7 ספרות

• פרסום פרק

ארץ עוץ המופלאה / ל. פרנק באום

שני פרקים ראשונים מתוך הספר "ארץ עוץ המופלאה" מאת ל. פרנק באום

המתרגמת והעורכת גילי בר-הלל סמו משיקה החודש את הוצאת הספרים החדשה שלה, “עוץ”. לרגל פרסום הספר הראשון בהוצאה – ספר ההמשך לקלאסיקה “הקוסם מארץ עוץ” – אנו גאים לפרסם את שני הפרקים הראשונים של הספר, וטקסט קצר מאת בר-הלל סמו על אודות ההוצאה.

הוצאת “עוץ” היא פרויקט אישי שלי. שאיפתי היא לזמן לקהל הקוראים בעברית כמה מהאוצרות הנשכחים של הספרות האנגלית: ספרים שמעולם לא תורגמו לעברית, או כאלה שגם תרגומם העברי כבר נשכח בנבכי הזמן. במיוחד קרובה ללבי סדרת ספרי עוץ מאת פרנק באום, והיא שנתנה להוצאה את שמה. באום כתב סך הכל 14 ספרים על עוץ ורק השניים הראשונים תורגמו לעברית: בכוונתי לתקן את המחדל הזה. בנוסף אני מתכננת להוציא לאור גרסה עברית לפואמה “שוק הגובלינים” מאת כריסטינה רוזטי, סיפור פיות אפל ואירוטי מהמאה ה-19. על ספרים נוספים עוד מוקדם לדבר, אבל אני מחפשת יצירות נושנות שעוד לא נס ליחן, ועדיין צפויות למצוא חן בעיני ילדים בני זמננו. דוגמאות לקלסיקות נשכחות כאלה שהבאתי לדפוס בהוצאות שונות בארץ הם הספרים “מי מבין את בטסי” מאת דורותי קנפילד פישר שהבאתי להוצאת כתר, “נעלי בלט” מאת נואל סטריטפילד שהבאתי ותרגמתי עבור הוצאת ידיעות אחרונות, וספריה של הסופרת דיאנה ווין ג’ונס (“הטירה הנעה” ואחרים) שראו אור בהוצאות כתר וגרף.

הספרים יראו אור בשתי מהדורות: מהדורת דפוס מהודרת ומאויירת, שתימכר בינתיים רק דרך אתר האינטרנט של ההוצאה; ומהדורה אלקטרונית זולה יותר למי שרוצה רק לקרוא את הטקסט ומוכן לוותר על הספר הפיזי. זהו עמוד האינטרנט של ההוצאה: www.utz.co.il ובינתיים אפשר לעקוב אחרי עדכונים בדף הפייסבוק של ההוצאה: https://www.facebook.com/UtzBooks

 

בִּמְדִינַת הַגִּילִיקִינִים, הַשּׁוֹכֶנֶת בִּצְפוֹן אֶרֶץ עוּץ, חַי עֶלֶם וּשְׁמוֹ טִיפּ. לְמַעֲשֶׂה הָיָה שְׁמוֹ אָרֹךְ יוֹתֵר: מוֹמְבִּי הַזְּקֵנָה טָעֲנָה שֶׁשְּׁמוֹ הַמָּלֵא הוּא טִיפֶּטָארִיוּס; אֲבָל אִי-אֶפְשָׁר לְצַפּוֹת שֶׁאֲנָשִׁים יַגִּידוּ מִלָּה אֲרֻכָּה כָּל כָּךְ כְּשֶׁ”טִיפּ” מַתְאִים לְכָל עִנְיָן וְצֹרֶךְ.

הַנַּעַר לֹא זָכַר דָּבָר מֵהוֹרָיו, כִּי בְּגִיל צָעִיר לְמַדַּי הֵבִיאוּ אוֹתוֹ לִגְדֹּל אֵצֶל אִשָּׁה זְקֵנָה בְּשֵׁם מוֹמְבִּי, שֶׁלְּמַרְבֵּה הַצַּעַר יָצָא לָהּ שֵׁם לֹא כָּל כָּךְ טוֹב. לִבְנֵי גִילִיקִין הָיָה יְסוֹד לַחְשֹׁד בָּהּ שֶׁהִיא עוֹסֶקֶת בִּמְלָאכוֹת הַכֶּשֶׁף, וּלְפִיכָךְ הֵם נִמְנְעוּ מִקֶּשֶׁר אִתָּהּ.

מוֹמְבִּי לֹא הָיְתָה מַמָּשׁ מְכַשֵּׁפָה, כִּי הַמְּכַשֵּׁפָה הַטּוֹבָה שֶׁשָּׁלְטָה בְּחֶבֶל אֶרֶץ זֶה שֶׁל עוּץ אָסְרָה עַל מְכַשֵּׁפוֹת אֲחֵרוֹת לְהִתְקַיֵּם בִּתְחוּם שִׁלְטוֹנָהּ. כְּכָל שֶׁהִשְׁתּוֹקְקָה הָאַפּוֹטְרוֹפְּסִית שֶׁל טִיפּ לַעֲסֹק בְּקֶסֶם, הִיא יָדְעָה שֶׁבְּהֶתְאֵם לַחֹק אָסוּר לָהּ לִהְיוֹת יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר עוֹשַׂת-כְּשָׁפִים, אוֹ לְכָל הַיּוֹתֵר קוֹסֶמֶת.

טִיפּ אֻלַּץ לְקוֹשֵׁשׁ עֵצִים בַּיַּעַר, כְּדֵי שֶׁהַזְּקֵנָה תּוּכַל לְהַרְתִּיחַ אֶת הַסִּיר שֶׁלָּהּ. הוּא עָבַד גַּם בִּשְׂדוֹת הַתִּירָס, עָדַר וְקָצַר; וְהוּא הֶאֱכִיל אֶת הַחֲזִירִים וְחָלַב אֶת הַפָּרָה בַּת אַרְבַּע-הַקַּרְנַיִם שֶׁהָיְתָה בָּבַת עֵינָהּ שֶׁל מוֹמְבִּי.

אֲבָל אַל-נָא תַּחְשְׁבוּ שֶׁהוּא עָבַד לְלֹא הֶרֶף. הוּא סָבַר שֶׁזֶּה לֹא טוֹב בִּשְׁבִילוֹ. לֹא פַּעַם כְּשֶׁנִּשְׁלַח אֶל הַיַּעַר, טִפֵּס טִיפּ עַל הָעֵצִים בְּחִפּוּשׂ אַחֵר קִנֵּי צִפּוֹרִים, אוֹ הִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בִּרְדִיפָה אַחֲרֵי הָאַרְנָבוֹת הַלְּבָנוֹת הַזְּרִיזוֹת אוֹ בְּדַיִג בַּפְּלָגִים עִם סִכּוֹת מְכוֹפָפוֹת.  אַחַר כָּךְ הָיָה מִזְדָּרֵז לֶאֱסֹף מְלוֹא הַזְּרוֹעַ עֵצִים וְלָשֵׂאת אוֹתָם הַבַּיְתָה. וּכְשֶׁהָיָה אָמוּר לַעֲמֹל בִּשְׂדוֹת הַתִּירָס, וְהַגִּבְעוֹלִים הַגְּבוֹהִים הִסְתִּירוּ אוֹתוֹ מֵעֵינֶיהָ שֶׁל מוֹמְבִּי, אָהַב טִיפּ לַחְפֹּר בַּמְּחִלּוֹת שֶׁל סְנָאִי הַקַּרְקַע, אוֹ כְּשֶׁנָּחָה עָלָיו הָרוּחַ – הָיָה נִשְׁכָּב עַל גַּבּוֹ בֵּין שׁוּרוֹת הַתִּירָס וְחוֹטֵף תְּנוּמָה. וְכָךְ, מֵאַחַר שֶׁדָּאַג לֹא לְהַתִּישׁ אֶת עַצְמוֹ, הוּא גָּדַל לִהְיוֹת חָזָק וְחָסֹן כְּמֵיטַב הַבָּנִים.

הַקְּסָמִים הַמְּשֻׁנִּים שֶׁל מוֹמְבִּי הִבְהִילוּ לֹא פַּעַם אֶת שְׁכֵנֶיהָ, וְהֵם גִּלּוּ כְּלַפֶּיהָ יַחַס מְסֻיָּג אַךְ מְלֵא כָּבוֹד בְּשֶׁל כֹּחוֹתֶיהָ הַמּוּזָרִים. אֲבָל טִיפּ פָּשׁוּט שָׂנֵא אוֹתָהּ, וְלֹא טָרַח אֲפִלּוּ לְהַסְתִּיר אֶת רִגְשׁוֹתָיו. לְמַעַן הָאֱמֶת, לְעִתִּים הוּא אֲפִלּוּ לֹא נָתַן לַקְּשִׁישָׁה אֶת הַכָּבוֹד הַמַּגִּיעַ לָהּ כְּמִי שֶׁגִּדְּלָה אוֹתוֹ.

בִּשְׂדוֹת הַתִּירָס שֶׁל מוֹמְבִּי צָמְחוּ גַּם דְּלָעוֹת,  שֶׁנָּחוּ זְהֻבּוֹת-אֲדֻמּוֹת בֵּין שׁוּרוֹת הַקָּנִים הַיְּרֻקִּים; הַדְּלָעוֹת נִשְׁתְּלוּ שָׁם וְטֻפְּחוּ בִּקְפִידָה עַל מְנָת שֶׁבִּימֵי הַחֹרֶף יְשַׁמְּשׁוּ מָזוֹן לַפָּרָה בַּת אַרְבַּע-הַקַּרְנַיִם. אֲבָל יוֹם אֶחָד, אַחֲרֵי שֶׁכָּל הַתִּירָס נִקְצַר וְנֶעֱרַם לַעֲרֵמוֹת, וְטִיפּ נָשָׂא אֶת הַדְּלָעוֹת אֶל הָאֻרְוָה, עָלָה בְּרֹאשׁוֹ רַעֲיוֹן לְגַלֵּף רֹאשׁ-דְּלַעַת וּלְנַסּוֹת לְהַבְהִיל בְּאֶמְצָעוּתוֹ אֶת הַקְּשִׁישָׁה.

הוּא בָּחַר דְּלַעַת גְּדוֹלָה וּשְׁמֵנָה – כָּזוֹ שֶׁצִּבְעָהּ הָיָה כָּתֹם-אֲדַמְדַּם עָשִׁיר – וְהֵחֵל מְקַלֵּף אוֹתָהּ. בְּחֹד אוֹלָרוֹ הוּא הִתְוָה שְׁתֵּי עֵינַיִם עֲגֻלּוֹת, אַף מְשֻׁלָּשׁ וּפֶה בְּצוּרַת חֶרְמֵשׁ. הַפַּרְצוּף שֶׁהֻשְׁלַם לֹא הָיָה יָכוֹל לְהֵחָשֵׁב נָאֶה; אֲבָל הַחִיּוּךְ שֶׁהִתְנוֹסֵס עָלָיו הָיָה כֹּה גָּדוֹל וְרָחָב, וְהַבָּעַת פָּנָיו כֹּה עַלִּיזָה, שֶׁאֲפִלּוּ טִיפּ צָחַק כְּשֶׁהִבִּיט בְּהִתְפַּעֲלוּת בִּמְלֶאכֶת יָדוֹ.

לַיֶּלֶד לֹא הָיוּ חֲבֵרִים לְמִשְׂחָק, וְעַל כֵּן הוּא לֹא יָדַע שֶׁבָּנִים נוֹהֲגִים לְרוֹקֵן אֶת הַדְּלַעַת מִתָּכְנָהּ, וּבֶחָלָל שֶׁנּוֹצַר לְהַכְנִיס נֵר דָּלוּק שֶׁיְּשַׁוֶּה לַפַּרְצוּף מַרְאֶה מַבְהִיל יוֹתֵר; אֲבָל הוּא הִמְצִיא רַעֲיוֹן מִשֶּׁלּוֹ, יָעִיל לֹא פָּחוֹת. הוּא הֶחְלִיט לִבְנוֹת דְּמוּת גֶּבֶר שֶׁתִּשָּׂא אֶת רֹאשׁ הַדְּלַעַת הַזֶּה, וּלְהַעֲמִיד אוֹתָהּ בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ מוֹמְבִּי הַזְּקֵנָה תִּתָּקֵל בָּהּ פָּנִים אֶל פָּנִים.

“וְאָז,” אָמַר לְעַצְמוֹ טִיפּ וְצָחַק, “הִיא תִּצְוַח בְּקוֹל רָם יוֹתֵר מֵהַחֲזִירָה הַחוּמָה כְּשֶׁאֲנִי מוֹשֵׁךְ בַּזָּנָב שֶׁלָּהּ, וְתִרְעַד מִפַּחַד יוֹתֵר חָזָק מִמֶּנִּי כְּשֶׁקָּדַחְתִּי מֵחֹם בַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה!”

עָמַד לִרְשׁוּתוֹ דַּי וְהוֹתֵר זְמַן לְהַשְׁלִים אֶת הַמְּשִׂימָה, שֶׁכֵּן מוֹמְבִּי יָצְאָה אֶל הַכְּפָר – כְּדֵי לִקְנוֹת מִצְרָכִים, כָּךְ אָמְרָה – מַסָּע שֶׁאוֹרֵךְ לְפָחוֹת יוֹמַיִם.

אָז הוּא לָקַח אֶת גַּרְזִנּוֹ אֶל הַיַּעַר, בָּחַר כַּמָּה עֵצִים צְעִירִים חֲזָקִים וִישָׁרִים, חָטַב אוֹתָם וְנִקָּה מֵהֶם אֶת כָּל הָעֲנָפִים וְהֶעָלִים. מֵהָעֵצִים הַלָּלוּ הִתְכַּוֵּן לְהָכִין אֶת הַזְּרוֹעוֹת, הָרַגְלַיִם וְכַפּוֹת הָרַגְלַיִם שֶׁל הָאִישׁ. כְּדֵי לִיצֹר אֶת הַגּוּף הוּא קָלַף יְרִיעָה שֶׁל קְלִפַּת עֵצִים עָבָה מֵאַחַד הָעֵצִים הַגְּדוֹלִים, גִּלְגֵּל אוֹתָהּ בְּמַאֲמָץ רַב לְגָלִיל בְּגֹדֶל פָּחוֹת-אוֹ-יוֹתֵר מַתְאִים, וְאֶת שׁוּלֶיהָ הִצְמִיד זֶה לָזֶה בְּאַטְבֵי עֵץ. אַחַר כָּךְ, בִּשְׁרִיקָה עַלִּיזָה תּוֹךְ כְּדֵי עֲבוֹדָה, הוּא הִתְקִין בִּזְהִירוּת מִפְרָקִים לַגַּפַּיִם, וְחִבֵּר אוֹתָם לַגּוּף בְּאֶמְצָעוּת אֲטָבִים שֶׁגִּלֵּף בְּאוֹלָרוֹ.

עַד שֶׁהִשְׁלִים אֶת מְשִׂימָתוֹ כְּבָר הִתְחִיל לְהַחְשִׁיךְ, וְטִיפּ נִזְכַּר שֶׁעָלָיו לַחֲלֹב אֶת הַפָּרָה וּלְהַאֲכִיל אֶת הַחֲזִירִים. הוּא נָטַל אֶת אִישׁ הָעֵץ שֶׁלּוֹ וְנָשָׂא אוֹתוֹ בַּחֲזָרָה לַבַּיִת.

בְּמַהֲלַךְ הָעֶרֶב, לְאוֹר הָאָח בַּמִּטְבָּח, עִגֵּל טִיפּ בִּקְפִידָה אֶת כָּל שׁוּלֵי הַמִּפְרָקִים, וְשִׁיֵּף אֶת הַחֲלָקִים הַמְּחֻסְפָּסִים בַּעֲבוֹדָה מְסֻדֶּרֶת וּמִקְצוֹעִית. לְבַסּוֹף הִשְׁעִין אֶת הַדְּמוּת עַל הַקִּיר וְהִתְבּוֹנֵן בָּהּ בְּהִתְפַּעֲלוּת. הִיא הָיְתָה גְּבוֹהָה לְהַפְלִיא, אֲפִלּוּ יַחֲסִית לְגֶבֶר בִּמְלוֹא גָּבְהוֹ; אֲבָל בְּעֵינָיו שֶׁל הַיֶּלֶד הַקָּטָן זֶה הָיָה דַּוְקָא יִתְרוֹן, וְטִיפּ לֹא רָאָה כָּל פְּסוּל בַּמִּדּוֹת שֶׁל יְצִיר כַּפָּיו.

לְמָחֳרָת בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁבָּחַן שׁוּב אֶת עֲבוֹדָתוֹ, גִּלָּה טִיפּ שֶׁשָּׁכַח לְסַפֵּק לַדְּמוּת צַוָּאר שֶׁאִתּוֹ אֶפְשָׁר יִהְיֶה לְחַבֵּר אֶת רֹאשׁ הַדְּלַעַת לַגּוּף. עַל כֵּן הוּא שָׁב לַיַּעַר, שֶׁלֹּא הָיָה רָחוֹק מִשָּׁם, וְחָטַב מֵאַחַד הָעֵצִים כַּמָּה כְּפִיסֵי עֵץ שֶׁאִתָּם יוּכַל לְהַשְׁלִים אֶת הַמְּלָאכָה. עִם שׁוּבוֹ הוּא חִבֵּר מוֹט אָפְקִי לַקָּצֶה הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַגּוּף, וְקָדַח חוֹר בְּמֶרְכָּזוֹ שֶׁיַּחְזִיק אֶת הַצַּוָּאר הָאֲנָכִי. יְתַד הָעֵץ שֶׁשִּׁמְּשָׁה כְּצַוָּאר אַף חֻדְּדָה בַּקָּצֶה הָעֶלְיוֹן, וּכְשֶׁהַכֹּל הָיָה מוּכָן, הִרְכִּיב עָלֶיהָ טִיפּ אֶת רֹאשׁ הַדְּלַעַת, הִדֵּק אוֹתוֹ הֵיטֵב עַל הַצַּוָּאר, וְשָׂמַח לְגַלּוֹת שֶׁהוּא מַתְאִים. אֶת הָרֹאשׁ הָיָה נִתָּן לְסוֹבֵב לְצַד זֶה אוֹ אַחֵר כִּרְצוֹנוֹ שֶׁל טִיפּ, וְהַצִּירִים שֶׁהִתְקִין בַּזְּרוֹעוֹת וּבָרַגְלַיִם אִפְשְׁרוּ לוֹ לְהַצִּיב אֶת הַדְּמוּת בְּכָל תְּנוּחָה שֶׁיַּחְפֹּץ בָּהּ.

“יָפֶה מְאֹד!” קָרָא טִיפּ בְּגַאֲוָה. “יָצָא אִישׁ מֻצְלָח בְּיוֹתֵר, וְהוּא בֶּטַח יִסְחַט מִמּוֹמְבִּי הַזְּקֵנָה כַּמָּה צִוְחוֹת בֶּהָלָה! אֲבָל הוּא הָיָה נִרְאֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר מְצִיאוּתִי אִלּוּ הָיָה לָבוּשׁ כָּרָאוּי.”

