ספרות

אֶחָד מִשֶּׁלָּנו / יְמִימָה אֲבִידָר טְשֶׁרְנוֹבִיץ

שני פרקים ראשונים מתוך הספר "אחד משלנו"

ספטמבר 10, 2014  

“אחד משלנו” ראה אור לראשונה ב-1947 ומספר את סיפורו של פליט שואה המצטרף לחבורת “צברים” במסע הרפתקאות מגבש. המספר הוא חגי, הזכור מהספר “שמונה בעקבות אחד”, גם הוא מאת ימימה אבידר-טשרנוביץ’. כעת רואה הספר אור במהדורה חדשה עם איוריו המקוריים של נחום גוטמן, בהוצאת כנרת זמורה ביתן. אנו שמחים להציג בפניכם את שני הפרקים הראשונים של הספר.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח”צ)

 

פֶּרֶק רִאשׁוֹן – שֶׁבּוֹ טֶרֶם יַעֲלֶה הַמָּסָךְ

אחד משלנו_1

הַדְּבָרִים שֶׁכָּתַבְתִּי בְּסֵפֶר זֶה, לְמַעַן יוֹסֵף כָּתַבְתִּי: חָשַׁבְתִּי לְהַגִּישׁ לוֹ אֶת הַסֵּפֶר מַתָּנָה לְיוֹם הֻלַּדְתּוֹ — אַךְ הוּא לֹא קִבֵּל אֶת הַמַּתָּנָה. וּמַדּוּעַ לֹא קִבֵּל אוֹתָהּ? זֹאת תּוּכְלוּ לָדַעַת רַק בְּסוֹף הַדְּבָרִים, וְלֹא בִּתְחִלָּתָם.

אֲבָל הֲרֵי אֵינְכֶם יוֹדְעִים עֲדַיִן מִי הוּא יוֹסֵף וְאַף אֵינְכֶם

יוֹדְעִים מִי אֲנִי, וְדוֹמֶה הַדָּבָר לְאוּלָם חָשׁוּךְ בַּתֵּאַטְרוֹן: יוֹשְׁבִים וּמַמְתִּינִים — וְהַמָּסָךְ טֶרֶם עָלָה וְאֵין יוֹדְעִים מָה יִתְרַחֵשׁ עַל הַבָּמָה. וּבְכֵן, הָצִיצוּ נָא מִבַּעַד לַמָּסָךְ וְתִרְאוּ אוֹתִי דּוֹבֵר אֲלֵיכֶם: אֲנִי הוּא חַגַּי, וַדַּאי מַכִּירִים אַתֶּם אוֹתִי מֵהַסֵּפֶר “שְׁמוֹנָה בְּעִקְבוֹת אֶחָד”; אֲנִי הִשְׁתַּתַּפְתִּי בִּתְפִיסַת הַמְּרַגֵּל שֶׁעַל שְׂפַת הַכִּנֶּרֶת, וְאִם אֵינְכֶם מַאֲמִינִים — הֲרֵי יֵשׁ עִמִּי תְּעוּדַת זֶהוּת: צַלֶּקֶת עַל רַגְלִי, כְּאוֹת הִצְטַיְּנוּת בַּקְּרָב הַנּוֹדָע לְיַד הַבַּיִת הַקָּטָן. לֹא אֲסַפֵּר לָכֶם עַכְשָׁו אֶת כָּל הַפָּרָשָׁה הַהִיא. הַפַּעַם רוֹצֶה אֲנִי לְגוֹלֵל לִפְנֵיכֶם אֶת פָּרָשַׁת הַמַּסָּע הַגָּדוֹל. מַסָּע זֶה הֵחֵל עִם בּוֹאוֹ שֶׁל יוֹסֵף, וּבוֹאוֹ שֶׁל יוֹסֵף הֵחֵל עִם בּוֹאִי לַמּוֹשָׁב. רוֹאֶה אֲנִי כִּי לֹא אוּכַל אַחֶרֶת אֶלָּא לְסַפֵּר לָכֶם אֶת הַדְּבָרִים כְּסִדְרָם, וַהֲרֵינִי מַתְחִיל בְּעֶצֶם הַסִּפּוּר.

אחד משלנו_2

הַדָּבָר הֵחֵל כָּךְ:

בְּאַחַד הָעֲרָבִים, הַדָּבָר הָיָה שָׁנָה לְאַחַר שֶׁהִסְתַּיְּמָה מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה, שָׁכַבְתִּי בְּמִטָּתִי וְהִקְשַׁבְתִּי מִבְּלִי מֵשִׂים לְשִׂיחָה שֶׁהִתְנַהֲלָה בֵּין אַבָּא לְאִמָּא (אַגַּב, שָׁכַחְתִּי לְסַפֵּר לָכֶם כִּי בֵּינְתַיִם הִשְׁתַּחְרֵר אַבָּא מִן הַצָּבָא וְהָיָה עַכְשָׁו בַּבַּיִת, וְכָל הַבַּיִת הִתְמַלֵּא אוֹר; וַאֲנִי לָמַדְתִּי מִנִּסְיוֹנוֹ בַּצָּבָא הַרְבֵּה דְּבָרִים בַּעֲלֵי תּוֹעֶלֶת שֶׁהָיוּ לִי לְעֵזֶר בַּמַּסָּע הַגָּדוֹל — אַךְ עַל זֹאת עוֹד יְדֻבַּר בַּהֶמְשֵׁךְ). וּבְכֵן, שָׁכַבְתִּי כָּאָמוּר בַּמִּטָּה וְהִקְשַׁבְתִּי.

אַבָּא אָמַר לְאִמָּא:

“הִנֵּה חֻפְשַׁת הַפֶּסַח מְמַשְׁמֶשֶׁת וּבָאָה, וְהַיֶּלֶד שֶׁלָּנוּ (בֵּן יָחִיד אֲנִי לְהוֹרַי וְעַל כֵּן “יֶלֶד” יִקְרְאוּ לִי, אִם כִּי גָּדוֹל אֲנִי כְּבָר לְמַדַּי) צָרִיךְ לִשְׁאֹף אֲוִיר צַח. מָה לוֹ כִּי יִתְרוֹצֵץ בֵּין דּוּדֵי הַדֶּלֶק וּבָתֵּי הַחֲרשֶׁת הַמְּפֻיָּחִים. מוּטָב כִּי נִשְׁלַח אוֹתוֹ לַכְּפָר.”

“חָלִילָה,” אָמְרָה אִמָּא וְקוֹלָהּ רָעַד. “נוֹחַ לִי כִּי יֵשֵׁב בַּבַּיִת. אֵינִי רוֹצָה שֶׁיַּעֲסֹק שֵׁנִית בִּתְפִיסַת מְרַגְּלִים. דַּי לוֹ לַיֶּלֶד בְּצַלֶּקֶת אַחַת. יִתְכַּבֵּד וְיֵשֵׁב בַּבַּיִת.”

“וּמָה בְּכָךְ,” צָחַק אַבָּא, “דַּוְקָא הַהַרְפַּתְקָאוֹת הֵן הַמְּחַסְּנוֹת אֶת אָפְיוֹ שֶׁל הָאָדָם. אֵין דָּבָר, לֹא יַזִּיק לוֹ. הֵן בֵּינְתַיִם הִסְתַּיְּמָה הַמִּלְחָמָה וּמִנַּיִן יִקַּח מְרַגְּלִים לִתְפֹּס אוֹתָם? לְכָל הַיּוֹתֵר יִקְרַע זוּג נוֹסָף שֶׁל מִכְנָסַיִם.”

“וַאֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ: יֶלֶד זֶה מְסֻגָּל לְהַמְצִיא דְּבָרִים מִתַּחַת לִפְנֵי הָאֲדָמָה. בְּכָל אֲשֶׁר יִפְנֶה, יָבוֹאוּ לִקְרָאתוֹ הַרְפַּתְקָאוֹת וְנִסִּים וְנִפְלָאוֹת.” כָּךְ אָמְרָה אִמָּא, וַאֲנִי הִקְשַׁבְתִּי לַדְּבָרִים; כַּנִּרְאֶה תּוֹךְ כְּדֵי הַקְשָׁבָה נִרְדַּמְתִּי בְּמִקְצָת, וְכַאֲשֶׁר הִתְעוֹרַרְתִּי, וְהִנֵּה עִנְיַן הַנְּסִיעָה שֶׁלִּי הָפַךְ וְהָיָה לְעֻבְדָּה. עַתָּה סוֹבְבוּ הַדִּיּוּנִים מִסְבִיב הַשְּׁאֵלָה: לְאָן עָלַי לִנְסֹעַ? אָז הִתְחִילָה עוֹבֶרֶת לְנֶגֶד עֵינַי מַפַּת הָאָרֶץ, עַל כָּל כְּפָרֶיהָ וְקִבּוּצֶיהָ. חֵי נַפְשִׁי, אֵין לְךָ זוּג אֲנָשִׁים אֲשֶׁר מַכָּרִים רַבִּים לָהֶם כָּל כָּךְ בָּאָרֶץ כְּהוֹרַי. עִם כָּל אֶחָד חָרַשׁ אַבָּא בִּזְמַן מִן הַזְּמַנִּים אֶת הַשָּׂדֶה, וְאִמָּא לָמְדָה עִם כֻּלָּם בַּגִּימְנַסְיָה. יֵשׁ וְנִדְמֶה לִי שֶׁמִּסְפַּר הַיְּדִידִים הַטּוֹבִים שֶׁל הוֹרַי הוּא כְּמִסְפַּר הַתּוֹשָׁבִים בָּאָרֶץ, וּמוּבָן שֶׁכָּל אוֹתָם הַיְּדִידִים יִשְׂמְחוּ שִׂמְחָה רַבָּה לְאָרֵחַ בְּבֵיתָם אֶת “כְּבוֹדִי”, וַאֲנִי אַבְרִיא וְאַשְׁמִין וְלֹא אֶהְיֶה עוֹד דַּק כְּגִבְעוֹל, וְלֹא אֵאָלֵץ לִבְלֹעַ דַּיְסוֹת הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב!

