איור תחילה – שחר קובר (חלק א’)

בת-אל אטיאס

“שלום ציפור,” אמר האיש, “יצאתי למסע ארוך ומפרך אל עבר האושר.” תוך כדי שלף מתיקו אוכל מיוחד והגיש לציפור.

“תודה רבה, איש יקר, מה אוכל לעשות עבורך?”

“האם את יודעת היכן האושר קיים?”

פרשה הציפור את כנפיה, “האושר הוא ליהנות ולהוקיר תודה על מה שיש, ולא לעוף ולברוח כשקשה.”

“אתה תחזור לכאן בקרוב?” שאלה הציפור.

“אני לא מבטיח,” השיב האיש. “אני נווד, בדיוק כמוך, אך אין לי כנפיים, וכשרע לך תמיד קל לך לברוח, ולי קשה. יש לי שאלה בשבילך, ציפור יפת מראה, מדוע את נודדת ממקום אל מקום?”

“יש לי כנפיים, כי זו המתנה שהטבע נתן לי כדי לשרוד, לחפש מזון, להימלט מטורפים ולעוף לארצות חמות כשקר. כל אחד קיבל את המתנות שלו, וגם אתה. הכנפיים לא מביאות לי את האושר. שתהיה לך דרך צלחה, ותאמין שהאושר נמצא כאן, בתוכך.” והציפור עפה אל דרכה.

התבונן האיש מטה, מעלה וסביבו, הרגיש את פעימות לבו, וכך מצא את אושרו.

איילת קלשצ’לסקי 

שמעתי אותה מעירה אותי בקול ענוג ורך, “אתה קם?”. זו הפעם הראשונה ששמעתי אותה מדברת. לא הצלחתי לפקוח את עייני, פחדתי שאם אפקח החלום יגמר, והרי סוף סוף שמעתי אותה מדברת אליי. עד עכשיו בחלומי היא רק שרה לי מנגינות ילדות אהובות, מחזירה אותי לבקרים בשבתות וחגים בבוסתן של סבתי, כולם עוד ישנים מתגלגלים על המזרנים, ורק אני בבוסתן הסבוך, ער, צופה בדררות מנקרים מפירות העצים. ורק היא, קטנה ועדינה, מסתכלת בי ושרה רק לי. אך בחלומי היא גדולה ממני ואני איני ילד עוד, מטפס בצמחייה הסבוכה מגיע עד אליה ומאכיל אותה בפירורי החלה שבידי.

“אתה קם?” שמעתי שוב, זה היה קולה הרך של צופית המנסה להעיר אותי בעדינות לאחר ליל אהבה סוער. עפעפי היו כבדים, רציתי שוב להרגיש את כנפייה מרפרפות מעלי, עוטפות אותי, מגינות עליי, משרות בי רוגע וביטחון. בחלום דאגתי היחידה היא לטפס אליה ולהאכילה. פקחתי את עיניי, ובני אהובי מבקש שאקום ואכין לו כריך מחלת השבת.

משל שתי הציפורים / מרב קינן

אם אתעצב, אז בשקט אשב,

ולרגע אעצום את עיני…

אבדה כי גופי הוא כעץ הדולב,

אשר כל ענפיו עצמותיי.

וביניהם נח לו קן,

ודרות בו בחן,

שתי ציפורים במספר.

האחת זמרתה כהוד והלל-

קולה צלול ומואר.

הציפור האחרת,

גם היא מזמרת,

אך צורם הוא הקול ותפל,

והיא מבכה, ונפשה מתייגעת,

צילה אפור ואפל…

ותשבנה יחדיו,

בינות ענפיו,

של עץ הדולב המפותל,

אחת תזמר לשמחה ופאר,

אחרת ליום מר ודל…

וכשתבוא השעה לגרגיר ולפת,

אפקח את עיני ואבחן אז לאט –

מי הסועדת ומי המנקרת

עתה בצל ענפיי?

אז אהנהן, אחייך ואדע –

התשובה נתונה בידיי…

רויטל ורד-טבע / גן עדן עכשיו

“די, די, די כבר, תסתמו!” הוא שומע את הקול הזועם שצורח לו בתוך הגולגולת, מתריע שהגיעה השעה להליכה היומית שלו.

