אמנות הסיפור כאמנות ההזדהות / סיון דוידוב

5 תגובות:

1. נעם סבן הגיב:

   9 באפריל 2015 בשעה 13:39

   תודה סיון !
   הזכרת לי כמה הסרט הזה מדהים ויקר לליבי.
   כנראה אצפה בו שוב בקרוב.

   אנחנו מבינים דברים בתור ילדים עוד הרבה לפני שאנחנו יודעים לתת להם שם ולמסגר אותם תחת קטגוריות…

2. יעל הגיב:

   9 באפריל 2015 בשעה 23:34

   מאמר מרתק! אני חושבת שהסרט היה עיבוד טוב של הספר, גם אם לא עיבוד שלם. אני בהחלט מאמינה שהסרט העביר את העיקר ואת ״רוח הספר״ . כמו כן, בזכות הסרט התוודעתי לסרט.
   לגבי הנקודה האחרונה, אני מרגישה שבתור ילדה, הבנתי את הסרט לחלוטין, על כל משמעויותיו. אולי לא ידעתי על ״תיאוריית הקיר הרביעי״ ולא ידעתי לקרוא לכל דבר בשם ולתארו במונחים ספרותיים, אבל הבנתי. וזה מה שיפה בעיניי בסרט.

3. סיוָן הגיב:

   11 באפריל 2015 בשעה 20:00

   תודה, נעם! אתה צודק. וזה קשור בדיוק למה שכתבה יעל 🙂

4. תמר הגיב:

   24 במאי 2015 בשעה 4:32

   פספסת את הטענה העיקרית של מתנגדי הסרט (ואני ביניהם) – הוא לא מהווה עיבוד לספר “הסיפור שאינו נגמר”, אלא רק לחצי ספר. לא מדובר כאן בסתם בחירה להפחית מהעומס העלילתי או להתאים את הסיפור לפורמט הקולנועי, אלא בעיוות מוחלט של רוב מה שהספר מייצג.
   תחשבי על עיבוד קולנועי של אנה קרנינה, הכרך הראשון בלבד – צופים שיגדלו על ברכי ה”עיבוד” הזה לא יידעו שהדמות הראשית מתאבדת בעקבות המאורעות שזה עתה צפו בהם.
   או אולי “חצי גאווה ודעה קדומה – הסרט” – הגיבורה מקבלת הצעת נישואין מגבר עשיר ומיוחס ומסרבת לה.
   ומה עם חצי אודיסאה – הגיבור יוצא למסע הרפתקני ופוגש נימפה. האם יחזור הביתה בשלום ומתי? את מי זה מעניין בכלל.
   כל אחת מהדוגמאות המופרכות האלו עדיפה בעיני מהתועבה המכונה “הסיפור שאינו נגמר (אבל בעצם נגמר בנקודה הלא נכונה) – הסרט”.
   קשה לפשט למסר אחד ספר כל כך מורכב, אבל כל מי שפגשתי וקרא את הספר הסכים שהרעיון החשוב (והמהפכני בז’אנר הפנטזיה) שבלעדיו הספר מאבד את מהותו הוא המסע הקשה וההכרחי בחזרה, מהפנטזיה למציאות. כמו שקשה להאמין בעצמך ו”לקפוץ” לתוך הספר, כך קשה גם לעזוב את המקום שבו כל משאלותייך מתגשמות ולחזור למציאות האפורה. מהספר עולה בבירור כי ההיתקעות בממלכת הדמיון כרוכה בסכנות כמו קהות רגשי, אובדן הקשר עם אנשים אהובים ובעיקר אובדן הזהות והעצמי. אסקפיזם הוא רק חצי מהתהליך, והוא בהחלט לא הפיתרון.
   והסרט? את העומק הרעיוני שלו אפשר לסכם ב”איזה כיף להיסחף להרפתקה מופלאה בממלכת הדמיון, תאמינו וזה יקרה”.

5. מגדלור הגיב:

   17 בספטמבר 2015 בשעה 10:36

   אחד מסרטי הקאלט של הילדות שלי. לא קראתי את הספר לכן לי נראה שהסרט היה מצויין לזמנו, אולי עכשיו סוף סוף אני אקרא את הספר.