9 כללי

• פתוח לציבור

בחזרה אל חתול תעלול / איילין מוסקוביץ

על המימד החתרני ופורץ-הדרך של הספר "חתול תעלול" מאת דוקטור סוס

1957. ארצות הברית. ה”בייבי בום” בעקבות מלחמת העולם השנייה מתחיל להיחלש; המלחמה הקרה בעיצומה. החלה תקופת הכהונה השנייה של הנשיא אייזנהאואר, הקונגרס של ארצות הברית הצביע בעד שוויון זכויות לשחורים. ועורך בכיר בהוצאת הוטון-מיפלין נתן לתאודור גייזל – הידוע גם בשם דוקטור סוס – רשימה של 300 מילים וביקש ממנו לחבר ספר מהן בלבד. המילים הראשונות ברשימה היו “חתול” ו”כובע” – cat ו-hat.

הספר שכתב דוקטור סוס, חתול תעלול,[1] נועד לטלטל את שגרת הספרים ללימוד הקריאה מסוג דיק וג’יין (מקביליהם של דנה קמה), ובהערכה מאוחרת כונה “ספר שיצר מהפכה במושג ‘ראשית קריאה’.”[2] אלא שגישתו של דוקטור סוס הייתה מהפכנית לא רק מפני שחשב כי קריאה ושעשוע יכולים לעלות בקנה אחד, אלא גם מפני שהתבונן בחברה האנושית מגובה עיניהם של ילדים. הוא עמד תמיד לצדם, כמו שציינה החוקרת הידועה אליסון לוריא בספרה הראשון, ובכך העניקה לדוקטור סוס מקום של כבוד במסורת רבת השנים של ספרות הילדים החתרנית, היוצאת נגד עולם המבוגרים.[3]

סוס עצמו אמר בעליצות בראיון לג’ונתן קוט, “אני חתרני ועוד איך! מעולם לא היה לי אמון במבוגרים.”[4] אין פלא אפוא שלא צייר דמות של מבוגר בשום דף בחתול תעלול – רק לקראת סוף הספר רואים נעל אחת של האם, את שולי שמלתה ואת שרוולה. בהתחלת הספר יושבים הילדים בבית, לבדם, ומשתעממים עד מוות. אימא הלכה ולא תשוב עד הערב, ובחוץ יורד גשם, קר ורטוב.

I sat there with Sally/ We sat there, we two/ And I said, ‘How I wish/ We had something to do.’/ Too wet to go out/ And too cold to play ball./ So we sat in the house. /We did nothing at all.

ישבתי עם טלי. / היה נורא קר. / אמרתי: “חבל, / אי אפשר שום דבר. // אסור לי לצאת / לשחק בכדור. / רק קר ורטוב / ואסור ואסור.”[5]

שני ילדים שאמם הפקירה אותם לבדם – לכל היום? מצב בלתי נסבל, לפי הכללים של 2010. במקרה הטוב זהו מצב מדאיג; וייתכן שיש למהר ולהזעיק את עובדי משרד הרווחה האמונים על טובת הילד. אבל השנה היא 1957, וגם אם דוקטור סוס אינו מודע לכך – שנות השישים מתקרבות, והכול יכול לקרות.

טרח! חתול תעלול מופיע ומביא איתו מבול של משחקים ושעשועים; הוא מבטיח, “lots of good fun that is funny” – כלומר, המון כיף שהוא באמת כיפי. ואז הוא הופך את כל הבית, לתדהמתם של הילדים המביטים בו בפה פעור. שניהם משמשים לחתול קהל בעודו מציע להם לשחק ב”הופ-הופ-הופ עם הדג” – היינו, עומד על כדור, מעמיד את הכלי עם הדג על קצה המטרייה שלו ומוסיף עוד ועוד כלים שבירים ויקרים למופע הקרקס שלו. החתול פורץ לחיי השגרה של הילדים ומערער את שיווי המשקל המוכר שלהם במיטב המסורת של מרי פופינס, פיטר פאן, בילבי גרב-ברך ושאר הדמויות החתרניות שיצרה ספרות הילדים הקלסית.

