אילו הירח יכול היה לדבר / עינת אמיתי
רשימה על גילויים מרתקים מאחורי הספר "ויהי ערב" - מאנדרסן דרך תרבות הקיבוצים
ינואר 12, 2011
הספר “ויהי ערב” התפרסם בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1949. מדובר בעיבוד חופשי לחלק מתוך אגדה בהמשכים של הנס-כריסטיאן אנדרסן שהתפרסמה כמאה עשרים שנים מוקדם יותר בדנמרק.
תודה עינת על העבודה החשובה והמרתקת שאת עושה!
למראה איור השער של הספר החדש, אני נזכרת בהערה שהופיעה פעם על איורי “פרפר” ובזמנו עצבנה אותי אבל עכשיו מעוררת בי תהיות: שהאיורים מלאים גדרות. גם באיור הזה בולטים גדר ומנעול.
מעניין עד כמה נכנסו לאיורים תחושותיה הלא מודעות של המאיירת כאמנית יוצרת בקיבוץ של אז. מי שעוסק באיור יודע שלעיתים קרובות דימויים מעולמו הפנימי של המאייר נכנסים להם בלי משים לתוך האיורים.
שלום גבי ותודה!
הדיון בגדרות נובע, אני חושבת, מהנוכחות האמיתי של גדרות לולים בכל מקום בקיבוץ. בית הילדים היה מוקף גדרות, הלולים היו מוקפי גדרות ולמעשה כל הכלובים, הדיר, האורווה, והמשק עצמו היו מוקפים גדרות. אני חושבת שאילזה מאוד נאמנה למקור ולאמת הקיבוצית שהיא הכירה.
הדיון בגדרות מטריד אותי כי מי שהעלה את הנושא דיבר על שואה ומחנות – וכנראה לא מכיר את ההסטוריה של אילזה שהיתה בארץ מ1939 ולמעשה ברחה עוד לפני המלחמה והגיעה לארץ על האוניה גלילאה.
ישנן הרבה מאוד תמונות של גדרות מהתקופה ההיא – ואם כבר – זה מצביע על סדר קיבוצי. אני לא חושבת שאילזה אהבה מטאפורות. אני חושבת שהיא ציירה את מה שראתה סביבה – ולכן האבא, למשל, נראה עייף ומלוכלך ולא נקי וסמכותי כמו אצל האוזמן.
הו עינת, העבודה שאת עושה אכן נהדרת, אבל הנוכחות של הגדרות היא מעל ומעבר למה “שרואים בסביבה”. דרור בורשטיין הוא שקישר אותן למחנות, וגם אני חושבת שהוא טעה בכיוון, אלה לא גדרות של היסטוריה אלא של איסורים, וגם כתבתי על כך (ועל ויהי ערב בכלל) בהרחבה בשני פוסטים שהראשון שבהם נקרא “הם חושבים שאנחנו רעים…” http://wp.me/pSKif-hTw
וואו, איך ספרי הילדות לוקחים כל אחד למחוזות שונים לגמרי!
הנטיה שלי בזמנו היתה להניח שאילזה באמת ציירה מה שראתה ושיעזבו את הציורים המקסימים בשקט.
ההזדמנות הנהדרת להשוות בין ציורים של שני מאיירים לאותו סיפור פשוט ממחישה שאין דבר כזה לצייר מה שרואים. תמיד יש בחירה, מודעת ולא מודעת, מה לצייר ומה לא. את הגדרות של אילזה, שלגמרי נוכחות שם, אפשר לפרש בהמון דרכים. לא חושבת שהיא עסקה במטפורות. כמאיירת באמת הדברים שמעסיקים אותי אישית משפיעים על מה שאני מציירת גם בלי שאתכוון.
אישית אף פעם לא קראתי את הסיפור כסיפור עצוב, אצלנו במשפחה הקריאו אותו עם דגש על ההומור ועל ההתפייסויות.
שני הספרים, ויהי ערב ובוא אלי פרפר נחמד, מצטיינים בהפקה עשירה שתמיד הפתיעה אותי על רקע כל הספרים בשני צבעים שיצאו בארץ עד שנות ה70-60.
באופן כללי – ובלי להעליב – אני חושבת שיש אמרה על זריקת אבן ע”י אחד ועל תיקון בלתי אפשר מהצד השני – שמתאימה לכאן…
אם מישהו היה מדבר על הבגדים, על הילדה, על בחירת דמות הגבר העובד, על הבחירה ביחסים בין אב-לבתו, על האלוהות של הירח, על סליחה בנצרות וביהדות, על בחירת תרגום מאנדרסן כמקור – עוד הייתי מבליגה, אבל לדבר רק על הגדֵרות נראה לי סתם לחפש מתחת לשטיח – כשיש עוד כ”כ הרבה דברים לא פתורים.
חבל לי שכמעט רק לזה מתייחסים בבקורת. זה די מאכזב ורחוק מאוד מהמציאות. לפחות מי שכותב היה הולך ללמוד את הנושא. זה היה עוזר ומקדם. סתם להמציא כל אחד יכול וזה בד”כ מעיד על הקריאה שבחר הכותב ולא על מה שקרה באמת. ראו מקרה השואה בסיפור של אילזה – שאפילו לא טרחו לבדוק אם זה ייתכן. אז כתבו על איסורים… בתור אשה שהיתה מאוד נועזת בבחירות שלה – המקצועיות והאישיות בתוך הקיבוץ ובחיים בכלל – נראה לי שזו פרשנות לא נכונה. הייתי שמחה לשמוע ולקרוא הוכחה אמיתית לטענה – ואולי להתבדות… אבל לפני זה הייתי שמחה לקרוא גם דיון שלא מקובע על ה”איסורים” וה”ייסורים” שבסיפור…
כנראה שמישהו צריך להגיד את זה פעם – שהטיעון לא נכון ולא מבוסס על ידע.
עינת, כתבתי שתי רשימות על משולש היחסים ירח-אב-ילדה בראי האיסורים והפיקוח והבדידות, ולא אנסה לכווץ אותן כאן לכלל תגובה. אולי זו דווקא את, שבשם פצע אחר או אידאולוגיה מסרבת לראות. (ואגב המשא והמתן עם הדיכוי הוא אחד הנושאים המרכזיים בסיפורי הילדים של פניה ברגשטיין, וגם על זה כתבתי אבל לא בא לי להציף בלינקים).
אני שמחה שכתבת על זה מרית.
וכן, כואב לי לראות ולשמוע שכל ההערכה ליוצרים שיצרו לילדים בשנים בהן כל ספר היה כרוך בייסורים ובמאבק לא פשוט – הופכת להיות מן דיון הזוי על גדרות. (שבתקופה ההיא היו חלק מהנוף – מה לעשות… ואפילו היום – למי שמבקר בקיבוצים ובישובים כפריים בצפון ובדרום – יש גדר ויש שער חשמלי – ויש שומר ושמירה. ככה זה בישובי-ספר מבודדים במדינתנו הקטנטונת).
בעיניי זה סתם דיון שולי שלא מתחשב בהסטוריה, בעובדות ובמאבק ההוא. זה מצער אותי וגם כואב לי. את צודקת.
כל הכבוד לך, שמחתי לראות שהנושא פורסם ב”עונג שבת” ואני מקווה שהוא ימשיך להתפרסם
ושוב תודה על שיר ערש לתרזה 🙂
יש לי שאלה שכבר שנים אני מחפשת לה תשובה ולאף אחד אין ממש מה לומר על הבחירה התמוהה בעיני של כפולה אחת צבעונית וכפולה אחת בשחור לבן. האם זה משיקולי תקציב? מה פשר ההחלטה העיצובית הזו?
כמובן שמצורך בצמצום בהוצאות. הציורים המקוריים כולם ציבעוניים – גם אלה שהיום מופיעים בכחול. מכיוון שאין לנו את האיורים המקוריים לא נדע איך נראה הצבע בכל תמונה. אפשר רק לדמיין….
[…] הידיעה מומלץ לקרוא את הרשימה של עינת אמיתי ואת הרשימה של אורנה […]
עינת,
של מי ההחלטה הבעייתית לקרוא לגרסה החדשה “ויהי ערב חדש”?
המשפחה רצתה “בשמי ערב” – אני רציתי להשאיר את הכותרת כפי שהיא וכפי שפניה בחרה. לא היתה למשפחה ולי השפעה על הכותרת שנבחרה.
אני חושבת שזה היה אילוץ מסחרי. אבל אין לי מושג ולא היה לי קשר ישיר עם ההוצאה לפני, אחרי או במהלך הוצאת הספר.
לא חשבתי שיש לך קשר, אבל תמהתי האם את יודעת… כותרת בעייתית מאד (שלא לדבר על האסוציאציה המיותרת לרפי רשף וגדעון ריייכר 🙂 )
[…] עינת (אחרת) על "אילו הירח יכול היה לדבר":לא חשבתי שיש לך קשר, אבל תמהתי האם את יודעת… כותרת… […]
[…] הקלסית של פניה ברגשטיין, המלווה אותנו כבר 65 שנים, "ויהי ערב", נובעת מיצירה קודמת – חלק זעיר מאגדה שנשארה בטיוטה […]
[…] על תערוכת איורי אילזה דאוס במרכז ״הקצה״ בגליל – ״אילו הירח יכול היה לדבר״ – עינת אמיתי באתר ״הפנקס״ (אמנם על ״ויהי ערב״ אבל […]
הפרשנות של בורשטיין לגיטימית, אך לדעתי אינה נכונה. הטעות הקרדינלית שלו היתה שליפתה של הציירת מהקונטקסט התרבותי ממנו באה. מי שגדל בחיק התרבות הגרמנית בפראג בתקופה ההיא הכיר היטב את ציור הילדים המפורסם של פיליפ אוטו רונגה RUNGE. והנה הפלא ופלא – כבר בציור הזה מופיעה גדר! הגדר תוחמת את חצר ביתם של הילדים, גדר בורגנית טיפוסית המסמנת גבולות של נחלה פרטית, עולם בטוח למשחקים. גם בציור הזה הילדים תפוחי לחיים ו’מרופדים’ – דבר המעיד על בריאות וביטחון כלכלי, באותה תקופה. אין תמה שאילזה הביאה ארצה תפיסות שהכירה מילדותה, בבית משפחה אמידה. בגן הילדים של בתה תמר היו מורידים בחנוכה מהתקרה סביבון גדול ובו מתנות לכל הילדים – מנהג המקובל בחג המולד בחבל הארץ ממנו הגיעו רבים מחברי חפציבה.