דּוֹמֶה הָיָה שֶׁמְּצִיאַת בְּגָדִים לֹא תִּהְיֶה מְשִׂימָה פְּשׁוּטָה; אֲבָל טִיפּ הִתְנַפֵּל לְלֹא הִסּוּס עַל הַתֵּבָה שֶׁבָּהּ מוֹמְבִּי שָׁמְרָה אֶת כָּל הַמַּזְכָּרוֹת וְהָאוֹצָרוֹת שֶׁלָּהּ, וּמַמָּשׁ בַּתַּחְתִּית הוּא מָצָא זוּג מִכְנָסַיִם סְגֻלִּים, חֻלְצָה אֲדֻמָּה וַאֲפֻדָּה וְרֻדָּה מְנֻקֶּדֶת בִּנְקֻדּוֹת לְבָנוֹת. הוּא לָקַח אֶת הַבְּגָדִים אֶל הָאִישׁ שֶׁלּוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם לֹא הִתְאִימוּ הֵיטֵב, הוּא הִצְלִיחַ לְהַלְבִּישׁ אֶת הַיְּצוּר בְּסִגְנוֹן עַלִּיז. זוּג גַּרְבַּיִם סְרוּגִים שֶׁל מוֹמְבִּי, וְזוּג נַעֲלַיִם בְּלוּיוֹת מְאֹד שֶׁלּוֹ הִשְׁלִימוּ אֶת הַמֶּלְתָּחָה. טִיפּ הִתְרַגֵּשׁ כָּל כָּךְ עַד שֶׁרִקֵּד כֹּה וָכֹה וְצָחַק בְּקוֹל בְּהִתְלַהֲבוּת שֶׁל יֶלֶד.

“אֲנִי צָרִיךְ לָתֵת לוֹ שֵׁם!” קָרָא. “גֶּבֶר נָאֶה שֶׁכָּזֶה מֻכְרָח שֶׁיִּהְיֶה לוֹ שֵׁם. נִרְאֶה לִי,” הוֹסִיף כַּעֲבֹר דַּקַּת מַחְשָׁבָה, “שֶׁאֶקְרָא לַבָּחוּר הַזֶּה ‘גֶ’ק רֹאשׁ-דְּלַעַת’!”

 

__________________________________________________________________________________________________

אַחֲרֵי שֶׁשָּׁקַל אֶת הָעִנְיָן בְּכֹבֶד רֹאשׁ, טִיפּ הֶחְלִיט שֶׁהַמָּקוֹם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר לְהַצִּיב בּוֹ אֶת גֶ’ק יִהְיֶה בְּעִקּוּל הַשְּׁבִיל, בְּמֶרְחָק קָצָר מֵהַבַּיִת.

הוּא הִתְחִיל לָשֵׂאת לְשָׁם אֶת הָאִישׁ, אֲבָל הִתְבָּרֵר שֶׁהוּא כָּבֵד וְלֹא נוֹחַ לִנְשִׂיאָה. אַחֲרֵי שֶׁגָּרַר אוֹתוֹ מֶרְחָק קָצָר, הֶעֱמִיד טִיפּ אֶת הָאִישׁ עַל רַגְלָיו. תְּחִלָּה כּוֹפֵף אֶת הַמִּפְרָקִים בְּאַחַת הָרַגְלַיִם, וְאַחַר כָּךְ אֶת הַמִּפְרָקִים בָּרֶגֶל הַשְּׁנִיָּה, וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ דָּחַף אוֹתוֹ מֵאָחוֹר. בְּשִׁיטָה זֹאת הִצְלִיחַ הַנַּעַר לִגְרֹם לְגֶ’ק לִצְעֹד עַד לָעִקּוּל בַּשְּׁבִיל. הָיוּ נְפִילוֹת בַּדֶּרֶךְ לְהֶשֵּׂג זֶה, וּלְמַעַן הָאֱמֶת טִיפּ עָמַל קָשֶׁה יוֹתֵר מִשֶּׁאֵי פַּעַם עָבַד בַּשָּׂדוֹת אוֹ בַּיַּעַר; אֲבָל זִיק הַשּׁוֹבְבוּת דִּרְבֵּן אוֹתוֹ, וְהוּא שָׂמַח לַהִזְדַּמְּנוּת לְהַעֲמִיד לְמִבְחָן אֶת מְלֶאכֶת כַּפָּיו.

“גֶ’ק בְּסֵדֶר גָּמוּר, וְהוּא עוֹבֵד יֹפִי!” הוּא אָמַר לְעַצְמוֹ, מִתְנַשֵּׁף בְּשֶׁל הַמַּאֲמָץ הֶחָרִיג. אֲבָל בְּאוֹתוֹ רֶגַע הוּא גִּלָּה שֶׁזְּרוֹעַ שְׂמֹאל שֶׁל הָאִישׁ נָפְלָה בְּמַהֲלַךְ הַהֲלִיכָה, אָז הוּא חָזַר לִמְצֹא אוֹתָהּ. אַחֲרֵי שֶׁגִּלֵּף צִיר חָדָשׁ וְחָזָק יוֹתֵר לְמִפְרַק הַכָּתֵף, הוּא תִּקֵּן אֶת הַחַבָּלָה בְּאֹפֶן כֹּה מֻצְלָח עַד שֶׁהַזְּרוֹעַ הָיְתָה חֲזָקָה מִתָּמִיד. טִיפּ גַּם שָׂם לֵב שֶׁרֹאשׁ הַדְּלַעַת שֶׁל גֶ’ק הִסְתּוֹבֵב כָּךְ שֶׁפָּנָה אֶל גַּבּוֹ, אֲבָל אֶת זֶה הָיָה קַל לְתַקֵּן. כְּשֶׁסּוֹף-סוֹף הָאִישׁ נִצַּב כְּשֶׁהוּא פּוֹנֶה אֶל הָעִקּוּל בַּשְּׁבִיל שֶׁבּוֹ הָיְתָה אֲמוּרָה מוֹמְבִּי לְהָגִיחַ, הוּא נִרְאָה טִבְעִי דַּיּוֹ לִהְיוֹת חִקּוּי סָבִיר שֶׁל אִכָּר מִבְּנֵי גִילִיקִין – וְלֹא טִבְעִי בְּמִדָּה שֶׁתַּבְהִיל כָּל מִי שֶׁיִּתָּקֵל בּוֹ בְּהַפְתָּעָה.

הַשָּׁעָה עוֹד הָיְתָה מֻקְדֶּמֶת מִכְּדֵי לְצַפּוֹת לְשׁוּבָהּ הַבַּיְתָה שֶׁל הַזְּקֵנָה, וְעַל כֵּן יָרַד טִיפּ אֶל הַגַּיְא שֶׁמִּתַּחַת לְבֵית הַחַוָּה וְהֵחֵל לְלַקֵּט אֱגוֹזִים מֵהָעֵצִים שֶׁצָּמְחוּ שָׁם.

