2 כללי

• פתוח לציבור

אריות – או לא להיות / ד"ר גתית שמעון

על גלגולי דמותו של האריה בספרות לילדים

למכר שלי נולד בן בשם ארי. אמנם הילד רק בן חצי שנה, אבל בעיני אחד הדברים היפים והמיוחדים בחיי משפחה בכלל וביחסי הורים-ילדים בפרט הוא הקראת סיפור לפני השינה, אפילו בגיל צעיר כל כך. אי לכך התחלתי לחפש את המתנה הראויה: ספרים עם דמויות של אריות. רבים מהם לא התאימו ולכן קראתי וקראתי, עד שהגעתי לנכונים ביותר. מה שעוד נולד מהקריאה הצפופה היה עיסוק צפוף בנושא אריות; עיסוק שגרם לי לחשוב. לכאורה, אין הרבה מה לחדש על אריות: האריה הוא מלך החיות – מה שאומר שכל אחד, בפרט מאז היותו ילד, ודאי יודע עליו דבר אחד או שניים. הלוא האריה הוא החיה החשובה ביותר.

לא?

“שועל הוכיח את הלביאה, שלעולם אין היא יולדת אלא ולד אחד.

–   אחד – אמרה הלביאה – אבל אריה!

מכאן, שאין למדוד ערכו של דבר בכמותו, אלא יש להסתכל בטיבו.”1

כמעט מבלי להרגיש הפכו האריות לסוג של גיבורי תרבות; יותר ויותר הם מככבים כדמויות ראשיות בסיפורי ילדים, עוברים חוויות מרעישות או אפילו שגרתיות, מתמודדים עם מצבים קשים אך גם יומיומיים. על אף היותו הגדול שבטורפים האפריקאים, חייו של אריה מצוי רצופים מאבקי שליטה והישרדות, אשר פעמים רבות אף מובילים למותו בקרב אכזרי עם אריות אחרים. כיצד יכול יצור מאיים, מרשים ומפחיד כל כך לבקר בצורה נגישה כל כך בעולמם של סיפורי הילדים? מה יש בו, במלך החיות הסמכותי בעל הרעמה המפוארת, שהפך אותו ליקיר היוצרים והסופרים?

ייצוגו “הרשמי” מבוטא בצורה מסורתית ביותר בעמוד הפותח של “אם פתאום אפגוש אריה” מאת מיריק שניק:

“הא! אריה נוהם שואג,

ואני מאוד דואג,

אם פתאום אפגוש אריה,

לא יודע מה יהיה.”2

אריה שואג, אריה מפחיד, אריה יכול לעשות המון דברים, לאו דווקא נעימים. בטבע קיימות ללא ספק חיות מאיימות הרבה יותר, אך משום מה נתפס האריה כמאיים ומטיל מורא יותר מכולן. גם “אין שם אריה” מאת נורית זרחי3 עוסק בפחד מפני האריה – פחד חזק ומאיים כל כך, עד שהוא מתעלה בעוצמתו על כל הפחדים המציאותיים האפשריים: הפחד מפני המסתורין, הפחד מפני כלבים זרים, הפחד מפני מחסנים עזובים ומקלטים נטושים הטומנים בחובם הפתעות לא נעימות. כל רמת איום או סיכון נמדדת ביחס להימצאותו ובעיקר אי הימצאותו של האריה, כמו כתם רורשך או ענן המניבים תמיד את אותה התוצאה. במובן מסוים, “אין שם אריה” הוא סיפור על מציאות מסודרת של משחקים בגני שעשועים וציפורים נטולות דאגה, שיש בה גם תופעות מסודרות כמו דרי רחוב מחוסרי בית וזרים שמפתים ילדים בקולות מתוקים.

“אריה גִבּוֹר ועכבר בן חור” מאת לוין קיפניס מסביר במשהו את הרושם המאיים שיצא לאריה כחיה אכזרית, כוחנית וגאוותנית: הסיפור, המבוסס על משלו המפורסם של אזופוס, מתאר את שליטתו הבלתי מעורערת ונטולת המאמץ של האריה, המבוטאת באופן האגבי שבו הוא לוכד את העכבר הקטן, בהושטה מתפנקת של כפו. איזה מניע יכול להיות לאריה לתפוס חיה זעירה כל כך כעכבר? הרי היא אינה נמנית על רשימת מאכליו המומלצים או הטעימים. למעשה, הוא אינו ראוי להיחשב אפילו כחטיף… אין בתפיסה זאת אלא השתעשעות מרושעת של מי שהרשות בידו, שהכול סרים למרותו ונרעדים מפניו. כשמתחנן השבוי הקטן לצאת לחופשי ומבטיח לגלות סלחנות והכרת טובה בעתיד, מגיב האריה בזלזול מבטל:

“שמע האריה וצחק:

‘האין זה צחוק? אתה עכבר בן החור – תסלח לאריה גִבּוֹר?

במה תוכל לעזור לי?’

שוב צחק האריה, פתח את כפו ושלח את העכבר לחָפְשִי:

‘לֶךְ לְךָ’ ”4

אפילו האופן שבו הוא משחרר את העכבר ספוג יהירות ושעשוע של ביטחון עצמי. עם זאת, משהגיע הרגע שבו נדרש האריה לעזרה בכרסום רשת הציידים, אין הוא מהסס להכיר בטעותו ולהתנצל על יהירותו הקודמת, התנהגות שאינה נשנית במשל “האריה והחסידה” של קרילוב:

“אריה אחד תמיד סבל מרעבון,

על כן הוא התברך בעודף תאבון.

אף פעם לא השגיח – מה מוזר! –

אם יש, חלילה, עצם בבשר.

עד שיום אחד – אסון! – עמדה לו עצם בגרון…

מיד שלח המלך טלגרם בהול

לכל חיות ההר, היער והלול:

אותו יצור, שאת העצם יחלץ –

יזכה בפרס גדול, יקר, נוצץ!

מקץ דקה הופיעה חסידה:

מקור ארוך, תנועה נאה וחסודה…

ובטיפול זהיר – מהיר – כמו קסם –

שלפה החוצה את העצם.

סח האריה:

–     תודה, תודה,

החסידה החסודה!

תודה רבה לך עד בלי די,

על שהחזרת לי את חיי….

אמרה החסידה:

–    על לא דבר, הוד מלכותך.

איה הפרס שלי הֻבְטַח על הטרחה?

אז האריה פער לֹעוֹ

וכה שאג בקול לא לו:

–    הוי חצופה, רבת חמס,

הרי קבלת כבר את הפרס!

–     אני?

–      הרי נכנסת אל פי הליש האיֹם

וגם יצאת ממנו בשלום.

היש פרס גדול ורב מזה?

ובכן – חיש עופי מגני,

ולא – אעיף אותך אני…”5

 

אריה הספרייה, גיבור הסיפור הנושא את שמו,6 שומר על חזותו המפוארת של מלך החיות אך ללא גינוני רברבנות, הנגזרים ממעמדו המלכותי; כשהוא נכנס לראשונה אל הספרייה הציבורית, הוא משוטט לו בנחת מבלי להטריד איש, מגלה עניין כן בשעת הסיפור לצד הילדים הקטנים ומאוחר יותר אף הופך למתנדב נאמן ויעיל, המסייע ככל יכולתו, גם מבלי שהתבקש. אף מטלה אינה מביישת אותו והוא עוזר בשמחה ובמסירות, מבין היטב את הנאמר לו ומציית ללא עוררין. יעילותו מורגשת עד כדי כך, שהיא מאפילה אפילו על מקצועיותו של מר נקדי, הספרן האנושי.

התפיסה לגבי עליונותו המפוארת של האריה מתחילה להיסדק בסיפור “האריה שאהב תות” שכתבה תרצה אתר; כאן לא מדובר עוד על מלך מטיל מורא, המשתעשע בחיות קטנות להנאתו, אלא בכפיר צעיר הטרוד רק בדבר אחד: הרצון לאכול תות. על אף שהוא חי ביער ונושא רעמה ואילן יוחסין כנדרש, התעקשותו, בכיו הבלתי פוסק והתפכחותו מרצונו הגחמני מציגים את האריה כילד קטן ועקשן (הקבלה המובעת אף בסיפור עצמו) הנדרש, כמקבילו ב”אריה גִבּוֹר ועכבר בן חור”, ללמוד חוכמת חיים ולקח בדרך “הקשה”:

“אכל האריה את התות,

ואכל ואכַל עוד תות

ועוד וְעוֹד תות,

עד שגמר הַכֹּל ואמר:

– פויה,

אני לא אוהב תות.