בטרח של החתול “the bump that made them jump” –– יש “הזמנה להרפתקה”, כדברי החוקר ג’וזף קמבל בספרו הגיבור בעל אלף הפנים (שלא תורגם). לטענתו של קמבל, “שגיאה אקראית לכאורה גורמת להתגלוּת עולם בלתי צפוי, והאדם נמשך למערכת יחסים עם כוחות שאינו מבין אותם כלל.”[6]

בתקופה האינדיבידואליסטית שבה אנו חיים קל לנו, אולי, לשמוח על החדש והשונה ואף להזדהות עמם, ואף על פי כן אין זה מובן מאליו לעמוד מול מי שמאיים על הקיים והמוכר. לילדים וגם למבוגרים קשה לסרב להמשך הסטטוס קוו, עם הביטחון והשלווה שמספקת לנו השגרה.

ואין ספק כלל שהחתול מטלטל בלהטוטיו ובתעלוליו את עולמם הקטן והמוגן של גיבורי הסיפור. בספרו של ג’ונתן קוט מוצג חתול תעלול כדגם ארכיטיפי של התעלולן (ה”טלטלן”), מאחז העיניים: כמו הקויוט ברבות מהמעשיות שהתהלכו בשבטי האינדיאנים, וכמו הארנב בפולקלור האפרו-אמריקאי, חתול תעלול הוא הגיבור-התעלולן הארכיטיפי.[7]

ומסביר זאת התאורטיקן בריאן סטון סמית: הגיבור-התעלולן אינו מסתפק בתכנון מהלכים הגיוניים; הוא עושה שימוש בתעלולים השערורייתיים ביותר. לא זו בלבד שהוא מתנהל בעולם ללא עזרה, הוא לועג בעזות מצח לכל דמות סמכותית ומנתץ בחדווה את כל הכללים הנהוגים בחברה – ובדיוק משום כך הוא נאלץ להישאר עלוּם שם. הומור המצטיין באיגיון ויצירת דמויות חצופות וילדותיות של תעלולנים מקל על הילד להבין באופן גמיש יותר מה אפשרי ומה לא.[8]

וכשמדובר בחתול תעלול, הכול נראה אפשרי. הוא אינו נחפז להסתלק; לא, אי אפשר להיפטר מן התעלולן לפני שדלה מן השק שלו את התעלול האחרון. הוא אפילו מביא עמו שני עוזרים, דבר אחד ודבר שניים. שני היצורים הקטנים והמוזרים לוחצים את ידי הילדים, ובעצם מזמינים אותם להשתתף בריקוד, הכולל הפרחת עפיפונים בתוך הבית (עם השמלה החדשה של אימא על החוט!) עם הרבה היפוכים וקפיצות, להטוטים ומשחקים.

בכל אלה מתבונן בזוועה דג המחמד של הילדים, המגלה את דאגתו ואת חרדתו בקריאות בלתי פוסקות שעיקרן “לא”, “אסור” ו”אוי.” כמו הסוּפר-אגו של זיגמונד פרויד, כמו הצרצר-הדברן בפינוקיו וכמו קסנדרה במיתולוגיה היוונית, מוסיף הדג לנבא על אסון – שובה של אימא, הסמכות ההורית שבידה הכוח להעניש. וגם אחרי שהמספר – ששמו לא נמסר – מצליח לאלץ את החתול לסגור את דבר אחד ושניים בתיבה (עם וו) ולסלק אותם משם, ממשיך הדג להשמיע את נבואותיו הקודרות:

“…your mother will come./ She will find this big mess!/ And this mess is so big/ And so deep and so tall,/ We can not pick it up./ There is no way at all!”

“…אבל אמא תבוא / אז מה היא תמצא? // הבלבול הוא עמוק / וגדול ונורא, / לא נוכל להכניס / את הכול חזרה.”

נראה כי בעזרתו של החתול התהוותה מציאות חדשה, שהיא כה עצומה שלא תהיה שום דרך להחזיר הכול לקדמותו (“כל אנשי המלך וכל פרשיו / לא הצליחו את המתי-דמתי להחזיר למושב”).[9] והרי החתול לא הגיע לבית במקרה – המשאלה של הילד “זימנה” אותו לשם, כמו שנאמר בספר: “And I said, ‘How I wish We had /something to do!’“ “הלוואי שהיה משהו שיכולנו לעשות!” [בתרגום מילולי.]

האם ברא הילד את חתול תעלול מהמשאלות בתת הכרתו? לפי משנתו של פיאז’ה, בשנות הילדות מאמינים ילדים רבים כי יש להם יכולת כמעט על-טבעית להפוך דברים הנמצאים במחשבתם לחלק מעולם המציאות; הפסיכולוג ההתפתחותי קרא לכך “חשיבה מאגית”. לעתים קרובות נבהל הילד מן הכוח של עצמו, חרד מכך שייצור משהו שלא יהיה בשליטתו ושיאיים להשתלט על עולמו הבטוח והמוכר. כך ביטאה זאת סלמה ס’ פרייברג בספרה השנים המופלאות:

שנות הילדות הראשונות הן שנים מופלאות […] משום שהילד הוא מבחינה פסיכולוגית קוסם. תפיסת העולם שלו דומה לזו של מכשף; הוא מאמין, כי בכוחו לשנות מעשי בראשית. […] אך עולם קסום זה רופף ולא-יציב, ולפעמים רוחש רוחות רפאים, מיסתורין ופחד, והילד, המגשש באפלה בחיפושיו אחר הכרה ראציונאלית ועולם אובייקטיבי, נאלץ להיאבק ביצירי-דמיונו המבהילים ובסכנות הממשיות והדמיוניות של העולם החיצון…[10]

וספריו של סוס גדושים ביצירי-קסם דמיוניים כאלה שלעתים קרובות חיים חיי סכנה וכלל אינם מצייתים לרצונו של הגיבור; מהגלוֹנק בסיפור The Glunk that Got Thunk ועד להונצ’ס-של-המחשבה-הפנימית בספר Hunches in Bunches, שמושכים את הגיבור לכיוונים שונים ומשונים ומקשים עליו להחליט.[11] חלק מגאונותו של סוס הייתה יכולתו לחבר בין הבנה אינטואיטיבית בפסיכולוגיה של הילד ובין המצאות מופלאות של דמיון ופנטזיה. בספריו נעשית “החשיבה המאגית” לחלק מן המציאות, ואנחנו זוכים לראות איך הקסמים שלו זולגים מדפי הספרים לנגד עינינו.

החתול רק יצא – ומיד חזר ונכנס; ו”ראינו איך הוא אסף / את כל הדברים” בעזרת מכונה מיוחדת במינה. ואחרי שסידר הכול, “הרים כובע לשלום” במחווה אבירית, כמו שדוקטור סוס מספר לנו. משמעות הדבר, לילד שאך החל לגדול – “כן, אני יכול למתוח את הגבולות! הכול אפשרי והכול יכול להסתדר בסוף!”

וייתכן שמשמעות הדבר – “גם אם אעשה בלגן נורא, עדיין יהיה אפשר לסדר אותו!”

ואולי משמעות הדבר – “גם אם אתעה ביער, אצליח למצוא את הדרך הביתה…”

תפנית זו באירועים, הנעשית כבמעשה קסם, מזכירה את סופן הטוב של המעשיות המסורתיות. כמו שכתב טולקין במאמרו, “עץ ועלה”, הסוף הטוב הוא “תפנית פתאומית משמחת… גם אם ההרפתקה נוראה או לא-מתקבלת-על-הדעת, עם בוא התפנית היא יכולה לגרום לשומע, ילד או מבוגר, לעצור את נשימתו, להרגיש התרוממות רוח ופעימות לב, להגיע כמעט עד דמעות.” [התרגום שלי.]

אליסון לוריא ואחרים ציינו כי ספרות לילדים ולמבוגרים נבדלות בכך שבספר לילדים הגיבור והמצב שאליו נקלע הם דינמיים, בני שינוי: השלילי יכול להפוך לחיובי, הטמא יכול להיטהר, הגשמי יכול להתגלגל לרוחני. דמות זו או אחרת יכולה לפעול כקטליזטור [CAT-alyst] ולשנות את המצב כאילו בכישוף של אלכימאי, כך שלעולם לא ישוב לקדמותו. המבוגרים בספרות הנכתבת להם, לעומת זאת, תקועים בלי יכולת להיחלץ, דבוקים לגורלם ולא נותר להם אלא לקלל אל האלים שלהם, בין שאלה אלילי הדת, החברה או הנפש.

ואולם גם בסיומו חתול תעלול אינו מציית לנוסחאות מסורתיות. אימא כבר עומדת בדלת, אבל הסוף נשאר פתוח בהציגו את השאלה: האם צריכים הילדים לספר לאמם כל מה שקרה באותו יום? המאבק מתנהל בין תאווה ובין אשמה, בין אסור ובין מותר – ולא בין טוב ובין רע, כמו ביצירות פשטניות יותר בתחום הספרות לילדים. (אה, הלוואי שהחיים היו אכן פשוטים כל כך!) פעם נוספת דוקטור סוס אינו מוותר לאיש: הילדים נדרשים לחשוב, והרי אין פעילות חתרנית מזו.

כאשר הילדים כבר שאלו את עצמם, “What SHOULD we do?” /”כדאי לספר לה?” – הם מפנים את השאלה אל הקורא, אותו קורא צעיר העושה את פסיעותיו הראשונות במסע של חייו שבמהלכו יעמוד שוב ושוב בפני שאלות מוסריות גדולות ומורכבות. “What would YOU do if your mother asked you?” “מה היית עושה בעצמך / לו אמא שלך / שאלה אותך?” הם שואלים.

ומה היית אתה עושה, קורא יקר?

איילין מוסקוביץ – חברת קיבוץ סמר בערבה הדרומית, ספרנית בבית-הספר מעלה שחרות ועורכת (יחד עם יחיעם פדן) את “מפרש”-סדרת ספרים מתורגמים לבני 16-18 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

לעמוד היוצר של דוקטור סוס באתר דףדף יש ללחוץ כאן.

ביבליוגרפיה

דוקטור סוס, חתול תעלול, מאנגלית לאה נאור, כתר 1979

פרייברג, סלמה ה, השנים המופלאות, מאנגלית אליהו פורת, ספרית פועלים תשכ”ד 1964 (Fraiberg, Selma H. The Magic Years: Understanding and Handling the Problems of Early Childhood. New York: Simon & Schuster, 1959.)

Campbell, Joseph. The Hero With a Thousand Faces. New York: Meridian Books, 1956.

Cott, Jonathon.  Pipers at the Gates of Dawn: The Wisdom of children’s Literature. New York: Random House, 1981.

Lurie, Alison. Don’t Tell the Grown-Ups: Subversive children’s Literature. Boston: Little, Brown and Company, 1990.

Piaget, Jean. The Child’s Conception of the World: a 20^th Century Classic of Child Psychology. London: Routledge & Kegan Paul, 1971.

Publishers Weekly, 1/11/2007.

Seuss, Dr. The Cat in the Hat.. New York: Random House, 1957.

Seuss, Dr.  Hunches in Bunches. New York: Random House, 1982.

Seuss, Dr. I  Can Lick 30 Tigers Today! And Other Stories. New York: Random House, 1969.

Tolkien, J. R. “Tree and Leaf”,p.68

---

[1] במקור The Cat in the Hat.

[2] Sally Lodge, Publisher’s Weekly, Nov. 1, 2007

[3] Alison Lurie, Don’t Tell the Grownups, p. 14

[4] Jonathan Cott, Pipers at the Gates of Dawn, p. 28

[5] התרגום של לאה נאור מתוך דוקטור סוס, חתול תעלול.

[6] Joseph Campbell, The Hero With a Thousand Faces, p. 51

[7] Cott, ibid, p.27.

[8] מצוטט אצל Cott, ibid, p 27.; התרגום שלי.

[9] לפי תרגומו של אוריאל אופק לעליסה בארץ המראה, מחברות לספרות 1979.

[10] סלמה ה. פרייברג, השנים המופלאות, עמ’ 9.

[11] שני הספרים לא תורגמו.