אטמוספרה רוחשת

"בימי חיי זכיתי לחזות במות הפלא. בדומה לרבים אחרים, הקדשתי את חיי לחקר נסי הבריאה ומסתוריה כדי להיטיב להבין את מעשי ידי הבורא. במקום זאת הביאו לנו תגליותינו רק ספק וחשכה. כבר בחיינו ראינו את מנורת המרום מנופצת ואת מקומנו המהולל בעולם נחטף מאיתנו. הודחנו מעל הכסא והושלכנו מטה, אל בין בהמות השדה."

כל חברה אנושית מושתתת על הנחות יסוד מסוימות, המהוות תשתית להסדרים וליחסי הכוח המאפיינים אותה. אבל מה קורה כאשר הנחות יסוד אלו מתערערות ומטלטלות את כל מה שהושתת עליהן? ובכן, תלוי אם אתם/ן הצד המפסיד או המרוויח מטלטלה שכזו.

לפיית' סנדרלי, גיבורת "עץ השקרים" מאת פרנסס הרדינג, אין הרבה מה להפסיד, שכן כנערה צעירה באנגליה הוויקטוריאנית אין לה דבר משלה בעולם, למעט שמה הטוב. בהיותה נערה סקרנית וחכמה ביותר, היא מתענה בתחום הנשי הצר להחריד שהוקצב לה על ידי החברה השמרנית בה היא חיה.

אולם כאשר אביה, הכומר והגיאולוג ארסמוס סנדרלי, מת באופן מסתורי ומותיר אחריו סימני שאלה רבים המערערים את הארשת המכובדת ואת המבנה המשפחתי-חברתי ההדוק שתחזק ביד רמה, ניצבת בפני פיית' האפשרות המפחידה והמרגשת לשנות את חייה מן היסוד. היא יוצאת להרפתקה מסוכנת וכמעט מופרכת במטרה לנקות את שמו של אביה מחשדות בזיוף מחקרי ולהשלים את מחקרו האחרון שנסב סביב עץ מסתורי הניזון משקרים. היא עושה זאת כשהיא מהלכת כל העת על הגבול הדק שבין הפנטסטי לממשי, בין השקר לאמת, תוך חשיפת "השכבות הגאולוגיות" שביניהם.

התרגום המצוין של יעל אכמון מגשר בהצלחה על הפער הכפול- ההיסטורי והתרבותי, שעל קוראי העברית לצלוח בספר זה, ומעניק ל"נשיקה מבעד למטפחת" תחושה טבעית מאוד.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

פרנסס הרדינג עוסקת באופן אינטליגנטי ומעורר מחשבה באמתות והשקרים עליהם מבוסס כל מארג חברתי, ובאופן בו חשיפתם עלולה לפורר אותו. לכן בחירתה באנגליה הוויקטוריאנית מרובת הקודים החברתיים הנוקשים כרקע לעלילה, היא בחירה מושלמת.

הרדינג מציגה את התקופה בצורה חיה ומסעירה מאוד, ובייחוד את האופן בו פרסום הספר "מוצא המינים" מאת צ'ארלס דרווין טלטל את עולמם של אנשיה. הציטוט המובא מעלה, שמופיע בספר כפסקה מתוך יומנו של ארסמוס סנדרלי, מבטא באופן תמציתי את תחושותיהם של גברים לבנים רבים בתקופה שלאחר פרסום הספר. גברים אלו ראו את הרעיון התנכ"י לפיו הם נזר הבריאה, מתפורר אל מול עיניהם ומסכן את מעמדם בראש "שרשרת המזון" האנושית, ולא הייתה להם כל כוונה לוותר עליו ללא מאבק.

בתקופה זו, אפילו יותר מבתקופות רבות שקדמו לה, נדחקו הנשים לספרה הביתית, הן מבחינה כלכלית (בעיקר כתוצאה מהגל הראשון של המהפכה התעשייתית) והן מבחינה תרבותית –  דחיקה שנתמכה בתיאוריות מדעיות כביכול בדבר האינטלקט הנחות שלהן. הן היו חסרות זכויות פוליטיות, רכוש משלהן ושליטה על גופן וגורלן; שתוקות, כנועות וחסרות אונים. אולם גם מעמדה נחותה זו, הן לא היו עיוורות לשינויים המבניים שהחלו להתחולל סביבן.

בתוך האטמוספרה הרוחשת הזו, מבינה פיית' כי גם דברים המצטיירים כמוחלטים, כמו אלוהים ומדע, משמשים לעתים בידי מי שמורשים על ידי החברה להשתמש בהם (קרי,  גברים, לרוב ממעמד חברתי גבוה), ככלים לאשרור מעמדם. היא נוכחת בכך ביתר שאת כאשר הרופא המקומי, ד"ר ג'קלרס, מסביר לה באריכות ובארשת של חשיבות עצמית על נחיתותן האינטלקטואלית של נשים הנגזרת מכך שגולגלותיהן קטנות מאלה של הגברים. רגע לאחר שהרופא מציג בפני פיית' את הרעיונות הללו כעובדות מדעיות בלתי ניתנות להפרכה, הוא מתפנה לנהל דיון סוער עם חבריו הגברים על "מוצא המינים" של דרווין. מסתבר שכאשר אתה נמצא בעמדת כוח, עובדות יכולות להיות חד משמעיות או ניתנות לפרשנות, ואמת ושקר הם קטגוריות נזילות – הכול לפי נוחותך.

אולם התפוררות אזור הנוחות הגברי מתחוללת במהירות. בחפירה הארכאולוגית, אחת מזירות ההתרחשות המרכזיות בספר, הולכות ונחשפות לא רק שכבותיה הגאולוגיות של האדמה, אלא גם אלו של החוקרים-חופרים עצמם, העוברים מעין אבולוציה הפוכה – מאדונים מכובדים לגברים הנחשפים בקלונם הבהמי והיצרי שוב ושוב לאורך הספר; חשיפה שמגיעה לשיאה בסצנה שבה מסיכות המדענים השקולים והאובייקטיביים נקרעות, והם מוצגים באופן שמזכיר מאוד קבוצת קופים המתקוטטים על הנהגת הלהקה או על פרי כלשהו: "אם היה סיכוי לפרוץ למערה חדשה ומסעירה, כל האדונים המדענים ירצו להיות שם ברגע שבו ייחשף השלל. הם בהחלט לא יבטחו זה בזה שלא יתחילו לגנוב עצמות לאוספיהם הפרטיים או לכנות מאובנים על שם עצמם בחוסר אובייקטיביות מוחלט."

הרדינג משתמשת באפיונים חייתיים גם בתיאור חלק מהנשים בספר, אך במקרה שלהן החייתיות מוצגת דווקא מהיבטיה החיוביים. כך, הנחשה שיורשת פיית' מאביה משמשת מעין בבואה שלה – יצור נבון, חושני, מעניין וגם מסוכן במידת מה, שהגבר כלא בכלוב כדי להגן עליו ולהתגונן מפניו גם יחד. לקראת סוף הספר, כאשר פיית' בעטה כמעט בכל מוסכמה חברתית ועתה היא מרשה לעצמה לחלום על עתיד כחוקרת, "הנחשה שלה השילה סוף-סוף את נדן עורה הישן והיבש וחשפה צבעים חדשים, עזים ובלתי מתפשרים". גם אמהּ של פיית', המוצגת במובלע במהלך הספר כמעין אשה-נחש במובן התנכ"י המפתה, מוארת בסופו במבטה הסלחני והמקבל של בתה, המפרשת את התנהגותה כזו של "נחשה שקולה לחלוטין, שמגוננת על הביצים שלה ומפלסת דרך בעולם כמיטב יכולתה".

בכלל, זהו ספר שיש בו אחווה והבנה בין דמויותיו הנשיות אפילו ברגעי עימות, והוא פמיניסטי במובן זה שהוא מסיר מהנשים את הדימויים שכפו עליהן גברים בני זמנן, ומציג כל אחת מהן כדמות אנושית ייחודית, העושה שימוש במשאבים שהוקצו לה כדי לפלס את דרכה בעולם כמיטב יכולתה. על ידי ההשלמה של פיית' והקוראת עם הרעיון המהפכני שגם אשה היא אדם, מתאפשרת גם ההבנה וההתקרבות בין פיית' לאמה. הבנה זו, לצד "רצח האב" – חיסול דמותו של הכומר סנדרס ואתו המבט הגברי המקטין והמשתק –  מאפשרת את המהלך הכפול הנדרש ליצירתה של פיית' כמעין אם-טיפוס אבולוציוני שממנו יצמחו נשים חדשות; פועלות, נשמעות ונראות.

פיית' היא אם-טיפוס גם במובן זה שדרך דמותה מנסחת הרדינג בדיוק רב מצוקות ודילמות נשיות המעסיקות גם נערות בנות ימינו: הרצון למצוא חן לעומת הדחף להביע דעות ומחשבות שאינן בקונצנזוס, השאיפה לעסוק בתחומים שהחברה מחשיבה כ"גבריים" והשאיפה להיות תמיד "בסדר" לעומת השאיפה להתבלט, להצליח, לגלות ולפרוץ דרך. לכן, בעידן שבו מנהיג העולם החופשי מתפאר בהטרדות מיניות, נשים מחופצנות בכלי התקשורת והקצנה דתית פושה בחלקים נרחבים מהעולם ומחוללת רגרסיה במעמד האשה, זהו ספר שידבר ללבן של נערות רבות, שפיית' עשויה להיות עבורן דמות להזדהות ומקור לאופטימיות. אך דווקא כאן נעוצה נקודת החולשה היחידה של הספר: עבור בני נוער רבים, אירועים שהתרחשו לפני כמאה וחמישים שנה נתפסים בעצמם כסוג של פנטזיה. לכן, מאחר שהרדינג רקחה סיפור שהיסטוריה ופנטזיה משמשות בו בערבוביה, טוב היתה עושה לו הוסיפה בסוף הספר הערת מחברת המבהירה מה בו בדיה ומה אמת.

לרוב אינני מחזיקה בדעה שיש להאכיל את הקוראים בכפית, גם כשמדובר בבני ובנות נוער. אולם הזמנים בהם אנו חיים דורשים לעתים מהיוצרים לנקוט עמדה ברורה יותר, ולא להסתפק במטפורות ובאלגוריות. משום כך, על אף שההקבלה של המתחולל בספר למתרחש בימינו כמעט מובנת מאליה עבור הקורא המבוגר, חשוב היה להוסיף בכל זאת הבהרה שכזו עבור הקוראים והקוראות הצעירים.

חשוב שהקוראות תדענה כי חברה שהצרה את צעדיהן של נשים וכלאה אותן בביתן בכל מובן אפשרי התקיימה לפני מאה וחצי בלבד, וכי נערות ונשים בנות דמותה של פיית', נחושות ואמיצות, נאבקו במגבלות, ברעיונות ובשקרים שכבלו אותן ויכלו להם. מאבקן יכול להעניק השראה, תקווה, ואמונה במאבקי ההווה. ובמילותיה הנפלאות של הרדינג:

"האבולוציה לא מילאה את פיית' באימה שחש אביה. מדוע שתזיל דמעה למחשבה שדבר אינו חקוק בסלע? הכל יכול להשתנות. הכל יכול להשתפר. הכל באמת השתפר, סנטימטר אחר סנטימטר, באיטיות שלא אפשרה לה לראות זאת בעיניה, אבל הידיעה העניקה לה כוח."

"עץ השקרים" מאת פרנסס הרדינג, תרגום: יעל אכמון. הוצאת "עוץ", 2017

מור פוגלמן-דבורקין – מבקרת ספרות ילדים ונוער.

"הספר הזה הוא פלסטלינה, ואני לא יודעת מה יהיה בסופו"

המאיירת יאנה בוקלר מספרת על תהליך העבודה לספר "הפילוסוף הקטן" מאת חנה הרציג, הוצאת "עולם חדש".

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

הספר "הפילוסוף הקטן" הוא הספר הכי פילוסופי שאיירתי עד עכשיו, ואני לא מדברת על סוג של ספר שמדבר על פילוסופיה ולא על איורים פילוסופיים לספר, אלא על העשייה. פשוט לא ידעתי מה לעשות.

כאשר פגשה אותי הסופרת חנה הרציג היא ניסתה להסביר לי מה היא רוצה. היא לא ממש ידעה להגדיר, אלא אמרה לי תעשי כך (אלה סקיצות לאיור אחר שעשיתי):

h

או כך:

h3

או אולי כך:
h1

הרגשתי קצת כמו אנטואן דה סנט-אכזפרי בתחילת הספר "הנסיך הקטן", כשהוא התבקש לצייר כבשה.

"יאנה, את מאיירת מנוסה, את תדעי מה לעשות…"

"אני רוצה שזאת תהיה האווירה, אבל לא דיכאוני מדי, לא אפל. האווירה של האיורים האלה."

אז התחלתי כך:

2 (4)

בכל זאת, הסיפור הוא לא על דגים אלא על שאלות קיומיות של הילד: מה זה זמן, מה זה אלוהים…

"לא, יאנה, זה בדיוק מה שאני לא רוצה, זה אפל מדי, תעשי אחרת, את תדעי מה לעשות…"

"טוב…"

בעצם, כל העבודה על האיורים התנהלה פחות או יותר בצורה כזאת.

שלא תבינו לא נכון, היה לי סטוריבורד מדויק, היה ספר סקיצה בגודל אחד לאחד, אבל כשזה היה מגיע לצבע הכול השתנה כי משהו לא היה מתאים – או מובן מדי או ממש-ממש לא מובן. הרבה-הרבה מאוד סקיצות בצבע לא שרדו, מה שכן שרד נכנס לספר, או שבאמת היה חבל לזרוק.

נחזור לאיור הקודם, לפרק שנקרא "הסיפור של אלוהים". בסוף החלטנו ללכת דווקא על איור יותר גרפי ופחות כתמי. הסיפור מדבר על זה שאולי אנחנו חלק ממשהו אחר לגמרי, ואולי אנחנו בכלל חלק מסיפור שמישהו אחר מספר.

h4

רוב המחשבה על הספר הייתה כזאת: איך להעביר את התחושה, את השאלות שמתעוררות אצל כל אחד מאתנו והן קצת דומות וקצת שונות, ולאחד אותן לחוויה של איור אחד. לכן העבודה התנהלה בצורה של כן כך-לא כך, עד שה"כך" הנכון הגיע.

זה מאוד השפיע על סגנון האיור של הספר. האיורים מסיפור לסיפור היו שונים מאוד; איורים גרפיים לגמרי מצד אחד, ואיורי דיו של אווירה וחלום מצד שני. כאילו הכניסו כמה ספרים שונים לתוך ספר אחד.

בסופו של דבר ציירתי כל ציור כמה וכמה פעמים בשביל לנסות לאחד סגנונות – אולי לא לאותו סגנון, אבל לפחות לשפה משותפת אחת לספר. השתדלתי לשלב איורים מאוד גרפיים ואיורים יותר "מצויירים", שיראו חלק מאותו הספר. הנה דוגמה לשני איורים שונים מבחינה סגנונית, אבל למרות זאת אלו איורים שיכולים להתקיים בספר אחד כי הם "מדברים" את אותו קצב.

h5

h6

כל הציורים שהתחלתי לצייר בדיו לאט-לאט התרחקו משם וקיבלו צורה נוספת. הרגשתי שהספר הזה הוא פלסטלינה, ואני לא יודעת מה יהיה בסופו, ואין לי שליטה בכלל. הרגשה מוזרה אך מעניינת.

זהו ספר עם המון חופש. כל כך הרבה חופש שאם האיור לא היה נכון סגנונית או רעיונית, הסקיצות הרבה פעמים לא עזרו והייתי ישר נכנסת לצבע, ואם הוא היה נפסל אז הייתי עוברת לאיור נוסף, משנה סגנון וחומרים.

כך קרה לי גם עם האיור של הכריכה – הנמלה הגדולה מהפרק "נמלים וענקים". האיור הראשון נראה כך:

5 (2)

הסופרת והמוציאה לאור מאוד-מאוד אהבו אותו, אבל כשהגעתי לסוף הספר הוא לא התאים, כי התרחקנו מאוד מאיורי הדיו שמהם שאבנו השראה בתחילת העבודה על הספר.

ושוב נתתי לנמלה פרשנות קצת יותר גרפית:

6 (3)

אבל הפעם היא הייתה אולי אפילו גרפית מדי ולא התאימה לצבעוניות המאוד מסוימת שהייתה בתוך הספר, אז עשיתי שוב – הפעם הכנסתי קצת יותר צבעים וזכרתי שבתחילת העבודה על הספר חנה אמרה לי ,"אני רוצה שתעשי כמו שאת אוהבת."

וכך עשיתי:

unnamed (13)

מותח אבל חסר קול

זהירות! הרשימה כוללת ספוילרים.

ישנם ספרים חד-פעמיים, כמו אנשים. גם אם הם לא מוצאים חן בעינינו, אין סיכוי שנתבלבל ביניהם לבין מישהו אחר: יש להם צבע, קול משלהם. לעומת זאת, ישנם ספרים אפורים וחיוורים, ולא די בעלילה מותחת לפצות על כך. בקול המספר אותם – אף שפעמים רבות הוא כביכול קול של נער או נערה יוצאי דופן, שונים, שמתקשים להתיידד עם בני גילם – אין כל ייחוד, והוא דומה עד ייאוש לאחרים. כזה הוא קולו של אל צ'ודהארי, הגיבור והמספר של "מסע בזמן עם אוגר".

לא רק שהוא מספר את סיפורו בשלל נוסחאות (למשל, כמה ספרים קראתם לאחרונה ששזורים בהם פרקים בצורת רשימה, כמו "שנים-עשר דברים שאני יודע על סבא ביירון", "עשרה דברים שאני יודע על אמא שלי", וכיו"ב?) וקלישאות, השפה שלו, שבמקור האנגלי היא ניטרלית וזורמת, גם אם סתמית מעט, הופכת בעברית לשדה מוקשים של ממש. המשלב הלשוני אינו ברור: לא שפה מדוברת, לא שפה כתובה תקנית, אלא גיבוב של מלים ומשפטים שנע בין משלבים שונים בלי מודעות ויד מכוונת, מה שמקשה על הקורא ליהנות מהספר ולפעמים אפילו להבין את הכתוב.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

עלילת הספר מותחת למדי. אל צ'ודהארי בן השתים-עשרה, שהתייתם מאביו, חי עם אמו ועם אב חורג ואחות חורגת (קרלי, המכונה אח"ג – האחות החורגת מהגיהינום – כינוי שאמור להיות חינני, אבל הוא, והיחסים בין האחים החורגים, גנריים למדי). ביום הולדתו אל מקבל אוגר, וגם מכתב מאביו, שאמו שמרה בשבילו. אביו של אל, פאי (שם חיבה לפיתגורס), מבקש ממנו להשתמש במכונת זמן שבנה, לחזור אל ילדותו של פאי עצמו ולמנוע תאונת קרטינג שהביאה למותו שלושים שנה לאחר שהתרחשה, בגלל גוף זר שחדר לראשו ונשאר שם. מכונת הזמן, אגב, פשוטה מאוד, מורכבת מגיגית ומחשב נייד ונראית כמו "עבודת יצירה של ילד בן שש" – פרט נחמד שמצא חן בעיני. אבל המשימה שהטיל פאי על בנו מסובכת, שכן אל אינו מתגורר עוד באותו בית שבמרתפו נשארה מכונת הזמן. בכל זאת הוא מצליח לחזור אל הבית הישן וגם אל שנת 1984, לפגוש את פאי בן השתים-עשרה-, ולאחר כמה ניסיונות כושלים שמשנים את המציאות בדרכים שונות, גם להציל אותו.

המסע בזמן מאפשר לאל ולאביו להיפגש כחברים בני אותו גיל, ומתברר שהשניים דומים מאוד זה לזה, במראם וגם באישיותם. שניהם לא מצליחים ממש להתיידד עם בני גילם, לשניהם לועג הבריון של בית הספר (ואל אמיץ במגעיו עם הבריון של פאי יותר מאשר עם הבריון שלו). יש במפגש ביניהם רגעים נוגעים ללב, אבל הפוטנציאל הרגשי העצום של מפגש בין נער המתגעגע לאביו המת, לבין אותו אב כשהיה נער בן גילו, מוחמץ ברובו.

לא רק המפגש, גם היבטים אחרים של המסע בזמן שיכלו להיות מרתקים אינם מפותחים באופן משכנע. אחת הדמויות החביבות בספר היא דמותו של סבא ביירון, אביו של פאי, המציג חלופה למסע בזמן: ביירון כתב ספר, "ארמונות הזיכרון של סרי קלפנה", ושם הוא מלמד טכניקות לשיפור הזיכרון. באמצעות החייאת הזיכרונות, טוען ביירון, ניתן גם להחיות את המתים, ודרך זו ראויה יותר מן המסע בזמן. באחת המציאויות החלופיות שאל יוצר מת פאי כבר בהיותו בן שתים-עשרה, והאב השכול ביירון כעבור שלושים שנה הוא דמות שונה מאוד: הוא אינו מתרגל עוד את טכניקות הזיכרון, דעתו פזורה וביתו מבולגן. מן ההבדל הזה עולות שאלות מרתקות בדבר האופן שבו מהלך חיים מסוים משפיע על אישיותו של אדם, אבל המחבר אינו מתעמק בהן אלא מקדיש זמן לעיסוק שטחי בסוגיות לעוסות כמו האפשרות לחזור לאחור בזמן ולהרוג את היטלר בעודו תינוק, למשל.

אף שהעלילה, כאמור, מותחת, לא תמיד היא משכנעת. בכל פעם שאל צריך להשתמש במכונת הזמן, נוצרת דחיפות גדולה: בעל הבית הזועם מנסה לפרוץ את דלת המרתף; סירנות משטרה מייללות; סבא ביירון מטפס בסולם אל חלון החדר. נדמה שרגעי השיא האלה מלאכותיים מעט. כשאל מגיע אל הווה שבו הוא עצמו לא קיים, היות שבמציאות הזאת אביו מת עוד לפני שהוליד אותו, הוא אינו מבין את המתרחש אף שעסק קודם לכן לא מעט ב"פרדוקס הסבא" (מה קורה אם אדם נוסע לאחור בזמן ורוצח את סבו – ובכך מונע את הולדתו שלו); ולבסוף, במציאות שבה אל אמנם הצליח להציל את אביו, יש ביניהם רגע של הכרה ואביו מזהה בו את חברו אל, שפגש בגיל שתים-עשרה והציל את חייו; אבל במציאות הזאת כבר עברו על האב שלושים שנה מאז פגש את אל, איך ייתכן שלא זיהה אותו ולא הבין הכול עוד קודם לכן?

