ככה זה נראה כרגע – אביאל בסיל

בתחילת הדרך ציירתי בעיפרון, אותו הייתי סורק, ומצייר על פי הקווים בצורות שטוחות. קודם כול הייתי בוחר את הצבעים של הכפולה, ורק לאחר מכן הייתי מתחיל בהוספת פרטים קטנים וקווים. זה בעיקר נבע מחוסר ביטחון בצביעה.

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

איפה גרות הפיות?

איפה גרות
הפיות היפות?
בין טיפות
מטפטפות.

והגבירות הזוהרות?
בחושך, בתוך מערות.
ומלך ההר,
היכן הוא גר?
במעמקי הנהר.

וכל מי שיישא מבט
ויחפש לאט-לאט,
בכל פינה,
בכל מקום,
יקשיב ללב ולחלום
יום אחד אולי…
יגלה אותם
פתאום.

 

דפנה חיימוביץ' – אמא לאיתי ולגילי. סבתא לשישה. כתבה חמישה ספרי ילדים. בעיקר אוהבת ילדים, ספרות, תאטרון-בובות וגם לחלום, לדמיין, לכתוב… מנסה לשלבם בעיסוקים השונים. ספרה האחרון, "תלתלים", ראה אור בהוצאת "מטר".

תמר הוכשטטר – סופרת, מאיירת ומבקרת ספרות. ספרה "כרובינה" זכה בפרס רמת גן לספרות ילדים. ספרה "דונו והדברים הבלתי רגילים שקרו לו", ראה אור לאחרונה.

המספר היודע כול

ינץ לוי הוא מספר סיפורים. הוא אמנם סופר (וזה לא אותו דבר), אבל הכתיבה שלו נשענת כולה על האמנות העתיקה של מספרי סיפורים, ולכן קול המספר בכל ספריו משמעותי במיוחד.

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

הקיץ לא יכול להימשך לנצח

בטיפולה המסור של פרן, החזיר, וילבר, גדל ומשגשג, אבל איום הגרזן עוד מרחף מעליו. הוא מתיידד עם העכבישה החכמה שרלוט, שדמותה מזמנת עוד עיסוק נועז בהרג, בגלל הזבובים שהיא לוכדת ברשתה. כמו פרן שמזדעזעת מהעמדה של אביה, וילבר "עצוב משום שהחברה החדשה שלו הייתה כזאת צמאת דם."

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

"ילדים רגישים לקונפליקטים שלנו וחיים קונפליקטים משל עצמם" – ראיון עם שני גרשי

כתבתי שיר אחד, ופתאום הבנתי משהו מוזר: אני לא מכיר שירי ילדים כאלה, ובוודאי שלא ספרי ילדים מנקודת המבט של ילדים ממעמד כלכלי-חברתי בינוני-נמוך, בעוד שהם רוב הילדים

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

קול קורא לתחרות איור

שבע בום! שמרית אלקנתי

יש משהו מתעתע בלצייר דמות שמבוססת על בן אדם אמתי, בסופו של דבר הייתי צריכה להרגיש שלמרות הכול סבא סביח הוא גם דמות שלי.

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

"פשוט לשפוך את המחשבות שלך על הדף" – שיחה עם דני מאסלי

הסתבכות, תעלומה, הרפתקה – you name it. נראה לי שאחרי כל מה שעברנו עם קרימזון וחבורתו, כבר די קשה להלחיץ אותי. חבל שההורים לא מערבים אותי ביותר חקירות

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

"פנטזיה היא ברומטר מדויק של הנפש" – ראיון עם הסופרת הגר ינאי

הראש היצירתי הוא כמו סיר בישול. זורקים לתוכו סיפורים שאהבנו בנקודות שונות בחיינו, ואיכשהו יוצא תבשיל שטעמו שונה וחדש. קשה להסביר את התהליך היצירתי אבל מה שבטוח שהוא דורש חומרי גלם.

