איור תחילה – כנרת גילדר

סרג’יו א. אפטר / האם יש אלוהים

 מדוע שואל האסיר

האם יש אלוהים,

מדוע החייל בחזית,

מדוע הוא שהאדמה רועדת מתחתיו,

מדוע האוהד המושבע

דקה לפני סיום המשחק.

אילו ידעת מהיכן מגיעה השאלה

אל מאחורי הסורגים,

אל שדה הקרב,

אל מוקד רעש האדמה,

אל היציע במגרש,

אילו ידעתי כיצד המילים מתחברות זו לזו,

הייתה לי תשובה.

הבוקר, כשמשאית הזבל חנתה מול חלון החדר שלי, החלטתי שהגיעה העת לבקש ממנה שלוש משאלות, כמו בסיפור ההוא שאבא כל כך אוהב לקרוא לי, על דג הזהב והילד שלא הסכים לתת לו לשחות.

מאז שאני בת שנתיים וחצי אנחנו גרים כאן, וכל בוקר אני פותחת את העיניים כדי לפגוש את משאית הזבל שעומדת שם, מסתתרת בין צמרות העצים, מזמרת מתחת לחלון שלי אררר… ארררר.. אר… ורררררר… אני שומעת אותה בולעת לתוכה את שקיות הפלסטיק.

משאלה ראשונה ביקשתי ממנה – תשאירי את הבקרים כמו שהם – הרים של שקיות בפי הלוויתן שלך, הג’ונגל הקטן שמלטף לי את אדן החלון ואמא לוגמת את משקה שחור במטבח. משאלה שניה, משאית יקרה, תזכירי לאמא שהחיוכים תמיד מחכים בצד השני של השולחן, כשאני מטפסת על הכסא הקטן והיא בכלל בכלל לא מסתכלת. אני יושבת שם תוהה למה אמא שוב מתוסכלת?

משאלה שלישית, ואת זו, מגיע לי, לשמור רק לעצמי, אז, משאית, אל תגלי. אני רוצה שתקנה לי אמא את דג הזהב. הוא יוכל לשחות בג’ונגל שעל החלון שלי ואני, אני אקבל עוד שלוש משאלות.

עדי פלד-שריג / בחורת הקפה

אנחנו מביטות בבחורת הקפה (ככה אנחנו קוראות לה, למרות שלדעתי היא שותה תה. תה זה מיוחד, עדין, ויותר מתאים לה). גלי אומרת שבחורת הקפה בטח סטודנטית לפסיכולוגיה, שזה להבין ברגשות, כי היא נראית מתוסבכת בעצמה, כמו כל מי שלומד את זה.

אני אומרת שלדעתי היא רקדנית מוצלחת, וגלי לא יודעת שבפנים אני מדמיינת שבחורת הקפה היא בעצם אני בעוד כמה שנים – בוגרת, יפה, רצינית, מסתורית, שותה קפה, חושבת מחשבות חכמות שמתפתחות ומשתנות כמו הגוף שלי בשנה האחרונה, שהתחיל לצמוח בדרכים מוזרות.

אני כל כך רוצה להיות שם כבר – גדולה. אין לי כוח להורים שלי, לפנים שלי, לחברות שלי, לבית ספר.

אז אני חולמת בהקיץ – אני בחורת הקפה, רקדנית, אמנית, או אולי מלצרית, אבל כזאת שכולם אוהבים כי היא תמיד מחייכת ומתייחסת יפה. אני גרה בדירה קטנה בתל אביב, עם כלב וחתול וחבר, עושה דברים חשובים ומאד מאושרת.

הדמיונות שלי צומחים וצומחים, כמעט כמו המחשבות של בחורת הקפה.

