שבע בום! אורית ברגמן

"שבע בום!" הוא מדור המציג את תהליך העבודה של איור ספר ילדים. דרך שש טיוטות ואיור סופי אחד יציגו המאיירים המתארחים במדור את תהליכי החשיבה שלהם, ההתלבטויות וההחלטות אותן הם לוקחים בעת איור הספר. והפעם – אורית ברגמן על הספר שכתבה ואיירה, "המלך אמר" (מזרחי מדיה).

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

1. הספר "המלך אמר" התחיל בסדרה של שלושה ציורים שעשיתי לחנות "קרוסלה", של יצורים רוכבים על חיות בשמיים, בים ובלילה. העורך שלי בהוצאת רוארג' הצרפתית, אוליבייר דוזו, מאוד אהב אותם וביקש שאכתוב עליהם סיפור. זה נראה לי אתגר מעניין ליצור סיפור שמתחילל מציור, קצת כמו התרגילים שהיו בספרי הבעה פעם. חשבתי על המשחק "המלך אמר" כי הוא אפשר לי לעשות שני דברים – להשתולל עם הדמיון ולדבר על מערכת הכוחות בין ילדים להורים בדרך משחקית.

01

2. הסיפור מתחיל בסדרת פעולות לפני השינה שהאב מכתיב לבנו (לצחצח שיניים, לשטוף רגליים להתכסות בשמיכה). בסקיצות התלבטתי אם להראות את האבא או לא. בהתחלה הוא הופיע כדמות שלמה, אבל הרגשתי שהוא תופס יותר מדי מקום רגשי בצורה הזאת ורציתי להדגיש את נקודת המבט של הילד המספר. בסופו של דבר רואים את הפנים של האבא רק ברגע אחד, כשהוא נותן לילד נשיקת לילה טוב.

המלך אמר

3. בשלב הבא חיפשתי טכניקה שיהיה לי מעניין לעבוד בה. בזמן האחרון אני משחקת עם הדפסות של גזירות סול. יצרתי לי ספרייה שלמה של צמחים וצורות בעיפרון ובהדפס ששימשו אותי בציורים.

המלך אמר

4. בספר הזה סבלתי מאוד מהעובדה שגם כתבתי אותו. שיניתי את הטקסט שוב ושוב, בלי להתחשב במאיירת. האמת שהייתי מתפטרת אם הייתי יכולה. מכיוון שיש מעט מלים בסיפור (אני משתדלת תמיד להעביר לאיור מה שניתן ולשמור על הטקסט מינימליסטי), כל שינוי גרר מהפכה גדולה באיור.

התלבטתי מה להראות כאשר הגיבור קטֶן. רציתי לדבר על הפחד שנלווה לרגע של העזיבה בשלב ההרדמות, אבל לא הייתי בטוחה איך לתת לפחד ביטוי. בהתחלה העכברה פחדה מהגיבור כשהיה גדול ממנה, בשלב אחר הגיבור הפך לקטן ופחד מפני הרובוט שנהפך פתאום לענק, בהמשך הוספתי חבורת זאבים המלווה את שלב המעבר לחלום בסיפור. כל כך התלהבתי מהם עד שהפכתי את הספר לסיפור אימה. הבנתי את זה רק אחרי שסיימתי לצבוע את כל הכפולות ואז חזרתי חזרה וציירתי אותן שוב בצורה פחות מאיימת. זה היה לי מאוד קשה כי נאלצתי לוותר על האיור שהכי אהבתי בספר.

המלך אמר

5. ההתלבטות הבאה הייתה לגבי הצבע. החלטתי לתת לפיג'מה של הילד צבע לא שגרתי, סגול, שבעיני הוא צבע לא גברי ולא נשי במובהק, ועובד נהדר עם צבע העור הכהה של הגיבור. הבעיה היא שסגול הוא צבע שמאוד קשה להתאים לו צבעים אחרים. התלבטתי ארוכות בבחירת השפה הצבעונית לספר.

6. בצביעה החלטתי לתת משמעות מיוחדת לצבע הצהוב, המסמן את המלך. לכן הוא מופיע כמעט רק בכתר בתחילת הספר, לקראת סופו הוא מקבל יותר מקום ועובר להופיע בעולם החלום (ואז הכתר נהפך לנגטיב לבן על הרקע הצהוב). בדומה לצביעה בספר "ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק, גם הספר הזה מתחיל מצביעה מינימליסטית התחומה במסגרת לבנה המגדירה את עולם המציאות, נפתח לצביעה של הדף כולו בשלב החלום, וחוזר לצביעה מינימליסטית בסופו.

yellow

7. בום!

המהדורה המקוצרת

"בזמן שלא היית" מאת ענבל מלכה

אחת הבחירות המשמעותיות ביותר שעושים סופרים בעת הכתיבה היא שימוש נבון בכלים של שפע מילולי ותיאורי או בצמצום מדויק; בחירה אשר תשפיע במידה רבה על אופיו של הסיפור והיחסים שינהלו עמו הקוראים. בספרי נוער רבים נוטה הכף לכיוון של שפע תיאורים רבי התרחשויות וצבע, אולי מתוך רצון ליצור הד לעולמם הפנימי הסוער של הקוראים הצעירים, המצויים באחת התקופות המטלטלות ביותר בחיים. אולם דווקא ספרי הנוער המעטים הכתובים בצמצום ומצליחים לתאר מצבים מורכבים במלים מעטות ומדויקות, עשויים לדבר יותר ללבם של קוראיהם.

"בזמן שלא היית" מאת ענבל מלכה הוא ספר מרענן ומקורי בנוף המקומי בזכות הבחירה בצמצום, המשרת היטב את הסיטואציה הניצבת בלב העלילה, גם אם הביצוע אינו חף לגמרי מנקודות התורפה של בחירה זו.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

אביה של נילי נעלם מחייה במפתיע. לא לארץ רחוקה או למקום בלתי ידוע, אלא אל תוך חדר השינה שלו. זוהי התחושה השוררת בבית שבו האב חולה בדיכאון קשה וממעט לקום ממיטתו, והאם, נילי ואחותה הגדולה גוני, נאלצות להתמודד עם מצב מתמיד של חסר ואי-וודאות. ה"מפץ הגדול" המתחולל במשפחה הופך את שלושתן לגופים תלושים הנעים בחלל הביתי כמעט ללא תקשורת ביניהן, כאשר אצל כל אחת מתבטא הקושי באופן שונה: האם בורחת אל שלל העבודות בהן היא עובדת עתה כמפרנסת יחידה, אל הרכב הישן והמקרטע שלה ואל שיחות הטלפון עם אחותה; גוני בורחת לפנימיה מרוחקת, ואילו נילי מנתקת כל קשר עם חברותיה מבית הספר היסודי, מסתתרת מאחורי כמויות גדלות והולכות של ג'אנק פוד שהיא צורכת, ומסווה את כאבה ברעשי הרקע של הטלוויזיה.

מלכה משכילה לתאר סיטואציה מורכבת וכאובה מאוד של קריסה פתאומית וכמעט מוחלטת של תא משפחתי שנראה רגע לפני כן אוהב ומתפקד, באיפוק שקשה למצוא בספרות הנוער העכשווית. דברים רבים בספר נאמרים ברמיזה ומשאירים מקום להבנתו ודמיונו של הקורא. כך, למשל, בשום מקום לא נאמר במפורש ממה בדיוק סובל אביה של נילי. לעתים נדמה החולי שלו כעניין נפשי ולעתים הוא מקבל היבטים גופניים, וכך הבחירה שלא לנסחו באופן חד משמעי יוצרת אמירה מעניינת וחכמה בדבר האיזון העדין בין גוף לנפש והפרתו.

אותו ניסוח מעודן של האיזון גופני-נפשי בא לידי ביטוי גם באופן שבו כתבה מלכה את הפרעות האכילה של שתי הבנות, שגם הן לא מצוינות במפורש או מוצגות באופן חד משמעי, ובכל זאת נוכחות מאוד ברקע הסיפור כמעט לכל אורכו ומהוות הדהוד לדרכי ההתמודדות ההפוכות של השתיים- הבריחה של גוני מול ההתכנסות של נילי.

השילוב המדויק הזה בין הגלוי לסמוי והעובדה שהספר כמעט נטול רגעים דרמטיים בווליום עז או קטרזיס קרשנדואי בסופו, יוצרת סיפור המשקף בצורה מוצלחת מאוד את העובדה שרבים מהמשברים והשברים בחייהם של בני אדם מוטמעים ביומיום ומתקיימים מתוך התנהלות מתמדת, ולא מקפצים מרגע דרמטי אחד למשנהו.

עם זאת, האיפוק בספר חוצה לעתים את גבול הדיוק לעבר החֶסר. למעט נילי, הגיבורה הראשית, אף דמות אינה זוכה לאפיון עמוק דיו או חווה תהליך והתפתחות שהקורא יכול לעקוב אחריו, וכך לפתח כלפיה תחושות ומחשבות מורכבות. כך, גם כשמלכה יוצרת הזדמנות ליצירת סדק והצצה לעומק הדמויות, היא אינה מממשת אותה.

הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא דמותו של רון – הדמות המשנית החשובה ביותר בסיפור, ובכל זאת היא נותרת בלתי פתורה עד סופו. סיפור חייו, מניעיו ותשוקותיו נותרים סתומים ברובם, והקורא מתקשה להבין מה הוא עושה בעצם בקרבתה של נילי, מעבר לעובדה שנוכחותו נכפית עליה כמעט כמו כל התרחשות בסיפור. לעתים נדמה שהוא מחבב אותה, ולעתים נראה כאילו הוא "מונח" בסביבתה מכיוון שאמו ציוותה עליו להישאר שם. משום כך, גם כשכבר ברור שהוא מתעקש להישאר בסביבתה כדי להעניק לה תמיכה ונחמה, לא ברור לגמרי מהם הרגשות או המחשבות שמכוונים את בחירתו, שכן העקשנות וההתמדה מאפיינים את דמותו מהרגע הראשון, עוד לפני שהייתה לו הזדמנות להכיר את נילי ולפתח כלפיה רגשות. מסיבה זו, גם יחסיו עם הדמויות האחרות נותרים עמומים. העובדה שנילי מתחילה לחבב אותו בסוף הסיפור נראית שטוחה משהו, שכן לא ברור בדיוק מי הוא הנער הזה שהיא מחבבת, ומה גרם לשינוי ביחסה כלפיו.

מאותה סיבה, גם הסצנה שבה שלישיית נערים "חסרי בית" מציקה לו – סצנה שאמורה להוות נקודת התרחשות דרמטית כלשהי – אינה מותירה רושם רב, משום שהקורא מתקשה לצייר בדמיונו את רון ואת מניעיהם של המציקים לו. שלישיית חסרי הבית היא דוגמה נוספת לאופן שבו הצמצום ומיעוט הפרטים מפחיתים מעומקן של הדמויות. כך, בסצנת זלילת הקורנפלקס של השלישייה אצל נילי, היא שואלת אותם מתי אכלו לאחרונה והתשובה של נטע הבן, "לפני חצי שעה", סודקת את הדימוי של השלישייה כחסרי בית מורעבים. אבל הסדק נותר שם מבלי שנזכה להציץ אליו ולהבין מיהם בעצם חברי השלישייה ומדוע הם חיים בחוץ. חסר גם עיסוק כלשהו באינטראקציה בינם לבין משפחותיהם או אנשי המושב, שכן החיים כחסר בית ביישוב קטן הם סיטואציה יוצאת דופן, היוצרת דינמיקה שונה מאוד לעומת חיים שכאלה בעיר הגדולה, ולכן גם מסקרנת. אולם הקורא אינו מקבל מבט מספק אליה.

גם האינטראקציה של נילי עם הבנות/חברות לא זוכה כמעט לפיתוח ונותרת בבחינת אוסף של רגעים ספורדיים, שאינם מתאחדים לכדי התרחשות ממשית בעלת דינמיקה משלה. ייתכן כי מלכה בחרה בכך בכוונה, כדי להדגיש את התלישות של נילי מסביבתה, אך בפועל נוצר מעין אוסף רסיסים שאינם מספרים סיפור עמוק ושלם דיו.

ב"בזמן שלא היית" מטפלת ענבל מלכה בנושא של משבר נפשי והשבר שהוא גורם בתא המשפחתי בעדינות רבה, בצמצום מרענן ומבלי להישאב לדרמטיות מוגזמת. עם זאת, הספר עדין מדי לעתים, כמו נמנע מלחדור עד לליבת הכאב, הבדידות והזעם בהן נתונות דמויותיו, ובכך מונע מהתהליכים שהן עוברות להגיע לכדי מהלך שלם ועמוק. ייתכן כי לו הייתה מלכה מוותרת על האיפוק בכמה מהסצנות ומאפשרת לדמויות להתבוסס לרגע במצוקותיהן, היה המהלך הסיפורי שלה בשל ומעניין יותר.

"בזמן שלא היית" מאת ענבל מלכה. עריכה: יותם שווימר, הוצאת "טל מאי", 2016

 

"אמא, מה זה עושה?" מאת מיה מיטב, איורים: אביאל בסיל

אחר צהריים אחד, בעודי רוחצת כלים, שמעתי מהסלון משהו מטריד: שקט. כל מי שגידל אי-פעם ילדה או ילד בגילי שנתיים עד חמש, יודע ששקט הוא דבר מפחיד ביותר, המעיד כי הטף מחולל בזה הרגע משהו אסור מאוד. גיחה קטנה לסלון הוכיחה את שחשדתי – בן השלוש צייר חילזון אדום וענקי על גב הכורסה הלבנה.

אחרי שסיימתי לכעוס ולנזוף, להסביר ולהבהיר, התבוננתי ביצירה המפארת את הכורסה הלבנה לשעבר והבנתי שמה שאני רואה כרהיט שבדי-פונקציונלי, יכול באותה מידה להוות בד קנבס מושלם, שאפשר לפעוט להתנסות לראשונה בחייו בציור בקנה מידה גדול; ציור שצויר בכובד ראש ובריכוז מלא במשך יותר מחצי שעה. לו הייתי נמצאת במקום באותו הזמן ועוצרת אותו בהינף הטוש הראשון – החוויה, הטעות, ההנאה וגם הנשיאה בתוצאות היו נמנעות ממנו.

החיים עם שעות עבודה ארוכות ורשתות חברתיות המציפות את פיסות הזמן הפנוי שנותרות אחריהן, מביאים עמם רגשות אשם למכביר בכל הנוגע לזמינות ההורית ולכמות ולאיכות הזמן שאנו מבלים עם ילדינו, ורצון עז לפצות ולהעניק, לחנך וללמד בעתות היחד הקצובות. כל אלה גורמים לנו לעתים לשכוח שילדים זקוקים גם לזמן שבו יניחו להם לנפשם, לחירות שמאפשר המרחב המתקיים מאחורי גבו של ההורה.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

הספר "אמא, מה זה עושה?" שכתבה מיה מיטב ואייר אביאל בסיל, חוגג את המרחב הזה ואת האפשרויות הטמונות בו. הילד, גיבור הסיפור, פונה שוב ושוב אל אמו, העוסקת במגוון פעולות ביתיות, כדי לשאול אותה על חפצים יומיומיים שונים. האם משיבה תשובות לקוניות, המתייחסות לחפצים באופן פונקציונלי, בהתאמה לשאלה הקבועה החוזרת שוב ושוב, "אמא, מה זה עושה?": "זה קרטון ריק שאפשר לשים בו עיתונים/ זו כרית של הספה/ זו סלסלת פלסטיק, אפשר לשים בה גולות", וכדומה – תשובות המציגות את סביבתו של הילד בצורה פונקציונלית ומשעממת.

אמא מה זה עושה - פנים

אלא שלמעשה, אותה אינטראקציה חוזרת של שאלת "מה זה עושה?" והתשובה הלקונית, מסמנת עבור הילד מה הם גבולות ההגדרה של החפצים, ובכך מעודדת אותו לפרוץ אותן ברגע שהאם, הסמכות המגדירה, מפנה את הגב, והוא מעניק לחפצים השונים תפקידים חדשים. בעזרת דמיונו הוא מרכיב מהם מכונית למשחק.

מבט ראשוני בהתנהלותה של דמות האם באיוריו של אביאל בסיל עלול לעורר כלפיה תחושת אנטגוניזם שלוחצת על כפתורי האשמה ההורית: אין כמעט תמונה שבה היא מביטה ישירות בילדהּ, ורוב הזמן גבה מופנה אליו. אולם כאמור, המרחב המתקיים מאחורי גבה הוא זה המאפשר לילד לפעול בחופשיות על פי צו דמיונו, ואף נראה לעתים שהיא מפנה את גבה בכוונה מלאה כדי לאפשר לו את אותו מרחב, בעיקר כאשר לקראת סוף הסיפור היא מבצעת פעולות שנראות מיותרות או מופרכות, כמו בחינה מדוקדקת של ורדי הגינה או ייבוש פרוותו של החתול במייבש שיער.

אמא מה זה עושה - פנים3

קריאה זו מקבלת משנה תוקף לאור בחירתם של מיטב ובסיל להעמיד את הטקסט והאיורים כך שבצידה הימני של כל כפולת עמודים מתרחשת האינטראקציה, הכתובה והמאוירת, בין האם לילד, ואילו בצידה השמאלי, המאויר בלבד, האם אינה נוכחת כלל והילד משחק ויוצר לבדו, במין כמעט "חדר משלו".

אבל רק כמעט. כי למעשה יש לילד בסיפור שותף לחדר – הילד המאזין לסיפור. העובדה כי הילד רואה את "התמונה הגדולה" שהאם, דמות המבוגר, מחמיצה – את המכונית המתהווה בכוח דמיונו של הילד בסיפור, והעובדה שהוא יכול לעשות כן ללא תיווך – הקראה של מבוגר שאחראי על הטקסט, שכן ההתרחשות הזו מאוירת בלבד, יוצרת בין הילדים ברית סודית המעניקה להם עמדת כוח אל מול המבוגרים.

אמא מה זה עושה - פנים (1)

מעמדת הכוח הזו, ניגש הילד אל האם בסופו של הסיפור ומצרף אותה למשחק של ספק נסיעה ספק תעופה על כנפי הדמיון במכונית שבנה, כשהוא זה האוחז בהגה, יוצר ומוביל את המשחק. עתה הוא זה שמגדיר את אופן השימוש בחפצים שבסביבתו, תוך שהוא מעניק להם משמעויות חדשות ושונות מאלו שהציבה האם. בכך הוא נעשה שווה לאם ביכולתו להכתיב משמעות ולעצב מציאות החורגת מגבולות חלקת האלוהים הקטנה שמאחורי הגב.

"אמא מה זה עושה?" מאת מיה מיטב, איורים: אביאל בסיל. עריכה: חגי ברקת, הוצאת "דני ספרים", 2017

 

"מר טיגריס מתפרע" – כתב ואייר: פיטר בראון (תרגום: שהם סמיט ואמנון כץ)

כולנו, ילדים כמבוגרים, מרגישים מדי פעם שנמאס לנו מהכול: נמאס להיות מנומסים, להתחשב באחרים, לציית לקודים חברתיים ולהתנהג "יפה". גם למר טיגריס, גיבור ספרו החדש ועטור הפרסים של הסופר/מאייר פיטר בראון, נמאס להתנהג "יפה" והוא משועמם מאוד מהחיים לפי כללי ההתנהגות החברתית המקובלים.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

כך, בעוד שחבריו מרוצים במסגרת התרבותית, מר טיגריס מורד בה  ומתחיל להתנהג באופן פרוע ו"חייתי" כל כך, עד שהחברים מבקשים ממנו לעזוב והוא יוצא אל הג'ונגל. אלא ששם הוא מתמודד עם הבדידות שבחיי הפרא, ובסופו של דבר מחליט לחזור אל חבריו, ומגלה שגם בהם חלו שינויים.

על אף שהרצון "להתפרע" הוא תחושה מוכרת מאוד לילדים, הדרך שבה בחר בראון להביע אותה בספר יוצרת דווקא זרות מסוימת וריחוק מעולמו של ילד בן-זמננו, ובמובנים מסוימים הקריאה בו עלולה להיות גם מפחידה למדי עבורו.

