שש ורבע בדיוק

למרות ששכבתי ערה כל הלילה, הרגשתי שאני מסוגלת לעשות את זה. ידעתי שמישהו חייב לעשות את זה, ואחרי כל הסיפורים שהוא סיפר לי, ופעם אחת אפילו לקח אותי איתו לביקור בתחנה, הרגשתי מוכנה. הלכתי לחדר שלהם, המדים של אתמול היו תלויים על הוו הכי גבוה של המתלה. אם הייתי גוררת את השרפרף הם היו מתעוררים, אז נשמתי חזק, הרמתי את השרפרף, הלכתי איתו עד למתלה, טיפסתי עליו, הגעתי לוו הכי גבוה והורדתי את המכנס ואז את החולצה.

בתיק שלו נזכרתי רק אחרי שיצאתי מהבית, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. לא היה לי עוד הרבה זמן, ולא התכוונתי לאחר. הוא אמר לי פעם שהיום שנולדתי בו היה היום היחיד שבו הוא איחר לעבודה. שזאת לא עבודה שאפשר פשוט לאחר אליה, הרי כל כך הרבה אנשים תלויים בו ואם הוא יאחר, זה אומר שלא רק בן אדם אחד מאחר לעבודה, אלא בעצם המון המון אנשים אחרים שמאחרים גם הם לעבודה שלהם. ככה ידעתי שהוא ממש חולה הפעם, כי לא יכול להיות שהוא היה נשאר בבית בגלל סתם כאב ראש, במקום לדאוג לכל האנשים האלה.

בדרך לשם חזרתי שוב על כל הדברים שהוא הראה לי בביקור ההוא. בלם. מנוף עצירת חירום. צופר. כל הלילה דאגתי שהמיקומים והצבעים שלהם יישבו אצלי טוב טוב בראש. ובאמת, ידעתי הכל, כמוהו. תמיד כשאנחנו עומדים יחד מול המצלמה של אמא, היא נעצרת לרגע, מזיזה את הראש שלה מצד לצד ואומרת שאנחנו דומים כמו שתי טיפות מים. ועכשיו, פתאום, שמתי לב שהיא צודקת. כי לא רק שזכרתי כל מה שהוא הסביר ושהמדים שלו כמעט לא היו גדולים עליי, פתאום גם היה לי את הריח שלו.

נכנסתי לתחנה והיא היתה ריקה לגמרי, עם הרוח-בוקר-טוב הזאת שהוא מספר עליה לפעמים. ידעתי שזה הקטר שלו לפי המספר ופשוט הלכתי לשם, והכנסתי את הידיים לכיסים שלו והרגשתי את המפתחות. זה היה צרור רציני אבל הוא תמיד צוחק על זה שהמפתח של הקטר הוא דווקא המפתח הכי קטן בצרור, אז מיד הצלחתי לפתוח את הדלת, קטר-קטן.

נעמדתי ליד הכיסא שלו. הכל היה במקום. בלם, מנוף עצירת חירום, צופר. בחוץ, לאט לאט, הם הגיעו. היו להם עיתונים וספרים וכוסות קפה בידיים. חלק מהם התיישבו על הספסלים שבחוץ וחלק נעלמו בתוך הקרונות. התיישבתי על הכיסא וחיכיתי לשעון. ידעתי שהם מאחורה, בטוחים שהנהג הרגיל שלהם יושב פה, אבל שבשש ורבע בדיוק, בלי שהם אפילו ידעו, אני אקח אותם לעבודה.

 

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה