אבא חד-גורי / יותם שווימר
רשימת ביקורת על ספרם של אתגר קרת ואביאל בסיל, "גור חתול אדם ארוך שיער"
מאי 20, 2013
אתגר קרת משתייך לקבוצת סופרים מצומצמת שספר חדש שלהם יוצר ציפייה גדולה. אחרי שפרסם שני ספרים מצוינים – “אבא בורח עם הקרקס” (איורים: רותו מודן, הוצאת זמורה ביתן) ו”לילה בלי ירח” (יחד עם שירה גפן, איורים: דוד פולונסקי, הוצאת עם עובד), ונוכח תהילתו כסופר למבוגרים, ספר ילדים חדש של קרת הוא בגדר סיבה למסיבה. שני הספרים שקדמו ל”גור חתול אדם ארוך שיער” (איורים: אביאל בסיל, הוצאת זמורה ביתן), שרואה אור בימים אלו, היו שונים זה מזה, אף על פי שניתן למצוא בהם מוטיב מהותי מקשר והוא דמותו של האב. גם בספר החדש, בעל השם המסקרן, דמות האב משמעותית, ואף מכוננת את ההתרחשויות הפלאיות המתוארות בעלילה.
אהבתי את האיורים של בסיל, גם אם לא העמיקו בפרשנות ויזואלית של הטקסט.
הטקסט של קרת חביב אך קצת דידקטי, במעין הכלאה של “נמרת” של אורנה לנדאו עם “קרנפים לא אוכלים פנקייק” של אנה קמפ. האב כביכול עובר שיעור בהורות, אבל האם באמת כל שהיה זקוק לו הוא פנקס הוראות? את הפרטים הטכניים הוא כבר קיבל מהאמא בתחילת הסיפור (הדרישה שיבלו יחד), אז איפה השינוי בהתכוונות האבהית שלו? מתי זה קרה?
ספינת האוויר זורקת את הקורא למקום אחר לגמרי ולטעמי מבלבלת מדי, ויש לא מעט משפטים שכמו לקוחים מסיפוריו הקצרים של קרת למבוגרים אבל ספק אם הייתי בוחרת להכניס אותם לספר ילדים, למשל “ושאם לא משחקים איתם לפחות משחק אחד כל שעה, הם עלולים למות”. ולחשוב שעוד ילד עלול לדקלם את המשפט הזה באוזני הוריו, נו.
הרגע הזה שבו הקראתי לילדי בפעם הראשונה את “אבא בורח עם הקרקס” זכור לי עד היום. זה קרה לי גם עם “על עלה ועל אלונה” של שירה גפן. אני לא זוכרת איך הגיעו אלי הספרים, אבל אני זוכרת את התדהמה. בתי או בני היו אתי, ואני הפכתי את הספר מכל הכיוונים כאילו חזיתי בפלא. מבחינתי זה מספיק. את הספר הזה עדיין לא קראתי, אבל אני משוכנעת שלא קל לכתוב ביקורת שלילית על ספר ילדים של אתגר קרת.
כיווני מחשבה:
אפשר לראות בספר וריאציה על הספר הנפלא “גורילה” מאת אנתוני בראון. יש הרבה נקודות דמיון בין הספרים, ויהיה מעניין לערוך השוואה. לא אעשה זאת כאן, אך הנה בכל זאת מספר דוגמאות:
בשניהם מדובר באבא שלא היה לו זמן.
בשניהם ביקור משותף של הורה-ילד בגן החיות הוא מימוש אידיאלי של זמן איכות.
בשניהם לילדים יש משאלת לב לבילוי זמן משותף עם דמות אב חלומי שכזה, אבא כייפי שיכול להתמסר כל כולו לילד. בראון מאייר אבא מקווה שכזה בתור גורילה, ובסיל, כפי שיותם הראה, משתמש לכך בדמותו של חבקוק.