למרות כל זאת אפשר היה ליהנות, ולו הנאה חולפת, מקריאת הספר, אלמלא התרגום הצורם. יש בו צרימות קטנות, כמו משפטים שסדר המלים בהם לא נכון: "לקחתי ספר מספריית בית הספר על אוגרים"; "מי לעזאזל אתה", וצרימות גדולות יותר – משפטים עילגים וכאלה שיש בהם תערובת של משלבים שונים: "לשלוף את הזיכרונות, לנקות ולמרק אותם [גבוה] ואז להחזיר אותם בחזרה עד לפעם הבאה [נמוך ועילג]."; "תאר לך, אל, אם נוכל להריץ קדימה את הזמן ולראות מה יקרה בעתיד?" [מוטב: תאר לך, אל, מה יהיה אם… או לחילופין: תאר לך שנוכל…]; "אבל רק בגלל שאנחנו יכולים לתאר משהו, זה לא הופך אותו לאמתי."  [משפט תרגומי שנשאר צמוד לתחביר האנגלי]; "הדבר ההגיוני לעשות הוא לחזור מיד למה שהתחלתי לכנות כ'זמן האמתי'…" [היה נעים הרבה יותר לקרוא אילו נכתב כאן: "לחזור לזמן שהתחלתי לקרוא לו 'הזמן האמתי'"], והמשפט הבא דומה: "השומרים הקדמונים, שחיו… לפני משהו כמו ארבעת אלפים או ששת אלפים שנה, השאירו מאחוריהם כתבים…" [במקום "השומרים הקדמונים חיו לפני ארבעת אלפים או ששת אלפים שנה בערך, והשאירו אחריהם…."];

ישנם משפטים מאולצים כמו "בועה ענקית שבקושי ניתנת להבחנה" [כלומר, שכמעט לא ניתן להבחין בה]; וכשילד אחד מציע לאחר להתחלף: "מה אתה אומר אם נתחלף?". אל לא מחזיר את האוגר לקופסה אלא "שם אותו בחזרה בקופסה", ופאי אינו מחבר מחשבים זה לזה אלא "מחבר אותם יחד". לפעמים קשה ממש להבין את הכתוב: "אני לא בטוח שאני מודע לכך, אבל זו כנראה תהיה הפעם האחרונה שאני מביט בחדר הזה."; "וזה מה שהוא עושה. תודה לאל, האמת, כי זה הציל לי את החיים בסופו של דבר. טוב, חיים מסוימים. איכשהו."

ה"איכשהו" הזה מסכם גם את חוויית הקריאה בספר. חבל שרבים כל כך הספרים שניתן לצלוח אותם איכשהו, מבעד למעקשי שפה וקלישאות, וזה חבל שבעתיים כשמדובר בספרי ילדים ונוער, שהם מכונות הזמן הראשונות, הפשוטות והמשוכללות ביותר.

"מסע בזמן עם אוגר" מאת רוס וולפורד, מאנגלית: נעמה בן דור, עריכת תרגום: חגי ברקת, דני ספרים הוצאה לאור.

לי עברון – משוררת, מתרגמת ועורכת.

עוד הרפתקאות של הדוב פדינגטון

ב"עוד הרפתקאות של הדב פדינגטון", הספר השני בסדרה הקלאסית, שנוסחו המלא והמקורי רואה כעת לראשונה אור בעברית, ימשיכו הקוראים ללוות את פדינגטון בעלילותיו המשעשעות והמקוריות: לצלם את בני משפחתו, לשפץ את ביתו, לבלוש, לחגוג – ובעיקר: להיקלע עמו שוב ושוב לצרות ולנשום לרווחה בכל פעם עת הוא נחלץ מהן.

את הספר כתב מייקל בונד, ואיירה פגי פורטנם. הספר רואה אור בתרגום של דנה אלעזר-הלוי בהוצאת "אחוזת בית". לכבוד המאורע, אנו שמחים להציג בפניכם את הפרק הרביעי בספר, אשר מספר על ההתכוננות של פדינגטון ושאר משפחת בראון לחגיגת ליל גיא פוקס – המקבילה הבריטית לל"ג בעומר שלנו.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

פרק רביעי

פֵּדִינְגְטוֹן וְהַמְּדוּרָה

איור: פגי פורטנם

איור: פגי פורטנם

זְמַן קָצָר אַחֲרֵי הַהַרְפַּתְקָה עִם הַקִּשּׁוּא הִשְׁתַּנָּה מֶזֶג הָאֲוִיר וְנַעֲשָׂה קַר יוֹתֵר. הֶעָלִים נָשְׁרוּ מִן הָעֵצִים, וְהַחֲשֵׁכָה יָרְדָה בְּשָׁעָה מֻקְדֶּמֶת מְאוֹד. ג'וֹנָתָן וְג'וּדִי חָזְרוּ לִלְמֹד בַּפְּנִימִיָּה, כָּךְ שֶׁבְּמֶשֶׁךְ רֹב שְׁעוֹת הַיּוֹם נוֹתַר פֵּדִינְגְטוֹן לְבַדּוֹ.

אֲבָל בֹּקֶר אֶחָד, לִקְרַאת סוֹף חֹדֶשׁ אוֹקְטוֹבֶּר, הִגִּיעַ מִכְתָּב בְּמַעֲטָפָה וְעָלֶיהָ שְׁמוֹ. עַל הַמִּכְתָּב נִכְתְּבוּ הַמִּלִּים "דָּחוּף" וְ"אִישִׁי בְּיוֹתֵר", בִּכְתַב יָדוֹ שֶׁל ג'וֹנָתָן. פֵּדִינְגְטוֹן לֹא הָיָה רָגִיל לְקַבֵּל מִכְתָּבִים, פְּרָט לִגְלוּיָה מִדֵּי פַּעַם מִדּוֹדָתוֹ לוּסִי שֶׁגָּרָה בְּפֵּרוּ, כָּךְ שֶׁהַהִתְרַגְּשׁוּת הָיְתָה רַבָּה.

מִבְּחִינָה מְסֻיֶּמֶת הָיָה הַמִּכְתָּב מִסְתּוֹרִי בְּיוֹתֵר, וּפֵּדִינְגְטוֹן לֹא בֶּאֱמֶת הִצְלִיחַ לְהָבִין אֶת פִּשְׁרוֹ. בַּמִּכְתָּב בִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ ג'וֹנָתָן לֶאֱסֹף בִּשְׁבִילוֹ עָלִים יְבֵשִׁים, כַּמָּה שֶׁהוּא רַק יָכוֹל, וּלְהָכִין לוֹ אוֹתָם בַּעֲרֵמָה לִקְרַאת שׁוּבוֹ הַבַּיְתָה בְּעוֹד כַּמָּה יָמִים. פֵּדִינְגְטוֹן חָשַׁב וְחָשַׁב מָה יָכוֹל לִהְיוֹת הַהֶסְבֵּר לְכָךְ, וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הֶחְלִיט לְהִתְיַעֵץ בַּנּוֹשֵׂא עִם חֲבֵרוֹ מַר גְרוּבֶּר. מַר גְרוּבֶּר הֵבִין כִּמְעַט בְּכָל נוֹשֵׂא, וְגַם כְּשֶׁלֹּא יָדַע לַעֲנוֹת עַל שְׁאֵלָה מִיָּד, הָיְתָה לוֹ סִפְרִיָּה עֲנָקִית בַּחֲנוּת שֶׁלּוֹ, וְהוּא יָדַע בְּדִיּוּק אֵיפֹה כְּדַאי לְחַפֵּשׂ. הוּא וּפֵּדִינְגְטוֹן נָהֲגוּ לְשׂוֹחֵחַ עַל כָּל מִינֵי דְּבָרִים עַל סֵפֶל קָקָאוֹ שֶׁל בֹּקֶר, וּמַר גְרוּבֶּר אָהַב מְאוֹד לַעֲזֹר לְפֵּדִינְגְטוֹן בְּכָל בְּעָיָה שֶׁנִּתְקַל בָּהּ.

"טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד, מַר בְּרָאוּן," הוּא אָהַב לְהַגִּיד. "וַאֲנִי מֻכְרָח לוֹמַר שֶׁמֵּאָז שֶׁבָּאתָ לָגוּר בַּשְּׁכוּנָה, מֵעוֹלָם לֹא חָסְרוּ לִי נוֹשְׂאִים שֶׁמְּעַנְיֵן לַחְקֹר."

בָּרֶגַע שֶׁסִּיֵּם אֶת אֲרוּחַת הַבֹּקֶר, לָבַשׁ פֵּדִינְגְטוֹן צָעִיף וְאֶת מְעִיל הַצֶּמֶר, לָקַח אֶת רְשִׁימַת הַקְּנִיּוֹת שֶׁהֵכִינָה לוֹ גְּבֶרֶת בֵּרְד וְיָצָא עִם סַל הַקְּנִיּוֹת שֶׁלּוֹ — סַל עַל גַּלְגַּלִּים — אֶל הַחֲנוּיוֹת שֶׁבִּרְחוֹב פּוֹרְטוֹבֵּלוֹ.

פֵּדִינְגְטוֹן אָהַב לַעֲשׂוֹת קְנִיּוֹת. הוּא הָיָה דֹּב אָהוּד מְאוֹד בְּקֶרֶב הָרוֹכְלִים בַּשּׁוּק, אַף שֶׁבְּדֶרֶךְ כְּלָל יָדַע לַעֲמֹד עַל הַמֶּקַח. הוּא תָּמִיד הִקְפִּיד לְהַשְׁווֹת בֵּין הַמְּחִירִים בַּדּוּכָנִים הַשּׁוֹנִים לִפְנֵי שֶׁהֶחְלִיט לִקְנוֹת מַשֶּׁהוּ. גְּבֶרֶת בֵּרְד אָמְרָה שֶׁבִּזְכוּתוֹ פָּחֲתוּ הוֹצָאוֹת מֶשֶׁק הַבַּיִת כִּמְעַט בְּחֵצִי.

בַּחוּץ הָיָה קַר אֲפִלּוּ יוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁפֵּדִינְגְטוֹן צִפָּה, וּכְשֶׁנֶּעֱצַר לְיַד חַלּוֹן הָרַאֲוָה שֶׁל חֲנוּת הַמַּמְתַּקִּים וְהָעִתּוֹנִים שֶׁבַּדֶּרֶךְ לַשּׁוּק, הִשְׁאִיר הֶבֶל פִּיו עָנָן דֵּי סָמִיךְ עַל הַחֵלֶק הַתַּחְתּוֹן שֶׁל הַחַלּוֹן. פֵּדִינְגְטוֹן הָיָה דֹּב מְנֻמָּס, וּכְשֶׁרָאָה שֶׁהַמּוֹכֵר נוֹעֵץ בּוֹ מַבָּט כּוֹעֵס מִבַּעַד לְדֶלֶת הַחֲנוּת, הוּא מִהֵר לְנַגֵּב אֶת הֶעָנָן בְּכַף יָדוֹ, לְמִקְרֶה שֶׁעוֹד מִישֶׁהוּ יִרְצֶה לְהִתְבּוֹנֵן בְּחַלּוֹן הָרַאֲוָה. וְאָז הוּא הִבְחִין פִּתְאוֹם שֶׁהַתְּצוּגָה בְּחַלּוֹן הָרַאֲוָה הִשְׁתַּנְּתָה מֵאָז עָבַר כָּאן בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה.

פַּעַם הֻצְּגוּ בְּחַלּוֹן הָרַאֲוָה הֲמוֹן שׁוֹקוֹלָדִים וְסֻכָּרִיּוֹת. עַכְשָׁו הַמַּמְתַּקִּים נֶעֶלְמוּ וְאֶת מְקוֹמָם תָּפְסָה בֻּבַּת אִישׁ בִּבְגָדִים בְּלוּיִים, שֶׁיָּשְׁבָה מֵעַל עֲרֵמָה שֶׁל קוֹרוֹת עֵץ. הַבֻּבָּה הֶחְזִיקָה בְּיָדֶיהָ שֶׁלֶט וּבוֹ נֶאֱמַר:

הִכּוֹנוּ, הִכּוֹנוּ!

בַּחֲמִשָּׁה בְּנוֹבֶמְבֶּר —

לֵיל אֲבַק הַשְּׂרֵפָה!

 

וּמִתַּחַת לָזֶה נִכְתַּב, בְּאוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת אֲפִלּוּ יוֹתֵר:

קְנוּ זִקּוּקִים כָּאן!

פֵּדִינְגְטוֹן בָּחַן אֶת הַשֶּׁלֶט בִּתְשׂוּמַת לֵב רַבָּה בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה רְגָעִים, וְאָז מִהֵר לַחֲנוּתוֹ שֶׁל מַר גְרוּבֶּר וְנֶעֱצַר בַּדֶּרֶךְ רַק פַּעַם אַחַת, בַּמַּאֲפִיָּה, לָקַחַת אֶת לַחְמָנִיּוֹת הַבֹּקֶר שֶׁתָּמִיד שָׁמְרוּ לוֹ שָׁם.

עַכְשָׁו, כְּשֶׁנִּהְיָה קַר, מַר גְרוּבֶּר כְּבָר לֹא יָשַׁב בִּשְׁעוֹת הַבֹּקֶר בָּרְחוֹב, בְּפֶתַח הַחֲנוּת. בִּמְקוֹם זֹאת הוּא הִצִּיב סַפָּה בְּיַרְכְּתֵי הַחֲנוּת, לְיַד תַּנּוּר הַחִמּוּם. הַפִּנָּה הַזֹּאת הָיְתָה נְעִימָה מְאוֹד, וּמֻקֶּפֶת בִּסְפָרִים, אֲבָל פֵּדִינְגְטוֹן הֶעֱדִיף תָּמִיד לָשֶׁבֶת בַּחוּץ. קֹדֶם כֹּל, הַסַּפָּה הָיְתָה יְשָׁנָה מְאוֹד, וְחֵלֶק מִשְּׂעַר הָרִפּוּד הִזְדַּקֵּר פֹּה וָשָׁם, אֲבָל הַפַּעַם הוּא לֹא שָׂם לֵב לָזֶה וּמִהֵר לְהוֹשִׁיט לְמַר גְרוּבֶּר אֶת הַלַּחְמָנִיּוֹת שֶׁלּוֹ, וְאָז סִפֵּר לוֹ עַל מָה שֶׁרָאָה בַּדֶּרֶךְ לַחֲנוּת.

"לֵיל אֲבַק הַשְּׂרֵפָה?" אָמַר מַר גְרוּבֶּר וְהוֹשִׁיט לְפֵּדִינְגְטוֹן סֵפֶל גָּדוֹל מָלֵא קָקָאוֹ מַהְבִּיל. "בֶּטַח, הֲרֵי זֶה קָשׁוּר לַחֲגִיגוֹת לֵיל גַאי פוֹקְס."

כְּשֶׁרָאָה שֶׁפֵּדִינְגְטוֹן עֲדַיִן לֹא מֵבִין, הוּא חִיֵּךְ חִיּוּךְ מִתְנַצֵּל וְנִגֵּב אֶת הָאֵדִים מֵעַל עַדְשׁוֹת מִשְׁקָפָיו.

"סְלַח לִי, מַר בְּרָאוּן," הוּא אָמַר, "אֲנִי תָּמִיד שׁוֹכֵחַ שֶׁהִגַּעְתָּ לְכָאן מִפֵּרוּ הַמִּסְתּוֹרִית. אֲנִי מְתָאֵר לְעַצְמִי שֶׁאַתָּה לֹא יוֹדֵעַ מִי הָיָה גַאי פוֹקְס."

איור: פגי פורטנם

איור: פגי פורטנם

פֵּדִינְגְטוֹן נִגֵּב בְּגַב כַּף יָדוֹ אֶת טִפּוֹת הַקָּקָאוֹ שֶׁנִּשְׁאֲרוּ עַל שְׂפָמוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר כֶּתֶם, וְנִעֲנֵעַ בְּרֹאשׁוֹ.

"אָז אֲנִי אַסְבִּיר," הִמְשִׁיךְ מַר גְרוּבֶּר וְאָמַר. "אֲנִי מְתָאֵר לְעַצְמִי שֶׁרָאִיתָ פַּעַם זִקּוּקִים. אֲנִי זוֹכֵר בְּהֶחְלֵט שֶׁכְּשֶׁהָיִיתִי בִּדְרוֹם אָמֵרִיקָה, לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת, תָּמִיד הִדְלִיקוּ שָׁם זִקּוּקִים בִּימֵי חַג."

פֵּדִינְגְטוֹן הִנְהֵן. בָּרֶגַע שֶׁמַּר גְרוּבֶּר הִזְכִּיר אֶת הַמִּלָּה "זִקּוּקִים", הוּא נִזְכַּר שֶׁהַדּוֹדָה לוּסִי לָקְחָה אוֹתוֹ פַּעַם לִרְאוֹת מוֹפַע זִקּוּקִים. אָמְנָם הוּא הָיָה אָז קָטָן, אֲבָל הוּא נֶהֱנָה מֵהֶם מְאוֹד.

"כָּאן מַדְלִיקִים זִקּוּקִים רַק פַּעַם בַּשָּׁנָה," אָמַר מַר גְרוּבֶּר. "בַּחֲמִשָּׁה בְּנוֹבֶמְבֶּר." וְאָז הוּא סִפֵּר לְפֵּדִינְגְטוֹן אֶת כָּל הַסִּפּוּר: לִפְנֵי הַרְבֵּה-הַרְבֵּה שָׁנִים, הָיְתָה מְזִמָּה לַהֲרֹג אֶת הַמֶּלֶךְ. גַאי פוֹקְס וַחֲבֵרָיו הֵכִינוּ חֹמֶר נֶפֶץ וְתִכְנְנוּ לְהַפְצִיץ אֶת בִּנְיַן הַפַּרְלָמֵנְט שֶׁל אַנְגְלִיָּה בְּדִיּוּק כְּשֶׁהַמֶּלֶךְ יַגִּיעַ לְשָׁם. אֲבָל בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן הִתְגַּלְּתָה הַמְּזִמָּה, וּמֵאָז חוֹגְגִים אֶת הַצָּלָתוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ פַּעַם בַּשָּׁנָה, בְּהַדְלָקַת זִקּוּקִים וְהַבְעָרַת מְדוּרוֹת.

מַר גְרוּבֶּר תָּמִיד יָדַע לְהַסְבִּיר דְּבָרִים מְצֻיָּן, וּכְשֶׁסִּיֵּם אֶת הַהֶסְבֵּר, פֵּדִינְגְטוֹן הוֹדָה לוֹ.

מַר גְרוּבֶּר נֶאֱנַח וּבְעֵינָיו עָלָה מַבָּט חוֹלְמָנִי. "עָבַר הַרְבֵּה מְאוֹד זְמַן מֵאָז שֶׁהִדְלַקְתִּי זִקּוּקִים בְּעַצְמִי, מַר בְּרָאוּן," הוּא אָמַר. "בְּהֶחְלֵט הַרְבֵּה מְאוֹד זְמַן."

"אִם כָּכָה, מַר גְרוּבֶּר," אָמַר פֵּדִינְגְטוֹן בְּרֹב חֲשִׁיבוּת, "אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ מוֹפַע זִקּוּקִים. כְּדַאי מְאוֹד שֶׁתָּבוֹא לַמּוֹפָע שֶׁלָּנוּ."

מַר גְרוּבֶּר נִרְאָה מְאֻשָּׁר כָּל כָּךְ מֵהַהַזְמָנָה, שֶׁפֵּדִינְגְטוֹן יָצָא לְדַרְכּוֹ מִיָּד כְּדֵי לְהַשְׁלִים אֶת הַקְּנִיּוֹת. הוּא כְּבָר צִפָּה בְּקֹצֶר רוּחַ לַחְזֹר מַהֵר כְּכָל הָאֶפְשָׁר לַחֲנוּת הַמַּמְתַּקִּים, כְּדֵי לִבְדֹּק לָעֹמֶק אֶת עִנְיַן הַזִּקּוּקִים.

כְּשֶׁנִּכְנַס לַחֲנוּת, הִתְבּוֹנֵן בּוֹ הַמּוֹכֵר בְּפִקְפּוּק מִמְּרוֹמֵי הַדֶּלְפֵּק. "זִקּוּקִים?" הוּא אָמַר. "אֲנִי לֹא בָּטוּחַ שֶׁמֻּתָּר לִי לִמְכֹּר זִקּוּקִים לְדֻבִּים צְעִירִים כָּמוֹךָ."

פֵּדִינְגְטוֹן נָעַץ בּוֹ מַבָּט חָמוּר. "בְּפֵּרוּ הַמִּסְתּוֹרִית," הוּא אָמַר, כִּי זָכַר אֶת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁמַּר גְרוּבֶּר סִפֵּר לוֹ, "הִדְלַקְנוּ זִקּוּקִים בְּכָל יוֹם חַג."

"יִתָּכֵן בְּהֶחְלֵט," אָמַר הַמּוֹכֵר. "אֲבָל אֲנַחְנוּ לֹא בְּפֵּרוּ הַמִּסְתּוֹרִית וְלֹא בְּשׁוּם אֶרֶץ שֶׁדּוֹמָה לָהּ. מָה אַתָּה רוֹצֶה — זִקּוּקִים שֶׁעוֹשִׂים רַעַשׁ אוֹ אֶת הַסּוּג הַשֵּׁנִי?"

"אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאֶשְׂמַח לְקַבֵּל זִקּוּקִים שֶׁאֶפְשָׁר לְהַחְזִיק בַּיָּד, בְּתוֹר הַתְחָלָה," אָמַר פֵּדִינְגְטוֹן.

הַמּוֹכֵר הִסֵּס. "בְּסֵדֶר," הוּא אָמַר. "אֶתֵּן לְךָ חֲפִיסָה שֶׁל זִקּוּקֵי-הַיָּד הַטּוֹבִים בְּיוֹתֵר שֶׁיֵּשׁ לִי. אֲבָל אִם תִּשְׂרֹף לְעַצְמְךָ אֶת הַשָּׂפָם, אַל תָּבוֹא אֵלַי אַחַר כָּךְ לְהִתְלוֹנֵן וּלְבַקֵּשׁ שֶׁאַחְזִיר לְךָ אֶת
הַכֶּסֶף."

פֵּדִינְגְטוֹן הִבְטִיחַ שֶׁיִּזָּהֵר כְּכָל הָאֶפְשָׁר, וְעַד מְהֵרָה כְּבָר רָץ בָּרְחוֹב בְּדַרְכּוֹ חֲזָרָה לְבֵית מִשְׁפַּחַת בְּרָאוּן. בְּפִנַּת הָרְחוֹב הָאַחֲרוֹנָה הוּא נִתְקַל בְּיֶלֶד קָטָן שֶׁדָּחַף עֶגְלַת תִּינוֹקוֹת.

הַיֶּלֶד הוֹשִׁיט כּוֹבַע וּבוֹ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת וְנָגַע בַּכֻּמְתָּה שֶׁעַל רֹאשׁוֹ בִּתְנוּעָה שֶׁל כָּבוֹד. "מַטְבֵּעַ אֶחָד, אֲדוֹנִי."

"תּוֹדָה רַבָּה," אָמַר פֵּדִינְגְטוֹן, וְלָקַח מַטְבֵּעַ מִן הַכּוֹבַע. "יָפֶה מְאוֹד מִצִּדְּךָ."

"הֵי!" אָמַר הַיֶּלֶד כְּשֶׁפֵּדִינְגְטוֹן עָמַד לָלֶכֶת. "הֵי! אַתָּה אָמוּר לָתֵת לִי מַטְבֵּעַ — לֹא לָקַחַת מִמֶּנִּי מַטְבֵּעַ."

איור: פגי פורטנם

איור: פגי פורטנם

פֵּדִינְגְטוֹן נָעַץ בּוֹ מַבָּט. "לָתֵת לְךָ מַטְבֵּעַ?" הוּא אָמַר, וְלֹא הֶאֱמִין לְמִשְׁמַע אָזְנָיו. "בִּשְׁבִיל מָה?"

"בִּשְׁבִיל גַאי, כַּמּוּבָן. גַאי פוֹקְס," אָמַר הַיֶּלֶד. הוּא הִצְבִּיעַ עַל הָעֲגָלָה, וְרַק עַכְשָׁו הִבְחִין פֵּדִינְגְטוֹן שֶׁבְּתוֹךְ הָעֲגָלָה יֵשׁ דְּמוּת שֶׁל אִישׁ. הָאִישׁ שֶׁבָּעֲגָלָה לָבַשׁ חֲלִיפָה יְשָׁנָה וְחָבַשׁ מַסֵּכָה, וְהוּא נִרְאָה בְּדִיּוּק כְּמוֹ בֻּבַּת הָאִישׁ בְּחַלּוֹן הָרַאֲוָה שֶׁרָאָה מֻקְדָּם יוֹתֵר
הַבֹּקֶר.

