כללי

אמונה מלאת תום בעתיד טוב יותר – ראיון עם דויד גרוסמן

ראיון חגיגי עם דויד גרוסמן לרגל ציון עשרים שנה ליציאתו לאור של "מישהו לרוץ איתו"

ספטמבר 14, 2020  

בחודש ינואר 1999, ביום גשום וקר, ניגש אל הסופר דויד גרוסמן שעמד להיכנס למכוניתו במקום מגוריו, גבר, לבוש מעיל תפוח. הגבר סחב בחבל כלב שנראה מוקפד למדי, ושאל אותו אם הוא מזהה את הכלב. “אני מכיר את כל הכלבים ברחוב שאני גר בו, והכלב הזה לא נראה לי מוכר,” נזכר גרוסמן במהלך שיחה שערכנו איתו. “אותו גבר אמר שהכלב הלך לאיבוד ושהוא מאמין שאם ילך אחריו יגיע לבסוף לבעלים שלו. הופתעתי, והחמאתי לו על המסירות. הוא השיב: ‘כבוד שמכבוד, אני רופא במחלקת התברואה וכשאני אמצא את הבעלים הוא ישלם קנס על בזבוז זמן של עובד ציבור’. ברגע הזה הבזיק בי רעיון לסיפור.”

ואכן, הרעיון לא עזב את גרוסמן, ולאחר כמה חודשי כתיבה קיבלנו את “מישהו לרוץ איתו”, אחד מספריו המוכרים והמצליחים ביותר של גרוסמן, ואולי בכלל בספרות העברית, עם מכירות של מאות אלפי עותקים, זכייה בפרס “ספיר”, ועיבודים לתיאטרון, לטלוויזיה ולקולנוע, ותרגום למעל שלושים שפות. השנה מציינים עשרים שנה ליציאתו לאור, ולכבוד המאורע נוסד מסלול הליכה לפי הספר ברחבי ירושלים – שמונה תחנות המלוות בקטעים מתוך הספר לצד ציורים של האמנית ליאורה וייז, ובקטעי שמע בקולם של נשיא המדינה ראובן ריבלין, ראש העיר ירושלים משה ליאון, גרוסמן עצמו ותלמידי בית הספר הניסויי.

מתוך המסלול הספרותי בירושלים. צילום: שמעון גליאצנשפיגל

נחזור רגע לרגע שבו קיבלת השראה לסיפור. מה היתה העלילה שנבנתה במוחך?

“חשבתי שזה יהיה סיפור על מישהו שהולך בעקבות כלב, והכלב מוליך אותו לאט-לאט לבעלים שלו. והמישהו הזה יהיה נער בן שש-עשרה בחופשת הקיץ, והבעלים – נערה, וכמובן שהנער לא יודע את זה. הכלב, שאחר כך הפך לכלבה בספר, לא יילך ישירות לבעלים כי אז אין סיפור, ויותר מזה – לכלב יש אג’נדה משלו. הוא יקח את הנער לתחנות שונות בירושלים, ובכל תחנה הנער ילמד עוד קצת על בעלת הכלב, וכשהוא יפגוש אותה תתקיים אי סימטריה כי הנער יהיה לגמרי מאוהב בה מעל לראש, והיא לא יודעת עליו שום דבר, רק שהכלב שלה נעלם והיא תחשוב שהוא קשור לזה. לא הכול היה לי ממש ברור בהתחלה, אבל התנועה והאנרגיה היו שם. הרגשתי שאני רץ ונגרר כמו שאסף הגיבור רץ ונגרר אחרי הכלבה.”

מדוע בחרת דווקא בדמות של נער, ובכתיבת הסיפור עבור קהל של בני ובנות נוער?

“באותה תקופה הייתי אחרי ספר ל’מבוגרים מובהקים’ שנקרא ‘שתהיי לי הסכין’. היה לי קשה מאוד לכתוב אותו, וכשהוא התפרסם הוא התקבל לא טוב, והיה לי קשה גם עם זה. אחרי כתיבת ספר למבוגרים שבו הגיבור כולו מרפקים, הגנתי, אדם שלפני שהוא פותח דלת הוא מציב שבעה שערים, היה לי צורך של ממש לכתוב ספר על סיפור אהבה שיילך למישרין, וגם סיפור אהבה לבני נוער. בנוסף, הרגשתי שבשנים שכתבתי את ‘שתהיי לי הסכין’ נעדרתי מחיי הבית, ורציתי לתת לשני הבנים שלי – שהיו אז בגיל ההתבגרות – ספר בשבילם, וכזה שיתרחש במקום שהם מכירים היטב – מרכז ירושלים.”

