ארבע דקות על הגשר

אחרי שחיברו את הפסים, את המחסומים ואת פנסי האזהרה, הושיבו האח הגדול והאח הבינוני את נהג הקטר הזעיר ליד ההגה, ואת הנוסעים עם הסלים והמזוודות על המושבים הצבעוניים. לאחד הנוסעים היה כלבלב חום, מושלם עד לשערה המצוירת האחרונה בזנבו. מבקר הכרטיסים, עם כובע המצחייה ומנקב הכרטיסים הקטנטן בידו, קיבל את הנוסעים בכניסה לקרון. כשהכל היה מוכן, הושיבו האחים את התינוק במרכז עיגול המסילה, הפעילו את הרכבת וכיבו את האור.

הרכבת זמזמה, נסעה סביב סביב והתיזה ניצוצות. מדי פעם נדלקו הפנסים באדום. התינוק נבהל מהחושך ומהניצוצות ובכה. האחים עצרו את הרכבת, והאח הבינוני הרים אותו בזרועותיו.

אל תבכה, אמר. נכון שהרכבת יפה? כשהיא מסתובבת בעיגול, היא מזמזמת שיר.

התינוק הסתכל על הפסים. מלמעלה ראה את האח הגדול כורע ליד הרכבת ומצמיד בסרט בידוד פנס כיס קטן, דולק, לגג הקטר. הפנס היה גדול ובלט החוצה, אבל הקטר החזיק מעמד ויצא שוב לדרך, עם הפנס המאיר על גגו. עכשיו אפשר היה לראות היטב את הפסים, רגע מוארים ורגע שוב חשוכים.

התינוק נרגע והאח הגדול נתן לו להחזיק את בובת מבקר הכרטיסים, כדי שישמרו זה על זה. התינוק ישב במרכז עיגול המסילה ועקב במבטו אחרי אורו של הפנס. בעיקר בעיקולים, היה זמזומה  של הרכבת על המסילה חרישי ומרגיע כמו שיר ערש.

כשגדל, אהב לשחק בשדה שמאחורי הבית. בכל שעה עברה שם רכבת. הוא עמד בעשב עד מתניו על שפת הפלג והסתכל בראשנים ששחו במים, מטבעות שחורים, חיים ושטוחים ולכל אחד מהם זנב מתפתל כמשוט. צפרדעים קרקרו על הגדה.

הוא שמע את הרכבת לפני שראה אותה. מהמקום שבו עמד לא ראו את הגשר והרכבת שטה באוויר בקו ישר, שקוף, הקרונות נמתחים אחרי הקטר כמו זנב של עפיפון ברוח מלאה.

כשכבר היה אבא צעיר בעצמו,  נסע בכל יום לעיר לעבודה. הוא לא אהב לרדת למטה, אל תחנת הרכבת שמתחת לאדמה. היה חשוך שם והאוויר עמד. למרות שירד אל התחנה הזאת יום יום, ותמיד מיהר, היה עוצם עיניים בכל פעם שהניח למדרגות הנעות לשאת אותו למטה, עד לכניסה לרציף ואז לקראת הציפיה לרכבת. כל עוד נסעו מתחת לאדמה, נשם בזהירות וניסה לחסוך חמצן.

הוא אהב את הרגע שבו עלתה הרכבת על פני האדמה ועברה שלוש תחנות על פני מישורים ונופים משתנים. גגות התחלפו בשדות והרכבת נסעה ביניהם ואחר כך, במשך ארבע דקות, עברה על גשר.

בכל פעם שהגיעו אל הגשר היה הצעיר מוציא את הכרטיסן הזעיר מכיסו ושניהם היו מסתכלים רחוק, אל השדות הנמתחים עד האופק.