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

הגברים פוחדים בלילה

סופר רומז שאנחנו אוהבים לפחד ומקיימים דיאלוג תמידי עם הפחד. לכן אבא של דנה צופה בסצנה מעוררת אימה (על אף שהיא שטופת אור) בסרטו של היצ'קוק "מזימות בינלאומיות" ומאותה סיבה תלויה בסלון, על הטפט המונוטוני, תמונתו של מונק "הצעקה"

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

הרמוניה בצבע אדום

שינברג מצליחה על ידי שימוש חכם ומדויק במלים חוזרות ובמצלול עדין ומתקתק, לספר סיפור בעל עומק רגשי על חברות ונתינה, על הקשר שבין האדם לטבע, ועל הצורך של כל אחד מאתנו (ילדה או בובה) בחבר

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

אחותי הגדולה, נס חנוכה

 

במשפחה שלנו קוראים לאחותי הגדולה נס חנוכה.

אולי אתם חושבים שההורים שלי חיכו לילד במשך שנים רבות, וכשסוף סוף נולדה להם בת, בחנוכה, הם הרגישו שקרה להם נס.

אולי אתם חושבים שאמא שלי נתקעה במעלית ורק בדרך נס הצליחה להגיע בזמן לחדר יולדות?

אולי אתם חושבים שאחותי נולדה לפני הזמן, קטנטונת וחלשה, ורק אחרי המון זמן בבית חולים, בדיוק בחג החנוכה, היא הגיעה לגודל של תינוקת בריאה שיכולה ללכת הביתה?

זה מה שאתם חושבים? אתם לגמרי טועים!

אחותי הגדולה בכלל נולדה בפסח, וקראו לה מרים, ובקיצור מירי. ורק לפני שנתיים, כשהיא הייתה בכיתה ד' ואני בגן חובה, היא קיבלה את השם החדש שלה, נס חנוכה. רוצים לדעת למה?

את זה בדיוק אני רוצה לספר לכם.

***

באותו יום כשחזרתי מהגן, הבית כבר היה מסודר לחג וכל החנוכיות עמדו על שולחן האוכל הגדול, שהיה מכוסה במפה חגיגית. כמו בכל שנה הזמנו את כל המשפחה להדלקת נר ראשון של חנוכה. בבית היה ריח מגרה של בישולים, אבל אמא נתנה למירי ולי רק כריך ותפוז ואמרה שהאוכל החם מחכה לערב, כי יש הרבה אורחים.

"בבקשה, בלי נשנושים," אמרה והסתכלה עלי, המנשנשת הראשית של המשפחה.

אמא כיסתה במגבת מטבח את הסופגניות התופחות, והבטיחה שבעוד שעה היא תטגן אותן ואנחנו נוכל לפזר עליהן אבקת סוכר ולהזריק להן ריבה אדומה.

אמא הלכה לנוח, מירי התחילה להכין שעורים, ואני ראיתי טלוויזיה. לא עברו שתי דקות ומירי התיישבה לידי.

"מה את רואה, תוכנית של תינוקות?" היא אמרה.

הבנתי שלמירי יש רעיון. למירי תמיד יש רעיונות אבל אני דווקא רציתי לראות טלוויזיה.

"יש לי רעיון טוב," אמרה מירי בהתלהבות. "לגלות לך?"

"כן, בטח," עניתי, וקיוויתי שהרעיון שלה לא כולל אותי.

"נעשה לאמא הפתעה נהדרת," היא אמרה במהירות.

"איזו מין הפתעה?"

"נטגן את הסופגניות."

"מותר לנו?" שאלתי. "את יודעת איך להדליק את הגז? את יודעת לטגן סופגניות?"

"בטח!" ענתה מירי. "מה הבעיה? ראיתי את אמא עושה את זה אלף פעם!"

"אמא לא תכעס?"

"היא תשמח! היא שונאת לטגן."

אמא באמת שונאת לטגן, לכן אצלנו אבא תמיד מכין את השניצלים.

"ומה עם השיעורים שלך?" שאלתי, כי לא הייתי בטוחה שמותר לנו.

"נשאר לי נורא קצת," היא אמרה, וכבר הבנתי שאנחנו הולכות לטגן. "ויהיה לי את כל חופשת חנוכה להכין אותם."