כריכת הספר (יח”צ)

“מישהו לרוץ איתו” ראה אור בהוצאת “הספריה החדשה”, ושווק כספר מבוגרים (או ספר רב-גילי), ולא כספר נוער מובהק, ולראייה אף זכה בפרס “ספיר” שאינו מוענק לספרי ילדים ונוער. הצילום שעל גבי הכריכה התאים לכל הגילים וסייע ודאי גם לקוראים מבוגרים לקרוא את הספר מבלי שייתפס על ידם כספר נוער של ממש. מעניין לתהות אם ההחלטה השיווקית נעשתה כדי לא לצמצם מראש את קהל היעד.

“לא היתה לי שליטה רבה על המהלך הזה,” מספר גרוסמן. “אני חשבתי על זה כספר לנוער, וזכרתי איך אני הייתי בגיל הזה ומה קראתי. אחר כך ראיתי שכמעט בכל השפות שאליהן הספר תורגם הוא שווק בהתחלה כספר למבוגרים. כעסתי נורא על זה, והיו לי ויכוחים עם מו”לים על הנושא. המעניין הוא שרק כאשר הוא הועבר רשמית וקטגורית למחלקת ספרי נוער – תהליך מאוד מסובך בעולם המו”לות – הספר פתאום התחיל להיקנות ולהיקרא. זה קרה גם עם ‘יש ילדים זיגזג’ – לפתע מבוגרים קראו אותו דווקא כשהוא עבר למחלקת ספרי הנוער.”

האם לדעתך קוראים מבוגרים מפספסים כשהם מדירים את ספרות הנוער מרשימות הקריאה שלהם? 

“מציאות החיים שלנו מחלקת דברים לקטגוריות הרמטיות, וכפועל יוצא מזה אנחנו מפספסים דברים שלא נמצאים בקטגוריה המשויכת אלינו. אני יודע מתי אני קורא ספר לנוער. אם זה ספר שבסביבתי מדברים עליו, או אם אלו קלאסיקות כמו ‘הסיפור שאינו נגמר’, ‘מר אל, כאן אנה’, ‘מומו’. או אם הספר נכתב על ידי סופר שיש לי עניין ביצירה שלו מלכתחילה, כמו סלמן רושדי, איאן מקיואן, עמוס עוז, ואפילו כשא. ב. יהושע כתב ספר לילדים. זה מעניין אותי כי מדובר במפתח נוסף לאישיותו של הסופר.”

צילום: Claudio Sforza

בספרות העברית יש מעט ספרי התבגרות שהפכו לספרים מכוננים; “מישהו לרוץ איתו” הוא מהבולטים ב”קטגוריה” הזו. כסופר שכותב לכל הגילים, איך התחברת לעולמם של בני הנוער וכיצד ביקשת לעצב את חוויית ההתבגרות כך שתצליח לגעת בקהל הקוראים הזה ולומר משהו בעל ערך – גם רגשי – עבורם?

“הספר נוצר מתחושה שיש תקופה גילית שבה יש עדיין תום. זה לא קיים אצל כל ילד וילדה, ואולי היום אנחנו חיים בתקופה צינית יותר, אבל בדרך כלל הפיתוי שמפתים בו בני נוער הוא פיתוי הציניות – לצחוק על כל דבר, לעמוד מנגד ולא להיות מעורב. בכך אנחנו עושים עוול לשלב התפתחותי, פסיכולוגי ונפשי של נער שבו הוא עדיין צריך לשמר איזה תום, מבט טוב על העולם. בשנים מוקדמות יותר, כשהרעיונות הגדולים היו חשובים יותר מהאדם עצמו, אלו שנמצאו בגיל ההתבגרות הובילו את כל המהפכות הגדולות, דווקא מתוקף האמונה מלאת התום בעתיד טוב יותר.

בספר הזה אפשרתי לשני אנשים צעירים – אסף ותמר – להיות תמימים בעולם שסביבם; עולם ששולט, משפיל, מנצל: העולם של פסח בית הלוי ושל כיכר החתולות עם מוכרי הסמים. פתאום נכנסים אל העולם הזה שני אנשים שעדיין יש להם תום. אסף הוא כמעט תמוי (בירושלמית), תמר יותר מפוכחת, יותר בוגרת ממנו. כשנותנים לך להיות תם בגיל הזה יש פרומון של מתיקות של לעשות את הדבר הנכון ולא לתת לחברה המנצלת של המבוגרים לבגר אותך לפני המועד.

