1 יצירה מקורית

איור תחילה – שחר קובר (חלק א’)

פרויקט כתיבת טקסט בהשראת איור

אפריל 1, 2020  

במסגרת פרויקט חגיגי של “הפנקס”, המבוסס על המהלך של איור תחילה, שבו האיור קודם לטקסט (והיווה הנושא של אסופה שהפקנו בעבר), הוצאנו קול קורא לציבור: כתיבת טקסט (שיר או סיפור) בהשראת איור של שחר קובר. קיבלנו טקסטים רבים ועל כן פיצלנו את הטקסטים לשני חלקים (הסדר אקראי לחלוטין). מטרת הפרויקט היא עידוד כתיבה בעת הנוכחית, ועל כן כל הטקסטים פורסמו, ללא עריכה, אלא כפי שנכתבו על ידכם/ן.

תודה לכל המשתתפים והמשתתפות, ואין לדעת – אולי ייצא מזה ספר!

(לחלק ב’, לחצו כאן)

איור: שחר קובר

 

אלון בלוך

השקיעה יורדת אל גן המשחקים העמוס לעייפה, כאשר ילד אחד מצביע אל קצה הגן וצועק: “תראו”. כולם מסתובבים, ועל העץ הם רואים לראשונה בחייהם ציפור סגולה וענקית. הילדים חושבים שהיא מפלצת ולא מוכנים להתקרב. המבוגרים מפחדים גם וקוראים לה “סירנה”.

אבל אבא אחד מתקדם, רון, הוא לא מפחד. הוא זוכר שכשהיה קטן התייחסו אליו אחרת, משום שנולד כשגוון עורו הוא אדמוני-סגלגל. הצבע הזה הקשה עליו כל ילדותו. היום, כשהוא אבא חזק, הוא לא ייתן שיצחקו עליה ויברחו ממנה. לאט-לאט הוא מטפס על העץ עליו היא נמצאת, עקב בצד אגודל, הוא יודע שהסיכון כפול – מצד אחד הקרקע שהולכת ומתרחקת ומהצד השני הציפור ממנה כולם מפחדים. אבל לו לא אכפת, הוא לא עומד להיכשל.

“זמיר”, הוא קורא בעודו מתקרב אליה בעדינות ומגיש לה מהממתקים שהביא. הציפור מתקרבת ואוכלת בעדינות, שנים שלא התייחסו אליה ככה, תמיד היא הייתה המפחידה. מהצד, כולם מסתכלים ונדהמים, הם מגלים שגם מפלצות יודעות לבכות.

מכי לוי / סדרי עולם 

כְּשֶׁהַטֶּבַע כְּבָר לֹא מִתְרוֹפֵף
לֹא מוּכָן לְאַבֵּד אֶת עַצְמוֹ
הוּא מֵבִין אֶת כּוֹחוֹ
זֶהוּ גַּם עוֹלָמוֹ
וּמַכְרִיז שֶׁהוּא
בִּלְתִּי חוֹלֵף.
כְּשֶׁהַטֶּבַע כְּבָר לֹא מִתְכּוֹפֵף
לֹא נוֹטֶה לִהְיוֹת רַק קִנְיָן
הוּא מֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ
מַרְהִיב לְפָגְשׁוֹ
וּמוֹדִיעַ לַכֹּל
אֲנִי כָּאן.
וְאַתָּה,
שֶׁחַשְׁתָּ מֶרְכָּז
וְכָל הַיְקוּם סְבִיבְךָ
מֵבִין שֶׁזּוֹ עֵת לְמַעֵט חוֹתָמְךָ
וּמָה שֶׁהָיָה אָז קַיָּם,
נִשְׁמַט הַיּוֹם מִיָּדְךָ
וְחוֹזְרִים
סִדְרֵי
עוֹלָם.
זֶה הַזְּמַן
לָצֵאת לְמַסָּע,
בְּתַרְמִיל וְעָנְוָהּ אֲחִידָה,
לִפְגֹּשׁ בַּבְּרִיאָה הַפְּרוּשָׂה
שֶׁחוֹזֶרֶת לִנְשֹׁם בְּעָצְמָה
כְּשֶׁהַטֶּבַע כְּבָר לֹא מִצְטַנֵּף
לְצַמְצֵם מְעוֹנוֹ לֹא מַסְכִּים
מִתְעַצֵּם, מִתְרַוֵּחַ
לֹא מִשֶּׁתּוֹפֵף
מְשַׁנֶּה אֶת
מַפַּת הַצְּבָעִים.
הַצִּפּוֹר הַקְּטַנָּה
שֶׁבִּקְּרָה בְּבֵיתְךָ
עַל עָנָף תְּאָרֵחַ אוֹתְךָ
הַיּוֹצְרוֹת הִשְׁתַּנּוּ, זֶה מֻרְגָּשׁ,
נִרְקְמָה הֲבָנָה
ומִפְגָּשׁ.