בעוד שאצל בראון, מתקיימים שני מחוזות זה לצד זה – המציאות לצד החלום, נראה שאצל קרת יש תחושה שאין מקום לחלום או לדמיון, כאילו שהכל מתרחש במעין ריאליזם פנטסטי, אך איוריו של בסיל מטשטשים קביעה זו, ואפילו מטילים בספק את מהימנותו של הסיפור כולו:
הקופים שמופיעים ברבים מהאיורים מתגלים כדמויות מתוך אהיל בחדרו של הילד.
דגם מוקטן של ספינת האויר שבה הגיע חבקוק נראה בתוך כדור שלג – חפץ נוי בביתו של הילד.
בחדרו של הילד יש פוסטר של 20,000 מיל מתחת למים – זה בהחלט יכול להסביר את מקורות ההשראה לחומרים מדמיונו של הילד.
אך מצד שני כפי שצויין ברשימה – הייצוג הויזואלי של הפנקס הוא מעין עדות לקיומה של החוויה.
במידה רבה ניתן לראות שהתמה המרכזית בשני הספרים היא הכמיהה אל החופש. והכמיהה כאן היא כפולה – גם של הילדים וגם של החיות.
כפולות הנפתחות לכדי איור הפרוס על פני ארבעה עמודים הן חגיגה של ממש. הן אינן שכיחות בספרות הילדים. ראינו כזו ב”אבא בורח עם הקרקס”, ויש גם כאן בספר החדש!
עדנה, לגבי משפטים כמו “ושאם לא משחקים איתם לפחות משחק אחד כל שעה, הם עלולים למות” – כשאני מקריא את זה לילדי יש בזה אפקט מעורב של תדהמה מהולה בפרצי צחוק. יש בהגזמה “האתגר-קרתית” הזו המון קסם בעיני שפוגעת בול בהומור של ילדים בגילאי 6-8.
ולגבי עצבותן של החיות שנמצאות בכלובים – זה מזכיר לי ספר אחר לא כל כך מוכר: “אילו הייתי במקומך” / בראיין וילדסמית’ שם הילד מסתכל בחיות שבגן ומהרהר. לדוגמה: אילו הייתי נשר הייתי עף לירח, אילו הייתי קוף הייתי מטפס, אילו הייתי צ’יטה הייתי משיג את כולם בריצה וכו’ עד אשר הוא חושב: אילו הייתם אתם במקומי… הייתם יוצאים כולכם לחופשי.
תודה רבה על התגובות!
עדנה – האמת שגם לי אין בעיה עקרונית עם הניסוחים הללו מבחינה חינוכית, ולא מפתיע אותי שערן ציין שהם מצחיקים את הילדים.
ערן – תודה על הקישור המרתק ל”גורילה” (המעולה) והספר של וילדסמית’! אני מסכים אתך שיש ניסיון לריאליזם פנטסטי, בין השאר בשל הפרטים שציינת המופיעים בחדרו של הילד. אבל לטעמי (ולכן גם לא הזכרתי זאת ברשימה), זהו מהלך לא מעניין מאוד וגם לא מקורי כל כך. ייתכן וכל אלו מהווים השפעות לא מודעות בחלום של הילד-הגיבור, אבל הם אינם נחלתו של הדמיון בלבד (הקופים היו במציאות של גן החיות, למשל), ולא מצאתי בסממנים אלו ערך פרט למהלך איורי חביב. להפך: דווקא הייצוג הזה מפחית לדעתי מהכוח של הדמיון כי אנו כאילו מקבילים הבהרות לגבי ההשפעה של הריאליזם על החלום, או לגבי הריאליזם הפנטסטי הזה. כך או כך, הריאליזם הפנטסטי אינו מעוצב מספיק טוב ועטוף בהרבה מלל שאינו מלהיב או משכנע דיו, לדעתי.
