“אוי ואבוי אם נהיה חברה בלי סופרים ומאיירים” – ראיון עם סוניה גומס דה מסקיטה על פרס סאסא סטון לספרות ילדים
פברואר 17, 2023
במהלך הראיון איתה, מבחינה סוניה גומס דה מסקיטה שבראש העט שאני כותב אתו תקוע מומין. היא מספרת מיד בהתלהבות שגידלה את בתה הבכורה בפינלנד, ושהכול בבית היה מלא מומינים. וככה בדיוק, באותה התרגשות, היא מדברת על אהבתה הגדולה לספרות ילדים בכלל. “אתה יודע מה זה להקריא את ‘הזחל הרעב’ בפינית?” היא צוחקת. “אבל לצד ספרות קלאסית שתמיד הקראתי לילדים, בגלל שחיינו במדינות שונות במשך שנים, היה לי חשוב להקריא להם ספרות עברית ושהם ימשיכו לקרוא ספרים עבריים גם בגיל הנעורים.”
המחויבות של גומס דה מסקיטה לספרות הילדים הגיעה בשנתיים האחרונות לכדי ביטוי משמעותי ויוצא דופן. כסגנית יו”ר הדירקטוריון של ארגון סאסא סטון ונציגת משפחת התורמים, פעלה לייסוד פרס ספרותי לסופרים ומאיירים, שחולק לאחרונה זו השנה השנייה. בשנה הראשונה זכה ספרן של איריס ארגמן ויעל אלברט, “חדר הפלאות של סבתא מאשה”, וגלילה רון פדר עמית זכתה בפרס מפעל חיים. בשנת 2022 זכה ספרו של רמי טל, “המפלצות של נועם” (גילוי נאות: הספר נערך על ידי כותב הכתבה, י.ש), ולאה נאור זכתה בפרס מפעל חיים. כיוון שרמי טל הוא הסופר והמאייר של הספר שנבחר, ופרס סאסא סטון מעניק תמורה כספית הן לסופר והן למאייר, הוענק באופן חד פעמי פרס נוסף לספרו של אביאל בסיל (גם כן כסופר ומאייר), “המתנה המושלמת”.
מתוך טקס הענקת הפרס (פייסבוק)
בעידן שבו ספרות הילדים זוכה למיעוט התייחסות תקשורתית וביקורתית, שהעיסוק בה הופך יותר ויותר דידקטי, ושכמעט אין בנמצא פרסים ספרותיים לעידוד יצירתה, בולט פרס סאסא סטון בראש ובראשונה בגובה הפרס הכספי. הספר הזוכה מקבל 70,000 ₪, המתחלקים שווה בשווה בין הסופר.ת והמאייר.ת, והזוכה בפרס מפעל חיים מקבל 25,000 ₪. לצורך השוואה – פרס שר.ת התרבות על שם דבורה עומר, שהוא הפרס היציב היחידי בשנים האחרונות (על אף שנכון לכתיבת שורות אלו, טרם הוענק הפרס לשנת 2022), עומד על סכום של 20,000 ₪ לכל זוכה, ו-25,000 ₪ למפעל חיים.
מנין הגיע הפרס הזה? למה לארגון שעיקר עיסוקו קידום חינוך במסגרת בתי חולים, להיכנס לתחום הנישתי של ספרות הילדים? כדי להבין זאת, צריך לחזור 13 שנים אחורנית, למפגש מכריע של גומס דה מסקיטה ושל רוברט זינגר, יו”ר הארגון, עם פיליפ והילדה סטון.
“שימשתי אז כסמנכ”לית אורט העולמי ורוברט היה המנכ”ל,” היא מספרת מהמשרדים המרשימים של הארגון במידטאון בתל אביב. “פנה אלינו זוג מקסים של יהודים משוויץ, והביע בקשה לעשות משהו למען ילדי מדינת ישראל. המוטיבציה לכך נבעה דווקא מטרגדיה אישית של הזוג. שני ילדיהם נולדו עם מום שאילץ אותם לבלות את מרבית חייהם באשפוז בבתי חולים. ההורים, שהיתה להם את היכולת הכלכלית, מימנו להם מורים פרטיים בבתי החולים במשך כל הילדות והנעורים, עד שלבסוף, בצער רב, שני הילדים נפטרו. הם החליטו לא לאמץ ילדים לאחר מכן אלא לתרום עבור ילדים מאושפזים.”