בת-אל אטיאס

“שלום ציפור,” אמר האיש, “יצאתי למסע ארוך ומפרך אל עבר האושר.” תוך כדי שלף מתיקו אוכל מיוחד והגיש לציפור.

“תודה רבה, איש יקר, מה אוכל לעשות עבורך?”

“האם את יודעת היכן האושר קיים?”

פרשה הציפור את כנפיה, “האושר הוא ליהנות ולהוקיר תודה על מה שיש, ולא לעוף ולברוח כשקשה.”

“אתה תחזור לכאן בקרוב?” שאלה הציפור.

“אני לא מבטיח,” השיב האיש. “אני נווד, בדיוק כמוך, אך אין לי כנפיים, וכשרע לך תמיד קל לך לברוח, ולי קשה. יש לי שאלה בשבילך, ציפור יפת מראה, מדוע את נודדת ממקום אל מקום?”

“יש לי כנפיים, כי זו המתנה שהטבע נתן לי כדי לשרוד, לחפש מזון, להימלט מטורפים ולעוף לארצות חמות כשקר. כל אחד קיבל את המתנות שלו, וגם אתה. הכנפיים לא מביאות לי את האושר. שתהיה לך דרך צלחה, ותאמין שהאושר נמצא כאן, בתוכך.” והציפור עפה אל דרכה.

התבונן האיש מטה, מעלה וסביבו, הרגיש את פעימות לבו, וכך מצא את אושרו.

איילת קלשצ’לסקי 

שמעתי אותה מעירה אותי בקול ענוג ורך, “אתה קם?”. זו הפעם הראשונה ששמעתי אותה מדברת. לא הצלחתי לפקוח את עייני, פחדתי שאם אפקח החלום יגמר, והרי סוף סוף שמעתי אותה מדברת אליי. עד עכשיו בחלומי היא רק שרה לי מנגינות ילדות אהובות, מחזירה אותי לבקרים בשבתות וחגים בבוסתן של סבתי, כולם עוד ישנים מתגלגלים על המזרנים, ורק אני בבוסתן הסבוך, ער, צופה בדררות מנקרים מפירות העצים. ורק היא, קטנה ועדינה, מסתכלת בי ושרה רק לי. אך בחלומי היא גדולה ממני ואני איני ילד עוד, מטפס בצמחייה הסבוכה מגיע עד אליה ומאכיל אותה בפירורי החלה שבידי.

“אתה קם?” שמעתי שוב, זה היה קולה הרך של צופית המנסה להעיר אותי בעדינות לאחר ליל אהבה סוער. עפעפי היו כבדים, רציתי שוב להרגיש את כנפייה מרפרפות מעלי, עוטפות אותי, מגינות עליי, משרות בי רוגע וביטחון. בחלום דאגתי היחידה היא לטפס אליה ולהאכילה. פקחתי את עיניי, ובני אהובי מבקש שאקום ואכין לו כריך מחלת השבת.

משל שתי הציפורים / מרב קינן

אם אתעצב, אז בשקט אשב,

ולרגע אעצום את עיני…

אבדה כי גופי הוא כעץ הדולב,

אשר כל ענפיו עצמותיי.

 

וביניהם נח לו קן,

ודרות בו בחן,

שתי ציפורים במספר.

האחת זמרתה כהוד והלל-

קולה צלול ומואר.

 

הציפור האחרת,

גם היא מזמרת,

אך צורם הוא הקול ותפל,

והיא מבכה, ונפשה מתייגעת,

צילה אפור ואפל…

 

ותשבנה יחדיו,

בינות ענפיו,

של עץ הדולב המפותל,

אחת תזמר לשמחה ופאר,

אחרת ליום מר ודל…

 

וכשתבוא השעה לגרגיר ולפת,

אפקח את עיני ואבחן אז לאט –

מי הסועדת ומי המנקרת

עתה בצל ענפיי?

אז אהנהן, אחייך ואדע –

התשובה נתונה בידיי…

 

רויטל ורד-טבע / גן עדן עכשיו

“די, די, די כבר, תסתמו!” הוא שומע את הקול הזועם שצורח לו בתוך הגולגולת, מתריע שהגיעה השעה להליכה היומית שלו.

שבעים וחמש דקות של צעידה נמרצת בוואדי. אם רק יחזירו לו את זה, יוכל להתמודד עם הכול; עם המשמרות הכפולות במפעל המחניק אך הכל כך חיוני בימים אלו, עם אמא שלו שחייבת להשמיע את קולה מידי ערב – כדי ש”לפחות אתה תדע שאני עדיין בחיים”, עם השכנים מלמעלה ששלושת הילדים שלהם מתייחסים למסדרון שנמצא בדיוק מעל כורסת הקריאה האהובה עליו כאל מסלול ריצה מאולתר מזה כמעט שבועיים. שבעים וחמש דקות בגן עדן. הוא, התרמיל הירוק שהיה פעם של שירה והציפורים שממשיכות לצייץ כאילו הן לא יודעות שהעולם בחוץ השתגע.

אבל כבר חמישה ימים שזה לא אפשרי. אז הוא מת מבפנים. כל פעם קצת. הקליפה שעד לא מזמן שימשה אותו בהליכות האהובות עליו, מתכווצת, מתקמטת. הוא מרגיש איך הקירות סוגרים עליו, חולם על הירוק והוורוד והצוויץ והצווצץ ומאבד עוד חתיכה מעצמו.

נורית גבעוני

הייתי בדרכי לחלקת האלוהים שלי, המקום שהיה רק שלי, חבוי, שקט ומלא רוגע. כשהרמתי את ראשי מעלה, היא הביטה בי, עם מקורה המחודד, במלא צבעי תפארתה, בעיניים פקוחות ומשתאות, בוחנת, בודקת אם תתיר לי להיכנס לביתה שהיה לעתים לביתי.

“ומי אתה?” שאלה, “ומה הבאת בתרמילך?”

חשבתי לעצמי שאף פעם לא שמתי לב לכך שיש במקום הזה עולם אחר, שעוד מישהו מצא בו את ביתו.

הוצאתי מתרמילי חופן של גרעינים שהבאתי כדי להנעים את זמני. הושטתי לה את ידי והצעתי לה להיות שותפה לי. חשבתי שכך נוכל להתקרב, להיות חברים.

אבל היא הביטה שוב, בודקת, בוחנת אם תוכל לתת בי אמון.

בזהירות רבה טיפסתי על העץ עליו עמדה, נזהר שלא להפחיד אותה, להראות שאני רוצה רק להיות חבר. מסביב שקטו העצים, לא השירו עליהם שלא למשוך את תשומת הלב, מביטים גם הם בנו, סקרנים לראות אם תושיט לי הציפור את ידה לשלום.

דפנה מעוז

הם ישבו האחד ליד השנייה, ולא ידעו לאן להוליך את בדידותם. כבר ימים ארוכים הם סגורים בחדרון הקטן. כל כך קטן וצר היה, שלא אפשר להימנע ממגע אקראי. נותרו העיניים. תמיד אפשר להשפיל מבט.

“אולי סרט,” חשבה לעצמה, “סרט יתן מרווח בריחה של מאה ועשרים דקות לפחות.”

זה היה סרט מוזר כמו החיים שנכפו עליהם בשבועות האחרונים. סיפור על ציפור יפהפייה שהטילה חמש ביצים סגלגלות. מתוכן בקעו ויצאו גוזלים חסרי ישע. חוץ מביצה אחת. איש קטנטן ומושלם נחלץ ויצא מן הביצה החמישית. הוא התיישב בקצה הקן והביט על הנעשה מסביב . מעיניו נשקפה בדידות.

הציפור הייתה רק ציפור, לכן לא שאלה שאלות, ולא נעלבה כשהאיש הקטן סירב לאכול מידה. הגוזלים גדלו התחזקו ופרחו מהקן. הציפור היפה הזדקנה. נחלשה. האיש דאג לה לכל צרכיה.

הם לא החליפו מילה או ציוץ. הכול היה ברור מאילו.

“משעמם. סרט משעמם!” פסק לפתע האיש שישב לידה.

היא הביטה בו. לראשונה מזה ימים רבים ראתה אותו: האיש שלה ישב בכף ידה, חייך אליה חיוך זעיר ונופף בזרוע קטנטנה.

“מוזר,” המתה לעצמה ופרשה את כנפיה, “מוזר כמעט כמו הימים שלנו בחדר הזה.”

בָּעוֹלָם שֶׁלִּי בָּעוֹלָם שֶׁלָּנוּ / מירב טלאור

בָּעוֹלָם שֶׁלִּי הַכֹּל פּוֹרֵחַ

בָּעוֹלָם שֶׁלִּי אֲנִי רַק אוֹרֵחַ

הַיֹּפִי כְּמוֹ נִבְרָא בִּשְׁבִילִי

אַךְ הָעוֹלָם שֶׁלִּי לֹא רַק שֶׁלִּי

וַאֲנִי שָׂמֵחַ

 

הָעֵץ שֶׁלִּי מַפְעִים וּפוֹרֵחַ

הַפְּרָחִים שֶׁלִּי מְפִיצִים רֵיחַ

אֲנִי חַי עַל הָאֲדָמָה שֶׁלִּי

אֲבָל הִיא לֹא בֶּאֱמֶת שֶׁלִּי

אֲנִי כָּאן אוֹרֵחַ

 

הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלִּי עַל חַיַּי זוֹרֵחַ

וּכְשֶׁחָשׁוּךְ עוֹלֶה בְּחַלּוֹנִי הַיָּרֵחַ

אֲנִי מְטַיֵּל עַל הָאֲדָמָה שֶׁלִּי

וַאֲנִי מְפַזֵּר אַהֲבָה בַּשְּׁבִילִים

וְהַלֵּב נוֹכֵחַ

 

בָּעוֹלָם שֶׁלִּי אֲנִי שָׂמֵחַ

וְנַפְשִׁי חוֹמֶלֶת לַחַי וְלַצּוֹמֵחַ

הַכַּדּוּר הַזֶּה הוּא לֹא רַק שֶׁלִּי

וְטוֹב לִי כְּשֶׁאֲנִי נוֹתֵן מִשֶּׁלִּי

וּפָחוֹת לוֹקֵחַ

 

הֶחָתוּל מְיַלֵּל וְהַכֶּלֶב נוֹבֵחַ

הַצְּרָצַר מְצַרְצֵר וְהַפְּרָחִים נוֹתְנִים רֵיחַ

גַּם קְטַנִּים הֵם גְּדוֹלִים בָּעוֹלָם שֶׁלָּנוּ

לוֹחֲשִׁים לִי תַּקְשִׁיב וְתִלְמַד מֵאִתָּנוּ

וַאֲנִי מַקְשִׁיב

וְאֶת הַלֵּב פּוֹתֵחַ

דניאל ברוק

כל עולמי בילקוטי

נושא תמיד אותו איתי,

בפנים שדה פרוש או יער

אל ילדותי מצוי בו שער.

אבי נמצא בילקוטי

וגם אמי ואחותי.

אפליג איתם בנהרות

בהם טובעות הצמרות.

אלון זקוף

אורן כפוף.

ועדרים של יתושים.

ולה מרשים,

לי לא מרשים –

לפגוש חצות מול גחלילית,

ללחוש כישוף אל הלילית,

עצה בוגרת לקבל,

להינמס אל תוך הליל.

ולה מותר ולי מותר –

לקטוף מפטריות הבר.

ללכוד טיפות על הלשון,

על ערימת עלים לישון,

שדים ביער לחפש,

על עץ גבוה לטפס,

להאכיל חורפי תותים.

כל עולמי בילקוטי.

אפי הלפרין / יונתן 

גם כשגדל והתבגר הוא לא חדל מלרצות לטפס על עצים. ומה שהחל כמעשה משובה של ילד קטן הפך בסופו של דבר למקצוע מכובד. אוֹרְנִיתוֹלוֹג.