אני בכלל לא אוהב תות

זאת הייתה פשוט

טעות

כל הָעִנְיָן הזה

עם התות…

ומאז הוא אוכל רק מה שֶּׁאִמָּא שלו מכינה,

ולא רוצה דברים שאין, ושרק לילדים אחרים יש.

הוא אוכל ביצה ולחם וגבינה לבנה

והוא כבר לא בוכה ולא מתנהג כמו טפֵּשׁ.”7

אריה נוסף שאוכל מלפפון, לחם וביצה הוא האריה הרעמתן, גיבור “האריה הרעמתן, והג’ירפה גם” שכתב דב אלבוים. האריה הרעמתן חי בעולם בן זמננו המאויש רובו ככולו על ידי חיות מתורבתות ועירוניות להפליא. הלכה למעשה, מתנהג האריה הרעמתן כיצור אנושי לכל דבר: מצחצח שיניים, מתרחץ, לובש בגדים ונועל נעלים, רוכב על אופניים, משתזף בים וצופה בטלוויזיה. לכן, משרעמתו מתחילה לגרד כדרכן של רעמות בימים חמים של קיץ, הוא אינו חושש לקצוץ אותה, מוותר על מחלופותיו המפוארות בשביל מעט שקט בראש. אמנם, בתחילה מבטא האריה את רצונו הלא שגרתי בהיסוס עצור וקהל שומעיו נחרד נוכח ההחלטה הבלתי מתקבלת על הדעת. אבל החום גדול והגרודים מגרדים ומה שמתאים לינשוף, לקיפוד, לכלב וגם לנמלה, מן הראוי גם שיתאים למלכם המיוזע. בשונה מחוויות תספורות מסמרות שיער וידועות לשמצה, השינוי אינו מטביע את חותמו על האריה הלא עוד רעמתן, אך חברתו הג’ירפה מתקשה בהחלט להכיל את התמורה החריפה:

” ‘איזה מין אריה אתה, בלי רעמה?

מעולם לא ראיתי אריה כזה בכל הממלכה.

אם אין לך רעמה, אתה לא מלך,

אלא סתם חיה מוזרה.’

סובבה הג’ירפה את צַוָּארָהּ,

קמטה את אזְנֶיהָ והלכה לה לדרכה.”8

הלביאה מנחמת את בעלה הפגוע, ובכך מעמיקה את הפער שבין תדמיתו המכובדת של מלך האריות לעקר הבית, שאשתו החזקה מנגבת את דמעותיו ויוצאת לעבוד כדי לפרנס את המשפחה.

דימוי נוסף למצב זה הונצח גם ב”הקוסם מארץ עוץ” מאת ל. פרנק באום, עם דמותו של האריה הפחדן, המסתייע בדורותי ובחבריה כדי למצוא את הקוסם הגדול ולקבל ממנו את מתנת האומץ.

“חֻלְצַת האריה” מאת אורי אורלב9 מצליח להיחלץ מתפיסות הקיצון הקוטביות – אריה מפחיד מול אריה רגשן – כשהוא מתאר אריה המואס בתדמיתו החדשה, החמודה והיפה, ושואף לחזור למקורות ולהפוך לאריה שואג. על אף שהוא יודע שאריות צריכים להתנהג בצורה מסוימת ושואף לממש את מהותו, אין לו ממי ללמוד כיצד לעשות זאת: בעולם האנושי שנקלע אליו אין מי שישמש לו כדוגמה. סופו של עניין, האריה מהחולצה לומד מהאריות שבתמונה כיצד להיות אריה אמתי. רק לאחר שהוא מקבל את שאגתו ורוכש את היכולת לשאוג ולהפחיד, הוא יכול להרשות לעצמו לחשוף גם רבדים נוספים באישיותו: להיות חברותי ואדיב, דואג ואכפתי ואפילו להודות שגם הוא מפחד קצת משאגתו האדירה, לפעמים.