הדוגמה הבסיסית ביותר לכך היא בחירתו של בראון לאייר את גיבוריו כחיות פרא הלבושות בבגדים שנלקחו משלהי התקופה הוויקטוריאנית. ראשית כול, הקורא המבוגר יראה בשילוב האיורי הזה דיכוטומיה עזה בין טבע לתרבות, ולכן יבין את מידת הנוקשות והזיוף שנכפתה על מר טיגריס, בעוד שהילד – המקבל באופן מובן מאליו חיות מואנשות, כיוון שהן מככבות בתרבות הסובבת אותו – קרוב לוודאי שיפספס את המורכבות הבסיסית כל כך בסיפור.

MrTiger_mitparea p8-9-page-001

שנית, מכיוון שבגדים ספרותיים הם כמעט תמיד שיקוף של אופיין או אופן התנהגותן של הדמויות הלובשות אותם, ביגוד שאינו מוכר לקורא, ודאי על מלוא משמעויותיו, מחטיא את מטרתו. נכון, הילדים אולי יבינו שאלו בגדים המגבילים את תנועתן של החיות, אולם לא יוכלו להבין את הרפרנס ההיסטורי לתקופה שהתאפיינה בקודים חברתיים נוקשים במיוחד (שהתבטאו גם בביגוד) ובגישה חינוכית לפיה ילדים צריכים להיות מאופקים וממושמעים בכל רגע נתון, להיראות אך לא להישמע.

שנית, היחס לאלימות בספר מעורר תהיות, שכן המסרים של בראון בנושא זה בעייתיים למדי כשמדובר בספר ילדים. באחד האיורים הקטנים יותר והפחות מרכזיים בספר נראה מר טיגריס בתהליך ה"התפרעות" שלו, כשהוא רודף אחרי חבריו הנמלטים מפניו בפחד. זהו איור זניח במידתו ומרכזיותו, במיוחד לעומת האיור בן חצי העמוד המופיע מיד אחריו, בו נראים החברים כשהם מביטים במר טיגריס מתפרע ומציינים כי התנהגותו מוזרה ולא מקובלת. נראה שבראון ניסה להדחיק כמעט את העובדה כי פעמים רבות אותו מצב פרא "טבעי" ו"אותנטי"  מוביל גם לחציית גבולות העלולה להוביל לפגיעה בזולת.

MrTiger_mitparea p18-19-page-001

אם כן מהו המסר העובר אל הילד בסיפור? האם לפי בראון הרצון לפרוק כל עול ולהתחבר ל"אני" האותנטי והחופשי מצדיק גם שימוש באלימות? האם אי אפשר להיות "טבעי" או "אמתי" תוך כדי הצבת גבולות בסיסיים של אי-פגיעה? אמנם בסופו של הסיפור נראות החיות כשהן הולכות על ארבע אך עדיין לבושות בבגדיהן, מעין פשרה בין הפראי לתרבותי, המאפשרת להן לחיות יחד ולכל אחת מהן לנהוג באופן "טבעי" כשלעצמה. אולם אין כל הסבר מדוע בחרו החיות, המוצגות בתחילת הספר כמי שמרוצות מהסדר החברתי, לשנות ממנהגן. האם הדבר קרה בהשראתו של מר טיגריס, זה שהתנהגותו הפכה אלימה ומטרידה כלפיהן? מה הסיכוי שאדם, ילד או בוגר, ירצה לקבל השראה ממי שפגע בו?

ולבסוף, עולה השאלה האם ה"פראיות" הזו שבלב הסיפור באמת מדברת אל עולמם הרגשי ותשוקתם הפנימית של ילדים "להתפרע" כפי שנדמה? האם ילדים באמת שואפים לחופש מוחלט ממגבלות כפי שנדמה לבראון, כמו גם למבוגרים רבים? האם ילדים, שכביכול טרם הפנימו את הקודים התרבותיים, באמת קרובים ושואפים לתת דרור להתנהגות "אמתית" או "טבעית" יותר, או שזוהי רומנטיזציה שמבוגרים עושים לתקופת הילדות? ואולי בעצם החוויה של "התפרעות" מוחלטת נושאת בחובה איום עבור ילדים, שבניגוד למר טיגריס, המוצג כדמות של מבוגר, הם חסרי שליטה על חייהם, ומידה מסוימת של מסגרות וכללים ברורים נוטעת בהם ביטחון? אולי דווקא הביטחון שמציע הסדר החברתי, המגולם בדמויות אוהבות ושוחרות טוב כהורים, גננות ומורים, הוא זה המאפשר ל"אני" שלהם להתבטא ולצמוח?

MrTiger_mitparea p38-39-page-001

לאור כל זאת, סיומו של הסיפור אינו מציע התרה או נחמה שיש בהן ממש. בעוד שהטקסט מציין אמנם כי "כל מיני דברים החלו להשתנות" באותה חברה שממנה הרגיש מר טיגריס צורך להשתחרר, הרי שהאיור מראה את אותן חיות, באותו לבוש מעונב ומגביל, רק שעתה הן הולכות על ארבע ומחייכות זו לזו. כלומר, האופן בו מציג בראון את החברה המתורבתת נותר על כנו: בני אדם הם בסך הכל חיות פרא העוטות על עצמן מגבלות קשיחות כדי להצליח לחיות יחדיו. רעיון מעניין ומעורר מחשבה עבור מבוגרים, אבל מפחיד למדי עבור ילדים.

"מר טיגריס מתפרע" – כתב ואייר: פיטר בראון. תרגום: שהם סמיט ואמנון כץ, הוצאת "כנרת", 2017

 

מור פוגלמן-דבורקין – מבקרת ספרות ילדים ונוער.

באור, בצל, בחצוצרה ובקלרינט

זה זמן רב לא יצא בישראל אלבום ילדים מושקע ורחב יריעה כמו "האוצר- מסע לארץ הכל ייתכן" שיזם והלחין גל זיו. זהו אלבום שרואה אור חמש שנים אחר פרויקט השירה שלו "תל-אביב צפה", גם הוא מכוון גבוה ואיכותי.

אם ב -1997 גייסו מאיר גולדברג ודן תורן מוסיקאים בכירים כמו אבי בללי, אסף אמדורסקי, מיקי שביב, אלי לולאי ועוד רבים ליצור את "זנב לא שוכח", מצליח גל זיו להביא לאלבום הילדים שהגה מקבץ מרשים ומסקרן של יוצרים ומבצעים אשר ביניהם דנה ברגר (שהשתתפה אי אז ב"זנב לא שוכח" אף היא), גדי רונן, יעל דקלבאום, בועז ריינשרייבר ואלון עדר ונגנים משובחים שביניהם ניתן למנות את גליה חי, יהוא ירון, אביב ברק,ערן וייץ, אבי לייבוביץ' ורועי שפיגלר- רשימה חלקית בלבד. וזאת מבלי להזכיר את האטרקציה שמהווה השחקן יוסי מרשק בעמדת המספר. מרשק מספר את סיפור המסגרת, שנכתב גם הוא על ידי המלחין גל זיו, ומתמשך בין השירים. בצעד יוצא-דופן מאפשר האלבום האזנה של השירים בלבד, ללא הסיפור המלווה.

בניגוד לאלבומי ילדים אשר לרוב מתבססים על יוצר/ת אחד/ת, בחר המפיק המוסיקלי לקבץ טקסטים של מספר כותבים מוערכים לילדים ובהם שלומית כהן-אסיף, טל ניצן, יקיר בן משה ואיריס אליה כהן. זיו עצמו אחראי על טקסט אחד לאלבום החדש. ובכן, נבחרת כוכבים של ממש והציפיות- בשמיים.

האוצר אלבום

איור: עינת צרפתי

סיפור המעשה עוקב אחר הרפתקאותיהם החלומיות של אביתר ודניאלה, שני ילדים שנדמה ועולם המבוגרים מצפה מהם לגדול ולהתבגר בטרם עת. הם יוצאים למסע שכולל פגישות עם מלך, דרקון, חלזון, סטיבן הנודד, פיית החלומות, היצורים ננדו וליליאן, וחוזרים עמוסי הרפתקאות לאחר חיפוש אוצר פיזי ומציאת האוצר שבלב.
יש משהו באופי הסיפור שמזכיר מאוד את "טיקליטון" של חווה אלברשטיין מ-1976. גם שם הסיפור חינני ויכול לשמש גשר למוסיקה לילדים שזקוקים לכך, אך בגדול הוא אינו מוסיף ערך של ממש ואינו עומד בזכות עצמו כיצירה ספרותית.

האלבום נפתח במילותיה של שלומית כהן-אסיף:

ציירתי צפרדע
בעשב השופע
ואמא אמרה:
'זה יופי של עכבר
אתה ממש מוכשר!'

"יופי של צפרדע" מתוך "הספר הגדול של שלומית כהן-אסיף" מזכיר מעט את הפתיחה הקלאסית עם נחש הבריח בתוך הכובע של "הנסיך הקטן" מאת אנטואן סנט דה אכזופרי. זיו בוחר לשיר את שיר הפתיחה בעצמו ומניח מסד רגוע וקאמרי למסע היצירתי ורב הדמיון שמצפה לילד המאזין. רביעייה קאמרית וקלרינט מתוק של מריו סולן מסייעים בכניסה לאווירה האגדתית.

אני מוכן את הביצה- אבל בלי הצהוב
מוכן את הסלט- אבל לא עד הסוף
נשיקות מדודות- רק בלי השפתון
ורק אחרי הטלוויזיה
ללכת לישון

שירה של טל ניצן "אני מוכן" מהווה מחווה לשירו הידוע של יהודה אטלס שמתאר ומפרט את הגבולות שמתווה לעצמו הילד הזה (שהוא אני). בועז קראוזר מבצע שיר שמח, שובבי וקרקסי כאשר גל זיו משתמש בצעצועים ליצירת סאונד משחקי ומגייס את הכינור של שניקי מיבר להעצמת תחושת השובבות הילדית.

אבא אומר שאני נסיכה
רק חסר לי שרביט וכתר
אז למה כל ערב אני מוכרחה
לסדר מחדש את החדר?

"נסיכה" של טל ניצן מבוצע על-ידי דנה ברגר ומקדם את הצגת דמותה של הילדה דניאלה. זיו מטפח כאן את הקונפליקט שבין ילדות לנטילת אחריות שעומד הן מול ההורה והן מול הילד. הוא יוצר מעטפת צלילית רכה, חלומית, מתקתקה ואילו את החספוס כמשקל נגד, מביאה אתה ברגר, זמרת רוק שיודעת, גם כאשר היא מתבקשת לשיר בתוך מסגרת לא-רוקית, למצוא את הדרך למבע כנה ולא סכריני.

פתאום למלך יש זמן
להריח פרח
לפטפט עם הגנן

"גם לירח יש גומות חן" שירה של שלומית כהן-אסיף בביצועו של גדי רונן מעלה הילוך את האלבום שהתחיל, לטעמי, בחוסר תנופה. את משב האנרגיה והדמיון, זה שמגובה בשיר משובח באמת, אנחנו מקבלים כעת, לא מעט בזכות החצוצרה הנפלאה של ספי ציזלינג והגיטרה החשמלית של ערן וייץ. זיו רותם לשירים הרכבים שונים של מוסיקאים לאורך האלבום ומנסה להתאימם הן לסיפור אותו מספר הטקסט והן ללחן שיצר עבורו. הלך הרוח שבמרכז השיר של כהן-אסיף, זה המאפשר למלך (המייצג את המבוגר) לעצור לרגע את המירוץ ולשאול את השאלה האלתרמנית "האם ישנם עוד כל אלה/ האם בלחש עוד מותר בשלומם לדרוש?", מבוטא היטב בהפקה המוסיקלית הרגישה של זיו ובשירה הייחודית של איש ההרכבים "דבק" ו"החצר האחורית".

בעץ ובמים, באור ובצל
היחד שלנו הולך וגדל
בואי אתי, אל תפחדי
האוצר קרוב כשאת לצדי

גדי רונן מבצע גם את השיר הבא, "האוצר" למילים של יקיר בן משה שכתב במיוחד מספר שירים לאלבום, כאשר לצדו אחת הזמרות הבולטות במחוזותינו כיום, מי שמזה זמן רב אני מצפה למעורבותה בעולם המוסיקה הישראלית לילדים – יעל דקלבאום. מבנה הרוק של השיר עם הגיטרות של זיו, יהוא ירון, אחד מנגני הבס המובילים בארץ והתופים של אביב ברק­­, יוצר שיר סוחף שיכול לעמוד בזכות עצמו גם מחוץ לאלבום ילדים ואילו המיקס של דניאל אנגליסטר מהווה דוגמא ומופת לעבודה בין-ז'אנרית, כזו שיכולה להיות תקפה עבור כל סוג של קהל עם הדגשים הנכונים והידע האולפני הנחוץ.

פעם פגשתי מישהו
שלא חלם אף פעם.
הוא שאל:
'לחלום יש ריח או טעם?
הוא דומה לברק
או לרעם?

a1736797536_16

איור: עינת צרפתי

רק לאחרונה, ממש מעל במה זו, כתבתי על "ריח של חלומות", אלבום ילדים בו שרים יחדיו אלון עדר ודנה עדיני. בעיני, עדר הוא מן היוצרים המובחרים שלנו, כזה שמשתייך לקבוצה מצומצמת עוד יותר של אמנים שקולם ושירתם אינם נופלים מכתיבתם והלחנתם. גם כאן, ב"פגשתי מישהו", מאת שלומית כהן-אסיף, ללחן של זיו, בפורמט הבוסה נובה שבחר זה האחרון, ולאור פרק החלום שבתוך החלום בסיפור המסגרת, עדר נשמע נפלא: מדויק, יצירתי באופן שירתו, עדין ומותאם בדיוק לקהל הילדי. בעיה ז'אנרית אחת: השיר יפהפה אך מכוון חלום באווירה ובעיבוד אך אם ילד יאזין לאלבום לפני השינה, סיכויים רבים שיצלול עם עדר למחוזות השינה ולא יצלח את השיר עד לסיום האלבום.

יש לירח הסכם עם השמש
המבוסס על עקרון תן וקח
כשהוא מתעייף, היא יוצאת לשמיים,
וכשהיא תתעייף, הוא יזרח

את "חרוזים" מאת של איריס אליה כהן, הלחין ושר גל זיו באופן שובבי ותוסס, כראוי לשיר הממזרי של אליה כהן שלא נרתעת משילוב של סלנג לטובת שלמות השיר ("אם לקנגורו נקרע לפתע הכיס/ זה סיפור, איך אומרים, מהתחת.") ויחד עם שילוב מפוחית ונגינה מושפעת מסגנון הקאנטרי, נוצר כאן ממתק חביב של שיר.

העץ פורח כשנוטפים עננים
האהבה גועשת כשבלב מרגישים
עברנו יחד מסע מרתק
וכעת זה הזמן ללכת הרחק

שיר הפרידה של אביתר ודניאלה מארץ הדמיון ושל המאזינים מן הדמויות, "להתראות" למילים של יקיר בן משה, אינו השיר האחרון דווקא. מקהלת ילדים מסייעת לשיר בעל האופי החזרתי (ספי ציזלינג החצוצרן ראוי כמו תמיד למחמאות) לקנח יפה את האלבום. עד עצם הרגע הזה לא ברורה לי הוספת השיר האחרון שנדמה כי מעט "שתול" ולא ארוג באופן טבעי במסגרת האלבום.

מאז כבר גדלתי, גם השכל גדל
ואין לי בראש שטויות בכלל:
שני מטבעות לא יהפכו להרבה,
בתוך התיבה אין גמד מתחבא
ואין מפלצות בארון,
(כנראה)

"ילד גאון" מאת של טל ניצן ובביצועם של אלון עדר ונופר גבעוני אמור כנראה להעניק איזושהי רטרוספקטיבה לחוויות הילדות החלומיות שעמדו במרכז האלבום, איזושהי התפכחות, שגם היא בערבון מוגבל בשל המלה "כנראה" החותמת את השיר. סבותיי אמרו "נו, שויין" במקרים כאלה בהם דבר מה אינו מוסיף ואינו מוריד… כך הרגשתי כלפי "ילד גאון", שיר מתוק שיעבוד היטב בהופעות אך הוא בהחלט חריג בנוף האלבום.

"האוצר" הוא אלבום מורכב, כזה שמעמיד שורה ארוכה של אמנים אל מול משימה לא פשוטה: משיכת המאזין הילד למסע שאינו האופציה המועדפת שלו מראש בעולם דיגיטלי המקפץ מהר מעניין לעניין. גל זיו לקח על עצמו אתגר ולרוב עמד בו בהצלחה ועבור ההורים והילדים כאחד, מזומנת כאן חוויית האזנה מהנה וצבעונית.

 

גיא טנא – 44, תושב תובל שבגליל, מבקר מוסיקה (גל"צ בין השנים 2008-2014, תרבות il, רדיו צפון ללא הפסקה , טנא ג'י), מורה לספרות ולאנגלית.
 ספרו "ילד, כבש, זנב ושירים" עומד על הקשר שבין אלבומי ילדים ישראליים לאסתטיקה של מוסיקת הרוק, תוך שימוש בפרמטרים ספרותיים, מוסיקליים ותרבותיים.

המהדורה המקוצרת

"פינדוס עובר דירה" – כתב ואייר: סון נורדקויסט (תרגום: רות שפירא)

את אחת מביקורות הספרות המשמעותיות ביותר שקראתי בעיתונות כתבה יעל דר במוסף הספרים של "הארץ" על הספר "עוגת יום ההולדת של פינדוס" מאת סון נורדקויסט. היא טענה שם לזכות אורך הנשימה שהספר מחייב אותנו משום שמדובר בטקסט ארוך בספר ילדים מאויר; מקרה יחסית נדיר, כיוון שלא מדובר במלל עודף וטרחני, אלא בסיפור ארוך שמתאים להקראה ולא לקריאה עצמית ראשונית, לגילי 4-6. באותה ביקורת שיבחה דר את הקצב המדוד שבו נמסר הסיפור שמצליח לעניין לאורך זמן, ובמידה רבה מהווה אנטיתזה לחיים המהירים והדינמיים שכולנו מכירים היטב.

מיהרתי לקרוא את הספר והתאהבתי בסיפור, ובשתי הדמויות הנהדרות – פינדוס החתול השובב ופטרסון הזקן החביב. בשוודיה, ובכלל בארצות הנורדיות, נורדקויסט – שכתב ואייר את סדרת הספרים על הגיבורים הללו, וספרים נוספים – הוא אחד היוצרים החשובים לילדים, אולם בארץ הוא עדיין לא שם מוכר מספיק. לשמחתי הרבה, הוצאת "קרן" לא וויתרה, והוציאה לאור לאחרונה ספר שני בסדרה, בשם "פינדוס עובר דירה", שאליו הגעתי כמובן עם ציפיות גבוהות מאוד.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

יש יוצרים שאי אפשר לטעות אתם. נורדקויסט הוא אחד מהם. גם הספר הזה הוא יצירה נפלאה, בטקסט ובאיור. הפורמט המוארך מתאים לטקסט הארוך, ולאיורים הגדולים הנהדרים – עתירי פרטים, הומור ואווירה, שמיטיבים להעביר את האלמנטים המרכזיים ביצירתו של נורדקויסט – השתהות, התמקדות בפרטים, חוויות קטנות במרחב הביתי, אינטימיות וביטוי משכנע של מערכות יחסים.

בהתאמה לקפיצות, כל החפצים בחדר זזים בשיגעון, גם הפרות בתמונות משתתפות בחגיגה

בהתאמה לקפיצות, כל החפצים בחדר זזים בשיגעון, גם הפרות בתמונות משתתפות בחגיגה

ב"פינדוס עובר דירה", החתול פינדוס המתגורר עם פטרסון הזקן, עובר דירה למחסן שבחצר כיוון שהוא נוטה לקפוץ על המיטה בשעת בוקר מוקדמת מאוד, למורת רוחו של פטרסון (אשר כיאה לאופיו הנעים אינו מתעצבן באמת, אלא רק מביע מידה מסוימת של אי שביעות רצון מהעניין). מבחינה עלילתית הסיפור עוקב אחר הקונפליקט והפתרון שנמצא לו, וכמצופה – שני החברים הטובים מחליטים בסופו של דבר לחזור לגור יחד, בתנאים מקלים מבחינת הקפיצות, כיוון שיותר נחמד לגור יחד עם הפרעות מאשר לבד ובשקט.

