אימאפָּק פָּק פָּק פָּק פָּאאק / סיון זיו־וינד
דצמבר 8, 2022
מבוסס על סיפור אמיתי
הקדמה
דורון: “אימא, איך עושה תרנגולת?”
אימא: “קוקוריקו.”
שחר: “לא, לא, לא. זה לא נכון. זה עושה תרנגול!”
אימא: “לא עושה, התרנגול קורא.”
שחר: “את מה הוא קורא בדיוק? את האסופית חלק שתיים שהבטחת להביא לי?”
אימא: “הוא קורא אותך, את השחר.”
דורון: “נו, אימא, איך עושה תרנגולת?”
אימא: “לא אומרים עושה.”
דורון: “נו, אימא!”
אימא: “אני יודעת בדיוק מה את רוצה לשמוע: פק פק פק פק פאאק.”
שחר: “ואיך עושה אימא שהפכה לתרנגולת?”
אימא: “לכו לישון כבר, פק פק פק פק פאאק!”
שחר ודורון פרצו בצחוק מתגלגל ואחרי שנרגעו דורון שאלה: “אימא, באמת היית פעם תרנגולת?”
אימא: “למה הייתי?”
*
אימאפָּק פָּק פָּק פָּק פָּאאק הוא הכינוי שלי. יש לי עוד הרבה כינויים כמו “אימא תרנגולת”, “אימאגולת”, “גולגולינה”. אך אימאפָּק פק פק פק פאק הוא הכינוי שדורון ושחר נתנו לי. לכל חבר שנכנס הביתה שחר ודורון מבקשים לספר את הסיפור איך הפכתי יום אחד לתרנגולת. סיפרתי אותו כל כך הרבה פעמים, אז החלטתי לכתוב אותו כדי לספר גם לאחרים שעוד לא מכירים. אז הסיפור מתחיל כך:
*
לפני שנים רבות עבדתי בלול תרנגולות. זה היה לול מיוחד כי התרנגולות בלול לא הטילו ביצים כמו שחושבים מייד כשמדמיינים לול. הן היו גדלות באופן מסור ומבוקר עד שהגיעו למשקל ולגודל מסוים. אז הן היו עוברות לחוות לולים במקומות שונים בארץ, ושם מטילות ביצים. העבודה בלול אינה עבודה קלה בכלל. כל יום מגיעים בחמש בבוקר והדבר הראשון שעושים זה…
להתקלח!
אחרי שמתלקחים – מתלבשים. לובשים חולצה קצרה עם הסמל של הלול, חולצה מכופתרת וארוכה עם הסמל של הלול, מכנסיים עם הסמל של הלול, גרביים עם הסמל של הלול, מעיל עם הסמל של הלול ותחתונים… שלך.
כך נראים כמו לולן אמיתי.
את השיער אוספים והולכים לשתות תה חם. אחרי התה יוצאים לסיבוב בוקר. בסיבוב הבוקר בודקים שהשוקת עובדת ולא ונוזלת, בוחנים אם הרפד – שהוא המצע שעליו התרנגולות הולכות – לא רטוב ולא מלוכלך מדי, ומוודאים שכל התרנגולות מרגישות מצוין. בסיבוב הבוקר אהבתי להיכנס ללול ו…
לשרוק.
כששורקים לתרנגולות כולן מקשיבות. הן מזדקפות גבוה־גבוה ומחפשות מאין מגיע הקול. יום אחד השמעתי להן בקולי קולות את הברכה שכתבתי למסיבת הסיום כדי לראות כמה זמן הן מחזיקות. טוב, זה לסיפור אחר. פשוט לול שבו 300 תרנגולות שבבת אחת כולן מרימות צוואר ומאזינות, זה מרשים במיוחד.
ביום שהפכתי לתרנגולת לא עשיתי סיבוב בוקר, אלא…
מבצע!
כן! מבצע חיסונים. גם את התרנגולות מחסנים. ממה? מחיידק הסנמונלה ומאבעבועות רוח. באותו בוקר היינו חמישה אנשי צוות:
הראשון גירש את התרנגולות למבואה שהייתה בנויה מרשתות;
השני תפס את התרנגולות ברגליים והניח אותן הפוך על וו שנסע עד אליי;
ואני ועוד אחד ישבנו על כיסא והזרקנו חיסונים לתרנגולות בכנף.
תרנגולת באה
פורסים כנף
ומזריקים את החיסון.
תרנגולת באה
פורסים כנף
ומזריקים את החיסון.
תרנגולת באה
פורסים כנף
ומזריקים את החיסון.
תרנגולת באה, פורסים כנף ומזריקים את החיסון, תרנגולת באה, פורסים כנף ומזריקים את החיסון, תרנגולת באה, פורסים כנף ומזריקים את החיסון, תרנגולת לא באה, פורסים כנף, אין כנף ומזריקים חיסון. אי! אי! אי! ישר לתוך כף היד!
*
נסעתי לבית חולים.
*
אני: “שלום ד”ר, אממ… הזרקתי לעצמי בטעות, אתה מבין, כי לא באה תרנגולת, הזרקתי… סנמונלה.”
ד”ר: “מה?” הד”ר קפץ ונעמד על הרגליים.
אני: “אממ… הזרקתי בטעות. לעצמי. במקום לתרנגולת. הזרקתי מחלה… אתה מבין… פשוט הגיע וו ולא הייתה אחת תלויה, הייתי עייפה מאוד.”
ד”ר: “מה? מה? אני לא מאמין.”
אני: “ד”ר, ד”ר… הזרקתיפאאק פק פק.”
נבהלתי אז השתתקתי.
הסתכלתי סביב לבדוק אם מישהו שמע. הד”ר רשם משהו בפנקס ואז צעק: “בדיקות דם תכף ומייד!” – והלך.
פתאום הרגשתי צורך עז… אממ… כל כך חזק… חזק־חזק, לנקר… את הרצפה. “אוי, זה היה פירור נפלא!” ניקרתי וניקרתי. ועוד פירור. אני חושבת שזה היה של ביסלי. וזה של צ’יפס. יאמי! המשכתי לנקר על הרצפה ועצרתי לרגע. מה קרה? האף התקשה. ראיתי אותו גדל ומתארך. אחרי שהפך לצהוב וקשה ניקיתי כבר את כל הרצפה מפירורי ביסלי, צ’יפס, במבה אדומה, צ’יטוס, דוריטוס. מה, הייתה כאן מסיבה?
אבל כשהגיעה ה… כרבולת… אוי, זה היה נורא ואיום. הרגשתי סחרחורות. רציתי לישון. הנחתי את הראש ופתאום הוא היה כבד כל כך. לכי לישון, אמרתי בלב, הכול חלום. הכול. את תתעוררי ותראי שאין חיסונים, שאין מבצעים, שאין כרבולת, שאין בית חולים – ונרדמתי.
כשקמתי שמעתי קולות במסדרון, “אז איפה התרנגולת?”, “היי! תרנגולת? היכן את? תרנגולת?!” לפתע הופיע מולי איש גדול ובידיו זר פרחים ואמר: “זה בשבילך, מהלול, כתוב כאן בפתק שתהיי חזקה ותחזרי אלינו במהרה.” – והלך.
*
בפעם הבאה שהייתי בלול כבר לא הייתי צריכה להתקלח. גם לא הייתי צריכה ללבוש חולצה קצרה עם הסמל של הלול, לא חולצה מכופתרת וארוכה עם הסמל של הלול, גם לא מכנסיים עם הסמל של הלול. לא מעיל ולא גרביים. הייתי תרנגולת. עירומה כמו ביום חיסוני.