 רון שריג / מהורהרת

החיים עוברים לי מהצד

אנשים עוצרים לרגע

וממשיכים מיד

אחד סיפר שיש לאשתו יומהולדת

וביקש זר ורדים

שנייה אמרה שנולד לה נכד

ובחרה עציץ בצבע ארגמן

שהייתי קטנה הזמן עבר מהר

יצאנו החוצה

לרוץ בשבילי הקיבוץ

רכבתי על אופניים שאבא קנה לי

הזמן היה גמיש כמו גבינה של פיצה

או ספגטי שגורם לך לעשות פרצופים מצחיקים

והייתה גם השמש

ובריכה ענקית

סנדלים בצבעי טורקיז

והמון חלומות שאהיה גדולה

אמא עבדה בגינה

אבא חזר מאוחר

ואני חלמתי איך אעצב את הבית

כשיהיה לי פעם

המחשבות היו אז בצבעים

היום הם בשחור לבן

באות והולכות כמו רכבות שחוצות נופים ומרחבים

שדות ובניינים

לפעמים מרגיש שהכל בתנועה

ורק אני נשארת במקום

מתבוננת ברחוב

מהורהרת

ובעיקר…

מחכה

חם ונעים כאן עכשיו

יש לי המון זמן פנוי

יושבת מביטה ברחוב הכועס שבחוץ

מוקפת בצמחים מטפסים

שיורדים ועולים

זוחלים

ומקיפים אותי מכל פינה

וזו אני כאן בפנים

יושבת ממתינה

גלית ראב”ד / חי צומח דומם

חיותה שותה (תה) צמחים בנוף של טבע דומם.
בלי להביט היא יודעת שהרחוב בחוץ שומם.
בספל חרס (סיני) היא מצמיחה את היער מחדש מהתחלה,
עוצמת משקפיים עצובים מול אדמה חולה.

חיותה שואפת
ענף מכה שורש
חיותה נושפת
צמח סביבה חורש.

ליד השולחן היא חולטת סבַךְ,
תכף תקום ותרקח
עולם
במטבח.

נתי קורן / אל הגדה המוארת

סיגי עזבה בארבע ואבא צפוי היה לאסוף אותה לאימון הריקוד רק בחמש. צילה הרכיבה משקפי שמש בכדי להסתיר את ניצנוץ הדמעות שעוד יבואו והתגנבה כדרכה אל המרפסת המלוכלכת שהייתה מלאה כולה בעציצים וצמחים שאבא התעקש לאסוף כאילו ביקש למלא את ריקנותה בשפע פראי. היא השתחלה עד למעקה וקרבה אליה ספל ישן, שאבא שתל בו איזה צמח, בכדי שיסתיר אותה מעט.

כל יום בארבע ורבע היתה יוצאת למרפסת הריקה שבבניין ממול אישה, אולי בת גילה של אימה, לו היו ממשיכים לחגוג לה ימי הולדת. שיערה היה צהוב ועורה בהיר מאוד. היא היתה מתישבת על כסא פלסטיק לצד שולחן קטן, מעיינת בספר גדול ומקלידה על גבי מחשב קטן. מידי פעם היתה מרימה את ראשה ובוהה, ממש בכיוונה של צילה.

אבל באותו יום האישה לא הופיעה. השעה היתה כבר ארבע וחצי ובדיוק כשצילה חשבה כבר לסגת יצא אל המרפסת שמולה ילד זר, מקורזל שיער ולבוש בגדים בהירים. בידו השחומה החזיק דף נייר לבן שבהק באור השמש. הוא רכן אל השולחן הקטן והתעסק בנייר. מידי פעם ליטף אותו לכל אורכו. ואז צץ בידו מטוס והוא גחן מעבר למעקה ושילח אותו לדרכו. המטוס הסתחרר ודאה. צילה והילד עקבו אחריו במבטם עד שנעלם אי שם למטה בגינת הבניין של צילה.

לפתע צלצל פעמון הדירה. צילה זנקה ממקומה ומהרה אל דלת הכניסה. מבעד לעינית לא ראתה איש ואז הרגישה כי היא דורכת על משהו. היה זה דף נייר שנדחף תחת הדלת. היא התכופפה והרימה אותו.

הדף נראה כמו עמוד פתיחה של ספר. הוא נשא את הכותרת: “אל הגדה המוארת”, ובאותיות קטנות: “מפינית: אורה וייס”

מרב קינן

מול ביתי שדה ניצב,

יבש וצחיח כנחל אכזב,

אך פעם בשנה כמו איזה נס,

הוא מקיץ ופורח ומתנוסס…

והוא רחוץ, ומפואר,

ומבושם ומגונדר,

כעוטה אדרת פרחי בר…

ואני מביטה ומתפלאת,

שדה מוזר, קסום ומהפנט,

ככה קם ומתרומם,

ולפתע אינו דל ושומם,

ושזורים בו בחן, גוון וגוון,

כמו תמונה המצוירת ביד האומן,

וליבי נפתח וגלוי ורחב ואוהב,

אל מול יופיו הפראי, הפשוט, העניו…

בחדווה ובאורך רוח אמתין,

עד יחלפו שרב וחמסין,

ורוח קדים ורוח סערה,

יורה ומטר ולילות הקרה,

עד תשכים ותפרח ואביט בך שוב,

ואשאף ניחוחות של פריחה ולבלוב,

ותמלא נפשי בשיכר ובצוף,

ולו רק לרגע קצר וחטוף,

וקלה אהיה, ושמחה ונרגשת,

על חג וחירות, וזריחה מתחדשת…

וכשתגיע שעתך ליבוש לקמול,

אתעצב רק מעט, אך רוחי לא תיפול,

אתן מבט אחרון, ארוך וממושך,

לפני שתצהיב, תכמוש ותדעך…

ואדע זאת לבטח, כי אלי תחזור,

ותשוב ותפרח ותקיץ ותיעור,

כפי שהינך,

פעם אחר פעם,

שנה אחר שנה,

כבכל דור ודור…

חנן סבח טייכר

יש לי דודה אתי. אמא אומרת שהיא משהו מיוחד. בארוחות שישי, בזמן שסבא פורס אבטיח ומלון, כל המבוגרים שותים קפה ורק דודה אתי שותה תה בלי סוכר. בקופסת פח עם ציורי פרחים היא שומרת צ’אי מהודו, תה יסמין מקהיר, קינמון וניל מפרו, ופקעת ורדי בר מחנות בכרכור. אבא קורא לה פקעת עשבים.

מהטיול האחרון שלה היא חזרה עם איציק. כשביקרנו אותם הוא הציע לי קפה. הוספתי שתי כפות סוכר, אבל זה נשאר מר וירקתי הכל. כולם צחקו. רק אתי הכינה לי תה ג’ינג’ר-לימון-דבש. זה היה הכי טעים בעולם. כשנולדו התאומים הם קראו להם אושר ודין, ועברו לגור אצל סבא וסבתא.

בפסח האחרון דודה אתי התרוצצה כל הזמן. אני כבר ישבתי בשולחן של הגדולים. במטבח גיליתי את הקופסא הפרחונית מלאה במטרנה. בסוף הארוחה, אחרי שנגמר גם המלון, ראיתי אותה במרפסת עם משקפיים מלאות אדים, בלי כח לנקות. ניגשתי למטבח והכנתי תה מחתיכת ג’ינג’ר, פרוסת לימון דקה ושתי כפות גדושות גדושות בדבש.

אודליה גולדמן

נעים להכיר, עדי רענן, צמיחונית.
לא, לא התבלבלנו, זאת תופעה רצינית –
יש לה הכוח
לגרום לצמחים
לעלות ולפרוח.
תראו, לידה מזדקף כל עציץ מצהיב
ועצים חושבים שהגיע אביב.

זה נחמד לפעמים,
כמו לפני כמה שנים
כשחגגה יומולדת
ובכל גינות השכונה צמחו שושנים.
אבל לפעמים זה גם קצת לא נעים,
כמו כשהייתה עצובה ומתוך התה
צמחה לה פתאום מרגנית השדה
או כשגילתה שהלכה לישון עצבנית
והדשא הפך לסירה-קוצנית.

לכן מזל שפגשה בדיוק בזמן
את ערן ערבה, שהוא יבשנן.
יבשנן, אם לא ידעתם, זה בגדול
מי שמצליח לייבש את הכל.
להצהיב עציצים, להנביל פרחים,
לגרום גם לקקטוס למות במשרד.
ומה יש לומר, ערן ערבה
הוא יבשנן מוכשר במיוחד.

יחד גרים הם בבית קטן
עם ילדה חמודה ששמה הוא ענן
(והיא לא צמיחונית ולא יבשננית.
הם בדקו. כמובן.)
ויש גם גינה חיננית ויפה
לא מרשימה ולא עלובה,
בהחלט גינה בינונית.

מה שכן, עם כל הדברים שענן מרחיפה…
מכירים אולי ילד מנחית?

אילה אלבאז / סלט טיול

תמיד יש לנו בבית תורנות, תורנות שטיפת כלים ותורנות טיפול בארנבות ותורנות לסדר את חדר הילדים. והשבוע אמא אמרה שאם כבר כולם בחופש אז נתחיל בתורנות להכנת ארוחת בוקר.

היום הגיע תורי וראיתי שהלחם נגמר.

פתחתי את המקרר ובדלת לא היו ביצים ובמגירת הירקות שכבו רק שלושה מלפפונים וחסה קטנה.

השמש בחוץ היתה חמימה בדיוק במידה הנכונה אז יצאתי למגרש החול,  איפה שבל”ג בעומר עושים מדורות.

שולה השכנה קטפה שם צרור גדול של עלים וסיפרה שמכינים מהם תה קסמים שעושה גם נעים בבטן וגם בלב, ונתנה לי כמה ענפים.

שאלתי אותה אם יש לה רעיון לארוחת בוקר והיא הראתה לי כל מיני צמחים. בבית קילפתי את המלפפונים ושטפתי טוב את העלים, ויצא סלט בכל הצבעים. הכנתי לנו קנקן מהתה של שולה. וכולם אמרו שיצא מאוד יפה וטעים, אולי זה גם היה בגלל התה של שולה שעשה לנו נעים.

סלט טיול של שולה השכנה:

עלי כותרת של חרציות

עלים של חרדל (מעט כי הם קצת חריפים)

עשרה פרחי חוביזה סגולים.

חסה ומלפפונים מהסופר.

מורן קבסו / גן קסמים

זוהי שעת בוקר אפורה וצוננת, הצמחים ניצבים סביב גבריאלה, לועגים לה בעודה יושבת בקפיטריה. שוב נכשלה במשימתה – הניפה את השרביט, אבל לא הצמיחה פרחים יפהפיים. הספל הלבן שבידה מוצף גבעולים ירקרקים, שמשתרגים סביב זרועותיה, מתגנבים אל שיערה. החרסינה מעוטרת באיורי פרחים תכולים וורודים, מלאכותיים ככל היתר.

“רק הוא אמיתי,” לוחשת, צער עוטף את לבה. היא מתגעגעת לפטריסיו, לשיערו הקצר ולחיוכו השובב. כמה אהבה להתבונן בו במהלך השיעורים, ידה נחה על סנטרה, משקפיה מגנים על עיניה מפני העוצמה שבמבטו. כמה רצתה להפתיע אותו בוורד אדום, לאחוז בידו ולומר לו שאף פרח לא ישתווה לפניו היפים. אבל הוא נטל את הוורד שהניחה על שולחנו, שאף את ניחוחו והשליך אל פח האשפה.

מאז, כוחותיה אבדו, גם תקוותיה, ונדמה שדבר לא ירפא את נפשה. אבל היא נזכרת בתעלוליו, בזעם המורים, כשהפך את הצמחים המפוארים לשועלים וחתולים. צחוקה היה אינסופי. הרוח הנושבת מביאה לה התלהבות מחודשת. היא תיצור גן קסמים עבורו. היא לא תיכנע.

אפי הלפרין / כנרת

הוֹ כִּנֶּרֶת, כִּנֶּרֶת*

עֲצוּבָה, מְהוּרְהֶרֶת,

מִשְׁתּוֹקֶקֶת לָצֵאת לַשָּׂדוֹת

אַךְ עַכְשָׁו זֶה אַחֶרֶת

וְגַם הִיא מְסוּגֶרֶת

עֲמוּסָה דְּאָגוֹת וּטְרָדוֹת.

הִסְתַּכְּלוּ עַל כִּנֶּרֶת

אֶת עַצְמָהּ מְאַתְגֶּרֶת

לְהַכְנִיס אֶת הַחוּץ לְבִּפְנִים,

עִפָּרוֹן חַד בּוֹחֶרֶת

וְחִישׁ קַל מְאַלְתֶּרֶת

מִתְאָרִים שֶׁל צוּרוֹת וּגְוָנִים.

שִׂימוּ לֵב אֵיךְ כִּנֶּרֶת

דַּף לָבָן מְאַיֶּרֶת

בְּעוֹלָם חֲלוּפִי וְיָפֶה,

וּמוּלָהּ – לְתִּפְאֶרֶת –

עֵץ גָּדוֹל, גְּבַה צַמֶּרֶת

מִצְטָמֵּחַ בְּסֵפֶל קָפֶה.

* האם כבר סיפרתי כמה היא מוכשרת?

עדי בלכמן סופר / קַנוּקִי הקטנה

קַנוּקִי הקטנה רצתה לאַמְבֵּט בַּשְלוּלְיָם הגדול,

אבל השְלוּלְיָם בֶּאֶרֶצַחֶרֶת והיא פֹּה.

דַמְעָתָה וְדַמְעָתָה פֹּה כל הַבּוֹשֶמֶש,

דַמְעָתָה וְדַמְעָתָה פֹּה כל הַיָעֶרֶב,

כי היא פה והשְלוּלְיָם בֶּאֶרֶצַחֶרֶת.

דַמְעָתָה וְדַמְעָתָה בַּחוֹמְסִין,

דַמְעָתָה וְדַמְעָתָה בְקוֹרְקֶרַח,

כי רצתה לאַמְבֵּט בַּשְלוּלְיָם הגדול.

דַמְעָתָה וְדַמְעָתָה טִיפְּטִיפּוֹת,

דַמְעָתָה וְדַמְעָתָה הַרְטִיפּוֹת,

וטִיפְּטִיפּוֹתֶיָה והַרְטִיפּוֹתֶיָה הִתְעַלוּ תָחְתֶיה:

הִתְעַלוּ תַלְתְעָלִים,

הִתְעַלוּ עָרְסְעָלִים,

הִתְעַלוּ וְהִתְעַלוּ מָלֵאעָלִים.

לפתע החלה תְזוּזָאִיטִית,

שהפכה בִּשְעוֹנַה לתְזוּזָזִיתִית,

וּסְפינוֹנִיוֹת סְפינוֹנִיוֹת של עָרְסְעָלִים וְתַלְתְעָלִים,

על בִּרְזִיוֹת בִּרְזִיוֹת של טִיפְּטִיפּוֹת והַרְטִיפּות,

לקחו אותה בְּלֹאדֶרֶך נַחָשוֹליִת

עד לְאֵרֶצַחֶרֶת, עד לָשְלוּלְיָם הגדול.

יובל רייבן / הבית המוזר של גב’ אלמח

בְּדִירָה הַתְּשִׁיעִית בְּקֵצֶה הָרְחוֹב

גָּרָה אִישָׁהּ מִסְתּוֹרִית לָרֹוב.

רְאוּ! מַה שָׂם צוֹמֵחַ?

הַבַּיִת הַמּוּזָר שֶׁל גָּבַרְתָּ אַלְמֵחַ.

יַעַר קְטַנְטֹן בְּאֶמְצַע רְחוֹב מְמֻצָּע

מָקוֹם פָּשׁוּט; לֹא מְצֻעֲצָע

שְׁתָלִים וּסְבָכִים

עֲשָׂרוֹת, אוּלַי מֵאוֹת-אַלְפֵי פְּרָחִים!

מֵהַמְּנוֹרָה מִשְׁתַּלְשְׁלִים עָלִי כּוֹתֶרֶת

זָר טִבְעִי בִּמְקוֹם פְּנִינִים לְשַׁרְשֶׁרֶת

אֶת הַסָּפָה מַחֲלִיף גֶּזַע עֵץ

(בֶּאֱמֶת, אֲנִי לֹא מִתְלוֹצֵץ!)

וְאֹם חֲשַׁבְתֶּם שֶׁאֲנִי מְשַׁקֵּר

בּוֹאוּ גַּם אַתֶּם לְבַקֵּר

מַרְאֶה כה מְשַׁעְשֵׁעַ, כֹּה שָׂמַח

הַבַּיִת הַמּוּזָר שֶׁל גָּבַרְתָּ אַלְמֵחַ.

ניקולא יוזגוף-אורבך / בֵּית הַשּׁוֹמֶרֶת בְּצֶמַח

הַכֹּל יוֹדְעִים כִּי בְּאַרְצֵנוּ יֶשְׁנוֹ יִשּׁוּב אֶחָד

מְרֻחָק, שׁוֹנֶה וּמְיֻחָד

שֶׁמְּמֻקָּם בִּקְצֵה קָצֵהוּ שֶׁל צַד,

עַל שְׂפַת הַכִּנֶּרֶת וְהַגִּלְעָד.

אֵלָיו מַגִּיעוֹת מִשְׁפָּחוֹת עִם יְלָדִים בַּחַג,

וּלְעִתִּים גַּם מַגִּיעִים לְבַקֵּר בּוֹ לְבַד.

לְאַחַר שְׁעוֹת נְסִיעָה אֲרֻכּוֹת,

כְּשֶׁמַּמָּשׁ כְּבָר לֹא תּוּכְלוּ עוֹד לְחַכּוֹת

תַּגִּיעוּ לְשַׁעַר עָשׂוּי מִיְּרָקוֹת

וּבוֹ תִּמְצְאוּ גְּזָרִים, מְלָפְפוֹנִים, בְּצַלְצַלִּים וְעַגְבָנִיּוֹת מְתוּקוֹת.

