1 ספרות

• פרסום פרק

אני מייקי / גליה עוז

בלעדי - פרסום הפרק הראשון מספרה החדש של גליה עוז

כמה שטויות מייקי עושה! הוא קופץ ממקומות גבוהים, מסתבך עם המורים, ואף אחד לא רוצה לשבת לידו בכיתה. אם ישאלו אותו, הוא יגיד שלא הכול באשמתו. ואולי הוא לא יגיד, כי הוא ילד שתקן. קשת היא לא כמוהו. היא ילדה דברנית שמכירה בעל-פה המון סיפורים מהמיתולוגיה, והכלב שלה סנופ אוהב לאכול פודינג אורז ישר מהסיר, ולהירדם על השולחן. (איזה מזל שיש בעולם כלבים, כי כלבים תמיד יחשבו מחשבות טובות על אנשים).

דמותו של מייקי נולדה ב”שקשוקה ושוד הלימונים הגדול”, הספר החמישי בסדרת “שקשוקה” שכתבה גליה עוז. עתה רואה אור הספר “אני מייקי” עם איורים של רות גוילי, בהוצאת כנרת זמורה ביתן. אנו שמחים לפרסם ב”הפנקס” את הפרק הפותח.

פרק 1

אֲנִי מִתְעַצְבֵּן לִפְעָמִים, וְאָז אֲנִי עוֹשֶׂה שְׁטוּיוֹת וַאֲנָשִׁים אוֹמְרִים שֶׁאֲנִי לֹא שׁוֹלֵט בְּעַצְמִי, שֶׁאֲנִי נֶזֶק, שֶׁאֲנִי אָסוֹן, וְהַסְּגָנִית מְנַהֶלֶת אָמְרָה לַיּוֹעֶצֶת, “יֶלֶד קָשֶׁה אֲבָל אֵיזֶה מִסְכֵּן, רוֹאִים בָּעֵינַיִם שֶׁלּוֹ.” וְאוֹדֶלְיָה הַיּוֹעֶצֶת אָמְרָה, “יֶלֶד כָּזֶה יָפֶה, חֲבָל עָלָיו.” אֲנָשִׁים אוֹמְרִים דְּבָרִים וְחוֹשְׁבִים שֶׁאַף אֶחָד לֹא שׁוֹמֵעַ, אֲבָל אֲנִי שָׁמַעְתִּי. יֵשׁ לִי רַעַשׁ בְּתוֹךְ הָרֹאשׁ, אֲבָל אֲנִי שׁוֹמֵעַ דְּבָרִים. חוּץ מִזֶּה אֲנִי זוֹכֵר אֶת כָּל הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלִּי וַאֲנִי אוֹהֵב לְטַפֵּס לִמְקוֹמוֹת גְּבוֹהִים, אֲבָל אֵלֶּה לֹא דְּבָרִים טוֹבִים, לְהֶפֶךְ, זֶה מַמָּשׁ רַע. לֹא כְּדַאי לִהְיוֹת כָּמוֹנִי.

הַרְבֵּה פְּעָמִים בַּבֹּקֶר אֲנִי בְּסֵדֶר, אֲבָל אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם הַכֹּל מַתְחִיל לְהִתְפָּרֵק, וְזֶה נִהְיָה יוֹתֵר גָּרוּעַ מֵאָז שֶׁהָאַחִים הַגְּדוֹלִים שֶׁלִּי עָזְבוּ אֶת הַבַּיִת, כִּי עַכְשָׁו אֲנִי צָרִיךְ לְהִסְתַּדֵּר לְבַד עִם מוֹטִי וְעִם אִמָּא, וּפַעַם אַחַת בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר, בִּפְעֻלָּה שֶׁל הַצּוֹפִים, זָרַקְתִּי כִּסֵּא עַל יַלְדָּה אַחַת שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי, לֹא מַמָּשׁ זָרַקְתִּי אֲבָל כִּמְעַט, הִיא אָמְרָה לִי מַשֶּׁהוּ מַעֲלִיב וַאֲנִי אָמַרְתִּי לָהּ לִשְׁתֹּק וְהִיא לֹא הִסְכִּימָה, אָז תָּפַסְתִּי כִּסֵּא, כִּי זֶה מָה שֶׁהָיָה לְיָדִי, וְזָרַקְתִּי אוֹתוֹ בְּכַוָּנָה הַצִּדָּה, שֶׁלֹּא יִפְגַּע בָּהּ, אֲבָל שֶׁיִּהְיֶה קְצָת מַפְחִיד, וְאָז כֻּלָּם הֶחְלִיטוּ שֶׁאֲנִי יֶלֶד אַלִּים, וְזֹאת הָיְתָה סְתָם הַגְזָמָה, בְּסַךְ הַכֹּל נִשְׁבְּרָה רֶגֶל אַחַת שֶׁל הַכִּסֵּא, וְשׁוּם דָּבָר אֲפִלּוּ לֹא פָּגַע בַּיַּלְדָּה הַזֹּאת, וַאֲפִלּוּ לֹא קָרוֹב אֵלֶיהָ, אָז שֶׁיַּגִּידוּ תּוֹדָה.