וּכְמוֹ בְּסֶרֶט עָבְרוּ לְפָנַי הַיִּשּׁוּבִים בָּעֵמֶק וּבָהָר, בַּצָּפוֹן וּבַדָּרוֹם, וַאֲנִי שָׁכַבְתִּי לִי אוֹתָהּ שָׁעָה בַּמִּטָּה וְחָשַׁבְתִּי כָּךְ: עַל מָה זֶה וְלָמָּה מִתְעָרְבִים הַגְּדוֹלִים בְּעִנְיָנֵינוּ? אִם הֵם דּוֹרְשִׁים אֶת טוֹבָתֵנוּ, יַנִּיחוּ נָא לָנוּ לִבְחֹר הֵיכָן עָלֵינוּ לְבַלּוֹת אֶת יְמֵי הַחֹפֶשׁ. אֲנִי, לְמָשָׁל, הָיִיתִי מַעֲדִיף אֶת הַקְּרָיוֹת עַל כָּל חֲמוּדוֹתֵיהֶן. הֲרֵי אֵין יְמֵי הַלִּמּוּדִים כִּימֵי הַחֹפֶשׁ: בַּקִּרְיָה יֵשׁ גְּרוּטָאוֹת רַבּוֹת וּבָתֵּי חֲרשֶׁת וְאֶפְשָׁר לְאַרְגֵּן יֹפִי שֶׁל מִשְׂחָקִים, וְאִם אֵינְךָ בַּטְלָן הֲרֵי אֶפְשָׁר לַעֲרֹךְ טִיּוּלִים לַיָּם, לַכַּרְמֶל, בְּקִצּוּר, אֶפְשָׁר לְבַלּוֹת אֶת הַזְּמַן. וְהֵם שׁוֹלְחִים אוֹתִי לַכְּפָר… וּמָה אֶעֱשֶׂה שָׁם? אֶתְפַּטֵּם כְּעֵגֶל וְאֶשְׁתַּזֵּף בַּשֶּׁמֶשׁ. כָּךְ חָשַׁבְתִּי בְּלִבִּי, אַךְ הָעוֹלָם מִתְנַהֵל כָּאָמוּר בִּידֵי הַגְּדוֹלִים, וְעַל כֵּן שָׁכַבְתִּי בַּמִּטָּה וְחִכִּיתִי לִגְזַר דִּינִי: לְאָן אֶשָּׁלַח? וּבְלִבִּי לָחַשְׁתִּי תְּפִלָּה: “רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אִם נִגְזַר מִלְּפָנֶיךָ כִּי אֶעֱזֹב אֶת חֲבֵרַי וְאֶת חֲמוּדוֹת הַקִּרְיָה, אָנָּא אַל תִּשְׁלְחֵנִי לְמָקוֹם שֶׁבּוֹ אָמוּת מִשִּׁעֲמוּם!” וְנִרְאֶה כִּי תְּפִלָּתִי נֶעֶנְתָה, שֶׁכֵּן מִיָּד שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלוֹ שֶׁל אַבָּא:

“וּבְכֵן, מָנוּי וְגָמוּר וְכָךְ הֻחְלַט: חַגַּי יִסַּע לִכְפַר הַזּוֹרְעִים, אֶל רָחֵל, הֵן שָׁם רוֹנִי תַּעֲזֹר לוֹ בְּתַעֲלוּלָיו, שׁוֹבֵבָה הִיא כָּמוֹהוּ כִּמְעַט.”