בנוגע לחופש – אינני מבין מדוע אתה סבור כי יש כמיהה כפולה לחופש (גם של החיות וגם של הילד). הכמיהה של החיות לחופש לא ניכרת (הן די שוליות בסופו של דבר) ואינה מקבלת מספיק נפח (העובדה שחבקוק משחרר אותן במקום גידולן הטבעי אולי מרמזת על כך אבל לדעתי היא בעיקר אמצעי לעיצוב התהליך הרגשי שעובר על גור האדם, בדיוק כפי שקרת מראה שהחיות – כמו בני האדם – זקוקות לחיבה ואהבה ולהבנה של צורכיהן). כך גם הכמיהה של הילד היא אך ורק לזמן משותף יחד עם אביו, ולא לחופש. אם כבר – יש לו יותר מדי ממנו.
ובנוגע לאיור המתפרש על פני ארבעה עמודים – אכן חגיגה, אבל מדוע היה צריך איור שכזה? הוא נחמד, נכון, כי מתוארת בו ספינת האוויר ובסיל הוא מאייר מעולה. אבל מה מעבר לכך? מה בין התוכן לצורה? כלום, לדעתי. גם פריצת המציאות אל עבר החלום, נאמר, שעשויה אולי להתכתב עם פריצת גבולות הדף לא מספיק משכנעת לדעתי.
אסביר את שטענתי לגבי החופש:
האמירה שקרת שם בפי הילד: “ועל אף חיה לא היה כתוב שהיא אוהבת לגדול בכלוב, אבל זה מה שכולן עשו. אולי בגלל זה הן נראו קצת עצובות”, אמירה זו בתוספת לתפקידו של חבקוק (בין אם הוא קיים במציאות הסיפורית או בין אם הוא יציר דמיונו של הילד) – ככזה אשר חוטף חיות מכלוביהן ומשחרר אותן בסביבתן הטבעית – די לי בשני אלה לקרוא את הספר כספר שעוסק גם בסוגיית חירות בעה”ח שבגני החיות (אולי אני רגיש מדי לנושא: אחת לחודש-חודשיים אני בספארי עם הילדים בסיור לימודי ולא קל לי עם העניין…)
ולגבי החופש של הילד: הוא רוצה להיות זה שקובע את טיב היחסים בינו לאביו, הוא רוצה להיות זה שמכונן אותם ולא להיקלע למערכת נתונה שאיכויותיה נקבעים ע”י המבוגר.
חוץ מזה, כפי שציינת יותם, הוא אמנם כמה לבלות זמן איכותי וכמותי עם אביו, אך הוא גם משתוקק להיות אדון לעצמו, או במלים אחרות שאף אחד לא יחליט עליו: אם נראה את הוראות ההפעלה שהכתיב לחבקוק נוכל לאפיין אותן ככאלה אשר מתייחסות להגדרת הדימיקה אבא-ילד, אך יש בהן גם כאלה שכל כולן כמיהה פשוטה של חופש מופקר: “הם ניזונים רק מממתקים, ושאסור לשטוף אותם במים…ושמותר לתת להם לשתות רק שוקו, חלב ומיץ, כי מים יכולים לגרום להם להקיא, ואולי אפילו להתעוור”.
קראתי עכשיו את הספר, אז אני מרגישה בשלה להצטרף לדיון. אני נוטה להסכים עם יותם שאין לילד כמיהה לחופש. ספר ההוראות שלו מרמז, אם כבר, על הרצון שלו (מודע או לא) לגבולות מצד האב. זהו אולי ספר הוראות למקרים המיוחדים שבהם הילד הופך לגור אדם ארוך שיער, אך לא ליומיום הסדיר שלהם כאב ובן. כי הרי הכמיהה היא להימצאות קבועה של האב בחייו של הילד. כבר הובהר שאין דבר כזה “זמן איכות”, אפילו אם הוא בספארי, ושילד צריך את אביו בצורה שגרתית ומשעממת, יום יום.