כששואלים אותו בנוגע לעיסוקו ושומעים את תשובתו, רגיל יונתן לקבל הערות בנוסח “אה, אז אתה בעצם צַפָּר”. ואז הוא נאלץ להסביר בסבלנות שמדובר בשני תחומים שונים ושתפקידו כולל ביצוע מחקרים מדעיים על בעלי כנף, בעוד שצפרים חובבים רק צופים בהם להנאתם.

יונתן עובד בארגון ששם לו למטרה לשמר חיות בטבע. תחום מומחיותו כולל רביה של ציפורי בר. הוא עושה ניסויים במעבדה, מרכז נתונים בטבלאות ממוחשבות ומקדיש חלק מזמנו גם להרצאות לסטודנטים סקרנים. אבל מה שהוא הכי אוהב זה לצאת לשטח. להתבונן מרחוק במשקפת חזקה, ולפעמים גם בעזרת רחפן, על ציפורת יפה ששומרת על גוזליה הזעירים בין הענפים הגבוהים ולחלום על היום שבו יזכה לטפס אליה ולשוחח אתה. פה אל מקור. ויונתן ממש לא יתלונן אם במהלך ההרפתקה המרגשת הזו שוב יווצר חור גדול במכנסיו.

שרית פלד / אבא, תחזור

נגמר לי האוויר. לא ידעתי אם זה אמצע העולם או סופו. אחרי שאבא טיפס גבוה הוא נתן לי יד ומשך אותי כלפי מעלה. חששתי מאוד. זה היה מקום אחר, שונה, מסנוור. אני הייתי באמצע הענף ואבא המשיך עוד ועוד. התכופפתי ונגעתי. הענפים היו עשויים מחומר קשיח מצופה בחומר חלק ומבריק שהאט את הצעדים. קראתי לו, “אבא, תחזור.” ורק הקול שלי חזר אליי בהד גדול וגרם לסדק בענף.

שתקתי. ידענו לאן מועדות פנינו אבל לא ידעתי אם נגיע לשם ואולי כדאי לחזור הביתה. אבא קרא לי בשם הכינוי שלי ולפתע הגיחו חיות בגודל לא סביר. לא משהו שראיתי אי פעם. בטח לא עם אמא. ואז החלו להופיע עוד אנשים שנושאים על גבם תיקי גב. היינו במבוכה. חשבנו שאנחנו כאן לבד. הם בטח יידעו לומר לנו, מה שם המקום הזה ואיך צריך להתנהג. אבל אף אחד לא ניגש אלינו. אבא הושיט יד אל ציפור ורודת גוף והציע לה את מעט האוכל שנשאר בתיק גב.

גלית פז / מבול

נֹחַ לֹא בִּסְבִיבָה

לֹא נוֹחַ לוֹ לִרְאוֹת

שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ לֹא תִּזְרַח

כָּל עוֹד

כְּנָפֶיהָ מְסוֹכְכוֹת.

עֲלֵי הָזִית לֹא בְּמַקּוֹר

וְאין עֲלֵה אַחֵר שֶׁיִּשְׁמֹר

מַה מְסַמֶּנֶת

הַצִּפּוֹר הָאֲדֻמָּה

מָה עוֹד סָפוּן

תַּחַת כָּנְפֵי הַפַּחַד

וְהָאֵימָה

אֵין לִי סִימָן

אָזַל הַזְּמַן

הַכֱּאוּס כְּבָר כָּאן

וַאֲנִי

פָּנַי לְאָן?

אמירה לידר / סגול ירוק

קָטֹנְתִּי

צִפּוֹר הַטֶּבַע גְּדוֹלָה

סְגֻלָּה

תַּרְמִיל עֲבָרִי יָרֹק כְּחָגָב

נוֹשֵׂא אִזּוּן מְחֻדָּשׁ בַּעֲנָפָיו

בִּסְגוֹל עַלְעַלָּיו

נִשְׁמַת אַפִּי כְּגֶזַע עָבוֹת

כַּפּוֹתַי פְּתוּחוֹת

צִפּוֹר הַטֶּבַע גְדוֹלָה

אַךְ מְקוֹרָהּ דַּקִּיק

גַּרְגֵּר מָזוֹן אֶחָד

מַסְפִּיק

לימור ויצמן

ציפור גדולה
לחשה לי בשקט
שדי!
בנאדם
די,
לטפס לטבע
על הראש
ולהשאיר טביעת נעל
של הרס
על כל שעל.
מאסו הפרחים
בטבעו המשובט
של אדם
המטביע מטבעות
משחית
על כל שעל .
ואף השעל,
עייף הוא,
תחת כובדו
של טבע
האדם.
עדי פלד-שריג

אִישׁ אֶחָד

הִרְגִּישׁ לִפְעָמִים קָטָן

מְאֹד קָטָן,

מְאֹד.