 

מצאנו סיר גדול. זה היה קל.

לא ידענו איזה שמן לבחור אז בחרנו שמן זית. מירי אמרה שבבית הספר אמרו שזה השמן שהשתמשו בו בבית המקדש והוא הספיק לשמונה ימים. אז הוא נראה לנו הכי מתאים.

הנחנו על השיש ליד הכיריים נייר סופג, כמו שאבא עושה כשהוא מטגן שניצלים.

מירי ניסתה להדליק גפרור אחד, והוא נכבה. גם בפעם השנייה היא לא הצליחה. אמרתי לה שנראה לי שנעזוב את זה ואמא כבר תכין את הסופגניות כשהיא תקום, אבל בפעם השלישית הגפרור נדלק. היא הציתה את האש של הלהבה הגדולה והניחה עליה את סיר השמן הכבד.

"עכשיו נחכה שהשמן ירתח," אמרה מירי.

חיכינו.

בדקנו את השמן בסיר.

שום דבר לא קרה.

כשמים רותחים נהיות בועות.

כשחלב רותח הוא מתחיל לגלוש.

לא ידעתי מה קורה לשמן כשהוא רותח. אפילו מירי לא ידעה.

אז המשכנו לחכות.

בסוף מירי אמרה, "טוב, הוא בטח כבר מספיק חם." והכניסה שתי סופגניות לסיר.

 

הכול קרה מהר מאוד. השמן השפריץ לכל הכיוונים, טיפות שמן ניתזו על היד של מירי, שצרחה בכאב, פתאום נראה היה שהכול עולה באש. נייר המגבת התלקח וחתיכות נייר בוערות התעופפו באוויר. מירי כיבתה את הגז, אמרה לי להרטיב את המגבת והתחילה לחבוט על הכיריים במגבת רטובה.

הקיר שמאחורי התנור היה מכוסה בפיח, וחתיכות נייר שחורות התעופפו באוויר. המטבח הריח כמו מדורה.

"אמא תהרוג אותך," אמרתי למירי.

"לא נגלה לה," מירי ענתה. "נגמור לנקות הכול לפני שהיא תקום."

אבל בדיוק כשהתחלנו לקרצף את הקיר עם סקוטש וספוג הפלא, שמענו את המפתח של אבא בדלת.

כשמירי הסבירה לו מה קרה הוא ממש כעס.

"היית יכולה להישרף, ולשרוף את אחותך ואת אמא, ואת כל הבית. איך ילדה כל כך נבונה יכולה להתנהג בכזה חוסר אחריות?!"

אני התחלתי לבכות, ואמא התעוררה ובאה למטבח. היא חיבקה את מירי ואותי, מרחה על היד של מירי משחה נגד כוויות ואמרה, "העיקר שלא קרה שום דבר רציני, תודה לאל."

מירי, שאפילו לא בכתה, אמרה, "אפשר להגיד שקרה לנו נס, נס חנוכה!"

כולנו התחלנו לצחוק. מירי ואני הבטחנו שאף פעם לא נדליק אש לבד עד שנהיה גדולות. מירי אמרה שהיא לא תכין סופגניות בעצמה עד שהיא תהיה גדולה כמו בית וזקנה כמו מתושלח.

"עוד מעט כולם יגיעו," אמרתי, "ואין סופגניות."

 

אבא ומירי נשארו לנקות את הבלגן, ואמא ואני נסענו לקונדיטוריה שבמרכז. בדרך כלל אמא לא אוהבת סופגניות קנויות, אבל לא היתה ברירה. בחרתי את הסופגניות הכי טעימות, כאלה שאף פעם לא היו לנו בבית: עם שוקולד, עם קרם וניל, ומצופות בסוכריות צבעוניות.

בערב אמא סיפרה את הסיפור לכל המשפחה, ומאז קוראים אצלנו לאחותי נס חנוכה, אפילו שהיא נולדה בפסח ואז קראו לה מירי.

 

אורנה פילץ – סופרת, מרצה, מנחת סדנאות ורבה רפורמית.

העמוד הבא »