יחד עם זאת יש משהו בקלות שבה מתגשמת הפנטזיה הילדית שמזכיר לי את מה שמרית בן-ישראל כינתה “התפרים הגלויים של הפנטזיה” (https://ha-pinkas.co.il/?p=2360) ב”מיו מיו שלי”. גם שם, כמו כאן, התמונה האידאלית שמוצגת על ספינת האוויר בחיקו של חבקוק, כמו גם תמונת הראי שלה בסוף הספר, נראות מודבקות בדבק של הילד המספר. חוסר האמינות שהן מעוררות מחזק את כמיהתו הלא ממומשת של הילד. דבר זה ניכר גם באיוריו של בסיל שבהם מוצג חבקוק כמו אב עייף יותר מאשר תחליף מוצלח יותר של האב. בניגוד ל”גורילה” שם נרמז שהאב הוא בתוכו גורילה חם ומחבק כאן רומזים האיורים, את ההיפך, שחבקוק הוא למעשה אב עייף שאינו יודע להציב גבולות.
כתוב: “חבקוק כתב בפנקס ונראה מאושר” אך למעשה האיור מציג את פניו העגומות ואת עיניו המציצות בשעון. למעשה, חבקוק אינו מחייך לאורך כל הספר ונראה שהילד שלצידו רשם בלעדיות על החיוכים וההנאה.
יש לי עוד מה להגיד על האיורים ועל יחסיהם עם הטקסט, אבל זה לפעם אחרת.
למה, למה לסבך עניינים ולצפות מספר ילדים להיות פיוטי ולהתעמק בפצע רק בגלל שם המחבר? אגב, על ספרי הילדים הקודמים של אתגר קרת דווקא לא השתגעתי, אני כבר לא זוכרת אותם היטב אבל נדמה לי שהם תיארו בעיה ולא הציעו נחמה אמיתית בסופם (וכך גם ספרי הילדים של שירה גפן, שבעיני הם קצת מפחידים), ולטעמי ספר שמציג בעיה ללא נחמה אמיתית בסופו אינו מומלץ לילדים מתחת לגיל 12.
אבל הספר הזה? תענוג, ושמחה גדולה לילדים!!! ספר ילדים צריך קודם כל לדבר אל הילד, לא להורה, וזה מה שהספר הזה עושה. הוא אומר לילד: תראה, אני מבין אותך לגמרי ויודע בדיוק מה אתה צריך – והוא עושה זאת בצורה מקסימה ומצחיקה ומלבבת ביותר, כשהאיורים הנהדרים מעצימים את החוויה – וזהו, מי צריך יותר מזה???
[…] משחקים איתם לפחות משחק אחד כל שעה, הם עלולים למות". בביקורת של יותם שווימר על הספר נאמר בתגובות כי משפטים כאלה קולעים במדויק להומור של […]
עטרה, ואני שואלת להפך. למה להציע לילדים רק מתיקות ונחמה וצחוק, כלומר בידור ולוּ איכותי, במקום עומק ומרחבים ומזון לנפש ודלתות במקום שבו הם חושבים שיש קיר. אנחנו שתינו היינו ילדות מאד שונות, שזקוקות לדברים שונים. אני נזכרת בזה בכל פעם שאני שומעת אותך. הלוואי שגם את תזכרי אותי. כי יש ילדים שבלי זה היו נחנקים.
תודה רבה עטרה!