שבעים וחמש דקות של צעידה נמרצת בוואדי. אם רק יחזירו לו את זה, יוכל להתמודד עם הכול; עם המשמרות הכפולות במפעל המחניק אך הכל כך חיוני בימים אלו, עם אמא שלו שחייבת להשמיע את קולה מידי ערב – כדי ש”לפחות אתה תדע שאני עדיין בחיים”, עם השכנים מלמעלה ששלושת הילדים שלהם מתייחסים למסדרון שנמצא בדיוק מעל כורסת הקריאה האהובה עליו כאל מסלול ריצה מאולתר מזה כמעט שבועיים. שבעים וחמש דקות בגן עדן. הוא, התרמיל הירוק שהיה פעם של שירה והציפורים שממשיכות לצייץ כאילו הן לא יודעות שהעולם בחוץ השתגע.

אבל כבר חמישה ימים שזה לא אפשרי. אז הוא מת מבפנים. כל פעם קצת. הקליפה שעד לא מזמן שימשה אותו בהליכות האהובות עליו, מתכווצת, מתקמטת. הוא מרגיש איך הקירות סוגרים עליו, חולם על הירוק והוורוד והצוויץ והצווצץ ומאבד עוד חתיכה מעצמו.

נורית גבעוני

הייתי בדרכי לחלקת האלוהים שלי, המקום שהיה רק שלי, חבוי, שקט ומלא רוגע. כשהרמתי את ראשי מעלה, היא הביטה בי, עם מקורה המחודד, במלא צבעי תפארתה, בעיניים פקוחות ומשתאות, בוחנת, בודקת אם תתיר לי להיכנס לביתה שהיה לעתים לביתי.

“ומי אתה?” שאלה, “ומה הבאת בתרמילך?”

חשבתי לעצמי שאף פעם לא שמתי לב לכך שיש במקום הזה עולם אחר, שעוד מישהו מצא בו את ביתו.

הוצאתי מתרמילי חופן של גרעינים שהבאתי כדי להנעים את זמני. הושטתי לה את ידי והצעתי לה להיות שותפה לי. חשבתי שכך נוכל להתקרב, להיות חברים.

אבל היא הביטה שוב, בודקת, בוחנת אם תוכל לתת בי אמון.

בזהירות רבה טיפסתי על העץ עליו עמדה, נזהר שלא להפחיד אותה, להראות שאני רוצה רק להיות חבר. מסביב שקטו העצים, לא השירו עליהם שלא למשוך את תשומת הלב, מביטים גם הם בנו, סקרנים לראות אם תושיט לי הציפור את ידה לשלום.

דפנה מעוז

הם ישבו האחד ליד השנייה, ולא ידעו לאן להוליך את בדידותם. כבר ימים ארוכים הם סגורים בחדרון הקטן. כל כך קטן וצר היה, שלא אפשר להימנע ממגע אקראי. נותרו העיניים. תמיד אפשר להשפיל מבט.

“אולי סרט,” חשבה לעצמה, “סרט יתן מרווח בריחה של מאה ועשרים דקות לפחות.”

זה היה סרט מוזר כמו החיים שנכפו עליהם בשבועות האחרונים. סיפור על ציפור יפהפייה שהטילה חמש ביצים סגלגלות. מתוכן בקעו ויצאו גוזלים חסרי ישע. חוץ מביצה אחת. איש קטנטן ומושלם נחלץ ויצא מן הביצה החמישית. הוא התיישב בקצה הקן והביט על הנעשה מסביב . מעיניו נשקפה בדידות.

הציפור הייתה רק ציפור, לכן לא שאלה שאלות, ולא נעלבה כשהאיש הקטן סירב לאכול מידה. הגוזלים גדלו התחזקו ופרחו מהקן. הציפור היפה הזדקנה. נחלשה. האיש דאג לה לכל צרכיה.

הם לא החליפו מילה או ציוץ. הכול היה ברור מאילו.

“משעמם. סרט משעמם!” פסק לפתע האיש שישב לידה.

היא הביטה בו. לראשונה מזה ימים רבים ראתה אותו: האיש שלה ישב בכף ידה, חייך אליה חיוך זעיר ונופף בזרוע קטנטנה.

“מוזר,” המתה לעצמה ופרשה את כנפיה, “מוזר כמעט כמו הימים שלנו בחדר הזה.”