התרנגולות שותפות להתרחשויות, אבל רק בטקסט

התרנגולות שותפות להתרחשויות, אבל רק באיורים

ספרות הילדים גדושה בסיפורים כאלו, כאשר את מקום החתול המקפץ תופסת דמות של ילד או ילדה (למשל, "לוטה עוזבת את הבית" של אסטריד לינדגרן, שראה אור בעברית לפני זמן מה). אולם בשונה מסיפורים אלו, שמכוונים להבנה של הילד/ה ש"אין כמו בבית", כמיטב המסורת של ספרות הילדים, או לתובנה דידקטית כדוגמת "הסתפק במה שיש לך", ב"פינדוס עובר דירה" הדגש מושם על הדינמיקה בין שתי הדמויות, והאופן שבו המעבר משפיע עליהם. השניים לא באמת נפרדים, ועדיין מבלים הרבה זמן יחד, שכן לא מדובר בביטוי של הצורך של הילד/ה בעצמאות מהמבוגרים. בהתאמה, החזרה למגורים משותפים נובעת מהרמוניה של מערכת היחסים בין השניים, אותה הרמוניה פסטורלית שהיא תכונה מרכזית בתפיסתו האמנותית והערכית של נורדקויסט, שגם באה לידי ביטוי באיוריו.

שימו לב כמה הכול רגוע ושלו

שימו לב כמה הכול רגוע ושלו -אפילו הפרות בתמונות ישנות, להבדיל מהתמונה משלב מוקדם יותר שבו פינדוס קופץ, שם הן בתנועה.

בשל כך, "פינדוס עובר דירה" הוא בראש ובראשונה סיפור מוצלח מאוד על מערכת יחסים בין חברים, על פשרות, אחווה והערכה הדדית. נורדקויסט שומר על מידה נכונה של שובבות והומור (עקבו אחר התרנגולות המופיעות במרבית האיורים, הן מצחיקות במיוחד!), ונימה של רוגע ונועם שורה על הסיפור. אל תיבהלו מהאורך, קראו אותו לילדים ולילדות כמו שאנו מרגישים בנוח להקריא סיפורי מעשיות ארוכים. משהו בדינמיקה בין שני החברים ובסביבה המאוירת נוסכים שלווה על המאזינים הצעירים, וודאי ירתקו אותם עד הסוף הטוב.

"פינדוס עובר דירה" – כתב ואייר: סון נורדקויסט, תרגום: רות שפירא. הוצאת קרן, 2017

"ככה-ככה, זוזי שמש" מאת דפנה בן-צבי, איורים: עפרה עמית

אם דיברנו על ציפייה, אז אין ספק שהמפגש הראשוני עם "ככה-ככה, זוזי שמש" שכתבה דפנה בן-צבי ואיירה עפרה עמית, לווה בתופי ציפייה רועמים. מדובר בספר המשך לספר היפה, עתיר השבחים והפרסים של הצמד, שראה אור בשנת 2009. בשונה מהמקובל, המהדורה של הספר החדש שונה בכמה מובנים דרמטיים מהספר הראשון. ראשית, מדובר בטקסט ארוך יותר, שמתאים להקראה אבל גם לקריאה עצמית; שנית, הפורמט השתנה – בהתאמה לשינוי באופי הטקסט – לפורמט מלבני מוארך שמרבים להשתמש בו בספרים המיועדים לילדים בגילי 6-8; שלישית, הסגנון האיורי השתנה אף הוא, בעיקר בדמותה של הכלבה שמש, ועל כך סיפרה המאיירת עפרה עמית במדור ""שבע בום!"

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

כיוון שאנו נוהגים לאהוב את מה שאנחנו מכירים, נתוני פתיחה אלו הם בגדר סיכון, אך טוב עשו היוצרות שהקשיבו למה שלבן אמר להן, והלכו עם האמת האמנותית שלהן, וטוב עשתה ההוצאה לאור שהפיקה את הספר היפה הזה, שחב את חנו הרב גם למעצבת המצוינת מיכל מגן, שיצרה מראה נקי ונעים לספר, שבו כל האלמנטים – הטקסטואליים והאיוריים – בין אם מדובר באיורים של עמוד שלם, איורי סצנות קטנים או וויניטות יפהפיות בפתיחת כל פרק – משתלבים יחד בהרמוניה.

הפעם שתי החברות הטובות (שיותר מקריאה אחת הציעה לראות בהן מודל לזוגיות חד-מינית) פוגשות במהלך טיול בוקר בכלבה שחורה, עדינה וביישנית בשם ככה. ולא סתם שמה הוא ככה, שכן מצב רוחה הוא "ככה-ככה", ובדידותה מוצגת בישירות אך ברגישות אל מול החברות הטובה והאחווה השוררות בין זוזי ושמש. ככה מתגעגעת לחברה הטוב מיקי, שהיה החבר היחידי שלה:

"הוא יצא לקוטב הצפוני," סיפרה.

"לראות איך נראה העולם בצד השני."

(….)

היא שבה והתרכבלה כמו קיפוד ביישן,

עד שאפשר היה להבחין רק באפה הקטן.

"רוצות לשמוע סוד?" שאלה.

"בטח!" השיבו זוזי ושמש והביטו בה במתח.

"פעם ריחפנו לירח בכדור פורח."

"מה עשיתם על הירח?" צחקה שמש.

"סתם ישבנו בתוך האור הזורח," השיבה ככה

וחייכה חיוך מאיר, שמח.

בשונה מהחברות בין זוזי ושמש, שהיא מוחשית מאוד, איננו יודעים דבר על החברות של ככה עם מיקי, זולת מה שהיא מספרת עליו, והפן הפנטסטי בסיפור שלה – על אף שמדובר בכלבה מדברת בספר ילדים – עשוי להיתפס כמדומיין, משום הסביבה הראליסטית שבה ממוקם הסיפור. אם נוסיף לכך אלמנטים נוספים בדמותה של ככה – החברות מוצאות אותה מכורבלת בתוך סל גדול, ביישנותה, רגישותה, וכישרון הכתיבה שלה – שתופס נפח משמעותי בהמשך הסיפור – אזי ניתן לזהות אותה כמעין משוררת עתירת דמיון שלבה שבור.

איורים בשלל פורמטים

איורים בשלל פורמטים

זוזי החתולה, שבאותו בוקר שבו נפתח הסיפור "פיהקה פיהוק עגול" לאחר ששמש הזכירה לה שיש לה יום הולדת למחרת, ואמרה, "מתי בכלל הספקתי לגדול?", מזמינה את ככה למסיבת יום הולדתה, לאחר שהיא ושמש משחקות אתה בלבביות שאפיינה את הדמויות גם בסיפור הקודם, שעסק בין השאר באופן שבו השתיים משלימות זו או זו, כפי שקורה בזוגיות טובה, תהא זו חברות או מערכת יחסים רומנטית.

080

כאשר ככה מתיישבת לכתוב מכתב למיקי (ויוצא לה בסוף שיר שאותו היא מגישה כמתנת יום הולדת לזוזי), התוגה והגעגוע משתלטים עליה, ובחסות האיור היפה ביותר בספר (וגם בעזרת הירח המופיע בו, שמהדהד לשיא האינטימי בין ככה למיקי שתואר קודם לכן), מתקבלת תמונה רגשית מאוד. תמונה זו מבטאת לא רק את המצב הנפשי של הדמות אלא גם את הכוח שבמלים, בכתיבה, ביצירה – אלמנט שמתעצם בסוף הסיפור בחגיגת יום ההולדת ששמש מתעקשת שככה תשתתף בה.

כפולות ללא מילים בחגיגה הפסטיבלית. מחווה ל"ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק, שלו גם מוקדש הספר

כפולות ללא מילים בחגיגה הפסטיבלית. מחווה ל"ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק, שלו גם מוקדש הספר

zuz-for-web-page-022

כך, ברגישות ובחריזה יפה, מתנגנת ונעימה, מנסחת בן-צבי תובנות מעניינות על חברות ושותפות, על עצב ובדידות, על געגוע ויצירה ככוח מרפא. בן-צבי אינה חוששת לכתוב על נושאים הקשורים לעצב ולקושי נפשי (היא עשתה זאת למשל גם בספר "הצב מצב בעמק רפאים", שעסק במלנכוליה); ללא דידקטיות, ומתוך היגיון פנימי שנובע מהאופי וההתנהגות של הדמויות, נפרש לפנינו סיפור נוגע ללב, שיש בו גם הרבה רגעים שמחים שמחממים את הלב. האיורים המצוינים של עפרה עמית תומכים במהלך הזה, בהבלטת המצבים הרגשיים של הדמויות, ביצירת אווירה ההולמת כל סצנה בנפרד, ועיצוב סביבה משכנע ומרהיב. כמו זוזי ושמש, גם בן-צבי ועמית מוכיחות פעם נוספת שהן צמד מוצלח מאוד.

"ככה-ככה, זוזי שמש" מאת דפנה בן-צבי, איורים: עפרה עמית. עריכה: יונה טפר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016.

"אני מייקי" מאת גליה עוז, איורים: רות גוילי

ספר נוסף על חברות, או נכון יותר – על מגוון האפשרויות בדינמיקה בין ילדים וילדות, הוא ספרה החדש והמוצלח של גליה עוז, "אני מייקי". במבט ראשון, לא בהכרח יתגלה הפן הזה אלא דווקא הביטוי שנותנת עוז למצב המסוכסך שבו נתון הילד הגיבור, מייקי, המספר את הסיפור בגוף ראשון בפתיחות ובכנות מרשימה. מייקי, שטוען "יש לי רעש בתוך הראש", מודע לחלוטין למוניטין השלילי שיש לו בגלל התנהגותו הפרועה, אך כבר בפתיחת הספר מניחה עוז את היסודות להבנת דמותו:

הַרְבֵּה פְּעָמִים בַּבֹּקֶר אֲנִי בְּסֵדֶר, אֲבָל אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם הַכֹּל מַתְחִיל לְהִתְפָּרֵק, וְזֶה נִהְיָה יוֹתֵר גָּרוּעַ מֵאָז שֶׁהָאַחִים הַגְּדוֹלִים שֶׁלִּי עָזְבוּ אֶת הַבַּיִת, כִּי עַכְשָׁו אֲנִי צָרִיךְ לְהִסְתַּדֵּר לְבַד עִם מוֹטִי וְעִם אִמָּא, וּפַעַם אַחַת בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר, בִּפְעֻלָּה שֶׁל הַצּוֹפִים, זָרַקְתִּי כִּסֵּא עַל יַלְדָּה אַחַת שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי, לֹא מַמָּשׁ זָרַקְתִּי אֲבָל כִּמְעַט, הִיא אָמְרָה לִי מַשֶּׁהוּ מַעֲלִיב וַאֲנִי אָמַרְתִּי לָהּ לִשְׁתֹּק וְהִיא לֹא הִסְכִּימָה, אָז תָּפַסְתִּי כִּסֵּא, כִּי זֶה מָה שֶׁהָיָה לְיָדִי, וְזָרַקְתִּי אוֹתוֹ בְּכַוָּנָה הַצִּדָּה, שֶׁלֹּא יִפְגַּע בָּהּ, אֲבָל שֶׁיִּהְיֶה קְצָת מַפְחִיד, וְאָז כֻּלָּם הֶחְלִיטוּ שֶׁאֲנִי יֶלֶד אַלִּים, וְזֹאת הָיְתָה סְתָם הַגְזָמָה, בְּסַךְ הַכֹּל נִשְׁבְּרָה רֶגֶל אַחַת שֶׁל הַכִּסֵּא, וְשׁוּם דָּבָר אֲפִלּוּ לֹא פָּגַע בַּיַּלְדָּה הַזֹּאת, וַאֲפִלּוּ לֹא קָרוֹב אֵלֶיהָ, אָז שֶׁיַּגִּידוּ תּוֹדָה.

אֲבָל אַף אֶחָד לֹא אוֹמֵר תּוֹדָה.

 

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

כבר מקטע זה ניתן לזהות את סגנונה של עוז, שהשאירה חותם של ממש בספרות הילדים המקומית העכשווית עם סדרת "שקשוקה" המצליחה, שבה הופיעה לראשונה דמותו של מייקי. למתנגדים לסגנון כתיבתה לא יהיה נחת בספר זה, שמציג בשפה דיבורית מאוד, משובשת לעתים, אסוציאטיבית ופרועה, את עולמו הפנימי של הילד ואת האופן שבו הוא תופס וחווה את ההתרחשויות. אותן התנגדויות לסגנון הן לטעמי החמצה אדירה של הביטוי המהימן שעוז מעניקה לדמויות הילדים שלה ולשבירה המתבקשת כל כך של מה שנתפס כ"שפה ספרותית הולמת בספרות לילדים ולנוער". עוז יוצרת הלימה משכנעת בין שפת הדמויות לאופיין ולמצבן הנפשי, וכיוון שהיא סופרת טובה, המהלך הזה מוביל לביטוי פואטי בעל ערך רב.

"אני מייקי" עוקב אחר אירועים שפוקדים את הגיבור, אשר נתון תדיר למבט בוחן, ביקורתי, שיפוטי ומאשים של החברה אותו. הוא מבצע רפלקסיה מתמדת של פעולותיו תוך שהוא ער לקונפליקט הפנימי המצוי בו מתוקף הפער בין כוונתו, רצונותיו ורגשותיו אל מול מעשיו בפועל. היעדר היכולת להשתלט על עצמו, או חוסר ההבנה של הסביבה אותו, צפים שוב ושוב ומעוררים לא רק חמלה כלפי מייקי (כי אז היה הסיפור שטחי), אלא הזדהות אמתית שנובעת מעיצוב מוצלח של כל דמות באשר היא.

איור: רות גוילי

איור: רות גוילי

לצד הפן הזה, שהוא משמעותי וחשוב מאוד, "אני מייקי" הוא כאמור סיפור על חברות: בין מייקי לחברו ניצ ("הוא קצת דומה לי, אבל אני לא דומה לו"), שאירוע דרמטי משפיע על טיב יחסיהם, ובעיקר בין מייקי לקשת, ילדה פטפטנית, חביבה ואינטליגנטית, שאינה מפנה לו את הגב ומתרחקת ממנו כמו שאר הילדים, ואפילו מסייעת לו ברגעי מצוקה. אולם בשונה מהמקובל, לא מדובר בפגישה עם דמות משנה שגורמת לגיבור להשתנות מתוקף הכלתה אותו; עוז מתוחכמת יותר, ולפיכך קשת מתעמתת עם מייקי, אינה נכונה לכל פעולה שלו, ומבטאת למעשה את האפשרות לדינמיקה אחרת בינו לבין הסביבה. היא אינה מצילה אותו בהרואיות, אבל היא מעוררת בו רגש רדום של שותפות ושייכות, שהוא מהותי כל כך עבורו משום שהוא רגיל כל כך להרגיש אאוטסיידר ובודד – בבית ובבית הספר.

איור: רות גוילי

איור: רות גוילי

הניסוח של עוז את שתי מערכות היחסים הללו בין הגיבור לדמויות הראשיות, הוא לא רק יפה אלא גם משכנע מאוד. אמנם לדעתי סופו של הסיפור חלש קצת והוא נקטע במקום שבו היה נכון דווקא להמשיך ולספר עוד קצת, אבל עוז מצליחה להעביר לכל אורכו דילמות רגשיות לא פשוטות ולהציג לקוראים ולקוראות דמות של ילד שלרוב אנו מורגלים לראותו כדמות משנה או דמות צדית סטריאוטיפית שלילית. עוז אינה מתעלמת מהבעיות הגלומות בהתנהגותו האלימה של מייקי, אך היא אינה כותבת אותו מתוך התנשאות, כי אם מתוך הבנה מרשימה של עולם הנפש שלו, ומתוך כך גם מבטאת את האופן שבו מצב רגשי כזה מתגלם בדינמיקה של מערכות יחסים.

"אני מייקי" מאת גליה עוז, איורים: רות גוילי, עריכה: יעל גובר. הוצאת כנרת, 2016

 

יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי.

המעבר העדין שבין ילדות לבגרות – ראיון עם דקלה קידר ואילנה זפרן

דקלה קידר היא סופרת ותסריטאית מוערכת, הכותבת לילדים, לנוער ולמבוגרים, ומנחה סדנאות כתיבה. אילנה זפרן היא קומיקסאית מוערכת גם כן, החתומה על ספרי קומיקס פרי עטה, ומפרסמת טור קבוע בעיתון "הארץ". יחד הן יצרו את "ג'ורג'י", ספר חדש לראשית קריאה, הרואה עתה אור בהוצאת כנרת זב"מ. 

הספר מגולל את סיפורה של הילדה אביב, שאינה מחבבת (בלשון המעטה) את החתולה ג'ורג'י, שמאמצת את המשפחה. אך אט-אט נרקם בין השתיים קשר מיוחד, בעיקר בעקבות אירועים דרמטיים המתרחשים בעולמה של אביב. לכבוד צאת הספר שוחחנו – עורכי "הפנקס" – עם דקלה ועם אילנה על זיכרונות ילדות, איור מול טקסט, וכמובן – על חתולים.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

דקלה – את אהבת החתולים של אילנה כולנו מכירים, אבל אצלך זו הפעם הראשונה שאנו נתקלים בחתולה כגיבורת הסיפור, ובהחלט ניכר שאת אוהבת מאוד חתולים. ספרי לנו קצת על החיבור שלך ועל ההחלטה לכתוב על חתולה כאחת מגיבורות הסיפור.

כילדה לא אהבתי מאוד חתולים… ולמען האמת לא חשבתי שאי פעם אכתוב ספר שמככבת בו חתולה. אבל אני חיה בבית של אוהבי חתולים, לפחות שלושה חתולים עם גורלות שונים ומשונים חלפו בביתנו בעשור האחרון, ועם השנים למדתי לחיות אתם, לחבב אותם ובעיקר לראות את התפקיד המשמעותי שלהם בחיינו, או כזה שהם מאפשרים לנו להיות בזכותם. למרות ששם הספר "ג'ורג'י", כשם החתולה, נדמה לי שהעובדה שהיא גיבורה-שותפה, היא בעיקר בזכות האופן שבו אביב רואה אותה, הדמיון שהיא רואה ביניהן, התכונות שהיא מייחסת לה – והיכולת של החתולה לאפשר לה להתבונן בעצמה.

אילנה – כולנו מכירים את יצירתה לילדים ולנוער של דקלה, ואילו "ג'ורג'י" הוא ספר הילדים הראשון שאת מאיירת. ספרי לנו קצת על החוויה ובמה היא שונה מיצירת קומיקסים אישיים או הטור שלך?

זו היתה חוויה כייפית ומשונה, ובעיקר מאוד מעשירה ומלמדת. אני רגילה לעבוד עם טקסטים וסיפורים שלי שמתפתחים ומשתנים הרבה פעמים תוך כדי העבודה על הקומיקס, ואני רגילה לעבוד מול עצמי. פה היינו פתאום שלוש: דקלה; יעל גובר, עורכת הספר, ואני; והטקסט היה מוכן ונתון מראש. אני גם רגילה להתעסק עם הטקסט והאיור כשווים, ופה הדגש היה על האיור. אז לקח לי זמן להיכנס לזה ולקחו כמה סיבובים עד שהדמות של אביב התגבשה, אבל ברגע שדקלה ויעל אהבו את אביב, זה כבר הרגיש יותר טבעי, ובלוני המחשבה והדיבור שהוספתי לאיורים הכניסו אותי לטריטוריה עוד יותר מוכרת. אני לא בטוחה שהייתי מסתדרת בלעדיהם.