אֲבָל אַף אֶחָד לֹא אוֹמֵר תּוֹדָה. יֵשׁ יְלָדִים שֶׁלֹּא מַסְכִּימִים לָשֶׁבֶת לְיָדִי בַּכִּתָּה, חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי אַתְחִיל לְהִשְׁתּוֹלֵל, חוֹשְׁבִים שֶׁיִּדָּבְקוּ מִמֶּנִּי כִּי אֲנִי מְטֻמְטָם וְאַלִּים, לֹא בְּדִיּוּק אַלִּים אֲבָל מִתְנַהֵג בְּצוּרָה מְאַיֶּמֶת, כָּכָה אוֹדֶלְיָה הַיּוֹעֶצֶת אָמְרָה, וְזֶה כִּמְעַט אוֹתוֹ הַדָּבָר כְּמוֹ אַלִּימוּת, וְאַלִּימוּת זֶה הַדָּבָר הֲכִי מְטֻמְטָם שֶׁיֵּשׁ. לֹא אִכְפַּת לִי מֵהֶם, וַאֲנִי לֹא צָרִיךְ שֶׁיֵּשְׁבוּ לְיָדִי, גַּם כָּכָה כֻּלָּם מְשַׁעְמְמִים אוֹתִי חוּץ מִנִּיצ.

נִיצ הוּא חָבֵר שֶׁלִּי וְהוּא קְצָת דּוֹמֶה לִי, אֲבָל אֲנִי לֹא דּוֹמֶה לוֹ, אֶצְלִי מַתְחִיל לְהִסְתּוֹבֵב מְעַרְבֵּל־בֵּטוֹן בְּתוֹךְ הָרֹאשׁ, וּבְאֹזֶן שְׂמֹאל אֲנִי שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹת כְּאִלּוּ בָּלַעְתִּי רַדְיוֹ, וְהַקּוֹלוֹת מְדַבְּרִים בְּשָׂפָה שֶׁאֲנִי לֹא מֵבִין, וְלִפְעָמִים נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי כֵּן מֵבִין, וְרַק לְעִתִּים רְחוֹקוֹת זֶה בְּעִבְרִית, וְהֵם עוֹלִים אֶחָד עַל הַשֵּׁנִי וְאִי אֶפְשָׁר לְהָבִין כְּלוּם, כְּאִלּוּ עִרְבְּבוּ הֲמוֹן תַּחֲנוֹת רַדְיוֹ וַעֲרוּצִים שֶׁל טֵלֵוִיזְיָה. וַאֲנִי לֹא יָכוֹל לְסַפֵּר אֶת זֶה לְאַף אֶחָד כִּי יַחְשְׁבוּ שֶׁאֲנִי מְשֻׁגָּע, וְאֵין לִי כּוֹחַ לִהְיוֹת מְשֻׁגָּע, מַסְפִּיק לִי שֶׁאֲנִי מֻפְרָע.

בַּסּוֹף, בַּכִּתָּה, הוֹשִׁיבוּ לְיָדִי אֶת לָלִי, שֶׁהִיא יַלְדָּה שַׂמְחָנִית שֶׁמִּתְנַהֶגֶת כְּאִלּוּ לֹא אִכְפַּת לָהּ מִשּׁוּם דָּבָר, וְלִפְעָמִים הִיא נֶחְמָדָה אֲבָל לֹא תָּמִיד. לְנִיצ לֹא הִרְשׁוּ לָשֶׁבֶת לְיָדִי כִּי הַמּוֹרִים לֹא מַסְכִּימִים, כִּי הֵם לֹא רוֹצִים בְּעָיוֹת.