רוֹנִי… וּמִבַּעַד לָעֲרָפֶל הוֹפִיעָה לְפָנַי דְּמוּתָהּ שֶׁל יַלְדָּה זוֹ, בִּתָּהּ שֶׁל רָחֵל, חֲבֶרְתָּהּ שֶׁל אִמָּא מִן הַמַּחְזוֹר בַּגִּימְנַסְיָה (נִסִּיתִי פַּעַם לִמְנוֹת אֶת בְּנֵי מַחְזוֹרָהּ שֶׁל אִמָּא, וְלֹא הִצְלַחְתִּי — כֹּה גָּדוֹל הָיָה הַמִּסְפָּר). רוֹנִי הִתְאָרְחָה בְּבֵיתֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים, וּמִיָּד עִם שׁוּבִי מֵהַקִּבּוּץ, לְאַחַר תְּפִיסַת הַמְּרַגְּלִים, כָּתְבָה לִי כַּמָּה מִכְתָּבִים נִרְגָּשִׁים שֶׁבָּהֶם הִתְפַּעֲלָה מִמַּעֲשֵׂי הַגְּבוּרָה שֶׁלָּנוּ וְהִצְטַעֲרָה שֶׁלֹּא יָכְלָה לְשַׁתֵּף פְּעֻלָּה אִתָּנוּ. וּבַמִּכְתָּבִים הָיוּ הַשְּׁגִיאוֹת כְּמִסְפַּר הַמִּלִּים, וּמִסְפַּר הַמִּלִּים כְּמִסְפַּר הַכּוֹכָבִים בַּשָּׁמַיִם. פַּטְפְּטָנִית הִיא רוֹנִי, וְאוֹצַר הַמִּלִּים בְּפִיהָ כָּל כָּךְ גָּדוֹל שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהַסְפִּיק לְכִתָּה שְׁלֵמָה, וְהִיא מְדַבֶּרֶת מַהֵר־מַהֵר כְּכַדּוּרִים הַיּוֹצְאִים מִמְּכוֹנַת יְרִיָּה, וְצוֹחֶקֶת הִיא צְחוֹק מְיֻחָד, צְחוֹק הַדּוֹמֶה לְפוֹלִים הַמִּתְגַּלְגְּלִים עַל פְּנֵי הַחֶדֶר; אַךְ בְּדֶרֶךְ כְּלָל הֲרֵי הִיא בְּסֵדֶר גָּמוּר, וְיֵשׁ לְצַיֵּן שֶׁלֹּא בִּיְּשָׁה אוֹתִי, אוֹ בִּלְשׁוֹן הַמְּלִיצָה, לֹא הִלְבִּינָה פָּנַי בִּפְנֵי חֲבֵרַי כְּשֶׁהָיְתָה בְּבֵיתֵנוּ, וּמִלְּאָה כָּרָאוּי אֶת כָּל הַמֻּטָּל עָלֶיהָ. וְיֵשׁ לִזְקֹף זֹאת בְּהֶחְלֵט לִזְכוּתָהּ שֶׁל רוֹנִי, כִּי בְּדֶרֶךְ כְּלָל אֵינֶנִּי מְחַבֵּב בָּנוֹת, וּבְעִקָּר אֵלֶּה שֶׁסֶּרֶט גָּדוֹל תָּקוּעַ לָהֶן מֵעַל לָרֹאשׁ וְהֵן מִתְגַּנְדְּרוֹת, “הָלוֹךְ וְטָפוֹף תֵּלֵכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶן תְּעַכַּסְנָה” (פָּסוּק מִן הַתָּנָ”ךְ).

אחד משלנו_3

רַק שָׁמַעְתִּי אֶת שְׁמָהּ שֶׁל רוֹנִי וּכְבָר יָדַעְתִּי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶת תְּפִלָּתִי: בֵּית רָחֵל, אִמָּהּ שֶׁל רוֹנִי, הָיָה בַּיִת עַלִּיז וְשָׂמֵחַ. רָחֵל טְרוּדָה בַּעֲבוֹדָתָהּ וּבַעֲבוֹדָה צִבּוּרִית וּבַת־צְחוֹק טוֹבָה עַל שְׂפָתֶיהָ, בַּעֲלָהּ אִישׁ נוֹחַ לַבְּרִיּוֹת, עוֹבֵד מִחוּץ לַמֶּשֶׁק, וְעוֹדֵד — בְּנָם בְּכוֹרָם — לוֹמֵד הַרְחֵק מִן הַבַּיִת, בְּמִקְוֵה יִשְׂרָאֵל, וּבַבַּיִת שַׁלֶּטֶת רוֹנִי — הִיא וּצְחוֹקָהּ הַמְּצַלְצֵל.

לְמָחֳרָת אוֹתוֹ עֶרֶב אָרְזָה אִמָּא אֶת הַמִּזְוָדָה, וּלְאַחַר שֶׁהִפְצִירָה בִּי שֶׁלֹּא אֶקְרַע אֶת מִכְנָסַי, לֹא אַרְחִיק לֶכֶת מֵהַמּוֹשָׁב וְאֶתְנַהֵג כָּרָאוּי, הוֹסִיפָה וְאָמְרָה:

“וּרְאֵה הִזְהַרְתִּיךָ, הַפַּעַם בְּלִי צַלָּקוֹת וּבְלִי הַרְפַּתְקָאוֹת.”

אַךְ כַּאֲשֶׁר בָּאוּ חֲבֵרַי לְהִפָּרֵד מִמֶּנִּי, אָמְרוּ לִי אַחֶרֶת:

“וּבְכֵן, חַגַּי,” כָּךְ אָמְרוּ, “סַע וְשׁוּב אֵלֵינוּ כְּשֶׁצְּרוֹר צִיּוּרִים בְּיָדְךָ וְסִפּוּרִים מְעַנְיְנִים לֹא פָּחוֹת מִתְּפִיסַת הַמְּרַגֵּל. עֲלֵה וְהַצְלַח, וְהָעִקָּר: הֱיֵה חֶבְרֶמָן.”