הרגשתי את הרפד. ליד השוקת הוא היה רטוב וזה הכביד עליי ללכת, אפילו גרם לי לגרד. בסיבוב הבוקר, כשמישהו שרק, נעמדתי דרוכה מרוב בהלה. לא הבנתי למה האיש הזה מפר את השלווה. לפעמים השוקת הייתה תקועה ואז המים נשטפו ממנה. ניסיתי לשתות אבל היה קצת קשה. אה… בגלל זה הרפד רטוב. לפעמים לא היה מקום לאכול מקערת התערובת כי כששומעים שהתערובת מגיעה במסוע כולם מתכוננים, רצים, ולמה אין תורים מסודרים?
אחרי כמה שבועות עזבתי. לאן? ללול אחר להטיל ביצים.
*
הטלתי ביצה. הטלתי עוד ביצה. ועוד ביצה. אך לא ראיתי אף אחד מילדיי. הטלתי עוד אחת. ועוד אחת… סיפרו לי שכולן יפות ואין מה לדאוג. הן לא יהיו שניצלוניות, הן יהיו האימהות, אז נרגעתי. אחרי שהטלתי את ביצת האלף שלי קיבלתי פרס – לבקר בפינת החי.
לקחו אותי לפינת החי בקיבוץ ושם הכרתי את חואן.
*
חואן טיפל בי ובעוד חיות: בליצ’י, הכבשה הג’ינג’ית שאהבה מנגו ואבטיח; בפנצ’,ו סוס הפוני עם בלורית כסופה; בפלקור, הכלבה החומה ששיחקה בכדורים מפונצ’רים, וגם בצ’יפופו הקוף שאכל בלי סוף: בננות, בוטנים ובעיקר טיפס על העצים וציחקק.
פינת החי הייתה אחלה של פינה.
כך ש…
לא רק שלא התגעגעתי להטיל ביצים;
לא רק שלא התגעגעתי לחיים שלי בלול;
לא רק שלא התגעגעתי לחיים שהיו עוד לפני הלול…
אבל אז פג החיסון.
*
כשהחיסון פג… הכל קרה במהרה. הנוצות היפות שלי נעלמו, הרגליים העבות התארכווווו, המקור התעגל, התרכך, התכהה,
ושוב יכולתי לשרוק. הכרבולת המחוספסת הפכה לתלתלים רכים קופצים. כל שיווי המשקל שלי השתנה. לקח לי כמה דקות להתייצב ולראות איך הכל סביבי קטן.
במקום לנפנף בידיים יכולתי להימתח. אבל לנקר התחשק לי כל כך. אז ניקרתי, נקרתי ונרדמתי.
חואן מצא אותי מכוסה בנסורת וענפים. הוא שאל אותי אם אני בסדר. עניתי לו: “פעם הייתי תרנגולת ועכשיו אני צריכה לעזוב.” נופפתי לליצ’י, לפנצ’ו, לפלקור, צ’יפופו, וחיבקתי את חואן.יצאתי מפינת החי שלי שמחה.
*
היום, כשאני ממש מתעצבנת כששחר זורק על הרצפה בגדים או עפרונות ולא מרים, אני מתחילה להשמיע קולות שנשמעים כמו פאאק פק פק פק פאאק. ולפעמים, כשאני מגהקת מרוב מבוכה, כי דורון צועקת במדרכה, פתאום יוצאת מפי נוצה!
סיון זיו וינד – כותבת סיפורים לילדים שחלקם יוצאים לאור כמכתבים מאוירים ששולחים בדואר למי שאוהבים (“מכתבי שסק“). אמא לשחר, בן 12 ולדורון, בת 7, נשואה ליוני. מתגוררת בקיבוץ עין דור ובעלת עגלת קפה בשם ברטה.
עומר הופמן – מאייר ומחבר קומיקס וספרי ילדים, זוכה פרס שר התרבות ליצירה בתחום ספרות הילדים והנוער ע”ש דבורה עומר לשנת 2021 עבור הספר “הסיפור על יואב ששלח את המשפחה שלו בדואר”.