רוב הקומיקסים שלי הם למבוגרים, אבל אני מאוד אוהבת ספרי ילדים, מחוברת מאוד לדמויות כמו פו הדב, המומינים והחבר'ה מרחוב סומסום, והרגשתי טבעי ונוח להיכנס לעולם הזה למרות שאין לי ניסיון בו. גם לא הרגשתי שאני צריכה לגשת ולחשוב על הדברים בצורה אחרת לגמרי כי מדובר בילדים, הרי ילדים הם גם קוראים אינטליגנטיים, פשוט קטנים ולא מקולקלים. והם גם קצת דומים לחתולים, שאותם כידוע אני מכירה היטב. חמודים, חכמים, סקרנים ועם הרבה דרישות.

סקיצה

סקיצה

 

איור סופי

איור סופי

איך התנהלה העבודה ביניכן? האם התוספות של בועות הדיבור והמחשבה שבאיורים הן יצירתה של המאיירת? 

דקלה: המסע של הספר הזה היה מעניין מאוד בשבילי. אילנה היתה הבחירה הראשונה שלנו (יעל גובר – העורכת, ואני) לאייר את הספר, וכשהצענו לה את כתב היד, התפללנו שהיא תרצה! בתחילה המחשבה היתה ללוות את הסיפור באיורים באופן הקלאסי לראשית קריאה: איורים עדינים בין הפרקים ומדי פעם איור גדול יותר, כאלה "שמאווררים" את הקריאה, מעין גלגלי עזר למעבר לקריאה מאתגרת יותר. לשמחתנו, המעורבות של אילנה היתה כל כך עמוקה, עד שמהר מאוד היה ברור שהאיורים הולכים והופכים לחלק מהסיפור, עד כדי כך שאפשר היה למחוק חלקים מהטקסט לטובת האיורים – מחשבות, בדיחות, רשימות, מכתבים, ועוד. אילנה הבינה את אביב עד כדי כך לעומק, שגם כשהיא יצרה פרשנות שלה עצמה – היא דייקה בה לחלוטין מבחינתי.

אילנה: יש מקומות בהם שיבצנו מחשבות של אביב מתוך הטקסט של דקלה בבלוני מחשבה, אבל הרבה מבלוני המחשבה והדיבור הם תוספות שלי. כשהחלטנו ללכת בכיוון הזה – שהאיורים יהיו למעשה כמו משפטים שמשתלבים בטקסט ומתייחסים אליו, ישבתי עם הטקסט ופירקתי אותו. חיפשתי את המקומות שבהם יהיה כדאי לעצור ולהכניס לא רק איור אלא גם בלון מחשבה או דיבור.

רוב הבלונים הם בלוני מחשבה של אביב, אז בעצם הייתי צריכה להיכנס לראש של אביב ולחשוב על נקודת המבט שלה. אני התחברתי לדמות שלה מהקריאה הראשונה, אז זה היה די פשוט בשבילי למצוא את המחשבות של אביב. בתחילת דרכי המקצועית, חשבתי וקיוויתי להיות מאיירת, אבל ברגע שמצאתי את השפה של הקומיקס, החיבור והיחס בין איור לטקסט הפך להיות יותר מעניין בעיני מאיור נטו לבדו ולכן שמחתי וקצת הופתעתי שדקלה ויעל רצו ללכת בכיוון הזה, וזה הפך את איור הספר למאוד מספק בשבילי.

סקיצה

סקיצה

מצד שני, הספר הוא ספר של דקלה שנכתב והיה שלם עוד לפני שאוייר, ולכן כן ניגשתי אליו גם כמו מאייר "רגיל" שמאייר טקסט שלא הוא כתב, ובלוני המחשבה נאמנים לגמרי לטקסט והם נולדו לגמרי מתוכו. לפי הטקסט היה ברור שהבלונים צריכים להיות של אביב. יכול להיות שאם היינו כותבות ומאיירות אותו בו זמנית וביחד, גם לג'ורג'י היו בלונים. בלוני דיבור כנראה. בדרך כלל בספרים כאלה בהם האיורים הם חלק מהקריאה, לפחות באלו שאני פגשתי, הכותב והמאייר הם אותו אדם. פה היינו שתיים שונות ואפילו לא הכרנו קודם, אבל אני חושבת שזה עבד.

איור סופי

איור סופי

"ג'ורג'י" הוא סיפור על חברות מפתיעה ועל אהבה הנרקמת כמעט כנגד כל הסיכויים. מאיזה מקום אתן מתחברות לעניין הזה?

אילנה: אני התחברתי לזה מהמקום של התחושה שהיתה לי כילדה ביישנית וסגורה, ושעדיין יש לי לפעמים גם היום, שאם הילד המגניב יכיר אותי באמת, הוא יראה שגם אני קולית לגמרי, כמו שאוהד מגלה שאביב דווקא בסדר ולהפך. וגם התחברתי לזה מהמקום של להתחבר דווקא לילד הרע שהפוך ממך. היה לי חבר כזה בכיתה ו'. הוא החבר ממין זכר הכי מעניין שהיה לי.

דקלה: תהליכי התחברות ופרידות הם כנראה מהדברים שמעניינים אותי ביותר גם בחיים ובכתיבה, הן בכתיבתי לילדים ולנוער והן בכתיבתי למבוגרים. משום שג'ורג'י היא לא באמת "חתולה מדברת",  אני רואה בחברות האמיצה שהולכת ונרקמת בין אביב לג'ורג'י, במקום מסוים, גם תהליך ההתיידדות של אביב עם עצמה.

דקלה – כתבת לילדים ולנוער, ואילנה – את אמנית קומיקס, יחד יצרתן ספר ל"ראשית קריאה", שהפן הוויזואלי דומיננטי בו. איך אתן תופסות את המקום של איורים בספרים שאינם פיקצ'רבוקס / ספרי הקראה לגן? האם אנחנו אולי שמרנים מדי וממהרים לזנוח את האיורים לטובת המלה הכתובה?

דקלה: דיאלוג בין טקסט לדימוי וויזואלי מרתק אותי, אבל אני בעיקר חווה את זה בעיסוק שלי כתסריטאית – שבעצם תמיד מציע את היסוד לפרשנות וויזואלית של במאי. זה היה גילוי מרגש בשבילי – שגם פרוזה יכולה להרוויח מיחסים אמתיים שנוצרים בין סיפור כתוב לתמונה.

115

אילנה: אני חושבת שבהחלט כדאי לשים יותר דגש על איורים בספרים שאינם פיקצ'רבוקס. אולי זו הדרך להחזיר את הילדים לספרים. אנחנו כבר יודעים שילדים בימינו מתחברים לקומיקס, שבו יש חיבור בין איור לטקסט אבל עם דגש, בדרך כלל, על האיור. למה לא לנסות את החיבור הזה עם דגש על הטקסט?

אם יכולתן לשאול את הגיבורות שלכן שאלה אחת, מה היא היתה? 

אילנה: הייתי שואלת את ג'ורג'י לאן הולכים כל החתולים האלה שנעלמים? האם הם כולם בארץ החתולים הנעלמים? אם היא תשיב שכן, אבקש ממנה למסור חיבוקים ונשיקות לטקסס שלי שנעלמה.

דקלה: יש לי שאלה לג'ורג'י: אז איפה זה "האיבוד" הזה, שכל החתולים הולכים אליו? ולאביב: האם את מרוצה מהסוף של הסיפור? (אני מנחשת שכילדה – היא היתה מבקשת משא ומתן. אבל כדמות ספרותית היא היתה מאשרת לי).

כיצד עיצבתן את דמותה של אביב (בטקסט ובאיור)? מה הנחה אתכן?

אילנה: אני חושבת שמבחינת האיור היה לכל אחת מאיתנו איזושהיא אביב דמיונית בראש, ונפגשנו באמצע. לי היה בראש את אחת האחייניות שלי, איה, שהיא בדיוק בגיל של אביב. אני חושבת שיש באביב משהו ממנה. זה לא היה ברור וסגור מההתחלה איך היא תיראה. היא לבשה בהתחלה, למשל, חולצות אחרות, עם פרחים ופרפרים. אביב היא דמות מורכבת, לא איזו ילדת בארבי מתוקתקת וניסיתי שזה יעבור באיור הדמות שלה, למשל בעזרת הקוקו הלא מתוח שלה.

סקיצה

סקיצה

 

איור סופי

איור סופי

דקלה: אביב היא קצת הילדה שאני הייתי. ילדה עם תחושת "מה לא בסדר בי", תמידית. למה אני תמיד מרגישה קצת אחרת? לא הייתי ילדה דחויה, אבל בפירוש אף פעם לא הרגשתי חלק מהמיינסטרים. אביב היא גם ילדה שפונה לדמיון ולכתיבה כהצלה ממצבים לא נוחים, לרשימות, ליומנים ולמכתבים בדיוק כמו שהייתי אני. לשמחתי הרבה אילנה ראתה את הילדה הספציפית הזו גם באיוריה – מן הסתם, כזו שאם היו מספרים לה, היא היתה מתפלצת מהעובדה שכתבו עליה ספר!

מה היה האתגר הגדול ביותר בעבודה על הספר? 

דקלה: אני לא צריכה להגיד כמה סיפורים על חתולים, על ילדות ועל חתולים שהולכים להן לאיבוד קיימים בעולם… כך שהאתגר הגדול שלי היה לספר בתוך המקום המוכר סיפור שונה, נאמן לאמת ולמורכבות הרגשית של הגיל המיוחד הזה – המצוי על המעבר העדין הזה שבין ילדות לבגרות.

אילנה: לאייר את ג'ורג'י היה קל. איירתי אותה כמו שאני מאיירת בדרך כלל חתולים. לא היה שם חיפוש. האתגר הגדול היה לגבש את הדמות של אביב. איך היא תיראה, מה היא תלבש, איך היא תתאים גם לדקלה, גם לי וגם ליעל.

82

אחד הדברים היפים בספר הוא ההתפתחות של מערכות יחסים, שיש בהן מורכבות רגשית (מול אוהד פרידמן, למשל). באיזה אופן אתן סבורות שביטוי או שיקוף שכזה בספרות לילדים עשוי לתרום או לסייע לילדים ולילדות בפועל? האם בכלל יש מחשבה על קהל היעד בהקשר הזה, או שמדובר במשהו חיצוני למעשה הכתיבה?

דקלה: כילדה (אפילו כילדה מאוד צעירה) הספרים שרציתי לקרוא היו כמה שיותר "הארד קור" מבחינה רגשית. כמה שיותר כאב, עצב, פחד, כמה שיותר מגע עם הצד הקשה של החיים. זה היה האסקפיזם המושלם מבחינתי, ואלה הספרים שאני זוכרת עד היום. נדמה לי שחוויית הקריאה הזו גם מאוד השפיעה על המקום שממנו אני כותבת. אני לא נרתעת משום רגש "קשה" –  לא בכתיבה לילדים, ובוודאי שלא למבוגרים. אני מודה שלפעמים כאמא יש לי צורך להרחיק את בנותיי מכאב, מעצב, אבל אני ממש נזהרת מזה. אני יודעת שזה רצון טבעי – אך שמנוגד לצורך הפנימי של ילד – לחוות את כל מנעד הרגש לעומקו בסיפור. גם בצדדים המצחיקים והמשמחים כמובן.

אני אף פעם לא חושבת על הקוראים במהלך הכתיבה, אבל אני ועוד איך חושבת עליהם בתומה. קריאתם חשובה לי, ואני בוחנת את עצמי אם דייקתי, ובעיקר אם אני מוכנה להתמודד עם כך שהסיפורים שלי הם לא תמיד ה"פיל גוד" הקלאסי. בכל מקרה, כמו השיר, אם זה טוב או אם זה רע, אין כבר דרך חזרה. וטוב שכך.

אילנה: אני חושבת שזה אולי יכול לעודד ילדים לפתוח את הראש ולתת צ'אנס להתחברות עם ילד ששונה מהם, ושעל פני השטח אין להם שום דבר משותף אתו.

אביב מתנגדת לג'ורג'י בהתחלה. יש לכן זיכרון ילדות דומה? של משהו שהתנגדתן אליו או פחדתן ממנו, אך זה השתנה בסופו של דבר?

דקלה: מנחשת שהתשובה שלי זהה לכל הבכורים: אחותי הקטנה. אמא שלי מדווחת על מגוון הצעות שהיו לי להיפטר ממנה  כשהיא הגיעה אלינו הביתה (העדינה ביותר – להשאיר אותה על המדף בסופרמרקט). התנגדות פחד ותיעוב כלפיה – זה האנדרסטייטמנט של העשור. אבל העובדה היא שמתישהו, איכשהו, שבמהלך השנים – הפכנו לחברות הכי טובות וקרובות. יש קסמים.

אילנה: אני התנגדתי למוזיקה קלאסית. אבא שלי זלזל במוזיקה הפופולרית שאהבתי, והיינו נלחמים על הפטפון, אבל ההתנגדות עדיין לא עברה לי. אביב כנראה חזקה ממני.

סקיצה

סקיצה

 

איור סופי

איור סופי

מה הייתן רוצות שילדים וילדות ייקחו מהסיפור לאחר קריאתו?

אילנה: אהבה לחיות, פתיחות לילדים ששונים ממך, ואת היכולת למצוא כוחות להמשיך הלאה ולמצוא שמחה גם אחרי דברים קשים כמו פרידה.

דקלה: העורך של הספר הראשון שלי, נתן שחם, אמר לי כשהספר יצא (זה היה כבר לפני די הרבה שנים…) תני לאנשים אחרים להגיד "על מה הספר", הם בטוח יענו תשובות טובות יותר משלך. אבל אני יכולה להגיד בפירוש שהתגובה האהובה עלי מקריאות של ילדים, והאמת, גם של מבוגרים, היא: "היי, הספר הזה עלי!"

מחווה לבבליותרפיסטית הראשונה

הרגע הזכור לי כמרגש מכול ב"אלף לילה ולילה" היה זה שבו התחוור לי ששהרזאד הייתה בעצם הביבליותרפיסטית הראשונה. המסגרת מוּכֶּרת: הסולטן, שאשתו הקודמת בגדה בו, מתכוון להרוג את כלתו הטרייה אחרי ליל הכלולות, אבל שהרזאד החכמה מתחילה לספר לו סיפורים בהמשכים. סיפורים יכולים להציל, כשם ספר העיון הנפלא של מרית בן ישראל, אבל לא רק בקניית יום ועוד יום (אי אפשר להרוג את המספרת באמצע הסיפור המותח) אלא במובן עמוק יותר: שהרזאד שוזרת בסיפורים את הנושא הרודף את הסולטאן, בגידה, והסיפורים שלה מאפשרים לו לעבד את הטראומה.

בספרו של יחיעם פדן "לילות קסומים", המסגרת דומה וגם שונה מאוד. זהור סין, נסיכת איספדאן, נחטפה בינקותה (להגנתה שלה) בידי המינקת שלה וחייתה במגדל מבודד, כמו רפונזל. כשמת אביה מוחזרת זהור סין לארמון לתבוע את המלוכה, ושאה ריזה הצעיר מובא אליה כדי שיתחתן איתה, יעבר אותה, ואחרי שיובטח יורש לממלכת איספדאן, בכוונתה של המינקת להרוג אותו.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

כמו שהרזאד, שאה ריזה קונה לו זמן באמצעות סיפורים בהמשכים, אבל מטרת העומק שלהם שונה. קודם כול, לא זהור סין היא שרוצה להרוג אותו, להפך, היא מחפשת דרכים לסכל את רוע הגזרה; חוץ מזה, זהור סין אינה יודעת כמעט דבר על העולם האמיתי שבחוץ, ולו הייתי אני הביבליותרפיסטית שלה, לא הייתי מספרת לה דווקא על דרקונים ועל ג'ינים אלא על עניינים יומיומיים, שבשבילה הם מסתוריים לא פחות.

ההיפוך המגדרי שיצר יחיעם פדן בולט לא רק בסיפור המסגרת אלא גם באגדות עצמן, שחיבר לפי מוטיבים מאגדות קיימות: הגיבורות הן בדרך כלל ילדות ונערות. עלי אל-דין, אלדין הזכור לטוב, אינו אלא עליה אל-דין המחופשת לנער. את שלוש שערות הזהב של הענק יוצאת להביא נערה, ולא נער: זוהי נסיכה, שאביה הטיל על מחזרה את המשימה הבלתי אפשרית הזאת ואף כלא אותו כדי לוודא שלא יצליח בה. הסצנה המקסימה ביותר בספר, לטעמי, היא זו שבה מגיעה הנסיכה לביתו של הענק ופותחת לה את הדלת בתו, ילדה כמוה אבל ענקית; אחוות הילדות שנוצרת ביניהן מיד למרות הבדלי הגודל הזכירה לי את המפגש של אריאטי עם הילד עצום-הממדים ב"הלקחנים" של מרי נורטון.

איור מתוך הספר

איור מתוך הספר

במשך הלילות הקסומים גם זהור סין מתחילה לספר, ובסופו של דבר, כשהיא וריזה צריכים להיחלץ ממצבם הסבוך והמסוכן, הם עושים זאת מתוך שיתוף פעולה שוויוני. הסיום המפתיע, שלא אחשוף כאן, מצביע על אופן אחר, פחות נפשי ותהומי, שבו סיפורים יכולים להציל.

העברית של יחיעם פדן עשירה ונהדרת, והסיפורים הנשזרים זה בזה קולחים ומרתקים בדרך כלל, בין שהקוראת עוקבת אחרי מוטיבים מוכרים ובין שהיא מלקטת את ההמצאות החדשות. האיורים יפים מאוד בעדינותם ובצבעוניותם.

איור מתוך הספר

איור מתוך הספר

"לילות קסומים" מוגדר רומן לבני הנעורים ואמנם ניכר שהמחבר שמר על גבולות, הארוטיקה מרומזת מאוד והאכזריות שבסיפורים ממותנת. אבל האם נערים ונערות ירצו לקרוא בו? מתעורר חשש שהספר היפה הזה ייפול בין הכיסאות: לילדים הוא מורכב מדי מבחינה לשונית ונרטיבית, לבני נוער שסבורים שאגדות מתאימות לילדים הוא עלול להיות אטרקטיבי פחות, ולמבוגרים אולי הוא מאופק ומרוסן מדי – אבל אני מקווה שהחשש יתגלה כמשולל יסוד, ושיימצאו קוראים רבים שייהנו מכל העושר הצפון ב"לילות קסומים".

"לילות קסומים" מאת יחיעם פדן, איורים: יונת קציר. הוצאת "פעמון", 2016

 

לי עברון – משוררת, מתרגמת ועורכת.

פלא העולם כולו

הכול הוא אחד

האלבום "פלא" נפתח בקולה עתיר ההד, המיוחד והחודר של עלמה זוהר, המצליח להיות בו-זמנית צלול מאוד ומחוספס מאוד, כשהוא מהדהד לבדו בחלל הריק את המלים והלחן של שי בן-צור: "איך אוכל להמשיך לישון עכשיו, כשאתה בחוץ רוקד? יצאתי את ביתי לרקוד אתך ולהיות לקולך הד". הדובר הוא הילד, והנמען הוא רעיון מופשט – שהאלוהים והעולם הם דבר אחד. הילד פונה אל הדברים כולם, או אל הקיום עצמו. "הציפורים שרות כל בוקר שמך, השמש נושקת בחסדה לאדמה, ואני חולם".

יש ממרה יהודית שאומרת שהכול אחד ומשפט ערבי שאומר "כולו תמאם". בתרבות הרגאיי זה נקרא "ג'ה איז וואן" ובמדיטציה בודהיסטית לומדים להרגיש "אחד עם העולם". בתרבויות רחוקות זו מזו מרחק מזרח ממערב, חוו אנשים שונים את החוויה הגולמית הזו וניסחו אותה במגוון דרכים. זו חוויה שהחיים המודרניים השכיחו, ושתרבות הניו-אייג' והניאו-היפים מנסה לאסוף מקצווי תבל ומדורי דורות ולהתיך לכדי תרבות מודרנית-שורשית חדשה-ישנה. עיקרון היסוד של התרבות הזו, הוא החוויה של "להיות ברגע" – לשכוח את עצמך, לחוש שאתה מתפוגג, שאתה מוותר על החיץ בינך לבין יתר הדברים, שאתה נותן לעולם להיספג בך, או להפך, לעצמך להיספג בעולם.