לְאַחַר פְּרֵדָה נִרְגֶּשֶׁת מֵאִמָּא כְּדֶרֶךְ הָאִמָּהוֹת, יָצָאתִי לַדֶּרֶךְ. הַפַּעַם הָיְתָה זוֹ דֶּרֶךְ שֶׁכָּל תִּינוֹק בַּגַּן הָיָה יָכוֹל לַעֲבֹר בָּהּ בְּאֵין מַפְרִיעַ. יָשַׁבְתִּי בָּאוֹטוֹבּוּס וְהִגַּעְתִּי לַמּוֹשָׁב בְּלִי כָּל מִכְשׁוֹל וּפֶגַע. הַמִּלְחָמָה הֵן הִסְתַּיְּמָה בֵּינְתַיִם וַאֲוִירוֹנֵי הָאוֹיֵב לֹא חָגוּ בִּשְׁמֵי אַרְצֵנוּ, וְאִלּוּ עֲנָנִים אֲחֵרִים הָיוּ תְּלוּיִים מֵעַל לְרֹאשֵׁנוּ בְּשָׁנָה זוֹ שֶׁלְּאַחַר הַמִּלְחָמָה — לוּ רָצִיתִי לְפָרֵט לָכֶם אֶת כָּל הַמַּצָּב הָיִיתִי יָכוֹל לְמַלֵּא דַּפִּים שְׁלֵמִים בְּסִפּוּרִים נוּגִים, אַךְ טוֹב שֶׁלָּנוּ, לַיְּלָדִים, יֵשׁ שָׂפָה קְצָרָה וּמוּבֶנֶת, וּבָהּ אַסְבִּיר לָכֶם אֶת הַדָּבָר בְּאַרְבַּע מִלִּים: “הַמַּצָּב בָּאָרֶץ הָיָה זִיפְת”, וְאַתֶּם הֵן מְבִינִים אֶת דְּבָרַי.

יָשַׁבְתִּי בָּאוֹטוֹבּוּס וְנָסַעְתִּי. וַהֲרֵינִי מַגִּיעַ בָּזֶה לַפֶּרֶק שֶׁבּוֹ מַתְחִיל לַעֲלוֹת הַמָּסָךְ בְּקָצֵהוּ הָאֶחָד.


פֶּרֶק שֵׁנִי – שֶׁבּוֹ אֲנִי פּוֹגֵשׁ בְּרוֹנִי

טוֹב שֶׁאֵינֶנִּי צָרִיךְ לְתָאֵר לִפְנֵיכֶם אֶת חַיֵּי הַמּוֹשָׁב. הֵן מַכִּירִים אַתֶּם כֻּלְּכֶם אֶת הַקִּבּוּץ וּוַדַּאי יְדוּעִים לָכֶם גַּם הַחַיִּים בַּמּוֹשָׁב: בַּמּוֹשָׁב יֵשׁ לְכָל מִשְׁפָּחָה בַּיִת מִשֶּׁלָּהּ, וְאִלּוּ תְּנוּבַת הַמֶּשֶׁק מְשֻׁתֶּפֶת. וּבְפַשְׁטוּת הֲרֵי זֶה כָּךְ:

פָּרוֹת לְחוּד — חָלָב מְשֻׁתָּף,

תַּרְנְגוֹלוֹת לְחוּד — בֵּיצִים בִּמְשֻׁתָּף.

וְלֹא אַרְחִיב בָּזֶה, כִּי מַכִּיר אֲנִי אֶתְכֶם — מִיָּד תְּדַלְּגוּ עַל הַכָּתוּב וְתַגִּידוּ: מְשַׁעֲמֵם! אָנוּ רוֹצִים סֵפֶר הַרְפַּתְקָאוֹת, וְלֹא סִכּוּם חַקְלָאִי, וְעַל כֵּן לֹא אוֹסִיף. הָעִקָּר שֶׁהִגַּעְתִּי לְאוֹתוֹ מוֹשָׁב בְּצָהֳרֵי הַיּוֹם כְּשֶׁאֲנִי עָמוּס מִזְוָדָה גְּדוֹלָה וּמִזְוָדָה קְטַנָּה, תַּרְמִיל וַחֲבִילָה וְעוֹד חֲבִילָה קְטַנְטֹנֶת, מַתָּנוֹת מֵאִמָּא וּמֵאַבָּא, וּתְרֵיסַר זוּגוֹת מִכְנָסַיִם וְצֵידָה לַדֶּרֶךְ, וּבַקְבּוּק לִשְׁתִיָּה וְכוּ’ וְכוּ’. וַהֲרֵינִי לִפְנֵיכֶם:

אחד משלנו_4

אֵין אֲנִי צָרִיךְ לְסַפֵּר לָכֶם מָה הָיָה מֶזֶג הָאֲוִיר בְּאוֹתוֹ יוֹם כֵּיוָן שֶׁכְּבָר אָמַרְתִּי בִּתְחִלַּת דְּבָרַי שֶׁהָיָה זֶה בְּחֻפְשַׁת פֶּסַח, וְאַתֶּם הֲרֵי תָּבִינוּ כִּי הָיוּ אֵלֶּה יְמֵי אָבִיב. אַךְ בַּחוּץ שָׂרַר חַמְסִין, חַמְסִין רִאשׁוֹן, דָּשֵׁן וָטוֹב, שֶׁרָצָה כַּנִּרְאֶה לְהַרְאוֹת אֶת כָּל כּוֹחוֹ וִיכָלְתּוֹ — וְחֹם כָּבֵד הָיָה בַּמּוֹשָׁב.