פֵּדִינְגְטוֹן הֻפְתַּע כָּל כָּךְ, שֶׁהוּא פָּתַח אֶת הַמִּזְוָדָה שֶׁלּוֹ וְשָׂם מַטְבֵּעַ בַּכּוֹבַע שֶׁל הַיֶּלֶד עוֹד לִפְנֵי שֶׁבֶּאֱמֶת הֵבִין מָה הוּא
עוֹשֶׂה.

"אִם אַתָּה לֹא רוֹצֶה לִתְרֹם כֶּסֶף בִּשְׁבִיל גַאי," אָמַר הַיֶּלֶד הַקָּטָן כְּשֶׁפֵּדִינְגְטוֹן עָמַד לָלֶכֶת, "לָמָּה שֶׁלֹּא תְּאַרְגֵּן לְךָ בֻּבָּה שֶׁל גַאי מִשֶּׁלְּךָ? כָּל מָה שֶׁאַתָּה צָרִיךְ זוֹ חֲלִיפָה יְשָׁנָה וּקְצַת קַשׁ."

פֵּדִינְגְטוֹן שָׁקַע בְּמַחְשָׁבוֹת עֲמֻקּוֹת כָּל הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה. הוּא אֲפִלּוּ כִּמְעַט שָׁכַח לְבַקֵּשׁ תּוֹסֶפֶת בַּאֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם.

"אֲנִי מְאוֹד מְקַוֶָּה שֶׁלֹּא צָץ בְּמוֹחוֹ עוֹד אֶחָד מֵהָרַעֲיוֹנוֹת שֶׁלּוֹ," אָמְרָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן כְּשֶׁפֵּדִינְגְטוֹן בִּקֵּשׁ רְשׁוּת לָקוּם מֵהַשֻּׁלְחָן וְנֶעֱלַם לְתוֹךְ הַגִּנָּה. "מְאוֹד מְשֻׁנֶּה שֶׁהָיִינוּ צְרִיכוֹת לְהַזְכִּיר לוֹ לְבַקֵּשׁ עוֹד מָנָה. בְּדֶרֶךְ כְּלָל הוּא אוֹהֵב מְאוֹד מְרַק בָּשָׂר, וְעוֹד עִם
כֻּפְתָּאוֹת."

"אֲנִי בְּטוּחָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ רַעֲיוֹן חָדָשׁ," אָמְרָה גְּבֶרֶת בֵּרְד, וּבְהֶחְלֵט לֹא נִשְׁמְעָה מְרֻצָּה. "אֲנִי מְזַהָה אֶת הַסִּימָנִים."

"טוֹב, בְּכָל מִקְרֶה לֹא יַזִּיק לוֹ לִנְשֹׁם קְצַת אֲוִיר צַח," אָמְרָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן וְהִסְתַּכְּלָה מִבַּעַד לַחַלּוֹן. "וְיָפֶה מְאוֹד מִצִּדּוֹ שֶׁהוּא הִצִּיעַ לְפַנּוֹת אֶת כָּל הֶעָלִים הַיְּבֵשִׁים. הַגִּנָּה מְלֵאָה עָלִים."

"כְּבָר הִגִּיעַ חֹדֶשׁ נוֹבֶמְבֶּר," אָמְרָה גְּבֶרֶת בֵּרְד. "גַאי פוֹקְס!"

"אוֹי!" אָמְרָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן. "אוֹי, לֹא!"

אֶת הַשָּׁעָה הַבָּאָה הֶעֱבִיר פֵּדִינְגְטוֹן בַּנְּעִימִים בְּעֶזְרַת הַמַּטְאֲטֵא וְהַיָּעֶה שֶׁל גְּבֶרֶת בֵּרְד. בַּגִּנָּה שֶׁל מִשְׁפַּחַת בְּרָאוּן הָיוּ כַּמָּה עֵצִים, וְעַד מְהֵרָה הוּא אָסַף עֲרֵמָה גְּדוֹלָה שֶׁל עָלִים, גְּבוֹהָה כִּמְעַט פִּי שְׁנַיִם מִמֶּנּוּ עַצְמוֹ, בְּאֶמְצַע חֶלְקַת הַכְּרוּב. וּבִזְמַן שֶׁהִתְיַשֵּׁב לָנוּחַ קְצָת בְּאֶמְצַע עֲרוּגַת הַפְּרָחִים, הוּא הִרְגִּישׁ שֶׁמִּישֶׁהוּ מִתְבּוֹנֵן
בּוֹ.

הוּא הֵרִים אֶת עֵינָיו וְרָאָה אֶת מַר קָרִי, הַשָּׁכֵן שֶׁל מִשְׁפַּחַת בְּרָאוּן, מִתְבּוֹנֵן בּוֹ בְּחַשְׁדָנוּת מֵעֵבֶר לַגָּדֵר. מַר קָרִי לֹא חִבֵּב דֻּבִּים, וְהוּא תָּמִיד נִסָּה לִתְפֹּס אֶת פֵּדִינְגְטוֹן עוֹשֶׂה מַשֶּׁהוּ שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַלְשִׁין עָלָיו. כָּל תּוֹשָׁבֵי הַשְּׁכוּנָה יָדְעוּ שֶׁהוּא אִישׁ רָשָׁע וְלֹא נֶחְמָד, וּבְנֵי מִשְׁפַּחַת בְּרָאוּן הֶעֱדִיפוּ לְהִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ כְּכָל הָאֶפְשָׁר.

"הֵי, דֹּב, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה?" הוּא נָהַם לְעֵבֶר פֵּדִינְגְטוֹן. "אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁאַתָּה לֹא מְתַכְנֵן לְהַצִּית מְדוּרָה מֵהֶעָלִים הָאֵלֶּה."

"לֹא, לֹא," אָמַר פֵּדִינְגְטוֹן. "זֶה בִּשְׁבִיל גַאי פוֹקְס."

"זִקּוּקִים!" רָטַן מַר קָרִי. "דָּבָר נוֹרָא וְאָיֹם. סְתָם עוֹשִׂים רַעַשׁ וּמַפְחִידִים אֲנָשִׁים."

פֵּדִינְגְטוֹן, שֶׁכְּבָר הִתְחִיל לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּרַעֲיוֹן לְנַסּוֹת אֶת אַחַד הַזִּקּוּקִים שֶׁקָּנָה, מִהֵר לְהַסְתִּיר אֶת הַחֲפִיסָה מֵאֲחוֹרֵי גַּבּוֹ. "וּמָה אִתְּךָ, מַר קָרִי, אַתָּה לֹא מִתְכַּוֵּן לְהַדְלִיק זִקּוּקִים?" הוּא שָׁאַל בְּנִימוּס.

"זִקּוּקִים?" מַר קָרִי הִבִּיט בְּפֵּדִינְגְטוֹן בְּמַבָּט מְזַלְזֵל. "אֲנִי? תַּקְשִׁיב, דֹּב, אֲנִי לֹא יָכוֹל לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמִי זִקּוּקִים. זֶה בִּזְבּוּז כֶּסֶף. וְלֹא רַק זֶה, אִם יִתְפּוֹצְצוּ זִקּוּקִים אֶצְלִי בַּגִּנָּה, אַזְעִיק מִיָּד אֶת הַמִּשְׁטָרָה!"

פֵּדִינְגְטוֹן שָׂמַח מְאוֹד שֶׁלֹּא נִסָּה אֶת אַחַד הַזִּקּוּקִים שֶׁלּוֹ.

"אֲבָל שִׂים לֵב, דֹּב" — בְּעֵינָיו שֶׁל מַר קָרִי נִדְלַק נִיצוֹץ עַרְמוּמִי, וְהוּא הִבִּיט סְבִיבוֹ כְּדֵי לְוַדֵּא שֶׁאַף אֶחָד מִלְּבַד פֵּדִינְגְטוֹן לֹא שׁוֹמֵעַ אֶת דְּבָרָיו — "אִם מִישֶׁהוּ יִרְצֶה לְהַזְמִין אוֹתִי לְמוֹפַע זִקּוּקִים אֶצְלוֹ בַּבַּיִת, זֶה כְּבָר סִפּוּר אַחֵר לְגַמְרֵי." הוּא סִמֵּן לְפֵּדִינְגְטוֹן שֶׁיִּתְקָרֵב לַגָּדֵר וְהֵחֵל לִלְחֹשׁ בְּאָזְנוֹ. פֵּדִינְגְטוֹן הִקְשִׁיב לוֹ, פָּנָיו נַעֲשׂוּ נְפוּלִים מֵרֶגַע לְרֶגַע וּשְׂפָמוֹ נִשְׁמַט בְּעֶצֶב.

"אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁזֶּה גֹּעַל נֶפֶשׁ," אָמְרָה גְּבֶרֶת בֵּרְד בְּהֶמְשֵׁךְ אוֹתוֹ יוֹם כְּשֶׁשָּׁמְעָה שֶׁמַּר קָרִי הִזְמִין אֶת עַצְמוֹ לִמְסִבַּת הַזִּקּוּקִים. "לְהַפְחִיד כָּכָה דֹּב צָעִיר בְּאִיּוּמִים לִקְרֹא לַמִּשְׁטָרָה וּדְבָרִים כָּאֵלֶּה. וְרַק מִפְּנֵי שֶׁהוּא קַמְצָן וְלֹא רוֹצֶה לִקְנוֹת זִקּוּקִים מִשֶּׁל עַצְמוֹ. יֵשׁ לוֹ מַזָּל גָּדוֹל שֶׁהוּא לֹא אָמַר אֶת זֶה לִי — אֲנִי כְּבָר הָיִיתִי פּוֹתַחַת פֶּה וְאוֹמֶרֶת לוֹ מָה דַּעֲתִי עָלָיו!"

"מִסְכֵּן פֵּדִינְגְטוֹן," אָמְרָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן. "הוּא נִרְאָה מֻדְאָג כָּל כָּךְ. אֵיפֹה הוּא עַכְשָׁו?"

"אֲנִי לֹא יוֹדַעַת," אָמְרָה גְּבֶרֶת בֵּרְד. "הוּא יָצָא מֵהַבַּיִת לְחַפֵּשׂ קַשׁ. אֲנִי מְתָאֶרֶת לְעַצְמִי שֶׁזֶּה קָשׁוּר לַמְּדוּרָה שֶׁלּוֹ."

הִיא חָזְרָה לְדַבֵּר עַל מַר קָרִי. "כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל כָּל הַסִּדּוּרִים וְהַשְּׁלִיחוּיוֹת שֶׁהַדֹּב הַצָּעִיר הַזֶּה עָשָׂה בִּשְׁבִילוֹ, עַל כָּל הַפְּעָמִים שֶׁהוּא הִתְרוֹצֵץ בְּכָל הָעִיר רַק כִּי מַר קָרִי עַצְלָן וְלֹא עוֹשֶׂה שׁוּם דָּבָר בְּעַצְמוֹ…"

"הוּא בֶּאֱמֶת מְנַצֵּל אֲנָשִׁים," אָמְרָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן. "הוּא אֲפִלּוּ הִשְׁאִיר אֶת הַחֲלִיפָה הַיְּשָׁנָה שֶׁלּוֹ עַל הַמִּרְפֶּסֶת הַבֹּקֶר, כְּדֵי שֶׁהָאֲנָשִׁים מֵהַמִּכְבָּסָה שֶׁלָּנוּ יִקְּחוּ אוֹתָהּ לְנִקּוּי."

"בֶּאֱמֶת?" קָרְאָה גְּבֶרֶת בֵּרְד בְּכַעַס. "טוֹב, לָזֶה אֲנִי בְּשׁוּם אֹפֶן לֹא מַסְכִּימָה!" הִיא מִהֲרָה הַחוּצָה אֶל דֶּלֶת הַכְּנִיסָה לַבַּיִת, וְאָז קָרְאָה לְעֵבֶר גְּבֶרֶת בְּרָאוּן. "אַתְּ בְּטוּחָה שֶׁזֶּה הָיָה בַּמִּרְפֶּסֶת?"

"כֵּן," הֵשִׁיבָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן. "בַּפִּנָּה."

"הַחֲלִיפָה כְּבָר לֹא כָּאן," קָרְאָה גְּבֶרֶת בֵּרְד. "מִישֶׁהוּ כַּנִּרְאֶה לָקַח אוֹתָהּ."

"מוּזָר מְאוֹד," אָמְרָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן. "לֹא שָׁמַעְתִּי אַף אֶחָד דּוֹפֵק עַל הַדֶּלֶת. וְהָאִישׁ מֵהַמִּכְבָּסָה עֲדַיִן לֹא בָּא. בְּהֶחְלֵט מְשֻׁנֶּה בְּיוֹתֵר."

"בְּכָל מִקְרֶה," אָמְרָה גְּבֶרֶת בֵּרְד כְּשֶׁחָזְרָה לַמִּטְבָּח, "אִם מִישֶׁהוּ לָקַח לוֹ אוֹתָהּ, זֶה בְּהֶחְלֵט מַגִּיעַ לוֹ. זֶה כְּבָר יְלַמֵּד אוֹתוֹ לֶקַח!" אַף שֶׁכְּלַפֵּי חוּץ הָיְתָה קְשׁוּחָה, בְּלֵב לִבָּהּ הָיְתָה גְּבֶרֶת בֵּרְד אִשָּׁה טוֹבָה, אֲבָל הִיא תָּמִיד כָּעֲסָה מְאוֹד כְּשֶׁאֲנָשִׁים נִצְּלוּ אֲחֵרִים, בְּיִחוּד אֶת פֵּדִינְגְטוֹן.

"נוּ טוֹב," אָמְרָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן. "אֲנִי מְתָאֶרֶת לְעַצְמִי שֶׁהָעִנְיָן יִסְתַּדֵּר. אֲנִי מְקַוָּה שֶׁכְּשֶׁפֵּדִינְגְטוֹן יַחְזֹר הַבַּיְתָה, אֶזְכֹּר לִשְׁאֹל אוֹתוֹ אִם הוּא רָאָה אֶת הַחֲלִיפָה."

אֲבָל דַּוְקָא בְּאוֹתוֹ יוֹם יָצָא פֵּדִינְגְטוֹן מֵהַבַּיִת לִזְמַן מְמֻשָּׁךְ לְמַדַּי, וּכְשֶׁחָזַר סוֹף-סוֹף הַבַּיְתָה, גְּבֶרֶת בְּרָאוּן שָׁכְחָה מֵהָעִנְיָן לְגַמְרֵי. חֹשֶׁךְ כְּבָר יָרַד כְּשֶׁפֵּדִינְגְטוֹן נִכְנַס לַגִּנָּה בַּדֶּרֶךְ הָאֲחוֹרִית. הוּא גָּרַר אֶת הַסַּל בַּשְּׁבִיל עַד שֶׁהִגִּיעַ לַמַּחְסָן שֶׁל מַר בְּרָאוּן, וְאָז, לְאַחַר מַאֲמָץ, הִצְלִיחַ לְהוֹצִיא מֵהַסַּל חֵפֶץ גָּדוֹל, וְהִצִּיב אוֹתוֹ בַּפִּנָּה מֵאֲחוֹרֵי מַכְסֵחַת הַדֶּשֶׁא. הָיְתָה גַּם קֻפְסַת קַרְטוֹן קְטַנָּה וְעָלֶיהָ הַמִּלִּים גַי פוֹקְס, וְהִיא שִׁקְשְׁקָה כְּשֶׁהוּא נִעֵר אוֹתָהּ.

פֵּדִינְגְטוֹן סָגַר אֶת דֶּלֶת הַמַּחְסָן, הֶחְבִּיא יָפֶה אֶת קֻפְסַת הַקַּרְטוֹן מִתַּחַת לְכוֹבָעוֹ, בְּתַחְתִּית הַסַּל, וְאָז יָצָא בְּשֶׁקֶט-בְּשֶׁקֶט מֵהַגִּנָּה וְצָעַד עַד לְדֶלֶת הַכְּנִיסָה. הוּא הָיָה מְרֻצֶּה מֵעַצְמוֹ. בְּמַהֲלַךְ הָעֶרֶב הוּא הִסְפִּיק הַרְבֵּה מְאוֹד — הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁצִּפָּה — וּבְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, לִפְנֵי שֶׁהָלַךְ לִישֹׁן, הוּא יָשַׁב בְּמֶשֶׁךְ זְמַן רַב, כָּתַב לְג'וֹנָתָן מִכְתָּב וּבוֹ סִפֵּר לוֹ הַכֹּל.

"אֱלוֹהִים, פֵּדִינְגְטוֹן," קָרָא ג'וֹנָתָן כַּעֲבֹר כַּמָּה יָמִים, כְּשֶׁכֻּלָּם הִתְכּוֹנְנוּ לְהַדְלָקַת הַזִּקּוּקִים, "אֵיזֶה אֹסֶף נִפְלָא שֶׁל זִקּוּקִים!" הוּא הֵצִיץ לְתוֹךְ קֻפְסַת הַקַּרְטוֹן, שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה עַד גְּדוֹתֶיהָ. "אַף פַּעַם לֹא רָאִיתִי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זִקּוּקִים."

"בֶּאֱמֶת, פֵּדִינְגְטוֹן," אָמְרָה ג'וּדִי בְּהִתְפַּעֲלוּת. "נִרְאֶה כְּאִלּוּ אָסַפְתָּ כֶּסֶף בָּרְחוֹב אוֹ מַשֶּׁהוּ כָּזֶה."

איור: פגי פורטנם

איור: פגי פורטנם

פֵּדִינְגְטוֹן נוֹפֵף בְּכַף יָדוֹ בִּתְנוּעָה לֹא בְּרוּרָה, וְהֶחְלִיף מַבָּטִים עִם ג'וֹנָתָן. אֲבָל לִפְנֵי שֶׁהִסְפִּיק לְהַסְבִּיר הַכֹּל לְג'וּדִי, נִכְנַס מַר בְּרָאוּן לַחֶדֶר.

הוּא לָבַשׁ מְעִיל וְנָעַל מַגְּפֵי גּוּמִי, וּבְיָדוֹ נָשָׂא נֵר דּוֹלֵק. "טוֹב," הוּא אָמַר. "כֻּלָּם מוּכָנִים? מַר גְרוּבֶּר מְחַכֶּה בַּכְּנִיסָה, וּגְבֶרֶת בֵּרְד כְּבָר סִדְּרָה אֶת כָּל הַכִּסְּאוֹת בַּמִּרְפֶּסֶת." מַר בְּרָאוּן נִרְאָה לָהוּט כְּמוֹ כֻּלָּם לְהַתְחִיל בְּמוֹפַע הַזִּקּוּקִים, וְהוּא נָעַץ מַבָּט מָלֵא קִנְאָה בַּקֻּפְסָה שֶׁל פֵּדִינְגְטוֹן.

"שִׂימוּ לֵב," הוּא אָמַר וְהֵרִים אֶת כַּף יָדוֹ כְּדֵי לְהַשְׁתִּיק אֶת כָּל הַנֶּאֱסָפִים בַּגִּנָּה, "הֱיוֹת שֶׁזֹּאת הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁפֵּדִינְגְטוֹן חוֹגֵג אֶת הַחֲמִשָּׁה בְּנוֹבֶמְבֶּר, אֲנִי מַצִּיעַ שֶׁנִּתֵּן לוֹ לְהַדְלִיק אֶת הַזִּקּוּק הָרִאשׁוֹן."

"רַעֲיוֹן מְצֻיָּן!" הֵרִיעַ מַר גְרוּבֶּר. "מַר בְּרָאוּן, אֵיזֶה זִקּוּק אַתָּה מַעֲדִיף?"

פֵּדִינְגְטוֹן בָּחַן בִּתְשׂוּמַת לֵב אֶת הַקֻּפְסָה. הָיוּ בָּהּ זִקּוּקִים בְּכָל כָּךְ הַרְבֵּה צוּרוֹת וּגְדָלִים, שֶׁהוּא הִתְקַשָּׁה לְהַחְלִיט. "אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאֶבְחַר קֹדֶם כֹּל בְּזִקּוּק שֶׁאֶפְשָׁר לְהַחְזִיק בַּיָּד," הוּא אָמַר.

"זִקּוּקֵי-יָד הֵם כָּל כָּךְ מְשַׁעַמְמִים," אָמַר מַר קָרִי, שֶׁיָּשַׁב בַּכִּסֵּא הֲכִי טוֹב וְהִתְכַּבֵּד בְּכַמָּה כְּרִיכִים עִם רִבָּה.

"אִם פֵּדִינְגְטוֹן רוֹצֶה זִקּוּק-יָד, זֶה מָה שֶׁהוּא יְקַבֵּל," אָמְרָה גְּבֶרֶת בֵּרְד וְנָעֲצָה בְּמַר קָרִי מַבָּט מַקְפִּיא.

מַר בְּרָאוּן הוֹשִׁיט לְפֵּדִינְגְטוֹן אֶת הַנֵּר, וְנִזְהַר מְאוֹד שֶׁהַשַּׁעֲוָה לֹא תְּטַפְטֵף עַל הַפַּרְוָה שֶׁלּוֹ. כְּשֶׁהַזִּקּוּק נִדְלַק, כֻּלָּם מָחֲאוּ כַּפַּיִם. פֵּדִינְגְטוֹן נוֹפֵף בַּזִּקּוּק כַּמָּה פְּעָמִים מֵעַל רֹאשׁוֹ, וְשׁוּב נִשְׁמְעוּ מְחִיאוֹת כַּפַּיִם כְּשֶׁהוּא הֵנִיף אוֹתוֹ מַעְלָה-מַטָּה וְאִיֵּת בָּאֲוִיר אֶת הַשֵּׁם פֵּ-א-דִ-י-נְ-גְ-ת-וֹ-ן.

"יָפֶה מְאוֹד," אָמַר מַר גְרוּבֶּר.

"אֲבָל לֹא כָּכָה מְאַיְּתִים אֶת הַשֵּׁם פֵּדִינְגְטוֹן," רָטַן מַר קָרִי בְּפֶה מָלֵא כָּרִיךְ.

"כָּכָה אֲנִי מְאַיֵּת אוֹתוֹ," אָמַר פֵּדִינְגְטוֹן. הוּא נָעַץ בְּמַר קָרִי אֶת אַחַד הַמַּבָּטִים הַקְּשׁוּחִים שֶׁלּוֹ, אֲבָל לְמַרְבֵּה הַצַּעַר הָיָה חָשׁוּךְ בַּחוּץ, כָּךְ שֶׁהַמַּבָּט לֹא לְגַמְרֵי הִשִּׂיג אֶת מַטְּרָתוֹ.

"מָה דַּעַתְכֶם שֶׁנַּדְלִיק אֶת הַמְּדוּרָה?" מִהֵר מַר בְּרָאוּן לִשְׁאֹל. "וְאָז נוּכַל כֻּלָּנוּ לִרְאוֹת מָה אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים." הֶעָלִים הַיְּבֵשִׁים הִתְפַּצְּחוּ בְּרַעַשׁ כְּשֶׁהוּא הִתְכּוֹפֵף כְּדֵי לְהַדְלִיק אוֹתָם
בְּגַפְרוּר.

"מְצֻיָּן," אָמַר מַר קָרִי וְשִׁפְשֵׁף אֶת כַּפּוֹת יָדָיו זוֹ בָּזוֹ. "מְאוֹד קָרִיר בַּמִּרְפֶּסֶת הַזֹּאת שֶׁלָּכֶם. אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאִם לֹא נִשְׁאֲרוּ עוֹד כְּרִיכִים אֲנִי אַדְלִיק לִי עוֹד כַּמָּה זִקּוּקִים." הוּא שָׁלַח מַבָּט לְעֵבֶר גְּבֶרֶת בֵּרְד.

"אֵין עוֹד כְּרִיכִים," אָמְרָה גְּבֶרֶת בֵּרְד. "הָרֶגַע אָכַלְתָּ אֶת הַכָּרִיךְ הָאַחֲרוֹן. בֶּאֱמֶת," הִיא הוֹסִיפָה וְאָמְרָה, כְּשֶׁמַּר קָרִי קָם וְהֵחֵל לְפַשְׁפֵּשׁ בַּקֻּפְסָה שֶׁל פֵּדִינְגְטוֹן, "יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁהֵם פָּשׁוּט חֻצְפָּנִים. וְהוּא לֹא הֵבִיא אִתּוֹ אֲפִלּוּ זִקּוּק אֶחָד קָטָן."

"הוּא בֶּאֱמֶת מְקַלְקֵל הַכֹּל," אָמְרָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן. "כֻּלָּנוּ חִכִּינוּ כָּל כָּךְ לָעֶרֶב הַזֶּה. אֲנִי בְּהֶחְלֵט מִתְכַּוֶּנֶת לְ…" אֲבָל אַף אֶחָד לֹא שָׁמַע לְמָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן מִתְכַּוֶּנֶת, כִּי בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ רֶגַע נִשְׁמְעָה צְעָקָה מִכִּוּוּן הַמַּחְסָן שֶׁבַּגִּנָּה.

"בֶּאֱמֶת, פֵּדִינְגְטוֹן," צָעַק ג'וֹנָתָן. "לָמָּה לֹא סִפַּרְתָּ לָנוּ?"

"מָה הוּא לֹא סִפֵּר?" שָׁאַל מַר בְּרָאוּן, וְנִסָּה לְחַלֵּק אֶת תְּשׂוּמַת לִבּוֹ בֵּין הַזִּקּוּק הַצִּבְעוֹנִי שֶׁהִדְלִיק זֶה עַתָּה לְבֵין הַחֵפֶץ הַמִּסְתּוֹרִי שֶׁגּ'וֹנָתָן גָּרַר מִתּוֹךְ הַמַּחְסָן.

"זֹאת בֻּבָּה שֶׁל גַאי פוֹקְס!" קָרְאָה ג'וּדִי בְּהִתְלַהֲבוּת.

"וְזֹאת בֻּבָּה נֶהֱדֶרֶת!" צָעַק ג'וֹנָתָן. "הִיא נִרְאֵית מַמָּשׁ כְּמוֹ אִישׁ אֲמִתִּי. הִיא שֶׁלְּךָ, פֵּדִינְגְטוֹן?"

"אֶה," אָמַר פֵּדִינְגְטוֹן, "כֵּן… וְלֹא." הוּא נִרְאָה מֻדְאָג לְמַדַּי. בְּתוֹךְ כָּל הַהִתְרַגְּשׁוּת הוּא כִּמְעַט שָׁכַח מֵהַבֻּבָּה שֶׁל גַאי שֶׁבְּעֶזְרָתָהּ אָסַף כֶּסֶף כְּדֵי לִקְנוֹת עוֹד זִקּוּקִים. הוּא בִּכְלָל לֹא הָיָה בָּטוּחַ שֶׁהוּא רוֹצֶה שֶׁכֻּלָּם יִרְאוּ אֶת הַבֻּבָּה, כִּי חָשַׁשׁ שֶׁיִּשְׁאֲלוּ יוֹתֵר מִדַּי שְׁאֵלוֹת.

"בֻּבָּה שֶׁל גַאי פוֹקְס!" אָמַר מַר קָרִי. "אָז כְּדַאי שֶׁנִּשְׂרֹף אוֹתָהּ בַּמְּדוּרָה." הוּא הִסְתַּכֵּל בָּהּ מֵעֵבֶר לֶעָשָׁן. מִסִּבָּה מוּזָרָה כָּלְשֶׁהִי הָיָה בַּבֻּבָּה הַזֹּאת מַשֶּׁהוּ מֻכָּר, אֲבָל הוּא לֹא הִצְלִיחַ לְהָבִין מָה בְּדִיּוּק.

"לֹא, לֹא," מִהֵר פֵּדִינְגְטוֹן לוֹמַר. "אֲנִי לֹא חוֹשֵׁב שֶׁכְּדַאי לִשְׂרֹף אוֹתָהּ. הִיא לֹא בֶּאֱמֶת נוֹעֲדָה לִשְׂרֵפָה."

"שְׁטוּיוֹת, דֹּב," אָמַר מַר קָרִי. "אֲנִי רוֹאֶה שֶׁאַתָּה לֹא יוֹדֵעַ הַרְבֵּה עַל הַמִּנְהָגִים שֶׁל לֵיל גַאי פוֹקְס. תָּמִיד שׂוֹרְפִים אֶת הַבֻּבָּה שֶׁל גַאי." הוּא הָדַף אֶת כָּל הַשְּׁאָר הַצִּדָּה, וּבְעֶזְרַת הַמַּגְרֵפָה שֶׁל מַר בְּרָאוּן הִצִּיב אֶת הַבֻּבָּה שֶׁל גַאי בְּרֹאשׁ הַמְּדוּרָה.

"הִנֵּה!" הוּא קָרָא וְאָז הִתְרַחֵק מְעַט אָחוֹרָה וְחִכֵּךְ אֶת כַּפּוֹת יָדָיו בְּסִפּוּק. "כָּכָה יוֹתֵר טוֹב. לָזֶה אֲנִי קוֹרֵא מְדוּרָה."

מַר בְּרָאוּן הֵסִיר אֶת מִשְׁקָפָיו, צִחְצֵחַ אוֹתָם, וְאָז נָעַץ מַבָּט מְרֻכָּז בַּמְּדוּרָה. הוּא לֹא זִהָה אֶת הַחֲלִיפָה שֶׁהַבֻּבָּה שֶׁל גַאי לָבְשָׁה, וְהוּא שָׂמַח לְגַלּוֹת שֶׁזֹּאת לֹא חֲלִיפָה שֶׁלּוֹ. וּבְכָל זֹאת, הָיְתָה אֵיזוֹ תְּחוּשָׁה לֹא נְעִימָה שֶׁהֵצִיקָה לוֹ. "הַבֻּבָּה הַזֹּאת… הִיא נִרְאֵית לְבוּשָׁה מְאוֹד יָפֶה יַחֲסִית לְבֻבָּה שֶׁל גַאי," הוּא הֵעִיר.

מַר קָרִי הִקְשִׁיב בִּתְשׂוּמַת לֵב, וְאָז צָעַד קָדִימָה כְּדֵי לְהִסְתַּכֵּל בַּבֻּבָּה מִקָּרוֹב. עַכְשָׁו, כְּשֶׁהַמְּדוּרָה כְּבָר בָּעֲרָה כֻּלָּהּ, הָיָה קַל יוֹתֵר לִרְאוֹת. הַמִּכְנָסַיִם בָּעֲרוּ לְהַפְלִיא, וְהַזָּ'קֵט בְּדִיּוּק הִתְחִיל לְהַעֲלוֹת עָשָׁן. עֵינָיו שֶׁל מַר קָרִי כִּמְעַט יָצְאוּ מֵחֹרֵיהֶן וְהוּא הוֹשִׁיט אֶצְבַּע רוֹעֶדֶת לְעֵבֶר הַלֶּהָבוֹת.

"זֹאת הַחֲלִיפָה שֶׁלִּי!" הוּא שָׁאַג. "הַחֲלִיפָה שֶׁלִּי! זֹאת שֶׁהֲיִיתֶם אֲמוּרִים לִמְסֹר לַמִּכְבָּסָה!"

"מָה!" קָרָא מַר בְּרָאוּן. כֻּלָּם הִסְתּוֹבְבוּ וְהִסְתַּכְּלוּ עַל פֵּדִינְגְטוֹן.

פֵּדִינְגְטוֹן הָיָה מֻפְתָּע כְּמוֹ כֻּלָּם. זֹאת הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהוּא שָׁמַע עַל הַחֲלִיפָה שֶׁל מַר קָרִי. "מָצָאתִי אוֹתָהּ לְיַד הַדֶּלֶת," הוּא אָמַר. "חָשַׁבְתִּי שֶׁשָּׂמוּ אוֹתָהּ שָׁם כְּדֵי שֶׁנִּתְרֹם אוֹתָהּ לִצְדָקָה…"

"שֶׁתִּתְרְמוּ אוֹתָהּ לִצְדָקָה?" קָרָא מַר קָרִי, וְכִמְעַט הִשְׁתּוֹלֵל מֵרֹב זַעַם. "לִצְדָקָה? הַחֲלִיפָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁלִּי! אֲנִי… אֲנִי…" מַר קָרִי כָּעַס כָּל כָּךְ, שֶׁהוּא לֹא הָיָה מְסֻגָּל עוֹד לְהוֹצִיא הֶגֶה מִפִּיו. אֲבָל גְּבֶרֶת בֵּרְד הָיְתָה מְסֻגֶּלֶת וְעוֹד אֵיךְ.

"קֹדֶם כֹּל," הִיא אָמְרָה, "זֹאת לֹא הָיְתָה הַחֲלִיפָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁלְּךָ. שָׁלַחְתָּ אוֹתָהּ לַמִּכְבָּסָה לְפָחוֹת שֵׁשׁ פְּעָמִים, לְמֵיטַב יְדִיעָתִי. וַאֲנִי בְּטוּחָה בְּהֶחְלֵט שֶׁפֵּדִינְגְטוֹן לֹא יָדַע שֶׁזֹּאת הַחֲלִיפָה שֶׁלְּךָ. בְּכָל מִקְרֶה," הִיא סִיְּמָה אֶת דְּבָרֶיהָ בְּנִימַת נִצָּחוֹן, "מִי מִבֵּין כֻּלָּנוּ כָּאן הִתְעַקֵּשׁ בִּכְלָל שֶׁנַּכְנִיס אֶת הַבֻּבָּה הַזֹּאת לַמְּדוּרָה?"

מַר בְּרָאוּן נִסָּה כְּמֵיטַב יְכָלְתּוֹ שֶׁלֹּא לִצְחֹק, וְאָז מַבָּטוֹ נִתְקַל בְּעֵינוֹ שֶׁל מַר גְרוּבֶּר, שֶׁהֵצִיץ לְעֶבְרוֹ מֵעַל לְמִמְחָטָה. "זֶה נָכוֹן," הוּא אָמַר בְּהִתְרַגְּשׁוּת. "אַתָּה אָמַרְתָּ שֶׁנַּכְנִיס אוֹתָהּ לַמְּדוּרָה. וּפֵּדִינְגְטוֹן נִסָּה לַעֲצֹר אוֹתְךָ!"

מַר קָרִי הֶעֱבִיר אֶת מַבָּטוֹ בֵּין הַנּוֹכְחִים וּלְרֶגַע לֹא יָדַע מָה לַעֲשׂוֹת. אֲבָל הוּא הֵבִין שֶׁבַּקְּרָב הַזֶּה הוּא הִפְסִיד. הוּא שָׁלַח אֶל כֻּלָּם מַבָּט מַאֲשִׁים אַחֲרוֹן, וְאָז הָפַךְ פָּנָיו וְצָעַד אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה. כַּעֲבֹר רֶגַע הִדְהֵד בֵּין הַבָּתִּים רַעַשׁ שֶׁל דֶּלֶת נִטְרֶקֶת.

"נוּ טוֹב," צִחְקֵק מַר גְרוּבֶּר. "אֲנִי מֻכְרָח לוֹמַר שֶׁכָּל עוֹד מַר בְּרָאוּן הַצָּעִיר כָּאן בַּסְּבִיבָה, אַף פַּעַם לֹא יִהְיֶה לָנוּ מְשַׁעֲמֵם!" הוּא גִּשֵּׁשׁ מִתַּחַת לְכִסְּאוֹ וְהוֹצִיא מִשָּׁם קֻפְסַת קַרְטוֹן. "עַכְשָׁו אֲנִי מַצִּיעַ שֶׁנַּמְשִׁיךְ בְּמוֹפַע הָאֵשׁ. וְרַק לְמִקְרֶה שֶׁיִּגָּמְרוּ לָנוּ הַזִּקּוּקִים — הֵבֵאתִי אִתִּי עוֹד כַּמָּה, לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן."

"מוּזָר שֶׁאַתָּה אוֹמֵר אֶת זֶה," אָמַר מַר בְּרָאוּן, וְגִשֵּׁשׁ מִתַּחַת לַכִּסֵּא שֶׁלּוֹ. "כִּי גַּם אֲנִי הֵבֵאתִי כַּמָּה זִקּוּקִים!"

לְאַחַר מִכֵּן סִכְּמוּ בֵּינֵיהֶם כָּל תּוֹשָׁבֵי הַשְּׁכוּנָה שֶׁמּוֹפַע הַזִּקּוּקִים הַשָּׁנָה הָיָה הַמֻּצְלָח בְּיוֹתֵר שֶׁרָאוּ זֶה שָׁנִים רַבּוֹת. לֹא מְעַט אֲנָשִׁים בָּאוּ אֶל בֵּית מִשְׁפַּחַת בְּרָאוּן כְּדֵי לִצְפּוֹת בַּמּוֹפָע, וַאֲפִלּוּ מַר קָרִי נִרְאָה מֵצִיץ מִדֵּי פַּעַם מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹנוֹת בְּבֵיתוֹ.

וּכְשֶׁפֵּדִינְגְטוֹן הֵנִיף זְרוֹעַ מוּתֶשֶׁת וְנוֹפֵף בָּאֲוִיר בְּזִקּוּק-הַיָּד הָאַחֲרוֹן, וּבוֹ אִיֵּת אֶת הַמִּלָּה הַ-סּ-וֹ-ף, כֻּלָּם הִסְכִּימוּ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא רָאוּ מְדוּרָה מֻצְלַחַת כָּל כָּךְ — וְגַם לֹא בֻּבָּה שֶׁל גַאי פוֹקְס לְבוּשָׁה יָפֶה כָּל כָּךְ.

איור: פגי פורטנם

איור: פגי פורטנם

 

איור: פגי פורטנם

איור: פגי פורטנם

 

Illustrations copyright © Peggy Fortnum and William Collins Sons & Co. Ltd. 1959

First published in Great Britain by William Collins Sons & Co. Ltd. in 1959

 

 

 

 

 

 

הרפתקאות דוד אריה בסין

לאחרונה חזר הסופר ינץ לוי מסיור בבתי ספר בסין עם סדרת הספרים שלו "הרפתקאות דוד אריה". הסדרה מתפרסמת בהודו, פקיסטן, בנגלדש ובהוטן (באנגלית), בצ'כיה, בדרום קוריאה, ביפן, במקדוניה ובסין. בקרוב היא עתידה להתפרסם גם בהונגריה.
בסין מתפרסמת הסדרה בהוצאת FLTRP ההוצאה לאור הגדולה ביותר בסין.

17991486_750180328480670_265759780052401436_oאנו שמחים לארח את אלבום התמונות שלו מהביקור בסין, מלווה בתובנותיו ומחשבותיו, ולקבל הצצה קטנה ומרתקת לסין הגדולה:

במהלך הסיור הפעם בסין ביקרתי בערים הפיי (ח'פיי), צ'אנגשה, גואנגז'או ושנז'ן. נסעתי כדי לפגוש תלמידי בתי ספר שרבים מהם קראו את "הרפתקאות דוד אריה" בסינית. פגשתי תלמידים נלהבים מסיפורים ומהרפתקאות, פגשתי מורות ומורים, מנהלות ומנהלים של בתי ספר, מפקחים בתחום החינוך, אנשי מו"לות, סופרים ואנשי תקשורת. היה מלהיב, מסקרן, מלמד ופוקח עיניים. המפגש עם תרבות וחברה דרך תרבות הילד בכלל ומערכת החינוך בפרט חושפת היבטים שבדרך כלל ותרים שקופים או בלתי מוכרים.

באלבום הזה לצד כל תמונה תמצאו גם תובנה קטנה מהביקור. מדובר בתובנות שנוגעות בתרבות, בהיסטוריה, בכלכלה, בחינוך, בנפש האדם וכמובן גם תובנות אישיות; כולן רלוונטיות לסינים, לישראלים, ליוונים, לאינדיאנים ולבני אדם באשר הם.

17973464_750182198480483_2728037089669064256_o

ככל הנראה סין הולכת להיות המעצמה הגדולה בעולם בתוך כ-15 שנים. למה? הביקור הזה איפשר לי להיחשף למערכת החינוך הסינית בערים מרכזיות. כמעט בכל בית ספר שבו ביקרתי ערכו לי סיור מקיף ברחבי בית הספר וקיימתי לאחר המפגש עם התלמידים שיחות די נרחבות עם המנהלות/ים והמורות/ים. כשרואים מערכת חינוך על חוזקותיה וחולשותיה אפשר להסיק מה טומן בחובו העתיד של ארץ. אחדים מהמפגשים כללו מאות תלמידים. אחרים כללו את כל תלמידי בית הספר – בדרך כלל מדובר ביותר מ-1000 תלמידים. בית ספר בינוני מונה 1500-2000 תלמידים. בכל כיתה יש בד"כ יותר מ-40 תלמידים, אבל באופן כללי בתי הספר העירוניים שבהם ביקרתי עשו ברובם רושם טוב מאוד של חינוך (קונבנציונלי): בתי ספר מזמינים מבחינת המתקנים שלהם, מורות בעלות מודעות חינוכית מפותחת, דגש רב על עידוד קריאה ורמה טכנולוגית שלא מצויה בישראל. כמו כן, ברבים מבתי הספר שיעורים שתלמידי ישראל היו רק חולמים עליהם: שיעורי אמנות רבים ברמה מדהימה, שיעורי טכנולוגיה (כולל בית ספר עם שיעור מדפסת תלת-מימד, לדוגמה), שיעורי ספורט מגוונים (שיעור רולרבלייד, לדוגמה), תגבור רב של אנגלית ועוד. רמת החינוך וההשקעה שראיתי ברוב בתי הספר היתה מדהימה, ובעיקר כשלוקחים בחשבון שמדובר במערכת חינוך ציבורית ל-1.4 מיליארד איש.
בסין משקיעים בכל תלמיד הרבה יותר שעות מבישראל. תלמיד בי"ס יסודי לומד עד שעות הצהריים, יוצא להפסקת צהריים בבית וחוזר ללמוד עד שעה חמש בד"כ. הכל כחלק ממערכת החינוך הממשלתית.

17972036_750182541813782_4967038468277520885_o

יש דבר אחד שבטוח הסינים עדיפים על ישראלים: הם יודעים איך להיכנס לחדר או אולם ולצאת ממנו בצורה המסודרת ביותר.
תנו לשתיים שלוש כיתות ישראליות להיכנס לחדר עם שורות של כיסאות ותגלו מהו אתגר. זה כמעט תמיד ייראה כאילו מדובר בפעם הראשונה שמתמודדים עם משימה כזאת, וזה גם ייקח זמן ממושך.

17917551_750180978480605_777346284483431802_o
בסין 15000 תלמידים מסוגלים להתיישב בצורה מסודרת תוך פחות מעשר דקות, ולהיעלם מהמקום (כולל הכיסאות) תוך אותו הזמן. ילד סיני בדרך כלל מודע לכך שהוא חלק מקבוצה ושיש רגעים שבהם הוא אמור להשתלב במערך רחב שמצריך שיתוף פעולה קולקטיבי.

17917558_750181545147215_1942045691933156504_o

אין לחשוב שילדים סינים הם "רובוטים". הם צוחקים, מפטפטים, נעים במקום ומתלהבים כמו ילדים ישראלים. לכן היה מרגש כל כך לפגוש אותם וליהנות מעוצמת הילדות שלהם. ילדות היא כוח, ילדות היא יצירתיות, ילדות היא חיוניות.

17855083_750182008480502_2115949054461657410_o

איך מתקשר סופר ישראלי עברי עם ילדים סינים צעירים שלא יודעים אנגלית? זהו כוחם של סיפורים. אנשים זרים נפגשים, וכשיש סיפור משותף שמלהיב אותם, הם נעשים מיד כמו חברים שכאילו יצאו יחד לאותה הרפתקה.
17973793_750181981813838_716010655730911850_oהמתורגמנית מארי מתרגמת פה גם את תנועות הגוף שלי, ואני מצטרף אליה בזמן שהיא חוזרת על דברי בסינית. תוך זמן קצר הצלחנו ליצור פינגפונג אפקטיבי של אנגלית-סינית.
מארי חיה תשע שנים בקנדה ובעצם העבירה את רוב ילדותה ביבשת האמריקנית. אנשים שמצויים בין תרבויות או בין עולמות מסקרנים אותי. "חזרתי כי התגעגעתי לאוכל," ענתה כששאלתי מתי ואיך חזרה לסין. באופן כללי רבים מאוד מהסינים העירוניים יעברו לגור בשכונה מסוימת לפי בית הספר שאליו היא משתייכת. זה לעתים השיקול הראשון במעלה שנובע מהרצון העז להעניק את החינוך המיטבי עבור ילדיהם. ההורים של מארי הרחיקו עד לקנדה בשביל זה. האם תשע השנים בקנדה הפכו את מארי ל"מערבית"? האם יש דבר כזה "מערבית"? התשובה לשתי השאלות האלה שלילית. אולי הסיבה לכך היא שבהגירה לקנדה משפחתה לא התכוונה להפוך לקנדית, אלא שזה היה בעצם צעד מאוד סיני של הורים שיעשו ככל יכולתם למען החינוך וההשכלה של ילדתם.

17917117_750182708480432_5154130847242984971_o

בביה"ס גאונגפושיה בעיר גאונגז'או מקבלים את פני ילדים מחופשים לחיילים (כמו כל לובשי המדים, כשחושבים על זה). כמעט בכל בתי הספר נערך טקס שבו עונדים לי את הצעיף האדום המשולש שלכאורה נגזר מפינתו של הדגל האדום. פה הוא נעשה בסכנון צבאי. מספרים לי שבית הספר הוא ברוח ערכי הצבא, וזה אומר – תושייה, לא לוותר ולנסות כמיטב יכולתנו. הכל נעשה ברוח שלווה, ובזמן שעונדים לי את הצעיף אני חושב על צבאיות בסין וצבאיות בישראל. הישראלים פעמים רבות אוהבים להסתכל על מדינות אסיאתיות כמקומות של ציות, והם בד"כ שוכחים את הציות מרחיק הלכת שיש בעצם כך שישראלים משרתים בצבא במשך שלוש שנים ורבים מהם אף מסכנים את חייהם.
המורות פה לובשות כולן שמלת מיני שיקית בגוון אפרסק-ורוד. ההפתעות ממשיכות: מסדרונות בית הספר נראים כמו גלריה עצומת ממדים של יצירות הילדים המופלאות. הילדים לומדים מגוון אמנויות וענפי ספורט, ויש יום שבועי שבו הם לומדים קורסי אמנות וספורט לפי בחירתם.

17990265_750182311813805_2802728150584902178_o

כשנכנסתי פנימה לבית הספר התנצלו בפני שהצעיף קצר מדי ואחת המורות מיהרה לענוד לי צעיף אחר התואם את מידותי. לילדי בית הספר, אגב, יש תלבושת אחידה אחרת, ולא מדי צבא כמו ילדי הטקס הללו. אגב 2, ברבים מבתי הספר אין תלבושת אחידה, וזאת מסתכמת לעתים רק בצעיף האדום.

17973917_750180368480666_5584766356899936838_o

ההפתעה הבאה בבית הספר היא מנהלת בית הספר. אנחנו נכנסים לחדרה והיא מקבלת אותנו כשהיא יושבת לשולחן תה מסורתי. זו כנראה מנהלת בית הספר האלגנטית ביותר שראיתי או אראה בחיי. במהלך כל השיחה שארכה כ-40 דקות, מנהלת בית הספר שפכה, מזגה, חלטה ועשתה הכל בתנועות מעודנות בכלים יפהפיים. ברור שמכינת התה היא מלכת החדר הזה. הכנת תה אצלנו היא דבר שמשאירים למשרת/ת (בכלל "שירות" היא מילה שלנו הישראלים ממש קשה איתה). פה מדובר בהפגנת מסורת, אסתטיקה, תרבותיות וקשב.
במהלך השיחה שעוסקת בחינוך, ביצירתיות, בעידוד קריאה, מתכננים בשלווה את כל שלבי המפגש איתי בצורה דקדקנית שלוקחת בחשבון את הטקסיות וגם את התוכן של המפגש. סביב השולחן, מצד בית הספר יושבות מנהלת בית הספר, שתי מורות, חברה טובה של המנהלת שהגיעה במיוחד. ההתייחסות לפרטים הקטנים מעידה על הרצינות שבה המורות לוקחות את תפקידן.

17966992_750182625147107_6942558975979475824_o

ברבים מבתי הספר ליוו אותנו עד למכונית ואפילו נופפו לנו לשלום שהתרחקנו. לפני שאני עוזב מנהלת בית הספר ואני מצטלמים ליד ערוגת הפרחים ("שפורחים בד"כ רק בהרים"). לנו הישראלים טקסיות, יחס של כבוד הדדי וכל סוג של גינונים במפגש עם זולתנו הם סדרך כלל עניין מביך. אבל לעתים אני חושב שאולי היה נחמד לו היו לנו כלים תרבותיים לצקת בהם הבעת כבוד ותשומת לב.

17917129_750182085147161_3891827081945069839_o

פה אני מתראיין לתחנת טלוויזיה מקומית בגאונגז'או. גם בביקור הזה וגם בקודם התראיינתי לכמה וכמה גופי תקשורת, קטנים וגדולים. באף אחד מהם לא נשאלתי שאלה צהובה או טיפשית. התקשורת, כמו כל מי שפגשתי, מייחסים חשיבות גדולה לספרות ילדים ולפתיחות התרבותית שהיא נושאת עמה.

17966948_750196978479005_7485461689318411605_o

אפילו בכניסה למחסן הספרים והמשרדים של המפיץ בעיר גואנגז'או מחכה לי שלט המברך אותי על הגעתי. בתמונה מנהל החברה, ואם תביטו היטב הוא אוחז בכף ידי. בהזדמנויות הצילום הבאות הוא כבר אחז בה באופן מלא. אני מוקיר תרבויות שבהן גברים יכולים לתת יד זה לזה. גבר ישראלי מוכן להצמיד את החזה לרעהו, לחבוק את כתפו, לטפוח עליה, אבל לתת ידיים?

17991377_750181865147183_58263623729264419_o

בפנים ממתינים לי מאות ספרים לחתימה. נגמרו לי כמעט שלושה עטים וכף יד במהלך הביקור. זה עולם של מספרים גדולים. החיים בארץ המונה אנשים רבים כל כך משפיעים על התודעה והמנטליות של אנשים. למשל, הציפייה שאחתום על 800 ספרים ביום ולעתים על הרבה יותר; בתי הספר עצומי הממדים; הבינוי המהיר; התשתיות המדהימות. אבל יותר מכל זה התחושה בשיחות עם אנשים שהם רואים את עצמם כחלק מאומה שבונה את סין, שבונה את הדור הבא, שכולם שותפים למסע ארוך של בנייה, התקדמות והתפתחות.

17990244_750182388480464_722042022882860884_o

אין סין אחת בשום צורה ואופן. כל מקום שונה מבחינת דרכי ההתנהלות, הציפיות, דרכי הנימוס, המזונות ועוד ועוד. בביקור הקודם הצטלמתי לעתים עם כל כיתה וכיתה בבתי הספר שבהם ביקרתי. בביקור הזה נבחרה בד"כ קבוצה מייצגת אחת.

17991539_750181425147227_4572337683773062770_o

אחרי מפגש בבית ספר. מנהלת בית הספר ומורות נוספות (חלקן לא בתמונה) ביקשו לשוחח איתי. על מה? על עידוד קריאה ויצירתיות. העיסוק של אנשי החינוך שפגשתי בעידוד יצירתיות היה מרשים; הרצון הכן והעמוק של המורות שתלמידיהן יהיו יצירתיים. היו לי לא מעט שיחות מרגשות בהקשר הזה, בעודי תוהה האם יש מישהו במשרד החינוך הישראלי שעניין היצירתיות עומד לנגד עיניו כדבר חשוב כל כך? בכל מקום שאלו אותי שאלות כיוצר אבל גם כ"ישראלי". ישראל מפורסמת באזור זה של העולם כתרבות יצירתית. ואני יושב וחושב: "אתם סין, אתם מעצמה. אנחנו עם קטן בפינה נידחת. אתם צריכים עצות ממני? נראה לי שאתם מסתדרים טוב מאוד בלעדי. זה אני שרוצה שהיצירות שלי יצטרפו אליכם."
הכנות והצניעות של הסינים כשהם חפצים ללמוד מתרבות אחרת מדהימות, יוצאות דופן ומראות עד כמה רציניות המורות בניסיון לשפר את החינוך שהן מעניקות לתלמידים.

17973625_750180905147279_9141261954752699288_o

הנה תמונה קטנה שמספרת למה יש סיכוי סביר שסין תהיה בעתיד המעצמה המובילה בעולם. אלה תלמידי כיתה ה' בבית ספר ששם דגש על לימודי אנגלית. להם העברתי מפגש בלי המתורגמנית. הם שאלו שאלות באנגלית (כיתה ה, כן?). ברגע שהסינים ישלטו באנגלית, יעניקו לאחוז גבוה מספיק של תלמידים חינוך והשכלה ראויים, יאמצו דרכי חינוך מובילות מכל רחבי העולם – שום דבר לא יעצור אותם.

 

17966209_750182705147099_6520510918818089284_o

המסך הגדול מאחורינו אינו דבר יוצא דופן בבתי ספר. הציוד הטכנולוגי עשיר ורב, הרבה יותר ממה שנהוג בבתי ספר בישראל. אבל חשוב לזכור שמדובר בבתי ספר עירוניים, וזו לאו דווקא תמונת המצב בבתי ספר באזורי הכפר.

17972181_750182261813810_7942824451514921016_o

בית ספר בינוני-קטן בסין. זה מבנה אחד מני ארבעה או חמישה. בארוחת ערב עם מפקחת על לימודי האנגלית סופר לי שבכפרים יש כיתות שמונות אפילו 90 תלמידים. סין היא לא אחת. העולם השלישי נמצא בכל מקום (כולל ישראל, אם לוקחים בחשבון את השטחים הכבושים). הפערים בסין ענקיים. ההגירה של כפריים לערים היא בבחינת נדידת עמים. אבל המוביליות החברתית שאני הייתי עד לה מעוררת השתאות. בתי הספר המרשימים שביקרתי בהם מצויים לעתים בשכונות צנועות ביותר. באחד מהם – כ–70% מהתלמידים באים ממשפחות של כפריים שהיגרו לעיר. פגשתי כמה וכמה אנשים משכילים ביותר שנולדו בכפר להורים חקלאים ללא השכלה רחבה. נראה שרכישת השכלה בסין אכן יכולה להביא לשינוי עצום בחייו של אדם. בכל השיחות עם אנשי חינוך, אנשי המו"לות, עיתונאים וכיו,ב יכולתי לראות, במפורש או במובלע, שהם רואים את החינוך ככלי לשינוי חברתי, לתיקון ושיפור של החברה. כלומר, באיזון שבין שינוי לשימור ערכים, הכף נוטה לצד השינוי.

17973654_750181485147221_4327348811843606202_o

הביקור שלי הביא לכך שתלמידים בבית ספר בהפיי (יותר מ-8 מיליון תושבים) למדו על מדינה קטנה יותר מהעיר שלהם. באחת הנסיעות שאלו אותי מה תלמידי ישראל לומדים על סין. במבוכה ובכלימה סיפרתי לבני שיחי שבישראל מתמקדים בבתי הספר בלימודי היסטוריה שקשורה בעיקר לעמנו. חברי לנסיעה סיפרו שבסין לומדים היסטוריה של העולם, והם כמובן יודעים על השואה ועל מדינת ישראל. אני חושב שהתובנה פה די ברורה.

17973735_750181401813896_5060163723664066864_o

כך נראית ספרייה באחד מבתי השביקרתי בהם. האמת היא שלא צילמתי עוד ועוד ספריות ופינות קריאה בבתי הספר השונים, כי לא רציתי לתת למארחי תחושה שאני מגיע ממדינה שמשרד החינוך שלה לא שם את הספריות ואת הקריאה בראש סדר העדיפויות שלו. ראיתי ספריות מדהימות, מזמינות. שמעתי על תכניות לימוד נפלאות סביב קריאה וספרים (קריאה חופשית, הצגות, ציורים סביב ספרים, שיעורי ספרייה ועוד). שמעתי על תקציבים חלומיים לרכישת ספרים. ראיתי ספריות רבות שהורי בית הספר מתנדבים בהם. בבתי ספר רבים בכל כיתה יש ספרייה קטנה, שהיא בעצם די גדולה. כמעט בכל בתי הספר יש פינות קריאה ובהן ספרים להנאתם של הילדים. מגוון הספרים רחב וכולל הרבה ספרים מתורגמים. אגב, בבתי ספר יסודיים בישראל אין בכלל תקן לספרן/ית ויש בתי ספר רבים מדי שאין בהם בכלל ספרייה פעילה.

17973868_750180535147316_7544015926426043882_o

עוד מראות מהספריות. באמת, שהתמונות לא מעבירות את היופי והחן של הספריות בבתי הספר שבהם ביקרתי.

17973494_750180488480654_3660260834589355727_o

שתי התלמידות הללו הציגו בפני את ספריית בית הספר המופלאה שלהן בסינית ובאנגלית בטקסט שלמדו בעל פה.

17966372_750181931813843_372433738617721441_o (1)

ומה זה? על השולחן מגזרת שיצר תלמיד בבית ספר שבו יש שיעור מגזרות מסורתי. אבל מהו החדר? חדר הקריאה של המורים והמורות. סביבת העבודה של המורים ברוב בתי הספר מושקעת, אסתטית, בקיצור מדהימה ושונה בתכלית ממה שמצוי בבתי ספר בישראל.

17917703_750179805147389_9214737736974830469_o

באותו בית הספר הצטרפתי לשיעור קליגרפיה. כן, בבתי הספר לומדים אמנויות מסורתיות בצורה רצינית ביותר. אנחנו מדינה של מהגרים. כל אמנות "מסורתית" או "קלסית" שירצו ללמד, מיד יתחיל ויכוח אם היא "מזרחית" או "אשכנזית", ראויה או לא, חשובה או לא. ובינתיים תלמידי ישראל לא לומדים שום אמנות מסורתית או קלסית. בכלל האמנויות בבתי הספר הרגילים בישראל נדחקו לשולי השוליים. הסינים רוצים שהילדים שלהם יהיו בהיי-טק, ברפואה, שיהיו מנכלים, שיהיו עשירים, אבל זה לא גרם להם לוותר על התרבות שלהם. נ"ב – אני כותב פה "אני אוהב את סין".

17917489_750180688480634_5615833029791784591_o

בהמשך לתמונה הקודמת: שיעורי מסכות.

17972287_750181758480527_6229880243994311464_o

ארוחות בסין הם כוריאוגרפיה של טעמים, ריחות, תרבויות ותקשורת דרך נימוסין. בעיר הפיי היו ארוחות שנמשכו יותר מ-3 שעות. אני לא מתלונן, חס וחלילה. פה אפשר לראות מטפחת זקופה. סדר המטפחות על השולחן והקיפולים השונים שלהם מנחים את המשתתפים בארוחה היכן על כל אחד לשבת בהתאם לעמדתו ומעמדו במסגרת הארוחה הספציפית. מדובר באנשי מקצוע ועסקים. הקיפול הגדול ביותר הוא עבור הבכיר או האורח הכי מכובד. מימינו קיפול קטן יותר לשני/ה, משמאלו לשלישי. מימינו ישבו המכובדים הבאים בתור, ומשמאלו הבאים אחריהם. מולו יישב המארח. כשרוצים להשיק "לחיים, עם מישהו, קמים אליו, מושיטים את הכוס ומברכים. המבורך יקום, ואז משיקים כוסות, כשכוסו של המכובד/ת יותר על העליונה, ופעמים רבות כל אחד ינסה שהכוס שלו תהיה נמוכה יותר כדי לכבד את האחר. הארוחות מתנהלות בחדווה ובשיחה קולחת על אינספור נושאים. המזונות משתנים מעיר לעיר וממקום למקום בהתאם למחוז, לפרובינציה וכיו"ב. אנשי ההוצאה שליוו אותי יודעים לפרט על כל מנה מנין היא, להסביר על כל עיר או מחוז מה סגנון הבישול. בקיצור, יש פה מסורת והיכרות עם המסורת. אגב, הבחור (הנפלא) ברקע הוא איש שיווק של הוצאה והוא מוסלמי.
17972219_750181248480578_8191416146336960742_o
תמונה מעט תיירותית של תייר המום. זה מגדל הטלוויזיה מחליף הצבעים בגאונגז'או. השיט על הנהר בערבו של אחד מימי בעיר גילה לי עיר, שבהשוואה אליה ניו יורק נראית כמו כפר. כנראה כל עיר גדולה בסין היא "עיר האורות". העוצמה של הבנייה ושל התשתיות בסין היא בלתי נתפסת. לדוגמה, תוך כ-7 שנים חיברו את כל סין ברשת רכבות קליע עם תחנות רכבת גדולות יותר מנתב"ג, מנהרות ארוכות ושירות יעיל. הכבישים רחבים, המחלפים ענקיים, והרכבת התחתית בתל אביב – מה? מה זה קשור פה?
 17973629_750180941813942_408501107411268106_o
מאו דזה טונג עדיין איתנו. כיאה למדינה סמכותנית ולא-דמוקרטית היחס למנהיגים מתים או חיים הוא שונה לחלוטין מהנהוג במקומותינו. שמעתי סיפורים שהיו גורמים לאוזן האדם הרגיל בדמוקרטיה להתקומם. בשיחות עם אנשים אפשר לראות נכוחה שדמוקרטיה היא יותר מבנה נפשי משיטת שלטון. אדם בעל מבנה נפשי דמוקרטי נוטה יותר לבקר, להתקומם, להתרעם על מה שנתפס בעיניו או בעיניה כעוול או כעיוות. הוא לא מממש בכך רק את זכותו, אלא בעצם מגיב מתוך הרגל נפשי. בסין ניתן לראות שהנטייה הנפשית הזאת היא לאו דווקא אוניברסלית.
17990519_750181118480591_2431642959154962101_o
באחד מבתי הספר בשנז'ן זורחים כוכבי הקריאה של כל כיתה על תקרת הכניסה לבית הספר. בשיחות על יצירתיות עם המורות והמורים גם בסין וגם בישראל אני מדבר המון על כך שיצירתיות אינה הולכת יד ביד עם ציונים. שבעצם המחסום העיקרי ליצירתיות הוא הפחד מכישלון והדרך לעורר ולעודד יצירתיות היא יצירת סביבה שמפיגה את הפחד הזה, שמרככת אותו. העבודה החינוכית סביב יצירתיות אומרת לתלמיד/ה: אני מתעניין במה שיש לך לומר וליצור. אני לא מתכוון לתת לך ציון ואין שום דבר שתאמר או תיצור שייחשב כלא ראוי. אני רוצה לשוחח איתך על מה שאת/ה יוצר.
יצירת סביבה כזאת בבית ספר היא קשה גם בסין וגם בישראל מכיוון שבתי ספר קונבנציונליים מבוססים על ציונים, על תיקון טעויות ועל תשובות נכונות/לא נכונות.
17972219_750180115147358_3428330744287686415_o
שיחה פומבית עם הסופרת המצליחה סולאן טאנג. רק כדי לסבר את האוזן: ספריה נמכרו במיליוני עותקים. מצאתי בית בדבריה. מצאתי אחות באופיה וביצירתיות שלה. לפתע, אין סין ואין ישראל. אין פערים ואין הבדלים. אין סינית ואין עברית. יש יצירה לילדים ויש תובנות על ילדות באשר היא. יש תובנות מעמיקות על מעשיות ואגדות. יש אינדיבידואליות יצירתית. אני משתוקק לרגעים כאלה בחיים, שבהם הגבולות מתמוססים. זה קרה בשיחה עם גב' טאנג שהפתיחות והיצירתיות שלה הראו לי מהו כוחה המעמיק ולעתים חתרני של היצירה לילדים.
אגב, הגברת משמאל היא העורכת מההוצאה לאור של ספרי בסין, ד"ר לספרות, אישה רחבת אופקים, אדיבה, נדיבה, רגישה ומרשימה, שניהלה את האירוע הספרותי הזה, המעמיק ביותר שהשתתפתי בו.
17973895_750179755147394_5482683508928103405_o
בערב אני מגלה שהשיחה עם גב' טאנג סוקרה במהדורת חדשות הערב של רשת הטלוויזיה השנייה בגודלה בסין, והנה אפשר לראות כמה אנשים היו בקהל, כולל סופרים וסופרות, חוקרים וחוקרות וכמובן ילדים, ואולי אפשר גם לראות את הקשב הרב שנוצר.
אירוע ספרותי על ספרות ילדים במהדורת לדשות הערב. בלבי הרכנתי ראש בשם ישראל.
17917442_750180411813995_5348078002242841032_o
ילדה בקהל שואלת שאלה. אילו שאלות שואלים ילדים בסין? האמת, הפעם היו המון שאלות "בתוך ההרפתקאות" – מה דוד אריה אכל כשהוא היה תלוי על ארבע השערות שלו במשך 3-4 חורפים? לאן נעלם העורב של ראש הכפר צחקקוב?
ויש גם שאלות על השראה, על יצירה, על עבודת הסופר.
שאלות דומות לשאלות בישראל ובמקומות נוספים. סיפורים חוצים גבולות והבדלים, ואולי זהו אחד מתפקידם או כוחם.
18010972_750179698480733_8662011505284481928_n
סלפי עם המתורגמנית. היינו יחד במשך 10 ימים. לאט לאט למדתי להכיר את מארי, שמציירת מאנגה, מלחינה שירים, גיקית על שמכורה למשחקי מאנגה ומאוהבת בדמות מצוירת ספציפית וגם למדתי להכיר או לשער מדוע היצירתיות הזאת שלה אינה העיסוק המרכזי בחייה. אני חושב שמה שמניע אותי מהרבה בחינות בחיים הוא הרצון להכיר – את עצמי, את הזולת, מקומות. 10 ימים בין אנגלית לסינית היו הזדמנות להכיר וגם להבין שהיכרות אמיתית מחדדת את החידתיות של הזולת. מה שבטוח, אני מקווה לחזור לעבוד איתה בהמשך.
17991730_750180221814014_2366872063883323456_o
למה נסעתי לסין? "כדי לקדם את הספרים." קידום ספרים בסין הוא כמו ניסיון לחתור בסירה בלב אוקיינוס אדיר בעזרת משוט עשוי עשב רך. בקיצור, משימה חסרת סיכוי. למה, אם כן, נסעתי? נסעתי לתת כיף לילדים בסין.

תמונת פרופיל – מריאנה רסקין

מריאנה רסקין היא מאיירת, בוגרת "שנקר". איירה גיליון של המגזין לילדים "אדם צעיר", ולאחרונה ראה אור הספר הראשון שאיירה, "הסוד של פלוריאן" מאת חוה ניסימוב (הוצאת "טל-מאי"). רסקין היא המאיירת העשרים בפינת "תמונת פרופיל", שמטרתה היכרות עם מאיירים מבטיחים ומקוריים שספר הביכורים שלהם ראה אור לאחרונה. אנו מקווים כי פינה זו תהווה פלטפורמה לחשיפה של המאיירים וסגנונם, ותאפשר הצצה לכישרונות חדשים בקרב המאיירים והמאיירות בארץ.

היי מריאנה, ספרי קצת על עצמך. כיצד קיבלת את עבודת האיור הראשונה שלך?

סיימתי את הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית ב"שנקר" בשנת 2015, התמחיתי באיור ובאנימציה. במהלך הלימודים ואחרי סיומם הוצע לי כמה פעמים לאייר ספרים אבל לא הרגשתי שזה כיוון שמעניין אותי, והעובדה שלא איירתי ספר מעולם ולא עברתי קורס כזה בלימודים גרמה לי לחשוש שלא אהיה מוצלחת בזה במיוחד.

העבודה הראשונה שקיבלתי היתה במהלך השנה האחרונה ללימודים, ממישהי שראתה את הדוכן שלי ביריד האיור והקומיקס שחל בפסח בנחלת בנימין, אהבה את הסגנון והזמינה ממני איורים, סרטון אנימציה ומיתוג לעסק שלה (שיעורים פרטיים באנגלית).

האם גיבשת סגנון וטכניקה עמם את ניגשת לעבודה?

אפשר להגיד שכן, למרות שאני לא הייתי רוצה להתקבע באותו סגנון בשלב כזה מוקדם. אני רוצה מאוד לנסות דברים חדשים וטכניקות שונות, אבל כרגע אני עושה עבודות מקצועיות במחשב בלבד. הרבה פעמים אנשים מתפלאים כשאני אומרת להם שהאיורים שלי לגמרי דיגיטליים, כי הם נראים להם ידניים. זה די קורה מעצמו, אני פשוט אוהבת להשתמש במברשות וטקסטורות ידניות ולצייר בצורה יחסית חופשית.

מאיירת-מריאנה-רסקין

אני עדיין חושבת שבאיור הידני יש לרוב יותר קסם וחום במידה מסוימת; רואים את היד של המאייר יותר בבירור, קורים כל מיני דברים שלא יכולים לקרות בצורה טבעית באיור הממוחשב. לפני הלימודים ובמהלכם ציירתי בעיקר בעפרונות, צבעי מים ואקריליק, אז אני מניחה שהרקע שלי בטכניקות האלו משתקף במידה מסוימת כשאני עובדת במחשב.

h_image_raskin_marianna_pr2017c

אילו ספרים אהבת בילדותך, והאם היה ספר שהשפיע עלייך או זכור לך במיוחד?

יש שני ספרים שעדיין נמצאים בארון הספרים שלי: סיפורים ושירים מתוך סרטים מצוירים וכל מיני, עם איורים של אולג גורבושין. אני זוכרת שאהבתי את האיורים בתור ילדה ואהבתי לצייר נושאים דיי דומים (דמויות חמודות, טבע).

Untitled50

Untitled-2

Untitled-1

בגיל מאוחר יותר גם קראתי את "סוד הגן הנעלם", ואני זוכרת שהתלהבתי מהאיורים של אורה איתן בספר. הם כל כך חופשיים ומינימליסטיים ויש כל כך הרבה חן ואופי בקו ובדמויות.

