5 יצירה מקורית

• סיפורים

בדרך אל הקופים / מאת: ענת שבח, איורים: טליה דריגס

סיפור מקורי על דוד בלתי נסבל ועל נסיעה בלתי נשכחת

אפילו העמידה שלו מרגיזה. והגובה. הוא מדי גבוה, ודק, והרגליים שלו מדי ארוכות, והוא עומד באלכסון כזה, הגב שלו הולך אחורה, כמעט נופל – אני לא יודע איך מישהו יכול בכלל לעמוד ככה; הוא בטח התאמן על זה שעות רק כדי להרגיז. כשאני לא רואה אותו אני משתדל פשוט לא לחשוב עליו, ורוב הזמן זה מצליח, אבל עכשיו – רק ראיתי אותו מרחוק עומד ככה ברחוב מחכה שנאסוף אותו, עוד פעם הרגשתי איך אני פשוט לא סובל אותו. ממש לא.

אמא אומרת שזה לא יפה לשנוא דודים, אפילו אם הם דוד ארי. “זה לא קל לחיות לבד”, היא אומרת. אני שותק, כי זה בכל זאת אח שלה, אבל בלב אני חושב שאם הוא לא היה כזה מעצבן מההתחלה אז אולי דודה מירה לא היתה לוקחת את הילדים שלהם ובורחת איתם להורים שלה בצרפת.

כשעצרנו לו הוא חייך יפה לאמא ואבא ואחר כך קיפל את עצמו קטן בשביל להצליח להכנס לאוטו ולשבת איתנו מאחורה, עושה לי ולְדַנִיתִי תנועת נפנוף מהירה כזאת עם היד, שנזוז ממנו הכי רחוק שאפשר ונתכווץ שנינו יחד במושב השמאלי. הוא גם שם את התיק שלו באמצע בתור גבול, שיהיה ברור ושלא נקבל רעיונות.

נסענו לדודים בכרמיאל. דודה נילי, האחות הקטנה של אמא, הזמינה אותנו אליהם לשבת לארוחת צהריים. היא אמרה שהמון זמן לא התראינו והיא יודעת שאבא לא אוהב נסיעות ארוכות אבל שהיא מבטיחה להכין לו את העלי-גפן ממולאים המפורסמים שלה. את אבא זה שכנע משום מה (אני לא יודע למה, זה כל כך מר!), ואמרנו שנבוא. אמא ואבא הבטיחו לנו שנעשה מכל הסיפור הזה טיול נחמד – “אם כבר נוסעים” – ושאם באמת דניתי ואני נקום כשיעירו אותנו ונהיה מוכנים בזמן אז בדרך נבקר ביער הקופים ביודפת.

אפילו דוד ארי ידע מהעניין הזה, כי כשהוא הזמין את עצמו להצטרף לנסיעה אמא הזהירה אותו מראש שזו התוכנית והוא הבטיח שאין בעיה, אין שום בעיה בכלל, ושהוא דווקא ישמח לבקר את האבות הקדמונים שלנו, “שאנחנו לא שונים מהם יותר מדי גם היום, אם את שואלת אותי”.

בינתיים השעה היתה עדיין מוקדמת ועוד היה לכולנו מצב רוח טוב. נסענו על כביש 6 ואמא לא הפסיקה להתפעל מהנוף הירוק שמימין ומשמאל, אומרת לנו כל רגע”תסתכלו פה” ו”תסתכלו שם”, ואבא חייך ועשה את עצמו מתפעל אבל בעצם היה הכי מרוצה מזה שנוסעים חלק ואין תנועה בכלל, ודוד ארי בשלב הזה היה עדיין קצת מנומנם ועוד לא הפריע. ואני ודניתי, אנחנו כבר היינו בהתרגשות שיא לקראת הקופים שחיכינו להם כל השבוע, והצטופפנו לנו במושב השמאלי, עושים אחד לשני קולות ופרצופים ותנועות גירוד בבית השחי של קופים שהצחיקו את שנינו.

קצת לפני יוקנעם דוד ארי התעורר והתחיל לזרוק לאוויר כל מיני שמות משונים. הוא ביקש מאבא שאחרי הצומת לא ימשיך ישר אלא יפנה ימינה לכיוון “בית לחם הגלילית”, כי יש שם “חוות תבלינים” עם צמח מרפא מיוחד, “גִ’ימְנֶנַה סילבסטר” (זה השם, נשבע לכם שאני לא ממציא!), שיש אותו רק שם ושהוא חייב אותו בשביל להוריד את הסוכר הגבוה שלו. אבא היסס, אמר שהוא לא בטוח שיש לנו מספיק זמן לזה כי צריך עוד להספיק ליער הקופים. אבל דוד ארי התעקש ואמר שאין מה לדאוג כי זה מאריך את הדרך רק בחצי שעה “ושם אני צריך לא יותר מעשר דקות, מבטיח”.

