו שמצליחה ליצור מינון נכון של מרחק וקרבה בין הדמויות לקורא, וכך "להחליק בגרונו" אמירות מורכבות וחשובות על עולמו. דינצמן משתמשת היטב בפלטפורמה הזו שמעניקה הפנטזיה – העלילה שרקמה נוגעת ללא כחל וסרק במחיר שנאלץ לשלם, פעמים רבות, מי שבוחר במסלול חיים יוצא דופן ומוכן לזהות עצמו עם החלשים, השונים והדחויים. יתרה מכך, הספר רומז כי מי שלא חש שונה ודחוי מימיו לא יוכל להבין באמת ללבם של אלה. כך, האחרוּת של שבע-עשרה מתבטאת בכל אספקט אפשרי: בלבושה, במבנה גופה, בהתנהלותה החברתית, במושגי הטוב והרע שהיא מאמצת ובדרכה לפתור בעיות.

איור: רונית ש' דינצמן

איור: רונית ש' דינצמן

לקראת סופו של הספר היא אף מתמודדת עם נכות שמעמידה בסכנה את כל מה שעמלה עבורו. אלא שדינצמן מתייחסת לנכותה של הדמות הראשית שלה באופן יוצא דופן. הנכות מוצגת בספר כקושי ומגבלה שאין להתעלם מהם, אך גם כהזדמנות עבור שבע-עשרה לגלות בעצמה יכולות אחרות ולאמן שרירים (פיזיים ומטפוריים) שהשתמשה בהם פחות עד לאותה נקודה. בנוסף, זוהי הזדמנות להסתייע באחר, פעולה שאיננה מפורשת כאן כחולשה, אלא כאפשרות לרכוש כלים נוספים ולזכות בזווית מבטו של המסייע בנוסף לזו שלך, ואפילו לפתח כישורי תקשורת חדשים ואחרים ולהבין טוב יותר את הזולת; הבנה המאפשרת לה להציל את קהילת הפיות כולה מסכנה קיומית.

זהו ספר העוסק בשוֹנוּת באופן נבון ועמוק ביותר, כשהוא נוגע בדיוק רב בקושי ובכאב, כמו גם ביופי ובמגוון שהיא מאפשרת, ללא קלישאות נוסח "האחר הוא אני". זהו לא ספר על סובלנות כלפי השונה. סובלנות פירושה לסבול, לשאת את נוכחותו של האחר. אצל דינצמן השונות היא פלטפורמה. אפשרות לראות את העולם והמציאות באופן שונה ובדרך זו, לשנות אותם מהותית.

"לב היער" מאת רונית ש' דינצמן. עריכה: אורי פרץ-שרון. הוצאת עצמית, 2016

"עמית, דלית ושביט בתעלומת המודעות הגנובות" מאת אלכס פז גולדמן, איורים: יניב טורם

רוקפור, החתולה האהובה של עמית, דלית ושביט נעלמת, וצמד האחיות ואחיהן הקטן יוצאים לברר היכן היא נמצאת ומי מנסה לסכל את מאמציהם למצוא אותה. במהלך החיפושים הם מתמודדים עם סכסוכים כיתתיים, התאהבויות ראשונות, גילויי בריונות ברשתות החברתיות, וכן עם האינטראקציה המשפחתית הטעונה שנוצרה לאחר גירושי הוריהם והחיים בין שני בתים.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

אם מרבית ספרי הילדים העוסקים בגירושין של הורים מתמקדים בעולמם של ילדים המצויים בראשית התהליך – המתח בבית, הודעת ההורים על הפרידה וההתמודדות הראשונית עם המבנה המשפחתי המשתנה וסדרי העולם החדשים, הרי שגולדמן נוגע בטריטוריה הזנוחה של השגרה אחרי שקיעת האבק. בכנות, בהומור וברוב אמפתיה הוא מתאר מנקודת מבטם של הילדים את החיים בין שני בתים ובין שני הורים, ואת הדינמיקה המורכבת עם כניסתו של בן זוג חדש ללב הדינמיקה הזו. בסופו של דבר הוא גם מציע לקוראים הצעירים נרטיב של נורמליזציה וארגון מחדש של התא המשפחתי לאחר הגירושין, כך שיתעצב מחדש ויכיל את כל המצבים והחברים החדשים העומדים לפתחו מתוך סובלנות וקבלה.

איור: יניב טורם

איור: יניב טורם

ההתייחסות הנרחבת בספר למקום המרכזי של האינטרנט בכלל והרשתות החברתיות בפרט, מסייעת למחבר לרענן מעט את ז'אנר התעלומות והחבורות על מדף ספרי הילדים הישראלי, שמבחינת שיקוף חייהם של ילדי העידן הטכנולוגיה לוקה פעמים רבות ב"עיכוב התפתחותי" קל. גם השפה העכשווית והמעודכנת של הספר מסייעת ביצירת עלילה אמינה וקולחת, שנעדרים ממנה עודף הדידקטיות ותחושת המאמץ והמלאכותיות המאפיינים סופרים רבים בבואם לכתוב על מקומו של תחום זה בחיי הנוער. ניכר כי גולדמן מבין את שלל מורכבויות החיים של ילדים בעידן האינטרנט, ומשקף באופן אמין ומכבד את עולמם ושפתם ואת האתגרים הניצבים בפניהם.

איור: יניב טורם

איור: יניב טורם

דווקא משום כך, מפתיע ומאכזב למצוא בו את הפסקה הבאה, המופיעה לאחר שדלית מספרת לקוראים כי היא סובלת מהפרעת קשב: "לא צריכים להיבהל, כי זאת לא מחלה קשה. היא פוגעת בילדים רק כשהם נהפכים לתלמידים ויש להם טונה של שיעורים ומבחנים ולהורים שלהם אין זמן אבל יש להם טונה של כסף". הדיון בדבר האצבע הקלה על הדק האבחון של בעיות קשב וריכוז בימינו הוא דיון לגיטימי בחברת המבוגרים, אך אין לו מקום בספרות הילדים. מה גם שהרידוד של גולדמן ללקות אובייקטיבית שרבים סובלים ממנה ושמשמעויותיה רחבות פי כמה מהקושי להקשיב בכיתה, עלול לפגוע קשות וללא שום צורך בילדים העושים מאמץ מיוחד לקרוא את ספרו. חבל שכך, שכן הוא הצליח לברוא דמויות שידברו במיוחד ללבם של ילדים שכאלו – דמויות שאינן מושלמות, שטועות, מתקשות, מסתבכות ומתבלבלות, ושניכר כי על אף כל אלה, מחברן מביט בהן תמיד בסלחנות ובחיבה ונותן להן הזדמנות לתיקון.

"עמית, דלית ושביט בתעלומת המודעות הגנובות" מאת אלכס פז-גולדמן, איורים: יניב טורם. עריכה: שרון פרמינגר. הוצאת עצמית, 2016

 

"אוליבר והאיים הנודדים" מאת פיליפ ריב, איורים: שרה מקינטייר

הילדים של ימינו צריכים תעסוקה ואקשן ללא הפסקה. כך לפחות נדמה לנו לפעמים. האמת היא שבעידן הרועש ומציף החושים שבו הם גדלים, ילדים רבים כמהים לקצת שקט ולהורים שיעניקו חום ויציבות ולאו דווקא ישמשו על תקן צוות הווי ובידור.

אוליבר בן העשר הוא בן לזוג מגלי עולם נלהבים ונחושים, שהספיק לראות ולחוות כמעט כל הרפתקה אפשרית בחייו, וחולם על יציבות ושקט. כאשר הוריו מבינים כי לא נותרו עוד ברחבי הגלובוס פינות נסתרות לגלות, נדמה כי הנה יישרו קו עם תקוותיו של בנם לחיי שיגרה ויתיישבו בביתם שבמפרץ מי-מצולות.

אלא שכבר עם הגיעם הביתה, הם מגלים כי המפרץ מנוקד כולו באיים שלא היו בו קודם לכן. ההורים יוצאים לגיחה קצרה כדי לחקור את העניין, ובמהרה מגלה אוליבר כי עקבותיהם נעלמו, יחד עם האיים המסתוריים. הוא יוצא לחפש אותם ומגלה כי האיים הם למעשה מעין גופים חיים, הנעים ברחבי הים כשהם אוספים חפצים להתקשט בהם לקראת מפגש שנתי רב משמעות. בעזרת אי קטן וביישן, בת-ים כבדת ראייה ואלבטרוס עצבני אך טוב לב, עובר אוליבר מסע רב תהפוכות בדרך אל מקום המפגש של האיים הנודדים, כדי למצוא את הוריו.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

בדומה ל"עוגות בחלל", ספרם הקודם של ריב ומקינטייר, גם "אוליבר והאיים הנודדים" מתאפיין בעלילה קצבית ורוויית תהפוכות, ובאיורים מלאי חיים, המעניקים לו זריקות נפלאות של הומור ומשרים עליו אווירה קומיקסית כמעט. אולם הפעם לא מדובר בספר הרפתקאות משעשע בלבד, אלא בסיפור העוסק גם באופנים השונים בהם אנו מתמודדים עם "הקלפים" שחילקו לנו החיים, דבר הבולט במיוחד בהשוואה בין התנהגותו ובחירותיו של אוליבר לעומת אלו של תמונת הראי שלו – סטייסי דה-לייסי – הילד המרושע ותאב הכוח. הן אוליבר והן סטייסי גדלים עם הורים שאינם מעמידים אותם בראש סדר העדיפויות או מעניקים תשומת לב לצורכיהם ורצונותיהם.

אולם בעוד שסטייסי הפגוע מוותר בשל כך על חברתם של בני האדם כולם ומעדיף לבלות את ימיו בחברת קופי הים, אתם הוא יכול לתחזק מערכת יחסים של אדון ומשרתים, אוליבר גומל להוריו בהתנהגות הפוכה לגמרי מזו שלהם: הוא זונח את רצונותיו ומאוויו ויוצא למסע שתכליתו לא תגלית או כיבוש, אלא הצלתם והתאחדות עמם.

איור: שרה מקינטייר

איור: שרה מקינטייר

אלא שדווקא היפוך התפקידים בין ילד להוריו, הניצב בלב הסיפור, נותר כשהוא לוקה בחסר ושטוח מבחינה רגשית. התגייסותו של אוליבר למען הוריו והצבתם בדרגת חשיבות עליונה, ניצבות במעין חלל ריק. מערכת היחסים המשפחתית היא פלקטית ואין בה כל מתח או קושי, מהסוג ששום מערכת יחסים בין ילד להורה איננה נקייה ממנו. אוליבר אינו מביע כל כעס או מרמור לגבי העובדה שהוריו גררו אותו ברחבי העולם, בניגוד לרצונו, במשך עשור שלם. כאשר הם נעלמים, הוא יוצא מיד להצלתם בלא לחוש כל זעם על כך שקלקלו מהר כל כך את השלווה והיציבות להן חיכה זמן כה רב, לפני שטלטלו אותו שוב אל החוץ ואל הסכנה. אפילו כאשר השלושה מתאחדים לבסוף, הוא אינו מתריס נגדם אפילו במלה על כל התלאות שנאלץ לחוות בגללם. קשה להאמין כי במקום כה נטול אמוציות תצמח אהבה עזה כל כך עד שתניע ילד לצאת למסע הצלה נועז ומסוכן, תטלטל את עולמם של הוריו ותנער את סדר העדיפויות שלהם כך שישכילו למצוא איזון בין תשוקותיהם ושאיפותיהם לבין הצורך של בנם ביציבות ומשפחתיות.

איור: שרה מקינטייר

איור: שרה מקינטייר

כך, בניסיון לשילוב בין הומור ואקשן לאמירות כבדות משקל על מערכת היחסים בין הורים לילדים והבחירות הנגזרות ממנה, מצליח "אוליבר והאיים הנודדים" בחצי הראשון ומספק סיפור הרפתקאות מלא דמיון והומור, קצבי ומהנה. עם זאת, ריב ומקנטייר נכשלים בניסיון ליצור רובד נוסף שיעניק עומק לדמויות וליחסים ביניהן, וייצר אמירה של ממש על סדרי עדיפויות, משפחה ואהבה.

"אוליבר והאיים הנודדים" מאת פיליפ ריב, איורים: שרה מקינטייר. תרגום: גילי בר-הלל סמו. הוצאת עוץ, 2016

 

מור פוגלמן-דבורקין – מבקרת ספרות ילדים ונוער.

כמה עצוב להיות מכשפה

איש אינו יודע,

איש אינו יודע,

להיות מכשפה מאוד כואב.

מי הם חבריה?

לטאה וגם צפרדע…

כי אין אדם אשר אותה אוהב!

הם אומרים  – היא אפלה ומסוכנת,

אומרים שהיא חורשת מזימות,

אבל בסך הכול קצת לבד לה ועצוב לה  –

לכן פניה זועמות…

איש אינו יודע,

איש אינו יודע,

כמה עצוב להיות מכשפה.

כן, גם היא רוצה שיתנו לה נשיקה,

ויגידו לה שהיא יפה.

ופעם, גם היא היתה ילדונת,

ילדה קטנה שאיש לא מחבק,

אמרה – "בסך הכול קצת לבד לי ועצוב לי",

במטאטא החלה לשחק…

איש אינו יודע,

איש אינו יודע,

להיות מכשפה כל כך כואב.

כשהיא מעופפת, ציפורניה היא שולפת,

בסך הכול רוצה קצת תשומת לב.

 

מלים, לחן, עיבוד וביצוע קולי: יסמין אבן

 

איך דגים מדברים?

האתנו-מוסיקולוג ההונגרי זולטן קודאלי, טען עוד במחצית הראשונה של המאה העשרים כי השיר אינו סותר או מסתיר את פעולת המשחק, אלא להפך: המשחק גורם לשיר הילדים להיות יותר מושך ויותר מעניין.

שירי המשחק בתוך אלבומי הילדים בהם עסקינן, גורמים לאפקט דומה: הם מהווים חלק מסוגה שמשלבת אלמנטים נחוצים לקהל הילדים, כמו הומור, דמיון והשתטות, עם אלמנטים שתואמים מוסיקת רוק מבחינות אחרות, כגון: תפיסה תרבותית המעודדת יצירתיות, ליברליות וחדשנות, וכן תפיסת המאזין כמוקד היצירה כנושא וכנמען.

עטיפת הספר, שמאמר זה עובד מאחד מפרקיו

עטיפת הספר, שמאמר זה עובד מאחד מפרקיו

חוקרת שירי הילדים פרופסור מירי ברוך, מגדירה את שירי המשחק כשירים המושרים על ידי ילדים תוך כדי משחק, וכי שירים אלה נכתבו ונוצרו בחלקם על ידי מבוגרים ובחלקם על ידי הילדים תוך כדי המשחק עצמו. השירים שבהם אדון מושרים על ידי ילדים בזמן משחק בגני ילדים עד עצם היום הזה, ונוצרו על ידי מבוגרים, אם כי הם חורגים מהגדרתה של ברוך בכך שאינם שירים שנוצרים על ידי ילדים תוך כדי משחק. בחרתי לפתוח בהדגמה משיר אי-גיון (Nonsense) מתוך האלבום "ילד פעם":

"איך דגים מדברים?/

אולי בקריצות?/

אולי בשפת הסימנים/

אולי עם הסנפירים…/

אולי לפי הבועות/

או לפי צורת האצות/

או עומק המצולות…//

אולי בטלפתיה או לפי הסימפטיה/

שיש להם אחד אל השני/

ואיך יודעים אם הם בוכים?/

הרי אי אפשר לראות דמעות בתוך הים…/

"דגים אינם בוכים דגים לא מודאגים/

דגים אינם בוכים או מודאגים/

סטאגאדגים".

האלבום "ילד פעם" הוא הבולט מבחינת ייצוג שירי משחק ושירי רשימה; משמע, פרישה סובייקטיבית של תיאור מצב מעיני הכותב שמבנה המשמעות שלו מבוסס על יחסים הדוקים בין יחידות הלשון שבתוכו, כך לפי הגדרתה של גאולה אלמוג. בשיר קיים עירוב של משלבים לשוניים, החל משפת סלנג ילדותית ("סטגדגים") ועד למלים בעברית צחה ("מצולות"). גם הקצב הקרקסי של השיר/דקלום מגביר את הדרמטיות ומעניק לטקסט ההומוריסטי ממילא גון תיאטרלי.

ברוך טוענת כי התוכן בשירי משחק פתוח לאלתורים. כמו בסוגת הרוק, המקדשת ומאדירה חוסר ציות לכללים, גם בשיר כמו "איך דגים מדברים?" יש מקום רב לשינוי ואלתור בשל המבנה הברור והמצלול העשיר שלו, סוגי החריזה והדיאלוג המוטמע בו, כאשר כל אלו מקלים על התאמה אישית של שיר המשחק לאחר שהוא נחקק בזיכרונו של המאזין הילד ביחס לשירים שלא נכתבו באופן זה.

לאה גולדברג, לעומת ברוך, גרסה כי שירי שעשוע הם שירים בהם מושג האפקט השעשועי באמצעות ניפוץ המציאות היומיומית, שבירת כללי ההיגיון, העמדת העולם "על ראשו", והבאה לידי אבסורד. אך האם שתיהן התכוונו לאותו סוג שירים? רגב מגדיר את אחד מעיקריה של תרבות הרוק/פופ כ"עליצות פורקת עול". נדמה כי קיים תואם, ולו בסיסי ביותר, בין המינוח "העמדת העולם על הראש" של גולדברג ו"העליצות פורקת העול" של רגב, תואם המקנה לנו אחיזה ברעיון שירת הילדים כגלגול אפשרי של מוסיקת רוק-פופ, גם כאשר בשירי נונסנס עסקינן.

השפעה דומה ניכרת גם בהומור הילדי/ילדותי. דרכי יצירת ההומור לפי גולדברג כוללות אי התאמה פיזית, ניגודי פרופורציות, סיטואציה מוזרה, משחקי לשון והסברם האבסורדי, גוזמאות והפתעות. כמעט כל המרכיבים הללו (למעט הראשון), מצויים גם ב"איך דגים מדברים" וגם בשיר הבא, "אם", גם הוא מתוך "ילד פעם" :

"אם גרעיני התירס יכלו לדבר/

הם היו אומרים שצפוף/

אם עטלף היה שותה קפה/

הוא היה שותה הפוך//

"אם עץ היה תלמיד /

הוא היה כותב עבודת שורשים/

אם העולם היה ארגז חול/

אז כולנו היינו נמלים//

אם תרנגול היה שעון/

הוא היה שעון מעורר…"

"אם" של "ילד פעם" הוא קטע חצי מדובר בסגנון "כשאומרים" של "הכבש הששה עשר". "אם" ממלא את הפונקציה של היסוד ההומוריסטי בשירי המשחק, ועונה על הגדרתו של חוקר ספרות הילדים אוריאל אופק את שירי האי-גיון בטענתו כי "מטרתן העיקרית ואולי היחידה של יצירות האי-גיון הוא לשעשע, לבדר, לבדח. וכן להראות את הדברים האבסורדים ביותר כמובנים מאליהם… יצירת הנונסנס לוקחת דימויים ומלים מתוך ההקשר הרגיל המקובל, ומעבירה אותם למישור אחר בעל הקשרים אחרים. ככל שהסדר החדש שלם יותר, אחיד יותר, מעניינת יותר יצירת הנונסנס." בזיקה לקשר שבין תרבות הרוק לבין שירי ילדים מצויים שירי משחק ושירי נונסנס בכפיפה אחת, באשר הם מציבים ביתר שאת את הנמען כמי שיש לבדרו ולהעשירו באורח הומוריסטי ומפעיל.

התהיות שמציג הדובר הילד בשיר הן מסוג ההרהורים הפילוסופים המטרידים ילדים בגילים רכים. טקסט כגון "אם העולם היה ארגז חול / אז כולנו היינו נמלים//אם תרנגול היה שעון / הוא היה שעון מעורר", אינו הגיוני לכאורה, אבל עונה על הגדרתו של אופק, שגורס שימוש שונה ובקונטקסט אחר של דימויים ומלים. אותה מציאות מופלאה שמתאר אופק, מצטיירת בטקסט כמציאות שבה גרעיני התירס היו מתלוננים על צפיפות, כיסא היה שר סרנדה לשולחן, והילד עצמו היה הופך למישהו אחר.

במובן זה המשחקיות וההומור ממלאים תפקיד מרכזי בשיר, תוך כדי נטילת הילד ודמיונו למחוזות פנטסטיים על ידי משחק חשיבה כגון: מה הקשר בין תרנגול לשעון? האם קשר זה מסביר מדוע הוא היה הפך לשעון מעורר דווקא? כמו כן, קיימים משחקי שפה, כגון: על הקשר בין עצים ועבודת שורשים.

השיר הבא אינו מגלם את הפוטנציאל המשחקי שלו דרך מחוזות פנטסטיים, אלא במשחק לשוני-מימטי, כזה שמאפשר חידוד המיומנויות השפתיות של המאזין הילד, יחד עם מחוות תיאטרליות שמתבקשות מפראזות כגון "מרגישים את הלשון", "זה כמו לצעוק", "הפה נהיה נפוח", "צריך לנוח" וכן הלאה. בדרך זו ממומשים שלושה מתוך עקרונות שירי המשחק שהגדירה ברוך: משחקי "כאילו", משחקי חברה, ומשחקי מלים ומושגים.

"כשאומרים צנון מרגישים את הלשון

כשאומרים בצל מקבלים תאבון

להגיד קולורבי זה כמו לצעוק

להגיד אפונה זה כמו לשתוק

כשאומרים תפוח הפה נהיה נפוח

אחרי שאומרים פטרוזיליה צריך לנוח

כשאומרים לחם מרגישים בבית

כשאומרים אבטיח מרגישים קיץ

כשאומרים אשכולית סימן שאין מה להגיד

כשאומרים בננה מרגישים קטנים

כשאומרים ארטישוק מתקמטים כל הפנים

אבל הכי מצחיק זה להגיד כרובית "

שיר האי-גיון "כשאומרים" מתווך ומקשר את המלים הנהגות והנאמרות לתחושות, זיכרונות ואמירות כלליות על העולם. לפי המשורר יהונתן גפן, לחם מתקשר מיד עם בית, אבטיח עם קיץ, אשכולית עם חוסר תוחלת, ובננה עם גיל צעיר מאוד. הוא מוסיף ומקשר את התחושה הנוצרת בפנים להגיית מלה כמו ארטישוק, הגיית המלה "אפונה" יוצרת את סגירת הפה, וכן הלאה.

לפי אופק, "שירי המשחק מחייבים פעילויות גופניות או מילוליות. זו למעשה התכונה העיקרית שלהם." הן בשל העדר הלחן בשיר "כשאומרים", שמייצר תנאים טובים יותר למילוליות מצד הילד המאזין והמשחק, והן בשל ההזמנה הבלתי אמצעית להגות יחד את מלות השיר, תואם שיר זה את הגדרתו של אופק את שיר המשחק.

ועתה, הגיע הזמן לעבור משירי המשחק לשירי רשימה, או שירים קטלוגים, שכשלעצמם, מכילים פוטנציאל משחקי:

"אני אוהב שוקולד ועוגות גבינה

וארטיק וסוכריות ותות גינה

אני אוהבת ימי הולדת ושקיות עם דברים טובים

ואת השמש ואת הירח וגם כמה כוכבים.

 

אני אוהב את החורף ואת הקיץ ואת הסתיו

ואת האביב ואת מה שעכשיו

אני אוהב את גלית בעיקר עם צמות

ואת זאת עם הנמשים ואת זאת עם הגומות.

 

אני אוהב את אמא ואת אבא גם

ואת שולה הגננת ואת הדודה מרים

אני אוהב את סבא ואת סבתא אני אוהב את אחותי

אבל הכי הכי הרבה אני אוהב אותי."

הדובר בשיר הרשימה "אני אוהב" הוא "אני", אבל בשונה מן הטקסט, בו הדובר הוא ילד אחד מסוים, עצם ריבוי הקולות בביצוע הקולי של הידוע של השיר – ארבעה, ובהם קול של ילדה ששרה "אני אוהבת" – מבצע מהפך בטקסט המקורי. על שום מה מהפך? על שום המעבר משיר הנכתב מנקודת מבטו של דובר אחד לשיר בו אותו טקסט מושר אל הילד המאזין בארבעה קולות שונים. קולה של יהודית רביץ מאפשר גם לילדה המאזינה הזדהות מוגברת עם הנאמר בשיר.

גפן מיטיב לנסח כאן סוגים של הפכים, כולם אהובים וכולם לגיטימיים: שוקולד מול גבינה, דברי מתיקה מול תות שדה טבעי, שמש מול ירח, וכן הקבלה בין הכוכבים בשמיים לבין "הדברים הטובים" בשקיות ימי הולדת.

בבית השני גפן מעלה את רמת התחכום של הטקסט, והופך את האהבות למורכבות יותר מהפכים גרידא: שלוש עונות ולא שתיים, "מה שעכשיו" כדי לסמן שעונה אינה מוכרחה להוות עניין קלנדרי אלא מנטלי לעתים, ואף אהבות לילדות בגלל דברים פעוטים לכאורה כמו נמשים וצמות.

הילד אוהב את המבוגרים הסובבים אותו, אך בראש ובראשונה אהבתו לעצמו חזקה, מבוססת ומוכרת. בדרך זו מנסה גפן לחזק את המאזין-ילד ולהבהיר לו את ערך הכרת העצמי. גם ההורה נמצא כל העת בתודעתו של גפן, שמנסה לבטא באוזניו פלורליזם רגשי וחופש ביטוי לילדו. הפוטנציאל המשחקי בשיר "אני אוהב" הנו נרחב ויכול לבוא לידי ביטוי גם בהמחזה, גם בריקוד וגם בשימוש בסיפור שבו ובטקסט עצמו בעבודות אמנות ויצירה.

"כָּאֵלֶּה חַיִּים שֶׁעָשִׂיתִי

הַיּוֹם אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם

לֹא עָשִׂיתִי

אוּלַי שְׁנָתַיִים:

לָקְחוּ אוֹתִי לָעִיר,

לִרְחוֹב הַחֲנֻיּוֹת,

קָנוּ לִי שָׁם כַּדּוּר

וּשְׁתֵּי מְכוֹנִיּוֹת.

הָלַכְנוּ גַּם לְסֶרֶט

עִם צִ'יפְּס בְּתוֹךְ שַׂקִּית,

וּבְמִסְעָדָה אַחֶרֶת –

גְּלִידָה עֲנָקִית.

סָפַרְתִּי אוֹטוֹבּוּסִים

בְּכָל הַתַּחֲנוֹת,

רָאִיתִי אֲנָשִׁים

וְאֶלֶף חַלּוֹנוֹת.

זָלַלְתִּי, קָנוּ לִי, הָלַכְתִּי, רָאִיתִי,

חַיִּים שֶׁכָּאֵלֶּה כְּבָר מִזְּמַן לֹא

עָשִׂיתִי.

חָזַרְנוּ בָּעֶרֶב

עֲיֵפִים אַךְ מְאֻשָּׁרִים,

אֲבָל הִפְסַדְנוּ בַּטֵּלֵוִיזְיָה

סְרָטִים מְצֻיָּרִים."

גולדברג טענה כי אחד מהתנאים לכתיבה טובה לילדים היא זיקה וזיכרון של הכותב לילדותו שלו. גם הסופר הגרמני הדגול אריך קסטנר כתב כי ספר ילדים טוב נכתב על ידי מי שמכיר ילד מן העבר, כלומר הילד שהיה היוצר בעצמו. ואכן, בשיר זה, יהודה אטלס מתאר סוג של זיכרון של ילד הכולל רצף פעלים שמדגיש את גודש הפעילות של אותו יום, ומכין את המאזין לסוף הפואנטה: כל אלו שקולים בעיני הילד לסרטים המצוירים בטלוויזיה, שבאותם הימים היו הדרך היחידה כמעט לילד לראות אנימציה.

ריחות שאני אוהב

"ריח של בוקר כשקמים מוקדם

וריח הכר לפני שאני נרדם.

צבע טרי על הקיר

וריח של תירס בסיר.

ריח של דשא כסוח

ואבא אחרי הגילוח.

מדורה של עלים ועשן

וריח של ספר ישן.

קליפה של תפוח-זהב

ועץ עם גוייבות בסתיו.

סבון שעולה ביוקר

ואוטו של לחם בבוקר.

ריח חנות גרעינים

ואוטו חדש מבפנים.

ריח אקדח של פורים

תכף אחרי שיורים.

והריח הזה שאפשר לנשום

אחרי שיורד גשם ראשון.

וריח פריחה של מנתור

וריח עוגה בתנור

והכי מהכל-

ריח של גור"

ב"רשימת המלאי" הזו, יהודה אטלס מביא מעולמו החושי של הילד, שנמשך לריחות חזקים ונעימים. כמו אצל יהונתן גפן, כך גם אטלס מתרכז בחוויות משפחתיות, ביתיות, וקורץ כל העת לטבע, על אף העירוניות הדומיננטית ב"והילד הזה הוא אני". הריח האהוב ביותר על הדובר הוא ריח של בעל חי קטן, ענוג, חסר ישע, שניתן לחבקו, ללטפו ולשחק עמו. הרצון בבעלות / חברות עם גור, מובלט כאן בצירוף המלים הילדותי והכובש "והכי מהכל".

הרשימה מתעדת תכונות אופי, רצונות, השקפות על העולם החיצון, ומביאות את ראיית העולם של האמן המבוגר לידי ביטוי ותקשורת עם המאזין המבוגר. הדיאלוג בין האמן ובין המאזין המבוגר בא לידי ביטוי במבט שמקשר את האחרון עם חוויות ילדותו שלו, באזכורי חוויות ילדות שגם רוב הורי הילדים שהיו הקוראים הראשונים של "והילד הזה הוא אני" יכלו לזהות. שיר זה של אטלס אינו כולל ולו מרכיב אחד של מציאות חדשנית, וכל מרכיביו היו חלק מן המציאות גם בשנות הילדות של דור ההורים המדובר.

הן שירי האי-גיון והן שירי הרשימה מאפשרים ליוצרים יציאה מעשייה נורמטיבית וכתיבה "שגרתית" לילדים, המתרכזת, למרבה הצער, במציאת הדרך הפשוטה והקלה ביותר למשוך תשומת לב ומקום גבוה יותר בתחרות זו או אחרת. כאשר קהל היעד צעיר במיוחד, שני הז'אנרים הללו מהווים כר נוח ליוצרים להביע רעיונות בדרך צבעונית, תקשורתית ונוחה לעיכול, וחשוב מכול: שני הז'אנרים הללו גם יחד ניחנים בנועזות, יציאה מן הנורמות, "חוצפה" חיובית וקשר הדוק עם תרבות הרוק. קשר זה, יחד עם מערך שלם של קשרים, בונה ומבסס קשר בין אלבומי הילדים בהם הוא עוסק לבין האסתטיקה של מוסיקת הרוק.

גיא טנא – 44, תושב תובל שבגליל, מבקר מוסיקה (גל"צ בין השנים 2008-2014, תרבות il, רדיו צפון ללא הפסקה , טנא ג'י), מורה לספרות ולאנגלית.
הספר "ילד, כבש, זנב ושירים" עומד על הקשר שבין אלבומי ילדים ישראליים לאסתטיקה של מוסיקת הרוק, תוך שימוש בפרמטרים ספרותיים, מוסיקליים ותרבותיים. הספר עומד כרגע לפני סיום פרויקט ההדסטארט שלו והוצאתו בהוצאת "סער".

בוא נרקוד עד אור הבוקר (או בוא הלילה)

כשהייתי ילדה קטנה אהבתי מאוד להאזין לתקליטים ולקלטות לילדים. יש לי זיכרונות קסומים מהשנים האלה: איך הזזתי בעצמי את המחט אחורה כדי לשמוע שוב ושוב את "אבא'לה בוא ללונה פארק", או התקליט ההוא שבו שומעים, כביכול, אמא מלמדת את בנה איך להכין חביתה בעצמו (כולל צליל המרגרינה המתפצפצת על המחבת). בנוסף לאלו היו תקליטי המופת שנהגתי להקשיב להם בילדותי והפכו לחברי הטובים לכל החיים – מעולם לא הפסקתי לאהוב אותם, ואפילו בגיל ההתבגרות האזנתי להם מדי פעם, בין בריאן אדמס ובון ג'ובי וגידי גוב. השלישייה הפותחת שלי, בענף הנוסטלגי, היא "הכבש הששה עשר", "זרעים של מסטיק" ו"הייתי פעם ילד" של איינשטיין ורכטר. שלושת האלבומים האלה ליוו אותי ברצף מילדותי ועד לשנים האחרונות, בהן הפכתי לאמא והתחלתי להקשיב להם בהנאה רבה גם בחברת ילדיי.

לצד האלבומים הנוסטלגיים האלה ואחרים, ישנו דור חדש של מוסיקאים נהדרים שיוצרים לילדים; דור שמתפתח ומתגלה בשנים האחרונות. רשימה זו מוקדשת לעשרה אלבומי מוסיקה לילדים שיצאו בעשר השנים האחרונות, והם תענוג משותף לגדולים ולקטנים. אלבומים שמצליחים בעת ובעונה אחת לדבר לילדים בשפה שתהיה נגישה עבורם, רלוונטית ונעימה, ויחד עם זאת להסב הנאה להורים ולמבוגרים בכלל. אלבומים שהטקסט והמוסיקה שבהם ברמה גבוהה, שפונים אל הילדים כיצורים אינטליגנטים הראויים לתרבות טובה, ועם זאת לא מדברת מעל הראש שלהם או על דברים שלא מעניינים אותם. את רוב האלבומים שברשימה אנחנו שומעים בבית (בעצם, בעיקר באוטו) כבר זמן מה. חלקם נגלו לי תוך כדי המחקר הקטן שערכתי בנושא בחודשים האחרונים, ואני שמחה לשתף אתכם בו.

 

"ענן על מקל" – שירים מאת רינת הופר

אלבום ילדים עשיר ומופלא מבחינה מוסיקלית וטקסטואלית כאחד.

האלבום סובב סביב דמותה של עמלי, ילדה צבעונית בעלת עולם פנימי עשיר. השירים מספרים בגוף שלישי את חוויית החיים של עמלי, לעתים מלאת הומור ודמיון ולעתים פוגשת בדידות ועצב. שירים רבים עוסקים ביחסי הגומלין שבין עמלי לבין עולם המבוגרים. השיר "פשטידה", למשל, מציג את ההתבוננות המשועשעת של עמלי על המבוגרים היושבים בבתי קפה: "בבתי קפה אנשים אומרים / פירורים פירורים של דיבורים / דיבורי מנשמע טובתודה טובתודה / דיבורי פשטידה". מן הצד השני, "לצאת מהקווים", השיר הכי מרגש בדיסק (שמופיע כדקלום ללא לחן), מספר על חוויית השוֹנוּת של עמלי ביחס לשאר הילדים: "כשכל הילדים מציירים וצובעים / עמלי תמיד יוצאת מהקווים. / כל הילדים עומדים בשורה מסודרת / ועמלי תמיד… בצורה אחרת. / יש מורים שלא אוהבים / ילדים שיוצאים מהקווים".

בעוד שרוב שירי האלבום מספרים על יחסיה של עמלי עם עצמה או עם עולם המבוגרים, שירים מעטים מאוד מזכירים קשר עם ילדים אחרים, וכשהוא קיים, הוא לרוב קשר כאוב שרק מדגיש את חריגותה של עמלי בקבוצת הילדים. בשני שירים מיוחדים מאוד נוצרת מעין "ברית" בין עמלי ובין שונים-בודדים אחרים בסביבתה. בשיר "מקל סבא" משתקפת בדידותה של עמלי בדמותו של זקן אחד שהיא רואה בשכונה: "מר קימל רוצה להיות סבא של מישהו, אבל הוא לא מכיר אף אחד". השיר "קיפודה" מספר על אנה, ילדה מכיתתה של עמלי, שגם היא שונה ואחרת מכולם, אבל שונותה הפוכה לגמרי מזו של עמלי. גם בין שתי ה"קיפודות" האלה נוצרת ברית מיוחדת בשתיקה: "כל היום העפרון של אנה / נשאר מחודד. / כל היום אנה / נשארת לבד. / לפעמים בלי מילים / ובלי הסבר מיוחד, / עמלי רוצה להשאר עם אנה / ביחד לבד".

לצד הומור רב שנוכח בטקסטים של רינת הופר, יש בהם המון רגישות וחכמה. השוֹנוּת של עמלי מוצגת בשירים באהבה ובחמלה יוצאות דופן, שמצליחות לגרום לנו להתאהב בילדה הזו, הצבעונית כל כך, לצחוק ולהתרגש ושוב לצחוק.

הלחנים והעיבודים באלבום מעניינים וקליטים כאחד (לעתים קליטים מדי, כאלה שאמא ממוצעת עלולה למצוא את עצמה מתעוררת אתם באמצע הלילה). השירים, שמבוצעים על ידי עידן אלתרמן, ירדן בר-כוכבא, דידי שחר וטל בלכרוביץ', מקבלים, בצד המוסיקליות וההרמוניה, גם טיפול מסור של זמרים-שחקנים, שיודעים לתת ביטוי בקולם לקשת הרגשות הרחבה שבשירים.

 

"ילדי בית העץ" – הפרויקט של רן ויאיא כהן-אהרונוב

מה יותר כיף מלשמוע עם הילדים שלך את המוסיקה שאת אוהבת, ועוד בגרסה לילדים? כך אני מרגישה כשאני שומעת עם ילדיי את האלבום הזה, שאסף אליו אמני ענק מתחום הגרוּב הישראלי (הדג נחש, קרולינה, מוקי, אברהם טל, ועוד). השירים באלבום משרטטים תמונה של חבורת ילדים ובה דמויות שונות, שלכל אחת מהן יש סיפור קטן: זו שאוהבת לשחק תופסת ולא מסוגלת להפסיק; זה שטוען שהוא לא מפחד מכלום (אבל בעצם כולנו יודעים שהוא מפחד); זה שמחכה כל לילה "לתפוס" את פיית השיניים; זאת שמתישה את הוריה בשאלות; זה שאוהב מאוד לשמור סודות, אבל שונא סודות של אחרים; זה שחולם להיות זמר או שחקן מפורסם.

המלים מוגשות בשפה פשוטה, יומיומית, בגוף ראשון, בלי התחכמויות או משחקי מלים. בין השירים מוקלטים קטעי דיבור של ילדים שעונים על שאלות ומספרים על חייהם במתיקות רבה. והמוסיקה? בואו רק נאמר שכאשר מפעילים את הדיסק במערכת, כל הילדים קופצים רוקדים, וגם ההורים.

ואי אפשר לדבר על האלבום הזה בלי להזכיר שיר מיוחד מאוד מתוכו: השיר "ילד לא רגיל" מספר על ילד על הרצף האוטיסטי מנקודת מבטו האוהבת של אחיו הגדול. אף מונח טיפולי או אבחוני לא מוזכר בשיר, כמובן. האח הגדול פשוט מתאר את המציאות היומיומית עם אחיו המיוחד, בפירוט, במלים פשוטות של ילד, ובהמון אהבה. שיר חשוב ומרגש מאוד.

 

"פלא" – עלמה זהר

עוד בסדרת "תנו לי את הזמר/ת שאני אוהבת, רק באלבום ילדים" – עלמה זהר מצליחה לעשות את כל מה שהיא עושה טוב כל כך במוסיקה שלה למבוגרים, גם באלבום הילדים הזה. ומה היא יודעת לעשות הכי טוב? לקחת אותנו למסעות. מסעות בעולם הגדול ומסעות בתוך הנפש וביחסים הבין-אישיים. האלבום מוקדש לבנה הבכור של עלמה, והשירים שבו מפגישים אותנו עם היחסים היפים הנרקמים מן הרגע הראשון בין אם ובנה.

דמותה של האם מופיעה שוב ושוב באלבום בתפקידים שונים: בשיר "אִם" דמות האם היא דמות מגוננת ומרגיעה: "אם תתעורר מחלום / באמצע הלילה פתאום / שים את ידך בידי / ותישאר לצדי". בשירים "כל יום" ו"שלג" האם היא הדמות המתווכת את העולם ונותנת לו משמעות: "וכל יום אנחנו יוצאים / לטייל בין השמשות / וכל יום אנחנו יודעים / עשה איתנו חסד רב מאוד". ב"גלגולים" וב"שני אינדיאנים" ובמידה רבה גם ב"לילה", האם הופכת להיות מספרת שמרחיבה אופקים ומספרת על תרבויות אחרות, על חיות אחרות ועל אמונות אחרות ("פעם הייתי דג קטן / כל היום שחיתי בבטן לוייתן…").

האזנה לאלבום הזה עושה ריח של מדורה, תחושה של חיבוק חם וחשק לצאת יד ביד, ברגליים יחפות, למסעות קטנים וגדולים.

לצד השירים המקוריים באלבום, קיימות בו גם גרסאות כיסוי מקסימות לשירים של אחרים, בהן "אי שם בלב", ולאחר יציאת הדיסק לאור נוסף לגרסה הדיגיטלית גם "ילד יפה" – תרגום עדין ויפה ל-"beautiful baby" של ג'ון לנון.

 

"שביל החלב" – חוה אלברשטיין

"שביל החלב עובר

בין הריסים

ואנחנו מתכסים וטסים

 

הס פעוטי, כל לילה טיול מיוחד

בבוקר כשתקום

תהיה גדול ביום אחד"

(מתוך השיר "שביל החלב")

שביל החלב הוא המרחב הנוצר בין אמא וילד בזמן שלפני השינה. זהו אלבום שכולו שירי ערש ולילה. בעיניי הוא עוסק קודם כל ביחסים שבין ילד ואמו כפי שהם מתגלים ברגע השיא שלהם בכל יום: בשעת ההרדמה. יש בזמן הזה שלפני השינה הרבה אינטימיות והרבה רגעי אהבה וחיבור.

האלבום הוא כמו אלבום תמונות של רגעי-לילה כאלה. חלק מהתמונות מובעות בשירים מולחנים וחלקן בדקלומים קצרים, של ארבע עד שש שורות בערך. השירים עוסקים בקושי להירדם ובמה שעוזר להירדם; בצמיחת השן הראשונה ובנפילת שיני החלב; בחלומות ובדמיונות, ומעל ומתחת לכל אלה – בקשר בין אמא וילד.

חווה אלברשטיין מזמרת ומדקלמת את כל אלה בקולה האמהי-סבתאי, מלווה בעיבודים מוסיקליים פשוטים ומינימליסטיים, ולרוב מאוד עדינים, כיאה לשירים שלפני השינה.

שני שירים נגעו ללבי במיוחד באלבום הזה: אחד הוא "אַילילולי" – שיר ערש שהוא גם שיר אהבה של אם לתינוקה, מלא רוך וחום להתפקע. השיר השני הוא "השריטה", שיר קסום שבו מחפשים האם והילד יחד את הפצע ביד שכבר כמעט ואין לו זכר. השריטה היא סימן לכאב (זמני ובר חלוף), אך היא גם עדות לגבורתו של הילד. עדות שמשתקפת בעיני האם ומודגשת באוזניו של הילד לפני השינה. שני הבתים האחרונים הם אלו שהופכים את השיר הזה ליפה ומרגש כל כך, לדעתי, והם שגרמו לו להפוך להיות שיר הערש הקבוע של בני במשך כשנה, סביב גיל שלוש-ארבע:

"רגע רגע, הנה כאן

עוד נשאר סימן קטן

שמזכיר לך ולי

שאתה גיבור שלי

 

עד הבוקר לא תזכור

מה כאב לך כל כך

כל הצער יעבור

אבל אמא לא תשכח".

 

 

"מוסיקה אורגנית"

"מוסיקה אורגנית" הוא שם כולל לסדרה של חמישה אלבומים שיצאו בשנים האחרונות: "שיר מבוקר ועד ליל", "שיר לסתיו", "שיר לחורף", "שיר לאביב ולקיץ" ו"שיר לעת ערב". משותפת לכולם התפיסה ששירים הם חלק מחייו של הילד, ומלווים את המציאות המשתנה מולו (עונות השנה, שעות היום והלילה), וכן הבחירה להגיש את השירים באופן "אורגני", תוך נאמנות לצלילים הטבעיים של כלי הנגינה והקולות האנושיים, וללא שימוש בצלילים ממוחשבים או מלאכותיים.

חלק מהשירים המרכיבים את הסדרה הזאת מוכרים לנו היטב מילדותנו, וחלקם מקוריים וחדשים. אלה וגם אלה ניכר שנבחרו בקפידה רבה, ומשותפת להם ההתייחסות הרכה אל עולם הילדות ואל הטקסים המרכיבים אותו: חלקי היום השונים (בוקר, הליכה לגן, ארוחה, לילה), עונות השנה והטבע המשתנה בהן, וחגי ישראל. בין השירים בעברית משובצים גם שירים עממיים מרחבי העולם, בעלי מלים פשוטות ומעטות שקל לילדים לחזור עליהן. העיבודים המוסיקליים הקסומים כוללים כלים אקוסטיים בלבד: גיטרות, כינור, חליל, אקורדיון, קלימבה, קסילופונים, גונגים, ושפע של כלי הקשה וקולות אנושיים, גבריים ונשיים.

ילדיי ואני אוהבים להאזין לכל האלבומים בסדרה, לרוב בהתאם לעונה או לזמן ביום. האהוב עלי במיוחד מביניהם הוא "שיר לאביב ולקיץ". בחירת השירים שם גאונית (כולל ביצוע נפלא ל"טוליק" המיתולוגי, וגם ל"אבטיח אבטיח, לא על עץ ולא על שיח"), העיבודים והביצועים מטריפים והוא כולו שיר הלל חגיגי וצבעוני לטבע, לפריחה, לפירות העונה ולים.

 

ארבעה ילדים ואוטו – אורי ביתן

מה קורה כשלוין קיפניס, ע. הלל, נעמי שמר, לאה נאור ורפאל ספורטה מגיעים לפסטיבל הג'אז? מסתבר שמה שקורה הוא ג'אז בעברית לילדים, ושזה נשמע נהדר. אורי ביתן בחר שירי ילדות מתוקים מאוד, חלקם מולחנים ומוכרים לנו היטב מילדותנו ("הדואר בא היום באוטו האדום", "הכול אני יכול בחופש הגדול"), וחלקם בלחנים מקוריים שלו. כולם מוגשים באלבום הזה בעיבודים ג'אזיים קלים ומהנים לגדולים וקטנים, שנותנים המון מקום לטקסטים, אך גם חוגגים את המוסיקה כמו שרק ג'אז יודע לעשות. מגוון עצום של כלי נגינה שותפים באלבום הזה – כלי קשת ונשיפה, פסנתר וגיטרות, קונטרבס, תופים וכלי הקשה. בשירה משתתפות ארבע זמרות, וביתן עצמו.

הרבה מהטקסטים באלבום עוסקים בעצמאות ואחריות של ילדים: חבורת ילדים שתופרים תחפושות יחד; ילדים שעורכים ניקיון יסודי בבית; ילד שעוזר לאמו בעבודות הבית. אחרים מביאים משחקי מלים משעשעים, שהעטיפה הג'אזית מוסיפה למשחקיות שלהם:

"מֶה הייתי עושה

אילו הייתי שה?

אילו הייתי שה

עושה הייתי מֶה.

(…)

מה היה קורה לי

לו בלעתי שום?

לו בלעתי שום

שום דבר לא היה קורה לי.”

(מתוך השיר "מה הייתי עושה").

 

יואל אמר – רונית קנו וסיימון סטאר

"יואל אומר שיש מפלצת שבולעת את עצמה

יואל אומר שהיא אומרת: איכס אני לא טעימה!

הזנב שלי חריף, הצוואר שלי מר

שמישהו מהר יוסיף לי סוכר!

ואף אחד לא מתקרב, אף אחד לא מעז

והמפלצת מאוד רוצה להתרגז,

אבל היא לא מתרגזת, היא לא יכולה,

כי בעצם היא כבר בתוך הבטן שלה.”

(מתוך השיר "ההפחדות של יואל").

מחשבות ורעיונות מהסוג הזה הם העיקר ב"יואל אמר", אלבום שמרכז את שירי ההצגה הנושאת את אותו השם, שזכתה בפסטיבל חיפה להצגות ילדים בשנת 2014. שירי ההצגה והאלבום נכתבו בהשראת ספרו של יואל הופמן, "בפברואר כדאי לקנות פילים".

השירים מספרים את סיפור היחסים בין שלושה אנשים: שניים מציאותיים ואחד דמיוני (יואל), שמתפקד כמשהו שבין השראה, חבר דמיוני וסוג של אל. "רוחו" של יואל המרחפת מעל השירים מביאה אתה רעיונות משונים הנעים בין פילוסופיה דמיונית-ילדית ובין הומור נונסנס עדין וחכם. במקביל לכל אלה, נרקם הקשר המעניין בין רונית וסיימון – ספק ילדים-ספק מבוגרים – והאלבום מספר סיפור של יחסים הכוללים מריבות, עלבונות, קנאה, ולבסוף התקרבות ושמחת-יחד גדולה.

הטקסטים הכתובים בחכמה ובעדינות, יחד עם הלחנים והעיבודים הנפלאים, יוצרים אלבום מתוק שהוא תענוג אינטלקטואלי ומוסיקלי לגדולים וקטנים כאחד.

 

"ציפורי שיר" – צורית יעיר
"הילדים אופים פיתות על טבון

והחובזה מוכנה כבר לטיגון

אז תגידו מתי הולכים ללון?

כי עכשיו מתבשל קפה טחון.”

(מתוך השיר "בחווה").

האלבום הזה מתחרה עם "פלא" על התואר אלבום ילדי הטבע של ישראל. אבל בשונה מ"פלא", הלוקח אותנו למסע בנופים אחרים ותרבויות אחרות, "ציפורי שיר" לוקח אותנו לטיול כאן קרוב – בארץ ישראל, בין אירוסים ורקפות וציפורים נודדות, חיפושיות ותרנגולות וחמורים ומעיינות ונחלים. אחד השירים באלבום נקרא "שיר אהבה לאביב", אך האלבום כולו הוא שיר אהבה לטבע, ובמיוחד לטבע הישראלי, לנופים שבחוץ וגם לנופים שבתוך הנפש.

מבחינה מוסיקלית האלבום הזה עשיר בצלילים ובכלי נגינה באופן חריג ומרשים, בעיקר ביחס לאלבום שירי ילדים. הטקסטים המאוד עבריים וארצישראליים עטופים בסגנונות מוסיקליים ובכלי נגינה מכל העולם – בעיקר מהמזרח התיכון ומהמזרח הרחוק – והעיבודים המופלאים הופכים את כל הערב-רב הזה לנעים לאוזן, ומצליחים להשאיר מקום ראוי לטקסטים וללחנים.

 

"פירורים" – אתי ואיתי אברמוביץ

"מה קרה למיתר של הגיטרה?

הוא נקרע לי בזמן שאני שרה

צליל אחד חשוב היה חסר

אז התחלתי לאלתר".

(מתוך השיר "מה קרה")

"פירורים" הוא אלבום משחקי ומהנה לגיל הרך. הטקסטים שבו מכוונים לקטנים, והם פשוטים, נגישים ומחורזים. יש בהם משהו שמזכיר את שירי המשחק של דתיה בן-דור מ"פרפר נחמד". יש בו גם שירים המוכרים לנו מילדותנו, כמו "רוח רוח, בפרדס נפל תפוח" או "ברווזוני, איזה כיף". אך המיוחד באלבום הזה ביחס לז'אנר הזה של שירי משחק, הוא מגוון הסגנונות המוסיקליים המשתנה בין השירים: ממוסיקה אפריקאית ומקצבים דרום אמריקאים, דרך מוסיקה אירית, ג'אז ואפילו סוג של היפ-הופ. כך, בד בבד עם ההאזנה לטקסטים פשוטים הפונים ישירות לילדים, הם נחשפים גם לסגנונות מוסיקליים, מקצבים וכלי נגינה שונים. ואנחנו, הגדולים, נהנים על הדרך ממוסיקה טובה מבוצעת היטב.

זה אלבום רקיד, קליל ומשחקי, המתאים מאוד לגני ילדים, וכיף גם סתם לשים אותו בבית ולרקוד עם הילדים.

 

"בדיוק בדיוק כמו שאני" / אורית ושי אור

האלבום הזה, לפני היותו יצירה מוסיקלית, הוא קודם כל מניפסט חינוכי-הורי רדיקלי, המציע הורות אחרת ויחס אחר לילדים מזה המקובל בחברה. דרך קולם של הילדים-הדוברים בשירים, פונים כותבי השירים אלינו ההורים ומעבירים מסר חד וברור: תנו לילדים להיות מי שהם.

"אם אני כועס – תעזבו אותי בשקט

כי מותר לי לכעוס, מותר לי ללכת

לא רוצה להקשיב – רק רוצה להרוס

אני כועס – אז תנו לכעוס!"

(מתוך השיר "תנו להיות").

תנו להם לחלום בהקיץ, תנו להם לכעוס כשהם כועסים (ואל תיבהלו!), תנו להם להסתכן קצת. היו אתם והקשיבו להם, תתבוננו ותגלו מי הם באמת. למדו אותם לאהוב את עצמם ולהיות קשובים לעצמם. אל תזלזלו בהם ואל תנסו להסתיר מהם מה עובר עליכם. אל תחשבו שכל תפקידכם כהורים הוא לחנך אותם או לשמור עליהם מכל פגע. תנו להם לחיות. תנו להם להיות הפלא שהם. כמובן שהטקסטים והלחנים הקליטים מעבירים את המסר טוב הרבה יותר מכל מניפסט.

רבים מהשירים עוסקים בעולמם הרגשי של הילדים ומנסים לתת מלים לחוויה הרגשית, וגם כאן – להציע לילדים דרכים להיות באהבה ובהקשבה לעצמם. שירי האלבום כולם מבוצעים על ידי ילדים, מה שמעט פוגע בעיני במקצועיות המוסיקלית של האלבום, אך ללא ספק תואם להפליא את המסר.

באופן אישי, שני שירים נגעו ללבי יותר מכול, וממש גורמים לי לדמוע בכל האזנה: בשיר "כשאתם נפרדים", מדברת ילדה על ההתמודדות הרגשית שלה עם הפרידה של הוריה. היא מתארת את הקושי להיות עדה למריבות שלהם ומבקשת שיהיו שם בשבילה, שיכילו את העצב שלה, ושלא ישקרו לה בקשר למה שקורה. השיר "שיר לסוף יום" החותם את האלבום הוא, כמובן, שיר לקראת שינה. אלא שהפעם באופן חריג ומיוחד ביחס לשירים מהז'אנר, הדמות הנוכחת ברגעים האלה שלפני השינה היא לא אמא, אלא אבא. וזה אינו אבא שיש לו סולם, ושעון שאינו מתקלקל גם במים. זהו אבא שנוכח, שמחזיק את היד לפני השינה. אבא שיודע להיות כל מה שאנחנו תמיד מייחסים לאמא, ומצפים בעיקר ממנה להיות: רגיש, אוהב, מכיל וחם.

"לעצור, אבא כאן לידי

ולזכור, יד גדולה בידי

ולנשום, אני לא לבדי,

כשאתה כאן בחושך איתי…"

 

יעל תלם – מוסיקאית ומורה למוסיקה. יוצרת אלבום הילדים "לגדול איתך ביחד". תושבת טבעון, בת זוג של עמית ואמא של אור ומעין.

תיבה מזמרת – החופש הגדול!

"תיבה מזמרת", היא תוכנית רדיו לילדים ששודרה בגלי צה"ל בימי שבת בבוקר בשנים 2004-2005.
את התוכנית ערכו והגישו סתיו פלטי-נגב ותמר הוכשטטר והשתתפו בה עוד חיילים, קריינים, טכנאים וילדים רבים. כל פרק מוקדש לנושא אחד ונמשך 52 דקות.
כעת ניתן להאזין לפרקי התוכנית דרך כתב העת "הפנקס".

ולכבוד אוגוסט – תוכנית על החופש הגדול:

 


איור: תמר הוכשטטר

 

בוגרים לגילם – אליאנה בלמס

בוגרים לגילם הוא מדור שנוסד לכבוד תערוכות הסיום של בוגרי המחלקות השונות בבתי הספר הגבוהים לעיצוב. גם השנה בחרנו מספר בוגרים מוכשרים שפרויקטי הגמר שלהם קשורים לתרבות לילדים, ושלטעמנו כדאי מאוד לשים לב אליהם. אנו שמחים להציג בפניכם את יוצרי העתיד, המפגינים כבר בפרויקט הגמר שלהם גישה ייחודית, מרעננת ומגוונת לעשיה תרבותית ואמנותית לילדים.

שלום אליאנהספרי לנו קצת על עצמךלמה החלטת ללמוד תקשורת חזותית?

היי אני אליאנה, בת 26, עולה חדשה-ישנה מרוסיה, וכיום מתגוררת ברחובות. כמו רוב הסטודנטים במחלקה, גם אני ציירתי ויצרתי מגיל קטן מאוד. אני זוכרת שממש אהבתי את הדמויות המשונות בסדרות האנימציה הרוסיות, ואת הציורים בספרים שהקריאו לי בילדות, ומאוד רציתי לעשות כאלו בעצמי. כשעלינו ארצה, והרבה נאלץ להישאר מאחור, ספרי הילדות האהובים עלי הצטופפו בכל זאת במזוודות העמוסות. גם היום הם החלק המועדף עלי במדף הספרים, ואני ממשיכה לרכוש עוד ועוד. ידעתי שאני רוצה לאייר (לא שבאמת ידעתי מה זה אומר באותה תקופה) ושזה תחום שנלמד במחלקה לתקשורת חזותית, אז עם הזמן זה התחיל להרגיש כמו צעד הגיוני.

זיכרונות ילדות

זיכרונות ילדות

איך את מסכמת את ארבע שנות לימודייךמה גיליתבמה השתפרתהאם גיבשת שפה סגנונית או טכניקה אהובה?

בעיקר שמחתי להיחשף להמון תחומים שלא הכרתי לפני, ולמדתי לאהוב ולשלב אותם באיורים שלי או בדברים אחרים שאני עושה. בשנה ג' למשל הייתי באירלנד והתאהבתי בקליגרפיה קלטית כי היא משלבת המון ציורים בתוכה, מה שגרם לי לבסוף לבחור בקורסים יותר טיפוגרפיים, שבהם יכולתי לצייר אותיות ומאוד נהניתי בהם.

הדבר הכי חשוב שלמדתי זה חשיבות הסיפור באיור או בדימוי. לפני "בצלאל" אהבתי לצייר יפה, אבל השקעתי מעט מאוד מחשבה בהתרחשות שמועברת דרך הציור. ב"בצלאל" למדתי איך להיסגר על רעיון או אמירה או תחושה, ואיך להעביר את זה לצופה, לספר את הסיפור ולעורר רגש. זה דבר שלא הייתי מודעת אליו בכלל לפני כן, והיום אני לא מסוגלת לעבוד בלי לקבל את ההחלטות האלה עוד לפני שאני מציירת קו ראשון.

ציטוטים מספרים אהובים

ציטוטים מספרים אהובים

השפה הסגנונית שלי אמנם השתנתה והשתפרה מאוד בארבע השנים האחרונות, אבל היא השתנתה מפרויקט לפרויקט. אני אוהבת כל כך הרבה סגנונות ושואבת השראה מהמון דברים, שבכל מטלה אני נהנית מחדש מהחופש לבחור את הכיוון שמעניין אותי ומתאים לפרויקט. גיליתי שאני מאוד נמשכת לטקסטורות ומראה של "טכניקות ידניות", ומציירת בעיקר עם מחשב ולוח גרפי.

טכניקה דיגיטלית שמדמה פסטל

טכניקה דיגיטלית שמדמה פסטל

ספרי על פרויקט הגמר שלךאיך הגעת אליו ובמה הוא עוסק?

בפרויקט הגמר שלי, "ארנב הבד", עשיתי חידוש ואדפטציה לספר "ארנב הקטיפה" מאת מרג'רי ויליאמס. גיבור הספר הוא ארנב צעצוע מבד ששואף מאוד להפוך להיות "אמתי", גם אם הוא לא ממש מבין מה זה אומר, ורק יודע שלשם כך דרושה אהבה של ילד. השינוי שעובר הארנב במהלך הספר מקביל למסע ההתבגרות שעוברת הילדה שלו, ואתם ביחד – הילדים שקוראים את הספר בשלב שהם כבר לא ילדים קטנים אבל גם עוד לא ממש בני נוער.

מתוך "ארנב הבד"

מתוך "ארנב הבד"

הכרתי ואהבתי את הספר לפני וגם ידעתי שהוא נחשב לקלאסיקה באמריקה. למרות זאת, בניגוד לקלאסיקות אחרות וטובות, הוא עשה "עלייה" לארץ רק ממש לאחרונה, ומעולם לא צבר פה את הפופולריות לה הוא זכה מעבר לים (הסיבה שאני בכלל נחשפתי אליו הייתה כי שמו מוזכר לפעמים כבדרך אגב בסדרות אמריקאיות). אפשר לומר שזאת הייתה נקודת הפתיחה. מאוד עניין אותי להבין מדוע הוא לא כל כך צלח פה, וזה השפיע על הגישה שלי כשבאתי לעבוד על הפרויקט, גם מבחינת כתיבה ויצירת האדפטציה, אבל גם מבחינה איורית.
העבודה על הספר התחילה בשכתוב הטקסט וחלוקתו לכפולות. כל כפולה קיבלה סקיצה זריזה כדי להבין מה הקומפוזיציה שהולכת להופיע בה והיכן ימוקם הטקסט. עבדתי מההתחלה עם פריסת דמה שכל הזמן שיניתי, מה שאפשר לי לעבוד תמיד במבט רוחבי על כל הכפולות, ולא רק על איור אחד ספציפי.

תהליך עבודה על הספר

תהליך עבודה על הספר

במהלך העבודה עברתי המון קשיים, וממש עד הרגע האחרון הסתבכתי עם השפה האיורית שנראתה קצת מנוכרת. רציתי מאוד שהאיורים ירגישו חמים וחומריים ו"נעימים למגע", כמו הצעצוע שהם מספרים עליו. לבסוף הצלחתי ליצור בצורה ממוחשבת טכניקה שמדמה צביעה בעפרונות וטקסטורה של שתי וערב, שהתאימה להרגשה הרכה והחומרית שרציתי להעביר.

מתוך "ארנב הבד"

מתוך "ארנב הבד"

למה בחרת בפרויקט הפונה לילדים?

אני קצת הרבה מתגעגעת לילדות שלי, אז אולי לפני הכול יהיה נכון לומר שעשיתי את זה בעיקר בשביל עצמי, כי ידעתי שאני אהנה מאוד מהתהליך. מה שאני אוהבת מאוד בתכנים בדיוניים שמועברים לילדים, זה שיש מעט מאוד אחיזה במציאות, הכול הרבה יותר חופשי והרבה יותר מהנה לציור. אך עם זאת, אפשר לעשות שימוש דווקא בעולם שטותי עם חוקים משלו, כמטאפורה שמספרת בצורה מחוכמת את המציאות היום-יומית שהילדים צריכים ללמוד. לפעמים אני חושבת על הרגע שבו ילדים נחשפים לספר, ובתוכו הם מגלים בפעם הראשונה איזה מסר חשוב או איזו אמת אוניברסלית שאנחנו כמבוגרים כבר שמענו פעמים רבות וכבר התרגלנו לבטל אותה כ"קיטש". זה קצת כמו לחזור לרגע הזה מבחינתי, אבל גם עם אפשרות להשפיע על המסר שמועבר.

מתוך "ארנב הבד" (הספר שבאיור הוא המהדורה המקורית של "ארנב הקטיפה")

מתוך "ארנב הבד" (הספר שבאיור הוא המהדורה המקורית של "ארנב הקטיפה")

הרבה ספרים קלאסיים זוכים לאיורים מחודשים בשנים האחרוניםכיצד כמאיירת צעירה את חושבת שזה יכול לתרום לספרות הילדיםהאם עניין אותך במיוחד לאייר יצירה קלאסית כל כך?

איור וסיפור מחדש של קלאסיקות הכרחיים להנגשת הסיפורים לאוכלוסיות חדשות, בתקופות ובמקומות שונים. הם הפכו לקלאסיים מסיבה מסוימת, ותמיד יהיה בהם צורך, כמו הכרת ההיסטוריה. אני זוכרת שכילדה מאוד אהבתי לקרוא סיפורי מיתולוגיה וסיפורי עם, דברים שסופרו לפני אלפי שנים וממשיכים לעבור מדור לדור ולהשפיע גם על טקסטים מקוריים.

8- ארנב הבד
דווקא במקרה של "ארנב הקטיפה", מה שהיה מעניין במיוחד מבחינתי זה שדווקא אצלנו בישראל לא מדובר בקלאסיקה בכלל, והספר לא זכה לתשומת לב מצד מאיירים ישראלים עד כה. בגלל שהפרויקט נעשה במסגרת לימודים, היה לי חופש גמור להביא לידי ביטוי את עצמי ואת החלקים שעניינו אותי: לכתוב, לצייר, ובסופו של דבר לייצר משהו חדש משלי שגם מוקיר את "ארנב הקטיפה" המקורי, אבל גם עדכני יותר ומכיר אותו לקהל חדש.

מה את מקווה לעשות כעתעם סיום לימודייך?

אני מאוד רוצה להוציא לפועל או להשתתף בפרויקט שמייצר ספרים אישיים ומאפשר לקוראים להשפיע על העלילה ועל האיורים בסיפור. למשל, ספר שמותאם לילדים לפי שמם, וכל אות בשם משפיעה על הסיפור ומשנה את העלילה ואת האיורים בהתאם. ראיתי כל מיני ניסיונות לפרויקטים כאלה ברחבי העולם ומאוד הצטערתי שלא היה משהו כזה כשאני הייתי קטנה. אני גם חולמת לכתוב ולאייר ספר או סדרת ספרים שהם לחלוטין שלי. ובינתיים, עד שכל זה יקרה, אני רוצה לקפוץ לביקור קצר בוונציה ולהתקדם ברשימת הקריאה שלי.

קריאה? – לא, תודה!

"אני בחיים לא אוהב ספרים כמו שאת אוהבת," אמרתי לגברת גרים.
גברת גרים, ספרנית בית ספר מסורה ונלהבת, לא מצליחה להדביק באהבתה לספרים את הגיבורה המספרת. במהלך השנה גברת גרים מקריאה ספרים שכלל לא מעניינים את הגיבורה, ואפילו מעצבנים אותה. עד שמגיע שבוע הספר והגיבורה צריכה לבחור סיפור שהיא אוהבת ולהקריא אותו בפני הכיתה, ואז היא נאלצת לבחור בעצמה ספר שמעניין אותה בנושא שמעניין אותה.

איור: מייקל אמברלי מתוך "גברת גרים אוהבת ספרים! (ואני לא)"

איור: מייקל אמברלי, מתוך "גברת גרים אוהבת ספרים! (ואני לא)"

הספר מצביע על תופעה שמוכרת לנו היטב – ספרני ילדים ונוער, כמו גם הורים ואנשי חינוך –  סרבנות קריאה: גיבורת הספר היא סרבנית קריאה עקשנית ועוינת, ואפילו ספרנית להוטה כמו גברת גרים לא מצליחה לקלוע לטעמה. גם ילדים רבים שאני מכירה ופוגשת במהלך עבודתי מסרבים לקרוא את מה שאנחנו רוצים או חושבים שהם "צריכים" לקרוא, או שמסרבים לקרוא בכלל.

וככה זה נראה: ילד כזה נכנס לספרייה בלוויית הורה או במסגרת כיתתית. או שהוא בוהה או משחק בנייד שלו, או שהוא משועמם וחסר סבלנות ונע בעצבנות בחלל הספרייה. אין לו סבלנות וריכוז, לא סקרנות, ובטח לא הנעה פנימית לבחור ספר בשבילו. הפורמט לא מדבר אליו, המבחר מבלבל, והכול נראה לו אותו דבר – משעמם! כדי לא להותיר ספק הוא יסתובב בחוסר מנוחה בלוויית קולות ופרצופים עצבניים, לעתים ישלוף באופן אקראי ספר ממדף ומיד יזנח אותו, או שיוותר מייד על כל ניסיון להתמקד בספר כלשהו.

איור של ג' פ' קוברט מתוך "המדריך של צ'רלי ג'ו ג'קסון איך לא לקרוא"

איור של ג' פ' קוברט מתוך "המדריך של צ'רלי ג'ו ג'קסון איך לא לקרוא"

מניסיוני, ישנם שני טיפוסים של סרבני קריאה:

"לקרוא ספר זה קשה ומעייף" –

אלו הם ילדים שהקריאה קשה להם, ולכן הם נמנעים מקריאה. הכוונה אינה דווקא לבעלי לקויות למידה, שכן למרות שהם מתקשים במיומנות פענוח של טקסט, יש להם יכולת לקרוא, אך הם לא תופסים את עצמם כמסוגלים לקרוא. לעתים הם בעלי תפיסה עצמית שלילית שבמילא לא יצליחו ולכן למה להם לנסות.

"לקרוא ספר זה משעמם", "למה לקרוא כשאפשר לראות טלוויזיה או לשחק במחשב?" –

אלו הם ילדים ששולטים בקריאה, אך קריאה וכתיבה לא מעניינות אותם. יש להם המון דברים אחרים לעשות שהם יותר מעניינים ומהנים ויותר מתגמלים מבחינתם. אז למה להם לטרוח?

תפקידי כספרנית ילדים ונוער הוא בתיווך בין הילד לספר, כי לבד הוא לא רוצה או לא מסוגל לבחור ספר ולקרוא. תפקידי, כפי שאני תופסת אותו, מתנקז למטרה אחת ראשונית – "לפצח" את החידה, למצוא את הספר האחד שיעניין את אותו סרבן קריאה, כפי שהילדה בסיפור מצאה לבסוף את הספר שמעניין אותה. כי אם יש ספר אחד שמעניין אותו, אולי יש עוד כאלה באותו נושא, ואולי אחרים. אם רק ייחשף למבחר של ספרים שונים מסוגים שונים, ותהיה לו האפשרות לבחור מה מעניין אותו, הוא עשוי לגלות עניין בקריאה ואפילו לגלות שהוא נהנה ממנה.

ממש לא סרבנית קריאה. איור של קוונטין בלייק מתוך "מטילדה"

ממש לא סרבנית קריאה. איור של קוונטין בלייק מתוך "מטילדה"

הילד זקוק לתיווך, למישהו שיערוך היכרות בינו לבין ספר. אלא שמורים והורים נתפסים פעמים רבות בעיני סרבן הקריאה  כ"בעלי אינטרס" –  ללמד אותו, להשכיל אותו, לפתח אוצר מלים ושפה, וכל שאר הדברים שנתפסים כחשובים וצריך אותם כדי "להצליח בחיים". כספרנית, כמובן שגם אני מונעת מאינטרסים (ובראשם, אני מעוניינת בכמה שיותר קוראים בספרייה), אבל אני באה ממקום אחר – המטרה שלי היא שהילד ייקרא. קריאה בעיניי היא ערך בפני עצמו. ערכה לא נמדד בתועלת שהיא מביאה, או במטרה שהיא משרתת.

הורים רבים טועים לחשוב שעל הילד לקרוא ולאהוב את מה שהם קראו בילדותם, או מה שנחשב ל"קלאסיקה". מבלי להיכנס לסוגיה של מהי קלאסיקה, והנטייה שלנו להיצמד אליה כיוון שהיא נתפסת כתו תקן למה ש"איכותי", מה שמדבר או דיבר אלינו המבוגרים כשהיינו ילדים, לא בהכרח מעניין את הילדים כיום, ואפילו נתפס בעיניהם כמיושן – בתוכן, בפורמט או בשפה.

אגב, בגלל הנטייה להיצמד למוכר ולידוע, הורים ואנשי חינוך עלולים להחמיץ ספרים חדשים ואיכותיים שיוצאים לשוק, שיש להם סיכוי להפוך לקלאסיקה אם הייתה לנו פתיחות וסקרנות לרכוש אותם ובכך להפוך אותם לכאלה. כך נוצר מעגל סגור, וספרים נפלאים לא מקבלים הזדמנות, ואז נזנחים ונשכחים.

ספר לא חייב להיות סיפור

דרך אפשרית לשכנע סרבני קריאה לקרוא היא להפנות אותם לספרים בתחומי העניין שלהם. בדרך כלל יהיו אלה ספרי מידע  אשר "זוכים" לתשומת לב של הורים ומחנכים רק בהקשר של מטלות לימודיות, וחבל. יתרונותיהם: הם עוסקים בנושא מובחן, מכילים פסקאות קצרות המלוות בכותרות ובתמונות, ותוכנם ראליסטי ועובדתי, מה שמדבר לילדים רבים, בניגוד לעלילה ופנטזיה.

להלן כמה "טיפוסים" של קוראים המתעניינים בספרי מידע:

אוהבי פעולה או מלאכת יד: ספרים על ספורט, או ספרי עשה-זאת-בעצמך לבנייה, בישול, ציור, ועוד.

אוהבי הפרטים: בנושאים כמו דינוזאורים, חלל, חיות, כלי תחבורה. אלו הם ילדים שתחום כלשהו מעסיק אותם בגיל מסוים, כמו רכבות או דינוזאורים, והם מבלים רבות בחקירה ובמעקב והופכים ל"מומחים" בתחום.

אוהבי העובדות: היסטוריה, ביוגרפיות, או מספרים, מידות וכמויות. ישנם ילדים שמרותקים לעובדות ואובססיביים לגביהן (הצלחתו רבת השנים של "ספר השיאים של גינס" היא דוגמא מובהקת לסוג כזה של ספרים).

אוהבי ריגושים: כאלה שאוהבים דברים מצחיקים, דברים מפחידים או מגעילים (למשל חיות מוזרות או מסוכנות).

אוהבי משחק: ספרים אלה ממעטים בטקסט, אם בכלל, והדגש שלהם ויזואלי ומפעיל את החושים, כמו פתיחת חלונות, הזזה, זיהוי, ספירה וחיפוש. ספרים כאלה למשל הם ספרים תלת-ממדיים, ספרי "איפה אפי?", "זום", וכדומה.

עדיין שובר שיאי מכירות, "ספר השיאים של גינס"

עדיין שובר שיאי מכירות, "ספר השיאים של גינס"

דרכים נוספות לקרב סרבני קריאה לקריאה

1. ילד מתקשה לענות על שאלה כמו "מה מעניין אותך?" זה פתוח מדי; הוא לא מכיר מספיק ספרים, ואין לו ניסיון בבחירה. לכן תהליך הבחירה הראשוני שנעשה במשותף עם הילד הוא תהליך של אלימינציה, של שלילה של מה שלא מעניין אותו. ברגע שמצאנו ספר אחד שמסקרן אותו, הוא יכול להמשיך לבד – לחפש עוד ספרים בנושא, או באופן עצמאי לחפש ספרים בנושאים נוספים.

2. הבחירה האישית של הילד היא העומדת במרכז. גם אם זהו תהליך שנעשה במשותף, הילד הוא שמכריע מבין אפשרויות שמוצעות לו, כי רק הוא יודע מה מדבר אליו ומה מעניין אותו. את טעמי האישי והעדפותיי אני מניחה בצד.

ספריית ילדים באקרה, גאנה

ספריית ילדים באקרה, גאנה

3. חשובה מאוד הפתיחות לספרים חדשים ולסגנונות ולפורמטים שונים כמו קומיקס, בדיחות וחידות, ספרים הקשורים לתכניות טלוויזיה וסרטי קולנוע, ועוד. מבחר מגוון ובחירה אישית חשובים לא רק כדי לאפשר לילד לבחור את הספר שמדבר אליו, אלא גם כדי לפתח טעם אישי. אם תמיד בוחרים עבור הילד, או לחילופין, עליו לבחור מתוך מבחר מצומצם – כיצד יכיר עוד אפשרויות, כיצד ייחשף לעוד נושאים וסגנונות ויגבש העדפות?

4. כספרנית עלי לרכוש לספרייה מבחר ספרים מגוון ולארגן אותם לפי נושאים או סוגות עם שילוט ברור כדי למפות את האוסף, ולאפשר לילד שיטוט עצמאי ונגישות לאוסף ללא תיווך של ספרן. בנוסף, מדף תצוגה של ספרים ממקד את תשומת הלב של הקוראים ומשמש כהצעה לקריאה.

ספריית הילדים ב Cliffside Park, ניו ג'רזי

ספריית הילדים ב Cliffside Park, ניו ג'רזי

5. אירועים והפעלות בספרייה המתמקדים בספר, בסופר או בנושא מסוים, משמשים אף הם כאמצעי לתיווך ולקירוב הילדים לספרים.

6. תפקידי לא מסתיים ברגע שהילד בחר בספר והוא מונח בידיו, אלא אני משתדלת, אם יש לי זמן, להצטרף לילד ולהתבונן ביחד בספר, ולדבר עליו אתו תוך כדי קריאה משותפת. גם אם הקריאה המשותפת נמשכת מספר דקות זה מומלץ, וניתן רק לעלעל בספר ובתמונות ולאו דווקא לקרוא ממש.

לסיכום, המטרה שלי כספרנית ילדים ונוער היא לעודד ילדים לקרוא כדי לקרוא. ולצורך כך, כל ספר הוא מספיק ראוי. אין ספר "נחות", "טיפשי" או "ילדותי" מדי. גם קריאה בספר שנחשב "גרוע" עדיפה בעיני מאשר לא לקרוא בכלל. בעזרת היכרות עם האוסף והתעדכנות מתמדת בכל ספר חדש שיוצא, אני רוצה להאמין שיש לי את הניסיון והידע הדרוש כדי לחשוף בפני סרבן הקריאה מבחר מגוון של ספרים, וכך להציע לו אפשרויות שמתוכן הוא בוחר כדי להציג בפניו את הספרים: תראה מה יש לנו, כזה ספר וגם כזה, ותראה את זה  –  והוא זה שיחליט מה מעניין ומה מסקרן אותו, מה עונה על תחומי העניין שלו, או מה מעורר בו רגשות כמו פחד או צחוק. קודם כל יש לעזור לו לבחור ספר אחד שמעניין אותו כדי ליצור חווית קריאה חיובית, ובהמשך "לתפור" לו פרופיל אישי לפי העדפותיו.

יסמין אלעד – ספרנית ומידענית בספריית אוניברסיטת חיפה, אחראית על ספריית הילדים והנוער ומפתחת ומנחה הפעלות לילדים בספרייה. בעלת תואר שני בחוג לספרות באוניברסיטת חיפה במסלול כתיבה יוצרת. קוראת ומקריאה גם כאמא ורעיה, לבעל שטעמו בקריאה הפוך משלי, ולשני בני עשרה שכבר לא קוראים…

מעופפת

ארלינדה המתינה כל חייה לרגע הזה. נשף המעוף הראשון שלה. היא רוצה להמריא עם כל בני המחזור עד לקצה הכיפה, זו המגוננת על עירה הלבנה והיפה. שנים חיכתה לרגע שבו יבקעו כנפוניה והיא תוכל לעוף – הרחק מהשמועות המרושעות על גורלם של הוריה ומהכתם שדבק בה. אבל אז היא מגלה שהיא שונה – יש בה פגם, אך גם יכולת נדירה ורבת עוצמה שעתידה לקבוע לא רק את עתידה שלה אלא את עתיד העיר ואולי מרקוריום כולו.

מישהו מייחל לשובה ומתגעגע אליה בחשאי. מישהו צופה בכל תנועותיה. מה ממתין לה בעולם המאיים שמחוץ לכיפה? האם תהיה זו שנאה, או אהבה?

"מעופפת" הוא הספר הראשון בסדרת "מרקוריום", שראה אור לאחרונה בהוצאת "כנרת זמורה ביתן". אנו שמחים להציג בפניכם ובפניכן את שני הפרקים הראשונים של הספר.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

פרק ראשון

אֶרְלִינְדָה לא הצליחה לעצום עין. כל תא בגופה רחש ורטט כאילו ריפרפו בתוכה אלפי פרפרים, אף כי היא מעולם לא ראתה פרפר חי.

זו התרגשות טבעית, אמרה לעצמה, אבל היא לבדה נשארה ערה, ואילו שאר חברותיה באולם השינה נמו להן את שנתן בשלווה, כאילו האירוע הצפוי למחרת הוא עניין שבשגרה.

רוֹמוּלוּס ורֶמוּס — זוג הירחים התאומים, זירזפו את אורם מבעד לחלון, ובאופן מוזר לא היה הזוהר קלוש אלא דווקא בוהק, וזאת למרות הכיפה הגדולה שחצצה בינה ובין השמים. אולי טרחו ממרקי הכיפה ללטש אותה במיוחד לרגל האירוע? האור התווה ברכּות את מתארו של האולם, וארלינדה סקרה במבטה את המיטות שהיטיבה כל כך להכיר ואת בנות־האנוש הצעירות המכורבלות בתוכן. היא זיהתה את הדלת הסגורה, ששומר הלילה תמיד בדק, שמעליה חקוקה דמות דיוקנו של יָנוּס, האל כפול הפנים; את הקירות המעוטרים בסמלו של מרקורי — שליח האלים המכונף; ואת הארונות שהכילו את חפציהן של אלה שהתגוררו יחד באולם השינה הזה מאז ילדותן המוקדמת. בת שש היתה ארלינדה כשהועברה לקן הגידול המשותף. ביום ההוא פגשה לראשונה את כל בני המחזור שלה, ובעל הסמכות בירך אותם בחגיגיות, ענד להם את אצעדות הקרסול והכריז על היותם מעתה משפחה אחת.

מכל אלה היא עתידה להיפרד מחר.

ראשה הבהיר של מַרְטִיסִי, חברתה הטובה ביותר, נח על הכר במיטה הסמוכה לשלה, כשכף ידה תחובה מתחתיו כמו תמיד. ארלינדה ידעה שכמו תמיד, אצבעותיה אוחזות בפיסת תחרה שחוקה ממישוש, זו שאמורה להשפיע על חלומותיה ולדרבן את המזל גם בעת השינה.

מרטיסי מילמלה משהו, וכשהסבה את ראשה, כיסה צהוב שערה את פניה. ארלינדה ניערה את שפעת תלתליה השחורים כפחם. היא יכלה לנחש על מה חברתה חולמת וחייכה לעצמה באפלה. מרטיסי לא תשתנה. יש להניח שהתום שלה יישמר גם בדרכה החדשה. ואולי לא? מי יכול לנבא את קורותיו בפרק הבגרות?

כולן, מן הסתם, כבר הסירו את אצעדות הקרסול שלהן לקראת מחר, ורק היא עדיין סירבה להיפרד מזו שלה.

בכלל, פרֵדה תמיד היתה קשה לה. עוד מעט, אמרה לעצמה, יש עוד זמן.

היא קמה חרש ופסעה לעבר החלון. יחפה פסעה, נוטשת את מעטפות הרגליים הרכות מאחוריה. מקצבה היה אטי במתכוון, כשהיא מתאפקת לא להרים את עקביה יתר על המידה. יש לה עוד זמן. זה הלילה האחרון. על מפרק כף רגלה היטלטלה שרשרת הכסף הדקה עם תליוני זהב בצורת כנפונים. "אצעדת הקרסול" —

כך כונה התכשיט שליווה אותה, כמו את כל חבריה, מיום

לידתם. כעת הקשיבה רב־קשב לצלילים הענוגים הנוגים כשל פעמונייה. אלה יהיו לנצח מזוהים עם פרק הילדות. בינתיים כדאי להתרפק על כל צעד, לספוג את תחושת כוח הכבידה המחבר לקרקע ולשמר אותה בתיבת הזיכרון כחוויה הקשורה לפרק שעומד להסתיים מחר.

עוד מעט ישתנה הכול.

ארלינדה הפנתה את פניה. תלתליה, שהתפרעו על מצחה, לא הפריעו לה להבחין בשורות־שורות של טוגות מוכרות, המדים של חברותיה. הן היו תלויות מולה בסדר מופתי, ולמרגלותיהן מקופלים הבגדים החדשים, שאליהם תצטרך כל אנוש־נערה להתרגל. האם גם לה הם יתאימו? ארלינדה כמעט התפתתה למדוד את תלבושתה החדשה בחשאי, אבל בלמה את עצמה. אסור להקדים את המאוחר, כך מתעקשים בעלי הסמכות. יש לנוע על ציר הזמן, תמיד בקצב הנכון, המותאם לכל בן־אנוש. הבגד החדש יחליק על גופה מחר, והיא תתרגל אליו, כמו כל בני המחזור שלה, ככל בני־האנוש שקדמו לה במֶרְקוּרִיוּם.

יש מי שמתעב שינויים ומתבצר בקיים, ויש מי שכמֵהַּ לשינוי ורואה בו הרפתקה מסעירה ואפילו מבורכת. ארלינדה ראתה את עצמה שייכת לסוג השני, אף כי בניגוד לתמימותה של מרטיסי, היא לא חיה באשליה שאת כל החלומות יהיה אפשר להגשים. היא לא האמינה בכוחם של קמעות הנתחבים מתחת לכר, בוודאי לא בפיסת תחרה מגוחכת. שלב התמורה אכן מסעיר ומבורך, אבל טומן בחובו גם לא מעט סיכונים.

אבל היא העדיפה לא לחשוב עליהם ברגע זה ונגעה בטוגה שלה, זו שנהגה ללבוש ולפשוט מתוך הרגל ובלא להקדיש לכך מחשבה יתרה במרוצת שמונה־עשרה שנותיה. אחר כך ליטפה אותה, ממוללת את הבד הרך באצבעותיה. הטוגה הזאת תישמר בארונה עד ליום שבו תצטרך לעזוב את העולם אחרי שלב הדעיכה. כל תא בגופה עדיין רחש, והתחושה שאלפי פרפרים מרפרפים בתוכה דווקא התעצמה. תחושה מדומיינת, כמובן, מפני שארלינדה ראתה פרפרים רק במוזיאון לטבע, כנפיהם ההדורות פרושות לצדדים וסיכה נעוצה בהם.

לפתע הגיע לאוזניה רחש. טפיפות רגליים במסדרון שמעבר לדלת.

היא נסוגה לאחור, קור פתאומי משתלח לעבר כפות רגליה היחפות. הטוגות מולה נראו כמו רוחות רפאים שבהו בה, חסרות גוף ופנים, ועם זאת, בעלות ממשות מוזרה. הטפיפות מעבר לדלת הלכו והתקרבו. היא לא הצליחה לשלוט בדמעה שהתגנבה ללחייהּ, ומחתה אותה בכוח. המחשבה שחלפה בראשה היתה חסרת היגיון, מטורפת, אבל אותה לא היה אפשר למחות בקלות כמו דמעה.

אולי קרה נס והוריה חזרו?

 

יש בכוחך לשנות רק את מהלך האירועים, לא את הגורל עצמו. הוא צפוי מראש.

מתוך ספר ההדרכה למשחק ה"גורל",

מהדורה שלישית.

 

פרק שני

לבה של ארלינדה הלם כמטורף כאשר הדלת נפתחה אט־אט. אם היא תיתפס בחריגה מהכללים, היא עלולה לשלם מחיר יקר, במיוחד נוכח האירוע החשוב הצפוי מחר.

למה היתה צריכה לשוטט באולם השינה באישון לילה? הרי יכלה להישאר במיטתה ולבהות עד הבוקר במרטיסי הישנה או בירחים התאומים. מבעד לסדק המואר נשקפה צללית שאותה זיהתה מיד. דמות תמירה, דקת גזרה. פעימות לבה שככו.

"אוֹמִין, מה אתה עושה פה?" אמרה בהקלה מהולה באכזבה.

"גם את לא מצליחה לישון?"

הוא הושיט את ידו מבעד לסדק ואחז בידה, מושך אותה אל מחוץ לאולם השינה. אם יעבור שומר הלילה עכשיו, יסתבכו שניהם בצרה צרורה. האולמות היו מופרדים אלה מאלה, ואף שהדלת לא היתה נעולה — אות לאמון שרחשו להם — גררה הפרת הכלל עונשים חמורים.

המסדרון היה ריק, ואומין משך אותה אחריו לעבר אחת הגומחות, שבה הצטנפו זה לצד זה. החשכה עטפה אותם, ורק הטוגה שלו הבליחה בלבן. מחר ילבש גם הוא בגד חדש, אך בניגוד לשלה, זה שלו יהיה מעוטר בסמלי הפטריקים. אם עד כה הצליחה ידידותם לגשר על פני פער המעמדות ביניהם, ממחר יסומנו הגבולות באופן חד וברור, והקשר ארוך השנים בקן הגידול השיתופי לא יהיה אלא זיכרון.

"זה הלילה האחרון שלנו יחד, את מאמינה?" אוֹמִין לא הסתיר את הצער בקולו.

ארלינדה הופתעה. אומין תמיד שמר על איפוק, ושום דבר לא הצליח לגרום לו להתפרץ או לחשוף את המתחולל בתוכו. בניגוד לארלינדה, הוא טען כי שלב התמורה הוא דבר טבעי, שלא צריך לייחס לו סמליות מיותרת. היא חשדה שהוא פשוט נהנה להתווכח איתה, אפילו להתגרות בה. גילוי רגשני בוודאי לא התאים לו, לא כל שכן שיטוט חסר מנוחה במסדרונות באמצע הלילה, שהרי עתידו היה מובטח. רק לפלבאים כמוה היתה סיבה לחוש חוסר ודאות נוכח הבאות. אולי שעת הלילה המאוחרת היתה זו שסדקה את מעטה האיפוק שלו.

"מה תעשי אם הייעוד שתקבלי יהיה שונה מציפיותייך?"

"שונה? איך שונה?"

"תמיד צריך לצפות להפתעות, ארלינדה."

צחוקה היה מריר.

בניגוד לשאר חבריה, שהובאו לקן הגידול המשותף בידי הוריהם הנרגשים, היא כבר חוותה את ההפתעה הקשה מכול. היחידה בקן הגידול שהיתה יתומה. מדי שבוע, כשחבריה נסעו לבקר אצל הוריהם, היא הורשתה לבקר את סבתה במתחם האנוש־ישישים. כמה חריג היה המראה של אנוש־פעוטה בקרב אלה שעתידים לעזוב את העולם בקרוב. תמיד היה מישהו שליטף את ראשה וריחם על "היתומה המסכנה", אך היו גם כאלה שסירבו להחליף איתה אפילו ברכה מנומסת, והיא שמעה את הלחשושים מאחורי גבה, "בתם של הבוגדים."

הפתעה? היא לא אוהבת הפתעות. היא חוששת מהפתעות. הן תמיד צפנו בתוכן רע.

"לא התכוונתי לצער אותך," אמר אומין.

"אני לא מצפה לשום ייעוד יוצא דופן," אמרה והוסיפה, "חוץ מזה, אתה פטריקי ואני פלבאית."

"אז מה? העולם משתנה."

האמירה הזאת לא התאימה לאומין. ארלינדה הופתעה שוב. מה קרה לו הלילה? היא צחקה חרש. לרגע הוא נשמע לה תמים כמו מרטיסי. לא סביר שהעולם ישתנה. אחרי הכול, הגזע האנושי כבר עבר את השינוי המהפכני ביותר. איזה מהפך נוסף צפוי להתחולל? האם יבוטלו זכויות היתר של הפטריקים, והיחס המתנשא כלפי הפלבאים ישתנה? בניגוד לממורמרים מקצועיים שטענו לקיפוח, בעיקר בסתר מפני שבגלוי לא העזו, לה לא תהיה שום טרוניה כלפי מה שמייעדים לה בעלי הסמכות, ובלבד שתעבור בשלום את שלב התמורה.