מֵעֵבֶר לַשַּׁעַר תִּרְאוּ שְׁבִיל לֹא רָגִיל,

שֶׁעָשׂוּי מִפְּרוּסוֹת שֶׁל קִשּׁוּא וְחָצִיל.

מִשְׁנֵי צְדָדָיו שְׁתוּלִים וּנְטוּעִים בְּשִׂמְחָה וּבְגִיל,

עֵצִים עַד גַּג הַשָּׁמַיִם וּצְמָחִים עַד לְגֹבַהּ שֶׁל פִּיל.

כָּל בָּתֵּי הַיִּשּׁוּב מְקֻשָּׁטִים בִּפְרָחִים וּבְשִׂיחִים

בְּעֵשֶׂב יָרֹק וְגָבֹהַּ טְבוּלִים וְשׂוֹחִים.

בַּכְּנִיסָה לַבָּתִּים צַבִּים, שַׁבְּלוּלִים וְחֶלְזוֹנוֹת נָחִים,

וּבַחַלּוֹנוֹת – צִפּוֹרִים הֵקִימוּ קִינִים מֵעֲנָפִים צְפוּפִים וּסְבוּכִים.

בִּקְצֵה הַיִּשּׁוּב, סָמוּךְ לִשְׂפַת הַכִּנֶּרֶת, נִיצַּב בֵּית הַשּׁוֹמֶרֶת,

בּוֹ גְּדֵלִים צְמָחִים מִתּוֹךְ הַכּוֹסוֹת וְעַל הַצַּלָּחוֹת,

בּוֹ גַּם בַּמִּטָּה מִתְכַּסִּים בְּדֶשֶׁא בִּמְקוֹם בִּשְׂמִיכוֹת.

מִבֵּית הַשּׁוֹמֶרֶת נִתַּן לְהִתְבּוֹנֵן בִּשְׁקִיעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ וְגַם בַּזְרִיחוֹת

וְעַל צִדּוֹ הָאֶחָד שֶׁל גַּג הַבַּיִת כָּתוּב: “בְּרוּכִים הַבָּאִים לַיִּשּׁוּב צֶמַח”

וְעַל צִדּוֹ הַאַחֵר, “שָׁלוֹם, וּלְהִתְרָאוֹת”.

נתי בית / גננת עצובה

גננת עצובה כמעט לא מחייכת,

גננת עצובה לאט-לאט הולכת,

גננת עצובה בסתר נאנחת,

גננת עצובה – נופלת לה צלחת,

גננת עצובה שקטה ומפוזרת,

גננת עצובה, זוכרים אותך אחרת!

גננת עצובה קופאת על כוס קפה,

אנחנו נעזור לך, אנחנו נְרפא!

ניתן לך חיבוקים,

נציע ממתקים,

נלטף לך את הראש,

ונתחיל ללחוש:

מילים-מילים-מילים

שיעזרו לך להחלים.

כבר לא תהיי בוכה

ושוב תהיי שמחה!

אם לא ‘חת ושתיים,

אז מחר או מחרתיים!

וגננת שמחה – מחייכת וזוהרת,

גננת שמחה – בדיחות מספרת,

גננת שמחה – עליזה וצוחקת,

גננת שמחה – ממציאה ומשחקת,

גננת שמחה – חברה של כל ילד,

גננת שמחה – תעמוד בדלת

ותפגוש כל אחד עם חיוך על שפתיים…

אם לא היום, אם לא מחר, אז בטח מחרתיים!

שירה בן ארצי-פלום / ספל חלב

אמא אמרה – “ילדתי, החלב בריא לך, בחלב יש סידן, עד שתסיימי את כל החלב שבספל, את לא עוזבת את השולחן!”

והלכה לה.

קירות המטבח שתקו והתבוננו בי בציפייה, הכיור והברז עצרו נשימה.

אני עוד אראה לה, לאמא הזו, היא עוד תלמד,

מי כאן מחליט ומי יושב בצד,

אז אם לקום לא אוכל, פשוט אשב כאן לעד!

כאן אגדל ואצמח ואהיה לגברת, אני והספל נחגוג יום הולדת,

אכיר איש נחמד וילדים נגדל, גם כלב שובב,

על שולחן במטבח עם ספל חלב.

אני עוד אראה לה לאמא הזו, היא עוד תלמד,

מי כאן מחליט ומי יושב בצד!