אֲבָל מוֹמְבִּי הַזְּקֵנָה חָזְרָה מֻקְדָּם מֵהָרָגִיל. הִיא פָּגְשָׁה קוֹסֵם עָקֹם שֶׁהִתְגוֹרֵר בִּמְעָרָה מְבוֹדֶדֶת בֶּהָרִים, וְהֶחְלִיפָה עִמּוֹ כַּמָּה סוֹדוֹת קֶסֶם חֲשׁוּבִים. בְּאֹפֶן זֶה הִיא הִשִּׂיגָה שְׁלוֹשָׁה מַתְכּוֹנִים חֲדָשִׁים, אַרְבַּע אַבְקוֹת קֶסֶם וּמִבְחַר עֲשָׂבִים בַּעֲלֵי סְגֻלּוֹת וְכֹחַ יוֹצְאֵי דֹּפֶן, וְהִיא חָזְרָה הַבַּיְתָה בְּכָל הַמְּהִירוּת שֶׁל צְעָדֶיהָ הַמְּדַדִּים, בְּמַטָּרָה לִבְדֹּק אֶת הַקְּסָמִים הַחֲדָשִׁים.

כֹּה מְרֻכֶּזֶת הָיְתָה מוֹמְבִּי בָּאוֹצָרוֹת שֶׁהִשִּׂיגָה, שֶׁכַּאֲשֶׁר פָּנְתָה בְּעִקּוּל הַשְּׁבִיל וְרָאֲתָה מִזָּוִית עֵינָהּ אֶת הָאִישׁ, הִיא רַק הִנְהֲנָה בְּרֹאשָׁהּ וְאָמְרָה: “עֶרֶב טוֹב לְךָ, אֲדוֹנִי.”

אֲבָל כַּעֲבֹר רֶגַע, כְּשֶׁשָּׂמָה לֵב שֶׁהָאִישׁ לֹא זָז וְלֹא הֵגִיב, הִיא שָׁלְחָה מַבָּט נוֹקֵב אֶל פָּנָיו וְגִלְּתָה אֶת רֹאשׁ הַדְּלַעַת שֶׁגֻּלַּף בְּקַפְּדָנוּת בְּאוֹלָרוֹ שֶׁל גֶ’ק.

“חַה!” פָּלְטָה מוֹמְבִּי, וְהִשְׁמִיעָה מֵעֵין נְהָמָה; “הַפִּרְחָח הַקָּטָן הַזֶּה שׁוּב מְנַסֶּה אֶת הַטְּרִיקִים שֶׁלּוֹ! טוֹב מְאֹד! טוֹ-וֹ-וֹב מְאֹד! אֲנִי אַכֶּה אוֹתוֹ עַד שֶׁכָּל גּוּפוֹ יִהְיֶה חַבּוּרוֹת עַל שֶׁנִּסָּה לְהַבְהִיל אוֹתִי כָּכָה!”

בַּחֲמַת זַעַם הִיא הֵנִיפָה אֶת מַקֵּל הַהֲלִיכָה שֶׁלָּהּ וְהִתְכַּוְּנָה לְרַסֵּק אֶת פַּרְצוּף הַדְּלַעַת הַמְּחַיֵּךְ שֶׁל הַבֻּבָּה; אֲבָל מַחְשָׁבָה פִּתְאוֹמִית עָצְרָה אוֹתָהּ, וְהַמַּקֵּל הַמּוּנָף קָפָא בָּאֲוִיר.

“הוֹ, הִנֵּה הִזְדַּמְּנוּת טוֹבָה לְנַסּוֹת אֶת הָאַבְקָה הַחֲדָשָׁה שֶׁלִּי!” הִיא אָמְרָה בִּלְהִיטוּת. “וְאָז אוּכַל לָדַעַת אִם הַקּוֹסֵם הֶעָקֹם עָשָׂה אִתִּי עִסְקַת חֲלִיפִין הוֹגֶנֶת כְּשֶׁגִּלָּה לִי אֶת סוֹדוֹתָיו, אוֹ שֶׁמָּא רִמָּה אוֹתִי בְּנִבְזוּת כְּפִי שֶׁרִמִּיתִי אֲנִי אוֹתוֹ.”

הִיא הִנִּיחָה אֶת הַסַּל וְהֵחֵלָּה מְגַשֶּׁשֶׁת בּוֹ בְּחִפּוּשׂ אַחַר אַחַת הָאֲבָקוֹת הַיְּקָרוֹת שֶׁהִשִּׂיגָה.

בְּעוֹד מוֹמְבִּי עֲסוּקָה כָּךְ, טִיפּ חָזַר בְּכִיסִים מְלֵאִים אֱגוֹזִים, וּמָצָא אֶת הַזְּקֵנָה נִצֶּבֶת מוּל הָאִישׁ שֶׁלּוֹ וְלֹא נִרְאֵית כְּלָל מְבֹהֶלֶת.

בַּתְּחִלָּה הוּא הִתְאַכְזֵב מְאֹד; אֲבָל רֶגַע אַחַר כָּךְ הוּא הִסְתַּקְרֵן לָדַעַת מָה מוֹמְבִּי מְתַכְנֶנֶת לַעֲשׂוֹת. הוּא הִתְחַבֵּא מֵאֲחוֹרֵי שִׂיחַ, בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ יוּכַל לִרְאוֹת מִבְּלִי לְהֵרָאוֹת, וְהִתְכּוֹנֵן לִצְפּוֹת בָּהּ.

אַחֲרֵי חִפּוּשׂ קַל שָׁלְפָה הַזְּקֵנָה מִתּוֹךְ הַסַּל שֶׁלָּהּ פִּלְפְּלִיָּה יְשָׁנָה, שֶׁעַל הַתָּוִית הַדְּהוּיָה שֶׁלָּהּ כָּתַב הַקּוֹסֵם בְּעֶפְרוֹן עוֹפֶרֶת: “אַבְקַת חַיִּים”.

“אָה – הִנֵּה הִיא!” קָרְאָה מוֹמְבִּי בְּשִׂמְחָה. “עַכְשָׁו נִרְאֶה אִם יֵשׁ לָהּ כֹּחַ. הַקּוֹסֵם הַקַּמְצָן נָתַן לִי כַּמּוּת קְטַנָּה מְאֹד, אֲבָל נִרְאֶה שֶׁיֵּשׁ פֹּה דַּי לִשְׁתַּיִם אוֹ שָׁלוֹשׁ מָנוֹת.”

טִיפּ הֻפְתַּע מְאֹד כְּשֶׁשָּׁמַע אֶת דְּבָרֶיהָ. וְאָז רָאָה אֶת מוֹמְבִּי הַזְּקֵנָה מְרִימָה אֶת זְרוֹעָהּ וּמְפַזֶּרֶת מֵהָאַבְקָה שֶׁבַּפִּלְפְּלִיָּה עַל רֹאשׁ הַדְּלַעַת שֶׁל אִישׁוֹ גֶ’ק. הִיא עָשְׂתָה זֹאת בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁהֲיִיתֶם זוֹרִים פִּלְפֵּל עַל תַּפּוּחַ אֲדָמָה אָפוּי, וְהָאַבְקָה נָשְׁרָה מֵרֹאשׁוֹ שֶׁל גֶ’ק וְהִתְפַּזְּרָה עַל הַחֻלְצָה הָאֲדֻמָּה וְהָאֲפֻדָּה הַוְּרֻדָּה וְהַמִּכְנָסַיִם הַסְּגֻלִּים שֶׁבָּהֶם הִלְבִּישׁוֹ טִיפּ; מְעַט מֵהָאַבְקָה נָשַׁר אֲפִלּוּ עַל הַנַּעֲלַיִם הַבְּלוּיוֹת וְהַמְּטֻלָּאוֹת.

מוֹמְבִּי הֶחְזִירָה אֶת הַפִּלְפְּלִיָּה לַסַּל. הִיא הֵרִימָה אֶת יַד שְׂמֹאל שֶׁלָּהּ, כְּשֶׁהַזֶּרֶת זְקוּרָה כְּלַפֵּי מַעְלָה, וְאָמְרָה: “וּוֹךְ!”

אַחַר כָּךְ הֵרִימָה אֶת יַד יָמִין שֶׁלָּהּ, כְּשֶׁהָאֲגוּדָל זָקוּר כְּלַפֵּי מַעְלָה, וְאָמְרָה: “טוֹךְ!”

לְבַסּוֹף הֵרִימָה אֶת שְׁתֵּי הַיָּדַיִם, כְּשֶׁכָּל הָאֶצְבָּעוֹת וְהָאֲגוּדָלִים פְּרוּשִׂים, וְקָרְאָה: “פּוֹךְ!”

גֶ’ק רֹאשׁ-דְּלַעַת פָּסַע צַעַד אֶחָד לְאָחוֹר, וְאָמַר בְּקוֹל מְלֵא טְרוּנְיָה, “אַל תִּצְעֲקִי כָּכָה! אֲנִי נִרְאֶה לָךְ חֵרֵשׁ?”

מוֹמְבִּי הַזְּקֵנָה רִקְּדָה סְבִיבוֹ, מְטֹרֶפֶת מֵרֹב שִׂמְחָה. “הוּא חַי!” הִיא צָוְחָה: “הוּא חַי! הוּא חַי!”

הִיא זָרְקָה אֶת מַקְלָהּ בָּאֲוִיר וְתָפְסָה אוֹתוֹ בְּדַרְכּוֹ מַטָּה, וְחִבְּקָה אֶת עַצְמָהּ בִּשְׁתֵּי זְרוֹעוֹתֶיהָ, וְנִסְּתָה לִרְקֹד גִ’יג קָטָן, וְכָל אוֹתָהּ עֵת חָזְרָה שׁוּב וָשׁוּב, בְּשִׂיא הָאֹשֶר: “הוּא חַי! – הוּא חַי! – הוּא חַי!”

אַתֶּם יְכוֹלִים לְתָאֵר לְעַצְמְכֶם שֶׁטִּיפּ צָפָה בְּכָל זֶה בְּתַדְהֵמָה מְסֻיֶּמֶת.

בַּתְּחִלָּה הוּא הָיָה כֹּה מְבֹהָל וְנֶחֱרָד עַד שֶׁרָצָה לִבְרֹחַ בְּרִיצָה, אֲבָל רַגְלָיו רָעֲדוּ כָּל כָּךְ שֶׁהוּא לֹא הִצְלִיחַ לָזוּז. וּפִתְאוֹם הָיָה נִדְמֶה לוֹ שֶׁזֶּה מַצְחִיק מְאֹד שֶׁגֶ’ק קָם לְחַיִּים, בִּמְיֻחָד מִשּׁוּם שֶׁהַבָּעַת הַפָּנִים עַל פַּרְצוּף הַדְּלַעַת שֶׁלּוֹ הָיְתָה כֹּה טִפְּשִׁית וּמְבַדַּחַת, וְעוֹרְרָה מִיָּד צְחוֹק. הַפַּחַד הָרִאשׁוֹנִי עָזַב אוֹתוֹ וְטִיפּ הִתְחִיל לִצְחֹק; צָהֳלוֹת הַגִּיל שֶׁלּוֹ הִגִּיעוּ לְאָזְנֶיהָ שֶׁל מוֹמְבִּי וְהִיא דִּדְּתָה בִּמְהִירוּת אֶל הַשִּׂיחַ, שָׁם תָּפְסָה בְּצַוְּארוֹנוֹ שֶׁל טִיפּ וְגָרְרָה אוֹתוֹ בַּחֲזָרָה אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הִשְׁאִירָה אֶת הַסַּל שֶׁלָּהּ וְאֶת הָאִישׁ עִם רֹאשׁ הַדְּלַעַת.

“אַתָּה יֶלֶד רַע, מִתְגַּנֵּב וּמְנֻוָּל!” הִיא קָרְאָה בְּזַעַם. “אֲנִי אֲלַמֵּד אוֹתְךָ מָה קוֹרֶה לְמִי שֶׁמְּרַגֵּל אַחַר הַסּוֹדוֹת שֶׁלִּי וְעוֹשֶׂה מִמֶּנִּי צְחוֹק!”

“לֹא צָחַקְתִּי עָלַיִךְ,” מָחָה טִיפּ. “צָחַקְתִּי עַל רֹאשׁ-דְּלַעַת הַזָּקֵן! תִּרְאִי אוֹתוֹ! אוֹי, צוּרָה יֵשׁ לוֹ.”

“אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁאֵינְךָ מִתְיַחֵס לַמַּרְאֶה הַחִיצוֹנִי שֶׁלִּי,” אָמַר גֶ’ק; וְהָיָה כָּל כָּךְ מַצְחִיק לִשְׁמֹעַ אֶת הָרְצִינוּת בְּקוֹלוֹ, בְּעוֹד פָּנָיו מַמְשִׁיכוֹת לְהַצִּיג אוֹתוֹ חִיּוּךְ מְבֻדָּח, שֶׁטִּיפּ חָזַר לְהִתְגַּלְגֵּל מִצְּחוֹק.

אֲפִלּוּ מוֹמְבִּי הָיְתָה סַקְרָנִית לְגַבֵּי הָאִישׁ שֶׁקִּסְמָהּ עוֹרֵר לְחַיִּים. אַחֲרֵי שֶׁנָּעֲצָה בּוֹ מַבָּט בּוֹחֵן, הִיא פָּנְתָה אֵלָיו בִּשְׁאֵלָה: “מָה אַתָּה יוֹדֵעַ?”

“קְצָת קָשֶׁה לְהַגִּיד,” הֵשִׁיב גֶ’ק. “אָמְנָם אֲנִי חָשׁ כְּאִלּוּ אֲנִי יוֹדֵעַ הָמוֹן, אֲבָל אֲנִי עוֹד לֹא יוֹדֵעַ מָה יֵשׁ בָּעוֹלָם לָדַעַת. יִדָּרֵשׁ לִי קְצָת זְמַן כְּדֵי לְגַלּוֹת אִם אֲנִי חָכָם אוֹ טִפֵּשׁ.”