רחש רפרוף נשמע לפתע במסדרון. אומין הצמיד אותה אליו מיד, והשניים השתוחחו בגומחה. ארלינדה חשה את נשימתו החמה פורעת את שפעת תלתליה. הם זיהו את תנועתו של שומר הלילה. שאיפת אוויר שורקנית והטפיחות שהעידו כי הוא נחבט מדי פעם בקירות. גם הוא כבר לא היה אנוש־צעיר, ועוד מעט יוחלף באחר. ארלינדה לא ייחלה לייעוד כמו שלו. מי רוצה להשגיח כל חייו על אנוש־צעירים, במיוחד בלילות? זה בתחתית סולם העדיפויות שלה. אבל אסור לפסול מראש. הרי ממילא היא אינה יכולה לשלוט במה שיקרה מחר.

הבל פיו של אומין היה מתוק. גופו היה כה קרוב, יותר משהיה אי־פעם. לרגע עבר בה דחף להצמיד את לֶחייה ללחיו. צר יהיה לה להיפרד ממנו. אומין יהיה תמיד חלק מהילדות שלה. שמו האמיתי היה אוֹמִינוּס־דַרִיוּס, אך מאז שקראה לו בשם החיבה "אוֹמִין", דבק בו הכינוי.

שומר הלילה חצה את המסדרון מבלי לגלותם. נשימתו השורקנית הלכה והתרחקה. עיניו של אומין זהרו לעברה באפלולית, וכתמי אור מזוג הירחים השתקפו בהן. היא רצתה לקום, אך הוא נגע בהיסוס בתלתל שהיטלטל על לחייהּ, ועיכב אותה. אם רצה לומר משהו, הוא לא הצליח לשחרר את המילים מתוכו. היא קמה במבוכה ומילאה את חלל השתיקה, נשמעת לעצמה כמו אחד ממורי ההוראה:

"אני בטוחה שתגשים את הייעוד שלך, אומין. אל תדאג."

"ומה הייעוד שלי?" היא הופתעה למשמע הנימה הלעגנית החבויה בקולו.

"אתה הרי פטריקי. הכול פתוח בפניך."

"לא, ארלינדה."

"אתה יכול לבחור. כל הייעודים המועדפים הם שלך."

"ואם אני לא מעוניין בהם, אלא במשהו אחר?"

ארלינדה נדהמה.

"כמו מה?"

הוא שתק. היא ניסתה ללכת, אבל הוא שוב עצר בעדה.

"עוד רגע. אל תלכי."

התנהגותו של אומין היתה מוזרה כל כך הלילה. אולי גם הוא מדמיין פרפרים. לא הוא. זה מגוחך.

"ואם אגיד לך…" הוא השתתק.

"מה?"

"שמעתי שמועה…"

"איזו שמועה?"

"  בעלי הסמכות… אבא שלי… הוא הגיע במיוחד לטקס מחר. שמעתי אותו מזכיר אותך."

"אותי? אבל אני לא מכירה אותו. אני פלבאית, אומין, שכחת?"

"זה לא חשוב לי, ארלינדה. תבטיחי לי…"

"מה?"

"שגם אם יפרידו בינינו…"

ברור שעליהם להיפרד. זה בלתי נמנע. זהו מחיר הבגרות. הוא ילך לדרכו והיא לדרכה. אם ייפגשו, זה יהיה רק באקראי. אחרי הכול, לפטריקים נועדו בנות־זוג ממעמדם, והזיווג עם פלבאית היה כרוך בהגשת עתירה מיוחדת ל  בעלי הסמכות.

אומין אותת לה בידו, והם פסעו חרש בחזרה לאולם השינה. שוב היתה מודעת לכוח הכבידה המופחת שהשפיע על כל צעד, הפעם לא רק על צעדיה שלה. לאומין תמיד היו צעדים נמרצים, נחושים. מעניין איזה מקצב יהיה לו מחר.

ארלינדה חצתה את הסף. שורות הטוגות בהקו מולה. עכשיו הן לא נראו כרוחות רפאים, אלא כסתם בדים שמוטים. היא הסתובבה לעבר הדלת. יָנוּס כפול הפנים נבלע במשקוף, אולם סמלו של מרקורי, אוחז במטה הסוחרים שלו, בלט על הקירות. מנורת הלילה שהיתה קבועה בכנפוניו סיפקה תמיד תאורה לאולם השינה.

אומין עדיין התעכב. לרגע היה נדמה לה שהוא עומד לעשות משהו נוסף. האם יחבק אותה, ילטף את שערה? ומה אם יצמיד פתאום את גופה אל גופו? אולי יאזור אומץ וינשק אותה לפרֵדה? מבחינתה, אילו היתה יכולה לבחור עם מי להתנשק לראשונה, עדיף שזה יהיה הוא.

לא, לא. אומין המאופק לא יפר את הכללים. פניו צפו בה מתוך הסדק בדלת. רוֹמוּלוּס ורֶמוּס כבר שקעו, ובחשכה שהשתררה נבלעו גם פניו.

לפתע כרע ברך, מגשש אחר קרסולה מתחת לטוגת השינה. היא קפאה. לזה לא ציפתה. אצבעותיו תרו אחר האצעדה הכרוכה סביב המפרק, והוא שיחרר את האבזם. היה נדמה לה שליטף אותה בחטף, אבל אולי זה רק היה נדמה לה.

"לילה טוב, ארלינדה. אני מקווה שהייעוד שלך יהיה מוצלח," לחש, ואז התרומם ושם בכף ידה את האצעדה בצרור מתנוצץ, מבלי ששום צליל נשמע.

ואז הוסיף בקול חרישי שהלך ודעך: "הלוואי שהכאב יהיה נסבל."

בוגרים לגילם – רז מיטרני

בוגרים לגילם הוא מדור שנוסד לכבוד תערוכות הסיום של בוגרי המחלקות השונות בבתי הספר הגבוהים לעיצוב. גם השנה בחרנו מספר בוגרים מוכשרים שפרויקטי הגמר שלהם קשורים לתרבות לילדים, ושלטעמנו כדאי מאוד לשים לב אליהם. אנו שמחים להציג בפניכם את יוצרי העתיד, המפגינים כבר בפרויקט הגמר שלהם גישה ייחודית, מרעננת ומגוונת לעשיה תרבותית ואמנותית לילדים.

היי רז, מה שלומך? ספר לנו, למה הלכת ללמוד דווקא עיצוב תעשייתי?

מאז ומתמיד נמשכתי לעיצוב. גם בתור נער למדתי במגמה לעיצוב גרפי, אבל לא נחשפתי לכל העולמות הסובבים את המושג עיצוב. כשגרתי בארצות הברית התמונה הלכה והתבהרה, ונחשפתי יותר לעולם המוצרים. הבנתי שאני רוצה ליצור: ליצור למען החברה, למען שימושיות, ולמען הקלה באורחי חיים. עיצוב תעשייתי מתעסק בעולם הרבה יותר רחב מאסתטיקה או יופי; הוא מתעסק באינטליגנציה, רגישות והבנה מעשית רחבה. כשאני רואה מוצר שעיצבתי ופיתחתי בא לידי שימוש ויישום זו תחושת סיפוק עילאית בשבילי.

ספר לנו קצת על פרויקט הגמר שלך (בהנחיית דורי אביגור רגב)?

בתחילת שנה ד׳ השתתפתי בקורס סטודיו שנקרא "שרשרת המזון", בהנחיית ליאורה רוזין. בקורס זה עיצבתי מערכת כלי אוכל לעיוורים הכוללת צלחת, סכו"ם וכוסות לשתייה חמה וקרה. בסיום הפרויקט הרגשתי חיבור עמוק מאוד לעולם העיוור והחלטתי להישאר באותו תחום גם בפרויקט הגמר שלי, אך הפעם בחרתי להתעסק בילדים. יצרתי קשר עם "בית חינוך עיוורים" בירושלים והגעתי לביקור. רחל המנהלת הייתה אדיבה ומחויכת, וליוותה אותי לאורך הפרויקט כולו. למעשה, הגישה המלווה את הפרויקט היא אותה גישה דרכה רחל מחנכת את תלמידיה, והיא אומרת שילד עיוור הוא אינו רואה, ולימוד מושגים של "רואים" הוא לצורך תקשורת עם רואים, אך יש ללמד ילד עיוור מתוך הבנה של עולם עיוור. או במלים אחרות, הילד צריך להבין את ה"סוסיות" של הסוס, את המהות שלו, ופחות להתעמק באיך הוא נראה.

המקום הזה היה מרתק בשבילי. הייתי סקרן כל כך להבין את הילדים ואת עולמם, וכל הזמן שאלתי את עצמי וגם את הילדים איך נראה דמיון של ילד עיוור? אילו תמונות רצות בראשו אם לא ראה מעולם צבעים? צורות? אין לי עדיין תשובה, אבל אני חושב שהפלטפורמה שלי בהחלט מפתחת את התחום. ספרי ילדים הם מקור עצום להשראה ולהנאה, אין ילד שלא עבר כמה עשרות ספרים במהלך ילדותו. לסיפור יש חלק משמעותי בתוך הספר, אך גם לאיורים ולתמונות. למעשה, האיורים הם הדבר הממשי שאנו תופשים, אך כיצד הם באים לידי ביטוי בעולם ללא ראייה?

בספרים, עזרים ומשחקים שקיימים היום לילדים עיוורים אין מספיק התעמקות בצורך של הילד העיוור. כלומר, שתבליט של תמונה אינו בהכרח יהיה מובן לו מכיוון שפרספקטיבה הנה מושג של רואים, ולאור זאת שלא ראה מעולם, אפשר להסיק שהתפיסה שלו לא תעמוד בקנה אחת עם הכוונות של התבליט. לדוגמא, אם נראה באיור בית קטן ולידו איש גדול, נוכל להסיק כי הבית רחוק. אך לילד עיוור זה יישאר פשוט בית קטן עם איש גדול לידו. דרך ההבנה הזו פיתחתי ועיצבתי את הפרויקט כולו.

איך זה עובד בעצם? מה ילד עיוור שניגש לספר מבין ממנו?

בפרויקט פיתחתי פלטפורמה שבה המתודה משלבת פעולות שקורות ונעשות בתוך הסיפור יחד עם פיתוח יכולות מוטוריות ותנועה, לכדי משחקונים והפעלות המדמות את המתרחש בסיפור. כמו למשל לטפס על העץ, להתנדנד, לאסוף תפוחים, ועוד. הפלטפורמה בעצם מחליפה את האיורים הקלאסיים ומעניקה רובד נוסף של טקטיליות התורמת לחיבור פיזי וכן לפיתוח יכולות מוטוריות.

הספר מלווה ברמקול, היושב בכריכה העליונה של הספר בתוך כיס. הוא מקריא לילד את הסיפור תוך הכוונה מלאה לכל אורכו. הדבר מאפשר עצמאות לילד ויכולת לשחק בו גם לבד. הרמקול נייד ועצמאי, כך שהיליד יכול לקחת אותו לבית הספר או לגן ולהקשיב לו מתי שירצה.

כריכת הספר צילום: עודד אנטמן

כריכת הספר צילום: עודד אנטמן

הדפים עצמם בנויים בחוקיות זהה, כשכפתור ההתחלה נמצא תמיד בפינה השמאלית העליונה של כל עמוד וה"שבילים" מובילים את האצבעות אל ההפעלות השונות. החלקים המובילים את האצבעות מיוצרים מחומר גמיש בהדפסת תלת ממד עם טקסטורות ייחודיות ומחשבה עמוקה על הכוונה וכיווניות, וכן על הדמיון של הילד. שאר הספר מודפס גם הוא בABS, אך מתאים גם להזרקה בייצור המוני.

האם גם אדם רואה יכול להנות מהספר?

הספר עוצב ופותח בעיקרו לילדים עיוורים, אך אני חושב שגם ילדים רואים יכולים ליהנות מאוד מהספר. הוא נותן פן נוסף שמעולם לא נראה או הורגש בספר לפני כן; הוא מכניס את הילד, רואה או עיוור, אל תוך הסיפור והופך אותו לחלק ממנו. הילד בעצמו יכול לטפס, להתנדנד, לקטוף, לבנות ולעשות כל שעולה על דמיונו. הספר מבוסס על "העץ הנדיב" של של סילברשטיין, אך אפשר לתרגם דרך הפלטפורמה כמעט כל ספר ילדים, או אפילו לפתח אחד שמתעסק בפעולות בלבד כמו ספר איורים.

מתוך הספר. צילום: עודד אנטמן

מתוך הספר. צילום: עודד אנטמן

האם ניתן להפיץ ספר כזה בצורה המונית?

הפרויקט עוד לא נחתם מבחינתי, אני בהחלט מעוניין בפרסום שלו כי אני חושב שהערך המוסף שלו יתרום הרבה לילדים עיוורים בכל העולם, ואולי עוד יבואו נוספים אחריו. בהמשך הכל עוד פתוח, יש מחשבות על תואר שני אבל חשוב לי קודם לכן לצבור ניסיון בעולם האמתי ובתחום התעשייה והייצור.

רז מיטרני

רז מיטרני

מה אתה מקווה לעשות כעת שסיימת את לימודיך?

אני רק רוצה בסופו של דבר להמשיך ליצור ולתרום למען אנשים וילדים.

סיימון לא ממש מחפש

לפעמים נדמה שארונות והיציאה מהם הם מעצם מהותו של גיל שש-עשרה, בין שאתה הומו, סטרייט, גיבור-על, או פשוט מבולבל. אולי משום כך החומרים שמהם עשוי ספרה של בקי אלברטלי נשמעים מבטיחים כל כך: סיימון הוא נער בן שש-עשרה, שיודע שהוא הומו אבל עדיין לא אזר עוז לספר להוריו ולחבריו הטובים. בינו לבין נער אחר מתקיימת התכתבות מיילים אנונימית שהופכת במהרה להתאהבות. התכתבות זו נופלת לידיו של נער אחר, מרטין, והוא סוחט את סיימון.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

כגודל ההבטחה כן גודל ההחמצה: סיימון, המספר את הסיפור בגוף ראשון, הוא נער חמוד ונבון, אבל הוא נער חמוד ונבון גנרי. דמותו לא עולה מבין הדפים, לא מקבלת חיים משלה. ואם קיוויתי שבתוך התכתבות המיילים עם האהוב הווירטואלי ייחשף פן אחר של סיימון, או דמותו תעמיק, ההפך הוא הנכון: קולו של סיימון במיילים הוא אותו קול גנרי, שטחי, המדווח על תובנות ורגשות אבל הקורא אינו מצליח לחוש שהוא אמנם חווה אותם. וגרוע עוד יותר מזה – בלו, הנער האחר, הוא למעשה אותו נער חמוד ונבון גנרי, מכתבי התשובה שלו נשמעים בדיוק אותו דבר.

סיימון מצהיר לעתים שהוא מבולבל, או חושש, אבל לא מתקבלת תחושה כזאת. גם בהתכתבות עם בלו אין תחושה של התאהבות גוברת ושל החרדה העלולה להתלוות אליה. חרף הצהרותיו של סיימון על כל מיני רגשות, וחרף נקודות מפנה בעלילה שכולן מלאכותיות ולא משכנעות, הקורא חש שהכול מתנהל על מי מנוחות. וכמו בשם העברי שנתנו לספר, סיימון מוצא את דרכו בלי ממש לחפש, בלי לרדת ולו לרגע מן הנתיב הבטוח שעליו העלתה אותו הסופרת. באנגלית נקרא הספר Simon vs. the homo sapiens agenda, ואמנם יש לבקי אלברטלי אג'נדה (שסיימון ובלו מסבירים אותה במיילים שלהם. בספר הזה הכול על פני השטח, שלא לומר מוגש בכפית) טובה ונכונה בפני עצמה. סיימון ובלו סבורים ש'סטרייט' כמו גם 'לבן' לא צריכה להיות ברירת המחדל, ושמן הראוי שכל אחד יצטרך 'לצאת מהארון' ולהצהיר מה הוא, עם כל המבוכה הכרוכה בכך. משמח מאוד לקרוא סיפור אהבה בין שני נערים חמודים ונבונים שהסביבה בסך הכול מקבלת ומאמצת בחום, לו רק היה הסיפור כולו אמין ומשכנע יותר.