בָּעוֹלָם שֶׁלִּי בָּעוֹלָם שֶׁלָּנוּ / מירב טלאור

בָּעוֹלָם שֶׁלִּי הַכֹּל פּוֹרֵחַ

בָּעוֹלָם שֶׁלִּי אֲנִי רַק אוֹרֵחַ

הַיֹּפִי כְּמוֹ נִבְרָא בִּשְׁבִילִי

אַךְ הָעוֹלָם שֶׁלִּי לֹא רַק שֶׁלִּי

וַאֲנִי שָׂמֵחַ

הָעֵץ שֶׁלִּי מַפְעִים וּפוֹרֵחַ

הַפְּרָחִים שֶׁלִּי מְפִיצִים רֵיחַ

אֲנִי חַי עַל הָאֲדָמָה שֶׁלִּי

אֲבָל הִיא לֹא בֶּאֱמֶת שֶׁלִּי

אֲנִי כָּאן אוֹרֵחַ

הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלִּי עַל חַיַּי זוֹרֵחַ

וּכְשֶׁחָשׁוּךְ עוֹלֶה בְּחַלּוֹנִי הַיָּרֵחַ

אֲנִי מְטַיֵּל עַל הָאֲדָמָה שֶׁלִּי

וַאֲנִי מְפַזֵּר אַהֲבָה בַּשְּׁבִילִים

וְהַלֵּב נוֹכֵחַ

בָּעוֹלָם שֶׁלִּי אֲנִי שָׂמֵחַ

וְנַפְשִׁי חוֹמֶלֶת לַחַי וְלַצּוֹמֵחַ

הַכַּדּוּר הַזֶּה הוּא לֹא רַק שֶׁלִּי

וְטוֹב לִי כְּשֶׁאֲנִי נוֹתֵן מִשֶּׁלִּי

וּפָחוֹת לוֹקֵחַ

הֶחָתוּל מְיַלֵּל וְהַכֶּלֶב נוֹבֵחַ

הַצְּרָצַר מְצַרְצֵר וְהַפְּרָחִים נוֹתְנִים רֵיחַ

גַּם קְטַנִּים הֵם גְּדוֹלִים בָּעוֹלָם שֶׁלָּנוּ

לוֹחֲשִׁים לִי תַּקְשִׁיב וְתִלְמַד מֵאִתָּנוּ

וַאֲנִי מַקְשִׁיב

וְאֶת הַלֵּב פּוֹתֵחַ

דניאל ברוק

כל עולמי בילקוטי

נושא תמיד אותו איתי,

בפנים שדה פרוש או יער

אל ילדותי מצוי בו שער.

אבי נמצא בילקוטי

וגם אמי ואחותי.

אפליג איתם בנהרות

בהם טובעות הצמרות.

אלון זקוף

אורן כפוף.

ועדרים של יתושים.

ולה מרשים,

לי לא מרשים –

לפגוש חצות מול גחלילית,

ללחוש כישוף אל הלילית,

עצה בוגרת לקבל,

להינמס אל תוך הליל.

ולה מותר ולי מותר –

לקטוף מפטריות הבר.

ללכוד טיפות על הלשון,

על ערימת עלים לישון,

שדים ביער לחפש,

על עץ גבוה לטפס,

להאכיל חורפי תותים.

כל עולמי בילקוטי.

אפי הלפרין / יונתן 

גם כשגדל והתבגר הוא לא חדל מלרצות לטפס על עצים. ומה שהחל כמעשה משובה של ילד קטן הפך בסופו של דבר למקצוע מכובד. אוֹרְנִיתוֹלוֹג.

כששואלים אותו בנוגע לעיסוקו ושומעים את תשובתו, רגיל יונתן לקבל הערות בנוסח “אה, אז אתה בעצם צַפָּר”. ואז הוא נאלץ להסביר בסבלנות שמדובר בשני תחומים שונים ושתפקידו כולל ביצוע מחקרים מדעיים על בעלי כנף, בעוד שצפרים חובבים רק צופים בהם להנאתם.

יונתן עובד בארגון ששם לו למטרה לשמר חיות בטבע. תחום מומחיותו כולל רביה של ציפורי בר. הוא עושה ניסויים במעבדה, מרכז נתונים בטבלאות ממוחשבות ומקדיש חלק מזמנו גם להרצאות לסטודנטים סקרנים. אבל מה שהוא הכי אוהב זה לצאת לשטח. להתבונן מרחוק במשקפת חזקה, ולפעמים גם בעזרת רחפן, על ציפורת יפה ששומרת על גוזליה הזעירים בין הענפים הגבוהים ולחלום על היום שבו יזכה לטפס אליה ולשוחח אתה. פה אל מקור. ויונתן ממש לא יתלונן אם במהלך ההרפתקה המרגשת הזו שוב יווצר חור גדול במכנסיו.

שרית פלד / אבא, תחזור

נגמר לי האוויר. לא ידעתי אם זה אמצע העולם או סופו. אחרי שאבא טיפס גבוה הוא נתן לי יד ומשך אותי כלפי מעלה. חששתי מאוד. זה היה מקום אחר, שונה, מסנוור. אני הייתי באמצע הענף ואבא המשיך עוד ועוד. התכופפתי ונגעתי. הענפים היו עשויים מחומר קשיח מצופה בחומר חלק ומבריק שהאט את הצעדים. קראתי לו, “אבא, תחזור.” ורק הקול שלי חזר אליי בהד גדול וגרם לסדק בענף.

שתקתי. ידענו לאן מועדות פנינו אבל לא ידעתי אם נגיע לשם ואולי כדאי לחזור הביתה. אבא קרא לי בשם הכינוי שלי ולפתע הגיחו חיות בגודל לא סביר. לא משהו שראיתי אי פעם. בטח לא עם אמא. ואז החלו להופיע עוד אנשים שנושאים על גבם תיקי גב. היינו במבוכה. חשבנו שאנחנו כאן לבד. הם בטח יידעו לומר לנו, מה שם המקום הזה ואיך צריך להתנהג. אבל אף אחד לא ניגש אלינו. אבא הושיט יד אל ציפור ורודת גוף והציע לה את מעט האוכל שנשאר בתיק גב.

גלית פז / מבול

נֹחַ לֹא בִּסְבִיבָה

לֹא נוֹחַ לוֹ לִרְאוֹת

שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ לֹא תִּזְרַח

כָּל עוֹד

כְּנָפֶיהָ מְסוֹכְכוֹת.

עֲלֵי הָזִית לֹא בְּמַקּוֹר

וְאין עֲלֵה אַחֵר שֶׁיִּשְׁמֹר

מַה מְסַמֶּנֶת

הַצִּפּוֹר הָאֲדֻמָּה

מָה עוֹד סָפוּן

תַּחַת כָּנְפֵי הַפַּחַד

וְהָאֵימָה

אֵין לִי סִימָן

אָזַל הַזְּמַן

הַכֱּאוּס כְּבָר כָּאן

וַאֲנִי

פָּנַי לְאָן?

אמירה לידר / סגול ירוק

קָטֹנְתִּי

צִפּוֹר הַטֶּבַע גְּדוֹלָה

סְגֻלָּה

תַּרְמִיל עֲבָרִי יָרֹק כְּחָגָב

נוֹשֵׂא אִזּוּן מְחֻדָּשׁ בַּעֲנָפָיו

בִּסְגוֹל עַלְעַלָּיו

נִשְׁמַת אַפִּי כְּגֶזַע עָבוֹת

כַּפּוֹתַי פְּתוּחוֹת

צִפּוֹר הַטֶּבַע גְדוֹלָה

אַךְ מְקוֹרָהּ דַּקִּיק

גַּרְגֵּר מָזוֹן אֶחָד

מַסְפִּיק

לימור ויצמן

אִישׁ אֶחָד

הִרְגִּישׁ לִפְעָמִים קָטָן

מְאֹד קָטָן,

מְאֹד.

לֹא בַּגִּיל אוֹ בַּגּוּף

אֶלָּא בַּלֵּב כְּשֶׁעָלוּ בּוֹ מַחְשָׁבוֹת מַכְאִיבוֹת

כְּמוֹ –

אֲנִי נוֹרָאִי, כִּשָּׁלוֹן,

טִפֵּשׁ וּמְכֹעָר,

אֵין אָדָם עָלוּב מִמֶּנִּי בְּכָל הָעוֹלָם.

כְּשֶׁהִרְגִּישׁ כָּךְ

הוּא שָׁכַח

שֶׁאוּלַי זוֹ לֹא הָאֱמֶת

שֶׁאוּלַי עוֹד מְעַט הַמַּחְשָׁבוֹת הָרָעוֹת יֵעָלְמוּ

כְּמוֹ מַשַּׁב רוּחַ קַל

שֶׁדִּגְדֵּג קְצָת בָּאַף וְחָלַף.

יוֹם אֶחָד, שֶׁהָיָה מֵהַיָּמִים

בָּהֶם הָאִישׁ חָשַׁב

אֶת הַמַּחְשָׁבוֹת הַמַּקְטִינוֹת

הִתְגַּנְּבָה לְפֶתַע מַחְשָׁבָה חֲצוּפָה

(בֵּין כָּל הַמַּחְשָׁבוֹת הָעִקְּשׁוֹת)

וְלָחֲשָׁה –

צֵא מְעַט הַחוּצָה בֶּן אָדָם

לֹא יִהְיֶה רַע

גַּם לַאֲנָשִׁים קְטַנִּים

מַגִּיעַ לָצֵאת לַגִּנָּה.

וְהוּא הִקְשִׁיב, פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת

(שֶׁהָיְתָה מְאֹד כְּבֵדָה)

וְיָצָא, נָמוּךְ וּמְדֻכְדָּךְ כְּמוֹ שֶׁהוּא.

הַסַּפְסָל בַּגַּן הָיָה גָּבוֹהַּ,

יָשְׁבָה עָלָיו אִשָּׁה מְטֻפַּחַת

אַךְ הָאִישׁ שָׂם לֵב

שֶׁדַּוְקָא מִתַּחַת

נִמְצָאִים דְּבָרִים מְרַגְּשִׁים בִּמְיֻחָד –

דֶּשֶׁא – ג’וּנְגֶּל מַמָּשׁ

נְמָלִים בְּמִצְעַד הַפְגָּנָה נֶגֶד נַעֲלַיִם

דְּבוֹרִים שׁוֹתוֹת צוּף עִם קַשִּׁית בֵּין הָרַגְלַיִם

הֶעָלִים – שִׁמְשִׁיּות מְגִנּוֹת מֵהַחֹם

(הוּא אֲפִלּוּ הִתְיַדֵּד עִם צִפּוֹר!)

הָעוֹלָם, חָשַׁב הָאִישׁ, יָפֶה בְּכָל גֹּבַהּ,

הָעוֹלָם   דַּוְקָא   מֻצְלָח   מְאֹד.

אורית גולדמן / עספור מארץ אספסור

“אני לכוד בסבך הפרא,” אמר האיש לציפור. “תוכלי לשחרר אותי? אתן לך כל מה שיש לי.”

הוא הוציא מתיק הגב כל מה שהיה לו.

“אתה חופשי,” אמרה הציפור, “ואין לך דבר.”

הציפור הענקית / דנה עמבר ויואב איתמר

זה קרה ביום אחד כשציפור ענקית הופיעה בעיר.

הכול חששו מפניה, שתפגע בהם וברכושם.

כבישים נסגרו, אנשים הסתגרו, הרחובות היו ריקים.

מני היה איש גבוה בעל נפש של ילד קטן, אנשי העיר חשבו שהוא מוזר. הוא שמח ביצור העצום, ונופף לו לשלום.

הוא רצה פשוט להכיר את הציפור, והיה סקרן מאוד לגביה.

כשעפה לכיוון העץ הגדול שבכיכר המרכזית הלך בעקבות קולה כי זה היה הקול היחיד שנשמע בעיר.

הוא טיפס על העץ ענף אחרי ענף עד שהגיע אליה.

“שלום לך,” אמרה הציפור.

“שלום גם לך, לא ידעתי שאת יודעת לדבר,” השיב.

“עזור לי בבקשה, אני רעבה.”

“הנה פירורי לחם,” אמר והושיט לה את ידו.

הציפור התקרבה, ניקרה במהירות, ואז הרימה את ראשה ואמרה בעצב, “איבדתי את הדרך הביתה.”

“איך קוראים למקום ממנו באת?”

“ההרים השחורים,” השיבה.

מני סימן לה בידו את הכיוון וליטף את כנפה בחמלה. הוא לא יכול היה שלא לצחוק על אנשי העיר.