השלב הבא במסלול היה פגישה עם שרת החינוך דאז, יולי תמיר, שסיפרה על מצב ייחודי שמתקיים בישראל: בכל אחד מארבעים ואחד בתי החולים בארץ יש בית ספר מלא – עם תקן של מנהלת ומורים, וממשלת ישראל מממנת מימון מלא של בית ספר, על כל המשתמע מכך, בתוך בית החולים. זה בית ספר עם סמל יסוד שעל פי חוק כל ילד שמאושפז מעל שלושה ימים מחויב לקבל שירותים בית-ספריים מ-8 בבוקר עד 13:00, בנוסף לכל מה שהוא צריך מבית הספר האם שלו.
“עבורנו זה היה מרעיש ומפתיע מאוד,” נזכרת גומס דה מסקיטה. “אני ורוברט חיינו בחו”ל ואף פעם לא שמענו על משהו דומה לזה, ועוד בצורה של חוק; לא תכנית העשרה פרטית או משהו כזה. באף מדינה מתפתחת – לא אנגליה, לא ארצות הברית או גרמניה, אין דבר כזה. וזה משהו להתגאות בו. אבל הובהר לנו שכל התקציב הולך למשכורות ולא נותר דבר למחשוב, תוכניות חדשות וכדומה. הבנו שראשית צריך להעביר את המערכת הזאת למאה ה-21 מבחינה טכנולוגית, שכן מעבר למחברת ושולחן – לא היה כלום. פנינו לפיליפ והילדה סטון, והם התלהבו.”
סוניה גומס דה מסקיטה (צילום: שחר עזרן)
תוך שנתיים, כל בתי החולים בארץ – מצפת ועד אילת – רושתו בציוד טכנולוגי מתקדם לתקופתו וב”כיתות חכמות”. “אז זה היה חדשני מאוד ועלה הרבה כסף. התחלנו מאפס והמשפחה מימנה את הכול, כאשר משרד החינוך הסכים למאצ’ינג: על כל דולר שהתורמים שמו הם השוו דולר מהמשרד.”
אך הארגון לא עצר בכך. יחד עם מנהלות בתי הספר הם בנו תוכנית שרצה כבר למעלה מעשור, ומהפן הטכנולוגי עברה לצרכים של השטח. אחד החידושים הגדולים היה שילוב של בנות שירות לאומי כעוזרות למורות בשעות הבוקר והצוהריים, ולאחר מכן, בנות השירות תיפקדו כמורות עבור הילדים והילדות להמשך יום לימודים עד שעות הערב. החיבור בין הפן הטכנולוגי והתוכני והאתגר בעריכת תוכניות גמישות ומשתנות ליותר מ-140,000 ילדים מאושפזים בשנה בגילאים שונים, עשוי להסביר מדוע במשך כל השנים הללו לא קם ארגון מתחרה לפרויקט.
בעוד בטכנולוגיה נוטים להשקיע כסף, כשזה מגיע לתוכן – הרבה פעמים אין תקציבים. למה עשיתם את המעבר מהפן הטכנולוגי לתוכן?
“לא רציתי שנהיה ארגון שתורם והולך. רוברט ואני, בתמיכת התורמים, ביקשנו להבהיר שחינוך אמיתי זה תוכן. יצרנו תשתית מובנית: היה לנו ברור שהתשתית נשענת קודם כל על שיתוף פעולה עם המדינה, שכן האחריות על ילד היא מתפקידה; הנהלת בית החולים, משום שהצוות הרפואי הוא חלק מתהליך ההחלמה; המשפחה של הילד, ואנחנו כארגון. זה מרובע שחייב לעבוד בסנכרון. זאת אחת הסיבות שהפרויקט ממשיך ועובד בצורה רצינית. כל הגורמים מבינים שזה לא איזה ‘דוד משווייץ’ שמביא כסף לציוד ונעלם, אלא שאנחנו מספקים את כל התשתית החינוכית שהיא המשך ובהלימה לתוכנית של משרד החינוך.”
