איור ילדי – יש דבר כזה? / יותם שווימר
רשימת ביקורת על ספרם של דרו דיוולט ואוליבר ג'פרס, "הצבעים בשביתה"
ספטמבר 1, 2014
“הצבעים בשביתה” הוא ספרו החדש של אוליבר ג’פרס. סליחה, של ג’פרס – שאייר, ודרו דיוולט שכתב את הטקסט. ג’פרס נחשב לאחד המאיירים המובילים והמצליחים בעולם, וגם בישראל כבר קנה לו מקום של כבוד עם הספרים שאייר וכתב, בהם “הבקבוק והלב”, “הילד שאהב לאכול ספרים”, “תקוע” ו”לאבד ולמצוא”. בחו”ל שווק הספר כיצירה החדשה של ג’פרס, וניתן להניח שהתרגום המהיר של הספר לעברית (על ידי נטע גורביץ) נבע בעיקר מהעובדה שג’פרס חתום עליו. זוהי פריבילגיה ששמורה לנבחרת מצומצמת יחסית של מאיירים ומאיירות, ואכן, במידה רבה חינו הרב של הספר נובע מהאיורים של ג’פרס והבחירות הסגנוניות-אמנותיות שהוא מבצע.
אהבתי את הרשימה ואת הספר על איוריו המיוחדים. אני חושבת שגם בסגנון איוריה של המאיירת ג’ני מייליכוב יש מהאיור הילדי.
אני מוצאת באיוריה הקסומים חיקוי של ציור ילדי שיש בו נאיביות עם נופך אמנותי.
ספר מקסים נוסף ממדף “האיור הילדי” הוא “שוטי אמא שוטי” מאת לין ג’ונל עם איורים של פטרה מאדרס (הוצאת “הד ארצי”. אזל אך שווה להשיג משומש) . הגיבור הוא ילד המכווץ את אמו שדרשה ממנו לעזוב את הטלוויזיה . הוא שולח אותה להפליג באמבטיה שורצת סכנות (ברווז ים ענקי) , כדי שתבין מה זה להיות קטנה.
לפני חצי שנה העליתי ל”בלוג איור” ציור של האחיין שלי יואבי, בן 6, שצייר “שתי ספינות פיראטים, סירה קטנה עם מישהו שמחזיק משקפת, שני עפיפונים וכריש קופץ” ( http://www.facebook.com/photo.php?fbid=10153856194315705 ), שמייד גרף 120 לייקים. ילד מוכשר, זה בטוח, ובטח גם מצדיק את המאמר על “הקשר בין ציורי ילדים לאינטליגנציה שלהם כמבוגרים” שאוזכר השבוע ב”אלכסון” (הדוד משוויץ!).
אבל אני מנסה להגיד משהו אחר – קודם כל, יצירתיות וכישרון יש בשפע כמובן אצל רוב הילדים, אבל יש משהו מעבר לזה, איכויות מסוימות של ציור שנעשה ע”י ילד שכל הניסיונות לחקותם על-ידי מאיירים מבוגרים, וביניהם אלה שאוזכרו כאן, לא מגיעים אליהן. ברור שבספרים האלה האיור הסופי אמור להיות ברור וקוהרנטי יחסית, אבל בכל זאת זה עדיין לא זה.
אין ספק שהחיבור בין סגנונות האיור אצל ג’פרס כאן אכן ייחודי ומעניין, אבל חוסר האחידות שציינת הוא גם ב”איור הילדי” עצמו, חלק מהדמויות מאופיינות ו”מאויירות”/מסוגננות מדי, פחות משוחררות (הדרקון הסגול הוא אולי המוצלח ביותר בסגנון הילדי-משוחרר), ובאופן כללי העסק קצת נקי, חסר הלכלוך והקשקוש של ציורי ילדים.
ציורי ילדים אמנם משוחררים אבל יש גם ילדים עם דקדקנות לא קטנה בפרטים שמופיעים בציור שלהם, ובדוגמאות מ”הצבעים בשביתה” אין נקודות השקה ברורות בין האיורים השונים או באלמנטים בתוך אותו איור וחלק מהתיאורים די פשטניים.
מעבר לכך, נראה שזה יופי של ספר לאותם ילדים שאוהבים ונהנים לצייר, שאולי אף עשוי להביא לבחירות יותר מודעות שיעשו בציוריהם (ואז הם יהיו פחות ילדותיים?).
אגב, מעניין אולי לציין שיש 2 קלסיקות ישראליות ישראליות (לפחות, אלו שהצלחתי לחשוב עליהן) שמציגות איור ילדי – “מיץ פטל” (בעיקר העטיפה) ו”המפוזר מכפר אזר” עם איוריה של לאה גולדברג.
[עוד מחשבות שהיו לי לאורך השנים לגבי ציורי ילדים והזיקה בינם לאיור ריכזתי כאן: http://www.facebook.com/photo.php?fbid=10153722857515705 ]
[…] מאמרים מעניינים כדאי לקרוא. […]
[…] יוצא דופן בספרות העברית המאוירת לילדים. ניתן לתארו כסגנון ילדי, לא מקצועי מבחינת הכשרתו של האמן, ולא מלוטש. הדימויים […]
[…] שכתב גם את “הצבעים בשביתה” ו-“הצבעים חוזרים הביתה”, שב ומאניש חפץ מעולם […]