עטיפת המהדורה האמריקאית

עטיפת המהדורה האמריקאית

החמצה גדולה אחרת היא דמותו של הנבל בסיפור, הנער שסוחט את סיימון. גם כאן קיים פוטנציאל למורכבות מעניינת: מרטין סוחט את סיימון אבל מרגיש אשם על כך, וחוץ מזה יש לו אח הומו. סיימון מצדו אמור לשנוא את מרטין אבל מחבב אותו בעל כורחו. אילו משהו מכל זה היה באמת מורגש מתוך הטקסט ולא נמסר רק בהכרזות לא משכנעות של סיימון, אולי זה היה מרתק. נדמה שיותר משביקשה בקי אלברטלי לבנות דמות אמביוולנטית ויחסים מורכבים, היא עיקרה את הנבל שבסיפור מכל זדון אמתי כדי לשמור את סיימון שלה בסביבה סטרילית וידידותית כמעט לגמרי.

התרגום של כנרת היגינס-דוידי (עורכת התרגום היא חמוטל לוין) עומד באתגר של העמדת שפת נוער אמינה וקולחת. כיוון שהקול המספר של סיימון וכן המיילים שלו ושל בלו אינם משכנעים ממש ואין להם סגנון מגובש, קשה לדעת מה חלקו של התרגום בכך, אבל אני משערת שהבעיה במקור. בחלקו האחרון של הספר, שמתרכז יותר במהלכי עלילה אופייניים לסיומה של קומדיה רומנטית, גם התרגום ממריא.

הייתי עלולה לחשוד בעצמי שאני מחפשת עומק ומורכבות במקום הלא נכון, ושאולי הז'אנר פשוט לא מדבר אלי, אבל נהניתי מאוד מ"נערה מחוברת" של זואי סאג, שגם הוא ספר נוער שעוסק בעולם האינטרנט, בפערים בין זהות אמתית ווירטואלית ובאי-הבנות שעלולות להתרחש בעולם שבו הכול מתרחש גם אונליין. ויכולתי לחשוב שלא מעניינים אותי הנפתולים החברתיים של תיכון אמריקאי, אבל ב"אני וארל וזאת שעומדת למות" מאת ג'ס אנדרוז הם עניינו אותי מאוד, ושם הדמויות כן קרמו עור וגידים. שם, אגב, גם מתוארת חברות קרובה בין נער לבן לנער שחור – ויש גם נערה יהודייה – בלי הכרזות, הצהרות והסברים.

ובכל זאת, כשהתקדמה העלילה לקראת סופה, וכמו בכל קומדיה רומנטית, ציפיתי לרגע שבו כל אי-ההבנות יובהרו, הייתי בהחלט במתח, והרומנטיקנית שבי נכבשה לתיאורי אהבה ראשונה של שני נערים חמודים ונבונים וקצת ביישנים. נדמה לי שכמו ספרים רבים אחרים, אולי נכתב הספר הזה מלכתחילה מתוך מחשבה על עיבוד לקולנוע, ובקולנוע, אם שחקנים יפיחו חיים בדמויות, יכול להתקבל סרט מענג ומשמח.

"סיימון מוצא את דרכו" מאת בקי אלברטלי, תרגום: כנרת היגינס-דוידי. הוצאת "מטר", 2016

 

לי עברון – משוררת, מתרגמת ועורכת.

 

 

 

העי"ג

בשנת 1982 ראה אור ספרו של רואלד דאל, "העי"ג", עם איורים של קוונטין בלייק, ונהיה לאחד מספריו האהובים והנקראים ביותר. הספר ראה אור כמה שנים לאחר מכן בתרגום לעברית של אורי בלסם במסגרת סדרת "מרגנית" של הוצאת "כנרת זמורה ביתן". עתה רואה אור הספר, המגולל את מערכת היחסים הבלתי שגרתית והמיוחדת הנרקמת בין ילדה יתומה בשם סופי לבין ענק ידידותי גדול, במהדורה חדשה, כחלק מהוצאה מחודשת של כתבי רואלד דאל בסדרת "מרגנית".

בימים אלו גם מוקרן העיבוד הקולנועי של סטיבן שפילברג לספר. ולכבוד המאורע הכפול – אנו שמחים להציג בפניכם את שלושת הפרקים הראשונים של "העי"ג".

עטיפת המהדורה החדשה (יח"צ)

עטיפת המהדורה החדשה (יח"צ)

"העי"ג" / רואלד דאל (תרגום: אורי בלסם)

פרק ראשון

שעת המכשפות

סופי לא הצליחה להירדם.

קרן אור ירח זוהרת חדרה מבעד לחריץ בווילונות. היא האירה על הכרית שלה.

שאר הילדים באולם השינה נרדמו מזמן.

סופי עצמה את עיניה ושכבה ללא ניע. היא ניסתה ככל יכולתה לשקוע בשינה.

ללא הועיל. קרן אור הירח פילחה את החדר כלהב של כסף ונחתה על פניה.

הבית היה דומם. שום קול לא עלה מן הקומה התחתונה. גם צעדים לא נשמעו מהקומה שמעל.

מאחורי הווילון היה החלון פתוח לרווחה, אבל איש לא הילך על המדרכה בחוץ. מכוניות לא נסעו ברחוב. אף קול, ולו הקל שבקלים, לא נשמע. סופי לא ידעה מימיה שקט שכזה.

אולי, אמרה לעצמה, זאת השעה שמכנים "שעת המכשפות".

מישהו לחש פעם באוזנה ששעת המכשפות היא אותו רגע מיוחד באמצע הלילה, שבו שרויים כל הילדים וכל הגדולים בשינה עמוקה־עמוקה, וכל הדברים החשוכים בוקעים מאופל מחבואם ונהנים מהעולם ללא כל הפרעה.

 

קרן הירח על הכרית של סופי היתה בוהקת מתמיד. סופי החליטה לקום ממיטתה ולסגור היטב את הווילונות.

מי שנתפס מחוץ למיטה בשעות החשכה, נענש. גם אם יגיד שרק הלך לבית השימוש, יענישו אותו בכל זאת. אבל עכשיו לא היה איש בחוץ; סופי היתה משוכנעת בכך.

היא הושיטה את ידה אל המשקפיים שלה, שנחו על הכיסא שליד מיטתה. אלה היו משקפיים עם מסגרת פלדה ועדשות עבות מאוד, ובלעדיהם כמעט לא ראתה דבר. היא הרכיבה אותם, גלשה מתוך מיטתה וניגשה לחלון על קצות האצבעות.

סופי היססה כשהגיעה לווילונות. היא השתוקקה להיכנס מאחוריהם, לרכון החוצה ולראות איך נראה העולם עכשיו, כששעת המכשפות התקרבה.

היא האזינה שוב. מכל עבר שררה דממת מוות.

התשוקה להציץ החוצה התחזקה, עד שלא הצליחה להתגבר עליה. היא צללה בזריזות מתחת לווילונות ורכנה מבעד לחלון.

הרחוב הכפרי, שהכירה טוב כל כך, נראה שונה לחלוטין באור הירח. הבתים נִדמו מטים לנפול ומעוקמים כבתים בסיפורי מעשיות. הכול היה חיוור, רפאי ולבן כחלב.

היא הבחינה בחנות של גברת רנס מעבר לרחוב. שם אפשר לקנות כפתורים וצמר וחתיכות גומי. היא לא נראתה אמיתית. גם בה היה משהו מעורפל ומסתורי.

סופי הניחה למבטה לשוטט הלאה והלאה לאורך הרחוב.

פתאום קפאה במקומה. משהו התקדם ברחוב, מעברו האחר.

זה היה משהו שחור…

משהו גבוה ושחור…

משהו גבוה מאוד ושחור מאוד ודק מאוד.

 

פרק שני

מי?

זה לא היה בן אדם. זה פשוט לא ייתכן. הוא היה גבוה פי ארבעה מהאדם הגבוה ביותר — גבוה עד כדי כך שראשו התנשא מעל החלונות של הקומות העליונות. סופי פתחה את פיה לצעוק, אבל שום קול לא נשמע. הגרון שלה, כמו כל גופה, קפא מבהלה.

כן, זאת ללא ספק היתה שעת המכשפות.

הדמות השחורה הגבוהה התקדמה לעברה. היא נצמדה לבתים מעברו האחר של הרחוב ונחבאה בין הצללים שאליהם לא הגיע אור הירח.

הדמות התקרבה והתקרבה. אבל תנועתה לא היתה רציפה. מדי פעם נעצרה, ואז המשיכה לנוע, ושוב נעצרה. מה, לעזאזל, היא עושה שם?

אהה, עכשיו יכלה סופי לראות מה היצור עושה. הוא נעמד לפני כל אחד מהבתים. הוא עצר והציץ לתוך חלונות הקומה העליונה. למעשה, היה עליו להתכופף כדי להסתכל פנימה. כן, הוא היה גבוה עד כדי כך.

הוא עצר והציץ. אז המשיך אל הבית הבא ושוב נעצר והציץ פנימה. כך עשה ליד כל בית ובית לאורך הרחוב. עכשיו כבר התקרב, וסופי יכלה לראות אותו בבירור רב יותר. לאחר התבוננות מדוקדקת החליטה שהוא חייב להיות סוג של אדם. לא היה לה ספק שאין מדובר בבן אנוֹש. אבל הוא בהחלט היה אדם.

אדם ענקי, אולי.

סופי לטשה עיניים אל הרחוב הערפילי המואר באור ירח. הענק (אם אכן זה מה שהיה) לבש גלימה ארוכה שחורה.

ביד אחת אחז במה שנראה חצוצרה ארוכה ודקה.

בידו האחרת נשא מזוודה גדולה.

עכשיו נעצר הענק בדיוק לפני ביתם של האדון והגברת גוצ׳י. למשפחת גוצ׳י היתה חנות ירקות באמצע הרחוב, והם עצמם גרו בקומה שמעל החנות. חדר השינה של שני ילדי משפחת גוצ׳י היה בקומה העליונה, בחזית הבית. סופי ידעה זאת.

הענק הציץ מבעד לחלון לתוך החדר שמייקל וג׳יין גוצ׳י ישנו בו. מעבר לרחוב צפתה בו סופי ועצרה את נשימתה.

היא ראתה שהענק פוסע צעד אחד לאחור ומניח את המזוודה על המדרכה. הוא התכופף ופתח את המזוודה. הוא הוציא משהו מתוכה, משהו שנראה כמו צנצנת זכוכית; מאלה הרבועות עם המכסה המתברג. הוא פתח את המכסה ושפך את תוכן הצנצנת לתוך החפץ הארוך דמוי החצוצרה.

סופי צפתה בו, רועדת.

היא ראתה שהענק מזדקף ותוקע את החצוצרה בתוך חלונו הפתוח של החדר שבו ישנו ילדי משפחת גוצ׳י. היא ראתה את הענק שואף אוויר ופוּוּוּ, נושף לתוך החצוצרה.

שום קול לא נשמע, אבל היה ברור לסופי שהדבר שהיה בתוך הצנצנת מועף עכשיו מתוך החצוצרה לתוך חדרם של הילדים.

מה יכול להיות הדבר הזה?

 

כאשר הענק שלף את החצוצרה מתוך החלון והתכופף להרים את המזוודה, הוא הפנה במקרה את ראשו והעיף מבט אל מעבר לרחוב.

באור הירח הספיקה סופי להבחין בחטף בפנים ארוכות, חיוורות וקמוטות ובאוזניים עצומות. האף היה חד כסכין, מעל האף היו שתי עיניים מבריקות, והעיניים הביטו היישר אל סופי. היה בהן משהו זדוני, שדוני.

סופי פלטה זעקת בהלה ונמלטה מן החלון. היא חצתה את אולם השינה בריצה, זינקה לתוך המיטה שלה והתחבאה מתחת לשמיכה.

ושם רבצה, דוממת כעכבר, וכל גופה אחוז צמרמורת.

 

פרק שלישי

החטיפה

סופי חיכתה מתחת לשמיכה.

אחרי רגע או שניים היא הרימה את פינת השמיכה והציצה החוצה…

בפעם השנייה באותו הלילה קפא דמה בעורקיה. היא רצתה לצרוח, אבל שום קול לא בקע מגרונה. שם בחלון, מאחורי הווילונות הסגורים, ראתה את פניו העצומות, החיוורות, הארוכות וחרושות הקמטים של הענק מציצות פנימה. העיניים הזוהרות, השחורות, ננעצו במיטתה של סופי.

בן רגע יד אדירה בעלת אצבעות חיוורות התפתלה כנחש מן החלון. בעקבותיה באה זרוע. זרוע עבה כגזע עץ. היד והאצבעות הלכו והתקרבו לאורך החדר אל מיטתה של סופי.

הפעם סופי באמת צרחה, אבל רק לשנייה קטועה אחת, כיוון שהיד העצומה לפתה מיד את שמיכתה, והמצעים החניקו את זעקתה.

סופי הצטנפה מתחת לשמיכה וחשה באצבעות החזקות האוחזות בה, ואז הורמה מהמיטה עם השמיכה וכל היתר, וכל הכבודה נשלפה החוצה דרך החלון.

מי שיכול לחשוב על משהו מפחיד מזה שעלול לקרות באמצע הלילה, מוזמן לבוא ולספר מהו.

הנורא מכול היה שסופי ידעה בדיוק מה קורה, אף שלא יכלה לראות דבר. היא ידעה שמפלץ (או ענק) עם פנים חיוורות, ארוכות וקמוטות ועיניים מסוכנות שלף אותה ממיטתה באמצע שעת המכשפות, ועכשיו הוא מוציא אותה מהחלון כשהיא עטופה בשמיכה.

מה שקרה, למעשה, היה זה: לאחר שמשך את סופי החוצה, סידר הענק את השמיכה כך שכל ארבע פינותיה אחוזות באחת מידיו האדירות וסופי כלואה בפנים. בידו האחרת אחז במזוודה ובחפץ דמוי החצוצרה ורץ לו לדרכו. סופי התפתלה בתוך השמיכה והצליחה להוציא את ראשה החוצה מבעד לרווח הצר שתחת ידו של הענק. היא הביטה סביבה.

היא ראתה את בתי הכפר נסוגים חיש לאחור. הענק רץ לאורך הרחוב. הוא רץ מהר עד כדי כך שגלימתו התנפנפה מאחוריו ככנפי ציפור. כל אחד מצעדיו היה רחב כמגרש טניס. הוא אץ אל מחוץ לכפר, ועתה חצה בדהרה את השדות מוארי־הירח. המשוכות שבין השדות לא היו שום בעיה לענק. הוא פשוט פסע מעליהן. נהר רחב הופיע מולם. הוא חצה אותו בדילוג מרחף אחד.

סופי התכרבלה בשמיכה והציצה החוצה. היא הוטחה שוב ושוב בירכו של הענק כשק תפוחי אדמה. הם דילגו מעל שדות, משוכות ונהרות, ולאחר זמן־מה חלפה מחשבה מחרידה במוחה של סופי. הענק רץ במהירות, אמרה לעצמה, כי הוא רעב ורוצה להגיע הביתה מהר ככל האפשר ולאכול אותי לארוחת הבוקר.

העמוד הבא »