האם התפיסה שלך בעשייה החברתית היא תמיד חינוכית, פדגוגית?
“הרקע שלי הוא בעולם של חינוך. אבל זה לא חינוך של הוראת השפה העברית, תנ”ך או כל מקצוע אחר. רוברט ואני התחנכנו כמפקדים בצבא, התחלנו ממורשת קרב והסברה ישראלית, וכשהמשכנו לתפקיד במשרד ראש הממשלה הקמנו את מחלקת ההסברה בברית המועצות. באנגליה, במסגרת אורט העולמית, התמקדנו בלהביא את החינוך היהודי והטכנולוגי בתוך קהילה יהודית שחייה כמיעוט בשישים מדינות בעולם. משם המשכנו לקונגרס היהודי העולמי בניו יורק – בעולם של דיפלומטיה וארגונים בינלאומיים, למען מדינת ישראל – להביא את הסיפור והמסר של מדינת ישראל בקרב הקהילות הלא יהודיות. כלומר, החינוך תמיד היה שם אבל לא כחינוך של הוראה בכיתה.”
גומס דה מסקיטה ורוברט זינגר מבצעים את תפקידם בארגון בהתנדבות. “סאסא סטון,” היא מסבירה, “לא מגיע מהמקום של החינוך המסורתי אלא מתוך אידיאולוגיה חינוכית של לעשות שינוי. כמו שרוברט נוהג לומר, ‘אם הצלחנו להזיז קצת את הגבינה, אנחנו עושים טוב למען החברה’.”
אם כך, ההחלטה ליזום פרס דווקא לספרות ילדים נבעה גם כן מצורך חינוכי?
“דווקא לא. כפי שהטרגדיה של פיליפ והילדה סטון הולידה את הפעילות המבורכת של הארגון, לצערי גם הזרז לפרס נבע מטרגדיה. בתחילת התפרצות מגפת הקורונה פיליפ התקשר אליי כל הזמן וביקש לדעת מה אפשר לעשות עבור הילדים המאושפזים. הפצנו אז ערכות סטריליות ומערכי שיעור באייפונים, עשינו הכול בשלט רחוק כי לא היו לימודים מפאת הבידוד. האינטנסיביות של השיחות ממנו נפסקה יום אחד, ואז התברר שהוא נדבק בקורונה. לא הצליחו להציל את חייו והוא נפטר. זה היה קשה לי באופן אישי במיוחד, הייתי מאוד מחוברת אליו. אשתו החליטה שהיא רוצה לעשות משהו מיוחד לזכרו. חשבנו איך אנחנו יכולים להנציח את השם שלו, וגם את שלה.”
ברקע הנאום של סוניה – תמונתו של פיליפ סטון ז”ל (צילום: אלי דסה)
“העיתונאי עדי רובינשטיין, לימים יו”ר ועדת הפרס, דיבר איתי על ילדיו הקטנים והספרים שהוא מקריא להם. בשבילי, ספרי ילדים זו אהבה גדולה. אני זוכרת שהקראתי הרבה לילדיי, וכשהחדר היה חשוך הייתי ממציאה סיפורים באותו רגע. עדי סיפר שעיריית גבעתיים רוצה לערוך תחרות לספרות ילדים. בחנתי את האפשרות אבל ידעתי שאני צריכה משהו גדול יותר. ביני לביני אמרתי: למה לא בכל הארץ? נעשה משהו עם הסופרים, אולי תחרות ארצית שבכל שנה עיר אחרת תקיים אצלה את הטקס, ונייצר תוכנית עבודה שהסופרים יקייימו פעילות עבור ילדים מאושפזים – ככה נחבר בין פרויקט ברמה הארצית לילד המאושפז, שהוא הלב של הפעילות של ‘סאסא סטון’.”