“חַגַּי, כָּאן תַּזִּיעַ כַּהֹגֶן,” כָּךְ אָמַרְתִּי לְעַצְמִי, וּבְרֶגַע זֶה הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁדְּבַר־מָה הִתְחוֹלֵל בְּקִרְבִּי: יָדַעְתִּי שֶׁ”אַזִּיעַ” כָּאן לֹא רַק פְּשׁוּטוֹ כְּמַשְׁמָעוֹ, אֶלָּא מַשֶּׁהוּ גָּדוֹל וְנוֹרָא עָלוּל לְהִתְרַחֵשׁ כָּאן. צָדְקוּ הַחֲבֵרִים: וַדַּאי שֶׁלֹּא אָשׁוּב רֵיקָם מִמַּסָּע זֶה, וּבָרֶגַע שֶׁפָּסַעְתִּי וְעָבַרְתִּי אֶת מִפְתַּן הַבַּיִת, דּוֹמֶה הָיִיתִי לְאָדָם הַיּוֹצֵא לְמַסַּע הַרְפַּתְקָאוֹת מִסָּבִיב לָעוֹלָם.

רָחֵל, הִיא אִמָּהּ שֶׁל רוֹנִי, פָּגְשָׁה אוֹתִי בְּפֶתַח הַבַּיִת וּבֶאֱמֶת שָׂמְחָה מְאוֹד לִקְרָאתִי. כַּאֲשֶׁר רָאֲתָה אֶת כָּל הַמִּטְעָן אֲשֶׁר עָלַי, צָחֲקָה בְּכָל לֵב וּפָרְקָה מֵעָלַי הַכֹּל כְּפִי שֶׁפּוֹרְקִים מִטְעָן מִדַּבַּשְׁתּוֹ שֶׁל גָּמָל, וְאַחַר אָמְרָה:

“רוֹנִי תִּשְׂמַח מְאוֹד לִרְאוֹתְךָ, חַגַּי, הִיא עַכְשָׁו בְּדַרְכָּהּ הַבַּיְתָה. הַיּוֹם חִלְּקוּ אֶת הַתְּעוּדוֹת בְּכִתָּתָהּ. פְּנֵה לַחֻרְשָׁה וְצֵא לִקְרָאתָהּ — וַדַּאי תִּפְגּשׁ אוֹתָהּ בַּדֶּרֶךְ.”

וּמִיָּד יָצָאתִי לְחַפֵּשׂ אֶת רוֹנִי: לֹא הָיִיתִי עָיֵף מֵהַנְּסִיעָה הַמְּשַׁעֲמֶמֶת וְלֹא הָיָה לִי כָּל חֵשֶׁק לָשֶׁבֶת בַּבַּיִת.

יָצָאתִי וְלִבִּי טוֹב עָלַי: חֹפֶשׁ הוּא חֹפֶשׁ, וְהֵן יוֹדְעִים אַתֶּם מָה טַעֲמוֹ. נִדְמֶה: כְּנָפַיִם צָמְחוּ מֵאֲחוֹרֵי גַּבִּי וַאֲנִי טָס בֵּין עֲצֵי הַחֻרְשָׁה. הָיְתָה זוֹ חֻרְשַׁת אֵיקָלִיפְּטוּסִים צְעִירִים וַעֲלֵיהֶם יְרֻקִּים, רַעֲנַנִּים. הוֹלֵךְ אֲנִי וְנֶהֱנֶה מִן הַדְּמָמָה סָבִיב, וּפִתְאוֹם קוֹל הֲמֻלָּה וְרַעַשׁ: קְבוּצַת יְלָדִים בָּאָה לִקְרָאתִי, יַלְקוּטֵיהֶם עַל שִׁכְמָם וְהֵם מְדַבְּרִים זֶה עִם זֶה בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת. כָּל אֶחָד וְאֶחָד רוֹצֶה לְהִתְגַּבֵּר עַל חֲבֵרוֹ בְּקוֹלוֹ וּבְצַעֲקוֹתָיו. הִסְתַּתַּרְתִּי מֵאֲחוֹרֵי אַחַד הָעֵצִים וְהִקְשַׁבְתִּי לִצְרִיחוֹתֵיהֶם. וְזֶה מָה שֶׁשָּׁמַעְתִּי:

“נוֹרָא וְאָיֹם! ‘כִּמְעַט טוֹב’ בְּחֶשְׁבּוֹן. כָּל כָּךְ לֹא צוֹדֵק!”

“בְּחַיַּי, בִּגְלַל נְקֻדָּה וּפְסִיק נָתַן לִי בִּלְתִּי מַסְפִּיק!”