וְהַבֹּקֶר, בְּאֶמְצַע שִׁעוּר הִתְעַמְּלוּת, חָזְרוּ הָרְעָשִׁים בְּאֹזֶן שְׂמֹאל, אָז כְּדֵי לֹא לִשְׁמֹעַ אוֹתָם עָלִיתִי עַל הַחֵלֶק הֲכִי גָּבוֹהַּ שֶׁל הַסֻּלָּם — הַסֻּלָּמוֹת הָאֵלֶּה שֶׁמֻּדְבָּקִים לַקִּיר וּמַגִּיעִים כִּמְעַט עַד לַתִּקְרָה — וּכְשֶׁהָיִיתִי לְמַעְלָה, הֲכִי גָּבוֹהַּ, הֶחְלַטְתִּי לָעוּף וְלִנְחוֹת עַל עֲרֵמָה שֶׁל מִזְרָנִים, וְזֶה דַּוְקָא הִצְלִיחַ, אֲבָל שְׁלוֹמִי הַמּוֹרֶה לְהִתְעַמְּלוּת נִבְהַל, כִּי פִּתְאוֹם הוּא שָׁמַע אֶת הַיְּלָדִים אוֹמְרִים, “וָאוּ, מַייקִי קוֹפֵץ”, וְהִסְתּוֹבֵב וְהִסְפִּיק לִרְאוֹת אֶת הַנְּפִילָה שֶׁלִּי, וְהִתְעַצְבֵּן וְשָׁלַח אוֹתִי לְהֵרָשֵׁם אֵצֶל הַמְּנַהֶלֶת, אֲבָל כְּשֶׁחָזַרְתִּי מֵהַמְּנַהֶלֶת הַזִּמְזוּם לֹא נִרְגַּע, כְּאִלּוּ עֶשְׂרִים אֲנָשִׁים מְקַשְׁקְשִׁים בְּיַחַד בְּתוֹךְ הָאֹזֶן שֶׁלִּי, וְכָל אֶחָד מְדַבֵּר בְּשָׂפָה אַחֶרֶת.

בַּהַפְסָקָה לֹא הָיוּ בְּעָיוֹת, אֲנִי הָיִיתִי בְּסֵדֶר וְהָרֹאשׁ שֶׁלִּי הָיָה בְּסֵדֶר, וּפִתְאוֹם כָּל הָעוֹלָם נִרְגַּע, אַף אֶחָד לֹא דִּבֵּר וְהָיָה נִדְמֶה שֶׁכָּל הַיְּלָדִים נִרְדְּמוּ בְּאֶמְצַע הַמִּשְׂחָק. שְׁתֵּי יְלָדוֹת עָבְרוּ לְיָדִי מְחֻבָּקוֹת, אַחַת בָּכְתָה וְהַשְּׁנִיָּה דִּבְּרָה אֵלֶיהָ כְּדֵי לְשַׁכְנֵעַ אוֹתָהּ לְהֵרָגַע, וְאָז בָּאָה יַלְדָּה שְׁלִישִׁית, גְּבוֹהָה וְרָזָה, וּכְשֶׁהִיא רָאֲתָה מָה קוֹרֶה הִיא שָׂמָה יָד עַל הַמֵּצַח שֶׁל הַיַּלְדָּה הַבּוֹכָה. הִיא עָשְׂתָה אֶת זֶה כְּמוֹ שֶׁגְּדוֹלִים עוֹשִׂים כְּשֶׁהֵם מְנַסִּים לִבְדֹּק אִם לַיֶּלֶד יֵשׁ חֹם, אֲבָל אֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁהִיא שָׂמָה אֶת הַיָּד כְּדֵי לְנַחֵם אוֹתָהּ, וְהִרְגִּיז אוֹתִי שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים שֶׁלֹּא יְכוֹלִים לִקְרוֹת לִי אַף פַּעַם, שֶׁכֻּלָּם מְבִינִים אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי חוּץ מִמֶּנִּי, אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ לְהַסְבִּיר, אָז הָלַכְתִּי בְּלִי לְהִסְתַּכֵּל וּבְלִי לִרְאוֹת וְהִתְחַלְתִּי לְחַפֵּשׂ אֶת נִיצ־נִיצ.