%d7%a2%d7%9c%d7%9e%d7%94-%d7%96%d7%94%d7%a8-%d7%a2%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%9c%d7%91%d7%95%d7%9d

הילד, גיבור האלבום, יודע "להיות ברגע" בלי להתאמץ ובלי להשתתף בסדנאות מדיטציה. הוא פשוט חווה את השמש, את השמים, את הנמלים ואת השלג בכל נימיו. הוא נותן לעצמו להיספג בהם, להיות אחד עם הבריאה. הוא סקרן ופקוח עיניים. באחד השירים הוא מספר, שפעם הוא היה דג, פעם ציפור, פעם סוס ופעם נמלה. בכל פעם התנסה בהתנסות אחרת: דהר במרחבים חופשי, עף אל תוך התכלת או סחב גרגר חיטה. הוא אומר, אולי, משהו כמו: "אני יודע להתבונן היטב בבעלי החיים סביבי, להזדהות אתם, לחוות את מה שהם חווים".

אולם, השיר נקרא "גלגולים", ואפשר גם להבין אותו כפשוטו: "פעם, בגלגול קודם, לפני שהייתי ילד, הייתי סוס. הסוס ואני – חד הם. אנחנו חלק מאותו השלם". (זו כמובן אמונה בודהיסטית, אבל גם לה מופעים דומים באינספור תרבויות). מכל מקום, הילד הוא תמיד חיוני ותמיד רוצה להיות ער. לכן בפתח האלבום הוא איננו יכול להמשיך לישון, כשבחוץ כבר רוקד היום (או העולם, או האלוהים). עבורו, להיות הד לקולות העולם, משמעו – לחלום. (גם זה למעשה תמלול של רעיון בודהיסטי). ולכן, בסיום האלבום, הוא איננו יכול להירדם, ואמו העייפה שרה לו: "נרדמו כל החיות כולן, ורק אתה עדיין ער".

האם המשכיבה את בנה לישון בשיר הסוגר את האלבום, מראה לו באבחה את בעלי החיים הנרדמים בכל קצווי הקוסמוס. את כולם ניתן לתפוס במבט אחד: הנמר בג'ונגל בדרום אמריקה, הזברה וההיפופוטם בסוואנה באפריקה, הקנגורו והקואלה באוסטרליה, האורנגוטן בדום-מזרח אסיה, התנינים במיסיסיפי, הפילים בהודו ודובי הקוטב בקוטב הצפוני. השיר הזה מאפשר מבט רחב-רחב-רחב, התופס את כל היבשות באחת, ומצמצם את כל הגלובוס לכדור שטוח קטן, שכל-כולו שרוי בחשכת הליל, ובו-בזמן הוא מאפשר מבט חד כנץ, הרואה כל חיה וחיה בשנתה.

מחד: יש מגוון עצום של נופים, יבשות, בעלי חיים, וכל אחד הוא אחר. הצב ישן בבית והקיפוד ישן על קוצים. אבל מאידך, הוא אומר: כל החיות דומות. לכולן יש עיניים, אוזניים, חלומות, אימהות. כולן הולכות בלילה לישון. כל הגוונים הללו הם חלקים של שלם אחד. שלם לא גדול, שניתן לתפוס את כל קצותיו במבט. כולו תמאם. ג'ה איז וואן.

מבטה של האם

השיר "לילה" מייצג את האלבום גם במובן שזהו שיר ערש שאם שרה לבנה. כל השירים באלבום מושרים בידי הילד או בידי אמו. יוצא הדופן היחיד הוא דווקא שיר הנושא של האלבום, "שני אינדיאנים", הבנוי על מלודיה פנטטונית דרום-אמריקאית ועל משקל קולומביאני. על פניו, זה שיר שכל כולו שבטי-אינדיאני, הן בתוכן, הן בלחן והן בהלך הרוח ("אם לא יבוא הדג היום, אז יבוא דג מחר"). שיר שמח, שובב, גדוש במשחקי מלים ובשנינויות פתלתלות ("שני אינדיאנים ישבו בקאנו, את הקאנו הם לא קנו, את הקאנו הם בנו").

האלבום כולו מחובר לתרבויות אדמה, לתרבויות שבטיות ולפילוסופיית חיים לא מערבית, אבל הוא נקשר אל המקומות האלה מתוך מערכת היחסים בין אם ישראלית ובנה. על "שני אינדיאנים" אפשר לחשוב, אם כן, בקונטקסט של האלבום, כעל סיפור שהאם מקריאה מספר. יש לו גם ניחוח של ספרות ילדים ישנה, קולוניאלית, המתארת את האינדיאנים במבע אקזוטי, שלא סובל מסרבול של תקינות פוליטית. זה בפירוש לא שיר אינדיאני-קולומביאני, אלא שיר ישראלי, על אינדיאנים מקולומביה. את האלבום הקדישה זוהר לבנה הלל, וכדאי לקרוא את ההקדשה שהיא כתבה לו בתחתית חוברת המלים. היא מנוסחת כל כך יפה, שנכון לחשוב עליה כעל שיר נוסף באלבום, אחד שאין לו לחן.

עלמה זהר. צילום: זהר רון

עלמה זהר. צילום: זהר רון

אם הילד, גיבור האלבום, לא רוצה לישון אף פעם ומרגיש מחובר וער בכל רגע. אם הילד מרגיש שייך ונותן לעולם להיספג בכל נימיו, הרי שלאם באלבום תפקיד אחר. האם שומרת, מזהירה, מלמדת. היא מתפללת עבורו ומזמנת עבורו את הטוב. היא מראה לו את הריבוי – נותנת לדברים שמות, מפרטת את המגוון, מסבירה את ההבדלים בין הפרטים השונים, מבדילה בינו לבין העולם ויוצרת את החיץ. היא מאפשרת לו להיות שייך, להיות חלק מהעולם, אבל גם מייקרת אותו ומקדשת אותו. היא שמחה לראות אותו חולם, רוקד ורץ, אבל גם דואגת לו ומשגיחה עליו: "אם תתעורר מחלום באמצע הלילה פתאום, אם תצא בריקוד ואם תלך לאיבוד, אם תרוץ ותיפול – שים את ידך בידי ותישאר לצדי".

המהלך המלודי וההרמוני בשיר הזה, "אם", הוא רוסי, ומזכיר שירי עם רוסיים לילדים, אבל המקצב הא דרום אמריקאי. בשיר העוקב, "שלג", גם המשקל וגם המלודיה הם של ואלס רוסי, וכך גם התוכן: הביקור בירושלים, בימים מושלגים, הוא "קצת כמו להיות בארץ אחרת". השלג בהרים מעניק לה הזדמנות ללמד את בנה על ארצות אחרות, שיש בהן דובים ואנשי שלג. בשיר "בדרך" היא מבקשת ממנו להיות קשוב לדברים הטובים והפשוטים, ומזמנת תכשיטים קטנים לעזור לו ולכוון אותו בדרכו – ציפור שתשיר מנגינה פשוטה, ואיש מלבדו לא ישמע, כוכב לבן בלילה שחור, שינצנץ ויאיר את דרכו, עץ מלבלב בלב מדבר חרב, שיהיה לו סימן שלא תעה.

בשיר "אי שם בלב" היא מלמדת אותו על חשיבותה של חברות ומספרת לו על הפרח המלבלב בלב, הזקוק לחברים שישמרו עליו, שיתנו לו אור וישירו לו שיר. זהו כיסוי לשיר של ג'ורג' ברסאנס בתרגום של אהוד מנור, ששרה במקור קורין אלאל, ומקבל באלבום הזה קונטקסט חדש ומעניין.

עמי העולם כולו

בשיר "כל יום", מספרת האם כי היא, בנה ושני הכלבים יוצאים כל יום לטיול אל השדות. השיר הזה הוא האהוב עליי באלבום. מבחינה מוזיקלית הוא מזכיר את התקופה של מתי כספי כשהיה מושפע ממוזיקה ברזילאית. כלומר, מוזיקלית, ניכרת בו השפעה והשראה ברזילאית מובהקת – הן מבחינת המקצב והן מבחינה הרמונית ומלודית – אבל כזו שעברה מסננת מקומית, ישראלית.

מלבד זה, במובן אחר, הוא דווקא השיר הכי ישראלי באלבום. יתר השירים מתרחשים במקומות רחוקים, או בנופי טבע מופשטים וסימבוליים. השיר "שלג" מתרחש בירושלים, אבל כשהיא נהפכת בן הרף למוסקבה. "כל יום", לעומתם, עם הכלבים, השדות והחצוצרות שבו, מתרחש בפרדס חנה, כמות שהיא, ומוצא את הפלא שיש גם בה – גם היא חלק מהקוסמוס, מהבריאה. גם בה ניתן להתמזג עם הטבע: עם הפרחים באביב, עם הקוצים בקיץ, עם הציפורים הנודדות בסתיו – כל המרכיבים הפלאיים של ההוויה משתנים כל יום, וגם אנחנו משתנים אתם. לא ניתן לבקר באותה הגבעה פעמיים. (זו כמובן פרפרזה על הציטוט של הרקליטוס, שגם לה יש גלגול בודהיסטי, וגם מופעים נוספים). כל המרכיבים הפלאיים של העולם מקיפים אותנו גם בהוויי המקומי, הישראלי, הצנוע שלנו, שאין בו דובים ואריות והיפופטמים, אבל יש בו חן, ויש בו חסד רב מאוד.

ההשפעה של חומר הגלם המוזיקלי של האלבום מגיעה מכל קצווי תבל. רוב השירים באלבום מבוססים על סולמות פנטטוניים, כלומר, כאלה שיש בהם רק חמישה תווים. לסולמות פנטטוניים יש הגיון אקוסטי. הם נובעים מהפיזיקה של הדהוד הצליל, ולכן הם נפוצים בכל התרבויות השבטיות, בשירי עם ובשירי ילדים של תרבויות רבות. הסולמות האלה הם דומים, אבל ניתן לבנות אותם בדרכים שונות, וכך מתקבלים הבדלים בין המכלולים הצליליים של כל תרבות ותרבות.

השיר "שני אינדיאנים" בנוי כאמור על סולם דרום-אמריקאי, הנפוץ בקולומביה וונצואלה. הוא מתנגן במוזיקה שבטית על חלילי עץ פשוטים. השיר "איך אוכל להמשיך לישון" בנוי על סולם דרום-הודי, שהוא דומה גם לסולמות אסייתיים. המלודיה שלו מזכירה להיטים בוליוודיים. היא מאוד קליטה ותנועתית. לעומתם, השיר "לילה" והשיר "גלגולים" בנויים על ווריאציה פנטטונית של סולם מז'ורי קלאסי. מבחינה מוזיקלית הם מזכירים מאוד זה את זה, וגם שירי ילדים ישראליים מסורתיים ("רד אלינו אווירון"). באותה נשימה, לשיר "לילה" יש מקצב בדואי והשיר "גלגולים" מעובד דווקא בהשפעה של קאנטרי, והוא ספוג באווירה של המיסיסיפי ושל דרום ארצות הברית.

השיר "בדרך" מלווה בחליל אירי ומזכיר במשהו מוזיקה אירית מסורתית והשיר "אי שם בלב", למרות שהוא צרפתי, בנוי על סולם בלוז קלאסי, שגם הוא פנטטוני, אבל אחר, ומקורו בכלל במוזיקה שחורה ממערב אפריקה. המלודיות של "אם" וגם של "שלג" מזכירות כאמור נעימות של שירי עם רוסיים לילדים, ובשיר "כל יום" ניכרת כאמור השפעה ברזילאית, במקצב ובמהלכים ההרמוניים.

יש בזה פלא

יחד עם זאת, כל מקורות ההשארה המגוונים של האלבום הותכו ונוצקו מחדש לתוך תבניות דומות, כך שהתקבל אלבום אחיד, קוהרנטי ושלם, שמקורות ההשראה הרבים שלו מצטיירים כגוונים, או כפיתוחים של אותו הנושא. הריתמיקה של כולם פשוטה ומרובעת והעיבודים וההפקה המוזיקלית של אסף איילון אחידים ויוצרים רצף זורם וטבעי. ניתן לנחש בשירים השונים סולם מכאן, מהלך הרמוני משם, מקצב מכאן, כלי אתני משם – אבל הם כולם רק גוון, רק מצלול, המקשטים את השירים ומצטרפים אל הרצף.

איילון מנגן על מרבית הכלים באלבום: גיטרות, בס, תופים, כלי הקשה. מנגנים אתו מיכאל גריילסאמר על כינור, עופר אנקורי על חלילים ובשיר "שלג" גם על קלרינט רוסי, אייל יחיאלי על חצוצרה ואייל רז על פסנתר בשני השירים האחרונים. עלמה זוהר כתבה והלחינה את השירים, פרט לשיר "איך אוכל להמשיך לישון" של שי בן-צור והשיר "אי שם בלב" של ג'ורג' ברסאנס. המלים שלה, הלחנים שלה והקול הנוכח שלה, בצירוף עם העיבודים של איילון ועם ההרכב המוזיקלי המעניין הזה, יוצרים אלבום ניו-אייג' של "מוזיקת עולם לילדים", שהוא דווקא קוהרנטי ואחיד, ומצטלצל בעיקר כאתנו-פופ קליל, שמח, זורם ומעניין. לא מורכב, לא יומרני, לא עמוס ולחלוטין לא אקלקטי.

האלבום השלם מציע את אותו מבט כפול על העולם, שמציע השיר "לילה", החובק באחת את כל היבשות ואת כל החיות. מצד אחד, הוא שואב השראה מתרבויות מרוחקות ביותר זו מזו, וניתן לשמוע בו השפעות מכל קצוות הגלובוס. מצד שני, משתמעת מההתכה הזו אמירה, לפיה כל התרבויות דומות זו לזו, לכל התרבויות יש קווי דמיון, מאפיינים משותפים, וכל כולן חלק מאותו מכלול שלם וגדול שניתן להכיל באלבום אחד קטן. "פלא" הוא אלבום ניו-אייג' במובן שהוא שואב השראה מתרבויות אדמה רבות ושונות, ומייצר מהן תרבות אחת, סינרגטית. הוא לא מבחין ולא מייחד את מאפייניה של כל תרבות ותרבות, אלא ממזג אותן לכדי אמת אוניברסלית, אנושית, על-זמנית ויפה. הוא מדגיש את המשותף לכולן ולא את הייחודי לכל אחת מהן. היפה הוא, שהמשותף לכולן הוא בדיוק הרעיון הפילוסופי הזה – שהכול אחד, ושיש בזה פלא.

אלבום מוזיקה: "פלא" – מילים ולחן: עלמה זהר, הפקה מוזיקלית: אסי איילון, 2016

 

נירוס – מורה דרך, סטודנט להיסטוריה ולתולדות עם ישראל, ובעל הבלוג כתמים. לאחרונה ראה אור אלבום ילדים שהלחין בשם "ריח של חלומות".

המהדורה המקוצרת

"גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי, איורים: בתיה קולטון (תרגום: נתן אלתרמן)

בשנת 1931 פרסמה הסופרת והמשוררת היידית קדיה מולודובסקי שיר ילדים בשם "א מאנטל פון א טונקעלן געוואנטל" ("מעיל מאריג לא ברור"). היה זה אחד מתוך מספר שירים שמולודובסקי, ששימשה באותה תקופה גננת בגן ילדים בוורשה, כתבה כדי לשעשע את חניכיה ויחד עם זאת, לשקף ואף לבקר את המציאות בה גדלו – מציאות של עוני ומחסור ופערים חברתיים-כלכליים עצומים.

כאשר תרגם נתן אלתרמן את השיר בשנת 1945 עבור האסופה העברית המוכרת "פיתחו את השער" והפך אותו ל"גלגוליו של מעיל" הידוע, הוא השאיר בחוץ הרבה מהביקורת החברתית של מולודובסקי (שהציגה את החייט כמי שתופר לעשירים בעוד ילדיו שלו נאלצים להסתפק במעיל משומש), וכן כמה ממאפייניהן של הדמויות, אותן תיארה כמעין אספסוף רעשני וגס, עליז וצבעוני, ובעיקר מעורר אמפתיה.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

לאחרונה הושב ל"גלגוליו של מעיל" מעמדו כיצירה עצמאית, והוא ראה אור מחדש בהוצאת "ספרית נח" בשיתוף עם "הקיבוץ המאוחד", מלווה באיורים של בתיה קולטון. במידה רבה מחזירה קולטון לדמויות של מולודובסקי את אופיין האבוד. בכל איור מופיעות כמעט כל הדמויות בסיפור, כשהן צועקות, צוחקות, משחקות ורצות, מה שיוצר רושם של  חבורה רעשנית ופרועה, מין דבוקה שובבה ורבת מעללים, בדומה לאופן בו תיארה אותם המשוררת והסופרת המוערכת בטקסט המקורי. יחד עם זאת, מצליחה קולטון, בדומה למולודובסקי, לאפיין גם כל דמות בנפרד: כבר בעמוד הראשון, בו נראים שמונת ילדיו של החייט כשהם ניצבים בשורה (וגם בתור לקבלת המעיל), מתאפיין כל אחד מהם לא רק במראה ובלבוש שונים משל אחיו, אלא גם בהבעת פנים שונה המעידה על קווי האופי המיוחדים לו: גדליהו מדושן העונג, לייזר התם, ביילה השובבה, חיה העדינה והמדוכדכת ופרץ שהבעת פניו מעידה כי הוא חורש מזימה או תעלול נוספים ברגע זה ממש.

file-page5

קווי האופי הללו מתחזקים בהמשך האיורים, כאשר כל ילד משחית את המעיל מתוך סיטואציה הנובעת מאופיו: גדליהו זולל עוגה עד שהמעיל נעשה צר למידת מותנו; לייזר קורע את השרוולים כאשר הוא נבהל ממטאטא שפרץ מדמה לאקדח; ביילה מאבדת את הביטנה בעת השתובבות עם אווזי החצר, ואילו חיה מאבדת את הכיסים כשהיא מנסה להאכיל דג רעב ונופלת קורבן לתעלוליו של אחיה פרץ.

פרץ הוא היחיד ששמר על מאפייניו גם בגרסה האלתרמנית, אופי המקבל אצל קולטון משנה תוקף, הן בשל העובדה שהיא מאיירת אותו כבעל שיער אדמוני, אוזניים מחודדות וחיוך זדוני המזכירים שדון האופייני למעשיות עם אירופאיות, והן בזכות הצגתו כדמות אקטיבית ומרכזית מאוד בדינמיקה בין האחים. עיצוב זה חושף את הקורא טיפין-טיפין לאישיותו השובבה ומשולחת הרסן, וגורם לנו לחבב את משחית המעילים המקצועי.

file-page27

אולם בניגוד להצלחתה של קולטון בשחזור רבים ממאפייניהן של הדמויות המקוריות ובהשבתן לחיים במידה רבה, ההקשר שבו מתקיים הסיפור הולך לאיבוד במידה רבה בשל האיורים. קולטון בחרה להשאיר את הדמויות בתקופה ובהקשר הכללי של הסיפור, בחירה המשתקפת מהצבתן בנוף של שלג ונהר, בסביבה ביתית המשובצת חפצים ביתיים מאמצע המאה העשרים, וכן בהלבשתן בבגדים תקופתיים.

אלא שכאן מסתיים הדמיון בין הסביבה של הדמויות המאוירות לזו שבהן חיות הדמויות שכתבה קדיה מולודובסקי. הסיפור של מולודובסקי עוסק בילדים החיים בשכונת עוני דלה ומוזנחת בעיר וורשה. קולטון, לעומת זאת, מציבה את הדמויות בנוף ירוק וכפרי, משכנת אותן בבית פסטורלי שלו גג אדום, ומלבישה אותן בבגדים שאמנם תואמים את התקופה בסגנונם, אך סביר יותר שנלבשו על ידי ילדים ממשפחות אמידות, וכי ילדים יהודים בשכונות העוני של ורשה לא לבשו מעולם בגדים כה יפים וצבעוניים, מתאימים למידתם ונקיים למראה.

file-page10

הבחירה של קולטון לשמר את ההקשר התקופתי של הסיפור ולא להשתמש באיורים כדי לקרב אל הילדים בני זמננו את הטקסט הגבוה והמעט אנכרוניסטי מחד, וההשמטה של ההקשר התרבותי-חברתי מאידך, יוצרת סתירה בין האיורים החדשים ללב-לבו של הסיפור: הבגד העובר מילד לילד בשל עוני ומחסור, ומתרפט תוך כדי. הסתירה הזו מחריפה כאשר לוקחים בחשבון את רבדי המשמעות הנוספים של אותו מעיל מולדובסקאי: בגד, ובעיקר מעיל, הוא ייצוג חיצוני למהותן של הדמויות. החייט בסיפור הוא מעין סנדלר ההולך יחף – הוא תופר בגדים יפים וחדשים לעשירים, אך ידו אינה משגת לתפור מעילים לכל ילדיו, והוא נאלץ להעביר את המעיל מילד לילד, ללא התאמה. מעבר זה מייצג את עונייה של המשפחה באופן מילולי וכן את העובדה כי בהעדר אפשרות למוביליות ולשינוי – העוני ממשיך ועובר מדור לדור.

file-page6

ייתכן שלו היה "גלגוליו של מעיל" מאויר מחדש כחלק מאסופת "פיתחו את השער", היה הקורא יכול לקבל תמונה רחבה יותר של ההקשר התרבותי-היסטורי בו נכתב הסיפור, ואז היה הקשר בין הטקסט לאיוריה של קולטון שלם והרמוני יותר. אולם מאחר והסיפור ניצב הפעם לבדו, השמטת העוני והקושי מהאיורים שומטת בעצם את בסיס הסיפור, כך שהדמויות בו אמנם מעניינות ומלאות חיים, אך במידה רבה – פועלות ברקע חסר ומטושטש.

"גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי, איורים: בתיה קולטון. תרגום: נתן אלתרמן. הוצאת "ספרית נח" בשיתוף עם "הקיבוץ המאוחד", 2016.

 

"סיפור על מילה שחסרה לה התחלה" מאת טל חן, איורים: אביאל בסיל

אבא וילדה מבלים רק שניהם יחד את אחר הצהריים. התרחיש הזה, המהווה כיום חלק אינטגרלי ומובן מאליו מחייהם של אבות רבים כשותפים שווים ופעילים בגידול ילדיהם, הוא עדיין חזון נפרץ בספרות הילדים, בה מככב רוב מוחץ של אמהות. במובן זה, "סיפור על מילה שחסרה לה התחלה" שכתב טל חן ואייר אביאל בסיל, הוא ספר מרענן, שכן לא רק שהאינטראקציה בו מתרחשת בין אבא לבת במרחב הביתי, אלא שהילדה היא זו שמובילה אותה, והאב מנסה לפעול על פי הנחיותיה: שחר היא פעוטה שעדיין איננה אומרת מלים של ממש, אלא הברות. וכך, כאשר אבא מציע לצייר לה מה שתרצה, היא מבקשת "דה". האב משתדל להבין למה היא מתכוונת ומצייר שורה של מלים המסתיימות ב"דה", בניסיון לקלוע לרצונה.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

מתוך הסיטואציה הזו צומחת אינטראקציה משעשעת בין האב לבת, המתבוננת בהומור על ניצנים ראשונים של תקשורת ושיח בין השניים. עם זאת, האופן שבו מתארים חן ובסיל את האינטראקציה בין שחר לאביה מעלה לא פעם במהלך הקריאה את התהייה עבור מי נוצר הספר הזה – עבור פעוטות או אבות?

על פניו, מדובר בספר המתאר חוויה מעולמם של פעוטות בני שנה וחצי-שנתיים, הגיל שבו השפה נמצאת בראשית התפתחותה, והילד או הילדה מדברים עדיין בחלקי מלים והברות, כשעל המבוגרים לנחש פעמים רבות את כוונתם. הטקסט של חן כתוב בחריזה קולחת בעלת משקל מאוזן, המתנגנת היטב בקריאה בקול ויוצרת ריתמוס החשוב כל כך ליצירת ושמירת הקשב לסיפור בקרב פעוטות וילדים צעירים. הבעיה מתעוררת דווקא בשל תוכנו של הטקסט: הבחירה בציור כהתרחשות העיקרית בסיפור היא בעייתית, שכן מרבית הילדים בטווח הגיל האמור אוהבים אמנם להתבונן בתמונות, אך כמעט אינם מתעניינים בציור או עוסקים בו בעצמם, וכאשר הם כבר עוסקים בו, מדובר לרוב בהתנסות פיזית יותר מאשר מחשבתית ודמיונית. לעתים קרובות הסימנים שהילד משרבט נעשים לא מתוך כוונה לצייר משהו, אלא מתוך ניסיון ליצור סימנים ולחקור את הקשר בין תנועת ידו לבינם.

%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%a2%d7%9c-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%a9%d7%97%d7%a1%d7%a8%d7%94-%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%aa%d7%97%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%94-%d7%95%d7%94%d7%a6%d7%99

ההתמקדות בתחושותיו של האב במסגרת הסיטואציה, ברצונו העז לרצות את בתו ובמבוכה והתסכול שהכישלון החוזר ונשנה מעורר בו, מתאימה פחות לספר פעוטות, גיל שבו הילד נמצא עדיין בשלב טרום-חברתי ולכן זקוק לדמויות ילדים בהן הוא רואה את עצמו ועמן הוא יכול להזדהות; הזדהות שיתקשה למצוא בספר זה שכן הילדה שחר אינה מביעה בסיפור כל רגש, למעט צחוק לקראת סופו. היא חוזרת ומנידה בראשה לשלילה בכל פעם שהאב נכשל בניחושיו, וחוזרת ואומרת "דה! דה! דה!", אך מעבר לכך לא ברור אם היא מתוסכלת, אולי כועסת או עצובה בשל העובדה שאין מבינים אותה – רגשות שהבעתם יכולה הייתה לעורר אמפתיה בפעוט שחוויית אי ההבנה הזו היא חלק מעולמו.

גם האיורים של אביאל בסיל משקפים בעיקר את תחושותיו של האב בסיטואציה דרך הבעות פניו המשתנות מאיור אחד למשנהו, בעוד ששחר לא מאוירת עם הבעות פנים ברורות משלה ברוב האיורים, ויתרה מכך, בחלקם היא מופיעה כשגבה לקורא/מאזין, מה שמקשה עליו עוד יותר להבין מה היא מרגישה בסיטואציה ולחוש הזדהות עמה.

%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%a2%d7%9c-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%a9%d7%97%d7%a1%d7%a8%d7%94-%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%aa%d7%97%d7%9c%d7%94-%d7%9b%d7%a4%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%a1%d7%95%d7%92%d7%a8

החלוקה שיוצר בסיל בארבעת הכפולות הראשונות בספר, באמצעותה הוא מבחין בין שחר ואבא המצוירים בשחור-לבן לבין מושא הציור המופיע במרכז העמוד השמאלי כשהוא צבוע בצבעים עזים, היא בחירה מקורית ומוצלחת, המסייעת לילדים הצעירים להבין את הטקסט הנקרא באזניהם. לעומת זאת, האיורים מאמצע הספר עד סופו מתאימים פחות לפעוטות, בשל ריבוי הפרטים הקטנים ברקע ומשחקי הפרופורציות המופיעים בחלקם. הללו עלולים להקשות עליהם לעקוב אחרי המתרחש בטקסט ולשמור על רצף האזנה לסיפור, פעולה שבגילם הרך הם מתקשים בה ממילא.

sipur-nadneda

ניכר כי לא ברור באופן חד משמעי מי הוא קהל היעד של הסיפור, שכן התוצאה מורכבת מדי עבור פעוטות, אך העובדה שהוא נכתב על חוויה הלקוחה מעולמם עלולה להרחיק ממנו ילדים גדולים יותר (בת ארבע וחצי שהאזינה לסיפור קבעה שהוא "לקטנים"). עובדה זו, בשילוב עם הבחירה של השניים לתת בטקסט ובאיורים מקום נרחב מאוד לאב, לחווייתו ולתחושותיו, מעוררת את התחושה כי יותר מכול,  זהו ספר שנכתב עבור ההורה המקריא.

"סיפור על מילה שחסרה לה התחלה" מאת טל חן, איורים: אביאל בסיל. עריכה: יעל גובר, הוצאת "כנרת", 2016

 

"הצדף" מאת מיה לוי-ירון, איורים: אבי עופר

ספרות ילדים היא תחום שגבולותיו מטושטשים לעתים, שכן רבים המקרים בהם ספר שנועד לילדים שובה את לבם של קוראים בוגרים ומצליח לדבר אל מגוון רחב של גילאים. והרי זהו סוד קסמו של ספר טוב. ובכל זאת, ספרים שנועדו לילדים הם ז'אנר שריר וקיים, שאחד מיסודותיו הוא העיסוק בחוויות ותחושות המאפיינות את ימי הילדות, מנקודת מבט ילדית או מקבילה לה (של בעל חיים, צעצוע, דמות מבוגר מוכרת וקרובה, וכדומה). ספרה של מיה לוי-ירון "הצדף", מוגדר לפי הכתוב על כריכתו כ"סיפור לקטנים ולגדולים", אך במובנים רבים ניכר כי בעת כתיבתו עמדו לנגד עיניה "הגדולים" להם הוא נועד, יותר מאשר "הקטנים".

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

זהו סיפורו של צדף החי לו בנחת על שפת הים ומנהל סדר יום קבוע ונעים בין חול ומים, שמש ויצורי ים. ערב קיץ אחד מתהפך עליו עולמו, כאשר מגיע לחוף צועד נמרץ וחסר סבלנות המבחין בצדף במקרה, ממהר להכניסו לכיסו, ובאותה מהירות – גם שוכח אותו שם. מכאן עובר הצדף רצף של חוויות בסביבה חדשה ובלתי מוכרת, עד לשובו אל הים.

קריאה בכריכתו האחורית של הספר מגלה כי הוא מתיימר לעסוק ב"אדם והטבע והאפשרות להשתנות". מכיוון שהשינוי והגילוי הם מיסודות המצב הנפשי של הילדות, העיסוק בתלאות שעובר הצדף יכול היה לדבר ללבם של ילדים, אלא שעיצוב התיאורים של גלגוליו נעשה בצורה שאינה רגישה דיה לאופן שבו ילדים חווים שינוי: הצדף נלקח מביתו באופן שרירותי ועובר גלגולים שונים לגמרי לבדו – מחשבה מחרידה עבור ילד צעיר שלא זוכה בספר לעיבוד או התייחסות ההולמת את עולמם הרגשי של הקוראים הצעירים.

shell-for-site-lorez-page-013

אלמנט מפחיד נוסף בסיפור היא השתנותו הפיזית של הצדף בן לילה, כאשר הוא מאבד את פסי הזהב שלו. זהו שינוי מזעזע במיוחד עבור ילדים צעירים המזהים את החיצוניות עם ה"אני" באופן שאינו ניתן להפרדה. הצדף מתקשה לקבל את השינוי ובוכה בכי מר, ששוב – אינו זוכה לעיבוד או לנחמה, שכן כבר בעמוד הבא האובדן והשינוי האכזרי נשכח ולא מקבל התייחסות. רק בסוף הסיפור מציירת השמש על גבו פסי זהב, התייחסות שהיא בבחינת מעט ומאוחר מדי.

הדמות המרכזית השנייה בסיפור, דמותו של האיש, רחוקה אף יותר מעולמם של הילדים בהתנהלותה ובתחומים שמעסיקים אותה. אם ברוב ספרי הילדים שלהם גיבור מבוגר הוא מתאפיין בייחוד או תכונה מובחנת המקרבים אותו לעולמם של הילדים, הרי שבמקרה של "הצדף" אין קרבה כזאת. להפך, הדבר היחידי שאנו יודעים עליו היא העובדה שהוא עסוק וממהר כל הזמן, וגם לא כל כך מרוצה באופן תמידי, מצב רגשי המאפיין לפחות מחצית מהמבוגרים שילד פוגש מדי יום.

shell-for-site-lorez-page-015

גם הרהוריו של האיש מתאפיינים בקצב קדחתני ומתמקדים בעניינים שמעסיקים בעיקר מבוגרים, ואינם מאפיינים את עולם הילדים. הדבר מתבטא בעיקר באיוריו של אבי עופר, בהם נראה האיש הממהר כמי שנמצא בתנועה בלתי פוסקת, תמיד בעיצומה של פעולה כל שהיא, עד כדי כך שבאחד האיורים בגדיו מצוירים כשהם ממשיכים לנוע אפילו כשהוא אינו בתוכם. זוהי אינה תזזיתיות ילדית, אלא תנועה ממוקדת מטרה – האיש עסוק ללא הרף בעבודתו, במילוי מטלות הבית, במשקלו ובמראהו החיצוני, ואפילו בחלומותיו שולט זרם בלתי פוסק של מחשבות על כרטיסי אשראי, תרופות, אימוג'ים אינטרנטיים, חותמות רשמיות, ניירת… בקיצור, המוני דברים שאין להם קשר כלל ועיקר לעולמו של הילד.

כאמור, הכוונה לומר דבר מה על שינוי ויציאה מהשגרה איננה מתממשת בסיפור מהזווית הילדית. גם בסופו של הסיפור, כאשר הצדף חוזר לים, לא ברור מה למד, אם בכלל, מהחוויות שעברו עליו ואם השתנה או התפתח; כך שבמידה רבה החוויה שלו, כנציג הילדי בסיפור, נותרת שולית וחסרת משמעות של ממש.

shell-for-site-lorez-page-018-1

מי שכן עובר שינוי, או לפחות עצירה וחשיבה כלשהן בסופו של הסיפור, הוא האיש, אך שוב – החוויה שלו אינה נוגעת לזו של הצדף/הילד ונעשית במנותק ממנו, הן משום שמבחינה עלילתית הצדף כבר חזר לים, והן מפני ששוב נעשה שימוש מעולם המבוגרים בלבד – האיש תוהה על הזמן החולף ועל מושג הזמן בכלל; עיסוק מופשט לחלוטין עבור ילדים צעירים ולכן חסר משמעות עבורם.

"הצדף" מנסה לעסוק בקצב החיים המוגבר של עולמנו, ובחוסר תשומת הלב לסביבה שהוא גובה מכולנו, אך למעשה כושל באותו חוסר תשומת לב עצמו, כשהוא כופה על ספר שנועד גם לילדים חוויות ורגשות מעולם המבוגרים, ובכך יוצר זרות בין הסיפור לקוראיו הצעירים.

"הצדף" מאת מיה לוי-ירון, איורים: אבי עופר. עריכה: נרי אלומה, הוצאת "ספרית פועלים", 2016

 

מור פוגלמן-דבורקין – מבקרת ספרות ילדים ונוער.

 

 

ילדה אחת, שלוש תודעות, ארבעה קירות

פעם ישבתי עם האחיין שלי, שהיה באותה עת בן ארבע, וסיפרתי לו סיפור שהגיתי מלבי. הוא אוהב משאיות ועל כן היה זה סיפור על משאית שנוסעת לה בדרכים. די מהר הבחנתי בדפוס שחוזר בכל שתיים-שלוש דקות: אחייני קטע אותי בחיוך שובבי, ובקריאה צוהלת הכריז: "ואז היה פנצ'ר!" או "ואז היא נפלה לבור!" ועוד מני צרות שהפיל על ראש המשאית. אולי חש שהסיפור משעמם מדי או לא זז מהר מספיק. מעניין שכבר בגיל הזה, ואולי אפילו לפני כן, נוצרת אצלנו ההבנה שדרמה וקונפליקט נחוצים לסיפור טוב, כמו שמשאית זקוקה לדלק ונהג – כדי להתקדם לאנשהו.

%d7%94%d7%90%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%90%d7%9c%d7%9f-%d7%a2%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%94
גם הילדה אלן, גיבורת "האריה של אלן", מבינה היטב את הצורך בקונפליקטים. לכן, כאשר היא מדובבת את בובת האריה שלה, היא לעולם אינה שמה בפיו דברי שבח והלל, ורק לעתים נדירות היא גורמת לו לשאול שאלות מכוונות. גם כאשר נדמה שהאריה, בקולה, מואיל להניע את הדיאלוג באיזו שאלה, הוא מיד נסוג לפסיביות הקבועה שלו:

%d7%94%d7%90%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%90%d7%9c%d7%9f-%d7%98%d7%a7%d7%a1%d7%98

כמו כל הדיאלוגים בספר, ניתן לקרוא את הדיאלוג הזה בכמה רמות: ברמה הפשטנית והאינטואיטיבית ביותר – להתייחס לאלן ולאריה כשתי דמויות נפרדות זו מזו. דמויות שונות מאוד זו מזו – היא פעלתנית ודעתנית והוא עצל וספקני. ברמה המורכבת יותר אפשר לקרוא זאת כדיאלוג הנובע מתודעה אחת – זו של אלן, המדובבת את הבובה הדוממת של האריה. הספר מתעקש להזכיר לנו שכך אכן יש לקרוא את כל הדיאלוגים בספר.


ברמה זו הופך המשפט "הייתי מצפה שתתעניין קצת יותר" לפרדוקסלי: הרי אם אלן ציפתה שהאריה יתעניין אך בחרה "לשחק" אותו כמשועמם, הרי שהיא בעצם ציפתה, ואז מימשה, את הדבר ההפוך דווקא.

העניין הולך ומסתבך בהמשך, כשאלן מהרהרת מה כדאי לה להיות כשתהיה גדולה:

%d7%90%d7%9c%d7%9f-%d7%98%d7%a7%d7%a1%d7%98

מהטקסט משתמע שאלן חושבת להיות טיגריס כשתהיה גדולה. זה לא מפתיע בכך שכרגע, כשהיא ילדה, היא אריה. או לכל הפחות גם אריה. כיום היא נכנסת לתודעתו של בובת האריה שלה ולכן, בעתיד, אולי תיכנס לתודעתו של טיגריס. כשהאריה לא לוקח אותה ברצינות היא מתרגזת, והוא בתגובה אומר: "הרי אי אפשר לקרוא לזה שיחה רצינית, נכון?" ובכך מתייחס גם לכוונתה של אלן להיות טיגריס אך גם לטיב השיחה, שכוללת רק בן-שיח אחד ולכן אינה יכולה להיות "רצינית". בכך עושה אלן מה שהיא עושה במהלך הספר כולו: מקיימת את השיח ומערערת עליו בו-זמנית.

יכול להיות שדיברת עכשיו? איור: קרוקט ג'ונסון

יכול להיות שדיברת עכשיו? איור: קרוקט ג'ונסון


הקולות שקיימים באלן מייצגים תפיסות השונות מהותית זו מזו: כאשר היא 'אלן' היא ילדה מלאת דמיון והמצאה אשר לא מפקפקת ביצירי הדמיון שלה ולו לרגע. מצד שני, כאשר היא 'האריה' היא מבוגר מפוכח ועייף שמזכיר לה ללא הרף שאין עוד יצור חי מלבדה בחדר. בכך היא מזכירה לי במשהו את אליס בארץ הפלאות, שקטנה וגדלה לסירוגין ונדמה שאינה מוצאת את ממדיה, או אולי את גילה, הסופיים. השתנותה האלסטית מיוחסת לחיפוש שלה אחר מושג הנעורים שקיבל משמעות חדשה באותה תקופה. גם את המאבק הפנימי של אלן ניתן לקרוא כמאבק בין החלק הילדי עדיין ובין החלק הדורש להתבגר ולהתפכח ממשובות הילדות.

אליס מחפשת את גודלה וגילה. איור: ג'ון טניאל

אליס מחפשת את גודלה וגילה. איור: ג'ון טניאל

 

אז האם מדובר פה בפיצול אישיות? האם אלן היא ילדה הלוקה בסכיזופרניה? איך אחרת ניתן להסביר את הבחירה הכמעט מזוכיסטית שלה לדובב את האריה כמשבית שמחות מושלם שמציב בפניה, פעם אחר פעם, את אי-ממשות המשחק בו היא משחקת?

כדי לענות על השאלה הזאת יש לחשוף את התודעה השלישית בחדר: המספר. קרוקט ג'ונסון מוכר לילד ולהורה הישראלי מהספר "אהרון והעפרון הסגול" שראה אור בארה"ב ב-1955, ארבע שנים לפני "האריה של אלן". גם שם, כמו פה, דמות בודדה של ילד בוראת את העולם הסיפורי כולו. כסופר-מאייר מציג זאת ג'ונסון בשני האופנים: אצל אהרון באמצעות הציור, ואצל אלן, באמצעות המלים.

אהרון והעפרון הסגול. תודעת היוצר מכתיבה את העלילה

אהרון והעפרון הסגול (לחצו להגדלה) תודעת היוצר מכתיבה את העלילה


גם מסעו של אהרון מלא פרדוקסים: הוא מצייר דרקון מפחיד שישמור על עץ התפוחים שלו, אך הדרקון מפחיד גם אותו עצמו והיד הרועדת שלו מציירת ים בו הוא כמעט טובע. הוא לא מוצא את דרכו הביתה ולכן מצייר שוטר כדי שיהיה לו את מי לשאול. אך כיוון שתודעתו של אהרון היא זו שבוראת אותו, "השוטר הצביע בכיוון שבו אהרון רצה ללכת בין כה וכה", כך שהציור הוא רק הגשמה של מחשבה שכבר נהגתה.

פיירו מגלה את המפעיל. פיליפ ז'נטי (לאיכות צפייה טובה יותר לחצו פה)

אך גם את אהרון וגם את אלן, שתי דמויות אומניפוטנטיות, שאינן זקוקות לאיש על מנת לייצר עולם מופלא ומלא עניין, מפעיל, למעשה, קרוקט ג'ונסון. הוא זה שמצייר את כל ציוריו של אהרון וגם את אהרון עצמו. הוא זה שמדובב את האריה של אלן, אך גם את אלן עצמה. דרכם הוא חושף את הקסם החמקמק שקיים תמיד בספר טוב; שבעת שאנו נסחפים אחר ההתרחשות והדרמה ומזדהים עם הדמויות עד שהעולם שסביבנו אינו קיים עוד, למעשה לא קמנו ממושבינו ואנו לבדנו בשקט מזהיר. כך גם אלן נוסעת ברכבת לחצי האי ערב, מטפסת על הרים, מטפלת בחולים אנושים, וכל זאת כשהיא לבדה ואינה יוצאת מהחדר. השליטה שלה במיומנות "משחק הכאילו" כה חזקה שהיא אינה שומטת את האשליה ולו לרגע, גם כאשר היא עצמה מערימה עליה את מלוא כובד הפקפוק.

מבטו של האריה תמיד מופנה אליה. איור: קרוקט ג'ונסון

מבטו של האריה תמיד מופנה אליה. איור: קרוקט ג'ונסון

 

דמותה הוויזואלית של אלן מזכירה מאוד את אהרון, ובעצם גם את הילד מ"זרע של גזר", ספר נוסף שאייר ג'ונסון, הפעם לטקסט של זוגתו רות קראוס. אף סולד, לחיים תפוחות, עיניים אלפטיות שיוצרות מבט פעור עד תוהה. קשה שלא לחבב אותה.  את האריה אנחנו לעולם לא רואים במבט קדמי, בכל האיורים הוא פונה לאלן וזנבו לעבר הקורא – כמו להציג באופן חזותי את היותו  שיקוף של התודעה שלה ותו לא.

ברמת הקריאה הראשונה "האריה של אלן" הוא ספר מצחיק ומהנה מאוד על חברות בין שתי דמויות שונות מאוד זו מזו. אך מי שיבחר להתמסר לרמת הקריאה השניה יוסיף על ההנאה והצחוק גם כמה פיתולי מוח, מספר תהיות פילוסופיות ודאגה כנה לבריאותה הנפשית של הגיבורה.

"האריה של אלן" – כתב ואייר: קרוקט ג'ונסון. תרגום: מאירה פירון, הוצאת "טל-מאי", 2016.

 

תמר הוכשטטר היא יוצרת רב-תחומית לילדים, מאיירת, סופרת ומרצה

המהדורה המקוצרת

"מתגלגלת" – כתבה ואיירה: ויקטוריה ג'יימיסון (תרגום: סיגל גפן)

חופש גדול, חברויות שנסדקות, הגשמה עצמית והתגברות על מכשולים – חומרים שכיחים כל כך בספרות הנוער, ובכל זאת לעתים מופיעים ביטויים משכנעים שלהם, שמצליחים – על אף הקלישאות – לייצר סיפור טוב, מעורר הזדהות ומהנה לקריאה.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

הרומן הגרפי של ויקטוריה ג'יימיסון, "מתגלגלת" הוא ספר כזה, שאחד ההישגים המרשימים שלו הוא פשוט היותו ספר כייפי, שקל להישאב לתוך עלילתו דרך מסירת הסיפור הכפולה, בטקסט ובציור, כך שהמסרים הטמונים בו – מסרים של עוצמה נשית, אמונה בעצמך והשתנות ככוח חיובי – מועברים בצורה נעימה וקלילה, ללא תחושה של הטפה או התנשאות על הקוראות והקוראים הצעירים.

זהו סיפורה של אסטריד, מעין "טום בוי" טיפוסית, שנרשמת לקייטנת רולר דרבי, שבה מתאמנות רק נערות(!). היא מתאהבת בספורט האתגרי, אך מתקשה בו מאוד. בזכות חברה חדשה שמוצאת שם, היא מצליחה לא רק להתגבר על הקשיים הפיזיים, אלא גם מתפתחת מבחינה רגשית ומעזה יותר, כאשר ברקע ההתפתחויות הדרמטיות יש פצע גדול – התרחקות כואבת מחברת הילדות הטובה שלה, ניקול, שלה תחומי עניין שונים.

מתוך הספר

מתוך הספר

הנושא של פערים באורחות חיים, תחביבים ורצונות בין חברות טובות המתגלים בשלבים שונים של החיים, הוא מהותי מאוד, ודאי בתחילת גיל ההתבגרות. ג'יימיסון מניחה את הקושי הזה בצורה עניינית ורגישה, בעיקר משום שהוא אינו משתלט על הסיפור הרחב יותר – חוויית ההתבגרות המשמעותית שעוברת הגיבורה, אסטריד, במהלך חופשת הקיץ. נכון, הכול בסיפור ברור מאוד, ובנייתו מובילה באופן ישיר למסרים החיוביים, אבל המינון המדויק של האלמנטים הרגשיים בתוך מסגרת עלילתית סדורה, תורם לאפקטיביות של הסיפור.

עניין נוסף בעל ערך ב"מתגלגלת" הוא הייצוג הנשי. כל הדמויות הן בנות (הגיבורה ושתי חברותיה, האויבת שלה, חברות הרולר דרבי, האמא), וגם המודל להערצה של אסטריד היא שחקנית רולר דרבי.

מתוך הספר

מתוך הספר

הספר לא מטיף במישרין לעוצמה נשית, אך עושה זאת משום שהוא מציג עולם נפשי מלא ועמוק של בנות בגיל הנעורים, כזה שאינו תלוי בבחורים או ביחסים בין המינים. זה עולם שיש בו מקום לריקוד בלט ותסרוקות, וגם לספורט שדורש חוזק וכוח פיזי; עולם שבו נערה בוחרת איך היא תיראה ומה היא תלבש, ושהערך העצמי שלה תלוי ביכולותיה – שהן מגוונות ואינן תבניתיות. לצערנו, המצב הטבעי הזה אינו שכיח עד כדי כך בספרות לבני הנעורים, וג'יימיסון מעבירה זאת היטב בסיפור המעשה וגם בעבודת האיור שלה, שמציגה מגוון רחב מאוד של דמויות נשיות – החל מצבע עורן, וכלה במראן ובלבושן.

מתוך הספר

מתוך הספר

כרומן גרפי "מתגלגלת" מוצלח למדי. יש בו פריימים מעניינים, שמצוירים נהדר ובצבעוניות מצוינת. הדרמה הרגשית והעלילתית נמסרות בצורה חזקה בפורמט של הז'אנר, ופרט לכמה מקרים מצערים בהם בלוני הדיבור אינם תואמים לדמויות, ההמרה לגרסה העברית נעשתה בצורה מוצלחת. כך גם בנוגע לתרגום שעליו אחראית סיגל גפן – פרט למספר מקומות שבהם התרגום חורק או לא מדויק, הצליחה גפן לשמר את הסגנון הדיבורי, הקליל והישיר שבמקור.

"מתגלגלת" – כתבה ואיירה: ויקטוריה ג'יימיסון. תרגום: סיגל גפן, הוצאת "הכורסא" בשיתוף עם "מודן", 2016.

"נר השמן של אורי ואוריה" מאת יונה טפר, איורים: מורן יוגב

כמה שאנחנו אוהבים ספרי חגים! החל מכינונה של מדינת ישראל, כאשר נדרשה ספרות עברית חדשה עבור הילדים, ועד ימינו – סיפורים העוסקים בחגים (בעיקר חנוכה ופסח), מתפרסמים ומודפסים שוב ושוב, ומדי שנה נוספים למדף ספרי החגים לפחות עשרה ספרים חדשים. הסיבה ברורה – סיפורי חגים (על סוגיהם השונים) הם בעלי פוטנציאל מכירתי גבוה, ויש סיכוי גדול שגננות יאמצו אותם, ובכך יבטיחו להם מעין חיי נצח.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

ספר חג חדש שראה אור לאחרונה הוא ספר הילדים של יונה טפר, שזכתה בשנה שעברה בפרס דבורה עומר לספרות ילדים על מפעל חיים. את הספר, ששמו "נר השמן של אורי ואוריה", איירה מורן יוגב, שאיירה את הספרים "ירוס הולכת לירוסלם" מאת בת-עמי מלניק (שזכה בעיטור "הפנקס" לאיור מצטיין לשנת 2015) ו"מרים, ספרי לי את" מאת אורנה פילץ (שהיה מועמד השנה לעיטור "הפנקס" לספר ילדים מצטיין).

יוגב שואבת את העיצוב הוויזואלי של הסיפורים מן הסביבה המקומית – האדמה, ההיסטוריה החברתית והתרבותית, והצבעים. הדבר הולם מאוד את "נר השמן של אורי ואוריה", שמתאר את יום הולדתו של הילד אורי שהולך עם אביו לאתר חפירות ארכיאולוגיות. שם הוא מוצא נר חרס עתיק, ואביו מספר לו בעקבות זאת על בר-כוכבא, כאשר אחת הדמויות בסיפור הוא אורי עצמו (המקבל את השם אוריה). מטרת הכנסת הילד לתוך הסיפור ההיסטורי היא לקרב את הילדים לתקופה הרחוקה מזמנם, וליצור עניין בסיפור היסטורי, על אף שיש בו אלמנטים דרמטיים למדי.

איור: מורן יוגב

איור: מורן יוגב

"נר השמן של אורי ואוריה" כתוב בתבנית מוכרת – התרחשות בהווה שמובילה לסיפור עלילתי היסטורי, ובסיום יש חזרה להווה וסוף שמח. בהיעדר קונפליקטים בסיפור או מורכבות של יחסים בין הדמויות, העיקר הוא חדוות הגילוי והסיפור ההיסטורי עצמו. הטון הענייני שבו בחרה טפר, גם בתיאור הסיפור על בר-כוכבא, מאפשר הבנה קלה למדי של ההתרחשות, אך אינו מוביל להתרשמות של ממש ממלאכת מסירת הסיפור, והדבר בולט במיוחד משום שמדובר בסיפור היסטורי מוכר ובעל פוטנציאל קצבי ומסעיר.

איור: מורן יוגב

איור: מורן יוגב

כך, בשונה מעיבודים למעשיות או סיפורים קדומים אחרים, נותר הסיפור ההיסטורי כמעט אנקדוטי, מבלי שנוסף לו משהו חדש או מעניין שמצדיק ממש את ייצוגו בספר ילדים חדש.  לעומת זאת, הנס (חנוכה) בספר הוא למעשה מורן יוגב. המאיירת הצעירה מוכיחה שוב את כישרונה באמצעות סגנון ייחודי, עיצוב דמויות שכמעט ואיננו רואים כמותן בספרות הילדים הישראלית (גם בחדות של סגנון הדמויות, וגם בצבע והמאפיינים החיצוניים), ובאיור אינטליגנטי ומשכנע של סביבה ורקע תקופתי. לאור שלושת הספרים שאיירה שאינם מתרחשים כלל או ברובם בהווה הישראלי, כולי תקווה שנזכה לראות את איוריה גם בסיפורים עכשוויים יותר.

"נר השמן של אורי ואוריה" מאת יונה טפר, איורים: מורן יוגב. עריכה: נרי אלומה, הוצאת "ספריית פועלים", 2016

"בובות של נייר" מאת ג'וליה דונלדסון, איורים: רבקה קוב (תרגום: שהם סמיט ואמנון כץ)

ג'וליה דונלדסון היא לא עוד סופרת ילדים מצליחה. דונלדסון היא מותג. היא תעשייה. הנוכחות שלה במו"לות הבריטית לילדים כבירה ובלתי מעורערת כבר למעלה משני עשורים, וגם ברחבי העולם היא ידועה כמחברת של רבי-מכר רבים, שחלקם הפכו ל"ספרי חובה" בכל בית. גם בישראל.

שיתוף הפעולה שלה עם המאייר אקסל שפלר, הוא משיתופי הפעולה ארוכי הטווח והידועים ביותר בתולדות ספרות הילדים המערבית, ועל אף שמאיירים נוספים איירו ספרים של דונלדסון (המרכזיים שבהם – לידיה מונקס ודיוויד רוברטס), הצמד דונלדסון-שפלר הוא כמעט שם נרדף למותג. ניתן לומר כי את מרבית הסיפורים הדרמטיים שכתבה דונלדסון מאייר שפלר (בהם "טרופותי", "אני הוא עכברוע", "הענק הכי גנדרן", "טרמפ על מטאטא"); את ספרי הפעוטות מאייר ניק שרט, ואת הסיפורים המשעשעים, שאמנם יש בהם עלילה דרמטית אבל הם פשוטים יותר מבחינת אופן מסירת הסיפור – מאיירת לידיה מונקס.

ג'וליה דונלדסון, מתוך האתר של "שיאי גינס"

ג'וליה דונלדסון, מתוך האתר של "שיאי גינס"

כיוון שעד כה תורגם לעברית חלק נכבד מאוד מיצירתה של דונלדסון, מרענן לפגוש בספר שאויר על ידי מאיירת שאינה נמנית על המאיירים הקבועים של תעשיית הסיפורים של דונלדסון שהקהל הישראלי מכיר ומזהה בקלות. רבקה קוב איירה מספר ספרים לדונלדסון, וסגנונה הנאיבי, העדין והאוורירי מעניק אווירה נעימה וחלומית משהו לטקסט, בניגוד לצבעוניות ועיצוב הדמויות הדרמטיים של שפלר או למצועצעות והמתיקות של מונקס. טוב עשו שנתנו לקוב לאייר את הספר שראה עתה אור, "בובות של נייר", שתרגמו מצוין שהם סמיט ואמנון כץ. האיורים היפים והרכים הולמים את הסיפור המרגש, שעוסק ביצירתיות, בדמיון, במשחק, בזיכרון ובשותפות.

דונלדסון נגעה בעבר בנושאים אלו מזווית שונות ("טרופותי" הוא מופת של המצאה ומחשבה יצירתית, למשל), אבל הפעם כתבה טקסט לירי שנע קדימה במין תנועת ריקוד חיננית ובלתי נגמרת. הוא נפתח כך: "היה היתה פעם ילדה שהיו לה נעלי בית טיגריסים / תקרה עם כוכבים / סיכת פרפר שכל הזמן הלכה לה לאיבוד / שני דגי זהב / ואמא נחמדה שעזרה לה להכין בובות נייר."

image005

מנקודה זו הטקסט הופך להיות דינאמי יותר ומשחקי. הטקסט מתאר מה קורה לבובות בהרפתקאותיהן ("הן רקדו הן קיפצו והן שרו. / והן פגשו דינוזאור ששלף ציפורניים וחשף שיניים ושאג, 'אני אתפוס אתכן!'"), ואילו האיורים מראים את הילדה משחקת עם הבובות – מעבירה אותן ממקום למקום, מוסיפה בעצמה או בעזרת אמה דמויות וחפצים כשותפים להרפתקאות או כאלו שמהווים קונפליקט שעליו גוברות הבובות בזכות פזמון חוזר שהוא כמו מלות קסם שמצילות אותן. כך למעשה מתקבל פיקצ'רבוק, כיוון שניתן לקבל את המשמעות המלאה של הסיפור רק דרך היחסים בין הטקסט והאיור.

image002-1

אחד הדברים המוצלחים בספר הוא שדונלדסון וויתרה על החריזה המצוינת שאתה היא מזוהה כל כך. הקטע שמציין את שמות הבובות אמנם מחורז – וראו את התרגום המבריק: "קראו להן: דיתי ודוט / וקייט נקודות, / פול אף-כפול / וסאלי סלסול." – אבל שאר הסיפור אינו מחורז. דונלדסון שמרה על סיפור בעל חזרות מבחינה המבנה של העלילה, והבסיס שממנו היא מגיעה – מוזיקאית שמציגה את שיריה – ניכר מאוד כיוון שהסיפור הזה זועק לעיבוד מוזיקלי ובימתי (והנה לכם דבר נחמד שאפשר לעשות עם הילדים!), בדומה למשחק ההרפתקאות שהילדה בסיפור מבצעת.

לקראת סוף הסיפור דונלדסון שוברת את התבנית הקבועה. ילד גוזר את בובות הנייר בסצנה וויזואלית יפהפה וקורעת לב. אך הדמויות לא נעלמות באמת, הן עוברות לזיכרון של הילדה ומצטרפות לשאר זיכרונות ילדות.

image001

בכפולה האחרונה נמסר שהילדה בגרה והפכה לאמא שעשתה את מה שאמה עשתה – הכינה לה בובות נייר. כך יוצרת דונלדסון מעגל של יצירתיות וקשר בין דורי, ומבקשת להנחיל לילדים ולילדות את ההבנה שגם כאשר דברים נגמרים (לעתים בצורה אכזרית ממש), הם אינם נעלמים באמת, כיוון שהם נותרים בלבנו לנצח. זוהי תובנה יפה, והיא גם מנוסחת בצורה ראויה למדי. אבל התפנית החדה בסיפור, שמובילה לשתי תפניות נוספות – המעבר של הבובות לזיכרון והמעבר לבגרותה של הילדה – גורמות לכך שהסיפור המשחקי ועתיר התנועה הופך באחת לסיפור בעל מטרה, ויש בזה משהו שמעקר את החדווה הגדולה שהוא הצליח לעורר עד אותה נקודה.

על אף זאת, מדובר בספר מוצלח, שתרגומו המעולה לעברית והאיורים המצוינים של קוב, הופכים אותו לאחד מספריה הטובים ביותר של דונלדסון. עכשיו יש לקוות שהוצאת "כנרת" תתרגם כבר את הספר שאיירה אמילי גרבט!

"בובות של נייר" מאת ג'וליה דונלדסון, איורים: רבקה קוב. תרגום: שהם סמיט ואמנון כץ, הוצאת "כנרת", 2016

"מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין, איורים: אפרת לוי

בראיון ל"הפנקס" טען הסופר דרור בורשטיין, "כמובן שיש הבדל בין ספרות ילדים לספרות למבוגרים, אבל אפשר גם לתאר את שתיהן כספרות לבני אדם". דומה כי גישה זו היא בגדר צוהר להבנת יצירתו לילדים, שכוללת עד כה את הספר "כוס התה שלי" שראה אור בשנת 2011 ואת "מעיל ושמו שמואל" שאיירה אפרת לוי וראה אור לאחרונה בהוצאת "כתר".