עטרה וחגית, קודם כל אנחנו פה בשביל לסבך עניינים :). וסיבוך שכזה מתבקש עוד יותר נוכח יצירה של סופר מוערך וחשוב שאין טעם סתם לפטור את הספר שלו כלא מוצלח מספיק. אפילו אם קרת או בסיל לא התכוונו או היו מודעים לחלוטין לכל המשמעויות, יש טעם לבחון אותן. גם כי זה מעניין וגם כי זה קיים בספר, אם הילד/מבוגר רואה את זה או לא. הפרצוף העגום של חבקוק מדבר קודם כל לילדים הלא-קוראים ולאילו שמכירים טוב כ”כ את הניואנסים בהבעות הפנים של “אני משחק איתך אבל בעצם קורא עיתון/גולש באינטרנט/מדבר בטלפון”. העמוד שמראה את חבקוק ואת הילד בארבע פוזיציות שונות של “כיף” ממש צורם בחוסר ההרמוניה שלו בין חבקוק ההולך ומתכווץ ובין הילד שצריך להנות כ”כ חזק כדי לא לראות שגם לחבקוק, כמו לאבא שלו, אין שום חשק בעצם.
אז אם הספר הזה אומר לילד “אני יודע בדיוק מה אתה צריך”, הוא עושה את זה באותה דרך שהאבא בסיפור עושה את זה – בצורה לא משכנעת.
מרית, תגובתך מרגשת ונכונה בעיני. באופן אישי לא ברורה לי לגמרי אקסיומטת הסוף המנחם בספרות הילדים. ואגב, ספרו של קרת “אבא בורח עם הקרקס” בהחלט מציע אופציה אופטימית להפליא בסופו.
רונית, אני מודה שאני לא זוכרת כל-כך את “אבא בורח עם הקרקס”, רק זוכרת שהשאיר בי תחושה לא כ”כ נעימה, אבל לא זוכרת בדיוק למה, אז באמת לא הוגן מצדי לדון בו כאן. בקשר לסוף המנחם, חכי שנייה, אגיע אליו בסוף 🙂
מרית, אני שמחה שאת מזכירה לי שיש ילדים שילדוּתם אחרת, ואני מקבלת את ההערה בתודה. אלא שהספר הזה רחוק מלהציע לקוראיו רק “מתיקות ונחמה וצחוק” או בידור נטו. הוא לגמרי מציע לילדים “עומק ומרחבים ומזון לנפש ודלתות במקום שבו הם חושבים שיש קיר”, בדיוק כמו שכתבת. זה ספר עשיר ונפלא בעיני. אנסה להסביר עוד טיפה בהמשך.
תמר, אני חושבת שלסבך עניינים זה מעולה כשיש פגמים בספר, ובעיקר כשהוא עלול לגרום נזק לקוראים. כשספר הוא טוב (ובעיני הספר הזה מושלם), לשיטתי אין צורך לחטט בו יותר מדי אלא רק לזמר בשבחו די הצורך כדי לשלוח את ההורים להשיג אותו, אבל זה לא אומר שאני צודקת או שהגישה הזאת מתאימה לכולם.
ובקשר לסוף המנחם: תקראו לי מיושנת, תקראו לי שמרנית, מה לעשות: אני מאמינה באמונה שלמה, כמו אבא שלי, שאם בעולם הזה (ובמיוחד בעולמו של ילד – כמו ששירה גפן אמרה פעם וצדקה כל כך, ילדות זה דבר נורא בודד) אין מספיק נחמה (בלשון המעטה), הרי שספר ילדים מעצם מהותו והגדרתו חייב להציע אותה, אחרת אינו ספר ילדים. את כל האי-נחמות הם פוגשים גם ככה, יומיום, למה לדחוף להם גם ספרים בלי אפשרות של נחמה? מגיל 10-12 הם כבר יותר בשלים לסופים רעים, אבל לא קודם. מי שרוצה לשכנע אותי שאני טועה, מוזמן בכיף.
ותמר – להרגשתי הספר הזה משכנע לגמרי לילדים. אמנם בדקתי אותו רק על ילד אחד, אבל אתפלא לשמוע על ילד שלא אהב אותו.