מָצָאתִי אוֹתוֹ מִתְכּוֹפֵף, מְחַפֵּשׂ מַשֶּׁהוּ בַּתִּיק שֶׁלּוֹ. בַּהַתְחָלָה רָצִיתִי לִשְׁפֹּךְ לוֹ מַיִם לַתִּיק, כִּי זֶה מָה שֶׁעָשִׂינוּ לִפְנֵי כַּמָּה יָמִים לְכַמָּה יְלָדִים שֶׁהִשְׁאִירוּ אֶת הַתִּיקִים שֶׁלָּהֶם לְיַד הַשַּׁעַר וְהָלְכוּ, מִלֵּאנוּ לָהֶם אֶת הַתִּיקִים בְּמַיִם, וְאֵיךְ נָפַלְנוּ מִצְּחוֹק כְּשֶׁרָאִינוּ אֶת הַפַּרְצוּף שֶׁלָּהֶם אַחֲרֵי שֶׁהֵם חָזְרוּ וְרָאוּ שֶׁכָּל הַסְּפָרִים שֶׁלָּהֶם שׂוֹחִים בִּשְׁלוּלִית! אֲבָל אָז הֶחְלַטְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ שַׂק־קֶמַח־בְּהַפְתָּעָה, וּבָאתִי מֵאֲחוֹרָיו בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט, וְעַפְתִּי בָּאֲוִיר וְנָפַלְתִּי עָלָיו מֵאָחוֹר, עִם הַיָּדַיִם מִסָּבִיב לַצַּוָּאר שֶׁלּוֹ, כְּאִלּוּ אֲנִי שַׂק שֶׁל קֶמַח וְהוּא סוֹחֵב אוֹתִי עַל הַגַּב. נִיצ הִסְתּוֹבֵב וְהִתְחִיל לְהַרְבִּיץ לִי, הֵעִיף אוֹתִי עַל הָאֲדָמָה וְרָצָה לִבְעֹט בִּי, אֲבָל אֲנִי הִסְפַּקְתִּי לִתְפֹּס לוֹ אֶת הָרֶגֶל וְהִפַּלְתִּי אוֹתוֹ, וְאָז רְנָנָה, הַמְּחַנֶּכֶת שֶׁל כִּתָּה ד2, שֶׁהָיְתָה תּוֹרָנִית וְשָׁמְרָה עַל הַיְּלָדִים בַּהַפְסָקָה, רָאֲתָה אוֹתָנוּ מֵרָחוֹק וְצָעֲקָה עָלֵינוּ שֶׁנַּפְסִיק. הִיא אָמְרָה, “מָה קוֹרֶה לָכֶם, תַּגִּידוּ לִי, אֵיזֶה מִין חַיִּים אֵלֶּה, כָּל הַזְּמַן רַק מַכּוֹת וּמַכּוֹת. אַתָּה לֹא מִתְבַּיֵּשׁ, מַייקִי?”

לִפְעָמִים אֲנִי מְקַנֵּא בְּנִיצ בִּגְלַל שֶׁעָלָיו מְוַתְּרִים, כִּי הוּא אֶחָד כָּזֶה שֶׁלִּפְעָמִים יֵשׁ לוֹ הֶתְקֵפִים וְאָז הוּא מַתְחִיל לִבְכּוֹת וְלִצְרֹחַ, וּבִגְלַל זֶה אַף מוֹרֶה לֹא רוֹצֶה לְהִתְעַסֵּק אִתּוֹ וְכֻלָּם עוֹזְבִים אוֹתוֹ בְּשֶׁקֶט.

אִתִּי זֶה אַחֶרֶת. תָּמִיד מְדַבְּרִים אִתִּי, חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי יָכוֹל לְהִשְׁתַּפֵּר.

אָמַרְתִּי לִרְנָנָה, “אֲנַחְנוּ לֹא עוֹשִׂים כְּלוּם…”

וּבֶאֱמֶת, לֹא הָלַכְנוּ מַכּוֹת. זֶה הָיָה מַשֶּׁהוּ בָּאֶמְצַע, בֵּין מַכּוֹת לְמִשְׂחָק. לָמָּה לֹא נוֹתְנִים לָנוּ, לַיְּלָדִים הַמֻּפְרָעִים, לְהַרְבִּיץ אֶחָד לַשֵּׁנִי? הֲרֵי כָּכָה אֲנַחְנוּ לֹא מְצִיקִים לְאַף אֶחָד אַחֵר.