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

מדובר בסיפור קשה מבחינה רגשית, המציב אתגרים לא פשוטים עבור המבוגרים המקריאים את הסיפור. בורשטיין מביא את הקושי הרגשי לרמה די קיצונית, יש להודות: הילדה רונה מקבלת מסבתה מעיל אדום לכבוד יום ההולדת, אותו היא מכנה בשם שמואל (שמו של סבה שנפטר). אך רונה אינה ילדה קטנה עוד, היא גדלה, והוריה ערים לכך. בפתיחת הסיפור נכתב, "פעם בכמה ימים הם גזרו עוד חתיכה מהמעיל של רונה. לא היתה ברירה." האמירה העניינית והחריפה הזו מטרידה. היא מכניסה אותנו מייד לעולם הממשי והרגשי הקודר של הסיפור, שבא לידי ביטוי בעבודת האיור המיוחדת והמרשימה של אפרת לוי, שמעבירה תחושות של קדרות וניכור, נזילות ואימה. ה"הם" המרוחק אל מול הספציפיות של שם הילדה, היא דוגמה אחת לאופן שבו בורשטיין מנתב את הקריאה ליצירת הזדהות ואהדה עם דמותה של הילדה, אל מול הנחישות של המבוגרים לנשל אותה מהמעיל האהוב.

meyil-ushmo-shmuel-screen11-9

 

המבוגרים האחראיים על חינוכה והתפתחותה של רונה (ההורים, הגננת) מסרבים לאפשר לה להחזיק באותו פריט יקר ערך עבורה, שמסמל את ההיאחזות בילדות. הם נחושים "לבגר" אותה, להצעיד אותה אל עבר מפתן עולם המבוגרים הרציונלי, נטול הרגש, והם עושים זאת תוך התעלמות מרצונה של הילדה, ובנימה אגרסיבית מאוד: "יום אחד אמרה הגננת להורים, 'מחר ל"ג בעומר. כל הילדים יציתו אש. אם תתנו לי רשות, אשרוף את המעיל. שרפתי כבר כל מיני מעילים ושמיכי וסמרטוטים, למרות שאף אחד, אף פעם, לא קרא להם שמואל. את השם הזה רק הילדה שלכם המציאה.'"

איור מתוך הספר

איור מתוך הספר

בחירת המלים של בורשטיין קריטית מאוד בסיפור זה, שנשען על ניסוחים ענייניים, שלעתים נתפסים כמרוחקים או מנוכרים, ולצד האימה והזעזוע הגלומים באמירה זו של הגננת, עין רגישה תשים לב לניסוח "אם תתנו לי רשות" – כלומר, הילדה אינה יכולה לשלוט בגורלה, כיוון שיש כוחות שפועלים מעליה: הגננת צריכה רשות מההורים, ולא מהילדה. כך מנסח בורשטיין את הקושי הגדול הטמון בעצם היותך ילד – אחרים מחליטים עליך ובשבילך.

אמנם מדובר בביטוי קיצוני, כאמור, ולאורך הספר ניתן לחוש באי נוחות אל מול הצגת המבוגרים כנטולי חמלה, אולם למעשה יש כאן אמירה רגשית וגם ספרותית "ללכת עד הסוף" עם המקום של הילדה בעולם ועם המצוקות שהילדות טומנת בחובה, שכן גם אם נניח שרוב המבוגרים לא ישרפו פריט ילדות אהוב, בורשטיין אומר לנו מבלי להסתיר שכמבוגרים אנו יכולים לזעזע את הילדים מתוך הבהילות לבגר אותם, ומתוך כך הוא מתנגד לתפיסה שמבקשת להפריד את הילדים מסממני ילדותם, ולהשכיח אותם מהם.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-9

ומה מציב בורשטיין אל מול האימה הזו? הוא מדגיש את החשיבות והיופי שבזיכרון את הילדות, ואת הערך הגלום בלהיות קרוב לרגשותיך. הוא עושה זאת באמצעות דמותה של הסבתא, המייצגת קשר עמוק עם הילדה ועם הילדות. הסבתא והילדה אינן שוכחות את עברן, יהיה זה עבר רחוק מפאת גילה המבוגר של הסבתא (100), או עבר קרוב מפאת גילה הצעיר של רונה. והקשר ביניהן, שהחל במתן המעיל והמשיך בשם הסב המת אליו מתגעגעת הסבתא, מגיע לשיאו בסוף הספר, כאשר ביום הולדתה של רונה כבר לא נותר דבר מהמעיל ("הגננת נעצה מבט ושאלה, 'נגמר?' והם אמרו, 'נגמר.'"), והילדה מבקשת כמתנה קופסת גפרורים מצוירת כמו זו שבאוסף של סבתה. ההורים מרוקנים את הגפרורים ההפוכים והשרופים מאחת הקופסאות (כאילו מרוקנים את עברה של הסבתא כדי לתת מקום להווה של רונה), ומביאים לבתם. והמשפט החותם הוא: "רונה אמרה תודה, הוציאה מהכיס את שמואל, ושמה בקופסה החדשה."

meyil-ushmo-shmuel-screen11-8

זהו שיא רגשי משום שרונה מערימה על המבוגרים, אינה נכנעת להם חרף מעשיהם האלימים, ולא מוכנה לוותר על ילדותה, על מה שחשוב לה. היא טומנת אותה בכמוסת זמן שמחברת אותה לסבתה הקשישה, כמעין סמל למעגליות החיים, ולניצחון הילדות התמימה, מלאת הרגש, על עולם המבוגרים הנוקשה והשכלתני. זוהי "שורה תחתונה" חזקה מאוד נוכח המהלך הרגשי שהספר מכונן, ויש בו חיזוק לילדים ולילדות באשר הם.

"מעיל ושמו שמואל" הוא סיפור מאתגר, יוצא דופן ומעניין מבחינת אופן מסירת הסיפור – ברמה הטקסטואלית והוויזואלית. הוא ודאי יעורר דיון מרתק בנוגע לספרות ילדים, ולו בשל כך הוא בעל ערך.

"מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין, איורים: אפרת לוי. עריכה: רחלה זנדבנק, הוצאת "כתר", 2016

 

יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי.

לוין קיפניס וחג החנוכה

הקדמה מאת תמי ישראלי, ראש מרכז לוין קיפניס במכללת לוינסקי לחינוך

מראשית דרכו היצירתית, ארוכת השנים וברוכת הכישרונות, הקדיש לוין קיפניס תשומת לב מיוחדת לחנוכה, חג האורות. כבר בשנת עלייתו לארץ ב-1913 הוא מכין מתנה לידי הגן ,בבית העם שלידו היה עובר יום-יום בדרכו ללימודיו ב"בצלאל", שיר משחק לכבוד החנוכה.
קיפניס החיה את סמלי החג שזכה למעמד מיוחד ביישוב בארץ ישראל כחג הנקשר למסורת של גבורה לאומית, אור ודבקות במטרה. גבורת המכבים, נרות החנוכייה והסביבון הפכו תחת ידיו לסמלים מחיים ומאחים בין עבר להווה – ושיריו הפכו במידה רבה לחג עצמו: "סביבון סב סב", "נר לי דקיק", "שימו שמן", "לביבות", ועוד ועוד.
במרכז לוין קיפניס, השוכן בתוך מכללת לוינסקי לחינוך, נשתמרו כתבי יד אותנטיים בקורפוסים שלמים מעיזבונותיהם של סופרי הילדים אשר יצרו את הקלאסיקה של ספרות הילדים העברית מתחילתה, כמו מרים ילן שטקליס, אנדה עמיר פינקרפלד, ובמרכזם עזבונו העשיר והמגוון של לוין קיפניס.

בדוגמאות המובאות כאן נמצא את השיר הנדיר "אור" שלא פורסם מעולם. השיר מקדיש כל בית לאור מסוג אחר ומאפיין אותו. ראשיתו בגפרור בעל הראש האדום, השני לו הוא הנר. הנר בשיר הוא זה של חג החנוכה, לכבודו כותב קיפניס שרים הילדים שירים. האור הבא הוא זה של מנורת הפתיל, ולבסוף אור החשמל. ההתפתחות של השיר עוקבת גם אחר הקדמה וגם אחר משך ורציפות האור. עיסוק בנושא האור מאפיין את עונת החורף, וכאן מובא שיר נוסף שלא ראה אור מעולם בשם "אך ירד לו היורה", השיר מדגיש ערכים של הגשמה דרך עבודת אדמה, חריש,שפע ומים.

גם "מה בכסלו" הוא סיפור חורף. במהלכו קיפניס מאפיין ומתאר את החודש השלישי לסתיו. כסלו מתייחד בפריחתו המפוארת, בגשמיו ובמזלו אשר בסימן הקשת. כסלו דורך בקשתו ומדליק את החנוכיות בחלונות ועל גגות הבתים, הילדים בו אוכלים ממטעמי החג ושרים שירים, גם גבורת המכבים לא נשכחת ואודותיה מספרים כוכבי השמיים. כוכבי ארץ ישראל משיחים את סיפורי הגבורה של המקום מקדם. הסיפור פורסם בשנת 1987 בכתב העת "הצופה" לילדים. כאן הוא מובא הן בכתב ידו והן בתדפיס מהעיתון המקורי. כתב היד מסגיר את גילו המבוגר של קיפניס אשר היה בן יותר מתשעים בעת כתיבתו.
לוין קיפניס אהב מאוד לחבר חידות ותשבצים, אלו נכללו בין היתר בספרי הבית לילדי הכיתות הנמוכות (ספר בית, גימל וכו') שפורסמו במהלכן של שנות החמישים ואוירו על ידי איזה הרשקוביץ. כאן מובאות שתי חידות לגיל הרך עבור חנוכה בכתב ידם המקורי. 

ארכיון לוין קיפניס נמצא בימים אלו לאחר סריקת כל חומריו בתהליך מתקדם של מפתוח  וקטלוג ובקרוב יהיה זמין  לעיון עבור חוקרים ומתעניינים גם מהמחשב הביתי.

 

"אך ירד לו היורה" – שיר שלא פורסם מעולם ולכן נדיר מאוד. כתב היד מעיד על גילו הצעיר של קיפניס. מתאים לגיל הרך ועוסק בעונות השנה. מצ"ב גרסה בדפוס לאחר שפורסמה.

%d7%90%d7%9a-%d7%99%d7%a8%d7%93-%d7%9c%d7%95-%d7%94%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%94

%d7%90%d7%9a-%d7%99%d7%a8%d7%93-%d7%9c%d7%95-%d7%94%d7%99%d7%a8%d7%941

 

"האור" – שיר שלא פורסם מעולם. כתב היד מעיד על גילו הצעיר של קיפניס.

%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a8

"כסלו" – נדפס לראשונה ב"הצופה" לילדים בשנת 1987. מתאים לגיל בית הספר היסודי.

%d7%9e%d7%94-%d7%91%d7%9b%d7%a1%d7%9c%d7%95

%d7%9e%d7%94-%d7%91%d7%9b%d7%a1%d7%9c%d7%95-2

%d7%9e%d7%94-%d7%91%d7%9b%d7%a1%d7%9c%d7%99%d7%95-%d7%93%d7%a4%d7%95%d7%a1

תשבץ לחנוכה –  קיפניס חיבר חידות רבות בנושאים שונים. לפי כתב היד, נכתב בגיל צעיר. התשבצים פורסמו בשנות ה-50 לכיתה ב' ואוירו בדפוס.

%d7%aa%d7%a9%d7%91%d7%a5-%d7%9c%d7%97%d7%a0%d7%95%d7%9b%d7%94

%d7%aa%d7%a9%d7%91%d7%a5-%d7%9c%d7%97%d7%a0%d7%95%d7%9b%d7%94-1

רישומים אישיים –

%d7%a8%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%97%d7%95%d7%9e%d7%a8%d7%99-%d7%a9%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%a1%d7%9e%d7%95

גרב שמאל, אוזן ימין

נדמה שבעת האחרונה הולכת ומתרחבת המגמה של הוצאת אלבומי ילדים במוסיקה הישראלית. המסורת הארוכה של אמנים שמרכז יצירתם הוא למבוגרים ומבצעים שירי ילדים התעצמה מאז הוצאת "ילד פעם" בשנת 2009 ונמשכה עם אלבומים כמו "להקשיב לרוח" (2011), "ענן על מקל" (2012), "ילדי בית העץ" (2015) ואחרים. בקרוב אף ייצא פרוייקט מעניין של המוסיקאי גיא לוי אשר הלחין את שיריה של המשוררת דפנה בן-צבי שראו אור בספר "שירים לעמליה".

הבמאית והכותבת דנה דובדבן והמלחין נירוס (ניר ברוך) יצרו אלבום עבור "הילדים שהיינו ולילדים שיהיו לנו", כמו שהם מציינים בהקדשה הפותחת את חוברת המלים. הם מקיימים הלכה למעשה את חזונה של לאה גולדברג, כמשוררת וכחוקרת ספרות ילדים, הגורס כי על כותב לילדים לחיות את הילד שבו מתוך ניסיון העבר שלו כילד ומתוך חוויית ההווה שלו כמבוגר.

%d7%a8%d7%99%d7%97-%d7%a9%d7%9c-%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%a2%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%94

שני מבצעים בולטים במוסיקה הישראלית, דנה עדיני ("הבנות נחמה") ואלון עדר, (שבאלבום הבכורה שלו ביצע להפליא את "ביום האחרון של הסתיו" של יהונתן גפן מתוך "ילד הכרובית", גויסו לאלבום יחד עם המפיק המוסיקלי שמוליק דניאל וקבוצת נגנים משובחת אשר כוללת בין השאר את רגב ברוך (תופים), אמיתי פריאנטה (בס), אלדד ציטרין (קלידים ועיבודים לכלי מיתר) , יוני פוליקר (בוזוקי) ויאיר סלוצקי (כלי נשיפה).

כמיטב המסורת באלבומי הילדים הישראליים טומן בחובו "ריח של חלומות" תערובת של שירה וקריאה. שלא כמו באלבומי עבר כגון "הכבש הששה עשר", "והילד הזה הוא אני" ו"זנב לא שוכח", לא הכותב הוא זה שקורא בקול את שיריו אלא המבצעים עצמם. אישית, הייתי שמח לשמוע את דנה דובדבן עצמה קוראת ולקבל האזנה חטופה לאדם שכתב את האלבום, אך מדובר בהעדפה מינורית בלבד.

שיר הפתיחה, "העץ", נושא עמו מטען נוסטלגי ופסטורלי. עדיני משחזרת עבורנו חוויות ילדות תמימות ומאושרות. אך אם "העץ" יכול לרכוש את לב ההורים, "אחי הקטן", גם הוא בביצועה של עדיני, נושא אופי ג'אזי ותוסס יותר ועוסק בנושא קרוב יותר ללב המאזין הילד. נכון, "יש לי אח קטן" של אריק איינשטיין (לחן: שם טוב לוי) עסק באותו נושא בדיוק שלא סובל מחוסר תשומת לב באלבומי ילדים ישראלים, אולם גם בשל הדוברת הילדה ("וכל הדודות והאורחים אמרו 'כמה מקסים הוא' ושכחו את אחותו הגדולה!") וגם בשל העיבוד הכובש, מדובר בתרומה איכותית לאלבום.

"הגרב של מתתיהו" הוא בין השירים היפים באלבום. סגנון הביצוע המיוחד של עדר שנוטה לפיתוליות. ושירה לא סטנדרטית משביח את הלחן היפה של נירוס ומחדד את ההומור הרב והתחכום בטקסט: "ודוד מנשה המפוזר/ שבדיוק חזר מזנזיבר", "אבא הסמיק ואמא כמעט התעלפה", "גרב אחד/ לבד/ שכב עטוף בסרט". השימוש בשם הארכאי עבור ילד קטן שגדל והופך לאב תוך כדי השיר והסיפור המרגש  מעניק לטקסט ערך מוסף של הפתעה ויצירתיות.

כאשר המילה "שמאל" כמעט ונעלמת בתוך הלחן ובעיני יש בכך חן ומקום לגיטימי למוסיקה ולביצוע למשול רגע בשיר על חשבון המילים.

הלחן המפותל יקשה על ילדים קטנים להצטרף לשירה אך בעיני לא כל שיר אמור להיות כר נוח או מצע לשירה בצוותא. באלבום זה ובאלבומים אחרים שציינתי קיימת חשיבות רבה להאזנה ולאו דווקא עידוד מתמיד לשירה משותפת.

קטעי הקריאה קצרים וחביבים ומושפעים ברובם השפעה ישירה מן הטקסטים של יהודה אטלס, (מלבד יוצא דופן אחד: "הסבתא של היונים" שמתקשר יותר ל"הכבש הששה עשר", אם ניזכר ב"האיש עם השערות" או "כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים", גם הם שירים שעוסקים בדמויות מבוגרות המצויות בשולי החברה) הן מבחינת לשון הדיבור של הילד, הן מבחינת המשקל והן מבחינת הנושאים בהם הם עוסקים. האיורים הנפלאים של מירב אוסטר-רוט מעניקים למעיין בחוברת הדיסק אפשרות להרחיב ולהעמיק מעט, עם הילד ובלעדיו, בקטעי הקריאה הקצרים הללו.

%d7%a8%d7%99%d7%97-%d7%a9%d7%9c-%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%aa

אהבתי את "פסל בנין ופסנתר" עם הבוזוקי של יוני פוליקר והאקורדיון של אלדד ציטרין בו עדר ועדיני שרים יחד. המילים ממשיכות את הנימה מלאת החמלה והאנושיות ששופעת באלבום. הילד הדובר בשיר מזדהה עם החפצים שסביבו. השיר "אדון ירח" פופי ושמח ממשיך את "מוטיב הדאגה" ומבסס דמות דוברת ילדה רגישה ומודעת לסביבתה. בנקודה זו קיים דמיון בין האלבום לבין "ענן על מקל" בו הדוברת הילדה עמלי, גיבורת הספר של רינת הופר מקבלת תפקיד משמעותי בנקודת המבט הקולקטיבית של היצירה, שלא לדבר על הילד המיתולוגי של יהודה אטלס שמקבל תפקיד מרכזי ובלעדי בדמות הדובר בספרים ובאלבום.
הגישה העולצת לשיר על ירח ולילה, דווקא, מהווה גורם מרענן. הלחן והעיבוד אינם כלי מימטי שאמור לשקף אחת לאחת את הדוברת בשיר. ויש לכך גם תקדימים (ביצוע משותף של רביץ ורכטר של "לילה טוב" בו החלק השני קצבי ואף סוער למדי).

לאחר סיכום ותמצות קצר של נושאי השירים בקטע הקריאה "נשיקה ולילה טוב" מגיע שיר הסיום שהוא גם שיר הנושא. מלבד הרעיון היפה של "ריח של חלומות" נדמה לי שדווקא כאן יש החמצה ומחזור רעיונות קיימים ללא הצמחה של משהו רענן ומחדש, הן מוסיקלית והן טקסטואלית. השיר אומנם עוסק בנושא החלומות ומנסה להמחיש אותם עבור המאזין הילד אך הוא חסר תנופה ועניין שימשוך את האוזן.

"ריח של חלומות" אינו אלבום פורץ דרך במוסיקה הישראלית לילדים, הוא אינו מביא בשורה חדשה לא במילים ולא בלחנים וגם אינו מתיימר לכך. הפשטות מושלת כאן בכיפה. לא כל אלבום צריך לסלול דרך חדשה ודיים ל"ריח של חלומות" ולכותבת והמלחין דובדבן ונירוס המוכשרים ליצור כאן אלבום ילדים איכותי ויפה שפונה גם אל ההורה וגם אל המאזין הילד בשפה מכבדת, בסיפוריות מלאת דמיון ובכשרון רב.

גיא טנא – תושב תובל שבגליל, מבקר מוסיקה (גל"צ בין השנים 2008-2014, תרבות il, רדיו צפון ללא הפסקה , טנא ג'י), מורה לספרות ולאנגלית. ספרו "ילד, כבש, זנב ושירים" עומד על הקשר שבין אלבומי ילדים ישראליים לאסתטיקה של מוסיקת הרוק, תוך שימוש בפרמטרים ספרותיים, מוסיקליים ותרבותיים.

העמוד הבא »