איור תחילה – שחר קובר (חלק ב’)
פרויקט כתיבת טקסט בהשראת איור
אפריל 1, 2020
במסגרת פרויקט חגיגי של “הפנקס”, המבוסס על המהלך של איור תחילה, שבו האיור קודם לטקסט (והיווה הנושא של אסופה שהפקנו בעבר), הוצאנו קול קורא לציבור: כתיבת טקסט (שיר או סיפור) בהשראת איור של שחר קובר. קיבלנו טקסטים רבים ועל כן פיצלנו את הטקסטים לשני חלקים (הסדר אקראי לחלוטין). מטרת הפרויקט היא עידוד כתיבה בעת הנוכחית, ועל כן כל הטקסטים פורסמו, ללא עריכה, אלא כפי שנכתבו על ידכם/ן.
תודה לכל המשתתפים והמשתתפות, ואין לדעת – אולי ייצא מזה ספר!
(לחלק א’, לחצו כאן)
איור: שחר קובר
איריס ארגמן / שיר ציפור
פעם אחת,
לפני זמן קצר.
חי איש אחד בעיר גדולה עם מגדלים וארובות עשן
שצבעו את העננים בשחור
וגירשו את כל הציפורים.
לילה אחד, בשעה שישן, הרגיש האיש דגדוג קל במצחו.
הוא ניתר ממיטתו וחיפש מי זה העז להקיצו.
הביט ימינה ושמאלה ולא ראה דבר.
הציץ החוצה מבעד לחלון וגילה רק שמיים אפלים, בלי אף כוכב.
חזר האיש למיטתו וגילה להפתעתו נוצה ורודה ורכה.
“מה זה?” התפלא האיש, כי אף פעם לא נתקל בנוצה ולא ידע את מקורה.
“זה נעים ומלטף. מעניין איך זה הגיע לכאן?”
ישב האיש, שפשף את מצחו וחשב
וחשב.
עד שהשחר עלה.
או אז, גמלה בלבו ההחלטה: אצא לחפש את מקור הדבר.
האיש לבש חליפה בצבעה של הנוצה, ארז תרמיל גב ומקל הליכה
ויצא לדרכו.
הלך עד קצה העיר, טיפס על גבעה, חצה אגם שמימיו עכורים,
חלף מעל גשר גדול
והמשיך בכבישים ונתיבים.
הלך והלך.
עד שהגיע למקום פלאי שבו שמע צפצוף נעים.
האיש חשב שזהו צלצול טלפון נייד.
הוא הלך אחר הצפצוף שהפך לזמרה ענוגה.
טיפס על הר גבוה שקצהו נושק לעננים תכולים.
לבסוף הגיע לפסגה.
שם עמד עץ שגזעו עבות וענפיו ארוכים ומשתרכים לצדדים.
על צמרת העץ עמדה ציפור שכנפיה ארוכות
ונוצותיה… ורודות.
הציפור עמדה על הענף ושרה שיר שיפה ממנו לא שמע מעולם.
או אז הבין האיש כי זה אינו צפצוף ולא צלצול,
אלא ציוץ ציפור
ששרה שיר מזמור
לטבע הפורח.
מורן קבסו / כנפיים
עץ כליל החורש ניצב בקצה המדשאה, הרוח ייללה בענפיו הירוקים. ציפור שנוצותיה ורודות וכהות פגשה באיש קטן ממדים. הוא הגיש את כפות ידיו לפניה, מביא לה גרגירים שאסף בשדה, כדי שלא תגווע ברעב.
“אני כל כך שמחה לראות אותך”, צייצה תכלת בחיוך נרגש, וכרכה את כנפה הפצועה סביב כתפיו הזעירות, זוכרת שפעם, כשהופיעו בצורתם הטבעית, היא הייתה בחורה צעירה, חסרת מקצוע מוגדר, והוא היה גבר יפה תואר וטוב לב.
“המסע אל צמרת העץ לא היה פשוט, אבל אני כאן. תמיד נהיה יחד”, השיב פעמון, יודע שלא יחזרו להיות מי שהיו לפני שהכישוף הוטל עליהם.
הנזק כבר נעשה. האישה האכזרית שעזב למען אהובתו העדינה, לחשה את מילות הקסם בשעת לילה אפלה. “עזבי אותו”, ציוותה בקולה הרועם, “או שאהפוך אותך לציפור נטולת כנפיים”.
“עשי לי מה שתרצי”, פסקה תכלת, “אהבתו היא הכנפיים שלי”.
וכך הוא מבקר אותה מדי יום, נותן לה מזון ומים, והיא מעניקה לו חיבוק שכולו אהבה.
תמי בראון אלקלס / האיש העצוב והציפורים
איש אחד חי בדירה קטנה דלת אמצעים. אך היה לו כלוב גדול מזהב, בו גידל באהבה רבה ציפורים מכל רחבי העולם.
האיש קרא להן בשמות חיבה, שוחח עימן, שיחרר אותן לעוף ושר להן. הייתה ציפור אחת, שצבעה וורוד עז, שהייתה האהובה עליו. כשהאחרות הלכו לישון, הוא הוציא אותה ושניהם חגו יחדיו בסחרחורת של סיבובים. ציפור קטנה ואיש שמנופף בזרועותיו ככנפיים.
יום אחד, בעת המשחק, עפה לפתע הציפור הוורודה דרך החלון.
“לאן…?” קרא האיש בבהלה ויצא אחריה. הוא נופף בזרועותיו ולפתע, הפכו הם לכנפיים.
“אני עף!” התפלא, ומיהר להשיג את חברתו בשמיים. הם עפו מעל שדות ואגמים, וכשהגיעו ליער סבוך, שיחקו בהנאה מרובה בין צמרות העצים. כשהציפור התעייפה והתיישבה על ענף לנוח, האיש התיישב לצדה.
משהתעורר האיש במיטתו, כנפיו נעלמו והציפורים צייצו לקראתו, אך האיש הביט בכלוב הציפורים והתעצב.
הוא הרים את הכלוב, ובקצה השדה בו גר, הניחו ושחרר את פתחו עד שאחרונת הציפורים עפה לחופשי. מעולם לא שמח כמו עכשיו.
עוּפִי צִפּוֹר, אַתְּ יְכוֹלָה
אֶת הַגַּרְגֵּר הַזֶּה הֵבֵאתִי לְךָ כְּמַתָּנָה.
כֹּה גָּדַלְתְּ, צִפּוֹר, וְהִתְרַחַבְתְּ
אַךְ כָּנָף אַף פַּעַם לֹא פָּרַשְׂתְּ.
עוּפִי, צִפּוֹר, עוּפִי הַרְחֵק
הָרוּחַ בְּנוֹצוֹתַיִךְ כְּבָר מְשַׂחֵק.
אַדְמוּמִיּוּתֵךְ, צִפּוֹר, בַּשָּׁמַיִם תִּבְלֹט
וּמֵהַגַּרְגֵּר שֶׁבְּיָדִי עֵץ אַחֵר יִנְבֹּט.
כַּאֲשֶׁר תִּתְעַיְּפִי מִשַּׁעֲשׁוּעֵי הָרוּחַ
עָלָיו תּוּכְלִי מְעַט לָנוּחַ.
נתי בית / ניסן
ראו! נכנס ניסן,
צעיר, הוא רק נולד
וכבר עמֵל, מוכן
לדאוג לכל אחד.
מביא לכל דכפין
ממנו מתנה:
קצת צל – לעייפים,
קצת גשם לגינה,
אור שמש – לשתילים,
למפרשׂים – רוחות,
זרימה – לנחלים,
לפרדסים – ריחות.
פרחים – לפרפרים,
לבלוב – לאילנות,
צבעים – לציורים,
מילים – למנגינות.
פותח ניצנים,
נותן לבוקר – אור,
וחופן גרעינים
מגיש לכל ציפור.
קופץ ומדלג
מעמק לגבעה,
בכל לבב מוזג
רסיס של אהבה.
ראו! הנה ניסן,
נמרץ, תוסס, חביב,
הגיע עד לכאן,
הביא איתו אביב.
עומר ויסמן / ציפורציפ
ציפור קטנה לחשה לי שהיא בודדה
ציור ציירתי לה לרפד את קינת קנה
בו איש קטן עם מסיכת מקור מצייץ
קחי נשקי זה הצפרדע לנסיך יהפך
הציפור שמחה והתחילה לשיר את
שיר הזה שכתבתי לך ואת קוראת
ועכשיו אם ניתן כנפיים למימדמיון
גם צפרדעון ידע לעוף כמו החלום
והציפורדע לציפור הנשיקה ישיב
האיש עתה לבד אכן אך שמח כי
יוכל להוריד המסכה ולהיות שוב
אנושי
טל חן / ניקור של פיל
כל יום הבאתי לפיל בחצר ביתי בוטנים
אם שכחתי הוא לא נעלב. יש לו עור של פיל
עד שיום אחד, החדק שלו הפך למקור
שאלתי אותו איך זה קרה והוא רק צייץ
האמת, שגם קודם הוא לא ענה על שאלות
רק אכל בוטנים והביט לשמיים.
למחרת, כששוב יצאתי להביא לו בוטנים
הוא היה מכוסה בנוצות סגולות
חשבתי שזה לא אמור לקרות לפילים
הוא ניקר בוטנים והצטנף בנוצותיו והביט לשמיים עד שנרדם.
ביום השלישי, הפיל נעלם
ובגדר הגבוהה לא ראיתי סדקים שפיל יכול לעבור דרכם.
ואז התעופף מעלי פיל מכונף ועף עד לעץ כליל החורש ענק מרוחק.
כל הלילה שמעתי משם ציוצים שמחים ועצובים.
בבוקר, הבאתי בוטנים לעץ כליל החורש
מתוך הענפים הביטו אלי עיני ציפור במבט פילי
שרתי שירים שאני חושב שפילים אוהבים
והפיל צייץ, ניקר מכף היד שלי בוטנים והתעופף משם.
ומדי פעם, הוא עף לבקר בחצר. אני שר והוא מנקר בוטנים מכף ידי, כמו שרק פילים יודעים לנקר.
נעמה מוזס
הבוקר לא כיוונה שעון. גם ככה הדאגה נשארה ערה בתוכה. ציוץ הציפורים חודר עם אור ראשון. היא לא דמיינה שתתגעגע לצפירות המכוניות ולצעקות השכנה על הילדים המאחרים לבית הספר. ובינתיים היא מלקטת תרגילי כתיבה. אולי יום אחד תהפוך לסופרת חשובה. אם לא יֶלֶד – לפחות תשאיר אחריה ספר יתום על מדף בספריה הציבורית.
יונה הומה נוחתת על חוטי הכביסה. לפני שבועיים לא היתה מבחינה בה, והיום מנקרת בתוכה הקנאה על החופש לעוף מעבר לרדיוס של מאה מטרים עלובים. מעניין עד היכן יונים עפות. אולי תצמיד פתק מגולגל לרגלה ותשגר הודעה לסבתא.
היא מצטערת שלפני חודש דחתה את הביקור. תוהה מתי סוף סוף תחבק אותה. היא בטוחה שסבתא תזהה את היונה שלה, כפי שהיא מצליחה לאבחן מה עובר עליה רק לפי ה”שלום” בדלת. סבתא בוודאי תצייד את היונה בפירורי נחמה מעוגת הגבינה, שרק היא יודעת להכין ובמילים מרגיעות, “מיידלע, תאמיני לי. הכול יהיה בסדר”.
והיונה תשוב בחזרה לחוטי הכביסה ותבשר על סוף המבול.
יעל יצחקי (בת 11) / יוסי והציפור
יוסי מאוד אהב ציפורים וכל מה שקשור אליהם.
יום אחד הוא הלך לים. לא היה בים אף אחד חוץ ממנו ומעוד ציפור אחת.
הציפור באה ליוסי והתחילה לדבר. יוסי היה בהלם שהוא מבין מה היא אומרת!
“שלום יוסי, אני ציפי הציפורה. שלחו אותי לומר לך כמה דברים.”
“מה קורה כאן???” התפלא יוסי.
“אתה עכשיו מבין את שפת הציפורים. זה סיפור ארוך. וסליחה מראש אם זה יפריע לך!” אמרה לו ציפי.
“מה יפריע לי?” שאל יוסי מבולבל.
יוסי הרגיש תחושה ממש מוזרה. כשהצטלם, הוא גילה שהוא הפך לציפור! הוא לא ידע אם לשמוח או לא, כי הוא נראה ממש מוזר שיש לו גוף של בן אדם וראש של ציפור. הוא רצה לשאול את ציפי מלא שאלות אבל היא נעלמה!
יוסי עף קצת בשמיים, בשביל להרגיש איך זה ופתאום הוא ראה ענף ועליו ישבה ציפור ענקית, בודדה ופצועה. הוא התחיל לטפל בה ולעזור לה, וכך הם הפכו להיות החברים הכי טובים.
לבנה מושון / ותאהבנו
וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּבּוּל, וַיִתְעֲצֵב נֹחַ בְּלִבּוֹ וַיִתְמַלֵּא
גַּעְגּוּעִים לַיוֹנָה.
וַיֹּאמֶר אֵלֲכָה־נָּ֤א וַאַתוּר אֶת הָאָרֶץ, אוּלַי אֶמְצָאֵנָה.
וַיִשָׂא תַּרְמִיל גַּרְגְּרִים עַל גַּבּוֹ וַיִפְסַע
בְּחוֹצֵה יִשְׂרָאֵל, יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה.
וְהָאָרֶץ שׁוֹמְמָה, לֹא עֵץ בָּה וְלֹא שִׂיחַ.
וַיָעַף, וַיִפֹּל אַרְצָה וַיֵּבְךְּ וַיִשַׁן.
וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה עֵץ גָּדוֹל מֻצָּב אַרְצָה
וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, וְהַיוֹנָה יוֹרֶדֶת וְעוֹלָה,
מִתְרוֹצֶצֶת וּבוֹכָה
דִּמְעוֹתֶיהָּ צוֹנְחֹות עַל עֵינָיו,
כִּי כָּבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ
וּלְפִיה לֹֹא בָּא דָּבָר.
וַתִתְבָּהֵל שְׁנָתוֹ, וֹיְחֵפָּז וַיַקֹם,
ויִקָּח מְלוֹא הַכַּף מִתַרְמִילוֹ
וַֹיַעַל וַֹיַבוֹא אֶל הָעֵץ,
וַיוֹשֵט לָהּ נֹֹחַ
ַּמִגַרְגְּרִיו עַד שָׂבְעָה נַפְשָׁהּ,
וַתֹּאֱהַבֶנוּ.
תומר רוזוב
פעם, כשעוד הייתי קטן, חלמתי שאני מדען, שממציא חללית ועף לעולמות רחוקים ומשונים, מעוותים אך יפהפיים, מפחידים אך מפתים. בכל ערב לפני השינה עצמתי עיניים חזק-חזק מתחת לשמיכה, וחקרתי את מעמקי שביל החלב. אני, החוקר הגדול, העשוי ללא חת, מביט לכל עבר, מחפש סכנות שאורבות או הזדמנויות להיות גיבור.
יום אחד, נשכבתי לנוח על עץ ענק שעליו אדומים כשקיעה, בשלווה ובנחת. לפתע נחתה לידי ציפור עצומה כפיל. הציפור הסתקרנה למראי. היא נראתה עדינה ונחמדה. רציתי להכירה. התקרבתי אליה לאט, אך היא נרתעה. אני משונה בעיניה. פוררתי כריך והושטתי כמנחת ברכה. בסבלנות חיכיתי עד שהתקרבה, לקחה פירור ועוד אחד, ואז, בבת אחת, הפכה לחברה.
חזרתי לשם בכל לילה. ידעתי שבמהלך היום היא עפה לביקור אצל ילדים בודדים, אוכלת מכף ידם ושרה בשבילם שיר אהבה בשפה סודית. אך רק אני זוכה למנחה יקרה מפז: אני מחבק אותה חזק, והיא עוטפת אותי בכנפיה האדומות הבוהקות מכל עבר עד שאני מתמזג באור הזריחה.
חגית מנדרובסקי / אנשי הלב
בארץ ענקית שוכנים אנשי הלב.
התושבים שם זעירים, אבל
גוזל נפשם אוהב.
ניזון מכף ידם
גדל ומתרחב
עד מתמלאים שמיים
להק וורוד ומשובב.
אם פעם תתקלו
באיש קטן זעיר
המטפס על ענפים
אל מול ציפור השיר,
זיכרו
כי אין הוא בהכרח
קטן במידותיו
אלא תושב אותה הארץ
ולבו רחב.
טוהר שחר (כיתה ב’) / עמק הציפורים
היו היה חוקר ושמו ג’קסון. ג’קסון היה תמיד מגלה דברים מדהימים בכל הצורות ובכל הצבעים. אך היה מקום יחיד ומיוחד ובו ג’קסון לא ראה אף אחד. זה היה בתוך יער חשוך ומפחיד שהיה שקט ממש להחריד. הוא היה בדרכו אל האי החדש אך בתוך תוכו הוא התמלא חשש. לפני שנכנס אל היער היה אז נרגש ועכשיו הוא כבר כמעט מיואש.
הדרך ארוכה, אין מה להתווכח ופתאום יש באפו סוג מתוק של ריח. ריח של עוגה מתוקה כדבש ופתאום נעלם כל החשש. הוא הלך רק עוד צעד אחד וראה משהו ממש מיוחד. ציפור אוכלת עוגת שוקולד! ומה זה פה? ממש מצעד! של אלפי ציפורים מחזיקות יד ביד, והנה יש ציפור ממש ענקית! ענקית כל כך ושמה צופית. היא המלכה, מלכת הציפורים, והיא בגודלה מבריחה את כל הטורפים הרעים.
ובלי חשש אל המלכה ניגש והתחיל לדבר ולשאול למרגש. התחיל לחקור את הציפור וגילה שהיא מזן חדש ונדיר והפך לחוקר החשוב ביותר בעיר.
צופיה שיף
בין עלים עצים ורודים
יובל ששון
לֹא תָּמִיד יֵשׁ לָנוּ מָה לְהַצִּיעַ אֶחָד לַשֵּׁנִי
לִפְעָמִים לֹא צָרִיךְ
לִפְעָמִים הַשֵּׁנִי רוֹצֶה רַק לִרְאוֹת מָה שֶׁיֵּשׁ בָּנוּ
לֹא תָּמִיד הוּא הוּא רוֹצֶה מֵאִתָּנוּ דְּבַר מָה
רעות דרוקמן
וּמָה תַּגִּיד צִפּוֹר וְרֻדָּה לְבֵנְאָדָם,
אוֹתוֹ אָדָם דוֹבֵר בִּשְׂפַת עוֹרְבִים בִּלְבַד,
חוֹשֵׁב הַרְבֵּה בַּלַּיְלָה, וּבַסּוֹף נִרְדָּם,
הוֹלֵךְ בֵּין הֶהָמוֹן, אֲבָל מַרְגִּישׁ לְבַד.
וּמָה תַּגִּיד צִפּוֹר וְרֻדָּה לְבֵנְאָדָם,
אוֹתוֹ אָדָם הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ לֹא בְּרוּרָה,
כָּמוֹהָ הוּא אוֹהֵב גְּבָהִים, הוּא קָם מֻקְדָּם,
אַךְ לֹא מֵבִין אֶת שִׁירָתָהּ, רַק קְרָע, רַק קְרָע.
אוּלַי הוּא לֹא פָּגַשׁ אֶת הַצִּפּוֹר בִּכְדִי
עַל עֲנָפִים עָבִים שֶׁל פִיקוּס הַשִּׁקְמָה,
אוּלַי גַּם הִיא תַּגִּיד: “אֲנִי כָּאן לְבַדִּי,
וְגַם אֲנִי מַמָּשׁ כָּמוֹךָ יְתוֹמָה”.
נועה רום
שלוש טיסות הלוך וחזור, לאורך שנה, במסע אליך .אני מגיעה אליך עייפה, ילד שלי. מלחכות. יותר מידי שנים , יותר מידי שברוני לב. המזוודה מלאה בציוד בשבילך. ואולי לראשונה בחייך תהיה לך פינה משלך.
ותתרגש בהם. באדום המרשרש, בצהוב הצוחק, בעיגולים הכחולים שפתאום נוסעים. שרק יתנו לך לשחק בהם, ילדי שלי, עד שתוכל לצאת משם.
ואני מנסה לחבק וללטף ואתה בוכה. מי את? שואלות עיניך החומות שרואות בי מפריע. מי את שגוזלת לי את המוכר והידוע?
ולמרות שמתחת לאפס בחוץ ואתה מבוהל, אני מנסה ליצור לנו עולם משלנו. כי עד שתעכל שיש אחרת, אני אבנה לך עולם חדש. ובעולם שלנו אטיס אווירון ואטפס על עצים ואחבק ואנשק עד שתתרכך. ולא תחסר ולא תחשוש. עד שתהיה שלי .
ניר סופר-דודק / איש קטן מאכיל ציפור גדולה
איש קטן מאכיל ציפור גדולה.
למחרת הוא חוזר, אך הציפור קטנה יותר. הוא מוסיף חופן גרגרים, ליתר ביטחון.
יום אחרי כן הוא שוב שם, אבל הציפור ממש קטנה. פצפונת. הוא שופך את כל הגרגרים שיש בסל. הציפור מסתכלת ומנקרת קצת. הוא מקווה שהפעם יהיה בסדר.
איש חוזר למחרת, והציפור לא שם.
הוא שואל אנשים אם ראו ציפור בגודל גדול-בינוני-קטן מתרוצצת באזור. כולם עונים שלא.
הוא הולך לחנות הציפורים ומבקש את הציפור הכי גדולה שיש להם. הם מציעים לו בלון של ציפור, אבל הוא לא רוצה.
איש הולך לעץ ומפזר גרגרים, סתם ליתר ביטחון.
הוא חוזר בערב, אבל כל הגרגרים נותרו במקומם. אז הוא הולך הביתה וחושב.
למחרת הוא עוטה על עצמו מקור וכנפיים ומטפס על העץ.
הוא יושב על ענף ומצייץ, אבל הוא עדיין לא ציפור.
ילדה קטנה מגיעה עם סל מלא גרגרים.
עכשיו ילדה קטנה מאכילה ציפור גדולה.
אביבית כהן / חוטים פרומים
חוּטִים פְּרוּמִים
יוֹצְרִים סְבָכִים שֶׁל אֶרֶץ מֻבְטַחַת
עֲלֵיהֶם נִתְלִים דָרֵי אֶרֶץ זָרָה
דוֹרְשֵׁי חַיִּים
נֶאֱחָזִים בְּאֶבְרוֹתֵיה שֶׁל אֵם וְאָחוֹת עִבְרִיָה
מְבַקְּשִׁים לַחֲסוֹת בְּחוּמָה
לְהַצִּיעַ גַּם מֵאוֹרָם
חגית כרמל / איש עם בוטן תרמיל על גב
אִישׁ עִם בֹּטֶן תַּרְמִיל עַל גַּב
לְעֶבְרָהּ קָרַב בַּלָּאט.
הִשְׁתָּאוּ הֶעָלִים,
הֵישִׁירוּ אֲרַשְׁתָּם נְכוֹחָה,
בִּהְיוֹתָם אֲדֻמִּים כָּמוֹהָ יָרְאוּ מִסִּפּוּר בַּד.
וְהִיא הַגְּדוֹלָה
צַד מַבָּטָהּ,
לְלֹא כָּל מוֹרָא,
אֶת יָדוֹ שֶׁהִגִּישׁ.
אוּלַי כִּי לָבוּשׁ כָּמוֹהָ אָדֹם,
אוּלַי כִּי הָיְתָה רְעֵבָה,
אוֹ אוּלַי כִּי הוֹפִיעַ מִשּׁוּם שֶׁל מָקוֹם
בָּטְחָה בּוֹ לְהַשְׂבִּיעָהּ.
עַל שְׁבִיל מִתְפַּצֵּל בְּעֲבוֹתוֹת עֵץ אָדֹם
עָמְדָה הִיא מוּלוּ
וְעַל שְׂפָתֶיהָ צִיּוּץ.
איריס אליה-כהן / ובדמיוני
וּבְדִמְיוֹנִי
אֲנִי
(בְּעוֹד כָּךְ וְכָךְ שָׁנִים)
מְדַלֵּג בְּיַעַר עַד
עִם צְפַרְדֵּעַ אוֹ קַרְפָּד
עַל גַּבֵּי סִירַת מִפְרָשׂ
מְצַחְקֵק עִם בַּרְדְּלָס
בְּיַפַּן, עַל עֵץ וָרֹד
מַאֲכִיל מִכַּף יָדִי
צִפּוֹרִים גְּדוֹלוֹת מְּאֹד
וּבַקֹּטֶב הַצְּפוֹנִי
מִתְחָמֵם בְּמַעְגָּל
עִם מִשְׁפַּחַת דֹּרְבַּנִים
לְעֵת עֶרֶב, מְאֻחָר
כְּשֶׁאֶהְיֶה מְעַט עָיֵף
עַל הַדֶּשֶׁא בֶּחָצֵר
אֲנַמְנֵם עִם עֲטַלֵּף
וְעַד אָז…
אֵין שׁוּם בְּרֵרָה
נִגְמְרוּ הַתֵּרוּצִים
(כָּכָה אִמָּא לִי אָמְרָה)
כִּי אֲנִי צָרִיךְ
מִיָּד
אֶת הַכֶּלֶב לְהוֹצִיא…
תודה לכל הכותבים, זה נחמד מאוד!
[…] (לחלק ב', לחצו כאן) […]
מקסים ממש. ואיזה כיף שיש גם ילדה שכתבה פה.
אהבתי את שירך, חגית, ‘אנשי הלב’. שתי ילדות כתבו סיפורים: ‘יוסי והציפור’, ‘עמק הציפורים’. איזו יוזמה יפה של ‘הפנקס’ בימים אלו. תודה.