עטרה, זה קשור באמת ל”כתיבה אתית” לילדים. בגיל שאליו פונה הפיקצ’ר בוק הוא אמור “לסגור קצוות” לא להשאיר מתח מעורר חרדה בסופו. כשילד סוגר את הספר (בגיל הזה) הוא צריך להרגיש מוגן. אפילו באגות המפחידות, לכאורה, כמו כיפה אדומה – בסוף יש פיתרון מרגיע. כיפה אדומה וסבתא ניצלות. וזה בהחלט חשוב. זה לא שייך לעבודה, שהספר יכול לעסוק גם בדברים קשים, כואבים וכן הלאה – אבל בסוף צריך להיות לזה סוף.
תודה מאירה, זה נכון, ובדיוק בגלל זה אני לא אוהבת את ספרי הילדים של שירה גפן (המקסימה והמאממת מכל בחינה אחרת) ובעיקר את “על עלה ועל אלונה”, שמעורר חרדות אפילו אצלי, קל וחומר אצל ילדים
כמה פעמים צריך להגיד שאין דבר כזה ילדים, כמו שאין דבר כזה אנשים. לא צריך להיות ילד כדי לאהוב סופים טובים. הוליבוד עושה מזה ימבה כסף. וגם בספרות הפופולרית הם מנצחים. אבל יש ילדים שאמת עושה להם את זה (אני מדברת על אמת רגשית כמובן, לא על ריאליזם). יש גם כאלה אנשים. ועד גיל שתים עשרה?! מי הציל אותי אם לא הספרים שהיה בהם מכל וכל, גם סופים רעים. הם היו היחידים שכיבדו אותי. שלא התייחסו אלי בפטרונות. עטרה, אני מבינה שעל עלה ועל אלונה מעורר בך חרדה. ברור שאת לא רוצה להקריא את זה לילד. אבל מכאן ועד להסיק שזה יעורר חרדה בכל הילדים יש דרך ארוכה. יש ילדים שזקוקים דווקא לתרופה הפיוטית קודרת הזאת. מה הייתי עושה בלי מוכרת הגפרורים ובלי הילדה אילת של קדיה מולודובסקי?
ומאירה, לגבי כיפה אדומה – אלה האחים גרים שהדביקו לה את הסוף הטוב. במעשייה המקורית היא נטרפת, או לכל היותר נמלטת אחרי שהזאב האכיל אותה בבשר הסבתא.
וזאת גדולתם של האחים גרים!
באיחור, ואחרי שתם הדיון, קראתי את ספרו החדש של אתגר קרת, ונדמה שאינני מסכימה עם הביקורת. מצאתי בספר את עקבותיו הברורים של “גורילה” מאת אנתוני בראון, ודווקא הציורים של אביאל בסיל עוררו בי בלבול – במיוחד הדמות של חבקוק, מדוע היא נראית עגמומית כל כך, זה סותר את הטקסט באופן שאינו מעשיר אותו אלא מתנגש בו חזיתית ללא כל סיבה ניכרת לעין. ועדיין הטקסט עצמו מלא רבדים ומעורר מחשבה, ולא נגמר ונעלם אחרי קריאה אחת, כל מה שאני מצפה למצוא ביצירה לילדים.
סוף סוף קראתי וגם כתבתי. זה החלק הראשון http://wp.me/pSKif-jMK
[…] יותם שווימר לא אהב את הספר […]
אני ובני חשבנו לתומנו שחבקוק הוא בעצם אביו של הילד, והמסע המשותף הוא חוויה מתקנת למערכת היחסים שלהם. חבקוק והאבא מצויירים באופן די דומה. בכל אופן כנראה שלא יכולתי להכיל את העובדה שבסיפור ילדים לפניי השינה , האב נוטש את בנו בצורה כל כך לא אחראית.בפעם הבאה שאקריא את הסיפור לבני אמשיך לדבוק בגרסה שלנו……
[…] יותר – בחיפוש אחר דמות אב שחסרה לה. ובספרו האחרון, "גור חתול אדם ארוך שיער" מבטא קרת באופן הישיר ביותר עד כה (בכתיבתו לילדים) את […]