“וְזִיוָה קִבְּלָה טוֹב מְאוֹד מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִתְחַנֶּפֶת, חַנְפָנִית שֶׁכָּזֹאת…”

“וְאֶצְלִי הַכֹּל ‘חָלָק’…”

“וַאֲנִי עָלִיתִי ‘יָשָׁר’…”

כָּאֵלֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלֶּה הָיוּ הַפְּנִינִים שֶׁנִּתְגַּלְגְּלוּ מִפִּיהֶם, מַמָּשׁ מָתוֹק מִדְּבַשׁ, וַאֲנִי יָכֹלְתִּי כְּבָר לְנַחֵשׁ אֶת צִיּוּנֵיהֶם שֶׁל כָּל הַיְּלָדִים, הַכֹּל גָּלוּי הָיָה לְפָנַי. לֹא רָצִיתִי לְהִתְגַּלּוֹת מִמַּחְבּוֹאִי וְלִהְיוֹת מַטָּרָה לְחִצֵּי הַסַּקְרָנוּת שֶׁל הַיְּלָדִים, עַל כֵּן הִנַּחְתִּי לָהֶם לַעֲבֹר עַל פָּנַי, וְעֵינַי מְחַפְּשׂוֹת אֶת רוֹנִי. חִפַּשְׂתִּי, וְלֹא מָצָאתִי אוֹתָהּ, וְחָשַׁבְתִּי בְּלִבִּי: וַדַּאי עָבְרָה וְלֹא הִכַּרְתִּי אוֹתָהּ — הֵן הַיְּלָדוֹת הַלָּלוּ מְשַׁנּוֹת מִדֵּי פַּעַם אֶת הַתִּסְרֹקֶת, פַּעַם מְגַדְּלוֹת צַמּוֹת וּפַעַם גּוֹזְזוֹת אוֹתָן, וּמִי חָכָם וְיֵדַע, הֵן זֶה כִּמְעַט שְׁנָתַיִם שֶׁלֹּא רָאִיתִי אוֹתָהּ. כְּבָר אָמַרְתִּי לַחְזֹר הַבַּיְתָה — וְהִנֵּה רוֹנִי לְפָנַי: הִיא הָלְכָה לְבַדָּהּ וְשָׁרָה, בְּיָדָהּ הַתְּעוּדָה וְקוֹלָהּ מִתְרוֹנֵן בֵּין עַנְפֵי הָעֵצִים, וְקוֹל נָעִים לָהּ מְאוֹד, יֵשׁ לְהוֹדוֹת בְּכָךְ. דַּוְקָא לֹא הִשְׁתַּנְּתָה, רַק הוֹסִיפָה קְצָת גֹּבַהּ לָרַגְלַיִם. וְעַל רֹאשָׁהּ שַׂעֲרוֹתֶיהָ הַשְּׁחֹרוֹת, שְׂעַר כֶּבֶשׂ מְתֻלְתָּל, וְתַלְתַּל אֶחָד גּוֹלֵשׁ לָהּ לְפָנִים — זֶה הַתַּלְתַּל הַמּוֹרֵד שֶׁתָּמִיד הָיָה תָּלוּי לָהּ שָׁם.

“רוֹנִי,” קָרָאתִי לָהּ וְחָזַרְתִּי לְמַחְבּוֹאִי…

הָיָה זֶה מַצְחִיק לִרְאוֹתָהּ מִסְתּוֹבֶבֶת כְּבֹרֶג עַל רֶגֶל אַחַת, מְחַפֶּשֶׂת וְתוֹהָה: מֵהֵיכָן בָּא הַקּוֹל? הִבִּיטָה לַצְּדָדִים וְאַחַר הֵרִימָה רֹאשָׁהּ לְמַעְלָה, גַּם בֵּין עַנְפֵי הָעֵץ חִפְּשָׂה; אָז יָצָאתִי מִמַּחְבּוֹאִי וְהִתְיַצַּבְתִּי לְפָנֶיהָ:

“חַגַּי… בְּחַיַּי, הִפְחַדְתָּ אוֹתִי… שָׁמַעְתִּי קוֹל וְלֹא יָדַעְתִּי מֵהֵיכָן הוּא בָּא. רְאֵה, חַגַּי, קִבַּלְתִּי תְּעוּדָה וַאֲנִי עוֹלָה ‘יָשָׁר’. וְצִיּוּנִים יֵשׁ לִי — יֹפִי!”

כָּךְ הִמְטִירָה עָלַי רוֹנִי מַבּוּל שֶׁל מִלִּים וְלֹא הִנִּיחָה לִי לְהוֹצִיא הֶגֶה מִן הַפֶּה.

“וּמָה שְׁלוֹמְךָ? וּלְכַמָּה זְמַן בָּאתָ אֵלֵינוּ? הַאִם תְּבַלֶּה בַּכְּפָר אֶת כָּל הַחֹפֶשׂ? אַל תִּהְיֶה בַּטְלָן, תִּשָּׁאֵר וְדַי! עוֹד תִּרְאֶה, יִהְיֶה מְעַנְיֵן, וּבִכְלָל, מָה יֵשׁ לְךָ לַעֲשׂוֹת שָׁם, בַּקִּרְיָה שֶׁלְּךָ, בַּקִּרְיָה הַמְּפֻיַּחַת? לֹא כְּדַאי לְךָ, תִּשָּׁאֵר…”

כָּךְ שָׁאֲלָה וְעָנְתָה, כְּאִלּוּ הָיִיתִי אֲנִי בּוּל עֵץ בִּלְבַד. אַף הֶגֶה לֹא הִנִּיחָה לִי לְהוֹצִיא מִפִּי. יָשַׁבְנוּ בְּצֵל אַחַד הָעֵצִים וְעָשִׂיתִי כַּמָּה תִּמְרוֹנִים כְּדֵי לְהִכָּנֵס לְתוֹךְ שֶׁטֶף דְּבָרֶיהָ — אַךְ לַשָּׁוְא. זִרְמֵי מִלִּים קָלְחוּ בָּזֶה אַחַר זֶה, וְרַק לְאַחַר תִּמְרוֹן מַפְתִּיעַ אֶחָד הִצְלַחְתִּי לְסַפֵּר לָהּ בִּקְצָרָה כְּדַרְכִּי עַל תָּכְנִיּוֹתַי.