“מָה שֶׁנָּכוֹן נָכוֹן,” אָמְרָה מוֹמְבִּי בְּהִרְהוּר.

“אֲבָל מָה תַּעֲשִׂי אִתּוֹ, עַכְשָׁו שֶׁהוּא חַי?” שָׁאַל טִיפּ בִּתְהִיָּה.

“אֲנִי צְרִיכָה לַחְשֹׁב עַל זֶה,” הֵשִׁיבָה מוֹמְבִּי. “אֲבָל עָלֵינוּ לַחְזֹר הַבַּיְתָה מִיָּד, כִּי תֵּכֶף יֵרֵד הַחֹשֶךְ. עֲזֹר לְרֹאשׁ-דְּלַעַת לָלֶכֶת.”

“אַל תִּדְאֲגוּ לִי,” אָמַר גֶ’ק. “אֲנִי יָכוֹל לָלֶכֶת לֹא פָּחוֹת טוֹב מִכֶּם. הֲרֵי יֵשׁ לִי רַגְלַיִם וְכַפּוֹת רַגְלַיִם, וְיֵשׁ לָהֶן מִפְרָקִים.”

“זֶה נָכוֹן?” שָׁאֲלָה הַזְּקֵנָה אֶת טִיפּ.

“כַּמּוּבָן; עָשִׂיתִי אוֹתָם בְּעַצְמִי,” הֵשִׁיב הַיֶּלֶד בְּגַאֲוָה.

כָּךְ פָּנוּ הֵם לָלֶכֶת לַבַּיִת, אֲבָל כְּשֶׁהִגִּיעוּ לַחֲצַר הַחַוָּה, מוֹמְבִּי הַזְּקֵנָה הוֹבִילָה אֶת רֹאשׁ-דְּלַעַת לָרֶפֶת שֶׁל הַפָּרוֹת, וְסָגְרָה אוֹתוֹ בְּתוֹךְ אַחַד הַתָּאִים הָרֵיקִים. אֶת הַדֶּלֶת הִיא נָעֲלָה הֵיטֵב מִבַּחוּץ.

“קֹדֶם עָלַי לְטַפֵּל בְּךָ,” הִיא אָמְרָה, והֶחֶוְתָה בְּרֹאשָׁהּ לְעֵבֶר טִיפּ.

לְשֵׁמַע דְּבָרֶיהָ, טִיפּ הִתְחִיל לִדְאֹג. הוּא יָדַע שֶׁלִּבָּהּ שֶׁל מוֹמְבִּי רַע וְנַקְמָנִי, וְשֶׁהִיא לֹא תְּהַסֵּס לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂי רֶשַׁע.

הֵם נִכְנְסוּ לַבַּיִת. זֶה הָיָה מִבְנֶה מְעֻגָּל עִם כִּפָּה, בְּדוֹמֶה לְרֹב בָּתֵּי הַחַוּוֹת בְּאֶרֶץ עוּץ.

מוֹמְבִּי הוֹרְתָה לַיֶּלֶד לְהַדְלִיק נֵר, בִּזְמַן שֶׁהִיא הִנִּיחָה אֶת הַסַּל בְּאַחַד הָאֲרוֹנוֹת וְתָלְתָה אֶת מְעִילָהּ עַל וָו. טִיפּ הִזְדָּרֵז לְצַיֵּת, כִּי הוּא פָּחַד מִמֶּנָּה.

אַחֲרֵי שֶׁהִדְלִיק אֶת הַנֵּר, מוֹמְבִּי הוֹרְתָה לוֹ לְהַדְלִיק אֵשׁ בָּאָח, וּבִזְמַן שֶׁטִּיפּ עָסַק בְּזֹאת הִתְיַשְּׁבָה הַזְּקֵנָה לֶאֱכֹל אֶת אֲרוּחַת הָעֶרֶב שֶׁלָּהּ. כְּשֶׁהַלֶּהָבוֹת הֵחֵלּוּ לְפַצְפֵּץ נִגַּשׁ אֵלֶיהָ הַיֶּלֶד וּבִקֵּשׁ שֶׁתַּחֲלֹק עִמּוֹ אֶת הַלֶּחֶם וְהַגְּבִינָה, אֲבָל מוֹמְבִּי סֵרְבָה.

“אֲנִי רָעֵב!” הִתְלוֹנֵן טִיפּ.

“אַתָּה לֹא תִּהְיֶה רָעֵב לְמֶשֶׁךְ זְמַן רַב,” הֵשִׁיבָה מוֹמְבִּי בַּאֲרֶשֶׁת קוֹדֶרֶת.

הַיֶּלֶד לֹא אָהַב אֶת הַתְּשׁוּבָה, שֶׁנִּשְׁמְעָה לוֹ כְּמוֹ אִיּוּם; אֲבָל הוּא נִזְכַּר שֶׁעוֹד יֵשׁ לוֹ אֱגוֹזִים בְּכִיסָיו, אָז הוּא פִּצֵּחַ כַּמָּה מֵהֶם וְאָכַל אוֹתָם בִּזְמַן שֶׁהַזְּקֵנָה קָמָה, נִעֲרָה אֶת הַפֵּרוּרִים מִסִּינָרָהּ, וְתָלְתָה מֵעַל הָאֵשׁ סִיר שָׁחוֹר קָטָן.

אַחַר כָּךְ הִיא מָדְדָה כַּמֻּיּוֹת שָׁווֹת שֶׁל חָלָב וְשֶׁל חֹמֶץ וּמָזְגָה אוֹתָן לְתוֹךְ הַסִּיר. הִיא שָׁלְפָה כַּמָּה צְרוֹרוֹת עֲשָׂבִים וַאֲבָקוֹת וְהֵחֵלָּה לְהוֹסִיף מְעַט מִכָּל דָּבָר לְתֹכֶן הַסִּיר. מִדֵּי פַּעַם הָיְתָה מִתְקָרֶבֶת אֶל הַנֵּר וְקוֹרֵאת מִדַּף צְהַבְהַב אֶת הַמַּתְכּוֹן לַתַּעֲרֹבֶת שֶׁהֵכִינָה.

טִיפּ צָפָה בָּהּ בִּתְחוּשַׁת חֲרָדָה גּוֹבֶרֶת.

“בִּשְׁבִיל מָה זֶה?” הוּא שָׁאַל.

“בִּשְׁבִילְךָ,” עָנְתָה מוֹמְבִּי קְצָרוֹת.