Untitled9001

ספרי על תהליך העבודה על הספר "הסוד של פלוריאן".

תחילה עשיתי סקיצה של פלוריאן ואווה משחקים בסירת נייר, כמו בסיפור:

2 (4)

אך נאמר לי שיש כבר איור דומה בספר הקודם של חוה, "קלידוסקופ", אז עשיתי סקיצה של אחת הסצנות שהצטיירה לי יותר בבירור בראש – כשפלוריאן ואווה יורדים למרתף החשוך ורואים צלליות מפחידות. זו סצנה שהצטיירה לי היטב כשקראתי את הספר אז ציירתי בדיוק מה שדמיינתי, ובסופו של דבר כמעט לא הייתי צריכה לגעת במה שציירתי חוץ מכמה תוספות וליטושים. צורת הציור החופשית יחסית התאימה להעברת התחושה של המרתף החשוך והמלוכלך, אז ניסיתי להמשיך בקו דומה באיורים הבאים.

BASEMENT (1)

ואת הסצנה עם סירת הנייר שילבתי כמובן בסופו של דבר בכריכה:

k

עטיפה סופית

עטיפה סופית

עלילת הספר מתרחשת בתקופת השואה. כיצד ניגשת לאייר את התקופה הזאת וכיצד התמודדת עם האלמנטים הקשים מבחינה רגשית שבסצנות המאוירות?

אני לא מרגישה שההתמודדות שלי עם הנושא היתה מאתגרת מדי. כשקיבלתי את הטקסט הרגשתי שאיכשהו מתאים לי מאוד לאייר את הספר הזה. נראה שלאווירה היה חלק גדול כאן, ואני אוהבת לצייר דברים די אווירתיים.

גם שפת הגוף וההבעות של הדמויות היו חשובות מאוד, והשקעתי בהן זמן רב עד שנראו לי נכונות. למשל, בסצנה שבה פלוריאן יוצא לחצר והחברים שלו נתונים בוויכוח סוער בנוגע ליהודים וגם כועסים עליו על כך שהוא כבר לא יוצא לשחק אתם:

Florian (7)

כיוון שמדובר בספר לקוראים בוגרים (גילי 9 ומעלה) ולא בפיקצ'רבוק – איך הדבר השפיע על עבודתך?

אין לי באמת ניסיון באיור ספרים באופן כללי, אז אין לי בעצם למה להשוות. בעיקר ניסיתי לצייר דמויות וסביבה בכיוון יותר ראליסטי מאשר חמוד ומסוגנן.

סקיצות לדמויות

סקיצות לדמויות

עם אלו אתגרים התמודדת במהלך איור הספר?

בעיקר שאלות כמו מה בדיוק לבשו באותה תקופה ובאזור הספציפי, ואיך נראתה הדירה מבפנים. הנה למשל שלב מוקדם של האיור הראשון, שבו אבא של פלוריאן מביא את אווה בשק ומניח אותה על השולחן.

1 (4)

חוה אמרה בתגובה שהאמא צריכה להיות הרבה פחות עירונית, יותר כפרית בלבוש שלה, ומלאה. בנוסף, ציירתי מתוך אינסטינקט דברים פחות מתאימים כמו מנורת חשמל וקומקום על תנור.

Florian (1)

חלק מהרפרנסים שנעזרתי בהם:

REF1

REF2

אלו מאיירים וספרים את אוהבת מהתקופה האחרונה, מי משפיע עלייך?

זה די קשה לבחור מהעושר האדיר שיש. מאיירת שאני מאד אוהבת היא Lisk Feng, ועוד אחת שגיליתי לאחרונה – Kirsten Sims (היא למשל, מאיירת שעושה לי חשק לנסות לאייר יותר ידנית). בגזרת הספרים מאוד אהבתי את "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד. האיורים של מאיה שלייפר כבשו אותי, הם מקסימים ומאוד אווירתיים.

Kirsten Smith

Kirsten Smith

האם את עובדת על פרויקטים איוריים אחרים שברצונך לספר עליהם?

הצטרפתי לפרויקט קבוצתי של רחל סטולרו, מרינה גרצ'אניק, לימור שונמכר ויאנה בוקלר. הפרויקט עוסק בתרגום, עיבוד ואיור של אגדות עם רוסיות, ויוצג כחלק מ"שבוע האיור" הקרוב. אני מאוד אוהבת את מה שהן עושות ומתרגשת לעבוד אתן!

מהו פרויקט החלומות שלך?

אני אוהבת מאוד ליצור דברים שקשורים למוזיקה, לכן, כנראה, ליצור קליפ אנימציה ללהקה שאני מאוד אוהבת ומעריכה יהיה בגדר הגשמת חלום.

 

לאהוב, להיפרד, להתאחד

אומרים לא לשפוט ספר לפי הכריכה שלו. אז אומרים. כשאתה רואה רומן לצעירים שעל כריכתו איור של ג'ון קלאסן, אי אפשר באמת להתאפק. והייתי בכלל באמצע קריאה של ספר אחר (בעל כריכה הולמת למדי), אבל בספר הזה יש איורים של ג'ון קלאסן. ועוד ברומן! ומי שכתבה אותו היא לא פחות מוכשרת מקלאסן – שרה פניפקר, שאחראית על סדרת הספרים המצוינת "קלמנטיין". בקיצור, עזבתי הכול והתחלתי לקרוא את "בלתי נפרדים".

זו היתה טעות. כי הייתי אמור לעשות דברים אחרים, אבל לא יכולתי לעצור לרגע. ב"גארדיאן" כתבו שצריך לקרוא את הספר כמו עוגה – piece by piece, אבל אני הייתי בבולמוס אכילה, וטרפתי את העוגה צ'יק צ'אק.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

אם נניח את המטאפורות השחוקות והביטויים המליציים בצד, "בלתי נפרדים" הוא ספר פשוט נהדר. הוא בנוי מצוין, כתוב בשנינות ועידון מעוררי השתאות, והוא מעניין, לכל אורכו – מהמשפט הראשון עד האחרון. סגנון האיור של קלאסן הולם מאוד את הטקסט, התרגום לעברית של דורית בריל-פולק מצוין, והעיסוק בסוגיות כמו הקרבה, אומץ, יריבות, מוות, מלחמה וטראומה – נעשה בצורה רגישה ומלאת חמלה.

הרומן מסופר בשני קווי עלילה מקבילים: הראשון, של פיטר בן השתים-עשרה. אמו מתה, אביו התגייס למלחמה שפרצה, וכיוון שהוא נאלץ בשל כך לעבור לגור עם סבו, רחוק מביתו, עליו להקריב את הדבר היקר לו מכול – שועל בשם פאקס, אותו הציל כשהיה רק גור, וגידל באהבה רבה. אך מייד עם לכתו של האב, לא יכול פיטר לשאת את הריחוק מפאקס והוא בורח מבית סבו ויוצא למסע של מאות קילומטרים אל המקום בו השאיר את פאקס, באזור מיוער בצד הדרך, קרוב לביתו הישן. קו העלילה השני הוא של פאקס השועל, שאף הוא אינו מסוגל לסבול את הפרידה מפיטר, ויוצא למסע בכיוון ההפוך כדי למצוא את בעליו האבודים. פיטר צועד אל עבר הבית, ואילו פאקס צועד אל עבר המלחמה.

איור: ג'ון קלאסן

איור: ג'ון קלאסן

ההחלטות הספרותיות של פניפקר בשלושה עניינים מרכזיים מבדילות את הספר הזה מסיפורים הקרובים אליו מבחינת הצורה והתוכן, והן מהוות במידה רבה את הסיבה להצלחה הגדולה של הרומן:

הבולטת מכול היא התמה של מערכת יחסים בין אדם וחיה (וילד וחיה בפרט), ומסע כפוי נוכח ניתוק. הדוגמא המוכרת ביותר לתמה הזו היא "לאסי חוזרת הביתה" מאת אריק נייט, שם הכלבה לאסי עוברת תלאות רבות בדרכה להתאחד עם הילד שממנו נאלצה להיפרד (אף על פי שמעניין לראות שבניגוד לעיבוד הקולנועי המוכר, נייט מסביר זאת כתגובה מובנית של כלבים מבויתים, ולא מתוקף איזו רגשנות והאנשה). ב"בלתי נפרדים" פניפקר מרחיבה את התמה בכך שהיא מניעה את שני הגורמים במשוואת הניתוק – הילד והחיה, ומניחה אותם על אותו מישור של אקטיביות, נחישות, קרבה עזה ותחושת דחיפות ובהילות להתאחד שוב.

בעשותה כך היא מציגה שני גיבורים ולא גיבור אחד (שבאופן מסורתי הוא החיה ולא האדם), מעמיקה את האמפתיה ואת המתח שיוצרת הדרמה הכפולה, וגם מעמידה את נקודת המפגש של האיחוד המצופה בסימן שאלה, אפילו מערערת לעתים על אפשרות קיומה. הרי אם כל אחד מהגיבורים נע לעבר נקודה מסוימת, בהחלט ייתכן שהם לא ייפגשו; זאת בניגוד למשל ל"לאסי חוזרת הביתה", שם העלילה מתקדמת בצורה לינארית מהמקום אליו נשלחה לאסי אל המקום שבו נמצא הילד, שאינו זז ואנו יודעים שהוא מחכה לה, גם אם אינו יודע שהיא בדרכה אליו.

איור: ג'ון קלאסן

איור: ג'ון קלאסן

עניין נוסף הוא קול המספרת. גם ב"לאסי חוזרת הביתה" יש מספר כל יודע, וזו בחירה לגיטימית כאשר כותבים על חיה. אמנם פניפקר רגישה וחומלת יותר מנייט, אבל גם היא מצליחה להעביר היטב את המהלכים הממשיים והנפשיים שעוברים על השועל. לעתים היא מועדת לבורות קטנים של האנשה מופרזת או זליגה לעבר עולם הדימוי, אבל ככלל, היא מצליחה לייצר קירבה אל דמותו של פאקס, תוך שהיא משתמשת כמעט לחלוטין באפיונים ביולוגיים-חייתיים. לכן גם ה"שיחות" בין פאקס לחיות אחרות מנוסחות תוך התייחסות לכך שהדברים נמסרים ללא מלים, אלא על ידי הבנה של מחוות, ריחות וקשב, והיא עושה זאת בצורה משכנעת מאוד.

הבחירה הייחודית יותר שעושה פניפקר היא שימור קול המספרת ככל יודעת גם בקו העלילה השני – זה של פיטר. ספר הנמסר ביותר מקו עלילה אחד נוטה פעמים רבות להיות בחלק מקווי העלילה – בגוף ראשון, בין השאר על מנת ליצור בידול בין העלילות. לעומת זאת, פניפקר, כאמור, אינה מספרת את סיפורו של פיטר בגוף ראשון, וכך מהדקת את תחושת הדומות בין שני הגיבורים ומאפשרת התבוננות שווה על הדמויות. כך אנו מגלים שעל אף שפאקס אינו מבטא במלים את פעולותיו והתנהלותו, אין זה שונה בעצם מהאופן שבו פיטר מסוגל לעשות זאת. כלומר, יש משהו מעבר לביטוי המילולי של הדמות את עצמה שמצליח לעבור היטב בזכות הכתיבה המדויקת של פניפקר.

עניין שלישי ומשמעותי במיוחד הוא הבחירה לוותר על אקספוזיציה ולזנוח תיאורים והסברים שמטרתם לבנות את ההתפתחות של הדרמה בצורה הדרגתית. הספר נפתח מייד בשחרור של פאקס באזור המיוער – כלומר, הניתוק הוא לא רק נקודת הפתיחה של העלילה הדרמטית, אלא של הסיפור כולו; ברגע שבו פיטר נותר לבדו בבית סבו הוא מחליט לעזוב ולהחזיר אליו את פאקס, במקום שיסופר לנו באריכות על הקשיים שלו ועל ההתמודדות עם הסב ועניינים מהסוג הזה, עד לבריחה הדרמטית; זמן קצר מאוד אחרי שפיטר יוצא לדרך הוא נפצע ולא יכול להמשיך במסע (מהלך דרמטי שבדרך כלל נמצא בשלב מאוחר יותר של הסיפור), והדברים נכונים גם לגבי מסירת קו העלילה של השועל.

איור: ג'ון קלאסן

איור: ג'ון קלאסן

החלטה זו אינה פוגעת באמינות של עיצוב הדמויות או של מסירת הדרמה; להיפך, היא מאפשרת לפניפקר לגעת מיד בלב העניין, אותו היא מנסחת בשלב מוקדם של הסיפור כתובנה של פיטר: "הוא לא היה במקום שבו הוא צריך להיות עכשיו". תובנה זו מושלכת גם על פאקס השועל, ומבטאת למעשה את הכוח המניע של הדרמה מבלי שהמספרת תידרש לפירוט ראליסטי או פסיכולוגי של הנסיבות. יש כל כך הרבה עוצמה במשפט הזה, והוא מהווה במידה רבה את המנטרה של הסיפור. מה גם שהוא מוליך את פניפקר לנושאים כבדי המשקל של הסיפור כמו מלחמה והשלכותיה ההרסניות, הקרבה וסולידריות, בדידות אל מול חברות, ועוד, במובן זה שהוא מהווה מעין קורת-גג שתחתיה ניתן להציג נושאים אלו ולשאול עליהם שאלות.

היציאה למסע מתוך ההבנה העמוקה והקשה הזו, מקבלת משנה תוקף כאשר פיטר נפצע ומוצא את עצמו בבית מבודד של וולה, אישה שנראית תימהונית בהתחלה, ואחר כך מתברר ששירתה במלחמה ומאז מתמודדת עם הטראומה שהותירה בה. וולה הקשוחה אך טובת הלב היא בעלת תפקיד משמעותי בסיפור, הן מתוקף היותה דמות אם המחליפה את האם החסרה, והן משום שהיא מהווה גורם מעכב, שכן היא אינה מסכימה שפיטר ימשיך במסעו, אך גם גורם מרפא, כיוון שהיא מסייעת בהחלמתו ומלמדת אותו שיעורים בהישרדות – פיזית ורגשית. בנוסף לכך, היא גם מערערת מוסכמות ואמתות (אחת החזקות בהן היא שאביו לא היה חייב להתגייס למלחמה), והיא עושה זאת משום שהיא מתייחסת לפיטר כשווה, והנה דוגמא יפה לכך:

וולה סקרה את פיטר במבטה כאילו היא רואה אותו לראשונה. "אז מה העניין? אתה חוזר הביתה או הולך לחפש את החיה שלך?"

"זה אותו דבר," אמר פיטר. והתשובה היתה פתאומית ובוטחת, אם כי היא הפתיעה אותו.

"ואתה מתכוון לעשות את זה, ולא משנה מי ינסה לעצור אותך? כי זה מה שאתה צריך לעשות באמת? כי זה מה שהלב שלך אומר לך לעשות?" וולה קפצה את אגרופה והלמה על חזה. "הלב שלך. זה נכון?"

פיטר חיכה לפני שהשיב, משום שהאישה – שאולי היתה מטורפת ואולי לא – שאלה את השאלה הזו כאילו גורל העולם תלוי בה. אבל התשובה היתה זהה, גם אם היה פולט אותה מייד וגם אם היה מהרהר בה במשך כל ימי חייו. הוא הלם בתורו על החזה שלו וחש ששריר ליבו מנתר. "כן. בעצם אין שום דבר אחר שאני יודע בכל ליבי."

האישה הינהנה. "טוב, אתה בן שתים-עשרה. אני מתארת לי שאתה מספיק בוגר כדי להכיר את עצמך."

ואולי זה ה"אס" של הספר: הוא שוויוני וישיר ולא הולך סחור-סחור; הוא מאמין בדמויות (אדם וחיה כאחד), וגם בקוראים הצעירים – ביכולת שלהם לנוע בין המצבים הרגשיים והדרמטיים ולפסוע במסע הכתוב, ויחד – כשם הספר בעברית – הופכים הסיפור והקוראים אותו לבלתי נפרדים.

"בלתי נפרדים" מאת שרה פניפקר, איורים: ג'ון קלאסן, תרגום: דורית בריל-פולק. הוצאת מודן, 2017

 

יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי.

 

"שותפה לסוד שרק אני רואה אותו" – ראיון עם רחלי שלו

על אף שמדובר בז'אנר ותיק ואהוב במדינות רבות בעולם, ספרי ילדים ללא מלים כמעט ולא רואים אור בישראל. ממש עתה, לכבוד יום העצמאות של מדינת ישראל, פורסם הספר "רק בישראל – ספר החיפושים הגדול" שיצרה רחלי שלו (הוצאת "ידיעות ספרים"). לרגל המאורע, שוחחנו עם שלו על הז'אנר, על עיצוב העלילות הוויזואליות, ועל הממד הפוליטי ביצירה שכזו.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

 

הספר "רק בישראל" הוא מסע וויזואלי-משחקי ברחבי המדינה. אנא ספרי לנו על הרעיון לספר והפורמט שנבחר לו.

"רק בישראל" הוא ספר המעביר חוויה של טיול בארץ דרך משחק חיפושים ומציאות של הדמויות הממלאות אותו. הספר נעשה בפורמט של ספר Wimmelbuch, פורמט דומה לזה של "איפה אפי?" המוכר והאהוב. הקורא עובר דרך האיורים מהעיר לטבע, דרך נופים מוכרים, צבעים ופרטים רבים, כאשר הוא צריך כל הזמן לחפש דמויות שחוזרות ועוברות מעמוד לעמוד.

באופן מעט אירוני, הספר ראה אור קודם כל בחו"ל, ורק עתה "עשה עלייה" לארץ. כיצד קרה התהליך הזה דווקא?

נכון מאד, הספר הוזמן על-ידי הוצאת הספרים הברלינאית "Wimmelbuch Verlag", שכבר הוצאתי אצלה ספר אחר (על מכשפות) בעבר, וביוזמה משותפת עם הוצאה יהודית נוספת בעיר, "Ariella Verlag", והם ביקשו ממני לעשות ספר על ישראל. כמובן שמאוד שמחתי. לאחר מכן הספר יצא לאור בארצות הברית בעשרות אלפי עותקים במסגרת "ספריית פיג'מה" ורק כעת, בתזמון מושלם ליום העצמאות, הוצאת "ידיעות ספרים" בחרה להוציא אותו לאור גם כאן, המקום הטבעי שלו.

האם הז'אנר של ספרים ללא מלים מתאים ומקובל יותר בקרב קהל בינלאומי מאשר מקומי? קיבלת תגובות מקהל שאינו ישראלי לגבי הספר?

לחלוטין כן. ז'אנר הווימלבוך פופולרי מאוד בגרמניה והוא מעין צאצא של ציוריו רווי הפרטים של ברויגל. הרבה פאזלים תוצרת גרמניה שזכורים לנו מילדותינו הם בעצם כפולות מתוך ספרים אלה. גם "איפה אפי?" האנגלי שכבר הזכרתי מצליח בכל רחבי העולם, וגם בישראל. ועדיין, ממה שהבנתי, הישראלים אוהבים לקבל את ספר הילדים שלהם עם טקסט. ואם זה נכון, זהו קצת פספוס בעיניי מכיוון שיש הרבה רווח בחוויה הזאת של ספר ילדים. אני רואה ילדים שמבלים אתו שעות, מחפשים את הדמויות ומספרים בעצמם את הסיפור שהם ממציאים, ולא תלויים במבוגר שיבוא ויקריא להם.

סקיצה ראשונה לכפולה של תל אביב

סקיצה ראשונה לכפולה של תל אביב

סקיצה שנייה לכפולה של תל אביב

סקיצה שנייה לכפולה של תל אביב

כפולה צבועה של תל אביב

כפולה צבועה של תל אביב

אני מקבלת כל הזמן תגובות מילדים מרחבי העולם שנהנים ממנו מאוד, גם ילדים ממש קטנטנים. ככה גם גיליתי שקיימת טעות וששכחתי דמות אחת באחת הכפולות, כאשר ילדה נורווגית חמודה ביקשה מאמה שתכתוב לי. את הטעות לא תיקנתי בגרסה הישראלית, אני חושבת שזה מעניין שהילדים ימצאו גם את הטעויות. במסגרת "ספריית פיג'מה" בארצות הברית עשו גם הפעלות ליום העצמאות שעבר באמצעות האיורים של הספר. קיבלתי תמונות מהפעילות בניו יורק, זה מאוד ריגש אותי.

אנא שתפי אותנו בתהליך העבודה על הספר. 

מכיוון שמאוד רציתי להעביר בספר הזה את המקומות עצמם, הבנתי מהר מאוד שאיסוף תמונות בגוגל לא יספק את האותנטיות הנדרשת, והחלטתי לצאת פיזית למסע ברחבי ישראל. הגעתי אל המקומות ממש כמו אחת התיירות, ביקרתי בכל האתרים המומלצים וראיתי את ישראל בעיניים חדשות וטריות. רק ככה יכולתי לשלב ולהעביר את הדמויות הייחודיות של כל אזור, את האווירה, המוזיקה והריחות.

מאיסוף רפרנסים בים המלח

מאיסוף רפרנסים בים המלח

סקיצה ראשונית לים המלח

סקיצה ראשונית לים המלח

האם היה עלייך להתמודד או להתגבר על אתגרים פוליטיים או של תקינות פוליטית במהלך העבודה על הספר?

בגב הספר ישנה מפה של ארץ ישראל, בה מסומנים המקומות שמופיעים בתוכו. כששלחתי את המפה שאיירתי להוצאות הגרמניות, הם שלחו לי חזרה מפה של גבולות 67' וביקשו שאתקן את האיור על-פי גבולותיה. כך מצאתי את עצמי, אדם א-פוליטי ברמ"ח אבריו, מנהלת משא ומתן מול ברלין על גבולות מדינת ישראל. הסברתי להם שזה לא ממש ישקף את המציאות כעת בישראל, ובסוף, בניגוד למציאות הפוליטית, הגענו להסכמות.

הסקיצה הבאה לים המלח

הסקיצה הבאה לים המלח

ים המלח לפני צביעה

ים המלח לפני צביעה

ים המלח אחרי צביעה

ים המלח אחרי צביעה

כיוון שמדובר בספר ללא מלים, האם עבודת האיור שונה מעבודה על פיקצ'רבוק שכולל מלל, במובן זה שהאחריות לספר סיפור מונחת רק על כתפייך כמאיירת? האם הדבר משפיע על העבודה עצמה, מבחינת עיצוב הסצנות או הדמויות, למשל?

בהחלט, למרות שכמעט ואין מלים, תפקיד המספרת הוא לגמרי עלי, והוא בא כאן בריבית, שכן מלאכת הכתיבה היא רבה ומסועפת יותר. אינני צריכה לכתוב רק עלילה אחת, אלא עשרות רבות, שהולכות ונקשרות אחת בשנייה ככל שהספר מתקדם. לכן "הכתיבה" בספר מתגלמת בדמות טבלת אקסל עצומה בה כל תנועה של כל דמות מתוכננת בקפידה.

ספרי לנו על הבחירה להוסיף דפי צביעה בסוף הספר. מהו הערך בשיתוף הילדים בתגובה יצירתית לספר?

דפי הצביעה נותנים עוד רובד אינטראקטיבי לספר ולוקחים את השיתוף של הילד, שמגולם כבר בחיפושים ובמציאת והמצאת הסיפורים, צעד אחד קדימה. כך הילד יכול למצוא דמות, ללכת ולצבוע אותה בדף הצביעה, ולהמשיך ולמלא את כל הדפים בצורה הזאת.

היופי בספר מהסוג הזה הוא שאפשר להיכנס אליו פעם אחר פעם ולראות דברים חדשים. דפי הצביעה מוסיפים אפילו עוד אפשרות לשקוע בתוכו.

פרט מדפי הצביעה - שוק מחנה יהודה

פרט מדפי הצביעה – שוק מחנה יהודה

האם ישנה גם מטרה דידקטית או לאומית סביב הספר? ובמידה וכן, האם העובדה שהספר נשען רק על דימויים וויזואליים תורמת למטרה?

אני חושבת שהספר הוא פחות דידקטי והדגש בו הוא יותר על הסיפור והחוויה, ואז התשובה היא כן, הדגש הוויזואלי בהחלט תורם לעניין. האלמנט היחיד שיש בו מן הדידקטיות זאת המפה מאחור, שנועדה פשוט לעזור ולמקם את הסצנות מבחינה גאוגרפית.

ולגבי הלאומיות – זהו ספר מהנה לילדים בכל הקשר, אבל אני בהחלט רואה אותו כספר שהוא אידאלי כמתנה לאורח מחו"ל או למארחים בחו"ל, וככזה, הוא נותן טעימה של ארץ ישראל, על כל גווניה: המרקם האנושי, האווירה, הנופים וכולל את כל הדתות, העדות, הגילאים והצבעים.

מה היית רוצה שילדים וילדות יקבלו מהספר?

כשאני התבוננתי בספרי ילדים מהסוג הזה בילדותי, הרגשתי שאני שותפה לסוד שרק אני רואה אותו. ככה אני רוצה שגם הם ירגישו.

שבע בום! מאיה שלייפר

"שבע בום!" הוא מדור המציג את תהליך העבודה של איור ספר ילדים. דרך שש טיוטות ואיור סופי אחד יציגו המאיירים המתארחים במדור את תהליכי החשיבה שלהם, ההתלבטויות וההחלטות אותן הם לוקחים בעת איור הספר. והפעם – מאיה שלייפר על הספר "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד. הוצאת כנרת זמורה ביתן.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

1. היה בספר הזה משהו גורלי. את השועלים התחלתי לצייר שנה לפני זה. היה לי רעיון לאפליקציה שבה הגיבור המרכזי היה שועל והיה צריך לעזור לו לגלות דרך הביתה בתוך היער. העבודה על האפליקציה נעצרה, ונשארתי עם סקיצות רבות של השועל וגם מחשבות על איך להמשיך. ואז פנתה אלי העורכת יעל גובר, וסיפרה על הספר של גלית ראב"ד. שלחתי להן את הסקיצות של השועל שלי וכך זה התחיל.

m2

m3

2. נפגשתי עם גלית ויעל, ומיד הסכמנו על הטכניקה – צבעי גואש ועפרונות פסטל. כי אני מאוד אוהבת בתקופה האחרונה לצייר עם עפרונות פסטל וצבעי גואש, וכבסיס הם היו מאפשרים ליצור רקעים עשירים יותר.

m4

m5

 

3. כשאני עוברת על הסקיצות הראשונות והתוצאה הסופית, אני רואה שכמעט ולא היו שינויים. השינויים היו בדקויות – כמו להדגיש את הטבע הישראלי. הגעתי עד הבית של גלית ביישוב כליל כדי לספוג את האווירה וכדי להפחית את כמות הצבע הירוק שהיה נשפך לי באופן טבעי כשהייתי מתחילה לצייר עצים וגבעות.

כך נראתה הסקיצה הראשונה של מפגש הילדים והשועל:

m6

את הסקיצה אהבתי. אבל השועל היה קרוב מדי לקו הקיפול, וגם השטח מסביב שנשאר לא בשימוש היה גדול מדי. זאת הייתה הסקיצה הבאה:

m7

4. הבחירה בטכניקה ידנית עם צבעי גואש השפיעה מאוד על התהליך. בעצם אין לי סקיצות גמורות כי בשלב שבו הייתי צריכה להעביר את הציור על הנייר שמתאים לצבעי מים – שהוא עבה ועם טקסטורה – פרטים רבים היו הולכים לאיבוד בזמן שציירתי על שולחן אור. וגם אי אפשר להכניס יותר מדי פרטים בעיפרון על נייר עם טקסטורה – הדף מתלכלך, ואחרי שכבה של צבע כבר בקושי רואים אותם. הדברים שהיו לי חשובים הם תנועה מדויקת של ילדים וקומפוזיציות של צמחיה.

m8

5. ברוב הספרים שאיירתי קודם, היה גיבור ראשי אחד. אמנם היו דמויות שהצטרפו אליו, אבל הן לא היו חייבות להיות בכל כפולה. בספר "פתאום נשבה הרוח" יש ארבעה גיבורים שווים. זה כמעט כמו ארבעה סיפורים. מבחינת הסטוריבורד זה היה מאתגר למצוא בכל פעם זווית חדשה. והפתרון – לחלק כפולות מסוימות לארבעה חלקים שווים, כמעט כמו לתת לכל סיפור עמוד נפרד.

m9

6. כשציירתי את הנופים הייתי ספונטנית. היה אפשר לקרוא לזה "מה שיוצא אני מרוצה", אם לא הייתי נאלצת לצייר כמה איורים מחדש.

m10

m11

7.

m1

 

"תכנון נקמות עושה טוב לעור הפנים" – שיחה עם גברת בלום

טוב, זה לא היה פשוט, אבל הצלחנו לשוחח עם גברת בלום, אחת מגיבורות סדרת הספרים "כראמל" שכתבה מאירה ברנע-גולדברג ואיירה קרן מאי מטקלף (הוצאת כנרת זב"מ). לרגל צאת הספר השני בסדרה, "הנקמה", התעקשנו לתפוס לשיחה קצרה את המרשעת של הספר (אבל אולי לא כדאי שתגידו לה שככה קראנו לה), וגילינו כמה דברים מעניינים מאוד.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

שלום גברת בלום, מה שלומך? 

מה השטויות האלו 'מה שלומי'? מה אכפת לך? אתה מכיר אותי בכלל? תתעסק בעניינים שלך, ואל תדחוף את האף למקומות שלא קשורים אליך.

ובכל זאת, ספרי לנו בבקשה מה עבר עלייך מאז הספר הראשון.

אם אתה בכל זאת מתעקש, אני רק יכולה לספר לך שעברתי תקופה מאוד קשה, אבל אין מה לדאוג לי. אני לא רוצה להרוס למי שלא קרא את הספר הראשון, אבל מה שאני כן יכולה לספר לך שתכנון נקמה מתוקה זו דרך מופלאה להעביר את הזמן הפנוי בחיים. בכלל, תכנון נקמות עושה טוב לעור הפנים ומכניס קצת צבע לחיים.

כולם עדיין חוששים ממך, במיוחד מילה. יש להם סיבה לפחד?
ברור שיש להם ממה לפחד. מה אתה חושב, שאני מתכוונת לעבור על התרמית שלהם ושל החתול הכתום והדוחה בכזו קלילות? מה השטויות האלו? אני שמחה שהם מפחדים. אולי זה ילמד אותם לקח לא להתעסק אתי בעתיד.

איור: קרן מאי מטלקוף

איור: קרן מאי מטקלף

מה את חושבת על רובי, גול, וכל החבר'ה?
בינינו, אני לא מפחדת להגיד את האמת. אני לא סובלת אותם. אל-אל עף על עצמו, מסתובב עם מראה ומתעסק עם השיער השמנוני שלו כאילו הוא איזה מלך היופי או משהו כזה. אני לא מבינה מה הבת שלי מצאה בו, אבל לא משנה, בוא נגיד שאת השכל של אמא שלה היא לא קיבלה. גול טיפש כמו תרנגול, ורובי? הילד העלוב הזה, כל כך חלשלוש שזה מגוחך בכלל להתייחס אליו.

ג'יין לא סותמת הפה לשנייה, אני לא מבינה איך מילה וספ מסוגלים לגור עם כולם באותו הבית! וכראמל… כראמל… אותו אני הכי שונאת. הוא ישלם על הכול, גוש הפרווה הדוחה הזה. על הכול הוא ישלם! אתה עוד תראה! כולם יראו! ואז נראה אם הם יעזו שוב לצחוק על גברת בלום!

עם יד על הלב, כראמל הזה, הוא ממש טיפוס, הא?
טיפוס? טיפוס זו מחמאה בשבילו. אפס, זה מה שהוא. כשאני אגמור אתו, הוא יצטער על הרגע בו רובי בחר את הטבעת שלו. הוא יצטער על היום בו הוא הגיע לטירה! הוא יצטער על היום בו הוא נולד. למרות שאם לא תספר לאף אחד ותשמור את זה כסוד ביני ובינך, אני דווקא מאוד אוהבת את הפתגמים ואת ההומור שלו. ברור שאם תספר למישהו שאמרתי את זה יהיה לך עסק אתי. הבנת את זה?

ברור, ברור… אבל תגידי, בינינו, איך זה להיות המרשעת?
אני המרשעת? אני?! מה השטויות האלו שאתה מקשקש כאן? אני הקורבן! נראה לי שלא קראת את הספר כמו שצריך. כראמל הוא הרשע, הוא וחבורת הילדים האיומה. רגע. לוחשים לי כאן משהו באוזן. תמתין. אהה, רגע, באמת הזכירו לי כאן כל מיני דברים שעלולים להתפרש כאילו אני המרשעת, אבל אם תקרא את הספר השני תגלה שיש מרושעים גדולים ממני. למה נטפלת דווקא אלי? נראה לי שאתה הרשע! אתה זה שממהר לשפוט אנשים לפי ההתנהגות שלהם! רגע, לוחשים לי שוב משהו באוזן. אה… מסתבר שבאמת מקובל לשפוט אנשים לפי ההתנהגות שלהם. טוב, נו! אני מרשעת. יש לך בעיה עם זה? כי לי לא.

איור: קרן מאי מטקלף (תעשו טובה, אל תספרו לגברת בלום ששמנו תמונה של כראמל)

איור: קרן מאי מטקלף (תעשו טובה, אל תספרו לגברת בלום ששמנו תמונה של כראמל)

מי מקור ההשראה שלך? אולי את מעריצה איזו דמות ספרותית?
מה השטויות האלו מי מקור ההשראה שלי? אוי, סליחה. אני פשוט רגילה לומר כל דקה "מה זה השטויות האלו", לפעמים בלי קשר למה ששאלו אותי. ברור שיש לי מקורות השראה. שמעת פעם על טרוֹפְדְרוס? המנהלת בבית הספר בו לומדת מטילדה? זו מהספר "מטילדה" של הסופר רואלד דאל? היא מרשעת אמתית שהייתי רוצה להידמות לה. אני מעריצה אותה. בחדר שלי תליתי פוסטרים שלה, ואפילו רקמתי את השם שלה על הגרביים שלי. אולי גם שמעת פעם על קרואלה דה ויל? את השנאה לחיות למדתי ממנה. התלבטתי אם להוסיף גם את דולורס אמברידג' שנשלחה לפקח על דמבלדור בבית ספר הוגוורטס ועשתה עבודה מופלאה, אבל היא חלשת אופי מידי לטעמי.

יצא לך להכיר היטב את הסופרת מאירה ברנע-גולדברג. אתן מסתדרות?
לא שמעתי עליה מעולם. אין לי מושג מי זאת. גם מה השטויות האלו שני שמות משפחה? מי היא חושבת את עצמה?

מה אנחנו לא יודעים עלייך וכדאי מאוד שנדע?
לא שזה העסק שלך, אבל אני חוטאת בכתיבה ועובדת על ספר שירים פרי עטי.

יש לך תכניות להמשך? נראה אותך שוב?
ברור שתראו אותי שוב. אני לא הולכת לשום מקום!

 

 

המהדורה המקוצרת

"בינק וגולי" מאת קייט די-קמילו ואליסון מגי, איור: טוני פוסיל

הנוסחה המקובלת בעיצוב יחסים בין דמויות, היא שכבר בתחילת הספר תוצג בפנינו הגדרת הקשרים ביניהן: אב ובן, בני זוג, אחיות וחברים. ידיעת הקשרים הללו משפיעה מראש על האופן שבו אנחנו תופסים את הדמויות ואת יחסיהן, ועל הפירוש שאנחנו נותנים לקורותיהן. אולם לפעמים, דווקא כאשר מותירים את הקשר בין הדמויות בלתי מוגדר במובהק, עשוי להתקבל ספר מעניין ומיוחד יותר, כפי שניתן לראות במקרה של "בינק וגולי" מאת קייט די-קמילו ואליסון מגי.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

בגב הספר כתוב אמנם כי "בינק וגולי הן החברות הכי טובות", אולם בשלושת הסיפורים המופיעים בספר עצמו, הקשר בין שתי הבנות אינו מוגדר באופן חד משמעי כמעט עד סוף האחרון שבהם. התוצאה היא ספר שבו ניתנת לקורא ההזדמנות להבין את היחסים בין השתיים במגוון דרכים, המשתנות מסיפור לסיפור:

בסיפור הראשון, "מי צריך גרביים חדשים?", האינטראקציה בין השתיים מזכירה מאוד מערכת יחסים בין אחות בכורה לאחותה הצעירה: כאשר הן נכנסות לחנות גרביים ובינק בוחרת את הזוג הצבעוני והזרחני ביותר, גולי, המתיימרת לדעת מה "נכון" מבחינה אופנתית, מזדעזעת במופגן מטעמה הילדותי של הקטנה, וטוענת כי הצבעוניות שלהם "מכאיבה לי בעיניים". אבל בינק מתעקשת, והשתיים פוצחות במעין ברוגז על רקע אופנתי, שמסתיים בפשרה כאשר גולי מפתה את בינק בערימת פנקייקים. העובדה שבינק הקטנה תלויה בגולי לשם כך ואינה יכולה להכין פנקייקים בעצמה, מחזקת את התחושה שמדובר ביחסים בין אחיות.

Untitled90

בסיפור "נ"ב אחזור בקרוב", נדמה כי השתיים הן שני חלקים בנפשה של אותה ילדה/נערה עצמה: גולי, נציגת החלק הבוגר או המתבגר בנפשה של הילדה, משתוקקת להרפתקאות וריגושים ו"מוכרחה לצאת למסע בעולם הגדול". כדי לעשות זאת, היא מותירה את בינק, "הילדה הקטנה" שבנפש, כשהיא נעולה בחוץ. בינק מתדפקת שוב ושוב על דלתה של גולי, שהודפת אותה כל העת בטענה שהיא עסוקה בטיפוס אל פסגת הרי האנדים.

העובדה שההרפקתה האתגרית של גולי מתחוללת בעצם בדמיונה, תוך כדי דין ודברים עם בינק, מחדדת עוד יותר את התחושה שמדובר במסע פנימי-נפשי, שבו האינטראקציה בין השתיים ממחישה באופן אינטליגנטי וחינני מאוד את התחושה שיש לילדים רבים בשלבי ההתבגרות השונים, כי על מנת להגיע להישגים ו"לכבוש פסגות" עליהם לדחוק החוצה את כל מה ש"ילדותי" ומהנה (במקרה של בינק – משחק בגינה וכריכי חמאת בוטנים). אולם בסופו של דבר, כאשר גולי מגיעה סוף-סוף אל הפסגה, היא תוקעת בה כדגל את הגרב הצבעונית והילדותית מהפרק הקודם, ובוחרת ליהנות מהרגע יחד עם בינק בזלילת כריכי חמאת בוטנים. כלומר, שני חלקי הנפש מתאחדים, וכך מאפשרים שילוב אולטימטיבי של הישגים והנאות, מאמץ ומרגוע. היכולת להכיל בגרות וילדותיות בנפש אחת הוא תמצית הבגרות, רומזות די-קמילו ומגי.

Untitled901

הסיפור האחרון בספר, "קחו דג הביתה", הוא זה שבו מוצגות בינק וגולי כשתי חברות באופן מובהק, עלילתית ומילולית גם יחד: בינק קונה דג זהב קטן בחנות לחיות מחמד. מאותו רגע היא לוקחת אותו אתה לכל מקום ומפגינה כלפיו אהבה רבה, שגורמת לגולי לקשת של תגובות – מביטול מזלזל, דרך חנפנות, דחייה וקנאה עזה וגלויה. היא חשה כי פרד הדג מאיים על מקומה בלבה של בינק. אלא שכאשר פרד נמצא בסכנת חיים, גולי חשה להצילו מפני שהיא אוהבת את בינק ויודעת כמה הדג חשוב לה, אך לא מתאפקת וכורכת בהצלה גם הפרדה (לפחות פיזית) בין השניים. בינק כועסת, אך מבינה מיד שגולי עשתה זאת מתוך קנאת אוהב, ומבטיחה לה: "את החברה הכי נפלאה שלי".

Untitled902

הזוויות השונות הללו של היחסים בין בינק לגולי, והצבעים השונים בהם נצבע הקשר שלהן בכל אחד מהסיפורים, הופכים אותן לדמויות עגולות ומעניינות מאוד, עניין המקבל רבדים נוספים בזכות משלבי השפה השונים מאוד ששמה די-קמילו בפיהן של שתי הבנות (גולי מדברת ובעיקר כותבת בשפה גבוהה ונמלצת מאוד, לעומת בינק הדבקה בעגה יומיומית, הבדלים המועברים היטב גם בתרגום המוצלח של שהם סמיט ואמנון כץ), וכן בזכות איוריו המוצלחים של טוני פוסיל, התורמים להבנת ההבדלים בין השתיים ואופי היחסים ביניהן: הבית הגדול של גולי מעוצב בסגנון מודרני, חד ונקי, בעוד שבינק גרה בבית קטן וחמים, עשוי עץ ומוקף גינה. באמצע הדרך ישנו ספסל עליו הן יכולות לשבת יחד (בפרק הראשון, כשהן עורכות "חגיגה של פשרו", כלשונה של בינק, הן אוכלות יחדיו על ספסל-האמצע הזה).

Untitled905

אמצעי נוסף שנקט פוסיל להדגשת ההבדלים ביניהן הוא האופן בו אייר את שערותיהן: לבינק שיער פרוע וקופצני, כמעט בעל אישיות משלו, בעוד שלגולי שיער חלק, מסופר ומסודר, שרק קבוצה קופצנית קטנה מאחור מסמנת כי הוא אולי בעל עבר ילדותי ופרוע יותר. אולם לא רק ההבדלים בין השתיים מתבטאים יפה כל כך באיורים, אלא גם הקשר העז ביניהן. פוסיל משרה פעמים רבות את התחושה כי רק השתיים קיימות בעולם, על ידי הותרת שטחים לבנים רבים ואיורי שחור לבן, כשרק כתמי צבע בודדים מעטרים אותם – לרוב הכתמים הללו הן דמויותיהן של גולי ובינק. כל אלו מחזקים בקורא את ההרגשה כי בין אם השתיים הן אחיות, חברות או אפילו שני חלקים באותה נפש, דבר אחד בטוח: הן אוהבות זו את זו מאוד. העובדה שהאיורים מעבירים חלק נכבד כל כך מתוכנו של הסיפור, היא משמעותית מאוד עבור קהל היעד שלו – ילדים העושים את צעדיהם הראשונים בקריאה. בנוסף, הטקסטים הקצרים דיים עבור תלמידי כיתה א' מחד, אך אינם חוסכים במלים "גדולות" ובשפה גבוהה מאידך, יוצרים איזון מדויק בין הצלחה והנאה לאתגר, ההופך את "בינק וגולי" לספר ראשית קריאה אידאלי.

"בינק וגולי" מאת קייט די-קמילו ואליסון מגי. איורים: טוני פוסיל, תרגום: שהם סמיט ואמנון כץ. הוצאת כנרת, 2017

 

"גברת עוד" מאת טל ניצן, איורים: אביאל בסיל

החיים בחברה בעלת אוריינטציה צרכנית מספקים אתגרים של איפוק ודחיית סיפוקים עבור ילדים ומבוגרים גם יחד. ועם זאת, מעטים הם ספרי הילדים העוסקים בחוויה הזו של פיתוי וגירוי צרכניים בלתי פוסקים, ההתמודדות או אי-ההתמודדות עמם ומשמעויותיה הרגשיות השונות. "גברת עוד", ספרה החדש של טל ניצן, עוסק בנושא באמצעות דמותה של מין "צרכנית-על", אשה שכל הווייתה סובבת סביב שיכרון קניות בלתי פוסק.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

חייה של גברת עוד ריקים מכל פעילות ותוכן למעט קניות: היא לא עובדת, כותבת, מתעמלת, קוראת או עושה כל פעילות אחרת שאנו תופשים כראויה או בעלת משמעות, אלא רק קונה וקונה. בבוקר היא יוצאת לקניון כשם שאנשים אחרים יוצאים לעבודה, לגן ולבית הספר, ומעבירה בו את יומה באורגיה של בזבוזים וקניות ללא כל אבחנה וצורך.

לאחר שקנתה כמעט כל מה שאפשר, היא מדדה הביתה, כורעת תחת משא השקיות הרבות, רק כדי לגלות שהדלת אינה נפתחת בגלל עודף החפצים הממלאים את דירתה. כאשר היא מצליחה סוף-סוף להיכנס, מתיישבת גברת עוד על הרצפה בין הררי חפצים חסרי תוחלת המונעים מהאור ומהאוויר להיכנס לביתה, ומחליטה באחת להפסיק את ההרגל המגונה. למחרת היא מוסרת את כל החפצים המיותרים, וכך, קלילה ושמחה, היא עוברת למלא את ימיה במעשים מלאי תוכן כמו עבודה, קריאה, כתיבה התעמלות ועוד, הכול, "רק לא לקניון".

Ms. More_proof 5 bitsua LR Sprds-page-016

השילוב בין הטקסט של טל ניצן והאיורים של אביאל בסיל מיטיב לשקף את הבולמוס, חוסר השליטה ותחושת האופוריה המזויפת וקצרת המועד שמעניקה הצרכנות האובססיבית שרבים מהאנשים בתקופתנו לוקים בה, ואת הריקנות הרגשית שהם שואפים למלא בעזרתה. כך, הקטע בו גברת עוד מגיעה לקניון ומסתובבת במעין שיכרון, כאשר "חלונות ראוה מסביב נוצצים, קוראים לה, רומזים לה אינספור חפצים", מופיע על גבי איור שכמו מוצף בצבעי אדום וצהוב – צבעים המשמשים בתעשיית המזון המהיר כדי להשפיע פסיכולוגית על הצרכן לרצות לאכול-לקנות עוד ועוד.

Ms. More_proof 5 bitsua LR Sprds-page-009

גם בקטע בו גברת עוד יושבת בביתה המתפקע מחפצים ושואלת את עצמה "מי צריך את כל זה", האיור משקף יפה את תחושותיה, כשעל הרקע השחור במרכזו היא יושבת מאוירים חפצים רבים בקווי מתאר אפורים בלבד, מה שיוצר תחושה של עומס חומרי וריקנות רגשית גם יחד.

Ms. More_proof 5 bitsua LR Sprds-page-013

עם זאת, מעניין לשים לב שעבודת האיור של בסיל מציבה בנקודה מסוימת סימן שאלה גדול לגבי התמה של הספר: בתחילת הסיפור גברת עוד מוצגת, כאמור, כמי שהדברים בעלי החשיבות או הטעם בחיים אינם מעניינים אותה. אולם באיור בו היא יוצאת בבוקר לרחוב, כל אותם אנשים הממהרים למקומות בהם נעשים הדברים המשמעותיים "למשרד, לרכבת, לשדה תעופה, לגן, לתיכון וגם לגנון", מאוירים כשפניהם מושפלים או זעופים, מתוחים, משועממים, או פשוט תקועים בסמרטפון. ארבעת האנשים היחידים המחייכים באיור זה, הם אלו הנמצאים בעיצומה של פעילות פנאי כלשהי: האב המטייל בנחת כשבנו רוכב על כתפיו, הזקן המאכיל יונים, הצעיר הרוכב על אופניו ומביט בעוברים והשבים ו…גברת עוד. האיור הזה של בסיל כמו מערער על האמירה הטמונה בשלב מאוחר יותר בטקסט, לפיה מי שממוקדים בפעילות פרודוקטיבית הם בעלי חיים של משמעות ואושר, בעוד שאלו הממוקדים בקניות הם בעצם אומללים מתחת להררי החפצים.

