עמרי הרצוג

"לקרוא סיפור אימה זה תמיד לחזור לילדות" ספרות

"לקרוא סיפור אימה זה תמיד לחזור לילדות"

על אימה ופחד בספרות ילדים ונוער - למה צריך את זה ומדוע ילדים אוהבים כל כך לפחד?

האימה מתמודדת עם שדים, גם פסיכולוגיים וגם תרבותיים. היא מדברת על סודות, שאף ז'אנר אחר לא מדבר עליהם. הסיבה שסיפורי בלהות משפיעים עלינו, מפחידים ומאיימים עלינו (על אף שאנחנו יודעים שזה רק "כאילו", שזה רק ספר או סרט), היא שהם מדברים עם חומרים נפשיים מודחקים, ומעוררים אותם לחיים, מאווררים אותם, מספקים להם מפלט. ספרי אימה לילדים (אבל לא רק לילדים) תמיד מספרים, ברובד הסמוי שלהם, על סודות שעולם המבוגרים, והמידע שהוא מספק, לא משככים.

הסלפי שסולף במה ומסך

הסלפי שסולף

בעקבות סערת "שיר הסלפי" - כתבה על "הפסטיגל" בעידן הנוכחי

השיר הוא עדות מצמררת לחוסר הרלבנטיות של תכני המופע, משום שקיים בו פער קומי בין התוכן והצורה. הוא מדבר על חווית ה'סלפי', שיש לה משמעויות עמוקות ביחס לתפיסות עכשוויות של עצמי, גוף וניראות סובייקטיבית, ולתהליכי האידיאליזציה הטכנולוגית שלהם. אבל 'שיר הסלפי' הוא בעצמו תמונת סלפי של הפקה מיושנת, צווחנית וולגרית, שנדמה שנלקחה משנות ה- 90 המוקדמות (אולי מהזמנים שבהם המפיקים, מעצבי התלבושות או הכוראוגרפים היו ילדים, ותמונת הילדות שלהם דאז נחקקה במוחם). התרבות הויזואלית של הקהל היא שונה בתכלית: מבט חטוף בקליפים של כוכבי הילדים מבהיר זאת, משום שהיא מתאפיינת בהיפר-סקסואליזציה, במיתוג ובמתן משקל למגמות אופנתיות.