טִיפּ הִתְפַּתֵּל עַל הַשְּׁרַפְרַף וּבָהָה כַּמָּה דַּקּוֹת בַּסִּיר, שֶׁהִתְחִיל לְבַעְבֵּעַ. אַחַר כָּךְ הֵצִיץ בְּתָוֵי פָּנֶיהָ הַחֲמוּרִים וְהַקְּמוּטִים שֶׁל הַמְּכַשֵּׁפָה, וְיִחֵל לִהְיוֹת בְּכָל מָקוֹם מִלְּבַד בְּאוֹתוֹ מִטְבָּח אַפְלוּלִי וּמְעֻשָּׁן, שֶׁבּוֹ אֲפִלּוּ הַצְּלָלִים שֶׁהֵטִיל הַנֵּר עַל הַקִּיר עוֹרְרוּ בּוֹ פַּלָּצוּת. כָּךְ חָלְפָה לָהּ שָׁעָה, וְאֶת הַדְּמָמָה הֵפֵרוּ רַק בִּעְבּוּעַ הַסִּיר וְלַחְשׁוּשׁ הַלֶּהָבוֹת.

לְבַסּוֹף נָשָׂא שׁוּב טִיפּ אֶת קוֹלוֹ.

“אֲנִי אָמוּר לִשְׁתּוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה?” הוּא שָׁאַל, וְהֶחֱוָה בְּרֹאשׁוֹ לְעֵבֶר הַסִּיר.

“כֵּן,” אָמְרָה מוֹמְבִּי.

“מָה הוּא יַעֲשֶׂה לִי?” שָׁאַל טִיפּ.

“אִם הֵכַנְתִּי אוֹתוֹ כָּרָאוּי,” הֵשִׁיבָה מוֹמְבִּי, “הוּא יְשַׁנֶּה אֶת צוּרָתְךָ אוֹ יַהֲפֹךְ אוֹתְךָ לְפֶסֶל שַׁיִשׁ.”

טִיפּ נֶאֱנַק, וְנִגֵּב אֶת הַזֵּעָה מִמִּצְחוֹ בְּשַׁרְווּלוֹ.

“אֲנִי לֹא רוֹצֶה לִהְיוֹת פֶּסֶל שַׁיִשׁ!” הוּא מָחָה.

“זֶה לֹא מְשַׁנֶּה. אֲנִי רוֹצָה שֶׁתִּהְיֶה כָּזֶה,” אָמְרָה הַזְּקֵנָה, וְנָעֲצָה בּוֹ מַבָּט חָמוּר.

“אֲבָל אֵיזוֹ תּוֹעֶלֶת אָבִיא לָךְ כָּךְ?” שָׁאַל טִיפּ. “לֹא יִהְיֶה מִי שֶׁיַּעֲבֹד בִּשְׁבִילֵךְ.”

“אֲנִי אַעֲבִיד אֶת רֹאשׁ-הַדְּלַעַת,” אָמְרָה מוֹמְבִּי.

טִיפּ נֶאֱנַק שׁוּב.

“לָמָּה שֶׁלֹּא תַּהַפְכִי אוֹתִי לְעֵז, אוֹ לְתַרְנְגֹלֶת?” הוּא שָׁאַל בַּחֲשָׁשׁ. “אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת כְּלוּם עִם פֶּסֶל שַׁיִשׁ.”

“אֶפְשָׁר גַּם אֶפְשָׁר,” עָנְתָה מוֹמְבִּי. “אֲנִי אֶשְׁתֹּל גִּנַּת פְּרָחִים כְּשֶׁיָּבוֹא הָאָבִיב, וְאַצִּיב אוֹתְךָ בְּאֶמְצַע הַגִּנָּה כְּקִשּׁוּט. פֶּלֶא שֶׁלֹּא חָשַׁבְתִּי עַל זֶה קֹדֶם; כְּבָר שָׁנִים אַתָּה מֵעִיק עָלַי.”

כְּשֶׁשָּׁמַע אֶת דְּבָרֶיהָ הָאֲיֻמִּים חָשׁ טִיפּ כֵּיצַד אֶגְלֵי זֵעָה מְכַסִּים אֶת כָּל גּוּפוֹ, אֲבָל הוּא יָשַׁב דֹּם וְרַק רָעַד וְהִבִּיט בַּחֲשָׁשׁ בַּסִּיר.

“אוּלַי זֶה לֹא יַצְלִיחַ,” הוּא מִלְמֵל, בְּקוֹל שֶׁנִּשְׁמַע חָלוּשׁ וַחֲסַר תִּקְוָה.

“אָה, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁזֶּה דַּוְקָא יַצְלִיחַ,” עָנְתָה מוֹמְבִּי בְּעַלִּיזוּת. “אֲנִי לֹא מַרְבָּה לִטְעוֹת.”

וְשׁוּב הִשְׂתָּרְרָה שְׁתִיקָה כֹּה אֲרֻכָּה וְכֹה קוֹדֶרֶת, שֶׁכְּשֶׁמּוֹמְבִּי סוֹף-סוֹף הֵסִירָה אֶת הַסִּיר מֵהָאֵשׁ הַשָּׁעָה הָיְתָה כְּבָר כִּמְעַט חֲצוֹת.

“לֹא תּוּכַל לִשְׁתּוֹת אוֹתוֹ לִפְנֵי שֶׁהוּא יִתְקָרֵר לְגַמְרֵי,” הוֹדִיעָה הַמְּכַשֵּׁפָה הַזְּקֵנָה. לַמְרוֹת הַחֹק, הִיא כְּבָר לֹא הִסְתִּירָה שֶׁהִיא עוֹסֶקֶת בִּכְשָׁפִים.

“עָלֵינוּ לָלֶכֶת לִישֹׁן עַכְשָׁו, וְעִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר אֶקְרָא לְךָ, וְאַשְׁלִים בִּמְהִירוּת אֶת הֲפִיכָתְךָ לְפֶסֶל שַׁיִשׁ.” וְאָז הִיא דִּדְּתָה אֶל חַדְרָהּ, וְלָקְחָה אִתָּהּ אֶת הַסִּיר הַמַּהְבִּיל. טִיפּ שָׁמַע אוֹתָהּ סוֹגֶרֶת וְנוֹעֶלֶת אֶת הַדֶּלֶת.

הַיֶּלֶד לֹא הָלַךְ לִישֹׁן כְּפִי שֶׁנִּצְטַוָּה, אֶלָּא הִמְשִׁיךְ לָשֶׁבֶת וְלִבְהוֹת בַּגֶּחָלִים שֶׁל הָאֵשׁ הַגּוֹוַעַת.

“ארץ עוץ המופלאה” מאת ל. פרנק באום, איורים: ג’ון ר. ניל, תרגום: גילי בר-הלל סמו. הוצאת עוץ. 2013.