העיסוק באומללות התת-קרקעית הזו מעורר מאליו גם את התהייה באיזו מידה זהו ספר ילדים בכלל. קשה שלא לתהות האם אותן תחושות שעוברות על גברת עוד מאפיינות באמת גם את החוויה הילדית בחברת השפע? האם מרבית הילדים מתקשים להתמודד עם עודף הפרסומות בטלוויזיה או עם השהות במרחבים מציפים חושית ומלאי פיתויים כמו הקניון בגלל חור רגשי שהם מנסים למלא, או שמא פשוט מפני שהם עדיין לא מתורגלים דיים בדחיית סיפוקים? (נושא שהספר אינו מתייחס אליו כלל).

Ms. More_proof 5 bitsua LR Sprds-page-012

השאלה אם זהו ספר לילדים או בעצם למבוגרים מתחדדת לנוכח העובדה כי הוא משובץ דימויים ורעיונות שידברו בעיקר אל המבוגרים המקריאים ויחלפו מעל ראשם של הילדים: העובדה שגברת עוד מאוירת כרווקה סטראוטיפית עם חתולים, הקיצוניות הרגשית המאפיינת את מעשיה – מקניה ואגירה אובססיביות למסירת רוב רכושה בהחלטה של רגע, והימנעות מוחלטת – כמעט מבועתת ("רק לא לקניון") – מקניות, כל אלו הם מהלכים רגשיים שאין להם אחיזה של ממש בעולם התוכן והרגש הילדי.

אלו הופכים את "גברת עוד" לספר שמדבר בעיקר אל המבוגרים המקריאים אותו, ומותיר את הילדים המאזינים בלא עיסוק רלוונטי בתחושותיהם וקשייהם בעולם ההיפר-צרכני שלנו.

"גברת עוד" מאת טל ניצן, איורים: אביאל בסיל. עריכה: נרי אלומה, ספרית פועלים, 2017

"פנדה יוצאת למרעה" מאת מאיר שלו, צילומים: דן גולדפינגר

פנדה היא גורת כלבי רועים המתגוררת במושבה לרגלי הר הכרמל. היא כבר רוצה מאוד לגדול ולצאת למרעה יחד עם בני משפחתה הבוגרים, אבל היא עדיין קטנה וצריכה לגדול ולהתחזק. בינתיים היא מחפשת מישהו לרעות בסביבת הבית, אבל חיפושיה אינם נושאים פרי: כלב השמירה של הדיר כועס עליה, התרנגול רוצה רק להשוויץ בפניה, הטלאים אינם שומעים טוב ובכלל יודעים רק לפעות, נעמי הקטנה ממהרת לגן, וסבא שלה – לעבודה. פנדה הקטנה מואסת בחצר המשק ומחליטה לצאת בכל זאת לכיוון המרעה, לבדה. בדרך היא חווה קשיים רבים, שבסופם היא אכן מגיעה למרעה ועוזרת בעבודה. אך דווקא לאחר שהוכיחה כי היא כבר גדולה, היא רוצה להיות שוב קטנה ולהתפנק בבית עם אמהּ.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

הספר, שיצרו מאיר שלו ודן גולדפינגר, הוא מעין מחווה או תרגיל בזיכרון לספרי הילדים בצילומי שחור-לבן שיצאו בארץ ממחצית שנות החמישים ועד ראשית שנות השבעים ועסקו בעיקר בחייהם של ילדי הקיבוצים. ספרים דוגמת "הרפתקה באגם" (1956) שכתב ס.יזהר תחת הפסבדונים ה.רזי; "לילך מקבוצת אילנות" (1963), שגם הוא נולד מסדרת צילומים של פטר מרום, ואליהם נוסף הטקסט שחיבר נתן יונתן; "אתי ונעמה" (1961) מאת דקלה עם צילומיו של ארוין פרקש; "מסע לארץ הגשם" (1969) שכתבה דבורה עומר וצילם ברוך רביב, ועוד.

20139

ברובם יוצאים הילדים למעין אודיסאה בטבע הסובב אותם – במשק הקיבוצי או מחוצה לו. במהלכה הם מוכיחים את בגרותם וכישוריהם החקלאיים, או את הקשר העז שלהם אל החי והצומח, המהווים בסיפורים אלו דמויות משמעותיות בפני עצמן, בעלות רגשות ומחשבות המהדהדות את עולמם הפנימי של אותם "ילדי טבע". הדבר נכון במיוחד בכל הנוגע לכלבים, שתופסים מקום נכבד בסיפורים, מלווים את הילדים ואף מואנשים במידת מה, כמו הכלבה כושית ב"הרפתקה באגם", לייקה ב"אתי ונעמה" או זאב של "לילך מקבוצת אילנות". לכן, נדמה כי במידה רבה "פנדה יוצאת למרעה" הוא ממשיכם של אותם ספרים, אולם למעשה הוא ממשיכם והיפוכם גם יחד.

ההאנשה של פנדה – העובדה שהיא שואלת את עצמה כבר בפתח הספר "מי אני?", המתח הרגשי בין רצונה להיות כבר גדולה לרצון להיות קטנה ומפונקת רק עוד קצת, ההתגברות שלה על מכשולים וסכנות, והעובדה שהיא מוכיחה את יכולתה למלא את יעודה ככלבת רועים – כל אלה עומדים בקו אחד עם מאפייניהם של ספרי השחור-לבן הקיבוציים משנות השישים. אולם בה בעת, זהו גם ספר המהווה במידה מסוימת נגטיב של אותם ספרים: בניגוד לילדים נוטפי הקיבוצניקיות החלוצית שבעלי החיים משמשים עדים-הדים למעשיהם ומחשבותיהם, בספר הזה פנדה, גורת כלבי הרועים, היא הגיבורה הראשית היוצאת לאודיסאה משלה, שבני האדם (נעמי, סבא, הרועים) הם רק שחקני משנה בה.

פנדה 2

גם הצילומים של דן גולדפינגר מהלכים בצורה עדינה ושובת לב על אותו קו דק שבין פנדה המואנשת לפנדה החיה: התמונה הפותחת את הספר בה פנדה כמו מישירה מבט אל הקורא, התמונה בה היא נדמית כמשוחחת עם אמהּ, או זו בה היא מביטה במצלמה במבט מיואש ועייף בדרכה למראה, לעומת תמונות של השתובבות כלבית בשדות או רביצה במרעה במנח הגוף הדרוך האופייני כל כך לכלבי רועים, כולן מצליחות לבטא היטב את הדמות הספק ילדית ספק כלבית העולה מהסיפור.

פנדה 3

"פנדה יוצאת למרעה" הוא סיפור קטן וחינני, אשר בשילוב עם צילומי השחור-לבן המלווים אותו מציע לילדים של ימינו חוויית קריאה מרעננת ונקייה מהמתקפה החושית שהורגלנו בה בשל הדרמטיות העמוסה והצבעונית העזה של ספרי ילדים רבים כל כך. עם זאת, בבחירה בצילומים נטולי צבע יש גם חיסרון: ספרי שנות השישים נכתבו על ילדי קיבוץ עבור ילדי קיבוץ שהכירו את הסביבה המצולמת באופן אינטימי מאוד ויכלו לראות בצילומים את הצבעים שנעדרו מהם. "פנדה יוצאת למרעה" נכתב עבור ילדים שחלקם הגדול אינו חי בצמוד לטבע ואינו מכיר אותו היכרות אינטימית על כל צבעיו וגווניו. לכן ייתכן מאוד כי בחירה בתמונות צבע הייתה מעניקה לקורא הצעיר אפשרות לחוות באופן מוחשי יותר את סביבתה של פנדה הקטנה, והופכת את הסיפור לשלם ונגיש יותר עבורו.

"פנדה יוצאת למרעה" מאת מאיר שלו, צילומים: דן גולדפינגר. הוצאת עם עובד, 2017

מור פוגלמן-דבורקין – מבקרת ספרות ילדים ונוער.

הי הו, קרלסון!

את קרלסון הכרתי כ"קרלסון המעופף" – ספר בכריכה כחולה, בכתב מנוקד, קטן ונמלולי, שקראתי פעמים רבות. צחקתי מהגוץ המעופף ומנטייתו לפטור כל דאגה של הזולת במלים "אדם בעל שאר רוח לא ישים לב לכך". הייתי ילדה, אך הבנתי את כוונת המלים, וזיהיתי את נפנוף היד המתנשא.

12081197514509
כאשר קראתי את הספר שוב, כמבוגרת, לראשונה הנאתי לא הייתה שלמה. בקריאה בוגרת נחשף קרלסון כאדם מניפולטיבי, קטנוני וגרגרן שמנצל את תמימותו ואהבתו של הילד לילברור – "קטני" בתרגום החדש – ללא כל היסוס. הדבר מובהק במיוחד בפרק בו קרלסון מתחזה לחולה כדי לזכות באהבתו האימהית של לילברור ובממתקים הרבים שהוא רוכש עבורו. כאשר קרלסון טוען שהוא חולה ונעלב כשמפקפקים בו, ממהר לילברור לשבור את קופת החיסכון שלו ולרכוש בכל כספו בונבונים וסוכריות חמאה לקרלסון המתחלה.
קרלסון מתערב ומצליח לזכות גם בפעמים שהוא מפסיד בהתערבות. כך קורה כשהם מתערבים אם תרופת הגוגל-בוגל העשויה ממתקים ופירורי עוגה תוריד לקרלסון את החום:

ישבו שניהם בדממה וחיכו שהחום של קרלסון ירד.
אחרי חצי דקה אמר קרלסון:
"אתה צודק. זה לא עזר נגד החום. תן לי את עוגת השוקולד!"
"אתה תקבל את עוגת השוקולד?" אמר קטני המופתע. "הרי אני זכיתי בהתערבות!"
"אם אתה זכית, אז לא מוגזם לדרוש שאני אקבל את עוגת השוקולד," אמר קרלסון. "צריך שיהיה צדק כלשהו בעולם הזה. חוץ מזה, אתה ילד קטן ומגעיל – יושב לך שם ורוצה שוקולד רק בגלל שלי יש חום גבוה."

כילדה הקטע הזה הצחיק אותי. התרשמתי מאיכות המניפולציה של קרלסון ורשמתי בזיכרוני את השיטות בהן הוא נוקט למקרה שאזדקק להן באחד הימים. אך בקריאה מאוחרת יצא לבי אל לילברור, שנאלץ להקריב אינספור הקרבות עבור חברו החדש בעל האגו השברירי. פעם אחת אף נבהלתי לראות בקרלסון גבר שעובר גבולות אסורים, אבל על כך בהמשך.

img935

איור: שושנה הימן מתוך מהמהדורה העברית של הוצאת עם עובד, 1969

 

איור: אילון ויקלנד מתוך המהדורה החדשה

איור: אילון ויקלנד מתוך המהדורה החדשה בסדרת מרגנית של הוצאת זמורה-ביתן

אני שמחה לבשר שהתחושות הללו התפוגגו כמעט לגמרי בקריאה בתרגום החדש של דנה כספי. אולי כיוון שכבר ידעתי למה לצפות, או כי נזפתי בעצמי שאני נסחפת בעל כורחי אחר הראייה העכשווית שמחפשת את החריגות מהפוליטיקלי קורקט, ומוציאה בכך את העוקץ מכל דבר ועניין. סיבה נוספת קשורה לטעמי למלות התואר בהן בחרו להשתמש שתי המתרגמות.

קרלסון-על-הגג

קרלסון, שמתאר את עצמו כגבר במיטב שנותיו (תיאור זה זהה לשני התרגומים), מתואר על ידי המספרת כשמן ונמוך ואיבריו הגוציים שבים ומתוארים לאורך כל הספר: א. ד שפיר, שתרגם את הספר בסוף שנות השישים, בחר במלות התואר הבאות: קטן, גוץ, קצר עבה (לרוב שתי מילות התואר האלה באות בזו אחר זו ללא ו' החיבור), ואילו דנה כספי משתמשת במלים: קטן, שמן ושמנמן.

כך לדוגמא, שני התרגומים המתארים את הרגע שבו קרלסון נכנס לראשונה לחדרו של קטני מבעד לחלון:

א.ד. שפיר: בזריזות הציג אחת מרגליו הקצרות העבות על אדן חלונו של לילברור ונכנס לחדר.

דנה כספי: הוא העביר בזריזות את אחת מרגליו הקטנות והשמנות מעבר לאדן חלונו של קטני וטיפס לתוך החדר.

שני התרגומים מציגים את אותה פעולה, אך המילים המתארות את רגליו של קרלסון מציירות דמות שונה. הדבר בולט יותר בקטע שציינתי קודם ובו קרלסון, אם ייחשב כגבר בוגר ולא כננס ילדי, עלול לעורר אי-נחת בקריאה מפוכחת. כאן משדל קרלסון את חברתו של קטני, גונילה, ללטף ולהחמיא לו על מנת לגרום לו להישאר ולשחק עם הילדים.

בתרגום של א. ד שפיר:

קרלסון ישב שעה ארוכה במקומו ועדין סר וזעף היה.
"איני בטוח" אמר, "אבל אולי אשאר, אם זו שם תלטף אותי ותאמר: 'קרלסון היקר'", והוא הורה באצבעו הקצרה העבה על גונילה.

ובתרגומה העכשווי של דנה כספי:

זמן מה ישב קרלסון והמשיך להראות חמוץ למדי.
"לא בטוח" אמר, אבל יכול להיות שאשאר, אם הילדה שכאן תלטף אותי ותגיד 'קרלסון החביב'", אמר והצביע על גונילה באצבעו השמנמנה.

מלבד העברית וסדר המלים במשפט, ההבדל הקריטי, לטעמי, בין התרגומים, הוא במלות התואר של אצבעו של קרלסון מ"קצרה עבה" לעומת "שמנמנה"; כמו גם ההבדל בדרך בה הוא פונה לגונילה: "זו שם" לעומת "הילדה שכאן". לכאורה הבדלים קטנים, אבל בעוד אצבע קצרה ועבה משתייכת אסוציאטיבית לגבר מוצק ועב בשר, אצבע שמנמנה מתקשרת לתינוקוּת ומיד נדמית אסוציאטיבית כשייכת לדמות רכה ותמימה יותר. גם המלים "זו שם" נמסרות כאילו מפי אדם מנוכר ומרוחק, לעומת "הילדה שכאן" שמתייחס לדמות שעומדת קרוב והיחס אליה ספציפי יותר.
התרגום החדש, אם כן, מעדן את דמותו הגסה משהו של קרלסון והופכת אותו לגמד פלאי יותר מאשר גבר תמהוני חובב ילדים.

רק בהבדל אחד בין התרגומים אני נוטה לתרגום הוותיק: אותה אמירה מפורסמת וסתומה של קרלסון – "אדם בעל שאר רוח לא ישים לב לכך" – הפכה בתרגום החדש לקצרה, וסתומה אף יותר. למשל, כאשר מתגלים שני כתמים שרופים על הכוננית של קטני, מפטיר קרלסון בתרגום של כספי: "זה עניין חומרי". זהו הבדל משמעותי בין התרגומים: הראשון הוא משפט ארוך ומפותל אשר מתייחס לאדם שיתקל בתופעה, בעוד הביטוי השני קצר ומתייחס לתופעה עצמה. איני יודעת מה כתבה לינדגרן במקור, אך הראשון תואם, בעיניי, יותר את דמותו של קרלסון וגם את יחסה של לינדגרן לאמירות המבוגרים.

אמירות או ביטויים בשפה גבוהה או כאלה שנשענים על מידע וניסיון חיים, נמסרים על ידי גיבוריה של לינדגרן בספרים שונים. הילדים הדוברים נוטים להשתמש בהם בלי שהם מבינים את פשרם, כמין חיקוי של המבוגרים "יודעי הכול". בילבי, לדוגמא, נוהגת להפליג בשקרים על מנהגים במדינות אחרות כדי להצדיק את התנהגותה. כך היא יוצרת מין מראה עקומה של שיח המבוגרים הנוטים להשתמש בידע שלהם באופן מניפולטיבי על הילדים הבורים (בהודו יש ילדים רעבים ולכן צריך לגמור מהצלחת, למשל).

בילבי - גם היא דמות על-טבעית הפורצת לחיי הילדים

בילבי – גם היא דמות על-טבעית הפורצת לחיי הילדים

ואם כבר הזכרתי את בילבי אז יש לא מעט מן המשותף בין שתי הבריות, קרלסון שוכן-הגג ובילבי גרב-ברך. קרלסון, בדומה לבילבי, הוא בריה פלאית המבקרת בעולם נורמלי. אצל בילבי היה זה הכוח והעושר, ואילו אצל קרלסון מדובר ביכולת התעופה ובמגורים הבלתי קונבנציונליים על גג הבניין. שניהם מופיעים יום אחד בחייהם של ילדים רגילים לגמרי (במקרה של קרלסון זה ממש Out of the blue כיוון שהוא מופיע בחלונו של קטני כמו מתוך תפאורת השמיים). שתיהן דמויות שטוחות שאינן עוברות תהליך או התפתחות וזקוקות לעיני הסביבה כדי להתקיים.

לכן לינדגרן מקפידה להפגיש גם את בילבי וגם את קרלסון עם דמויות חדשות כל הזמן – ילדים נוספים, גנבים, כלבים, שוטרים, מורים וכו' – על מנת שהפליאה וההתרגשות מהדמות האחרת ימשיכו להתקיים. אך אם במקרה של בילבי הציפו המפגשים הללו ביקורת כלפי חברת המבוגרים השמרנית, הצבועה ותאוות הבצע, במקרה של קרלסון העניין מורכב יותר. המורכבות נובעת מדמותו של קרלסון. בילבי, למרות שהיא חזקה ועשירה כטרול, מתוארת כילדה. אמנם ילדה משונה בעלת לבוש ייחודי, אבל עדיין ילדה. כילדה אין זה פלא שהיא מתיידדת עם ילדים. קרלסון, לעומת זאת, הוא גבר מבוגר. יכולת התעופה שלו היא אכן על-טבעית, אך מלבדה אפשר לראות בו לא יותר מאשר אדם תימהוני. מתוך שמונה פרקים רק בשלושה או ארבעה יכולת התעופה שלו מוצגת כמרכזית ומשמעותית לעלילה.

unnamed (4)

איור: אילון ויקלנד

קודם טענתי שבילבי היא דמות שטוחה (ואולי הרגזתי כמה מעריצים מושבעים), והדבר נובע מכך שהיא לעולם לא עצובה ולעתים רחוקות מביעה אמפתיה. כאשר שרפה מתחוללת בעיירה ושני ילדים כלואים בראש הבניין היא אינה מבינה למה התושבים הצופים מלמטה מוטרדים כל כך. בעיניה השרפה היא רק כיף גדול וגם כאשר היא מצילה את הילדים היא עושה זאת בדרך פרפורמטיבית שאינה מתחשבת בקהל צופיה החרד. אך בניגוד לקרלסון, כוונותיה טובות והיא לעולם אינה מנצלת את חבריה, טומי ואניקה. יתרה מכך, היא מרעיפה עליהם מתנות ומקפידה לספק להם הרפתקאות מחד ולשמור על ביטחונם מאידך.
קרלסון, לעומת זאת, הוא דמות בעלת פגמים רבים. מלבד אלו שכבר ציינתי, הוא בראש ובראשונה נרקיסיסט שנעלב כל הזמן (בילבי לעולם לא) ומאיים שיעזוב אם לא ימלאו את מבוקשו. הוא לא יודע כיצד לדחות סיפוקים ובסך הכל הוא מתנהג כמו תינוק מגודל. מצד שני הוא מספק משפטים מחוכמים, כמו תשובתו לקטני:

"היום אין לך חום?" שאל קטני.
"חום… לי?" אמר קרלסון. "אף פעם לא היה לי חום. זה היה רק בדמיון."
"רק בדמיון שלך היה לך חום?"
"לא, אבל שכנעתי אותך, ובדמיון שלך היה לי," אמר קרלסון וצחק בשביעות רצון.

כך שיש בו שילוב מתעתע של אינפנטיליות ותחכום. לצד אלה הוא מספק לילדים הרפתקאות ועניין אך גם מנצל את אהבתם אליו ללא היסוס.

בול שיצא בברה"מ ב-1992 ובו קרלסון שהפך להיות דמות אהובה וידועה בקאנון הרוסי

בול שיצא בברית המועצות ב-1992 ובו קרלסון, שהפך להיות דמות אהובה וידועה בקאנון הרוסי

שוני נוסף ומהותי בין הסיפורים הוא באופן בה הפנטזיה משולבת עם המציאות. בילבי היא דמות פנטסטית המתקבלת בחיי העירייה למין הרגע הראשון, מבוגרים וילדים גם יחד. קרלסון נגלה רק לגיבור ובהמשך גם לחבריו – כולם ילדים בני שבע. כל האחרים חושבים שהוא יציר דמיונו של קטני. קטני נרגש להראות להוריו את קרלסון אך בכל פעם הדבר משתבש, כך שגם הקוראים, ככל שמתקדם הסיפור, נוטים לראות בקרלסון מעין חבר דמיוני או "הילד הרע" הנכנס בקטני השובב. אך הפלא מתרחש בפרק האחרון (ויש לזכור שזהו רק הספר הראשון מתוך שלושה, רק הראשון תורגם לעברית), כאשר הוריו ואחיו של קטני פותחים בשקט את דלת חדרו של קטני:

וכך ניגשו כולם, אמא ואבא ובוסה ובטן, להציץ במסיבת יום ההולדת של קטני.
אבא פתח את הדלת. אבל אמא הייתה הראשונה שצווחה. כי הדבר הראשון שראתה היה הברנש הקטן והשמן שישב ליד קטני.
ברנש קטן ושמן, שכל פרצופו מרוח בעוגת קצפת.

לינדגרן שוברת את אחיזת העיניים והופכת את הדמיון למציאות, בניגוד לספרים כה רבים שההרפתקה שבהם מתבררת להיות רק חלום או הזיה בהקיץ. לעומת זאת, בילבי, למרות שהיא "חשופה" לעיני הדמויות כולן, היא יציר פנטסטי מובהק. הדבר מתבטא בדמותה הבלתי מורכבת שלעולם אינה משתנה, בחוזקותיה המיתיות (חוזק הזרוע ועושר אין-קץ) ורמזים נוספים השזורים לאורך הספר המציגים אותה כפנטזיה ילדית לעצמאות (אבל על כך ברשימה אחרת). הפיכתו של קרלסון ל"אמיתי" מסבכת את העלילה ומעלה שאלות מורכבות שמעמיקות את הסיפור הנמסר (למשל, מה צורך יש לו לקטני בדמות הזאת והאם הוריו יאשרו לו להמשיך להתרועע עמה). לעומת בילבי קרלסון מעניין יותר בפגמיו, ומצחיק לא פחות.

 

"קרלסון על הגג" מאת אסטריד לינדגרן, איורים: אילון ויקלנד, תרגום: דנה כספי. סדרת "מרגנית", הוצאת זמורה, 2017

 

תמר הוכשטטר היא יוצרת רב-תחומית לילדים, מאיירת, סופרת ומרצה

 

העמוד הבא »