זאת נשמעת תוכנית מצוינת, אבל בסופו של דבר נוסד דווקא פרס.
“נכון. רציתי לעשות משהו עבור הילדים, לשים את הילד במרכז. וכשערכנו בירורים הבנו שאין בנמצא פרס משמעותי לספרות ילדים – לסופרים ולמאיירים. לדעתי, המאייר או המאיירת זכאים לא פחות לזכייה ולכבוד מאשר הסופרים והסופרות. השילוב בין טקסט ודימוי התחבר לי היטב למשפחת התורמים, שתמיד העריכו אמנות יפה והיו אספני אמנות. אז הפרס לא נבע מצורך חינוכי, אפילו שיש במהלך אלמנט חינוכי. כאמור, הילד הוא במרכז – באשר הוא, זו תמיכה באמנות שנוצרת עבורו. רציתי לחולל שינוי בקרב הילדים וגם ההורים, במיוחד עם השתלטות הטכנולוגיה והפחיתות בקריאה. אנחנו מבקשים לעודד את שימור הספר, ופרס על שמם של פיליפ והילדה בהקשר זה נראה לי מכובד. אני חושבת שאילו היה בחיים, פיליפ היה מרוצה מכך מאוד.”
מעניין שעל אף שהפרס הכספי מיועד לסופרים ולמאיירים, את מציינת שהוא למען הילדים. האם הכוונה שעידוד ספרות ילדים טובה היא מעשה חיובי עבור הילדים עצמם?
“אני מאמינה שכן. סופרים כותבים היום בעידן שילדים מאבדים לרוב סבלנות אחרי חצי משפט. השפה העברית הולכת לאיבוד עם ריבוי הסלנג בשיחות הוואטסאפ והרשתות החברתיות. הכרה בערך של המילה הכתובה ושל הסיפור, מקנה משהו נכון לילד, לנער, להורים. גם היום כל אמא מחפשת ספר טוב להקריא; אני לא מכירה אמא שנלהבת להפעיל לילדים את האייפד. ובטח כשהם קטנים, ילדים רוצים ספרים, ולחשוף אותם לספרים זה נכון וחשוב. אני גם חושבת שהמסרים שאפשר להעביר דרך הספרות יבנו אותנו כחברה הרבה יותר בריאה, חברותית, הומנית; לא מסרים של אינסטנט. אם אנחנו יכולים לתמוך ולעודד סופרים ומאיירים להמשיך וליצור, זה מבורך. אוי ואבוי אם נהיה חברה בלי סופרים ומאיירים.”
עם זוכי הפרס לשנת 2021
מעבר לפרס, כיצד את תופסת את פוטנציאל ההשפעה של “סאסא סטון” על התחום?
“אני חושבת שההשפעה תגיע במלואה כאשר יבינו שאנחנו רציניים, שזה לא משהו שאנחנו עושים בשביל לקבל קצת תקשורת וזהו. חשוב לי לעשות מעבר. הקמנו את ‘הקהילה הלומדת – לומדים ספרות לילדים’, שאלו מפגשים ב’זום’ בהובלת מנכ”לית סאסא סטון, אתי אבני, ובהנחיית פרופסור שי רודין, שפתוחים לקהל הרחב ועוסקים בזוויות שונות של ספרות ילדים, כדי להעמיק את הידע של הציבור בתחום. איריס ארגמן, זוכת הפרס בשנה הקודמת, מקיימת פעילויות עם הספר שלה בבתי חולים ברחבי הארץ, ובנינו מערך שיעור סביב הספר כדי להעשיר את ההיכרות עמו. אנחנו רוכשים את הספרים הזוכים בפרס ומפיצים לילדים בבתי חולים והספרים שהתמודדו נתרמו אף הם. הראש שלי תמיד מלא תוכניות, מבחינתי צריך לפתח את זה אפילו יותר. אני רואה את הפרויקט כמשהו שהולך שנים קדימה ויהפוך למוסד.”
במהלך השיחה שואלת אותי גומס דה מסקיטה אם אני חושב שכדאי להרחיב את הפרס גם לספרות נוער. אני כמובן מציין שכן, ושחשוב לזכור שהאימפקט של מהלך כזה נמדד רק לאורך זמן.
“אני מאמינה שנוכל להרחיב את פרס סאסא סטון לספרות ילדים עוד ועוד, כאשר הוא יהפוך למשהו יציב מעבר להבטחת המימון מטעם התורמת, שכבר נתנה את הסכמתה. אני רוצה לשלב יותר חסויות שיאפשרו לנו לעודד תחומים נוספים, כמו ספרות נוער, למשל. אבל חשוב לי שהפרס לא יישאר במסגרת קהילה קטנה. היה לי חשוב לחבר את זה לממשלה, למשל. היא אמנם לא שמה כסף על הפרויקט, אבל רציתי שהיא תדע שקורה כאן משהו. בשנה הראשונה יפעת שאשא ביטון שלחה מסר מוקלט לטקס ובמשך שנתיים שר התרבות לשעבר חילי טרופר הגיע לנאום. ההכרה הלאומית חשובה לי. אני מעוניינת גם לערב את הרשויות, להביא את המסר של היחשפות לספרות ועידוד הקריאה לכל מקום. ללכת לעכו ולנתניה ולעודד יוצרים מכל העדות והמגזרים בחברה הישראלית.”
נוכח הדברים שדיברנו עליהם, האם דווקא בגלל שהפן החינוכי חשוב לארגון הפרס הוא בעל אופי מסוים שמכתיב את הבחירות?
“בהחלט לא. אנחנו לא מתערבים לשופטים ולא נתנו שום הנחייה לבחירה. סמכתי על צוות השופטים שיעשה עבודה מקצועית, ואני חייבת לומר שהיה מרתק לשמוע איך הם מנתחים את הספרים המועמדים, זאת ממש חוויה. במהלך התהליך נחשפנו לכל כך הרבה סיפורים אישיים של אנשים שמסרו את ספריהם, ומבחינתי אין שום מגבלה: כל סופר ומאייר שרוצה להשתתף בתחרות הזאת מוזמן, וזה מבורך.”
ניכר שגומס דה מסקיטה מבקשת לחולל שינוי משמעותי דרך פעילות בשטח ומתוך הערכה רבה לספרות ילדים. לא מפתיע אם כן שכאשר שבה מלונדון לארץ עם משפחתה, נאלצה להתמודד עם אתגר שרבים מקוראי וקוראות “הפנקס” עשויים להזדהות איתו: “הבאנו איתנו למעלה משישים קרטונים מלאים בספרי ילדים – חמישים או שישים ספרים בכל קרטון, בכל אחד מהם כתובים שמות הילדים שלי. מה עושים עם כל כך הרבה ספרים, עכשיו כשהילדים גדלו והמגורים השתנו? פניתי לגורמים שונים ולבסוף תרמנו אותם לספרייה בקריית ים, לטובת הקהילה שם.”
ולא שמרתם אף ספר לעצמכם?
“ודאי ששמרנו,” היא מודה בחיוך, “את הספרים האהובים ביותר אי אפשר לעזוב אף פעם.”
יותם היקר. התרגשתי לקרוא את הכתבה. הם האנשים שעוזרים לקסם להתרחב. כשחליתי בקורונה הייתי מאושפזת מספר ימים. לאחר שהבראתי שלחתי מארז ענק של מכתבי שסק לכל הצוות במחלקה. הדבר היחיד שציער אותי הוא שאלו קיימים רק בשפה העברית. הייתי שמחה לתרום לילדים מאושפזים. אחפש כתובת ליצירת קשר. שוב תודה על הכתבה והחיבורים שמתאפשרים. סיון