פיקסאר

העתיד מאחורינו במה ומסך

העתיד מאחורינו / יוני שלמון

על הסרט החדש של אולפני פיקסאר "מכוניות 3", ומה הוא אומר לנו על הבוז שחשים יוצרים עכשוויים להווה

פיקסאר, בחייהם הקצרים, עברו את מה שגיבורם, מכונית המירוץ ספידי מקווין, עבר: הם הצליחו בתנופה אדירה כאשר הוכיחו את כוחם של סרטי האנימציה הממוחשבת עם סרטיהם הראשונים, שהפכו לקלאסיקות מידיות. בעודם נקלעים לאבדן דרך במהלך חיפוש כושל אחר רצף העשייה האמנותית שלהם הם מיתגו עצמם כ"מנטורים" וככאלו ש"יודעים לספר סיפור רגשי".

טוב, אבל לא מצוין במה ומסך

טוב, אבל לא מצוין / סיון דוידוב

רשימת ביקורת על הסרט "הדינוזאור הטוב" של פיקסאר

קשה להצביע על סיבה עיקרית ומוצקה אחת מדוע הסרט החביב הזה, שהצפייה בו היא בסך הכול די מהנה, לא מצליח להתרומם הרבה מעבר ל"בסדר", וזאת על אף סצנה בלתי נשכחת ומרגשת עד כאב ודמעות מהזן הזולג, הממוקמת לקראת סופו.

קליל מבחוץ וקשה מבפנים רשימות ומאמרים

קליל מבחוץ וקשה מבפנים / סיון דוידוב

רשימה על הסרט החדש של אולפני פיקסאר, "הקול בראש"

ב"פיקסאר" חששו שהסרט יהיה מורכב מדי עבור רמת ההבנה של קהל היעד שלהם - הילדים. לפני שנה הם ערכו הקרנת מבחן כדי לבחון את זה. הילדים הבינו. השילוב של נושא עמוק ומעניין עם סיפור מרגש שכל ילד או מבוגר יכולים להזדהות אתו, ושל עבודת אנימציה מרהיבה וחוויה בידורית מהנה מאין כמוה - הביאו את הסרט למעמדו הבכיר בעולם סרטי הילדים, ועושה רושם כי מקומו בפנתאון סרטי הילדים של כל הזמנים כבר מובטח.

למפות את הטריטוריות הנעלמות במה ומסך

למפות את הטריטוריות הנעלמות / נעה מנהיים

מסע בהיסטוריה של הרגשות בעקבות הסרט "הקול בראש"

לאחרונה התגייסו אולפני "פיקסאר" למשימה, ולאחר שהוכיחו כי לצעצועים יש רגשות ("צעצוע של סיפור"), לדגים יש רגשות ("מוצאים את נמו") ולמכוניות יש רגשות ("מכוניות"), הם מתפנים לגלות כי גם לרגשות יש רגשות. "הקול בראש", סרטו החדש של הבמאי פיט דוקטר, שנולד מניסיונותיו להבין מה לעזאזל מתרחש במוחה של בתו הצעירה, מתבסס באופן הדוק על מחקרים עדכניים בתחום המוח, ועוסק בחמישה רגשות בסיסיים, וסצנת הסיום שלו מבהירה כי הם משותפים לכל בני משפחת היונקים, כולל כלבי בית וחתולי מחמד: שמחה ועצב, גועל, כעס ופחד.

על אליטיזם או: מה קורה בין 'רטטוי' ל'משפחת סופר-על' במה ומסך

על אליטיזם או: מה קורה בין 'רטטוי' ל'משפחת סופר-על' / יוני שלמון

על שאלת קריסת האליטות בשני סרטי אנימציה מרכזיים

בסצינה נפלאה ומרכזית בסרט, אנטון טועם את המנה המיוחדת שרמי העכברוש הכין לו, הרטטוי. במבט ראשון אנטון בז לבחירה להגיש לו רטטוי. הרי כיצד ניתן להרשים אותו עם מנה כה כפרית ופשוטה כמו רטטוי? אבל ברגע שהוא טועם אותה נופלת לו העט מהיד והנה בדמיונו הוא שוב ילד מסכן שחזר מבית הספר ומנוחם על ידי קערת רטטוי שאפתה לו אימו. אבל כדי לתת לנו חויה שאינה אודיו-ויזואלית מופשטת אלא מאוד קונקרטית ומרגשת, בראד בירד תאר את החויה הפרטית של אנטון אגו עם חויה שהיא בו בזמן אוניברסלית (ילד מנוחם על ידי אימו בעזרת אוכל) וגם אישית מאוד (זיכרון ילדות ספציפי של דמות ספציפית עם מאכל ספציפי). האם זו הייתה מטאפורה או שאנטון באמת נושא זיכרון ילדות כזה?