זיהיתי סכנה. כשדוד ארי אומר עשר דקות, זה אף פעם לא נגמר בזה. “אבל אבא! עד שאנחנו נוסעים לקופים אני לא רוצה שנהיה שם רק קצת, הבטחתם שנהיה שם לפחות שעה!” דוד ארי, שבדרך כלל מתנהג כאילו אני לא קיים, הזדרז הפעם להגיב, “תקבל את השעה שלך, מה אתה בוכה, אני צריך שם רק עשר דקות, רבע שעה גג. לפי החישוב שלי נהיה אצל נילי בזמן, הכול בסדר”. אבא הסתכל על אמא, אמא עשתה כן עם הראש, ונסענו לחוות התבלינים.

אני אקצר לכם.

יצאנו משם אחרי שעה.

ברגע הראשון זה עוד עשה רושם שיהיה בסדר. באמת היה שם צמח כזה שקוראים לו גִ’ימְנֶנַה משהו (דניתי ואני נתנו לו כינוי חיבה “ג’ימי”, זה היה בשלב שעוד צחקנו), ודוד ארי לא התעכב וניגש ישר לשלם. אבל הסתבר לו שהחצי קילו שהוא רצה מזה יעלה מאתיים חמישים שקל, ואז זה התחיל. “למה זה כל כך יקר”, ו”אפילו בבית-טבע יוקרתי בתל אביב זה עולה פחות” (הוא לא אמר שאין את זה שם?), והוא דיבר בכוונה בקול רם שכל האנשים מסביב ישמעו כמה יקר כאן. המוכר, בגיל של סבא שלי אני חושב, לקח ממש ללב ואמר שאצלם זה גידולים אורגניים ושאין בכלל מה להשוות, ושאם דוד ארי רוצה הוא יכול לפרט לו על ההבדלים. ודוד ארי, שאין דבר שהוא אוהב יותר מאשר להתווכח על כל שטות ולעצבן את כולם, נכנס לכל העניין הזה בשמחה גדולה ואמר לו, “כן, נו, תסביר לי, נראה אותך”, ולא היה בכלל אכפת לו שמזמן, אבל מזמן כבר עברנו את העשר דקות-רבע שעה גג שהוא הבטיח.

בקיצור, הם עמדו שם, דוד ארי והמוכר, והתווכחו והתווכחו, ומאחורה כבר נהיה תור נוראי ואנשים התחילו להתעצבן, ודניתי כבר התחילה לבכות מרוב שיעמום וגם אמרה שיש לה פיפי דחוף ואמא היתה צריכה לרוץ איתה, ודוד ארי – המשיך. רק אחרי המון זמן הם הגיעו לאיזו פשרה (סוכם שדוד ארי לא יקנה גִ’ימְנֶנַה אלא איזו תערובת צמחים שנקראת “נפלאות הגִ’ימְנֶנַה” שמשום מה פחות יקרה), ככה שבסוף יצא לדוד ארי לשלם מאתיים שקל במקום מאתיים חמישים.

כשהתיישבנו חזרה באוטו היה מין שקט לא נעים כזה, של אנשים מרוגזים שעוד לא אומרים כלום. רק דוד ארי היה במצב רוח מעולה והתעסק בהרבה רעש בתיק שלו כדי לפנות בו מקום מכובד ל”נפלאות” הזה שלו. “אז נוסעים עכשיו לקופים, כן?” שאלתי בטון שמנסה להיות שמח, כאילו שאין פה בכלל שאלה ואף אחד לא עצבני. אבא שתק קצת, בדק זמנים בטלפון, ואמר שהוא מצטער אבל שכבר אי אפשר, כי לא נספיק להגיע לדודים בזמן. דניתי, מרוב אכזבה, התחילה שוב לבכות. אני עוד לא ויתרתי. “אבל אבא! הבטחתם לנו! אז נהיה קצת פחות זמן בקופים ונגיע רק קצת יותר מאוחר לדודה נילי. בבקשה! אבא! זה לא פייר!”

אבא היה מוכן לשקול את זה. “בעצם, אם נהיה בקופים רק חצי שעה, כמעט ולא נאחר. מה את אומרת אמא? בשביל לא לאכזב את הילדים?” אמא התלבטה: “לחצי שעה?… ילדים, אתם תהנו מזה בכלל אם זה יהיה כל כך קצר?” “בטח!”, צרחתי, ונתתי במרפק לדניתי שכל הלחיים שלה עוד היו רטובות מדמעות, שתעזור לי, “בטח שנהנה!” אמא ואבא התחילו לחייך ואני כבר נמלאתי כולי תקווה שהנה העניין הולך להיסגר לטובתנו ונוסעים ליער הקופים, אבל אז… נו, מה קרה אז? דוד ארי – זה מה שקרה.

הוא כבר כמעט סיים לארגן מחדש את כל התיק שלו, כשקלט פתאום שמשהו מתרחש פה באוטו, וכמובן שהוא היה חייב לקלקל את זה. “מה קופים, מה פתאום קופים עכשיו, ראיתם בכלל מה השעה”, (בטח שראינו – שעה מאוחרת – נחש בגלל מי?!). “לא, באמת. זה מטופש לנסוע לשם רק לחצי שעה, ואתם יודעים איך זה ילדים – זה הרי לא יגמר רק בחצי שעה” (החוצפה שלו!), “ונגיע ממש מאוחר לנילי וזה מאד לא נעים. וחוץ מזה אני מצטער אבל המוכר הווכחן הזה ממש התיש אותי ואני לא מרגיש עכשיו כל כך טוב”. והוא התחיל מיד להשתעל נורא ולעשות את עצמו נחנק ולנפנף עם היד ולמלמל “מים, תנו לי מים” כדי שנראה כמה המצב חמור. אני – אני מצדי הייתי מוכן לרצוח אותו באותו הרגע, אבל אמא ואבא, מסכנים, מה כבר הם יכלו לעשות? לקחת אותו בכוח במצב כזה?

הנסיעה משם לכרמיאל היתה נוראית. בהתחלה כולם רבו עם כולם (מלבד דוד ארי שברגע שהבין שנוסעים ישר לדודים הבריא בבת אחת). מרוב רוגז ואכזבה דיברתי לא יפה, אולי אמרתי גם משהו לא נחמד על דוד ארי, ואמא כעסה עלי. ואז אבא, שמצדו היה מספיק עצבני על כל המצב (ונראה לי שגם על אמא שיש לה בכלל אח כזה מעצבן), העיר בשקט שאפשר להיות “קצת יותר רכים עם הילדים אחרי שהם כל כך התאכזבו”. דוד ארי קפץ כמובן על ההזדמנות כדי להגיד מיד כל מה שהוא חושב על חינוך ילדים, ושזה לא נכון לפנק אותם כל כך וכל הימים רק לחשוב איך לשעשע אותם ושבזמנו ילדים ידעו היטב את מקומם והיה להם כבוד למבוגרים, “לא כמו היום”.

אבא לא יכול היה להתאפק יותר ואמר לו שאולי עדיף שכל אחד “יתרכז בלחנך את הילדים שלו”, וכבר התחיל להגיד משהו גם על זה שהילדים של ארי בכלל בצרפת אבל אז אמא השתיקה אותו בכעס ואמרה, “די! מספיק! כולם ישתקו קצת עכשיו, אני מבקשת!” אחרי זה באמת כולם השתתקו, ונסענו ככה כמה זמן בלי שאף אחד ידבר – כל אחד בשקט עם עצמו ועם העצבים שיש לו בבטן. אבל מתישהו, דוד ארי, שהיה היחיד באוטו שבכלל לא היה מרוגז, התחיל שוב לדבר, ואמר שבמחשבה שניה, זה לא אסון כזה גדול שלא נסענו ליער הקופים, “כי כמו שאני תמיד אומר, אין הבדל כזה גדול בין קופים לבני אדם, ואם רוצים לראות קופים מספיק להסתכל מסביבנו על כל האנשים הטפשים שמקיפים אותנו בכל מקום”. והוא המשיך והמשיך עם התאוריה שלו, מביא כל מיני דוגמאות שלדעתו מוכיחות את זה, וככה עם השטויות הלא נגמרות של דוד ארי העברנו את כל שאר הנסיעה עד כרמיאל, המומים ומיואשים.

הדודים שמחו איתנו מאוד (אפילו עם דוד ארי), ואירחו אותנו יפה במרפסת הגדולה שלהם שרואים ממנה את כל כרמיאל וגם את ההרים שמסביב. דודה נילי היא פטפטנית וצחקנית, וראיתי איך אמא ואבא נרגעים בהדרגה ונהיה להם בחזרה מצב רוח טוב, וגם דניתי כבר שכחה שהיא בכתה. רק אני לא שכחתי כלום.

אחר כך התיישבנו לאכול ארוחת צהריים, ודודה נילי פרסה על השולחן את כל התבשילים שהיא הכינה לכבודנו. היא אמרה לי, “מה אתה כל כך שקט היום, חמודי? מסכן, בטח אתה רעב אחרי כל הדרך הזאת. הנה, אני אשים לך בצלחת מהעלי-גפן הממולאים, תראה כמה הם טעימים”. מרוב דכדוך אפילו לא היה לי כוח להתנגד. טעמתי בקצה המזלג את הדבר המר הזה עם הצבע הירוק המגעיל. זה דווקא התאים הפעם, עכשיו הפה והלב שלי היו אותו הדבר בדיוק.

ענת שבח – בעלת תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב. כותבת להנאתה. מספר סיפורים שלה התפרסמו בכתבי-עת לספרות.

טליה דריגס – מאיירת.