זה מזכיר לי שכשהילדים שלי היו צעירים יותר, הם צפו בטלויזיה בפרודיה על סיפור או אגדה שאני הכרתי, והם לא – כלומר, הם הכירו את הפרודיה לפני שהכירו את המקור, וזה התחבר לי להכרח הבוגר להלעיג כל דבר ולא לשמר את התום. ב’מישהו לרוץ איתו’ יש נכונות לעולם של ערכים שהוא נדיר, ומבוסס על לעשות טוב. מה שתמר עושה בסיפור זה מעשה אמיץ – היא מוכנה להילקח בשבי כדי לחלץ את אחיה מפסח בית הלוי; זה אקט הירואי. וכך גם הדבקות במשימה של אסף. מסכן, מה הוא לא עובר – משפילים אותו ומרביצים לו, והוא דבק במשימה כאילו הוא איזה בולדוג. שתי דמויות כאלה נותנות איזושהי אפשרות של מה היה יכול להיות אילו. של מציאות נכספת כמעט אבל לא אסקפיסטית ולא אידיאלסיטית – שהרי לא מדובר במעבדה מופשטת שבוחנת את יסודות המוסר, אלא בחיים, בג’יפה של כיכרות העיר ובזנות.”

גרוסמן מספר שלא קרא את הספר מאז שפורסם, גם לא לכבוד ציון עשרים שנה ליציאתו לאור. וזה לא במקרה. “אני לא קורא ספרים שלי,” הוא מסביר. “אני אקרא אולי כשאני אפסיק לכתוב, ואני מקווה שזה לא יקרה בקרוב. לא טוב לי לקרוא ספרים שלי, שכן אני צריך לכתוב בלי מידת המודעות שנכפית על האדם ברגע שהוא קורא ספר שלו. אני חוזר וכותב את הספרים עשרות פעמים, אבל מרגע שהספר יצא והוא לא רק שלי, אני משחרר ובדרך כלל כבר נמצא בספר הבא.”

ובכל זאת, פעם אחת נאלץ גרוסמן לחזור לספר שכתב. “זה קרה עם ‘יש ילדים זיגזג’, כשטסתי להולנד לערוך ראיונות לרגל תרגום הספר להולנדית. העיתונאים ההולנדים הם אנשים רציניים מאוד, קוראים בזכוכית מגדלת את הספר שהם מדברים עליו, וכיוון שעברו עשר שנים מאז שכתבתי אותו, חששתי שיכירו את הספר טוב ממני. התחלתי לקרוא אותו בטיסה לשם, וסיימתי אותו באוטובוס שהוביל מהמטוס לבית הנתיבות בהולנד. אני זוכר שממש ירדו לי דמעות מרוב התרגשות.”

אנא שתף אותנו בתגובות שזכורות לך במיוחד לגבי “מישהו לרוץ איתו”.

“לשמחתי היו הרבה קוראים והיו הרבה תגובות. אני זוכר שנערה שלחה לי מכתב וסיפרה שאחיה התדרדר לסמים, ואבא שלה סרב שיהיה קשר בינו לבין המשפחה, שלח אותו לגלות. היא ואמא שלה השלימו עם זה, אבל בעקבות הספר הנשים החליטו לפעול ללא ידיעת האב, יצרו קשר עם הנער, לקחו אותו למוסד גמילה, והוא נגמל. הוא ניצל. אני שמח לחשוב שזה לא מעט בזכות הספר שלי.

מקרה נוסף: בת של חבר טיילה עם בן זוגה בכפר בסלובקיה, ופתאום הם ראו את אחת מתושבות הכפר יוצאת למרפסת וקוראת, ‘דינקה!’. בתגובה כלבה זינקה אל המרפסת. הזוג הופתעו לשמע שמה של הכלבה, והעזו לפנות אל האישה ולשאול אותה למה קראה לכלבה כך. ‘זה בגלל הכלבה ב’מישהו לרוץ איתו’, הסבירה להם האישה החביבה. שמע, זכיתי לכמה פרסים ואותות כבוד בחיי, אבל המחשבה שמישהו העניק שם לכלבה בהשראת ספרי, זה באמת משהו מיוחד.”

תרגומים של הספר

עם כל ההישגים שהספר גרף, מה דעתך לגביו ביחס למכלול יצירתך?

“לשמע המילים מכלול יצירתך עוברת בי צמרמורת. אני שמח שכתבתי אותו. הוא עשה לי מאוד טוב וגם לילדים שלי, ושמחתי לראות שהם קראו אותו בהנאה. ומשמח אותי במיוחד שבארצות שבהן הוא נכלל בתכנית הלימודים, כשאני פוגש ילדי בית ספר שזה עתה סיימו אותו הם מספרים שהם לא סבלו. הידיעה שהוא נמצא במדור ‘ספרי הכיף’ ולא ‘ספרי העול’ שווה הכול.”

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה