יצירה מקורית

אחר / ענת שבח

בלעדי - סיפור מקורי על "אחרות" וילדות

אוקטובר 20, 2020  

טוב, נו, לא להילחץ, אני כבר מכיר את זה. כל הילדים בכיתה כבר כותבים מזמן, הראש שלהם דחוף בתוך המחברות ולא רואים את הפנים של אף אחד, ויש מין שקט כזה, של ריכוז ושל הרבה רעיונות שמתרוצצים לכולם בראש. ורק אני, כרגיל, יושב ומשפשף את הסנטר עם המחק שבקצה של העיפרון שלי (יש לי רשות מיוחדת מהמורה דליה לכתוב בעיפרון), ולא יודע מה לכתוב.

המורה דליה חולה היום, ונכנסה אלינו מורה מחליפה שאני לא כל כך מכיר, נדמה לי שהיא מלמדת בכיתה ד’ השניה. היא לבושה יפה, המורה המחליפה, וגם מדברת במלים יותר חגיגיות מהמורה דליה, אבל אני אוהב את המורה דליה. בכל אופן המורה המחליפה, שאני לא מצליח לזכור איך קוראים לה, אמרה שמה שנעשה זה לכתוב חיבור על הנושא “האחר הוא אני”, והיא רשמה את זה באותיות גדולות על הלוח, ואמרה בבקשה תתחילו לכתוב, ולא הסבירה כלום (המורה דליה תמיד מסבירה קצת קודם). זה היה לפני חמש דקות בערך, וכולם כבר כותבים מזמן, ורק אני והעיפרון שלי עוד יושבים וחושבים.

זה לא שאין לי בכלל מחשבות בקשר ל”האחר הוא אני”. יש לי דווקא, כל מיני. אבל הן קצת מתערבבות לי בראש ואני לא מצליח להחליט מה לכתוב ואיך להתחיל. אני חושב אפילו שאולי לי יש מחשבות על זה יותר מלשאר הילדים בכיתה, כי הם ילדים רגילים, ומכל הכיתה רק אני קצת “אחר”. אני יודע את זה כי אמא הסבירה לי מאז שאני קטן שאני “לא בדיוק כמו כולם” ולכן אני לא צריך להתרגז כשלא הולך לי, או להתייאש, ואני אף פעם לא צריך להסתכל על איך אני לעומת הילדים האחרים אלא רק על “איך אני ביחס לעצמי” (מה שזה בדיוק אומר, אני לא בטוח). “ובכלל” – היא היתה תמיד מסיימת את ההסבר בנשיקה ארוכה על הראש שלי מלמעלה – “בשבילי אתה ממש לא כמו כולם, אלא הכי מכולם, ואני אוהבת אותך הכי הכי מכולם”.

אז, אני חושב לעצמי, אולי האחר הוא באמת אני, אבל רק אני, ומצחיק שהמורה המחליפה רוצה שכולם יכתבו על זה כשבשביל שאר הילדים בכיתה זה בכלל לא כל כך נכון, כי הם ממש רגילים ולא אחרים בכלל. אז מה הם כותבים שם כל כך הרבה? כשאני ממשיך לחשוב על זה יותר ויותר אני מתחיל לגמרי להתבלבל. כי איזה מין משפט זה – “האחר הוא אני”? איך בכלל זה יכול להיות – שמישהו אחר יהיה אני? זה בכלל לא מסתדר לי. אבל אולי זה רק לי. אני הרי יודע שלא תמיד אני מצליח להבין דברים עד הסוף (ושאני גם לא צריך להתרגז מזה). גם המורה דליה תמיד אומרת לי כשממש לא הולך לי, “לא נורא, חמודי. לך יש דברים אחרים שאתה טוב בהם. למשל אתה מצייר הכי יפה בכיתה”.

נדמה לי שהמורה המחליפה מתחילה לשים לב שאני עדיין לא כותב כלום. זה לא טוב. היא עוד תיגש אלי בגלל זה ואני ממש לא רוצה שהיא תדבר אתי. אני חושב שאני אפסיק עם כל המחשבות המסובכות האלה, ובמקום זה אני פשוט אכתוב בחיבור את הסיפור של הברווזון המכוער ששמעתי אותו מאמא המון פעמים מאז שהייתי ממש קטן. לא יודע להסביר למה אבל נראה לי שזה קשור ל”האחר הוא אני”. אני מקווה שגם המורה המחליפה תחשוב ככה.

* * *

טוב, היא לא חשבה ככה. סיימתי עכשיו להקריא את החיבור שלי לפני כל הכיתה (לא רק אני, עוד ילדים הקריאו את החיבורים שלהם), ואז המורה המחליפה, בקול החגיגי הזה שלה, אמרה (לפני כל הכיתה!): “הסיפור של הברווזון המכוער הוא אמנם סיפור יפה, אבל אני לא בטוחה שהבנת כל כך את הנושא, ובכל מקרה אני מצפה שכשאתם כותבים חיבור תעלו רעיונות מקוריים משלכם, ולא תספרו סיפור מוכר”. ועידו הוסיף “ששמענו עוד כשהיינו בגן”, וכולם צחקו קצת, ואני הרגשתי איך נהיה לי חם בקצות האוזניים שלי וקיוויתי שהן לא נהיות גם אדומות.

עכשיו אני יושב בחזרה בשולחן שלי, ולא מצליח בכלל להתרכז בלהקשיב לילדים האחרים שמקריאים את החיבורים שלהם (יש שם בכל מקרה כל מיני משפטים קצת ארוכים שלא אומרים לי כלום אבל נראה שהמורה דווקא מתפעלת ונותנת להם מחמאות). אני חושב שוב על מה שכתבתי ומנסה להבין מה עשיתי לא בסדר.

קודם כל אני חושב שהברווזון המכוער דווקא כן קשור לנושא, כי תמיד כשאמא סיפרה לי את הסיפור הזה, זה היה כשהיא היתה מדברת אתי על זה שאני לא כמו כולם. והיא היתה מספרת אותו נורא יפה כשהיא מחבקת אותי ומלטפת אותי ועובדה שכשהיא היתה מסיימת לספר אותו ונותנת לי נשיקה וקוראת לי “ברווזון מתוקי שלי” תמיד הייתי מרגיש קצת יותר טוב. והברווזון המכוער היה באמת אחר, כי הוא לא היה דומה לכל שאר הברווזים. הוא חשב שזה בגלל שהוא מכוער והם לא, אבל אחר כך מסתבר (את זה לא מגלים בסיפור מההתחלה, בכוונה) שזה מפני שהוא היה בכלל ברבור. אני חושב, וגם כתבתי את זה בחיבור, שזה מראה שבאמת לא כולם אותו הדבר, כי יש ברווזים ויש ברבורים ואם אתה נמצא לא עם כאלה שדומים לך אז זה באמת יכול לעשות אותך עצוב, כי אז אתה לא כמו כולם, ולא מבינים אותך וצוחקים עליך ואתה מרגיש לבד. אבל אתה לא צריך להתייאש כי במקום אחר, גם אם אתה לא יודע את זה, יש ילדים שהם בדיוק כמוך ושם לא יחשבו שאתה משונה ולא יצחקו עליך בכלל (או ירחמו עליך, שזה בערך אותו הדבר) אלא יתנהגו איתך ממש ממש רגיל.

ברור שסיפרתי גם את הסוף של הסיפור, ואיך שהברווזון המכוער, אחרי שהוא עוזב את הברווזים, מוצא את הקבוצה של הברבורים וחושב כמה הם יפים. ובגלל שבינתיים הוא כבר גדל קצת, עכשיו פתאום רואים שגם הוא בעצם ברבור ולא ברווז, והברבורים מקבלים אותו לקבוצה שלהם ושמחים איתו, והוא בעצמו גם יפה כבר, והכל טוב.

אבל בסוף של החיבור הוספתי גם את המחשבה שלי שלמרות שאני מאד מאד אוהב את הסיפור הזה, זה קצת לא חוכמה מצד מי שחיבר אותו לעשות שהברווזון המכוער נהיה פתאום יפה ולעשות שהוא בעצם היה ברבור (וברבורים הם יותר יפים מברווזים, זה ידוע). לדעתי הוא היה צריך להשאיר אותו בתור ברווזון מכוער ולעשות שהוא מצא להקה של ברווזים מכוערים כמוהו, ושהוא הצטרף אליהם, וככה הרגיש טוב (ואולי אפילו יפה, אולי כולם שם בלהקה החדשה הרגישו יפים). את המחשבה האחרונה הזו לא סיפרתי אף פעם לאמא. אני חושב שזה היה עושה אותה קצת עצובה.

 

ענת שבח – בעלת תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב. כותבת להנאתה. מספר סיפורים שלה התפרסמו בכתבי-עת לספרות.
כתיבת תגובה

כתיבת תגובה