לֹא בַּגִּיל אוֹ בַּגּוּף

אֶלָּא בַּלֵּב כְּשֶׁעָלוּ בּוֹ מַחְשָׁבוֹת מַכְאִיבוֹת

כְּמוֹ –

אֲנִי נוֹרָאִי, כִּשָּׁלוֹן,

טִפֵּשׁ וּמְכֹעָר,

אֵין אָדָם עָלוּב מִמֶּנִּי בְּכָל הָעוֹלָם.

 

כְּשֶׁהִרְגִּישׁ כָּךְ

הוּא שָׁכַח

שֶׁאוּלַי זוֹ לֹא הָאֱמֶת

שֶׁאוּלַי עוֹד מְעַט הַמַּחְשָׁבוֹת הָרָעוֹת יֵעָלְמוּ

כְּמוֹ מַשַּׁב רוּחַ קַל

שֶׁדִּגְדֵּג קְצָת בָּאַף וְחָלַף.

 

יוֹם אֶחָד, שֶׁהָיָה מֵהַיָּמִים

בָּהֶם הָאִישׁ חָשַׁב

אֶת הַמַּחְשָׁבוֹת הַמַּקְטִינוֹת

הִתְגַּנְּבָה לְפֶתַע מַחְשָׁבָה חֲצוּפָה

(בֵּין כָּל הַמַּחְשָׁבוֹת הָעִקְּשׁוֹת)

וְלָחֲשָׁה –

צֵא מְעַט הַחוּצָה בֶּן אָדָם

לֹא יִהְיֶה רַע

גַּם לַאֲנָשִׁים קְטַנִּים

מַגִּיעַ לָצֵאת לַגִּנָּה.

 

וְהוּא הִקְשִׁיב, פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת

(שֶׁהָיְתָה מְאֹד כְּבֵדָה)

וְיָצָא, נָמוּךְ וּמְדֻכְדָּךְ כְּמוֹ שֶׁהוּא.

 

הַסַּפְסָל בַּגַּן הָיָה גָּבוֹהַּ,

יָשְׁבָה עָלָיו אִשָּׁה מְטֻפַּחַת

אַךְ הָאִישׁ שָׂם לֵב

שֶׁדַּוְקָא מִתַּחַת

נִמְצָאִים דְּבָרִים מְרַגְּשִׁים בִּמְיֻחָד –

דֶּשֶׁא – ג’וּנְגֶּל מַמָּשׁ

נְמָלִים בְּמִצְעַד הַפְגָּנָה נֶגֶד נַעֲלַיִם

דְּבוֹרִים שׁוֹתוֹת צוּף עִם קַשִּׁית בֵּין הָרַגְלַיִם

הֶעָלִים – שִׁמְשִׁיּות מְגִנּוֹת מֵהַחֹם

(הוּא אֲפִלּוּ הִתְיַדֵּד עִם צִפּוֹר!)

 

הָעוֹלָם, חָשַׁב הָאִישׁ, יָפֶה בְּכָל גֹּבַהּ,

הָעוֹלָם   דַּוְקָא   מֻצְלָח   מְאֹד.

 

אורית גולדמן / עספור מארץ אספסור

פגשתי איש על ענף.
אפו הולך לפניו.
מחפש היכן לתור,
פה בארץ אספסור.
איש קטנטן, כמו כנף,
עם תרמיל לו על הגב.
סימנתי לו עם מקור
איזה שביל כדאי לבחור.
ולפני שהודה ושם פעמיו –
האכילני גרגרים מידיו.
כן, כאן בארץ אספסור
כל אחד אוסף סיפור.
תמר וייס-גבאי

“אני לכוד בסבך הפרא,” אמר האיש לציפור. “תוכלי לשחרר אותי? אתן לך כל מה שיש לי.”

הוא הוציא מתיק הגב כל מה שהיה לו.

“אתה חופשי,” אמרה הציפור, “ואין לך דבר.”

 

הציפור הענקית / דנה עמבר ויואב איתמר

זה קרה ביום אחד כשציפור ענקית הופיעה בעיר.

הכול חששו מפניה, שתפגע בהם וברכושם.

כבישים נסגרו, אנשים הסתגרו, הרחובות היו ריקים.

מני היה איש גבוה בעל נפש של ילד קטן, אנשי העיר חשבו שהוא מוזר. הוא שמח ביצור העצום, ונופף לו לשלום.

הוא רצה פשוט להכיר את הציפור, והיה סקרן מאוד לגביה.

כשעפה לכיוון העץ הגדול שבכיכר המרכזית הלך בעקבות קולה כי זה היה הקול היחיד שנשמע בעיר.

הוא טיפס על העץ ענף אחרי ענף עד שהגיע אליה.

“שלום לך,” אמרה הציפור.

“שלום גם לך, לא ידעתי שאת יודעת לדבר,” השיב.

“עזור לי בבקשה, אני רעבה.”

“הנה פירורי לחם,” אמר והושיט לה את ידו.

הציפור התקרבה, ניקרה במהירות, ואז הרימה את ראשה ואמרה בעצב, “איבדתי את הדרך הביתה.”

“איך קוראים למקום ממנו באת?”

“ההרים השחורים,” השיבה.

מני סימן לה בידו את הכיוון וליטף את כנפה בחמלה. הוא לא יכול היה שלא לצחוק על אנשי העיר.

 

שלומית דותן / ציפור קטנה גדולה

בְּכָל בֹּקֶר כְּשֶׁאֲנִי מִתְעוֹרֵר

אֲנִי רוֹאֶה צִפּוֹר קְטַנָּה

אֶצְלֵנוּ בֶּחָצֵר,

 

מְקַפֶּצֶת עַל הַדֶּשֶׁא בְּצִיּוּץ,

נָחָה עַל עָנָף, נִבְהֶלֶת

מִכָּל רַחַשׁ בַּחוּץ,

 

עוֹמֶדֶת בְּשֶׁקֶט עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן,

חֲמוּדָה וַעֲדִינָה,

מְצִיצָה מִבַּעַד לַוִּילוֹן.

 

אִם מִישֶׁהוּ נִגַּשׁ אֵלֶיהָ קָרוֹב

הִיא מִתְעוֹפֶפֶת, וּכְבָר

הִיא בִּקְצֵה הָרְחוֹב.

 

הִיא פּוֹחֶדֶת אֲפִלּוּ מִיְּלָדִים,

כִּי כֻּלָּם נִרְאִים לָהּ

עֲנָקִים וּמַפְחִידִים.

 

הַבַּקָּר הִתְעוֹרַרְתִּי לִפְנֵי הַזְּמַן

וּכְשֶׁרָאִיתִי אוֹתָהּ יָצָאתִי,

הָיִיתִי כְּבָר מוּכָן,

 

הִיא חָשְׁשָׁה, עָפָה וְלֹא עָצְרָה

אָז רַצְתִּי אַחֲרֶיהָ

עַד לָעֵץ בְּמוֹרַד הַשְּׁדֵרָה,

 

הִיא נָחֲתָה עָל אָמִיר הָעֵץ

וַאֲנִי אַחֲרֶיהָ, עָנָף אַחֲרֵי עָנָף,

מְטַפֵּס וּמִתְאַמֵּץ,

 

לֹא הֶאֱמַנְתִּי: רָאִיתִי לְפָנַי

שֶׁכְּכֹל שֶׁטִּפַּסְתִּי

הַצִּפּוֹר גָדְלָה אֶל מוּל עֵינַי,

 

כְּשֶׁהִגַּעְתִּי כִּמְעַט לְצַמֶּרֶת הָעֵץ

הִיא הָיְתָה עֲנָקִית

וַאֲנִי הִמְשַׁכְתִּי לְהִתְכַּוֵּץ.

 

הַצִפּוֹר לֹא פָּחֲדָה לַעֲמֹד לְצִדִּי

וְהִסְכִּימָה בְּשִׂמְחָה

לֶאֱכֹל מִכַּף יָדִי…

 

אָשׁוּב וְאֶגְדַּל כְּשֶׁהַבַּיְתָה אֶחֱזֹר

כָּךְ קוֹרֶה לְהַרְבֵּה יְלָדִים

וְגַם לַצִּפּוֹר.

נתי קורן / מתנת הציפורים

היֹה הייתה מגדלת יונים ולה שלושה בנים. לילה אחד, בחלומה, באה אליה יונה, פצתה את מקורה ושחה לה בלשון בני אדם.

“יען כי דאגת לכל מחסורינו כל חייך, נדברנו עם אחיותינו הצפורים לחזיר לך ולבנייך טובה תחת טובה. אם ילכו בניך בדרכיך נעניק לכל אחד מהם מתנה.” לכשהתעוררה סיפרה האישה את חלומה לשלושת הבנים.

לקח הבן הבכור יונים מן השובך ויצא אל ההרים. הוא הלך בשבילים עקלקלים וטיפס על צוקי סלע חדים עד לפסגות הנישאות. שם הגיש את היונים מנחה לציפורי הטרף. בתמורה לימדו אותו הציפורים את סוד הטפרים החדים ואת עוצמת מכת הצייד. הוא הפך לשכיר חרב והטיל מורא על אויביו.

הבן השני החליט לבקש לו את ציפורי האלבטרוס רחבות הכנף. הוא ירד לים בספינה ורדף אותן על פני הימים. מהן למד את סוד זרמי האוויר והרוח והפך לנווד בן בלי בית.

הבן הצעיר נשאר בביתו ולא ביקש דבר. יום אחד כשישב תחת לעץ השקד ובחן את פריו הירוק עלו באזניו ציוציה של ציפור שיר מסבך שיחים עבות. ביקש הנער את הציפור אך לא יכול היה לגעת בה או לראותה. שב והביט בפרי שבידו. ככל שהעמיק בחקירתו כן גילה בו עולם ומלואו. לכשנשא שוב את ראשו גילה להפתעתו כי הצתמק או שהעולם שסביבו גדל. הוא פנה אל סבך השיחים, חדר לתוכו וטיפס על ענפיו עד לציפור השיר והגיש לה את השקדים שבכפו. זו לימדה אותו את שירה, וכל חייו נשא אותו בלבבו.

 גיא פינקלשטיין

אֲנָשִׁים לֹא יוֹדְעִים

שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כְּנָפַיִם,

שֶׁהֵם סְתָם יְצוּר אָפֹר

בִּלְעֲדֵי נוֹצָה אוֹ שְׁתַּיִם.

צִפּוֹרִים הֵן שְׁלֵמוֹת,

חַפּוֹת מִכָּל מִרְדָּף,

אֵיךְ זֶה יִתָּכֵן?

הַסּוֹד הוּא בְּכַנָּף.

דאנה זמיר / למצוא מקום

יצאתי למצוא לי מקום חדש.

לא פתחתי מפה,

לא חיפשתי מידע,

לא ידעתי לאן,

דבר אחד בטוח זה לא כאן.

הלכתי,

נסעתי

וטסתי.

ראיתי מלא בניינים,

מבנים אדרכליים בני מאות שנים

ופרמידות שסגדו בהן אלים.

בקור,

בחום

בלחות ובגשמים,

קראו לי לחזור אין ספור פעמים.

מה אעשה, הלב שלי צועק לדברים אחרים.

יום אחד מצאתי את עצמי אבודה,

בתוך יער ללא שילוט והכוונה,

בלי אפליקציות ניווט או קליטה.

את הבניינים החליפו עצים,

במקום הכבישים הלכתי על אדמה וצמחים ירוקים.

האוויר הפסיק להיות דחוס

וגיליתי שהגוף שלי נע בלי היסוס

ובמקום הצעקות, הצפירות והכעסים,

שמעתי צלילים מזמרים.

המשכתי ללכת בעקבות השירה

בטחתי שהיא תוביל אותי לשלט יציאה.

ככל שהתקרבתי

עמוק יותר נכנסתי.

בג’ונגל הסבוך הכול התבהר

והלב שחרר.

השתהיתי,

התחברתי,

מצאתי.

כשהייתי מוכנה,

ידעתי למצוא את הדרך חזרה.

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. שחר קובר הגיב:

    תודה לכל הכותבים, זה נחמד מאוד!

כתיבת תגובה