“נִפְלָא, חַגַּי, עוֹד תִּרְאֶה כִּי גַּם כָּאן קוֹרִים מַעֲשִׂים מֻפְלָאִים כְּמוֹ בַּקִּבּוּץ שֶׁלְּךָ” (רֶמֶז לְפָרָשַׁת הַמְּרַגֵּל ד”ר בֶּרְג, כַּמּוּבָן).

הֶאֱזַנְתִּי לִדְבָרֶיהָ שֶׁל רוֹנִי, אַךְ אוֹדֶה עַל הָאֱמֶת: יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לְפִטְפּוּטֶיהָ, הָיוּ אָזְנַי קַשּׁוּבוֹת לְקוֹל הַצִּפּוֹרִים שֶׁזִּמְּרוּ אוֹתָהּ שָׁעָה בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת, וַאֲנִי הֵן יֶלֶד עִירוֹנִי אֲנִי, וְהָיָה זֶה בִּשְׁבִילִי מִשּׁוּם חִדּוּשׁ. הִקְשַׁבְתִּי לְצִיּוּץ הַצִּפּוֹרִים, וְאִלּוּ דְּבָרֶיהָ שֶׁל רוֹנִי נִכְנְסוּ לְאָזְנִי הָאַחַת וְיָצְאוּ מֵאָזְנִי הָאַחֶרֶת. דּוֹמַנִי שֶׁסִּפְּרָה אוֹתָהּ שָׁעָה עַל הַמּוֹרִים וְהַצִּיּוּנִים וְשָׁאֲלָה אוֹתִי דְּבַר־מָה וְלֹא עָנִיתִי, כִּי הִנֵּה נִעֲרָה לְפֶתַע אֶת תַּלְתַּלָּהּ הַמּוֹרֵד כְּנַעֵר הָאַרְיֵה אֶת רַעֲמָתוֹ, וְאָמְרָה:

“בּוֹא הַבַּיְתָה, חַגַּי, בְּלָאו הֲכִי אֵינְךָ שׁוֹמֵעַ מָה שֶׁמְּדַבְּרִים אֵלֶיךָ, דִּבַּרְתִּי לָעֵצִים וְלָאֲבָנִים!”

“סִלְחִי לִי, רוֹנִי, הִקְשַׁבְתִּי לְקוֹל הַצִּפּוֹרִים,” אָמַרְתִּי כְּמִצְטַדֵּק.

וּפִתְאוֹם הֵחֵלָּה רוֹנִי צוֹחֶקֶת, וּצְחוֹק לָהּ מְיֻחָד בְּמִינוֹ, כִּשְׁעוּעִית מִתְגַּלְגֶּלֶת, מַדְבִּיק כְּשַׁפַּעַת, רוֹעֵד כְּפַעֲמוֹנִים בְּתִזְמֹרֶת יְלָדִים. צָחַקְתִּי יַחַד אִתָּהּ, אִם כִּי לֹא יָדַעְתִּי עַל מָה וְלָמָּה…

קַמְנוּ וְהָלַכְנוּ לְעֵבֶר הַבַּיִת, וְכַאֲשֶׁר הִגַּעְנוּ לִקְצֵה הַחֻרְשָׁה, תָּפְסָה אוֹתִי רוֹנִי בַּיָּד וְאָמְרָה:

“רְאֵה, חַגַּי, מְכוֹנִית עוֹמֶדֶת לְיַד הַבַּיִת. מִי זֶה בָּא אֵלֵינוּ? מִי זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת? וְאֵיזֶה יוֹם שֶׁל אוֹרְחִים הוּא זֶה! אַתָּה, הַתְּעוּדָה וְהָאוֹרֵחַ הָאַלְמוֹנִי… אוֹי, חַגַּי, אֲנִי יוֹדַעַת: הֵן זֶהוּ הַיֶּלֶד… הֲלוֹא אִמָּא פָּנְתָה לַוַּעֲדָה וּבִקְּשָׁה שֶׁנְּקַבֵּל לְבֵיתֵנוּ יֶלֶד פָּלִיט, וְהִנֵּה הוּא בָּא! חַגַּי, עַכְשָׁו נְבַלֶּה שְׁלָשְׁתֵּנוּ וְיִהְיֶה יֹפִי… בְּחַיַּי!”

כָּךְ אָמְרָה, וְלֹא יָדְעָה אֶת כָּל הַצָּפוּי לָנוּ. וְאוּלַי טוֹב שֶׁלֹּא יָדְעָה. אַחֶרֶת…

 

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה