אוליבר והאיים הנודדים / פיליפ ריב
בלעדי - פרסום פרק ראשון מספרו של פיליפ ריב, "אוליבר והאיים הנודדים"
יולי 22, 2016
אמא ואבא של אוליבר הם מגלי ארצות – אבל התגלית הכי גדולה עוד מחכה לו! ביחד עם חבריו החדשים – אלבטרוס רגזן, בת ים קצרת רואי ואי נודד ידידותי – יוצא אוליבר לחפש אחר הוריו הנעדרים. אבל לפני שיוכל לפצוח במבצע הצלה נועז, הוא יצטרך להתמודד עם צבא של קופי ים שובבים…
“אוליבר והאיים הנודדים” מגיש לקוראים עוד הרפתקה מטורללת ורבת דמיון מהיוצרים של “עוגות בחלל” – הסופר פיליפ ריב והמאיירת שרה מקינטייר. הספר ראה אור לאחרונה בהוצאת “עוץ” בתרגום של גילי בר-הלל סמו. אנו שמחים להביא לכם את הפרק הפותח של הספר.
עטיפת הספר (יח”צ)
פרק ראשון
תרגום: גילי בר הלל-סמו
אוֹלִיבֶר קְרִיסְפּ הָיָה רַק בֶּן עֶשֶׂר, אֲבָל עֶשֶׂר הַשָּׁנִים שֶׁעָבְרוּ עָלָיו הָיוּ גְּדוּשׁוֹת חֲוָיוֹת מְרַגְּשׁוֹת, כִּי אִמּוֹ וְאָבִיו שֶׁל אוֹלִיבֶר הָיוּ מְגַלֵּי עוֹלָם.
הֵם נִפְגְּשׁוּ עַל פִּסְגַּת הַר הָאֶוֶרֶסְט.
הֵם הִתְחַתְּנוּ בַּמִּקְדָּשׁ הָאָבוּד שֶׁל אָמוֹן חוֹטֶפּ, וּבִלּוּ אֶת יֶרַח הַדְּבַשׁ שֶׁלָּהֶם בְּחִפּוּשׂ אַחַר בֵּית הַקְּבָרוֹת הָאַגָּדִי שֶׁל הַפִּילִים. כְּשֶׁאוֹלִיבֶר הַקָּטָן נוֹלַד, הֵם פָּשׁוּט קָנוּ לָהֶם מִנְשָׂא גַּב וְעֶגְלַת-שֶׁטַח לְתִינוֹקוֹת, וְהִמְשִׁיכוּ בְּמַסְּעוֹת הַגִּלּוּי שֶׁלָּהֶם.
אֲבָל לְבַסּוֹף הִגִּיעַ הַיּוֹם שֶׁבּוֹ הֵבִינוּ אָדוֹן וּגְבֶרֶת קְרִיסְפּ שֶׁלֹּא נוֹתַר מָה לְגַלּוֹת. הֵם כְּבָר הִתְחַקּוּ אַחַר מְקוֹרוֹת כָּל הַנְּהָרוֹת הַגְּדוֹלִים, וְעָמְדוּ עַל פִּסְגוֹת כָּל הֶהָרִים שֶׁרֶגֶל אָדָם לֹא דָּרְכָה בָּהֶם. הוֹדוֹת לָהֶם, הָעִיר הָאֲבוּדָה פְּרוֹפָּקוֹפָּקֶטְל לֹא הָיְתָה עוֹד אֲבוּדָה; תַּעֲלוּמַת הַבִּצּוֹת שֶׁל מוֹקֶלֶה מְבֶּמְבֶּה לֹא הָיְתָה עוֹד תַּעֲלוּמָה. לֹא נוֹתְרוּ שְׁטָחִים רֵיקִים בַּמַּפָּה.
וְעַל כֵּן הֵם אָרְזוּ אֶת חֶפְצֵיהֶם אֶל תּוֹךְ רֶכֶב הַתַּגְלִיּוֹת וְנָסְעוּ הַבַּיְתָה, אֶל הַבַּיִת שֶׁהָיָה בְּבַעֲלוּתָם אַךְ כִּמְעַט לֹא גָּרוּ בּוֹ, עַל שְׂפַת מִפְרַץ מֵי-מְצוּלוֹת, קָרוֹב לַעֲיָרַת הַחוֹף הַקְּטַנָּה סֶנְט פּוֹרוֹקְס. “תַּמּוּ יְמֵי הַמַּסָּעוֹת שֶׁלָּנוּ,” אָמְרוּ זֶה לָזֶה בְּעֶצֶב. “הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁנִּתְיַשֵּׁב.”
אֲבָל אוֹלִיבֶר לֹא הָיָה עָצוּב. הוּא הִתְרַגֵּשׁ. הוּא עָיַף כְּבָר מֵחַיֵּי הַמַּסָּעוֹת. אֶת הַבַּיִת שֶׁאֵלָיו עָמְדוּ לָשׁוּב הוּא הִכִּיר רַק מִבִּקּוּרִים חֲטוּפִים; חֻפְשׁוֹת קְצָרוֹת שֶׁל שְׁבוּעַיִם לִפְנֵי תְּחִלָּתָם שֶׁל מַסָּעוֹת חֲדָשִׁים. עֶשֶׂר שָׁנִים בַּדְּרָכִים! לֹא הָיָה לוֹ זְמַן לְהִתְחַבֵּר עִם אַף אֶחָד, אוֹ לְהַרְגִּישׁ בַּבַּיִת בְּשׁוּם מָקוֹם. לֹא הָיָה זְמַן לָלֶכֶת לְבֵית סֵפֶר. אַף פַּעַם לֹא הָיָה לוֹ חֲדַר שֵׁנָה מִשֶּׁלּוֹ, רַק דַּרְגָּשׁ בַּאֲחוֹרֵי רֶכֶב הַתַּגְלִיּוֹת, וְכָל חֲפָצָיו נִטְמְנוּ בְּתוֹךְ אַרְגָּזִים וְקֻפְסְאוֹת אִחְסוּן בַּחֲלָלִים שֶׁמִּתַּחַת לַמּוֹשָׁבִים שֶׁל רֶכֶב הַתַּגְלִיּוֹת. הוּא חָשַׁב שֶׁיִּהְיֶה מְרַגֵּשׁ לָגוּר בְּבַיִת שָׁלֵם שֶׁכֻּלּוֹ שֶׁלָּהֶם, וּלְהִתְעוֹרֵר כָּל בֹּקֶר אֶל אוֹתוֹ הַנּוֹף. בְּמִפְרַץ מֵי-מְצוּלוֹת יִהְיוּ לוֹ חֲדַר שֵׁנָה מִשֶּׁלוֹ וְאַמְבַּטְיָה מִשֶּׁלּוֹ, וּבַשְּׁלִישׁ הַבָּא הוּא יַתְחִיל לִלְמֹד בְּבֵית הַסֵּפֶר בְּסֶנְט פּוֹרוֹקְס. (לָכֶם זֶה אוּלַי לֹא נִשְׁמָע לָהִיט, אֲבָל אוֹלִיבֶר מֵעוֹלָם לֹא לָמַד בְּבֵית סֵפֶר, אָז גַּם זֶה רִגֵּשׁ אוֹתוֹ.)
הוּא יָשַׁב בֵּין שְׁנֵי הוֹרָיו, וְאִמּוֹ תִּמְרְנָה אֶת רֶכֶב הַתַּגְלִיּוֹת בִּזְהִירוּת בַּכְּבִישִׁים הַמִּתְפַּתְּלִים. הוּא חִכָּה לָרֶגַע שֶׁבּוֹ מִפְרַץ מֵי-מְצוּלוֹת יִתְגַּלֶּה לְעֵינֵיהֶם.
“זֶה לֹא בַּיִת יָפֶה בִּמְיֻחָד,” הִזְכִּירָה לוֹ אִמּוֹ. “הוּא דֵּי יָשָׁן וְחוֹרֵק, וּמָלֵא רוּחוֹת פְּרָצִים. הוּא זָקוּק לְהַרְבֵּה הַשְׁקָעָה, אֲבָל אַף פַּעַם לֹא מָצָאנוּ אֶת הַזְּמַן לְזֶה. וְגַם לֹא אֶת הַכֶּסֶף. מִגִּלּוּי אֲרָצוֹת לֹא מַרְוִיחִים הַרְבֵּה.”
“בְּסֵדֶר,” אָמַר אוֹלִיבֶר, אֲבָל זֶה לֹא פָּגַע בַּהִתְרַגְּשׁוּת שֶׁלּוֹ.
הֵם חָצוּ מָצוּק שֶׁל אֶבֶן שֶׁחָדַר אֶל תּוֹךְ הַיָּם, וּפִתְאוֹם הוּא הָיָה לִפְנֵיהֶם: הַמִּפְרָץ הַכָּחֹל מְנֻקָּד כֻּלּוֹ אִיִּים פְּרוּעִים וּתְלוּלֵי גָּדוֹת. הַבַּיִת נִצַּב בַּנְּקֻדָּה הַגְּבוֹהָה בְּיוֹתֵר מֵעַל הַחוֹף. הוּא הָיָה גָּדוֹל וְאָפֹר, וַחֲזָזִיּוֹת כְּתֻמּוֹת צָמְחוּ כַּחֲבַרְבּוּרוֹת עַל גַּגּוֹ.
“וָואוּ!” אָמַר אוֹלִיבֶר.
“וָואוּ!” אָמַר אַבָּא שֶׁלּוֹ.
“וָואוּ!” אָמְרָה אִמָּא שֶׁלּוֹ, וְעָצְרָה אֶת רֶכֶב הַתַּגְלִיּוֹת בִּקְצֵה פִּתּוּל בַּכְּבִישׁ הַתָּלוּל, וְרַק יָשְׁבָה שָׁם וּבָהֲתָה בְּתַדְהֵמָה גְּמוּרָה.
“וָואוּ!” אָמְרוּ שְׁלָשְׁתָּם שׁוּב, יַחַד. אוֹלִיבֶר שָׂמַח שֶׁהַהוֹרִים שֶׁלּוֹ נִשְׁמָעִים לֹא פָּחוֹת נִרְגָּשִׁים מִמֶּנּוּ. וְאָז הוּא הִבִּיט בָּהֶם, וְרָאָה שֶׁהֵם לֹא מִסְתַּכְּלִים עַל הַבַּיִת, אֶלָּא עַל כָּל הָאִיִּים הַזְּנוּחִים שֶׁבַּמִּפְרָץ.
“מֵאֵיפֹה הֵם צָצוּ?” שָׁאַל אַבָּא שֶׁלּוֹ. “אֲנִי לֹא זוֹכֵר אוֹתָם…”
אִמָּא רִשְׁרְשָׁה בַּמַּפָּה. “הֵם לֹא מְסֻמָּנִים פֹּה!” הִיא פָּלְטָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת.
“תִּשְׁעָה… עֲשָׂרָה… חֲמִשָּׁה עָשָׂר…” מִלְמֵל אַבָּא. “אֵלֶּה וַדַּאי אִיִּים חֲדָשִׁים! בֶּטַח גַּעֲשִׁיִּים…”
“עוֹד לֹא מִפּוּ אוֹתָם!” אָמְרָה אִמָּא.
“עוֹד לֹא תִּעֲדוּ אוֹתָם!” אָמַר אַבָּא.
“עוֹד לֹא גִּלּוּ אוֹתָם!” לָחֲשׁוּ שְׁנֵיהֶם יַחַד.
אוֹלִיבֶר נֶאֱנַח. הוּא כְּבָר הִכִּיר אֶת הַמַּצָּב הַזֶּה שֶׁל שְׁנֵיהֶם, כְּשֶׁהֵם שָׁמְעוּ עַל עִיר נֶעֱלֶמֶת אוֹ עַל חֶלְקַת קֶבֶר אֲסוּרָה. לְפָחוֹת הַפַּעַם, חָשַׁב לְעַצְמוֹ, הֵם יוּכְלוּ לְגַלּוֹת אֶת הָאִיִּים מֵהַבַּיִת. הוּא הִבִּיט בַּבַּיִת בְּאֹשֶׁר, בְּעוֹד אִמָּא, בְּלִי לְהַתִּיק אֶת מַבָּטָהּ מֵהָאִיִּים, הִתְנִיעָה אֶת רֶכֶב הַתַּגְלִיּוֹת וְהִדְהִירָה אוֹתוֹ בַּחֲרִיקוֹת גַּלְגַּלִּים בְּמוֹרַד הַכְּבִישׁ הַמְּזֻגְזָג אֶל הַחוֹף.
אוֹלִיבֶר הִתְחִיל מִיָּד בִּפְרִיקָה. בִּזְמַן שֶׁאִמּוֹ וְאָבִיו הוֹרִידוּ אֶת סִירַת הַגּוּמִי הַמִּתְנַפַּחַת מֵהַגַּגּוֹן שֶׁל רֶכֶב הַתַּגְלִיּוֹת, הוּא פָּתַח אֶת דֶּלֶת הַבַּיִת, וְסָחַב פְּנִימָה אַרְגָּזִים וְתִיקִים וּמִזְוָדוֹת. הוּא טִיֵּל בֵּין הַחֲדָרִים הַגְּדוֹלִים וְהַמְּהַדְהֲדִים שֶׁהוּא בְּקֹשִׁי הִכִּיר, וְהוֹרִיד אֶת הַסְּדִינִים הַמְּגִנִּים מִפְּנֵי אָבָק מֵהַכֻּרְסָאוֹת שֶׁהִמְתִּינוּ זְמַן רַב כָּל כָּךְ שֶׁמִּישֶׁהוּ יָשׁוּב וְיֵשֵׁב בָּהֶן. הוּא רָץ בְּמַעֲלֵה הַמַּדְרֵגוֹת אֶל חַדְרוֹ וְקָפַץ עַל הַמִּטָּה. הוּא הִתְאַהֵב בְּחַדְרוֹ מִיָּד, וְגַם בְּקֶרֶן אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁחָדְרָה אֵלָיו בַּאֲלַכְסוֹן וְצִיְּרָה פַּס זָהָב אָרֹךְ עַל הַטַּפֶּט. הוּא פָּתַח אֶת הַחַלּוֹן כְּדֵי לְהַכְנִיס פְּנִימָה אֲוִיר, וְאֶת רוּחַ הַיָּם, וְאֶת קְרִיאוֹת הַשְּׁחָפִים.
“אוֹלִיבֶר!” קָרְאוּ אֵלָיו אִמּוֹ וְאָבִיו מִקְּצֵה הַחוֹף. הֵם כְּבָר הִתְכּוֹנְנוּ לָצֵאת לַחְקֹר אֶת הָאִיִּים הַחֲדָשִׁים. הֵם עָמְדוּ בַּמַּיִם הָרְדוּדִים, וְנוֹפְפוּ לוֹ. הַסִּירָה הַמִּתְנַפַּחַת הִתְנַדְנְדָה בֵּין שְׁנֵיהֶם וְהַגַּלִּים נִשְׁבְּרוּ מִתַּחְתֶּיהָ. “אוֹלִיבֶר, בּוֹא אִתָּנוּ!”
“אֲנִי עָסוּק!” צָעַק אוֹלִיבֶר בַּחֲזָרָה. “לָמָּה שֶׁלֹּא תֵּלְכוּ לְהָצִיץ בִּלְעָדַי? אֲנִי אֶסְתַּדֵּר פֹּה בֵּינְתַיִם.”
הוּא נֶאֱנַח. הוּא יָדַע שֶׁהוֹרָיו אוֹהֲבִים אוֹתוֹ. רַק שֶׁלִּפְעָמִים הָיָה נִדְמֶה לוֹ שֶׁהֵם אוֹהֲבִים יוֹתֵר לָצֵאת לְמַסָּעוֹת.
הַמָּנוֹעַ הַקָּטָן שֶׁל הַסִּירָה הַמִּתְנַפַּחַת הִשְׁמִיעַ זִמְזוּם-דַּבּוּר כּוֹעֵס שֶׁגָּבַר עַל קְרִיאוֹת הַשְּׁחָפִים, וְאִמָּא כִּוְּנָה אוֹתָהּ בֵּין הַגַּלִּים הַנִּשְׁבָּרִים. הִיא הִקִּיפָה אִי קָטָן סָמוּךְ אֶל הַחוֹף, וְאָז הִמְשִׁיכָה בְּשַׁאֲגַת מָנוֹעַ וְחָצְתָה אֶת הַמִּפְרָץ לְעֵבֶר הָאִיִּים הַגְּדוֹלִים יוֹתֵר.
אוֹלִיבֶר סָחַב אֶת הַמִּזְוָדָה שֶׁלּוֹ בְּמַעֲלֵה הַמַּדְרֵגוֹת וּפָתַח אוֹתָהּ. אֶחָד-אֶחָד הוּא סִדֵּר אֶת כָּל חֲפָצָיו הָאֲהוּבִים עַל הַמַּדָּפִים וְעַל אֶדֶן הַחַלּוֹן. אֶת הַסְּפָרִים שֶׁלּוֹ הוּא סִדֵּר עַל הַמַּדָּף לְיַד הַמִּטָּה. אֶת הַבְּגָדִים שֶׁלּוֹ הוּא תָּלָה בָּאָרוֹן. פַּס אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ טִיֵּל עַל פְּנֵי הַקִּיר. וּפִתְאוֹם אוֹלִיבֶר שָׂם לֵב שֶׁעָבַר זְמַן רַב מֵאָז שֶׁשָּׁמַע אֶת טִרְטוּר הַמָּנוֹעַ אוֹ אֶת הַקּוֹלוֹת שֶׁל הוֹרָיו.
הוּא נִגַּשׁ אֶל הַחַלּוֹן וְרָכַן הַחוּצָה. מִפְרַץ מֵי-מְצוּלוֹת הָיָה נָטוּשׁ, וְשֶׁמֶשׁ עַרְבִית צָבְעָה אֶת הַגַּלִּים בְּזָהָב. לֹא הָיָה זֵכֶר לְאִמָּא וּלְאַבָּא. גַּם הָאִיִּים נֶעֶלְמוּ. עִם הַגֵּאוּת הָעוֹלָה, סִירַת גּוּמִי מִתְנַפַּחַת בְּצֶבַע כָּתֹם צָפָה וְנִשְׁטְפָה אֶל הַחוֹף, לְבַדָּהּ.