אמי רובינגר כתב ואייר שני ספרים על אריות; באחד, “אריות ושטויות”,10 הוא מציין את האפשרויות הרחבות של ייצוגי אריות בימינו. בשני, “אין אריות כאלה”,11 הוא עושה בדיוק את ההפך ושולל מהאריות אפשרות להיות כל דבר אחר מלבד מה שהנם כבר, בעצם. מדוע יכול להיות אריה המבקש להיות שמרטף אך לעולם לא יימצאו אריות שיודעים לשיר, לעוף, לצלול ולפרוט על כינור?מדוע אריה יכול להיות פוזל, נדבן, דברן וליצן אך אינו יכול לטייל בעגלה או לשכב בלול? מדוע אין אריות קירחים או אריות שמרכיבים משקפיים, אבל יש אריות בודדים ואסופים? מדוע אריה אינו יכול לפחד מעכברים אך הוא יכול לחפש בית, אהבה וקרבה, כמו כל יצור אחר?

אריות אינם יכולים לעשות דברים אנושיים כבני אדם: הם אינם יכולים לרכב על אופניים, לישון במיטה או לאכול ארוחות “ביתיות” ו”ילדותיות” כמו חביתה. אבל אריות – כמו כל יצור חי – יכולים להרגיש. רגש הוא דבר מתקבל על הדעת, אפילו אצלם. ואולי דווקא אצלם. לצד הצורך להנציח את הטבע קיים הצורך להנגיש את החיה. כך, מהאריה החזק, האכזרי והמלכותי יצרנו יצור רגיש ופחדן, ילדותי וחביב. ואולם על הציר שבין האריה האמתי לאריה הספרותי, נמצאים ביטויים של התנהגויות ורגשות, השייכים גם ובעיקר לבני אדם. אולי קל יותר להזדהות עם מי שנחשב למלך החיות ולגלות שגם בו מתקיימים ממדים של פחד, התעקשות ותובנה. אולי החזות המכובדת, שאינה אובדת עם גילויי חולשה אנושיים, יכולה לשמש כמגן גם עבור אנשים של ממש. כאלה שאינם צריכים להתבייש ברגשות שהם חשים, כי גם אריות, מלכי החיות, יצורים מלכותיים ומרשימים, חשים בדיוק אותו הדבר.

גתית שמעון – ד”ר לספרות משווה, העוסקת בחקר יצירותיהם של אנטון צ’כוב ואו. הנרי בפרט, ויצירות ספרותיות בכלל.  בנוסף, מגשרת ועוסקת בקולנוע.

1. איזופוס, “הלביאה והשועל”, מקראת ישראל, מסדה, ראשון לציון, 1992, עמ’ 195. [↩]
2. מִירִיק שְֹנִיר, אם פתאום אפגוש אריה, שבא הוצאה לאור, תל אביב, 1991. [↩]
3. נורית זרחי, אין שָם אַרְיה, דביר, תל אביב, 1992. [↩]
4. לוין קיפניס, אריה גִבּוֹר ועכבר בן חור, אורנית, פתח תקווה, 2012. [↩]
5. איון קרילוב, “האריה והחסידה”, מקראות ישראל, תרגם: אוריאל אופק, מסדה, ראשון לציון, 1992, עמ’ 198 – 199. [↩]
6. מישל קנודסן, אריה הספרייה, מתרגמת: אירית ארב, כנרת, זמורה – ביתן, אור יהודה, 2008. [↩]
7. תרצה אתר, האריה שאהב תות, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2003, עמ’ 16 – 20. [↩]
8. דֹּב אלבוים, האריה הרעמתן, והג’ירפה גם, עם עובד, תל אביב, 2006. [↩]
9. אורי אורלב, חֻלְצַת האריה, כתר, ירושלים, 2000. [↩]
10. אמי רובינגר, אריות ושטויות, ספרית מעריב, אור יהודה, 1994. [↩]
11. אמי רובינגר, אין אריות כאלה, כתר, ירושלים, 2007. [↩]